בפרק המיוחד הזה, שהוא חלק ראשון של שיחה מרתקת, אריק קילמניק ומירב המבורגר (אוצרת הסדנה) אירחו אותי בסדנת ההדפס בירושלים. אריק סיפר על מסע החיים שלו בארץ, בעולם, ובעולם האומנות וההדפס. דיברנו על רישום, הדפס, מכונות ואנשים, ואפילו על משאלות ותכניות לעתיד.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 30/05/2024.
אריק: ואם אתה מסתכל, אתה רואה פה חפצים דוממים. המכבשים עומדים לבד בשקט שדרך אגב, כל מכבש יש לו סיפור, סיפור מדהים. איך הוא הגיע להנה ומאיפה הוא בא. מצד שני, יש פה אנשים שהם כרגע אינם פה ואלה האנשים שחשובים. שכל ה… כל החפצים הדוממים האלה הם לא שווים שום דבר בלי האנשים האלה שמתחזק… שאוהבים אותם. שאו… אתה מבין? שיודעים לתפעל אותם, שיודעים להשתמש בהם למה? ל-ל-לעולם האומנות הישראלי שקיים עכשיו.
[רעשי מכונה ומוזיקה עם זמר שמתחיל לשיר "פם… פם… פם…"]
תמיר: שלום לכולם. אני תמיר קהילה ואתם על "המכבש", פודקאסט על הדפס, דפוס, דפסות ודפסים, הרכיבים במתכון של קהילת ההדפס האומנותי בישראל.
[הזמר שר "פה… פה… פם…"]
תמיר: בכל פרק נבקר בסטודיו של אומן או אמנית הדפס בארץ ונדבר על השראה, יצירה והדפס.
[פה… פה… פה…]
תמיר: אז מוזיקה ונתחיל.
[מוזיקה ושריקות]
תמיר: שלום, אני נמצא בסדנת ההדפס בירושלים עם אריק קילמניק ומירב המבורגר. אריק בעצם ייסד, מנהל את הסדנא. טוב אריק…
אריק: אי אפשר להתחיל לדבר בכלל על כל מה שהסדנא עשתה בארץ בתחום ההדפס ואיך היא השפיעה לפני שאני אספר לך בכלל איך הגעתי לכל הסיפור הזה. אני חייב לספר משום שאני הייתי, נחשפתי לאומנות בגיל צעיר מאוד ע"י… ע"י אבא שלי שהוא היה בצבא הבריטי והיה שולח לי תמונות של מיכלאנג'לו וכל מה שהוא ראה שמה. הוא היה שולח לי גלויות יום יום של כל מיני יצירות אומנות והיה מסביר לי עליהן. הוא אהב אומנות מאוד-מאוד. הוא היה מהנדס בניין, ידע לכתוב, ידע אומנות. היה לו את זה.
והגלויות האלה שהוא שלח לי, הייתי מעתיק אותן והייתי מביא אותן בכיתה א', נחשבתי לאומן של איך אומרים? לצייר של הכיתה. היה אחד יותר טוב ממני ותמיד הייתה תחרות ביני לבינו. המורה שלי הייתה נעמי סמילנסקי שהיא הייתה מורה לאומנות שלי. גם יזהר סמילנסקי יותר מאוחר היה מורה שלי גם כן. דרך, דרך ההעתקה של, של מיכלאנג'לו ולאונרדו דה וינצ'י וכל האמנים האלה, גם התחלתי לרשום.
אבל מה, בתור ילד גרתי בסביבת רחובות. התחילו המטוסים בתל נוף, כן? בתל נוף לעוף מעל הבית. רציתי להיות טייס וכל האהבה שלי מאומנות עברה להיות הרצון שלי להיות טייס. ובאמת בגיל צעיר עשיתי רישיון טיס ובסופו של דבר, זנחתי את העניין של האומנות לחלוטין ועבדתי בכל מיני מקומות בתור נהג ובתור קודח נפט וכן הלאה וכן הלאה. ויום אחד במקרה הגעתי לירושלים עם משאית גדולה. הגעתי עם משאית לירושלים וישבתי במסעדה וראיתי פתאום כל מיני נערים ונערות נחמדים עם תיקים גדולים ושאלתי 'מה זה?' אמרו לי 'זה בצלאל'. אז עזבתי הכל, הלכתי ל"בצלאל", נרשמתי ל"בצלאל", התפטרתי מכל העבודות והתחלתי ללמוד ב"בצלאל".
כמובן שבהתחלה הייתי חלוד לחלוטין ולקח קצת זמן עד שהשתפרתי. והמורים שלי זה היו מורים יקים זקנים. אתה יודע, פּינְס היה ושטיינהרט וארדון וכן הלאה. מורים כאלה רציניים ביותר. במסגרת הלימודים עשינו באמת כמה הדפסים. ואתה יודע, כשעושים הדפס אתה נדלק על זה שאתה מרים את הנייר, אתה מתמכר לעניין הזה.
תמיר: מגלה.
אריק: כשגמרתי את "בצלאל", קיבלתי פרס שטרוק על הדפס, אבל אני כעיקרון, אני הייתי צייר ולא ולא התעסקתי עם הדפסים. ואז כמו שהיום שגומרים ללמוד נוסעים לחוץ לארץ. ואני זה היה 1963, בעצם 62', כולם נסעו לפריז. פריז זו הייתה המכה של האומנות. ואני החלטתי שאני נוסע לניו יורק. באנו לניו יורק, נרשמתי לבית ספר שזה גם כן באיזו דרך מסתורית נרשמתי לבית ספר על שם של מישהו אחר. הייתי שמה בתור מישהו אחר. עד שהייתי צריך ללכת ל-Immigration וב-Immigration באתי לפקידה ואמרתי לה 'תשמעי, אנחנו כל שנה בישראל מחליפים את השמות'. והיא אומרת 'How so?' וכל כך נאיביים היו שאני החלפתי את השם ואז בכדי לקבל ויזה בשביל להישאר באמריקה אתה צריך להיות סטודנט. אז התחלתי ללמוד.
למדתי בכל בתי הספר של ניו יורק. למדתי, הסתובבתי שם, למדתי וחוויתי את כל הדברים האלה. וכשהגעתי נגיד ל"פראט", למרכז של ההדפס שם, נדלקתי על העניין והתמכרתי לעניין של ההדפס.
ואז התחלתי להשתמש בהדפס בתוך העבודות שלי. זאת אומרת…
תמיר: בעבודות של ציור?
אריק: ציור. זאת אומרת, הדפסתי הדפסי רשת, הדפסי משי והדפסי רשת בתוך ציורי השמן שלי. עירבתי אותם אחד בתוך שני. הייתי סקרן מאוד לגלות טכניקות של צילום, של פוטו אטצ'ינג, של אטצ'ינג, של כל מיני דברים כאלה. ורציתי לחוות את הכל. המצאתי את הגלגל מחדש. קראתי אלפי ספרים ועשיתי ניסיונות. והייתה לי תערוכה בניו יורק באיזו גלריה וכנראה שמישהו ראה את זה והמליץ עליי בשביל ללמד ב"קופר יוניון".
"קופר יוניון" היה בית ספר שניסיתי להיכנס אליו ולא הצלחתי משום שרק אנשים שהם רזידנטס של ניו יורק יכולים להיות, לקבל. ואם אתה לומד שם.
תמיר: אז לא רצו אותך שם בתור סטודנט, אבל קיבלו אותך בתור מנחה.
אריק: בתור מורה קיבלו אותי. 4 שנים לימדתי שם, הקמתי את המחלקה של דפוס רשת שמה, לימדתי הדפס ולימדתי רישום ולימדתי מה שאומרים Two Dimensional Design. זה אומר שאתה, אתה יכול ללמד הכל. עשיתי כל מיני, כל מיני ניסיונות. הרכבתי מצלמות וידאו ברחובות. קשרתי אנשים אחד עם השני, נתתי להם להרגיש מה זה אומנות.
הילד שלי שהגיע לגיל 5 וחצי, עשיתי החלטה שאני לא רוצה שהילד שלי ילמד באמריקה. גם התקופה של שנות ה-60 הייתה מאתגרת מאוד. כולם רצו שחרור. שחרור של הנשים, של השחורים, של הארץ, של הגיי פרונט, של ההומוסקסואלים, כולם רצו שחרור. כל זה התנקז לתוך הסביבה של ה"קופר יוניון", הדאון טאון של ניו יורק. כל הדברים האלה היו חלק מהמהפכה הזאתי שזה מאוד מזכיר את מה שקורה עכשיו בקפלן, מה שקורה פה בארץ, מאוד מזכיר. ואני כשאני באתי מהארץ הייתי מאוד צייר פוליטי. ולכן הדפוס משי הוא בדיוק נפל לי במשבצת הנכונה, משום שבדפוס משי זה, אתה מקבל תגובה מיידית למה שאתה חושב. עשיתי המון, המון גם הדפסים וגם ערבתי את זה בתוך…
תמיר: הציורים.
אריק: בתוך הציורים שלי כתגובה למה שקורה באותו רגע בשנות ה-60 בניו יורק.
תמיר: אני חייב לשאול שאלה. אמרת בהתחלה, בהתחלה כשעוד היית ילד בכיתה, שהיית מאוד תחרותי והיה לך מתחרה על הצייר המוביל בכיתה. התחרותיות הזאת, איך היא התבטאה נניח בזה שהתקבלת לבית ספר כצייר אומן פוליטי?
אריק: אני אגיד לך. אני אסביר לך. אני כילד…
תמיר: או כזר, כזר בחו"ל.
אריק: אני לא הייתי ילד רגיל. אני לא הייתי מקבל מרות בשום אופן. הייתה התנגשות בלתי פוסקת עם המורים. הייתה התנגשות בלתי פוסקת עם תלמידים. זאת אומרת, אני עשיתי מה שאני רוצה, מה שאני חושב שצריך. אבל…
תמיר: ואיך אתה הרגשת עם זה? נהנית מזה? או שככה היית אתה פשוט?
אריק: לא, לא, סבלתי.
תמיר: סבלת, אוקיי.
אריק: אני סובל, כל הזמן אני סובל מהתכונה המחורבנת הזאת שלי שאני צריך, שאני מחליט משהו ואני צריך לעשות את זה ואני לא סופר אף אחד. גם כשהתקבלתי ל"בצלאל", ירדתי מהמשאית, באותו רגע החלטתי להיות תלמיד "בצלאל", אז שילמתי כששילמתי לבית הספר את הכסף מראש ל-4 שנים ולכן קיבלו אותי. אני אומר לך, זה "בצלאל" של פעם. אבל הם היו צריכים את המשכורת ואני הייתי צריך את ה… את הלימודים.
תמיר: כן.
אריק: אמריקה זה פתיחות של האנשים לתרבות ואומנות, היא אחרת ממה שפה בארץ. למשל, כשאתה נכנס למוזיאון ואתה רואה כיתה של ילדים יושבת בשקט ושומעת מה שהמורה אומרת. תנסה פה להיכנס לראות כיתה של ילדים שאצלנו שכולם צועקים, כולם מדברים בטלפון, אף אחד לא רואה את האומנות והמורה עוד רגע מתעלפת מרב זה.
אני אתן לך דוגמא גם. כשאני בא לאיטליה ואני רואה או לצרפת ואני רואה יושב בן אדם על כותרת של חלון, יושב עם אזמל קטן ומתקן את החלון, את האורנמנט שיש על החלון.
תמיר: כן.
אריק: יושב שם ובזהירות מתקן את זה. כשאתה בא לכאן אתה רואה פתאום את הטכנאי של… של… של מזגנים שמעביר את הצינור, הוא לוקח את האורנמנט הזה עם פיבר, הוא חותך את זה לשניים ומעביר את הצינור והורס את הדבר הזה.
תמיר: אז אריק, אפשר להגיד שאתה במתח עם היצירתיות הישראלית. מצד אחד, זה מעצבן אותך מה שעושים עם שימור, עם עבודה על איכות העבודה. מצד שני, אתה יצירתי ונכנסת לבית ספר, אם זה על ידי שם אחר ואם זה על ידי, אתה מתכתב עם זה גם מכאן וגם מכאן.
אריק: אני לא בוחל בשום אמצעים בשביל להגיע למטרה שלי.
תמיר: אוקיי.
אריק: עכשיו אני רק רוצה להגיד לך דבר אחד. העניין הוא, כשאני באתי, החלטתי לחזור לארץ. אני למדתי מהסדנאות האמריקאיות ערכים של האומנות, של התרבות ושל האמת. זאת אומרת, אין שם משהו מתחת לשולחן. פה כשיוצרים יצירה, היצירה הזאתי היא צריכה להיות מושלמת מבחינה טכנית ומבחינת מספור ומבחינת מה שאתה רוצה…
תמיר: כשאתה אומר 'פה', אתה מדבר על אמריקה?
אריק: בארה"ב. ואז הבנתי שיש הבדל גדול בין הסדנאות האירופיות לסדנאות הישרא-האמריקאיות. הסדנאות האמריקאיו-האירופיות הן אחרות לגמרי, יותר מלוכלכות, לא עוזרות לאומנים, יש שם, איך אומרים? הם גם לא עוזרים לאומנים לעשות את העבודה שלהם משום שהם לא מגלים סודות. לעומת הסדנאות האמריקאיות שאתה בא ואתה שואל שאלה, הוא מושיב אותך ומסביר לך מהתחלה ועד הסוף.
תמיר: למה זה?
אריק: כי זה ההבדל בין ארה"ב לאירופה הישנה. אמריקה נעשתה גדולה והתפתחה בגלל הרצון ללמוד ולעזור. זאת אומרת שאם אתה בא ואתה אומר 'איך אתה בנית את הבית הזה?', אני עובד 50 שנה, לומד את הזה, עכשיו אני אבוא ואני אספר לך את הסיפור הזה? תשאל אמנים, יסבירו לך, קרמיקאים בייחוד. בארה"ב כשאתה בא ושואל אותו, הוא נותן לך, זה חלק מהתרבות, מהתרבות. ובאמת אתה רואה את ההבדל הגדול בין…
תמיר: במובן הזה הישראלי?
אריק: עכשיו, כשהגיעו לכאן האומנים היקים הראשונים, הם, הם לא התנדבו לספר לך איך לעשות את הדברים האלה, אתה מבין? הם…
תמיר: הביאו את המנטליות האירופית.
אריק: את המנטליות האירופית. ואני כשאני חזרתי לארץ, אני החלטתי לשנות את זה. זה לא יהיה סדנא אירופית, זה יהיה סדנא לא של פרינט מייקרס, שכל המהות שלהם זה הייתה פרינט מייקינג, לעשות הדפסים. אני אמרתי שאתה יכול לקבל כל אחד שעושה אומנות אם הוא פסל, אם הוא אומן פלסטי, אם הוא קרמיקאי, אם הוא משורר והוא חווה, הוא עושה אומנות…
תמיר: זאת אומרת, מקום שמפרה ומגדיל ומרחיב.
אריק: בדיוק.
תמיר: ולא מצמצם ומתמקד.
אריק: עמדתי על כך שהנייר יהיה הנייר הכי טוב. הצבע הוא יהיה הצבע הכי טוב. האיכות תהיה הכי, המספור של העבודות, הכל נכון. חוץ מזה, מבחינה מסחרית, אנחנו לא נמכור מתחת לשולחן. תמיד יהיה מחיר לזה ותמיד נעמוד בזה, נכבד את האומן ואת היצירה שלו. הסדנא השפיעה על כל עולם אומנות ההדפס, בכלל על כל האומנות הפלסטית גם, עם תומרקין ועם קדישמן ועם אורי ליפשיץ ועם אמנים אחרים. או גרשוני שזה השפיע על היצירה שלו, אתה מבין? שמה שהוא עשה פה בסדנא השפיע על העבודה הפלסטית שלו.
תמיר: זאת אומרת, אפשר להגיד שאתה בנית פה בית לאמנים ולהתפתחות של אמנים לא רק להדפס ולהתפתחות של הדפס.
אריק: באופן מוחלט. ואני גם אסביר לך. סיפר לי, הייתה לי שיחה עם משה גרשוני…
תמיר: כן.
אריק: שאלתי אותו, 'שמע אומן כמוך, מה אתה?' הוא אומר 'תראה, אני יושב בסטודיו שלי לבד ואני עובד ואני עובד ואני עובד, אין לי עם מי לדבר. ואז אני מזמין פיצה', ככה הוא מספר לי.
תמיר: כן.
אריק: ובא השליח של הפיצה ואז אני מכניס אותו לתוך הסדנא ואני אומר לו 'מה דעתך על הציורים שלי?' 'עכשיו אני בא לכאן. מהרגע שאני מתחיל לעבוד על העבודה, על הפלטה, על הציור, לוקח לי שבוע-שבועיים, שלושה שבועות עד שמדפיסים את זה, התהליך. זה זמן איכות. זה זמן שאני מקבל, זה זמן של מחשבה, זה זמן שאנשים מסתכלים על זה. אני חווה פה משמעת, אני, אני, מגדל, מרחיב את המשמעת האישית שלי חזרה. ואז כשאני חוזר לסטודיו, העולם שלי נפתח מחדש', הוא אומר לי.
תמיר: קצת כמו מטען.
אריק: זה כמו, בעצם הסדנא היא כמו, הסדנא היא כמו "זן ואחזקת האופנוע" אם אתה מכיר.
תמיר: כן.
אריק: אנחנו הסדנא, מירב ואני ומי שישנו פה, אנחנו האבאים שהולכים עם הילדים ומראים להם את ה…
תמיר: אז רגע, לפני שאתה ממשיך, זה מסקרן. אז אתה אבא או מנחה או מורה דרך? אתה…
אריק: אני לא מורה דרך בשביל שאני בכלל לא בעניין הזה כאן. מי שחשוב פה זה האומן. ואנחנו נותנים את האפשרות לאומן כשהוא בא הנה בהתחלה הוא לא יודע כלום ולאט, לאט הוא מתפתח פה.
תמיר: זאת אומרת, הוא מחפש את הדרך.
אריק: אנחנו מסתובבים בארץ, אנחנו מכירים את האמנים ואנחנו מזמינים אומן שאנחנו חושבים שהוא מתאים לעניין. לפעמים הולכים לסטודיו שלו, לפעמים רואים תערוכות שלו. בעבר זה היה הרבה ככה והייתי נוסע לתל אביב והייתי מראיין כל מיני אומנים, הולך לסטודיו שלהם ורואה דברים. ואז האומן הזה בא. מהרגע שהוא נכנס לפה, אנחנו מחליטים שאנחנו נעשה 5 או 6 סדרות של עבודות שונות שהוא יעשה פה ואנחנו לא אומרים לו מה לעשות. ואנחנו עוזרים לו והוא גם נורא מעוניין לדעת מה אנחנו חושבים. אנחנו לא מחליטים בשבילו, אנחנו גם לא כופים עליו את השינוי. אנחנו מנסים לעזור, אתה מבין? אני אגיד לך את האמת. יש, יש באמת אמנים שהם באמת, אני, האמת שאני לא, אני לא אוהב חנופות, אני לא אוהב חנופות. אבל, ולפעמים זה מטריד אותי, אתה מבין? אני לא נותן לזה להתפתח.
תמיר: מה מטריד אותך?
אריק: אמנים מאוד צריכים את החשיפה. למשל, הם רואים אוצר של מוזיאון, הם מתפרקים. הם רואים בעל גלריה, הם רוצים להיות בתוך הגלריה. זה טבעי, זה ממש טבעי שאומן רוצה שיראו את העבודות שלו. אחת הסיבות שאני הפסקתי לצייר זה ש… לא יכולתי לסבול שאני הייתי צריך, איך אומרים, לראות איזה אוצר ולנסות להיות איתו נחמד רק בשביל שהוא, כל הזמן לעבוד על העניין הזה. זה לא עניין אותי, באמת לא עניין אותי. אחד מהם זה גם הסדנא שאת כל, את כל, את כל ה…
תמיר: אנרגיה שלך.
אריק: את כל האנרגיה שלי נתתי לפה ואני עשיתי החלטה שאני לא אצייר פה בסדנא וגם לא הילדים שלי שיש לי ילדה ציירת. ואמרתי לה שבשום אופן היא לא, לא נתתי לה לעבוד פה כי לא רציתי שיבואו ויגידו שאני הקמתי סדנא בשביל…
תמיר: כן.
אריק: בשבילי או בשביל המשפחה שלי, אתה מבין?
תמיר: ברור.
אריק: הייתי חמור מדי. 50 שנה של הקמת הסדנא זה הייתה 50 שנה של מלחמה. כל הזמן בירוקרטיה, כל הזמן להשיג כסף, כל הזמן לבנות ציוד, כל הזמן לשפץ את הבניינים. הבניין כולו שלנו. אני עשיתי החלטה שאנחנו חייבים שהסדנא תהיה עצמאית. שהיא לא, שהבניין לא יהיה של עיריית ירושלים. ואף אחד לא יכול…
תמיר: לא תלויים ברחמיו של אף אחד.
אריק: אנחנו לא תלויים באף אחד. זאת אומרת, שאם אנחנו רוצים להציג היום פורנוגרפיה, אנחנו נציג פורנוגרפיה. אם אנחנו רוצים להציג, להראות שהממשלה הזאתי לא מוצאת חן בעינינו, אז אנחנו נעשה את זה. למה? אף אחד לא יכול לסגור אותנו. למה? כי אנחנו פה עצמאים.
תמיר: כן.
אריק: וזה חשוב מאוד.
תמיר: אגב, אני רציתי לשאול אותך, אממ… מה, איך שינתה הסדנא הזו את ההדפס בארץ? אבל אולי תתייחס גם לעניין של העצמאות.
אריק: אני אסביר, אני אסביר. שהסדנא, גם כשהקמתי את הסדנא בהתחלה, ר' כל, החלטתי שיהיו כל הטכניקות. גם ליתוגרפיה, גם דפוס רשת, גם תחריט וגם הכל. למה? כי אנחנו בריחוק ממרכזי האומנות בעולם. ואם מישהו רוצה לעשות ליתוגרפיה, הוא לא צריך לנסוע לפריז בשביל לעשות ליתוגרפיה. זה מה שהיו פעם עושים. נוסעים למונרו, נוסעים לכל מיני מקומות בעולם.
כשבאתי חזרה מניו יורק, ב-1970, ראיתי שאין פה מקום שאתה יכול לבוא ולהדפיס. יש פה אמנים עצמאיים שהיה להם מכבשים בבית כמו שאתה תיארת קודם.
תמיר: כן.
אריק: ואני החלטתי שאני אעשה, אקים סדנא לפי מחקר שנעשה בארה"ב ע"י מוסד שקראו לו "תמרינד" על ניהול סדנאות. וניסיתי, כמובן שאמריקה זה לא ישראל והחיים פה אחרים, אבל בשנים הראשונות ניסיתי לעשות עד שמצאנו את הייחוד שלנו.
תמיר: זאת אומרת, היה פה קצת חיפוש בהתחלה.
אריק: כן, גם להתאים אותו, הייתי מחזר אחרי אמנים שיבואו להדפיס פה. גלריות בזמנו, אנחנו, היו באות לסדנא להדפיס, הן לא היו צריכות לנסוע לחוץ לארץ. אנחנו הדפסנו בשבילם ומזה אנחנו התקיימנו.
תמיר: כן.
אריק: ובשנות, ב-1980 עשינו מהפך. הבאנו לכאן אה, מומחית לניהול חברות. היא באה והסתובבה פה חודש ימים וראתה איך אנחנו מנהלים את המקום. והתחלנו להבין שהניהול שלנו הוא לא נכון ואנחנו ניהלנו את הסדנא אחרת.
אחת ההצעות שלה היא אמרה 'תתחילו לעבוד למגירה'. מה זאת אומרת? קודם שהיו באים אמנים, גלריות, הייתי לוקח 5 עבודות לארכיב של הסדנא והייתי מנסה למכור אותן או לא למכור אותן, שזה יהיה. כי כל ההדפסים שהם הזמינו, זה הלך אליהם.
תמיר: כן.
אריק: עכשיו, הזמנו את משה גרשוני לעבוד פה על חשבוננו. נתנו לו את כל האפשרויות, את החומרים והוא עבד פה עד סוף חייו. הוא יצר פה קרוב ל-350 סדרות של משה גרשוני. עבד פה תומרקין, עבד פה אורי ליפשיץ, שוובל, קדישמן. וכל האמנים הכי גדולים של ישראל, למה הם באו הנה? כי האיכות הייתה מעולה. לא התפשרנו על שום איכות. לא עשינו כמו שאומרים ליקקנו להם את התחת. נתנו להם את האפשרות, היינו מאוד, מאוד נחושים על איך זה ינוהל. אנחנו מנהלים את הסדנא גם עם, עם הבירוקרטיה של מדינת ישראל שהיא קשה ביותר. כי אנחנו מקבלים הקצבה ממשרד התרבות כמובן ומעיריית ירושלים. אנחנו עושים פה הרבה מאוד קורסים, אנחנו מוכרים אומנות שרוב הכסף של מכירת האומנות הולך לאומן.
תמיר: לאומן.
אריק: אנחנו פעם בחודש משלמים רויאלטיס לאמנים. מה שחשוב לנו, הסדנא היא לא פרטית שלי, היא גוף ציבורי, היא עמותה. היא חל"צ - חברה לתועלת הציבור. וכך היא מנוהלת. יש לה ועד מנהל ויש לה 11 עובדים שעובדים פה. יש פה דפסים, יש פה אוצרת, מירב האוצרת של הסדנא כרגע. קודם הייתה אירנה גורדון. אנחנו מנסים לשרוד בתנאים, מה שקורה פה בארץ. אני החלטתי דבר אחד. שאם בא מישהו ושואל אותי באמת מה לעשות והוא רוצה להקים סדנא באיזשהו מקום, אני עוזר לו. אני עזרתי להרבה מאוד סדנאות בארץ לקום. אפילו פה בירושלים. כי חשבתי כל סדנא שתקום, זה רק יהיה יותר טוב לז'אנר הזה שקוראים לו הדפס. אבל הרבה מאוד קמו…
תמיר: זאת אומרת, התחברת לצד האמריקאי שבך ולא לצד האירופי שבך.
אריק: נכון, בפירוש. הסדנא היחידה שנשארה מאותו זמן היא שלי בגלל ואני אומר לך, בגלל יושרה ואיכותה של סדנת הדפס ירושלים. למה? משום שאנחנו לא עשינו חשבון אם אנחנו מזמינים אומן אם זה טוב למכירה או לא טוב למכירה. 80% מהעבודות האלה, אף אחד לא ירצה לקנות אותן. לא כל דבר מה שהאומן עושה, אתה יכול למכור. אבל להפתעתי הרבה, קרוב ל-35% מהתקציב השנתי של הסדנא זה במכירת הדפסים. לפעמים זה יותר, לפעמים זה פחות, זה תלוי במלחמות. שמתי לב דווקא כשיש מלחמה וכשיש קורונה, המכירות עולות. זה בדיוק הפוך. כשיש, כשאין מלחמה והכל בסדר, אנשים פחות קונים.
תמיר: אנשים צריכים נחמה באומנות?
אריק: אנשים מפחדים מה לעשות עם הכסף. להשקיע את הכסף באיזושהי צורה.
תמיר: לא עניין של רגש, אלא של השקעה, אתה חושב?
אריק: יש להם כסף, לא יודעים מה שיהיה איתו אז הם משקיעים. זה מעניין. כשהייתה אינפלציה בזמנו, כשהדולר היה פה נגיד 2 שקל ובסוף היום היה 4 שקל. אתה יודע, היו לפני כמה שנים, המכירות שלנו גאו. כשהקמתי את הסדנא, אז אמרתי שאני צריך שיהיה לכל בית יהיה עבודת אומנות. ואז אמרתי, אנחנו נמכור ב-100 לירות הדפס. ואף אחד לא רצה לקנות, אף אחד לא רצה לקנות ב-100 לירות הדפס. ואז הבנתי שבעצם אנשים לא קונים אומנות ב-100 לירות אז כתבתי 1,000 לירות ואז התחילו לקנות. אז הרמתי את זה ל-2,000, קנו יותר. הרמתי את זה ל-4,000, קנו עוד יותר. אתה פשוט מבין, תראה לא צריך להיות פסיכולוג גדול בשביל להבין ש… שבן אדם כשהוא קונה תמונה, הוא רוצה שהתמונה הזאת יהיה בה ערך. החיים לא פשוטים, זה ככה זה, אתה מבין?
תמיר: כן.
אריק: עכשיו, לכן, כשקמו כל הסדנאות האלה אני רואה בתל אביב בשביל המרץ ופה ופה יש סדנאות וב… ב… בחיפה ובגליל ובכברי ובכל מיני מקומות ואנשים עושים הדפס. והלב שלי רחב. כל הדפסים שעבדו פה שנעשו לאמנים כמו שרון פוליאקין ולארי אברמסון, הם כולם נהיו אמנים וכולם נהיו מנהלי מחלקה לאומנות בחיפה ומחלקה ב"שנקר" וב"בצלאל". הם למדו את העולם של האומנות פה כי יש פה לא רק פרינטמייקינג, יש פה הכל. כמו שאמרתי לך, זן ואחזקת האופנוע.
תמיר: כן.
אריק: הבנת?
תמיר: אז ב… בעניין של דברים שמרגשים אותך פה, פריטים בסדנא. חפצים בסדנא, מקום מסוים בסדנא, חדר? משהו שמרגש אותך במקום הזה.
אריק: תראה, הבניין כולו שלנו.
תמיר: כן.
אריק: להוציא קומה תחתונה שקרן ירושלים עזרה לנו לקנות. הבניין הזה הוא בניין מ-1865, הוא נחשב לאתר מורשת. הוא בניין שהוא לשימור חמור ואנחנו שיפצנו את הבניין הזה. הנגשנו את הבניין לחלוטין, לחלוטין לגמרי, כל החומרים וכל הציוד שיש לנו, הוא משופץ ואין גרוטאות פה. יש לנו את האוסף, יש לנו ארכיב עם האוסף אחד הגדולים בארץ של אומנות הנייר. יש לנו ספריית אומנות. יש לנו שתי גלריות. יש לנו קורסים פה כל יום אחרי הצהריים לכל טכניקות ההדפס. אנחנו רוצים להקים, זה חלום שלי, אני לא יודע, זה עלה בזמן האחרון. קתדרה שנדבר על העניין של האומנות וההיסטוריה של האומנות. יש לנו שיתוף פעולה עם מוזיאון ישראל, יש לנו מועדון ההדפס. שאנחנו נפגשים פעם בחודש עם 50 או 60 אמנים, חלק במוזיאון ישראל, מדברים על אומן מסוים, על אוסף מסוים, על הדפסים מסוימים. הם כולם עוברים פה קורסים של הדפס שמלמדים אותם על טכניקות ההדפס והם מבינים מאיפה זה בא.
תמיר: כן.
אריק: יש טיול שנתי שאנחנו עושים עם מוזיאון ישראל, נוסעים לסדנא של אומן, לנגיד בית חרושת לנייר של חדרה. אתה יודע, כל מיני דברים כאלה למוזיאונים, לכל מיני דברים. אנחנו כל הזמן חיים.
תמיר: זה נשמע שאתה גם מתרגש וגם גאה.
אריק: אני גאה, אני לא מתרגש.
תמיר: לא?
אריק: אני סובל.
תמיר: לא, זה לא סותר להיות סובל ומתרגש.
אריק: תאמין לי, אני סובל.
תמיר: [צוחק] למה אתה סובל?
אריק: אמרתי היום לאשתי בבוקר שאם היה לי איך אומרים? אם היה לי שכל לא הייתי מקים את הסדנא.
תמיר: למה?
אריק: כי מה אני צריך את הצרה הזאת?
תמיר: בשביל להיות גאה ולהתרגש [צוחק]. אה אז לא אמרת לי מה, איזה פריט, אם יש איזה פריט ספציפי? אם אין זה גם בסדר.
אריק: אני אוהב את העובדים שעובדים פה. הם כולם כמו משפחה. זה אמת.
תמיר: וזו משפחה ששומרת על קשר עם אלה שעבדו?
אריק: אני רוצה שתבין, כל מה שאתה רואה פה עכשיו, אנחנו ביום שישי.
תמיר: למיקרופון, כן.
אריק: יום שישי ואתה לא רואה אנשים פה. אם אתה מסתכל, אתה רואה פה חפצים דוממים. המכבשים עומדים לבד בשקט, שדרך אגב, כל מכבש יש לו סיפור, סיפור מדהים. איך הוא הגיע להנה ומאיפה הוא בא ולאן הוא הולך אנחנו יודעים, הוא נשאר פה. מצד שני, יש פה אנשים. הם כרגע אינם פה. ואלה האנשים שחשובים. כי כל ה-כל החפצים הדוממים האלה לא שווים שום דבר בלי האנשים האלה שמתחזק… שאוהבים אותם. אתה מבין? שיודעים לתפעל אותם, שיודעים להשתמש בהם למה? ל… ל… לעולם האומנות הישראלי שקיים עכשיו.
תמיר: יפה. נראה לי שזה גם יכול להיות פתיח טוב. [מצחקק] אז אולי מה שרציתי לשאול אותך בהתחלה, אמרת לי 'אני אדבר על זה אחר כך'. על העניין של אממ… שלפני כמה שנים הכריזו או נבחרתם, אולי תסביר, כסדנא חמישית בחשיבותה, נכון? בעולם. ורציתי לשאול אותך איך זה, איך זה? תדייק אותי תכף, אבל רק רציתי לשאול אותך איך זה מתחבר לזה שאתה הולך ברחוב פה ולא יודע מה יש בתוך הבניין? אני לא מדבר על השלט. יש פה איזו צניעות ושקט.
אריק: אני באמת אסביר לך. להפתעתי הרבה, יש לנו קשרים עם סדנאות בעולם. למשל, בגלזגו יש לנו איזה אומן אחד שקוראים לו סטיוארט דאפין שהוא אומן בחסד עליון מגלזגו, סקוטי. הוא עושה טכניקה שקוראים לה מצוטינט. הוא אחד הטובים בעולם והוא בא להנה והתאהב בסדנא והתאהב בכלל בירושלים. ואז הוא היה בזום, בזום עם, עם כמה מוזיאונים בלונדון ובאנגליה.
תמיר: אה הא.
אריק: והוא דיבר על סדנת ההדפס והם התחילו לבדוק את העניין. מי זה בכלל סדנת ההדפס של ירושלים? הם בסוף העולם, אתה יודע. ואז אני מקבל מכתב יום אחד מאיזה מוזיאון במרכז אומנות גדול או מוזיאון אוניברסיטאי גדול באנגליה. שאומרים לי שהם בחרו את הסדנא אחת מכמה סדנאות בעולם כטובות ביותר. והם רוצים להציג אותם במוזיאון. אבל הם לא רוצים להציג את התמונות ואת ההדפסים, אלא הם רוצים שאנחנו נצלם את הסדנא ברזולוציה גבוהה מאוד והם יגדילו את התמונות האלה בגודל של 1 על 1 או בגודל גדול מאוד, אתה יודע, 3-4 מטר, 5 מטר…
תמיר: כלומר תוכל ללכת בתוך הסדנא.
אריק: יציגו את זה אצלם במוזיאון. שלחנו אליהם את התמונות, הם הגדילו את זה בדיגיטלי בגדול, בגדול והם הציגו את זה. משם זה בא.
תמיר: איזה יופי.
אריק: זה מאוד מעניין שמה שקרה עכשיו במלחמה האחרונה, שבעה באוקטובר, קרה משהו. זה לא בדיוק… בהתחלה חשבנו שאנחנו חוגגים 50 שנה, כתבנו לסטיוארט ואמרנו לו 'סטיוארט אולי אתה מכיר עוד 50 אנשים שיש להם 50? שנעשה משהו ביחד'. שתיקה. שהרגשנו שבין השורות יש בעיה. הוא חבר. בקיצור, כנראה שעבר קצת זמן ואנשים הבינו שזה לא בדיוק ככה ואז התחילו. למשל הוא, הנה אתה רואה הוא פתאום כתב לי מכתב מאוד, מאוד… אותו דבר שהמכתב הקודם היה בזהירות. אתה מבין?
תמיר: כן.
אריק: בסדר, אנחנו מבינים את זה. ניתן לזה להירגע. אנחנו לא… אנחנו לא חדשים בעניין הזה.
תמיר: זה היה ככה גם במלחמות אחרות?
אריק: 2,000 שנה רודפים אחרינו. 2,000 שנה כבר רודפים אחרינו ואנחנו נעמוד בזה. למה? אנחנו עם דפוק, עקשן. כל אחד היה מתפרק כבר מזמן, תראה את המונגולים. תראה את הסינים. כולם. אנחנו… חזקים. זה האופטימיות שלי. נעבור את זה.
תמיר: כן? אז אתה אופטימי.
אריק: אופטימי.
תמיר: למרות שאתה סובל.
אריק: אופטימי מאוד אבל סובל.
תמיר: [צוחק]
אריק: כמו שאני אמרתי, אני מיזנתרופ שאוהב אנשים.
תמיר: [צוחק] טוב, עכשיו יש לנו גם תחרות בין, בין כמה משפטים מה יהיה הפתיח. [צוחק]
אריק: מה רצית לדעת על הג'וקים הקטנים שאני עושה?
תמיר: אה, כן, כן.
אריק: מה זה הדבר הזה?
תמיר: שיש לך את ה… את העניין של החרקים, את הפיסול. איך מבחינתך אם בכלל, אולי לא, זה מתחבר לעניין הרישום ולהדפס?
אריק: כמו שאמרתי לך, אני לא פרינטמייקר. כשאני הייתי בן 80 אני נוסע מהבית במושבה הגרמנית לסדנא בבוקר ב-7 בבוקר. על יד קינג דיויד, על יד מלון המלך דוד שם ברחוב דוד המלך אני רואה אמבולנס. אני רואה משטרה. אני רואה, אין הרבה אנשים ואני רואה אנשים מסתכלים לבניין למעלה. אז אני עוצר ואני מסתכל ואני רואה בחור צעיר תלה את עצמו על המרפסת. בלילה. עכשיו, הייתי כבר בכל המלחמות וראיתי הרבה מאוד הרוגים, זה לא משפיע עליי בכלל. זאת אומרת, אני לא נבהל מהרוגים ולא נבהל מדם ולא נבהל מכל מיני פצועים. יש אנשים שמקיאים ואתה יודע, אני לא. אני לא יודע, זו תכונה מחורבנת. הייתי מעדיף להקיא ולסבול אבל אני לא סובל, אני לא יודע למה.
בקיצור, אני מסתכל על זה ואני רואה שהבן אדם תלוי בחבל, הבחור צעיר תלוי בגרונו למרפסת. כל הידיים שלו, הרפיסות של הגוף, ריק. יש איך אומרים? הוא תלוי כמו סמרטוט. הידיים אתה יודע, ואני מסתכל על זה ואני רץ לסדנא ואני מנסה לרשום את זה. ואני רושם קרוב ל-100 רישומים בשביל להגיע לרפיסות הזאת ואני לא מצליח. מה שגויה, מה שגויה הצליח בתחריט אחד, יש לו תלוי אחד שהוא עושה אתה יודע, ואני בסופו של דבר מצליח להגיע לרישום אחד. ואז אני מגיע לגיל 80 ואנשים פה עושים לי יום הולדת. מחליטים לעשות לי תערוכה. ואני כמובן לא רוצה, כן רוצה. אתה יודע, אני באמת לא רוצה. בסוף אתה יודע מה, באיזשהו מקום למה לא בעצם? לא יודע, לא יודע מה קרה לי, הסכמתי. הסכמתי והייתה לי פה תערוכה. קרה משהו שאני חושב שזה היה הקורונה. אני לא בטוח שזה היה קורונה.
תמיר: כן, אוקיי.
אריק: ישבנו בבית, הסדנא הייתה סגורה. ואני יושב בגינה שלי ומדבר עם הציפורים ואני כותב סיפורים. ואז לקחתי סכין והתחלתי לעשות חרקים. אני פתאום רואה גמל שלמה מסתובב לי שמה, אני לוקח עם סכין ואני עושה לי כל מיני חרקים כאלה.
תמיר: כן.
אריק: ואז אני רואה עקרב, אז אני עושה אותו ככה. ואז אני רואה, פתאום. ואז כל מי שבא הייתי נותן לו. ועשיתי המון, המונים כאלה. ואתה יודע, לא השתמשתי בחומרים והוספתי חוטי ברזל או משהו, פשוט חתיכות ענפים וחידדתי אותם ועשיתי אותם.
ואז לקחתי יותר מאוחר משטחים של עץ, פירקתי אותם ובניתי את החרקים האלה בגודל של 2 מטר. אתה מבין? בניתי שפירית וגמל שלמה. לצורך העניין הזה, אתה עושה, אתה צריך לעשות רישומים, אתה מבין? עכשיו, אני תמיד הייתי רשם טוב. מאז שאבא שלי שלח אותי ואחר כך הייתה הפסקה גדולה ב"בצלאל", בכלל נחשבתי, יש לי את היד לרישום טוב. ובניתי לי סטודיו בבית עם לוח עץ ענקי בתוך אחד החדרים כשהילדים עזבו את הבית, אתה יודע, עשיתי. ושמתי נייר של 2.5 מטר על 1.52 מטר וציירתי את מלחמת האזרחים בספרד. למה? כי אצרתי תערוכה פה בסדנא 70 שנה למלחמת האזרחים בספרד. ולמה עשיתי את זה? כי כשהייתי ילד קטן, אבא שלי התנדב למלחמת האזרחים בספרד. ואז אמא שלי באה ושמה וטו על העניין הזה והוא לא הלך, אבל הוא התגייס לצבא הבריטי.
תמיר: אוקיי.
אריק: זאת אומרת, אני לא יודע מה היה ביניהם. או שהוא היה מתנדב גדול או שהוא פשוט רצה להיפטר מאמא שלי, אני לא כל כך בטוח. [צוחק] מה היה שם בדיוק. על כל פנים, מלחמת האזרחים בספרד בזמנו כשאני הייתי ילד, היא הייתה מאוד, מאוד השפיעה על המון, המון מתנדבים מהארץ שהם היו אני חושב קומוניסטים או משהו כזה וגם לא קומוניסטים התנדבו למלחמה הזאת. ואז הייתי, הייתי ילד אני זוכר שהיה קולנוע ברחובות שאני חושב שעלה 5 מיל להיכנס לקולנוע הזה, לראות סרט. אבל למי היה 5 מיל? לא היה לנו. אבל אנחנו הילדים היינו עולים על הגג של הקולנוע והיינו מהחלונות היינו רואים את הסרט. ואז ראיתי יומן, קראו לזה יומן של Life. עומדים החיילים ויורים במפגינים. ואז המפגינים בכיכר הגדולה הזאתי מתפזרים לכל עבר ורצים. והמראה הזה רדף אחריי כל החיים. ממש כל החיים. ואז ציירתי ובזמן שעשיתי פה את התערוכה הזאת, ציירתי את הציור הגדול הזה, המלחמה, מלחמת האזרחים בספרד, פרנקו, פרנקו הוא זה שירה בתוך המפגינים. ציירתי את הדבר הזה ואחר כך עשיתי גם תחריט של אנשים שרצים ונגמלתי.
תמיר: זאת אומרת, זה היה שחרור?
אריק: השתחררתי מהסיפור הזה.
תמיר: תרפיה.
אריק: כן. עכשיו הציור הגדול הזה, פתאום ראיתי ש… שאני מצייר בגדול, זה יש לי תחושה נהדרת לצייר את זה בגדול ויכולת לצייר את זה בגדול וציירתי עכשיו אלימות כי אני לא מתעסק, אני מתעסק בדברים פוליטיים וזה, אז ציירתי אלימות משטרתית, אלימות מכל מיני סוגים של אלימות וגם הגעתי לבלפור והגעתי לכל מיני מקומות כאלה בגדלים ענקיים.
תמיר: אז מה נותן לך הגודל? אמרת, אתה אומר…
אריק: יש איזו תחושה שבמקום, אני גם מצייר קטנים.
תמיר: כן.
אריק: התחושה הזאת של להיכנס ולעבוד על גדול, זה תחושה אחרת. אני לא יודע איך להגדיר את זה. אבל כשאתה עובד על איזו חתיכת נייר פה ואתה עושה רישום וזה לא מוצא חן בעיניי, אתה זורק את זה לפח. ההתמודדות עם הגודל שהיא חשובה מאוד. שיש לך חתיכת נייר שעולה 200 שקל, חתיכת נייר כזאת, אתה צריך להתמודד עם זה, אתה מבין? יש לפעמים שאתה עומד ומסתכל על זה ולא יודע איך לפתור. אתה מחפש איך לפתור את הבעיה, את הקומפוזיציה. יש לפעמים אפילו שגם אני, אני קורא לבת שלי ואני אומר לה 'יעל' שהיא ציירת, אני אומר לה 'יעל, מה אני, אני תקוע, אני לא יודע מה לעשות, איך אני עושה?' היא אומרת 'אבא'לה, מה שאתה עושה זה בסדר. שב פה, תסתכל על זה'. אתה מבין? היא ציירת פי 5 יותר טובה ממני. אני אומר לך שההתמודדות הזאתי היא באמת הביאה אותי למקום אחר. אני 50 שנה פה ואני לא אהיה פה לעולם. בקרוב אני באמת איך אומרים, אחפש אולי להקים איזו סדנא חדשה או משהו כזה. [צוחק]
האמת אני אגיד לך משהו שאני רוצה לעשות. אתה רוצה לשמוע?
תמיר: כן.
אריק: אני רוצה שביום הולדת שלי שהיא בקרוב, אני לא רוצה להגיד לך בן כמה אני, שיבוא הבן שלי ואומר 'אבא'לה, שכרתי מטוס ואני רוצה שאתה תיקח את המטוס ותטוס איתו', אבל אני לא אומר לו את זה. נראה מה שיהיה. יכול להיות…
תמיר: אולי הוא יקשיב לפודקאסט.
אריק: יש לי רישיון טיס, יש לי רישיון טיס וכבר הרבה שנים לא טסתי. יש לי קרוב ל-1,500 שעות על דאון. זה חסר לי בזמן האחרון. פתאום. למה זה חסר לי? כי אם אתה טסת פעם בדאון…
תמיר: לא, לא יצא לי.
אריק: אז החוויה היא, אי אפשר לתאר את החוויה הזאת כי אתה, אתה לבד שם עם המלאכים. אין רעש, אין כלום. יש לפעמים שבאה ציפור, עומדת לך על הכנף, אם ציפור גדולה, אם ציפור קטנה. אתה כל הזמן עסוק באיך שהוא לשרוד למעלה כי דאון זה לא שאתה לוחץ על המנוע והוא ממריא, הוא עובד על טרמלים.
תמיר: אתה חושב שיש לזה לא יודע אם קשר, אבל אתה יכול להקביל בין טיסה כזו שקטה של דאון לבין הציור על רישום בגדול או על הדפס?
אריק: אין שום ספק, אין שום ספק. אני רוצה, אין שום ספק. תדע לך דבר אחד, שאני למדתי בבית ספר, בבית ספר של חיל האוויר ואני רואה שהערכים האלה הם בתוכנו גם באומנות.
תמיר: איך זה מתבטא?
אריק: גם בסדנא. זה מתבטא. האובססיביות הזאתי שזה הכל יהיה סטרייט. הם לא מבינים את זה. הם חושבים שאני, שאני איזה פטפטן או איך אומרים? איך הם אמרו אתמול? שלשום, רגע איך זה היה? אממ… שאני…
תמיר: הם זה העובדים של הסדנא?
אריק: אני מתרגש יותר מדי, שאני יותר מדי אובססיבי.
תמיר: [צוחק]
אריק: אבל זה לא, אי אפשר אחרת.
תמיר: אז סך הכל אפשר להגיד שאתה בן אדם סובל, אובססיבי ואופטימי.
אריק: סובל מאוד.
תמיר: [צוחק] היה לי מאוד מעניין. תודה רבה אריק. אז תודה אריק על החלק הראשון של השיחה ובפרק הבא נמשיך את השיחה עם אריק ועם מירב המבורגר, אוצרת הסדנא, על החוויה של צוות הסדנא בעבודה עם אמנים, על התערוכות והפעילויות המיוחדות לציון 50 שנים להקמת הסדנא.
[הזמר שר "פה… פה… פם…" לסיום]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments