אזהרת טריגר: שכול, 7 באוקטובר
ופתאום זה מכה בך שמאז השבעה,
החיים שלך, כמו שהם -
דורכים על פצעים של אחרים.
בלי שהתכוונת,
בלי שהם האשימו.
החיים הרגילים שלך,
השגרתיים שלך,
היומיומיים שלך.
לאו דווקא החופשה הכיפית ומנקרת העיניים,
לא בהכרח רגעי השיא.
להיפך, דווקא הנורמליות המשעממת,
הבורגנות המפוהקת,
התלונות שלך על הקטנות של החיים –
המתבגר שמעקם שוב פרצוף,
המצבר שהפסיק,
האוויר העכור שנמאס לך לנשום פה –
כל הצרות שלך, כולן, דווקא הן -
מגרדות.
מישהו היה מחליף איתך
בלי להשתהות.
את מזהה מבין השורות,
שבתוך המדינה המשוסעת מגזרית שלך,
מרובת הפלגים,
שנויית הערכים,
חלוקה בכל נושא,
מתלהמת על כל שעל –
יש מגזר בלתי צבוע,
שגדל דמוגרפית.
אנשים כמוך שמרגישים זומבים.
שחיים ליד.
לידך וליד עצמם.
שואפים אל מתיהם.
אין להם רב. אין להם מפלגה. קבוצת ווטסאפ או כיכר.
הם לא דורשים עסקה.
במקרה שלהם - הכל חתום ונעול וסגור.
מדי.
הם לא צריכים ממך דבר.
את לא יכולה לעזור להם,
לא בכסף שלך, לא בניד ראש אמפתי,
וגם החיבוק שלך – לא באמת נוגע.
הם בעצמם הפכו קצת וירטואליים.
תהום נפערה ביניכם
ברגע אחד
של מזל רע (?)
והחיים חזקים מכל,
הם ממשיכים, הם ימשיכו.
שעון החול,
עוף החול,
מקודש לחול.
ואין פואנטה.
נפגשתי עם שלושה הורים שכולים שכותבים את הילדים שלהם, צורחים אותם, מנציחים אותם, וכותבים את האבל שלהם, בדקויות, ביומיום, בתהומות, בצירופי המקרים, בחיים החדשים שהם לומדים לחיות מחדש. שיחה שעברה מצחוק מתפרץ, דרף שיער סומר לבכי קורע לב. היינו שבעה, כמה סמלי. אדוה אברמוביץ עם נעם אברמוביץ ז"ל, התצפיתנית שנרצחה ב 07 באוקטובר. תומר שורץ עם עומרי (ששומע) שורץ ז"ל, לוחם בסיירת צנחנים שנפל ב- 20/12 במסגרת קורס קצינים. ליאת שדה-סעדון ואיתי סעדון ז"ל, מפקד טנק, שנפל ב 02/11.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 19/09/2024.
דנה: המשפט שלקוח מספרה של פמה צ'ודרון "כשהדברים מתפרקים", המשפט משמעותי עבורי מאוד. אני חוזרת אליו לא מעט. הוא הולך ככה, "רק כאשר הכל מושמד, מתגלה הדבר שאין להכחידו". נדמה לי שבעידן הזה דברים מתפרקים סביבנו, לוקאלית, גלובלית. והציווי על האדם המודרני בעידן הזה, לתפיסתי, הוא לנסות להציב סימני שאלה ולעשות מחקר פנימי כדי להבין מה זה הדבר שאין להשמידו בכל אחד מאיתנו, מה זה המהות, שמגדירה את האני, מה זה הטבע שלי, מהו איזור הגאונות שלי. איך אני יכול להתעגן, להתקרקע לתפקיד שלי כאן. נדמה לי שתהליך כזה מייצר הרבה מאוד רווחה ושקט נפשי, ואנשים שעוברים תהליך כזה מעידים על שינוי מהותי בתפיסת או בחוויית החיים שלהם.
זאת הזדמנות לספר לכם שנתחיל מחזור חדש, מחזור חמש, של התוכנית "איך לפעול באזור הגאונות שלך, שלך", אנחנו מתחילים בחמישה בנובמבר, כל הפרטים נמצאים בתיאור כאן בפרק, ועכשיו אנחנו הולכים להאזין לפרק שמאוד מתכתב עם הרעיון הזה של דברים שמתפרקים, ושל מהויות שמתגלות, ושל סימני שאלה חדשים.
זאת שיחה שעוברת בין רגעים של בכי לרגעי צחוק מתפרץ והרבה רגעים של צמרמורת. אז אני מאחלת לכם האזנה משמעותית.
אז אתם נכנסתם, וכאילו הסתכלתי עליכם, צפיתי יותר מאשר הגבתי, ובאיזשהו שלב פשוט הייתה דינמיקה שהיא קרתה ביניכם, עצמאית לחלוטין, ואז יצא ממני שזה נורא מפתיע אותי שאתם צוחקים.
אדוה: אני אשתף על התהליך הזה אצלי. בהתחלה, בתוהו ובוהו הראשוני שהוא נוחת עלייך, אז כאילו הגוף נכנס לאיזשהו פריז מטורלל, שאצלי לפחות, הוא לא הגיב, תקופה מאוד מאוד ארוכה, והכל היה כזה. אמ… ואז, מתחיל איזשהו תהליך שאת אומרת: "רגע, רגע, רגע, מותר לי לחייך? מותר לי לשמוח? מותר לי לחיות כשהבת שלי מתה?", אז מתחילות איזשהו שק של רגשות אשמה. ואז דיברתי עם נועם, אמ… נדבר על זה אחר כך.
דנה: על איך את מדברת עם נועם.
אדוה: על איך אני מדברת עם נועם, אבל היא איזה יום אחד אמרה לי: "אמא, מה נסגר? את חייבת לחיות, את חייבת לשמוח, את חייבת לצחוק", וזה שחרר לי את רגשות האשם, ומה שמביא איתו הרגע, מביא איתו הרגע. אם עכשיו אני באיזה תקיעות ועצב אינסופי, אז… אני שם, וברגע שאני… חמוד לי, סבבה לי, זורם לי.
דנה: זה מעניין, את לקחת את זה להיתר, ואני חוויתי את זה כ-וואו, יש יכולת.
אדוה: כן.
דנה: כי מ… ההיתר לי הוא ברור, אבל איזה מדהים שיש יכולת כזאת.
אדוה: אני חושבת שיש יכולת שבהתחלה היא נחסמת אוטומטית, כמו אירוע מוחי, אבל אחר כך היא נחסמת מרגשות אשם. [דנה מהמהמת בהבנה] אחר כך היא כבר יכולת שאת יותר מודעת אליה, היא קיימת, כי חיינו לפני. אמ… וזה תהליך, וזה עבודה. זה עבודה שאנחנו עושים כדי לשחרר אותה.
ליאת: אצלי זה… זה היה קצת אחרת. אני כבר בשבעה, כשהגיעו העובדות הסוציאליות ממשרד הביטחון, הם כזה… נכנסנו לחדר, והם ישבו איתנו והציגו את עצמם, ואני אמרתי: "אני רוצה לחיות את החיים האלה, ואני רוצה לחיות אותם טוב". ככה, בשבעה זה כבר היה. ואני מבקשת מכן שתגידו לי איך, איך עושי… שתעזרו לי, תסבירו לי איך עושים את זה. כאילו הייתה שם איזה החלטה פנימית כבר מהימים הראשונים, שאני לא מוכנה לחיות את החיים האלה לא טוב, שאני לא מוכנה להיות ברע, שאני רוצה לשמוח, שאני רוצה את שמחת החיים שלי בחזרה, שאני…
אז אצלי אני ממש מרגישה שזה היה מאיזה מין מקום שכלתני כזה, של מין החלטה, כי בכלל זה עוד לא היה במקום של להתחיל להתמודד עם הנפש. הנפש גם… יש שם באמת איזה מחסום כזה ב… בהתחלה, לא, אני לא בכיתי כמעט בשבעה, גם בקושי בכיתי בלוויה, יש שם משהו חסום שלא נותן בכלל…
דנה: יש נתק שהוא קורה באופן טבעי כשאנחנו חווים טראומה.
ליאת: כן, כן.
דנה: אז זה כמו תנועה של כיווץ.
ליאת: נכון, זה היה ממש ככה. אבל כאילו מהראש, ידעתי שאני צריכה, אני צריכה לדאוג לגוף שלי, אני צריכה לישון טוב, אני צריכה לאכול טוב ואני רוצה שיהיו לי חיים טובים. ולכן המקום הזה של ה-לצחוק, זה כאילו מין איזה החלטה כזאת שאני ככה רוצה לחיות את חיי, אז אני גם, ברור שאני גם אצחק.
דנה: כן. את יודעת, כשאני שאלתי את השאלה הזאת, ואני תיכף יפנה את זה גם אליך, תומר, ואנחנו עדיין רק בהתחלה, עוד לא התחלנו, עוד לא הצגתי אתכם אפילו, סיפרתי את הסיפור שלי, כמה אני דרוכה, נבוכה, לא כל כך יודעת איך נוהגים לצד אנשים שהרגע איבדו את היקר להם מכל. וזה מחזיר אותי לשיחת טלפון שלי ושלך, תומר, בתחילה… ממש עוד לפני שהכרנו, אנחנו רק מתחילים להכיר, שאלתי אותך, אמרתי לך "אני לא אשאל אותך מה שלומך", ואמרת לי "טוב מאוד". ואז אמרת לי "מה קורה? לי מותר". יש איזה חוזה חדש שקורה בין…
תומר: כן, לפני שאני אדבר על החוזה, אני רק… אני רוצה קצת להוסיף ממה שליאת ואדוה אמרו, שאני מאוד מתחבר לדברים האלה, ואצלי, גם התווסף, ממש… המורשת של עומרי, זאת אומרת, "היתרון", אם אפשר לקרוא לזה ככה, במרכאות שיש לי על אדוה וליאת, זה שגם לנו יש יומן מעומרי.
דנה: וואו.
תומר: ו… הייתי מעריץ של עומרי בסתר עוד כשהוא חי, ממש, ופתאום קראנו את הדברים האלה, זאת אומרת, ממש, יש פה ציווי, הוא ממש אומר לנו, אומר לנו "אני רוצה שתשמחו". ומבחינתי, את יודעת, ברור לי שגם ליאת יודעת שאיתי היה רוצה שהם ישמחו, וגם אדוה יודעת שנועם הייתה רוצה שהם ישמחו וימשיכו לחיות. אבל אצלי זה ממש גם כתוב מול העיניים. אני מסתכל על זה לא מעט, ברגעים קשים, וגם אני אומר, וואלה, באמת, נדפקנו הכי חזק שאפשר, באמת, אנחנו עמוק בתוך החרא, ולי נשארו לחיות במקרה הטוב 20, 30, 40 שנה, פחות, אז באמת, זה לא הגיוני שנמשיך להתבוסס בתוך הגיהנום הזה עוד ועוד ועוד ועוד, כי הוא במילא יהיה שם.
ז'תומרת, מה שנשאר לנו זה למצוא קצת רווחים נורמליים כאלה, וכן, אם יש איזה מקום קצת לאוויר ולצחוק, אז כן ללכת לשם. ולגבי החוזה, זאת באמת חתיכת שאלה, כי אני לא חושב שהמדינה שלנו פעם התמודדה עם כזאת כמות בבת אחת. ז'תומרת, אני לא הולך אחורה ל-50 שנה, למלחמת יום כיפור עם אלפיים ו… הרוגים, אני נמצא בימים שלנו, בעידן שלנו, ופתאום זה להתמודד עם… זה המון משפחות, ואנשים צריכים ללמוד איך לאכול אותנו, זה לא פשוט בכלל. אז כן, יש דברים של עכשיו אסור ומותר, וללמוד, ולא את הכל אפשר ללמד, כי גם אנחנו, בעצמנו, אני יכול להעיד על עצמי…
דנה: אתם גם לא מיקשה אחת.
תומר: אנחנו גם לא מיקשה אחת, ואני יכול להגיד על עצמי, שאני לא באמת יכול לכתוב את התקנון של ה'"אסור מותר", נכון - לא נכון, כי יש ימים שמשהו אחד עובד ואחרי שעה-שעתיים זה לא יעבוד, ויש ימים שזה כן יעבוד.
דנה: כן.
תומר: אז גם אנחנו לא יודעים.
דנה: יש איזו התרשמות, אבל, שאולי, תתקן אותי אחרת, שאולי מה שהתחדשת בו, זה שמותר לך להיות נורא אותנטי, ולהגיד "זה לא מתאים לי", ו"זה כן מתאים לי".
תומר: כן, זה לגמרי. ז'תומרת, באמת, עם כל החרא הזה, אז שימותו כולם, באמת, אי אפשר להמשיך לדפוק חשבון עכשיו. [ליאת ואדוה צוחקות קלות]
דנה: זה מצחיק אתכם, כי…
ליאת: כי תומר הוא מצחיק, הוא באמת שם פס על כולם.
[מוזיקת פתיחה]
דנה: ברוכים הבאים לפודקאסט של "מעלה בטוב", אני דנה רגב, מאמנת, יוצרת תוכן ומרצה. שבעה באוקטובר, שבעה. כל כך הרבה זוויות עוד ידוברו ויחקרו על מה שקרה לנו מאז אישית, לאומית, בינלאומית, עכשיו לא יישאר כמו שהוא, יהיה אחר כך, החיים חזקים מהכל, רק שעכשיו עוד לא ממשיך ולא צומח, לחלק מאיתנו קפא הזמן, הם שרויים בלימבו בין פה לשם. המשורר והמסאי האנגלי, צ'ארלס לם, אמר פעם: "לא רבים הם הקולות בחיים, ואני מדבר על כל הקולות, עירוניים ככפריים, המעוררים בנו עניין רב יותר מנקישה בדלת".
כמו שכותב מיכה גודמן בספרו "מהפכת הקשב", "קול נקישה בדלת, לוכד את תשומת הלב ומייצר רגע של ציפייה דרוכה. בזמן ההליכה לדלת הדמיון משתולל, מי זה יכול להיות?" ליותר מדי אנשים השנה, הנקישה בדלת בישרה את הרע מכל. נקישה שמבחינה בין החיים השגרתיים, על צרותיהם הקטנות, נטולות הפרופורציות. על תקוותיהם הגדולות, באשר לעתיד טוב, ובין החיים שאחרי החיים. הרגע שבו הפחד המבעית מכול, הופך למציאות, ואנשים חיים הופכים לזומבים.
תומר שורץ, אדוה אברמוביץ', ליאת שדה-סעדון, איבדו את ילדיהם, עומרי שורץ, נועם אברמוביץ, איתי סעדון. [בקול חנוק] אני מצומררת, סליחה.
מאנשים שמחזיקים בזהויות שונות, הורים, בני זוג, בעלי תפקידים, חברים של… סליחה, ילדים של… אחים של… הם הפכו בנקישת דלת להורים שכולים. והם שלושתם כותבים את הכאב שלהם, את האובדן שלהם, את המחשבות שלהם. למה? כמו שכתב תומר שורץ, "כי אולי ככה אצליח לתווך לאחרים, כדי שיכירו עוד קצת את התופת, את השאול, את הגיהנום, וככה יהלכו בינינו פחות כאלה שאינם יודעים מה לעשות וכיצד לנהוג עם זומבים שכמונו".
בפרק הזה אני מבקשת לשמוט את התיאוריות, את הכלים, רק להקשיב. להקשיב לכם בלב שותת, לאפשר לכם לדבר את הילדים שלכם, שאתם עדיין מאוד, ואולי הכי, הורים עבורם, ולזכור.
אז אנחנו נתחיל מהנקישה בדלת. וממה שקראתי, אה, חלקכם מצאו מקום לדבר את זה, לעבד את זה, וחלקכם לא. או נגיד אחרת, ליאת, את ממש כתבת על הרגע הזה. את רוצה לדבר אותו?
ליאת: כן, זה הרגע, זה… זה… זה עניין. כי נגיד, אני חוזרת המון לרגע הזה, כאילו, זה כמו, לא יודעת אם יש לזה בטח הסברים בעולם המקצועי, אבל זה ממש הרגע שבו קרתה הטראומה, ואני הרבה חוזרת לשם. זה הרגע שלפני, איפה הייתי דקה לפני שדפקו לי על הדלת, ישנתי, אגב, העירו אותי משינה עם הדפיקה הזאת, ו… אבל, אבל איפה הייתי שנייה לפני שהלכתי לישון. אני ממש זוכרת את מה היה לי בראש, כשהלכתי לישון באותו הערב, ואיפה הייתי שנייה אחרי, שראיתי את הקצינים בדלת. וזה, כאילו, באמת נקודת השבר. החיים שם נחלקים לשניים.
אני ממש לא אותה ליאת כמו שהייתי לפני. זה מצחיק, [צוחקת קלות] אולי לקרוא לזה ככה, אבל זה לידה מחדש, באותו רגע. זה באמת לידה מחדש. אני כתבתי באיזשהו טקסט, שהבן שלי טמון באדמה, ואני נובטת מתוך האדמה הזאת. כי באמת, זה או להיות, או לחדול. אין לי ברירה אחרת.
אפילו מה ששאלת קודם את תומר, על המקום הזה של מותר לנו להגיד "לא, לא מתאים לנו". זה לא במקום של מותר, זה במקום של אין ברירה. אין ברירה. אם יש לנו כל כך, יש לי כל כך מעט אנרגיה, שאם אני אשים אותה על הדברים הלא נכונים…
דנה: היא תתכלה, את תתכלי.
ליאת: בדיוק. זה יהיה באמת לחדול. אז אני מנסה להתייחס ל… לאותו שבר נורא של הדפיקה בדלת, כאל רגע בחיים, שבו בעל כורחי נולדתי לתוך חיים חדשים. אחרים. נוראיים, קשים, מלא מלא דברים אפשר להגיד על החיים האלה, החדשים האלה, אבל נולדתי. עכשיו מה אני עושה איתם?
דנה: אדוה, את אמרת לי שזאת לא הייתה נקישה בדלת.
אדוה: אצלנו לא נקשו בדלת. הדלת הייתה פתוחה. אמ… אנחנו התעוררנו לתוך הרצח של הבת שלי. בעצם, דיברנו איתה בטלפון, לא באמת הבנו את גודל האירוע. אני בדמיוני, כשהיא אומרת מחבלים, אני דמיינתי מחבל אחד שתיכף יחסלו אותו, ואנחנו שומעים יריות ותופת בטלפון, ואני מתחננת שתהיה מרוכזת ותתפקס ותברח. ואין לי מושג על המקום שהיא נמצאת בו, איך הוא נראה ומה היכולות שלה, וניתק הקשר ב-7:44 בבוקר. אני מסתכלת על הוואטסאפים ורואה שכבר ב-11:00 בבוקר, ביום שבת, הגוף שלי כבר מבין שאין לי בת.
הוא מבין את זה, הוא כותב את זה בטקסט, הוא כותב לה "נועם, אני מתפללת, כולם מתפללים עלייך". ויש איזשהו שביב של תקווה, של תפילה לא של תקווה, שהיא הצליחה לברוח לאנשהו ולהסתתר מאחורי שיח או עץ, או מה שזה לא יהיה. אבל יש לי ידיעה פנימית ברורה שנועם לא בין החיים. ונועם מוגדרת כנעדרת במשך שלושה וחצי ימים. אף אחד לא יודע איפה היא, אה… אין מדינה בשלב הזה. זה תחושה עמוקה מאוד של בגידה כואבת באמון, שהדבר היחיד שתפקידו של המדינה מבחינתי הוא להגן עלינו, וזה שבר על שבר, על שבר, על שבר. ז'תומרת זה שבר של בגידה באמון עמוק מאוד, שאין על מי לסמוך.
דנה: וזה שלושה וחצי ימים, זה המון המון זמן.
אדוה: זה שלושה וחצי ימים, אנחנו מדברים עכשיו, אנחנו שנה, החברות של נועם בשבי.
דנה: וואו.
אדוה: ו… לירי, אגם ונעמה. וההורים שלהם שנה בתוך האירוע. שנה בתוך האירוע. אלה היו ימים…
דנה: שזה האירוע, בעצם, את מדברת על המקום המורט עצבים, החסר ודאות הזה?
אדוה: זה אפילו לא מורט עצבים. זה להיות כאילו מישהו מגרד לך את הגוף בציפורניים, ממש ממש ארוכות ושורט אותך. ככה, ככה הרגשנו שלושה ימים. קודם כל קורה משהו שאת לא מבינה אותו, אבל ברגע, ברגעים, הבית מתמלא, יש לנו בית גדול. הבית מתמלא בהמוני אנשים, ואת בכלל לא מבינה איך זה קורה. אנשים מגיעים ומגיעים ומגיעים, ואת כאילו לא מבינה את האירוע, את לא מבינה איפה את בכלל.
אני אתן איזה מילה עליי. לפני, הייתי האדם הכי מוחזק שיכולת לפגוש. אדם שמנהל סיטואציות, אדם שמחזיק את החיים, אדם שלא מתפרק בכזאת קלות, אדם שמחזיק אחרים. ועבורי זה לא היה, כמו שליאת מספרת "בשבעה ידעתי". אני נטרקתי בצונאמי, הכי רחוק שאפשר היה לדמיין אותו.
הייתה לי בת שלא הלכה להיות לוחמת, בשום שלב. לא חווינו שכול לפני, שכול קרוב. שכול של אנשים מבוגרים, אבל לא שכול טראומטי כזה. וזה לא עלה בדמיוננו שיקרה דבר כזה, אפילו שהיא שירתה בגבול עזה, אני רגע אגיד, נועם הייתה יומיים. היא הגיעה…
דנה: וואו!
אדוה: היא הגיעה לשם יומיים קודם.
דנה: אחרי הקורס.
אדוה: כן. ואלו שלושה ימים שבהם הבית מלא אנשים. את לא מבינה מה קורה סביבך, את עומדת שמגרדים לך את הגוף ב… במברשות ברזל כאלה, ואני עומדת בחלון, ומחכה שיבואו להודיע לי. פשוט עומדת ומחכה ושורף לי הגוף יום ויום ולילה.
אבא של נועם מתמוטט, כמו שאי אפשר לדמיין את האיש הזה. שאם אני מוחזקת, אז הוא עוד בכמה רמות מעליי מוחזק. אבל גם הוא מבין בלילות, היה שם מצב שאמרתי לגיסתי, לאחותו "אני לא נשארת בלילה לבד עם הדבר הזה, זה מפחיד אותי, אני לא יודעת מה לעשות", ובאו להיות איתנו גם בלילות.
דנה: ועם הדבר הזה זה עם…
אדוה: עם יוסי.
דנה: זה עם בעלך שמתרסק.
אדוה: כן. וזה כל כך הפחיד אותי לראות את האיש הזה, שאני אוהבת כל כך, פשוט מתרסק לי מול העיניים. אמ… וזה היה מבעית. וכשהם הגיעו, אז היו מאות אנשים בבית. אמ… [נאנחת] תמיד יש את הזה שביב, שביב, שביב, שביב, שביב תקווה, שאולי יגידו לא, למרות שאת יודעת שהבת שלך אינה בן החיים. ואז מתחילה אצלנו סצנה. זה באמת האדוה שלפני והאדוה של אחרי. אם מישהו היה מצלם את האירוע ל"מחוברים", אי אפשר היה להבין את התגובה של כולנו. זה היה מין השתטחות המונית על הרצפה, ורקיעות וצרחות, ואחד על השני בערימה, וזה שלוש שעות שהמודיעים עמדו על המדרגות וצפו בנו, פשוט ככה הסתכלו, באהבה, בחמלה, בקבלה, במקום לאפשר לנו את האירוע הזה, עד שהתחילו לסחוב אותנו למטה, להתחיל לדבר איתנו על פרטים טכניים.
יש פה אותו אירוע, עם שתי תגובות אחרות לגמרי לטראומה. אצלי לא היה ריחוק, היה… כל החיים הייתי מוחזקת. פתאום בא גל גדול, ששטף את הכל. ולקח לי המון, המון המון חודשים להתחיל לדבר עם עצמי, המון, המון חודשים, של אוקיי, מה עושים עם החיים האלה? היה הרבה זמן טראומה מפוזרת לכל עבר.
דנה: והיה לך מאוד קשה לחזור לרגע הזה, נכון? ברגעים האלה?
אדוה: דווקא אצלי הוא כמו ליאת, אני בלופים על גבי לופים על גבי לופים על גבי לופים. חסרים לי המון המון חלקים בפאזל, לאט לאט אני משלימה אותם, כי בגלל הסיטואציה הפתאומית הזאת, התוהו ובוהו המיידי, הגיעו, אני לא יודעת איך זה התכנס. גם שבעה אני לא יודעת איך זה קורה מעצמו, זה פתאום אנשים מביאים אוכל, פתאום אנשים מביאים דברים. משהו קהילתי, בלי מילים, שקורה סביבך, ואת בכלל לא מבינה מה את עושה שם. ואת לא… אני לפחות, לא הבנתי איך יכול להיות שאני עומדת ומקריאה הספד על הבת שלי. ועוד יש קהל שצופה בי. כלום לא מתחבר במוח, זה ממש אירוע אמיתי.
דנה: כן, זה כמו להקלע לחיים של עצמך.
אדוה: כן.
דנה: לא תומר?
תומר: אני ממש זוכר שאצלנו הגיעו, זה גם היה חתיכת סיפור, כי… קודם כל, עומרי, תמיד היינו אומרים בבית, חבר'ה שלו, כולם קראו לו "עומרי מסתדר". עומרי זה אחד שמסתדר, הוא תמיד יודע להסתדר. ולכן, זה נכון שהוא היה בעזה, ונלחם, אבל בפנים, בפנים, בפנים, אמרנו שיהיה בסדר.
ומה שקרה, זה שהוא היה באותה תקופה בקורס קצינים, ופחות דאגנו, אמרנו, יאללה קורס קצינים וזה, זה לא עכשיו סיירת צנחנים, הרבה יותר דאגנו לצוות המקורי שלו מהצנחנים. ומה שקרה, זה שבאותו שבוע, אני הייתי אמור להכניס חבילות מכל ההורים, שיקחו לעזה. הייתי אמור להסיע את זה לקרית גת או קרית מלאכי, לא זוכר לאיזה קריה בדרום. וממש עברתי בין ההורים ואספתי. בואנה נסעתי לראש פינה… מהצפון, הייתי אמור לאסוף מהצפון, ואז גם החבר'ה של עומרי שלחו אליי מכתבים, שאני אכניס. וישבתי במשרד והדפסתי. זה היה איזה ארבע אחרי צהריים, ביום רביעי, ב-20 בדצמבר הנורא הזה. אה, אני מדפיס את המכתבים, ובאמת, עשיתי מעשה לא יפה, קראתי מה הם כתבו. חבל על הזמן, באמת, הלב מתרחב ברמות מטורפות. ואני מדפיס את המכתבים, וכותב בעצמי גם בכתב יד, מכתב לעומרי, כמה אני אוהב אותו והכל, ונוסע הביתה, ואיך שאני, זה היה כבר דמדומים, זה היה לקראת חמש בערב, כבר חושך, 20 בדצמבר, ואיך שאני נכנס לחנייה, אני רואה פתאום אנשי צבא עולים לי במדרגות.
מהר רצתי, תפסתי אותם, דבר ראשון צעקתי עליהם "תגידו לי שהוא פצוע", והם לא אמרו את מה שהם צריכים להגיד. ואני ממש זוכר, נכנסתי הביתה, שירלי ואלה היו בבית, כי נועם היה בשנת שירות, ריח מטורף של עוגיות, אֵלָה אחת האופות, באמת, בת 14, אבל באמת חתיכת אופה, והיא הכינה עוגיות לעומרי, בשביל להכניס בחבילה למחר. אממ… ואני [בקול חנוק] ממש זוכר, את שירלי מתרסקת… תשמעי, אני עם שירלי 25… 26 שנה, ופתאום, את… זה לא הגיוני, מישהי נופלת, פיזית, כאילו.
דנה: אתה יודע, כשדיברנו, אתה אמרת לי שהסיבה היחידה שאתה… אתה… השאלה היחידה ש… שמרחפת מעל הראש שלך, זה… היא קשורה להנצחה. ועד כמה תצליח לצרוח את עומרי, ככה ביטאת את זה, וכתבת באחת הפעמים שעומרי יחיה עד אחרון זוכריו. מה, מה חשוב לך לצרוח?
תומר: אממ… קודם כל זה עוזר לי, זה עוזר לי, דנה, כי אני צורח את עומרי וככה אני חי אותו עוד, נעזוב רגע אותו בצד, נהיה קצת אנוכיים. זה ממש עוזר לי, הכתיבה הזאת, ז'תומרת אני… אני… אני צורח אותו, וזה עוזר לי, אני עוד נזכר בו, אני עוד חי סיטואציות. יש כאלה שחולמים בלילה, אני לא חולם. אני חולם אותו ביום, כשאני כותב, כשאני מדמיין, כשאני כותב לו "שומע, עומרי", אז אני חי את התגובות שלו, את התגובות שלו, את מה הוא אומר.
אז קודם כל זה ברמה הכי אנוכית שיש. ומעבר לזה, אני גם מקבל כל מיני תגובות, ואנשים פתאום מכירים אותו, ומתים עליו. גם קודם אהבו אותו נורא אבל עכשיו ממש הרבה יותר מכירים אותו, מה לעשות? ואני תמיד חושב כאילו על אופציות בחיים. ז'תומרת יש אופציה אחת, אם אנחנו מדברים רגע על שכול וזה יש, יש הורים, אני מבין אותם לגמרי, שהם צוללים מתחת לפוך ולא רוצים לראות אף אחד, ולא לדבר עם אף אחד, ובאמת אני מבין אותם. אבל זה מרגיש לי כל כך נורא לעצמך. שזה סוג של אולקוס כזה מבחינתי. אם אני לא יכול טיפה לשחרר ולהוציא ולאוורר, זה… זה מרגיש לי נורא ואני באמת מאמין בזה.
דנה: הכתיבה, אתה אומר, היא סוג של תרפיה עבורך.
תומר: נכון.
דנה: ולצד זה גם מאוד חשוב לך שיזכרו את עומרי.
תומר: נכון. אז… אז… אז יש המון געגוע והכתיבה עוד קצת מקרבת כי אני חושב גם ברמה האובייקטיבית, אני מנסה רגע לחשוב על אלה שלא כותבים, אלה שלא… משהו מתעמם, לא? זאת אומרת תקנו אותי, אם לא היית כותבת את נועם, או לא היית כותבת את… את איתי, את לא מרגישה שקצת היית שוכחת דברים? זה מזכיר לך יותר?
ליאת: כן, אני יכולה להתחבר למה שאתה אומר. מצד שני, אני גם מרגישה שבזה שאני כל כך כותבת אותו, ואותי, ואת כל מה, כל מה שאני מחזיקה מי הוא איתי, ובגלל שהרבה מאוד אנשים קוראים אותי, אבל הם לא שומעים נגיד מאייל, מאבא של איתי, באותה מידה ועוצמה שאני מספרת על איתי, והם לא שומעים מסבא וסבתא שלו, ומהבני דודים שלו, ואז נוצרת דמות איתי, שהיא הדמות שאמא שלו מציירת אותו בעולם.
ויש פה משהו שהוא קצת, לי… הוא הרבה פעמים, אני אומרת, אוקיי, כל כך הרבה אנשים שלא הכירו את איתי בחייו, עכשיו אומרים שהם מכירים אותו, אבל הם מכירים את מה שאני זוכרת ממנו, משתפת ממנו, ובסוף זה לא איתי - דמותו המלאה. אני לא יודעת איך עושים את זה בכלל, שאפשר להנכיח זיכרון של מישהו שכבר לא קיים כאן, בדמות העגולה והשלמה שהוא היה. לפעמים זה כואב לי, כי… כי אני בטוחה שיש דברים שהבני דודים שלו, החברים שלו, יספרו עליו שא', בכלל אני לא מודעת אליהם, וגם שאולי הם ראו אותו אחרת.
דנה: מעניין הדיאלוג ביניכם. על ההיאחזות שלך באמצעות, ותכף אני אשמח אם תקריא, כי אתה באמת כותב סוג של דיאלוג עם עומרי, ונשמע שדרך זה אתה גם באמת שומע אותו חזרה, עונה לך, מדמיין אותו, מחזיק אותו. ואת אומרת, ליאת, משהו שגם נשמע לי מאוד הגיוני, שבסוף את פילטר, בזיכרון הזה ש… שאת משרטטת, ואת לא יכולה, גם אין שום אופציה לבטל את הסובייקטיביות הספציפית שלך כאמא.
אתה תרצה להקריא לנו משהו שכתבת?
תומר: אוקיי, אז אני אקריא איזה קטע. האמת שזה פעם ראשונה שכתבתי דיאלוג, בדרך כלל אני מדבר לעומרי, בדרך כלל זה…
דנה: זה תמיד מתחיל ב"שומע עומרי".
תומר: נכון. "שומע עומרי", ויש גם את החזרתיות. גם בספר דרך אגב שיצא, "אינני באף מקום אחר", בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אז, גם שם יש קטע שכתבתי שהוא "שומע עומרי", כאן מה שאני מקריא, זה איזשהו דיאלוג ראשון שהיה ביני לבין עומרי בכתובים, ביום הולדת שלו, ב-1 באוגוסט, אז זה נקרא "היום יום הולדת, אבא של עומרי". [מקריא]
"למה אתה כותב, אבא?
כִּי אָדָם חַי עַד אַחֲרוֹן זוֹכְרָיו. תֵּן לִי עוֹד קְצָת לְהַנְשִׁים אוֹתְךָ. רַק עוֹד קְצָת.
אֲנִי רוֹצֶה לִצְרֹחַ אוֹתְךָ, מִקְּצֵה הָאָרֶץ וְעַד לַקָּצֶה. מִשַּׁדְמוֹת צָפוֹנָה. מִבְּאֵרִי דָּרוֹמָה. וְגַם בֵּין לְבֵין. רוֹצֶה לִצְרֹחַ. אוֹתְךָ. אֶת יִסּוּרֵי הַגַּעֲגוּעַ. אֶת שֶׁאֵינְךָ.
אבל אבא, תרפה, היום יום ההולדת שלי.
גַּם עַל זֶה אֲנִי רוֹצֶה לִצְרֹחַ. אֵיךְ חוֹגְגִים לְמִי שֶׁלֹּא יַגִּיעַ לְיוֹם הֻלֶּדֶת 22? מָה נַעֲשֶׂה עִם מִסְפַּר הַטֵּלֵפוֹן שֶׁלְּךָ, אֶפֶס חָמֵשׁ מַשֶּׁהוּ מַשֶּׁהוּ אֶפֶס אַחַת אֶפֶס שְׁמוֹנֶה אֶפֶס שְׁתַּיִם. לְמִי נַשְׁוִיץ שֶׁהוּא מִסְתַּיֵּם בַּתַּאֲרִיךְ שֶׁלְּךָ? הָאֶחָד בְּאוֹגוּסְט אַלְפַּיִם וּשְׁתַּיִם.
למה אתה כותב, אבא?
כִּי מָה שֶׁלֹּא אָקִיא הַחוּצָה, יִתְלַפֵּף לִי בְּתוֹךְ הַנְּשָׁמָה הַמֻּנְשֶׁמֶת, בּוֹאֲכָה אֲבָרַי הַפְּנִימִיִּים הַמְּגֹאָלִים בְּדָם, עַד שֶׁאֶתְפּוֹצֵץ מֵהֶדֶף הַיָּגוֹן. רוֹצֶה לַחֲזֹר וְלַעֲזֹר לִי?
אבל אבא, זה מטומטם, אתה יודע שאני לא באמת קורא?
לֹא, אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ. זֹאת אוֹמֶרֶת, לִפְעָמִים אֲנִי יוֹדֵעַ, אֲבָל לִפְעָמִים גַּם לֹא. שׁוֹמֵעַ עוֹמְרִי, לִפְעָמִים גַּם לֹא.
די עם זה אבא, אני לא שומע!
דַּי, אַתָּה בְּעַצְמְךָ. דַּי. דַּי. דַּי. שׁוֹמֵעַ עוֹמְרִי, דַּי! אַף פַּעַם לֹא הִכְרַחְתִּי, עַכְשָׁו לָרִאשׁוֹנָה אֲנִי מְצַוֶּה עָלֶיךָ: חֲזֹר! עַכְשָׁו! לִפְנֵי שֶׁיִּהְיֶה מְאֻחָר.
למה אתה כותב, אבא?
כִּי אוּלַי אֵלּוּ שֶׁיִּקְרְאוּ גַּם הֵם יִסְבְּלוּ. יִצְטַעֲרוּ. יֶחְווּ אֶת כְּאֵבַי. יָחוּשׁוּ אֶת קִינָתִי. וְאוּלַי, אוּלַי, יַפְחִיתוּ בְּקִרְבִּי אֶת תְּחוּשַׁת אָבְדָנְךָ הַצּוֹרֶבֶת. הַמְּנֻפֶּצֶת לִרְסִיסֵי רְסִיסִים זְעִירִים וּפוֹצְעִים. חוֹתְכִים בָּבָּשָׂר כִּבְסַכִּין כְּתֻמָּה וּמְלֻבֶּנֶת, שֶׁיָּצְאָה זֶה עַתָּה מִתּוֹךְ אֵשׁ הַקָּמִין הַמְּסָרֶבֶת לִדְעֹךְ מֵאָז הַ- 20 בְּדֵצֶמְבֶּר.
כִּי אוּלַי כָּכָה אַצְלִיחַ לְתַוֵּךְ לַאֲחֵרִים, כְּדֵי שֶׁיַּכִּירוּ עוֹד קְצָת אֶת הַתֹּפֶת. אֶת הַשְּׁאוֹל. אֶת הַגֵּיהִנּוֹם. וְכָּכָה יְהַלְּכוּ בֵּינֵנוּ פָּחוֹת כָּאֵלּוּ שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים מָה לַעֲשׂוֹת וְכֵיצַד לִנְהֹג עִם זוֹמְבִּים שֶׁכָּמוֹנוּ.
תגיד, זה לא קצת עצוב ליומולדת, כל הדבר הזה?
כֵּן. לֹא קְצָת. תֹּפֶת. שְּׁאוֹל. גֵּיהִנּוֹם, סוגריים, אבא, אתה חוזר על עצמך, זה הכול אותו דבר, סגור סוגריים. שְׂרִיטוֹת עֲמֻקּוֹת. שׁוֹמֵעַ עוֹמְרִי, בָּא לִי לִקְרֹעַ אֶת בְּגָדַי מֵרֹב כַּעַס גַּעְגּוּעַ עֶלְבּוֹן קִנְאָה וּכְאֵב. אֵיזֶה בַּכְיָן נִהְיֵיתִי, הָא?
הבנתי את הכול, אבא, חוץ מהעלבון. ומקריעת הבגדים.
לֹא יוֹדֵעַ לְהַסְבִּיר אֶת זֶה, עוֹמְרִי. מַעֲלִיב אוֹתִי שֶׁלֹּא שָׁמַרְתִּי עָלֶיךָ. כְּבוֹדִי נִרְמַס שֶׁאֵינְךָ. וְהַבְּגָדִים? רַק בָּא לִי. לֹא קָרַעְתִּי. רַק צָעַקְתִּי. לְבַדִּי. בְּשָׂדֶה. בַּלַּיְלָה.
למה אתה כותב, אבא?
כִּי כָּכָה אֶזְכֹּר אוֹתְךָ טוֹב יוֹתֵר. אֶת הַעֲוָיוֹת שֶׁל שְׁרִירֵי הַפָּנִים וּתְנוּעוֹת הַגּוּף. וְאֶת הַגַּאֲוָה וְהַמִּשְׁפַּחְתִּיּוּת. וְאֶת הַחַדּוּת וְהַצְּנִיעוּת. וְאֶת הַטִּיּוּלִים וְהַחֲבֵרִים. וְהַצָּבָא וְהַסְּפּוֹרְט. וְהַחֲבֵרוּת וְהַשְּׁטוּת. וְהַיֹּפִי, אוֹהוֹ הַיֹּפִי. וְאֶת הָאַהֲבָה לְמָאיָה. וְאֶת הַצְּחוֹקִים הָרָמִים. אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאֵינֶנִּי זוֹכֵר אוֹתְךָ בּוֹכֶה. אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה עוֹשֶׂה לִי לִבְכּוֹת, שֶׁאֵינֶנִּי.
למה אתה עצוב, אבא?
שׁוֹמֵעַ עוֹמְרִי, אֶפְשָׁר שֶׁנִּתְחַלֵּף?
למה אתה כותב, אבא?
אֲנִי חוֹשֵׁק שֶׁיִּהְיֶה לְךָ עוֹד עוֹקֵב. שֶׁיִּרְאוּ אֶת הַלֵּב הַדּוֹאֵב. הַשּׁוֹתֵת. הַנּוֹטֵף. הַמְּטַפְטֵף, סוגריים, אבא, אתה שוב חוזר על עצמך, סגור סוגריים. זוֹ תְּפִלָּתִי. זוֹ הַנְצָחָתִי. לִזְעֹק אוֹתְךָ אֶת כֻּלְּךָ. לְהָפֵר אֶת שַׁלְוַת יוֹם הַשִּׁשִּׁי. לִסְדֹּק אֶת שנ"צ הַשַּׁבָּת. לְטַלְטֵל אֶת יְצִיאַת הַחַמְשׁוּשׁ. לְהַזְכִּיר לְכֻלָּנוּ אֶת מֵתֵינוּ וַחֲטוּפֵינוּ וּפְצוּעֵינוּ וַעֲקוּרֵינוּ.
שֶׁיֵּדְעוּ שֶׁאָמְנָם אֲנִי הוּא זֶה שֶׁכּוֹתֵב, אֲבָל לְצִדִּי אִמָּא קְרוּעָה לִגְזָרִים, כְּמוֹ גְּוִיָּה מְרֻטֶּשֶׁת. וּשְׁנֵי אַחִים, שֶׁלִּפְעָמִים אֶצְלָם מַבָּטִים חֲלוּלִים, וּבִשְׁאָר הַזְּמַן הֵם נֶאֱחָזִים בַּחַיִּים. וְעוֹד חֲבֵרִים וּמַכָּרִים וּמַעְגָּלִים לֹא נִגְמָרִים. שֶׁפְּצוּעִים יַצִּיבִים מֵהִסְתַּלְּקוּתְךָ. אָנוּשׁ אַךְ יַצִּיב. וְאַתָּה, אֵיפֹה אַתָּה? אַיֶּכָּה? רַק תָּצִיץ עַל עִיֵּי החֳרָבוֹת, שֶׁהוֹתַרְתָּ בְּלֶכְתְּךָ מִבְּלִי רְצוֹנְךָ.
כִּי אֵיךְ יֵדְעוּ שֶׁיֵּשׁ לְךָ יוֹם הֻלֶּדֶת הַיּוֹם? וּבְעוֹד שָׁנָה. וּשְׁנָתַיִם. וְעָשׂוֹר. וּשְׁלוֹשִׁים שָׁנָה. אֵיךְ יְבָרְכוּ אוֹתְךָ? וְיָרִימוּ לְךָ. וְכֻלָּנוּ נִהְיֶה גֵּאִים. וְנַגִּיד בְּשֶׁקֶט, שֶׁלֹּא תִּכְעַס עָלֵינוּ, שֶׁהִצְלִיחַ לָנוּ. בִּיג טַיְם הִצְלִיחַ לָנוּ.
שׁוֹמֵעַ עוֹמְרִי, אֲנִי אֶזְעַק אֶת אַהֲבָתִי וְגַעֲגוּעַי אֵלֶיךָ, כָּל עוֹד אוּכַל. וְאַתָּה, תַּסְכִּים לִי. בְּבַקָּשָׁה."
וואו, זה היה ארוך. זה חצי פודקאסט, לא?
ליאת: אני רואה את שלושתם, דרך אגב, מסתלבטים עלינו בטירוף בשולחן שם.
אדוה: אני כותבת מהרבה סיבות. כל פעם מתווספת לי סיבה, ואני לומדת להיות אמא לילדה מתה. לא לימדו אותי, כמו שלא לימדו אותי להיות אמא לילדים חיים, אבל עכשיו אני מלמדת את עצמי להיות אמא לילדה מתה. ובאיזשהו שלב הבנתי שהדרך שלי להיות אמא לילדה מתה, זה לנהל איתה קשר ויחסים דרך הכתיבה. דרך הכתיבה ודרך זה שאני טומנת את נועם באחרים. אז אצלי זה פחות שידעו על נועם, אבל כשהוא דיבר על עומרי, שהוא היה וואו.
דנה: שהתאהבת בו.
אדוה: שהתאהבתי בו, אז גם הבת שלי הייתה וואו. והיא הייתה שותפה שלי באיזשהו שלב לחיים, היא הייתה הבכורה שלי, הפכה אותי לאמא. וכשאני כותבת עליה ואנשים אומרים לי: "לקחתי אותה איתי בכיסים", או "איתי בלב", או "היא הניעה אותי לקום בבוקר", או "היא הטמיעה בי חתכת אומץ שלא… שהייתי תקועה איתו מלא שנים ופתאום זה קרה", זה מבחינתי ההפצה של נועם, יותר מזה שידעו עליה. כי אני לא צריכה שידעו עליה, היא הילדה שלנו.
אה… בהתחלה אמרו לי: "תדברי אליה, תדברי אליה", ולא הבנתי מה רוצים. ואז משהו השתחרר, התחלתי לדבר אל נועם. בהתחלה זה היה בבית העלמין, ישבתי שם על הקבר שלה, דיברנו. הייתי מדמיינת מה היא עונה לי, ומה היא חושבת, ואיך היא רואה את המשפחה, ומה היא מציעה לעשות. וככל שחולף הזמן, הקשר בינינו, בתצורה החדשה, הולך ומעמיק. וזה נורא מוזר, אבל הגוף שלי יודע מה היא אומרת. וברגע שאני תקועה עם משהו, ומשהו לא מסתדר בגוף, אז אני פונה אליה, אני אומרת לה: "נו, מה, אז מה את רוצה? [צוחקת קלות] מה את רוצה?"
ויש לה דרכים משלה לענות לי. והיא עונה לי באמצעות, אני יודעת שכולם קוראים לזה מתקשרים, אבל אני קוראת לזה מתרגמים שפת סימנים. אני ממש מרגישה כמו אדם חירש, שלא מצליח לשמוע מה היא אומרת, אבל יש לי אנשים כאלה, והם שולחים לי וואטסאפים, ואת אומרת, "לא יכול להיות. מה, זה לא הגיוני".
דנה: מה זאת אומרת?
אדוה: אה, זה אומר שאם ביום הולדתי, אני אבודה לגמרי, כי איך אפשר לגדול כשהבת שלך כבר לא תגדל? וכל העולם שולח לך אהבה בדרכים קונבנציונליות, שזה מחמם את הלב, אבל לא מחמם במצב שלנו, שלי. אבל פתאום אני מקבלת מהמתרגמת שפת הסימנים מכתב מנועם. ממש טקסט, שאומר הפוך, "אמא, זה לא מה הפסדת", כי אני כתבתי, "הפסדתי שאני לא אראה אותך גדלה, ולא אראה אותך, לא אהיה סבתא לנכדייך, ולא אראה אותך, איך את מממשת את הייעוד שלך בחיים". אז נועם כותבת לי מכתב אחר, היא אומרת לי: "אמא, זה זה את ואני, לא מה לא תספיקי, אלא ומה לי ולך יש עוד לעשות פה ביחד".
דנה: וואו.
אדוה: "אני מלמעלה, ואת מלמטה. את השליחה שלי, ואנחנו נעבוד ביחד, אנחנו צמד טוב", במילים האלה. ובכל הדבר הזה שאני בתוך איזשהו תהום מאוד מאוד גדולה, משהו קורה לגוף שלי. והוא, וזה הרגע שבו הוא הופך מ… הוא עושה טרנספורמציה, משקיעה לנביטה.
ושואלים אותי, "אז את מאמינה בזה? לא מאמינה בזה?" אז אני אומרת "אני לא מתווכחת עם זה. זה מה שקורה, ואני לא יכולה להתווכח עם זה. זה בכלל לא משנה אם זה אמת או לא".
דנה: את יודעת, זה מעניין שאת מעלה את זה, כי באמת, כשאנחנו נתקלים בסופיות הזאת, כמו שאנחנו מבינים אותה, ואף אחד לא יודע מה קורה אחרי המוות, כמה שאני מכירה, עוד לא חזרו משם. אז באמת נולדות כל מיני אמונות מיסטיות, או שפתאום מצטרפים… יש צירופי מקרים נורא מוזרים או חוויות, יש… אנשים חווים חוויות שממש שומטות לסת. ובמקרה של נועם, אה… קראתי אצלך שאת גילית אחרי, שהיא בעצם העבירה בקורס מצגת על קובלר-רוס, על תהליך האבל.
אדוה: קודם כל אני אגיד שבאמת כמעט כל יום, ואנחנו כבר שנה בתוך זה. כמעט כל יום יש צירופי מקרים שומטי לסת. אני במקרה כתבתי על זה.
נסתרות הם דרכי היקום, אי אפשר להבין. נועם נבחרה להיות א. מ"פ-ית, ובמפגש האחרון, ממש ביום ראשון, שישה ימים לפני שהיא נרצחה, היא כ-א. מ"פ-ית, כל שבוע מעבירה… מעבירה שיעור. ובאמת מה שהיא בחרה להגיש לחבורה הזאתי, היו שם 140 בנות, זה את מודל האבל של פרידה. היא דיברה על פרידה, והיא בחרה להגיש את מודל האבל של קובלר-רוס. עכשיו אני, עוד לימדו אותי אחרי, שהיא פנתה לכמה חברות שלה, והן נתנו לה מלא אפשרויות, מלא. הם שלחו לה מצגת כזאת ומצגת כזאת, ומצגת כזאת, ומצגת כזאת, ומכל האפשרויות של איך עושים תהליך פרידה, מחברות בקורס, זה מה שהיא בחרה לדבר איתם.
וכשיש אדוה של לפני ואדוה של אחרי. אדוה של לפני חשבה שהיא מבינה משהו בעולם הזה. אדוה של אחרי כבר מבינה שהיא לא מבינה.
דנה: שהיא לא מבינה, סימן שאלה.
אדוה: הכל בסימני שאלה.
דנה: כן, אנחנו עוד נחזור לזה, לאמונות. אני רוצה לשאול אותך, ליאת, אני אשתף לפני כן. זוכרת שכשנולד לי הבן הבכור שלי, עבורי זה היה מפגש ראשון עם הטבע. עד אז לא… לא, הייתי מעליו, מעל הטבע, ופתאום היה שם איזה חוויה נורא, נורא גופנית של אהבה, שלא יכולתי להסביר, למלל, שלא הכרתי קודם. אממ… תחושה באמת של חיבור שגם אותו לא הכרתי, ואני זוכרת שהסתכלתי, הייתה לי… היה כאילו איזה מן פער כזה, בין חוויה לבין מה שהראש יודע. ואני זוכרת שהסתכלתי ואמרתי לעצמי, כאילו לקחתי מחזור חיים, הסתכלתי עד ממש לסוף חיינו, ובאמצע עצרתי בגיל ההתבגרות, אגב, עכשיו הוא בדיוק בתקופה, ואמרתי לעצמי, אני כאילו יכולה להבין שאני אכעס עליו יום אחד או שהוא יעצבן אותי, אבל אני לא יכולה להבין, זה כל כך טהור. כאילו, איך אפשר לכעוס על… על היצור הזה?
וכשאני שומעת אתכם, אני תוהה אם זה קורה גם… לא רק ברגע הלידה, אם זה קורה גם ברגע המוות.
ליאת: זה שאלה מעניינת. אני, יש לי מערכת יחסים שלמה עם איתי, אחרי מותו. ממש מערכת יחסים, כאילו, זה לא שהוא בסדר, מדי פעם הוא מופיע. כאילו, אני מרגישה שהוא, הוא מראה לי את הדרך, הוא עוזר לי במקומות שאני נתקעת. הוא כאילו, הוא פרטנר ב… בחיים שלי עכשיו. הוא הנציג שלי בעליונים, הוא כל מיני דברים.
עכשיו, אם תיקחי אותי 11 חודשים אחורה, ותגידי לי דבר כזה, אני אגיד לך: "כאילו, מה…"
דנה: כאמא לילד חי… יכול גם לעצבן אותי…
ליאת: כאמא לילד חי. תגידי לי שיהיו לי יחסים אחרי המוות, כאילו, אם, כשהילד שלי ימות, או חס ו… או לא משנה, או על זה שלהורים יש יחסים עם הילדים שלהם אחרי המוות, הייתי אומרת לך "בולשיט", כאילו, או אולי לא הייתי אומרת בולשיט, אבל הייתי אומרת: "אה, זה נראה לי עוד משהו להיאחז בו, כדי להצליח להתמודד עם הדבר הזה". כאילו, הייתי מאוד סקפטית לגבי הדברים האלה. פלירטטתי קצת עם עולם הרוח, זה לא שהוא היה לי זר, אבל זה היה פלירטוט, לא התמסרתי אליו. הייתי שם הרבה יותר סקפטית מאשר מאמינה.
וברגע שאיתי נהרג, באותו לילה, ז'תומרת, קיבלנו את הידיעה ביום חמישי בלילה, כל הלילה כמובן לא ישנו, עד יום שישי, וביום שישי בלילה, שעוד היה לפני הלוויה, הלוויה הייתה ביום ראשון. ביום שישי בלילה, בעצם בלילה הראשון בלעדיו, שאני לא הצלחתי אפילו להניח את הגוף שלי על המיטה מרוב שהייתי מכווצת, ו… הוא בא אליי, הוא פשוט בא אליי, [קולה נשבר] הניח עלי יד, ליטף אותי, אמר לי, ממש אני זוכרת את החוויית היפוך הזאת, של כמו שאני הייתי מלטפת אותו, כשהוא היה קטן ומרדימה אותו, הוא ליטף אותי ככה, כאילו הוא הרדים אותי. והוא אמר לי: "אמא, את לא צריכה לדאוג יותר, את יכולה ללכת לישון. בשבילי המלחמה נגמרה". וזה היה הלילה הראשון. שוב, כמו שאדוה אומרת, זה בכלל לא משנה, זה אמיתי, זה לא אמיתי, זה קורה, זה… זה המצאות שלנו, זה לא משנה. אי אפשר להתווכח עם זה. כאילו, זה פשוט ישנו. הדבר הזה, הדבר הזה נמצא.
אנשים כמובן יכולים לפרש את זה באלף ואחד דברים, כמו שאני פירשתי את זה בחיי הקודמים, הייתי אומרת, "אוקיי, המוח שלי ממציא את זה, כי אני כל כך מנסה להיאחז בדברים". אבל זה לא אכפת לי בכלל מה זה. זה נמצא, זה איתי, ומאז איתַי נמצא איתִי כל הזמן ויש לי איתו מערכת יחסים של אמא ובן שהיא במימדים אחרים, כולל למשל לכעוס עליו. לפעמים יש לי איתו שיחות.
דנה: את כועסת עליו?
ליאת: כן. היה, היה איזשהו זמן שכעסתי עליו שהוא יצא מהטנק, כי הם… הוא נהרג שהם היו בתוך מִגנן, ובעצם קפצה עליהם חוליית מחבלים ואיתי חטף כדור בחזה. אמ… אבל בעיקרון, שיריונרים לא אמורים לצאת מהטנק, גם בגלל זה אין להם אפוד קרמי. אמורים להישאר בטנק, כל המלחמה. שזה כמובן לא מצב אנושי, ו…
אבל היה בי כעס עליו, למה הוא יצא מהטנק? אחר כך חבר שלו סיפר לי שהם כולם יצאו מהטנק ואיתי לא יצא, הוא נשאר… דווקא נשאר בתוך הטנק. כי באמת, זה יותר הסתדר לי, כי איתי היה ילד כזה שמאוד… היה אחראי כזה, עשה את הדברים כמו שצריך. ושהוא ירד אליו ואמר לו: "בחייאת, בוא תעלה איתנו, תשב איתנו על הצריח קצת". ואיתי יצא, הוא ישב איתם, ואחר כך הוא נהרג. אז, לא יודעת מה קרה שם, ואיזה… כאילו, ברמה הקוסמית, לא יודעת, אפשר לשאול שאלות, מה היה תפקידו של החבר הזה? להוציא את איתי משם, אבל… אז, אז כן, אז כעסתי עליו על זה. אחר כך שחררתי את הכעס הזה.
היה לי שיחה מאוד קשה איתו, שהוא כעס עליי. כתבתי את זה באחד הפוסטים. אה, אני יכולה פשוט להקריא את זה.
דנה: כן.
אדוה: אני חושבת שזה יהיה יותר, זה מאשר…
תומר: בינתיים אני אגיד לך שאלה שתי מצטיינות דיקן בשכול, באמת, אני, אני מקנא.
דנה: באיזה מובן?
תומר: במובן שאשכרה, הן במקום של מערכת יחסים, כזו או אחרת. [דנה מהמהמת בהבנה] אני מרגיש שאני מנסה בכוח, בכוח, בכוח.
דנה: להגיע לעומרי?
תומר: כן. דיברנו על זה שלושתנו. אחת הבעיות אצלי, זה שלא רק שאני סקפטי, זה אני גם יודע שעומרי עוד יותר סקפטי ממני.
דנה: תומר, הבעיה שלך זה שאתה גבר.
תומר: נכון. בעיה קשה.
דנה: [צוחקת] אני צוחקת. מה זה אומר שעומרי, איך את… אז הנה, אתה דווקא מספר לנו על איזשהו שיח שכן מתקיים.
תומר: אני צריך ללמוד מהן לשחרר, אוקיי? בקטע הזה של…
דנה: כי מה אתה רוצה?
תומר: כי, כי…
דנה: אתה רוצה מה? לחוות מה? את מה?
תומר: אני רוצה מערכת יחסים עם עומרי, אני רוצה עוד שהוא באמת יחיה, עוד, עוד, עוד. לא רק להנשים אותו, שגם שהוא יונשם. אוקיי? אני שומע את ליאת, מה היא סיפרה על… על איך היא ראתה את הדברים כשהיא עוד הייתה אישה רגילה.
ליאת: רגילה. [אדוה וליאת צוחקות קלות]
תומר: אמרתי משהו מצחיק?
ליאת: כן, זה נחמד.
תומר: אז אה… אני נשארתי כזה. ז'תומרת, אני שומע אותן, ואני אומר בלב, כן? ועומרי צורח לי את זה.
דנה: ז'תומרת, אתה מרגיש בעצם שהאמונות שלך לפני ואחרי לא עברו שום עדכון? זה מה שאתה אומר בעצם?
תומר: נכון. עוד אין את העדכון גרסה.
דנה: שמה שהאמנת בו, הארצי, המדעי, הרציונלי, המתכלה…
תומר: נכון.
דנה: הדטרמיניסטי, הוא נשאר עם אותו סימן קריאה, והיית רוצה לסדוק בו. היית רוצה שמשהו בך אולי ייפתח לאמונה אחרת.
תומר: אני עובד בלסדוק בו. דנה, אני עובד בלסדוק בו. אחד מהדברים של הכתיבה ושל להיפגש עם ליאת ואדוה ולדבר, ואני מנסה להיפתח.
דנה: מעניין, אני… נשמע אותך, ואז נלך…
תומר: זה היה, יצאנו לפרסומת. לאן ש…
דנה: לא, כי תומר, אתה מוליך למשהו שנורא מעניין אותי לשאול, ואני תוהה לגביו.
ליאת: אמ… זה, זה בעצם קרה תוך כדי טיפול וואטסו, במים. הרבה פעמים איתי בא, שם, במפגשים הכי משמעותיים שלי איתו.
דנה: מה זה? את ממש רואה אותו? איך…
ליאת: אני…
דנה: איך, באיזה אופן את…
ליאת: זה לא כל כך לראות, ז'תומרת, הרבה פעמים הוא גם הגיע, פעם אחת הוא הגיע בכלל בדמות אישה, אבל ידעתי שזה הוא. הרגשתי, ידעתי שזה הוא. הוא היה נראה אחרת ממה שהוא נראה.
דנה: זה בינך לבינך, או שזה דמויות שנמצאות במרחב. מה זה אומר?
ליאת: לא. אין שם באמת בן אדם, אבל נגיד, הוא הגיע, הוא פשוט התיישב, התיישב על שפת הבריכה, והיה לו, היה לו רגליים של אישה, כאילו, אבל ידעתי שזה הוא. ידעתי שהוא שם. אני לא יודעת להסביר את זה.
דנה: וואו.
ליאת: קשה להסביר את הדבר הזה במילים. אני ממש מרגישה, אני חושבת שאולי הכי קרוב ל-להסביר את זה, זה לפעמים, נגיד, נגיד אם את תשבי עכשיו, את יושבת פה על הכיסא, ומישהו יבוא מאחורייך, ואת תרגישי שיש נוכחות של מישהו, נכון?
דנה: כן.
ליאת: ואז את תסתובבי.
דנה: כן.
ליאת: את לא תשמעי בהכרח, אבל את תרגישי שיש מישהו ואת תסתובבי. אז זה זה, אני כאילו מרגישה נוכחות, יש שם איזו נוכחות. [מקריאה]
"בר שאלה אם זה בסדר לעשות צלילות היום. כל טיפול וואטסו היא שואלת מחדש, כי לא תמיד זה מתאים. בימים שאין לי הרבה אוויר אני אומרת לה שעדיף שלא. הפעם היה לי אוויר ואמרתי שכן.
כמו תמיד גם הפעם איתי הגיע למים, ומיד הרגשתי שהוא כועס.
על מה אתה כועס?
הוא לא ענה. רק עמד עם הגב אליי, לא ראיתי את פניו, אבל הרגשתי היטב.
על מה אתה כועס קוקי שלי? בבקשה תגיד לי. הוא המשיך לשתוק.
הכי קשה כשהוא לא מדבר איתי.
בר סימנה לי שעומדים לצלול ושמה את האטם על האף שלי. לקחתי הרבה אוויר אבל ברגע שנכנסתי מתחת למים הרגשתי שאני נחנקת והוצאתי את הראש בבהלה.
ניסינו שוב, שוב נחנקתי. אולי פחדתי לצלול לעומק העניין של הכעס.
בניסיון השלישי שמעתי אותו.
אני כועס שלא לקחתם אותי משם.
מאיפה? שאלתי.
משטחי הכינוס, הייתם צריכים להציל אותי מהמלחמה הזו.
איך יכולנו? אם היינו באים לקחת אותך, היית בא איתנו?
לא, אבל הייתם צריכים בכוח.
איך בכוח קוקי שלי? יכולת לסרב להכנס לעזה, שני חיילים שלך סירבו, למה לא עשית כמוהם?
נראה לך שהייתי מסרב?! אני אחראי מידי אמא, את מכירה אותי. אני מפקד, יש לי אחריות כלפי החיילים שלי וכלפי החברים שלי.
אז מה רצית שנעשה?
לפעמים ההורים צריכים להחליט בשביל הילדים שלהם. זוכרת איך הייתי טוב בשחיה כשהייתי קטן, אבל הנסיעות לחוג היו קשות לי וויתרתי?
ברור שאני זוכרת, אני גם זוכרת איך שנים אחר כך כעסת עלינו שלא התעקשנו איתך להמשיך, כי אולי היה יוצא ממך איזה שחיין אולימפי.
בדיוק אמא, לפעמים ההורים צריכים להחליט.
עשיתי הכי טוב שאני מבינה ילד אהוב שלי, סליחה שלא הצלתי אותך."
אז כן, גם שיחות כאלה…
דנה: וואו.
ליאת: יש לי איתו וזה קשה. זו הייתה שיחה ש…
דנה: את, את…
ליאת: לקח לי יומיים להתמודד.
דנה: מן הסתם. איך את איתה עכשיו עם השיחה הזאת? איפה את ממוקמת?
ליאת: אני קודם כל, בעצם זה שכתבתי את זה וגם שחררתי את זה לעולם, כאילו פרסמתי את… זה פוסט שפרסמתי בפייסבוק, היה בזה כבר משהו משחרר. כי אמרתי, אוקיי, הוא כועס עליי, אוקיי, זה הקולות בתוכי שמדברים את האשמה ואת זה שלא הצלתי את הילד שלי. בסוף בסוף…
דנה: כן, גם תומר דיבר על זה שזה מעליב אותו שהוא לא הציל את הילד, וזה כאילו, את יודעת, לאוזן מהצד, זה נשמע איך אפשר בכלל להאשים את עצמכם? זה, זה…
ליאת: כי בסוף, מה התפקיד שלנו בעולם הזה כהורים? ב… זה, הכי בסיסי של הורות, זה לשמור על הילדים שלנו, נכון? אנחנו, הם תלויים בנו בחיים שלהם, אנחנו צריכים לשמור עליהם. והתחושה הזאת, שלא הצלחתי, וזה לא משנה בכלל אם זה באשמתי או לא באשמתי, ויש מלחמה והוא לא היה בא, הרי ברור לי ש…
דנה: והתובנה שאין לך שליטה באמת על החיים שלו גם לא משנה?
ליאת: נכון, אין לי שליטה, נכון, נכון. ועדיין, כהורה, כאמא, החוויה הכי, הכי בסיסית הזאת, שאני לא הצלחתי לשמור על הילד שלי בחיים, היא, היא נוראית, אין, קשה נורא להחזיק אותה. ואז הכעס הזה, שהוא ביטא כלפיי, זה בסופו של דבר הקולות הפנימיים שלי, שכועסים על עצמי, שאני לא הוצאתי אותו משם. בכלל, אני גם זוכרת את זה כשהוא עוד היה חי, כשהוא היה בשטחי כינוס.
אני זוכרת את המחשבה הזאת של איזה מין דבר אידיוטי ולא נתפס זה, שאני בבית, מגנה על עצמי בממ"ד מה… מהאזעקות, והוא נמצא בעזה או… או תיכף בכניסה לעזה, כאילו זה היה עוד בשטחי כינוס. וכאילו זה צריך להיות הפוך, אני צריכה ללכת לשם, ושהוא יהיה במקום מוגן, כי זה הסדר ההגיוני של דברים, הורים, מגנים על הילדים שלהם, לא ילדים מגנים על ההורים שלהם, כאילו, אני ממש זוכרת, לא יכולתי לסבול את המחשבה הזאת.
דנה: כן, אני חושבת שאת מדברת על המשהו הבלתי טבעי הזה שקורה בתוך עולם שלכאורה זה, את יודעת, זה ככה זה. כן? אנחנו רגילים לזה שככה זה, כשאנחנו שולחים את הילדים שלנו…
ליאת: נכון.
דנה: להילחם או לצבא.
ליאת: נכון.
דנה: ואנחנו אפילו מחנכים אותם לתרום, ומחנכים אותם להיות חלק מה…
ליאת: נכון. באמת, במקום הכי הורה וילד, יש בזה משהו לא הגיוני. ילדים לא צריכים. כמו שילדים לא מפרנסים את ההורים שלהם, וילדים לא מחנכים את ההורים שלהם, וילדים לא דואגים להורים שלהם, זה הפוך. הורים דואגים לילדים, הורים מפרנסים את הילדים, הורים שומרים על הילדים, הורים מגדלים את הילדים, אז למה ההורים, כאילו… גם זה לא הגיוני שהורים קוברים את הילדים שלהם.
דנה: זה לא בסדר.
ליאת: לא, זה לא בסדר.
דנה: במובן שזה לא בסדר של הדברים, כן. בהבלחה הזאת, שהמתנו להקראה שלך, הייתה שיחה שהתחילה כאן, איתך תומר לגבי הקנאה שלך, ב… באולי להאמין במשהו אחר, בין אם זה נכון ובין אם לא, כמו שאת אמרת, ליאת - אני לא יודעת אם זה טבע הדברים או לא, אבל זה עוזר לי. עוזר לי לתקשר עם הבן שלי, עוזר לי, אדוה, שאני מנהלת יחסים עם הבת שלי, וזה באמת, תהיתי לגבי זה, כי דיברנו על זה לפני שהמיקרופונים נדלקו, אתם לא מייצגים את כלל האנשים שאיבדו את יקיריהם. יש, יש המון אנשים בעולם, יש להם כל מיני דרכים לחנך ילדים, להתמודד עם כאב, לאבד… לאבד את מה שיקר להם וכיוצא באלה, ובאמת בהקשר הזה, אפשר לדבר על שלוש אמונות שכולנו מחזיקים, נגיד אנחנו נמנים על החזקה באחת מהן במודע או שלא במודע, ואמונה אחת נורא מ…
אני אציג אותן, איזו אמונה אחת היא מי שמאמין שיש בחירה חופשית, וסבור שאנחנו ממש פועלים כאן באופן שהוא חופשי, ויש מי שמאמין שטבע הדברים הוא דווקא דטרמיניסטי, זאת אומרת שיש איזו שרשרת של סיבות ותוצאות, הדברים הם כרוניקה של ידוע מראש, אין לנו שם יותר מדי, או בכלל, אפשרות להתערב, ויש מי שמאמין שהתרחשויות במציאות הם אקראיות. זה קורה במקרה. למה? ככה. ותהיתי באמת במה כל אחד מכם מאמין היום, ואולי האמין קודם. אם משהו השתנה שם ואז אולי נגיע גם באמת לקשר שנוצר אחרי.
אדוה: אדוה של פעם האמינה שהבחירה היא חופשית בעולם הזה והיא נשלטת, ואני יכולה לאמן את המוח שלי במחשבות וזה יגרום לי לפעולה. היום אני לא יודעת לתת לך סימן קריאה, אבל בעולם הנשמות, יש הטוענים שנשמה מגיעה לעולם עם שליחות. היא בוחרת את ההורים שלה, את המשפחה שלה, היא בוחרת למי להיוולד, ויש לה פה תפקיד, וכשהיא מסיימת את תפקידה, היא ממשיכה הלאה. וזה עושה לי סדר במי הייתה נועם. כי נועם היא מגיל אפס, ידעה את השליחות שלה בעולם. וכשהיום אני רגע מגוללת לאחור, אז קשה לי להתווכח עם הגישה הזאתי. באמת קשה לי, כי זה, זה דמות נורא מובהקת, שהגננת בגיל חמש כתבה:
"המשכתי לי לעוף, אך בלי גבולות בכלל, / כן, אפילו גמדים זקוקים למפקדת על, / כזו שמלאה בסקרנות, תחכום וגם חכמה, / והדמות של נועם היא הדמות המתאימה. / ראו, כמו אמא קטנה, חברות לה מסביב. / כי עם ידע כמו שלה, כדאי לה להקשיב. / מה אומר ילדונת? בהחלט הייתה לי זכות / להכיר סיפור של נועם עם עוצמה ונוכחות".
דנה: וואו.
ואדוה: ואז את שואלת, מה, את צודקת או לא צודקת? מה האמונות שלך? אי אפשר, פשוט בצירופי המקרים, ברצף צירופי המקרים הזה, את לא יכולה שמשהו לא ישתנה בך.
דנה: השאלה מעניינת, אני חושבת שגם ליאת פלירטטה איתה קודם. היא לא כך, זה לא כל כך משנה מהו טבע הדברים.
אדוה: נכון.
דנה: מה שאנחנו כן יודעים להגיד באמת, שתורם לנו מאוד, בכלל אגב, בחיים. החיים רצופי מכאובים, זה לא חדש, ומאתגרים למדי. זה כשאנחנו מפסיקים לשאול לַמָה זה קורה לי ומתחילים לשאול לְמָה זה קורה לי. ויוצקים משמעות. זו שאלה ויקטור פרנקלית, ונשמע שאת… וזה, אני חושבת שזה מפתיע אותי, שאתם מאוד שם, שתיכן.
אדוה: אני… אני מתחילה להיות שם, בעיקר בגלל נועם. היא כתבה הרבה מאוד טקסטים לעצמה, לא נראה לי שהיא תכננה למות בגיל כזה. אמ… של חיפוש אחר משמעות בכל דרך. וכשתומר אמר על ציווי, אז היא לא השאירה צוואה, אבל היא השאירה את המחשבות שלה. והמחשבות שלה היו כאלה. וכשאני הולכת לאיבוד, אז היא… נושפת בי, ושולחת אותי עוד פעם לקרוא, ועוד פעם לקרוא, ועוד פעם לקרוא, וכל פעם יש איזשהו טקסט חדש.
דנה: לקרוא אותה?
אדוה: לקרוא אותה. וזה מאוד קשה לי. אני נמנעת להיפגש עם הטלפון או עם מחברות שלה, ואני עושה את זה לעיתים מאוד רחוקות, אבל כל פעם אני פוגשת טקסט ש… שמצמרר אותי, ואי אפשר לדעת, ואני רוצה שאני אספר לך סיפור ממש, ממש מרתק. אז במסגרת… אנחנו מקימים בימים אלו עמותה שקוראים לה "בדרכי נועם, מנהיגות ציבורית משרתת", אני יכולה לדבר על זה שעות, זה לא הפודקאסט, אבל, אבא של נועם אמר שנקרא לעמותה "בדרכי נועם".
ואנחנו יושבים הרבה מאוד זמן, ואז המתרגמת שפת הסימנים, פתח סוגריים, מתקשרת, שלחה לי הודעה שנועם רוצה להתחיל לדבר איתנו, איתי, לא דרכה, אלא בצורה ישירה, ושיש איזשהו מכתב במגירה שלה, שאני אעלה לחדר שלה, ויש שם איזשהו מכתב. ולקח לי בערך חודש להיכנס, אני לא נכנסת לחדר שלה, לקח לי איזשהו חודש, עולה, יורדת, מגיעה לדלת, מתפרקת, בוכה, מדרדרת למטה, וחוזר חלילה. באיזשהו שלב לקחתי [נושמת נשימה עמוקה] ככה, ונכנסתי. ונכנסתי, ואני פותחת, ואני לא מבינה מה נועם אומרת לנו.
ואני כותבת למתרגמת, ואני אומרת לה "אני לא מבינה".
אז היא אומרת לי "תראי, גם אני לא. היא לא מראה לי את זה בבירור, אבל היא אומרת, אמא, זה משהו שקשור לשמיים". פותחת סוגריים, ארבעה חודשים אחורה, אני שואלת את יוסי "תגיד, מה זה, מה אנחנו רוצים לעשות עם ה… איך משאירים את האור שלה? זה לא חלאסרטן, זה לא בית לחולים, זה לא בית לנשים מוכות". הוא אומר לי "נכון. כי נועם לא הייתה כזאת, נועם הייתה שמש, ואנחנו נפיץ את הקרני אור שלה בעולם". ואז אמרתי לעצמי, אה, הבנתי, ואני פותחת, ואני רואה קרן שמש עם מלא, מלא, מלא, מלא קרניים, כמו תוכנית עבודה. כל הדברים שהיא אוהבת, כל הדברים שהיא חושבת, מה היא חושבת על עצמה, מה היא מתכננת לעשות, כל החלומות שלה. ויש שם משפט שאומר, "שמי הוא נועם, כי נולדתי, הייתי שקטה כשנולדתי, ונולדתי בדרכי נועם".
דנה: וואו.
אדוה: כתוב. והשאירה לנו תוכנית עבודה, השאירה לעצמה, אבל בעצם היום זה לנו. אז, עם יותר… ביזארי יותר מזה, אני כבר לא יודעת מה לומר.
דנה: ליאת, רצית להתייחס לזה, נכון? לסיפור של אמונות.
ליאת: אה, כן. אני, אני לא יודעת לגמרי, לסווג את עצמי בדיוק באיזה אמונה, אה… אני יושבת, אבל אני כן יגיד, שזה משהו שחינכתי את הילדים שלי גם לפני, ואני ממשיכה להחזיק ב… ב… אה… בתפיסה הזאת גם אחרי. אני לא מתווכחת עם המציאות. לא מתווכחים עם המציאות, נקודה. אין לנו שליטה על המציאות, המציאות היא מה שהיא. כל מה שיש לנו שליטה עליו, זה על הדרך שאנחנו בוחרים להתמודד עם המציאות הזאת.
דנה: כן.
ליאת: במובן הזה, כן, אני, אני כן חושבת שיש לנו יכולת בחירה, אה, לגמרי. אבל יש מציאות שהיא חיצונית לנו לחלוטין, ואין לנו שום שליטה עליה, והדבר הזה, גם תמיד חינכתי את הילדים שלי ככה לפני, זה משהו שהיה שזור בכל, אה… השיחות החינוכיות שלי איתם, וזה גם משהו שאני חושבת שהוא היה… הוא הסמן שלי היום אחרי, כי איתי נהרג נקודה. אני לא יכולה להתווכח עם זה ולכן…
דנה: זה ממש הניסוח של חוסן, מה שאת אומרת עכשיו.
ליאת: כמעט ואין בי כעס. כמעט ואין בי "למה זה קרה לי?", "למה… זה", "למה דווקא לי?", כאילו, היו, היו, היו את הדברים האלה, אבל מאוד מאוד מינורי. יש בי כל הזמן איזושהי הבנה שזו המציאות שלי עכשיו, היא איומה, נוראה, לא בחרתי בה, אבל זו המציאות שלי עכשיו. עכשיו מה אני עושה איתה. ובמובן הזה, אגב, אני מאוד, מאוד שמחה שהלכנו להיפרד ממנו ב"שורה". כי אנחנו, כשהציעו לנו בלילה של הדפיקה בדלת, אחת השאלות היא אם אתם רוצים להיפרד ממנו, ואנחנו, אייל ואני, ישר אמרנו לא. ומיקה אמרה, מיקה הבת שלנו, אחות של איתי, אמרה "אני רוצה להיפרד ממנו". ואמרנו לה "מה? למה?" והיא אמרה "אני צריכה ודאות", והקצינים, המודיעים, אמרו לה, את לא צריכה לזהות אותו, כאילו, הוא, יש ודאות, זה הוא, והיא אמרה "לא, לא, אני צריכה ודאות".
דנה: לעצמי.
ליאת: כן. אמרנו, טוב, הילדה רוצה, ברור שנלך איתה, היא לא הולכת לשם לבד. ואני מודה לה על זה עד היום, על האינטואיציות החזקות שלה, שכמה זה חשוב להיפרד, כמה זה היה חשוב לי, אוקיי? אני לא רוצה… כמה זה היה משמעותי לי, כי באמת, הלראות את זה בעיניים, שהילד שלי מת, הוא לא בחיים עכשיו, לגעת בו, להרגיש את הגוף שלו קר, לראות את הבעת הפנים המתה שלו. זה יצר אצלי תחושת מציאות מאוד מאוד מאוד ברורה, כי אחר כך יש כמה שבועות, אולי אפילו יותר…
דנה: של הכחשה?
ליאת: של הכחשה. שאת אומרת, זה טעות, הוא עוד רגע יכנס בדלת, הוא עוד רגע יחזור, התבלבלו. וכל פעם התמונה הזאת, אני יודעת שזה לא טעות, אני נגעתי בו, הוא היה קר, אני ראיתי אותו, אני ראיתי אותו שוכב בארון קבורה, אני ראיתי את כל הדברים האלה. לי זה מאוד מאוד עזר, במקום הזה, זו המציאות שלך. עם זה את חיה עכשיו, את לא מתווכחת עם זה. עבורי זה, עבורי זה, זה…
דנה: כן, זה וואחד מציאות, כן.
תומר: את רואה למה אני חבר של שתי אלה? מצטיינות דיקן. [צוחקות קלות] באמת, הן צריכות לפתוח בית ספר לשכול. כאילו, אתה שומע אותן, כאילו, עשו דוקטורט, פרופסורה על שכול. ואת יודעת, אני בן אדם מאוד מאוד פרקטי, בסדר? נעזוב רגע, שכל ודברים כאלה, פרקטי. תנו לי צעדים להתמודד, תנו לי לראות איך קמים…
דנה: הנה, אלה הצעדים שלך, אגב, החברות שבחרת בה.
תומר: איך קמים בבוקר.
דנה: החברות שבחרת בהן, שתיהן, נשמעת לי כמו אחד הצעדים הכי משמעותיים שלך להתמודד.
תומר: זה נכון. כי אומרים, זר לא יבין זאת וכל אלה, אבל באמת, אלה דברים נכונים, כי איתן, ועם עוד כאלה מהמשפחה המורחבת שלנו עכשיו, של השכול, אתה באמת לא צריך לשחק את המשחק, ואתה יודע ש… שיש פעמים ש… שאתה שבור, ויש פעמים שאתה צוחק, וזה הכי זר לא יבין זאת, שאפשר לדמיין.
דנה: כן.
תומר: לא מצליח לדמיין משהו אחר.
דנה: אפשר לדבר את זה, ועדיין זה לא דומה ל…
תומר: ברור. כי, כי גם עם עצמי אני לא יודע לדבר את זה עד הסוף, אז, אז בטח שעם אנשים רגילים. ועכשיו שמעתי את ליאת, ואת יודעת, זה… לרגע, ליאת, דיברת כאילו את מהאו"ם, זאת אומרת, כאילו את…
ליאת: כאילו זה לא קרה לי.
תומר: כאילו זה לא קרה לך. ואלה דברים שכל כך עושים שכל, כל כך הגיוניים, כי, כי אתה בוחר בין אופציות בחיים, ו… ו-וואלה, זה נשמע הגיוני, ולא מתווכחים עם המציאות. לא, אז למה את בוכה לפעמים? את לא מתווכחת עם המציאות.
ליאת: כשאני בוכה, אני לא מתווכחת עם המציאות, אני כואבת אותה, כואב לי.
תומר: אוקיי.
ליאת: כואב לי, אז אני בוכה, זו המציאות, כואב לי.
דנה: קבלה רדיקלית של המציאות, וזה תרגול, וזה ממש לא פשוט, ואני בוודאי לא אגיד את זה מהצד, כן, "צריך לעשות", כן? אבל, זה באמת קבלה של המציאות שרוחשת בי.
תומר: כן.
דנה: והיא מציאות רגשית לצד המציאות שאני… שהיא מופע חיצוני. וזה, אתה יודע, ליאת מדברת על זה כלאחר יד, כבדרך אגב, היא כבר הגיעה, ככל הנראה, אחרי שזה חלק מתפיסת עולמה. זה סיפור לתרגול, מי שמקבל את המציאות באופן רדיקלי ממש, הוא מואר. יגיד הבודהיסט המצוי, שהפער בין כאב לסבל, כאב קיים במציאות, סבל זה המקום שבו אני מתנגדת.
תומר: זה אפילו לא רק הפער. אני, בראש שלי, נניח, ש… שחלקו תפוס בדברים, כל הזמן, החלק המרכזי שיש לי בראש, לצערי, זה ש… שזה… אני כישלון מוחלט. אוקיי? המוות של עומרי, זה הכישלון הכי גדול שקרה לי בחיים. זה ממש ככה. תגידו "לא אשם", תגידו "זה לא תלוי בך", תגידו… דיברנו על זה כבר קודם.
דנה: תכניס אותי לזה, אני, אני מהצד מספרת לכם…
תומר: זה לא עוזב אותי.
דנה: אני מבינה ש… אני מבינה שאולי זה לא ניתן להבנה, אבל אני באמת לא מבינה.
תומר: אי אפשר להסביר את זה. לעצמי אני לא יודע להסביר את זה, אבל זה תחושת כישלון צורבת, עמוקה, נוראית, של… לא יודע להסביר אותה, לא זה… אבל זה פשוט כישלון.
דנה: שגם שירלי שותפה לה?
תומר: לא, זה משהו אחר.
דנה: זה שלך.
תומר: על זה, על זה, שלא שמרתי על עומרי. שאיך יכול להיות? מה זה הדבר הזה?
ליאת: זה כאילו מעלנו בתפקיד הבסיסי שלנו, כהורים.
תומר: אני לא מצליח להבין, זאת אומרת, אם היו שמים לי אופציות לכישלונות, אין משהו שהוא יותר גבוה מזה, אוקיי? עומרי או נועם או אלה שלנו. לשמור עליהם, להחזיר אותם בשלום הביתה, זהו. לא משנה הדרך, לא משנה איפה הם משרתים, לא משנה אם יש מלחמה או אין מלחמה, שיחזרו הביתה בשלום, בסדר? זהו, לא שמרתי עליו.
ליאת: אבל תומר, אני רוצה להגיד לך, שגם זה וגם אני, כאילו, אני שותפה לתחושות האלה, גם לי, גם לי הן עולות לפעמים, התחושה הזאת שנכשלתי כאמא, כי לא שמרתי על הבן שלי. אבל אני רוצה להגיד לך שגם זה בעיניי, זה, זה סוג של ויכוח עם המציאות.
אדוה: בממלכת היקום, אני נמלה שדורכים עליה. זה הכל כזה, זה האירוע. אז אני כאמא, לא יכולה לשמור על הילדים שלי, כל אחד יכול למות בכל רגע נתון, גם עכשיו.
תומר: אני עושה לך ככה, לא רואים את זה בפודקאסט, אבל…
דנה: כן, זה מה שהוא מרגיש, אגב…
תומר: תעשי אימוג'י של "מה אני אעשה", זה המצב, של מה שאני מרגיש.
אדוה: ברור, אני…
תומר: הלוואי ואני אתקדם, דיברנו על זה כבר, שאתן מצטיינות דיקן. [אדוה וליאת צוחקות קלות] באמת, אני, אני מייחל שהדברים יתרככו. אני, אני משקף מה שאני מרגיש עכשיו, אוקיי?
דנה: הלוואי, הלוואי שתקבל אותך כמי ש… או שתמחל לעצמך…
תומר: נכון.
דנה: ותקבל אותך כמי שעשה את הכי טוב שהוא יכול.
תומר: נכון. תקשיבו, אני מתקדם, שלא תבינו לא נכון.
דנה: לא, זה בכלל… אין כאן שאלת…
תומר: אני במגמת שיפור, באמת.
דנה: אני לא חושבת שיש כאן שאלת היררכיה.
ליאת: בדיוק, זה לא איזה מקום שצריך להתקדם אליו, בעיניי. אני חושבת שזה יותר מקום של לקבל את עצמך, גם ככה. כי, כי קודם, כששאלת אותי למה את בוכה, אני מקבלת את זה שכואב לי על זה שאיתי לא פה ושאני לא אראה אותו יותר, וזה כואב לי נורא ואני בוכה.
הקראתי קודם על… על הכעס שלו כלפיי. אני מקבלת את זה שיש שם גם כעס שהוא גם כועס עליי, שגם אני לא הצלחתי להציל אותו. אני פשוט מקבלת את זה. אני לא… זה לא מקום של אוקיי, אני אפסיק להרגיש את זה, אני אפסיק לכעוס על עצמי כאמא, שנכשלתי, אני אפסיק זה… אני פשוט מקבלת את זה שיש בי גם כעס על עצמי כאמא, שלא הצלחתי להציל את הילד שלי.
תומר: זה נשמע מושלם, באמת. יש עוד משהו שאת רוצה להתקדם אליו? באמת, [ליאת צוחקת] בשכול, מבחינה… אני לא צוחק, תקשיבו, אני לא צוחק, ליאת. יש עוד משהו שאת אומרת לעצמך "וואלה, את זה אני עוד צריכה לשפר"? בקטע של השכול.
דנה: לעזור לעצמי.
תומר: כן. כאילו, את אומרת, וואלה, אני… אוקיי.
ליאת: אני רוצה לחיות חיים טוב… כאילו, שהחיים שלי ילכו ויהיו יותר טובים…
תומר: את שם.
ליאת: ממה שהם עכשיו.
תומר: את שם.
ליאת: במובן מסוים זה נכון, אבל עדיין יש שם… הנה, רק הבוקר פרסמתי על זה פוסט. אתמול הייתי במסיבת ריקודים, פעם ראשונה, אחרי… מאז שאיתי נהרג. אני מאוד אוהבת לרקוד. עד עכשיו, לא הצלחתי, לא הצלחתי להזיז את הגוף. הגוף לא זז. ואתמול הלכתי, ונעמדתי שם ברחבה, וגם לא הצלחתי.
עכשיו, ה… האקט הזה של להגיד, "אני הולכת", "אני מנסה", אני נותנת לזה להיכנס לחיים שלי, ויכול להיות שאני גם אכשל, ואני לא אצליח לרקוד, אבל אני מנסה לעשות את זה, אגב, בסוף איתי בא לעזור לי. זה מה שקרה שם. אני נעמדתי שם, הייתי כאילו, ניסיתי להזיז ככה קצת את האגן וזה, אבל לא ממש, ואז הוא בא, והוא אמר לי, כאילו ממש חג כזה מעליי, ולחש לי, אמר לי "אמא, את זוכרת כמה אהבתי לרקוד?" עכשיו, הוא ממש אהב לרקוד, יש לנו מלא סרטונים שלו שהוא רוקד וזה, "את זוכרת כמה אהבתי לרקוד?" אמרתי לו: "בטח שאני זוכרת", וישר נהיו לי דמעות בעיניים. עכשיו, כל זה על רחבת הריקודים, כן? מסיבה. והוא אומר לי: "אז אני נורא מתגעגע ללרקוד, ואין לי גוף עכשיו, אני יכול להשתמש בשלך?".
דנה: וואו.
תומר: וואו.
ליאת: עכשיו, אני כאילו… הייתי כל כך… אמרתי לו: "באמת? כאילו, זה מה שאתה רוצה?" הוא אמר לי: "כן, מסכימה?"
וככה זה היה, אני רקדתי מהגוף שלו, כאילו פתאום היה לי את כל הוויז'ן של איך הוא היה רוקד, וכל הגוף שלי התחיל לעשות את התנועות של איתי, כאילו פשוט ככה. וככה רקדנו ביחד איזה כמה דקות, והוא ממש… הרגשתי אותו שמח וצוחק, כאילו באמת כמו ילד שהמון זמן לא עשה משהו, ואז פתאום הוא מקבל אותו, אז כאילו הוא כזה היה שמח וצחק ורקד, ואני בכיתי. עמדתי שם ברחבה של הריקודים, רקדתי, עם עיניים עצומות ובכיתי, בכיתי. ואז הוא הלך. אחרי כמה דקות הוא אמר לי "זהו, מפה את יכולה לבד, ביי". הלך.
תומר: משהו.
אדוה: הוא ממש נדיב, הילד הזה. הוא באמת עוזר לך. אני, בשונה מליאת, בהפוך מליאת, אני, אין לי רצונות. הם נעלמו. הם התמוגגו, הם התפוגגו. אני לא רוצה לחיות, אני לא רוצה לחיות חיים טובים. אני, מה שמביא היום, מביא היום. קבלה רדיקלית.
דנה: זורמת עם מה שהחיים לוקחים אותך?
אדוה: מה שהנהר… בגלל שהחיים חבטו בי כל כך חזק, מה שהנהר יוביל אותי, זה מה שיקרה. אתמול בערב הייתי במפגש… כזה, סיפרתי על נועם ועל עוד דברים, ועל נחל עוז. והמזמינה, בצהריים, הייתה נורא לחוצה לקראת המפגש. ואמרה: "איך נתכנן?" אמרתי לה "לא מתכננים כלום. מה שיביא איתו הרגע, יביא איתו הרגע". לא נלחמת, לא נאבקת, יום אחד יחזרו הרצונות, יום אחד זה יקרה, יום אחד זה לא יקרה. מה שמביא איתו הרגע, הפסקתי…
דנה: מתמסרת, כן.
אדוה: לרצות, לעבוד בזה, להתאמן על זה. אני עם הנהר כרגע.
דנה: את יודעת, זה נשמע אגב, האסיפוּת הזו שדיברת עליה, ואז ההתפרקות הזאת מול המודיעים, נשמע שזה ממשיך איתך, החיבור הזה לעצמך. למה שכרגע מבקש ממך.
אדוה: כן, הטרנספורמציה עובדת.
דנה: רצית להגיד משהו, תומר.
תומר: לא. רציתי לשאול את אדוה, את לא רוצה חיים טובים? עכשיו שאת שומעת את ליאת, מה זה עושה לך?
אדוה: דרך אגב, מה זה עושה לי?
תומר: כן.
אדוה: זה… בהתחלה לא התקרבתי לליאת מהאובר אופטימיות שלה. [תומר מהמם בהבנה] כאילו, לא אמרתי, יואו, מה יש לה זאתי?
תומר: היית קוראת לזה שמחה יתרה.
אדוה: כן, מה עכשיו, על מה צריך חגיגה? אה, אבל אי אפשר לא לאהוב את ליאת. ואני מאוד, מאוד אוהבת אותה, אז מאוד התקרבתי אליה. זה עדיין לא פוגש אותי. אין לי… מישהי שאלה אותי אתמול "מה השאיפות שלך". הכל נעלם לי. הכל נעלם לי. אבל אני מקבלת שזה, שזה מה שקורה כרגע.
תומר: לא, בכוונה, אני מקשה. שמעת את ליאת שבאמת, אותי היא שכנעה שצריך חיים טובים, וזה לא מניע אותך?
אדוה: ליאת לא משכנעת אותי. לא, ליאת לא. אבל נועם, היא כתבה. להקריא לך מה היא כתבה?
תומר: בטח.
אדוה: נועם כתבה את זה ביום השואה שנה שעברה. [מקריאה]
"אני בן אדם שמעדיף להסתכל הלאה. הסתכלות לעבר היא חשובה ולא מבוטלת, אבל היא לא מקדמת. צריך לדבר, לדעת, אבל צריך לחשוב איך ממשיכים הלאה. זה מה שחשוב לדעתי ביום הזה. כי מי שמת ואינו עוד, אני בטוחה שלא היה רוצה שנחשוב על היום הזה וזהו. הוא היה רוצה שנזכור אותו, נלמד על הדברים שהוא עבר, אבל לא נישאר שם. נפתח את זה, ניקח את זה הלאה, נפיק מזה מסקנות, ונתקדם לחיים טובים".
אז זה לא ליאת, למרות שאני אוהבת אותה ואני לומדת ממנה מלא, נועם נטועה בי.
דנה: קודם כל, זה מעניין שדווקא השיחות ביניכם, שאתם שואלים אחד את השני או מגיבים.
ליאת: הכי עוזרות.
דנה: הן הכי גם משמעותיות פה. אני מספרת לכם, כי אתם כנראה מבינים דקויות…
אדוה: נכון.
דנה: שקשה כנראה ל… לגעת בהן אחרת. ומה שעולה, אני בודקת איתכם, זה שאתם מדברים על הילדים שלכם כאל האינסטנציות החדשות בחייכם. זאת אומרת, כשדיברתם על זה שאתן מנהלות קשרים, ולצורך העניין איתי יכול לכעוס עלייך, נועם יכולה להגיד לך, עומרי, גם אם אתה לא מרגיש אותו או מדמיין אותו, אתה מנהל איתו דיאלוג, הוא עונה לך, הוא ציני כלפיך, הוא… הוא מבקש לשחרר אותך, יש שם משהו. ובשמיעה שלי, ואני רוצה לבדוק את זה איתכם, זה כאילו כמעט התפקידים התהפכו. נשמע כאילו הם קצת ההורים שלכם.
אדוה: זה בול זה. [תומר צוחק קלות], זה בול זה.
תומר: אחד לאחד.
אדוה: ממש, היא כאילו מכוונת, יש לה דרך, היא מפעילה אותי ועוד רבים, רבים אחרים, וזה חזק ממני, אני ממש מרגישה שליחה שלה לפעמים.
דנה: אבל אתם ילדים נורא טובים שלהם. [אדוה צוחקת קלות]
תומר: אני יכול להגיד לך ברמה העובדתית.
ליאת: הם היו ילדים נורא טובים שלנו.
אדוה: נכון.
תומר: גם. ואני יכול להגיד לך ברמה העובדתית, דנה, שקודם כל לדעתי שלושתם בכורים, נכון?
אדוה: נכון.
תומר: כן, שלושתם בכורים. פחות או יותר אף אחד מאיתנו, לא באמת המשיך לעבוד בעבודה הקודמת שלו, אלא, כמו ששירלי אומרת, "תומר עובד אצל עומרי", ואני מניח שגם אצלכם אומרים דברים דומים.
דנה: זאת אומרת, אתה הפסקת לעסוק כעורך דין?
תומר: אממ… הורדתי להילוך ראשון מתוך שישה.
דנה: וואו.
תומר: כן, ממש. אה… הראש שם. ו… כן, יש היפוך תפקידים, ו… השתמע קודם מהשאלה שלך, כאילו, שאני לא מרגיש את עומרי, אז זה לא ממש נכון. [דנה מהמהמת בהבנה] ז'תומרת, אני מרגיש אותו המון, בעיקר בכתיבה. לא בעוצמות שמה שליאת ואדוה סיפרו, בצורה אחרת.
דנה: אגב, אני בכתיבה שלך מאוד מרגישה את עומרי.
תומר: גם אני.
דנה: כשאתה מד… כשאתה דיברת, אני התייחסתי אולי למה ש… לשיקוף שלך, לחוויית קנאה שלך. אני חווה את עומרי…
תומר: אז אולי לא שוקפתי נכון.
דנה: בקריאה.
תומר: גם אני מאוד חווה את עומרי, בסדר? דיברתי יותר למקומות אולי הרוחניים.
דנה: המיסטיים?
תומר: בדיוק, המיסטיים אולי, שזה פחות יש לי, חלומות, בוואטסו ודברים כאלה, אבל מבחינת… אני ממש מרגיש אותו, אה… ממש. ז'תומרת, זה לא שאני מנסה לכתוב אותו, אלא ממש, אני, אם אני כותב…
דנה: הוא באמת…
תומר: כן, כן.
דנה: הוא באמת כותב את עצמו דרכך.
תומר: זה הסגנון שלו, הוא… אני מנסה לכתוב אותו, כי הוא… הוא הרבה יותר חריף ממני, באמת. הוא אחד החדים, וואו. ואצלי זה קצת שילוב של בין ליאת לאדוה, שמצד אחד אני שואף לחיים טובים, מצד שני… יום-יום, מה שנקרא, במציאות. ככה זה אצלי.
דנה: כן.
ליאת: לגבי ההיפוך תפקידים, אני ביום הולדת של איתי, שבעצם היה אמור לחגוג 22, אבל לא חגג אותם, אני כתבתי פוסט שסיימתי אותו במילים: "עד גיל 21 אני גידלתי אותך, ועכשיו אתה מגדל אותי".
דנה: וואו. כן, זה נשמע ככה. אין ספק שאתם, בין אם זה במודע, ובין אם לא, ממש ממחישים, בגופכם, בעצמכם, באורחות החיים שלכם, כל מה שאנחנו יודעים בתיאוריה, לגבי האופן שבו אפשר להתמודד עם טראומות. איך אפשר לצמוח משם.
המקום הזה שמסוגל לדבר את עצמו החוצה, זה אחד הדברים הכי מהותיים, לעבד קוגניטיבית את מה שאנחנו חווים בתוכנו, להתחבר ולמצוא מקורות תמיכה, אנשים שאני יכול להרגיש בבית לידם ובנעלי בית לידם, למצוא מרחבים שהם באמת בלתי שיפוטיים, למצוא את המשמעות. אתם עושים את זה בשלבים די מוקדמים, וזה מעורר השתאות.
אה… אני יודעת שאתם אלה שמחזיקים את הזמן, אני הייתי יכולה לי, לזרום לעוד שיחה ארוכה למדי.
תומר: בוא נישאר את ואני לבד.
דנה: יאללה. [דנה, אדוה וליאת צוחקות]
אבל אני כן הייתי רוצה לסיים בשתי שאלות. נראה כמה… אולי כל אחד יענה על מה שהוא מתחבר אליה. אחד, יש רגע שבו אתם שנייה שוכחים מזה? אתם פתאום לא אבא שכול או אמא שכולה?
תומר: אני בטח. אני גם, בניגוד לקלישאה שכל שנייה וכולי, זה לא כל שנייה. יש לי רגעים, לפעמים גם דקות, שעות, שאני בשיכחון כזה, ממש, וזה יופי.
ליאת: תחת אלכוהול או בלי?
תומר: לא, לא, [ליאת צוחקת קלות] גם בלי, אני לא מדבר על האלכוהול, גם בלי, וזה באמת יופי, אבל כשזה חוזר, זה הרבה יותר עוצמתי, לצערי.
דנה: זה שוב פעם להיזרק, להיטרק לתוך המציאות.
תומר: כן, כן, ז'תומרת, יש סיטואציות שממש אני חי בחלום, לא, את יודעת, לא חושב על עומרי, על נועם, על אלה, על שירלי, באיזה משהו. אני בתוך איזה משהו, והכל רגיל, אני כאילו רגיל, אבל אז זה באמת חובט בך. לא יודע, בני כמה הילדים שלך, דנה?
דנה: הגדול שלי בן 16. והקטן בן…
תומר: 16. דמיינת פעם שאת לא ראה אותו שנה?
דנה: אני קוראת אתכם, אני יכולה לשתף אתכם מהצד שלי.
תומר: עזבי מלקרוא, עזבי.
דנה: לא, לא, אני אומרת לך, הילד שלי אמור השנה לקבל צו ראשון. הבית שלי מדבר על קרביות וכולי, ואני… מרחפת מעליי כל הזמן, השאלה הדיפוזית הזאת של הרגעים האלה שהופכים אדם, אתה יודע, זה אף אחד לא בוחר בתפקיד הזה. אני לא מדמיינת…
תומר: לא, אני שואל אותך ממש.
דנה: את עצמי לא רואה את הילדים שלי.
תומר: הכי קטן.
דנה: לא, ברור שלא.
תומר: עזבי קרבי, לא קרבי.
דנה: ברור שלא, ברור שלא.
תומר: שנה את לא פוגשת אותו, לא מדברת איתו, לא…
דנה: אבל אתה יודע משהו, דווקא, אני חושבת שפה יש איזה משהו נורא טריקי. אני חושבת, בגלל זה שאלתי משהו, כי אני סיפרתי לכם איך חוויתי את הולדתו של בן, הבן הבכור שלי. באמת, יצאו ממני משפטים, מביכים בדיעבד, אבל זה מה שחוויתי. אמרתי, אני יותר משאני שמחה, שבן הצטרף לאנושות, אני שמחה בשביל האנושות שבן הצטרף אליה. כאילו, לא, בכלל לא בומבסטי מצידי, הילד תינוק עוד לא עשה דבר.
קאט ל-חמש עשרה וחצי שנים קדימה, הוא מעצבן אותי, אני, הוא כבר… שום דבר לא טהור שם, כן, דברים קורים, החיים, החיים עצמם. ואני חושבת… למה אני אומרת שאני חושבת שזה טריקי? כי אני חושבת שהרבה פעמים, דווקא בתוך החיים עצמם, אתה לא כל הזמן נורא מעריך את המובן מאליו. יש לי שני בנים, אני רואה אותם. אני לא כל היום עסוקה בלהודות על קיומם, להתרשם.
תומר: נכון.
דנה: אני לפעמים אפילו, אתה יודע, רוצה את השקט שלי, מתי הם ילכו לאימון.
תומר: נכון.
דנה: ובמובן הזה, אני מקשיבה לכם ואני גוזרת לאחור, ואני אומרת כמה המובן מאליו הזה, הוא כל כך לא, אבל מודה שבחיים הרגילים, אני לא כל הזמן עסוקה ב…
תומר: אבל אני אגיד לך על זה משהו, כי דיברת קודם טיפה על הכתיבה, וזה, זה קצת מפריע לי בעצמי, ש… מה שקורה, יוצא קצת שעומרי הוא סוג של מושלם כזה.
דנה: כן.
תומר: ו-אל כזה, כאילו בלי חסרונות.
דנה: כן.
תומר: כאילו, לא יודע מה, לא היה מתעצבן על אבא, וזה מפריע לי, זה מפריע לי, זה פוגש אותי, אני באמת, אני מחכה ליום שגם יצאו ממני…
דנה: אני חושבת שזאת הייתה שאלה שכיוונתי אליה.
תומר: הדברים הפחות טובים.
דנה: ובאמת, אם החוויה הזאת הראשונית שלי הייתה כאמא, אם חווים אותה גם אחרי שאדם מת ויש איזו אידיאליזציה כזאתי, שהיא בלתי נמנעת ככל הנראה.
תומר: נכון, נכון. זה עוד חסר לי, שיצופו קצת הדברים הפחות, זה מפריע לי, שעוד לא שם.
דנה: למה זה מפריע לך?
תומר: כי אני לא רוצה לבנות אותו כאל יווני, לא…
דנה: אתה רוצה לזכור אותו כאדם.
תומר: כן, אני רוצה, את יודעת, לא רק את זה שהוא הרים יום נישואין לאבא ואמא 25 שנה, משוגע, אללה יסתור. זה משהו מטורף, אני אומר לך, זה…
דנה: אנחנו נסיים, כי אתם… אתם בוחרים לסיים.
אדוה: כן.
דנה: במה אתם מאחלים לעצמכם, אם יש דבר כזה?
ליאת: חיים טובים.
אדוה: אני לא משתלטת על השאלה. לא משתלטת.
דנה: בסדר. כן.
תומר: אני מעתיק מליאת. חיים טובים, עוד לא יודע איך, אבל…
דנה: לא יודע איך זה נראה ומה זה.
תומר: כן, חותר.
דנה: אני מאחלת לנו שאנחנו, אתה יודע, כחברה, שאנחנו נדע קודם כל, להכיל את זה בתוכנו ולתת יד למי שצריך ולהיות שם אחד עבור השני. אני חושבת שזה הדבר הכי מהותי, אולי, שאני לומדת מהתקופה האחרונה. שאם יש משהו שאנחנו באמת מחזיקים בו, זה באמת ביכולת לייצר קשרים מהותיים, משמעותיים. אתם ממש ממחישים את זה כאן. קשובים, לא שופטים, יוצאים רגע מהסובייקטיביות העצמית ונותנים מקום לאחר.
[נאנחת] מסיימת עם אנחת, אנחה כבדה. אני רוצה ממש להודות לכם על ההגעה הזאת ועל השיתוף המאוד כן ורדיקלי הזה. אה… אני לא אשאל אתכם, המאזינים, איך היה לכם, כמו שאני שואלת בכל פעם.
[מוזיקת סיום]
ובנימה אישית, אני כן אחזור על זה, בפרקי הפודקאסט מושקע זמן מחשבה משאבים רבים בניסיון לזקק ערך, לאפשר למידה, הגמשת תודעה וכלים מעשיים.
השיתופים שלכם, המלצות ברשתות החברתיות, ההודעות המרגשות שלכם לתמורות אמיתיות בחייכם, כל אלה הם שכר משמעותי עבורי. אני מודה לכם, מקרב לב, נפגש כאן שוב בעוד שבועיים. בינתיים, תפילה לשובם חזרה ולעצירה של מחול השדים הזה. תעלו בטוב, שבוע טוב שנדע ימים של חסד, של שקט.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments