חינוך מחדש - פרק 7
- רותי מושקוביץ
- Jul 5
- 22 min read
הגענו לשברון הלב. מה קרה למערכת החינוך ולנו בתוכה?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 18/03/2024.
[אות מוזיקלי]
גלית: אני לא צריכה להיות בלחץ.
רחלי: אנחנו ב… אנחנו מתחילות, הכל בסדר.
גלית: טוב.
רחלי: הכל בסדר. [מצחקקת]
גלית: בסדר. אני… את בפעם הקודמת, כאילו כשהקלטנו לפני שבוע וקצת, אז את הבעת חששות. האמת היא שהפעם אני קצת עם חששות.
רחלי: אני גם עם חששות, אבל תגידי מה… מה החששות שלך?
גלית: תקשיבי, זה כנראה… מישהי, חברה למקצוע, שהקשיבה לפרק הקודם, כתבה לי "לא דיברתם על המשבר ואני מבינה למה". במין איזו מחשבה כזאת שאנחנו גם לא נעשה את זה. ואני עניתי לה ישר בכזה, "לא, לא, לא, שבוע הבא זה פרק שלם". אבל אני מבינה, בגלל שגם היא מגיעה מחינוך וגם היא עברה משבר שמה, אז אני מבינה שיש אמת במה שהיא אומרת, שזה לא היה רק… באמת קשה לדבר על זה. קשה לדבר על זה כי זה פצע פתוח וטרי, וגם כי אני חושבת ש… כמו שקשה לבקר משפחה, וזה משהו שקשה לצאת איתו החוצה, אז מבחינתי לבקר את… את מערכת החינוך, שזה איזה מין שם ערטילאי, אבל זה גם לבקר את הבית.
רחלי: נכון.
גלית: אני חושבת שאת ואני… וזה מאוד מאוד ברור מההתחלה, ובכל העשייה של הפודקאסט הזה, ובטח בפרק הקודם, אנחנו לא מתייחסות… אנחנו לא מתייחסות לבתי הספר שעבדנו בהם, כמו אל מקום עבודה, באיזה קטע…
רחלי: מרוחק.
גלית: ביזנסי כזה. זה הרבה מעבר לזה, יש בזה, זה המקום שלנו, זה הרבה מהזהות שלנו, זה… שוב, זה הרבה מעבר לעבודה.
רחלי: כאילו, יש פה הרבה דברים ש… אני מסכימה איתך שאנחנו מקליטות את הפרק הזה, אבל לא בא לי להקליט אותו.
גלית: נכון.
רחלי: לא בא לי, גם בגלל, מאוד מסכימה עם הדברים שאמרת, אני אגיד שכן, השבתון כן איפשר בכל זאת איזשהי הפרדה ואיזשהי הסתכלות מהצד, שבכלל מאפשרת לדבר את הדברים האלה, גם סתם לסדר אותם בראש, אבל גם, כאילו, באמת מאפשרת לעשות שנייה את ההפרדה הזאת של בית, חוץ, משפחה, כביסה מלוכלכת, כל מיני דברים כאלה, ועדיין, עם… לי יש עדיין הרבה חשש, שהתחלתי איתו גם בשבוע שעבר, להרפות את ידיהם של מי שנמצאים עוד במערכת. אני אגיד שאמרתי לך את זה, שבאופן כנראה לא מודע, פירסמתי בפייסבוק את הפרק הקודם בלי להבין שאני בעצם יוצאת מהארון באופן פומבי על זה שאני כרגע לא חוזרת ללב של המערכת. אז אני מאוד מאוד מפחדת.
גלית: לפגוע, גם.
רחלי: זה יותר מלפגוע, כאילו, שוב, יכול להיות שזה תסביכי הגדלות שלי, אבל אני מאוד מאוד מפחדת להשפיע לרעה. ו… כאילו, אני נמצאת במקום אישי וספציפי שבו אני החלטתי שסטופ, אוקיי, והסטופ הזה נמשך יותר משנה, ואני לא מתחייבת שהוא לא יימשך לכל הזמן, ויש בי באמת שני צדדים, שמצד אחד, כאילו, יש צד שאומר, אוקיי, זה איזושהי הפוגה, ויש הרבה… נכון, יש הרבה קושי ומשברים, אבל יש גם הרבה קסם, כמו שדיברנו בשבוע שעבר, והקסם הוא חזק יותר, ולכן, כאילו, נוע תנוע המערכת, וזה טוב. ומצד שני, יש לי רצון מאוד מאוד חזק להמריד, ולהגיד לאנשים, "אתם אוגרים על גלגל שכאילו, לא מגיע לשום מקום, תפסיקו". כאילו, רק כשתהיה פה מהפכה שלמה, כאילו, רק כשכולנו נחליט שאנחנו לא מוכנים יותר, רק אז באמת משהו ישתנה, כי המערכת בעצם בנויה על השעבוד שלנו, והיא בנויה על מחירים מאוד מאוד כבדים שאנחנו משלמים.
גלית: אני רק אגיד שגם לי יצא להשתמש בדימוי של אוגר בתוך הגלגל, כי זה מעניין, ממש יצא לי להגיד את זה שבוע שעבר.
רחלי: כן, אני גם אגיד שבאמת, כשניסיתי בכל זאת לעשות סדר, לקראת הפודקאסט, ולתת לעצמי את הראשי הפרקים שלי, שבעצם אנחנו מדברות על המשבר במערכת, שאני חושבת ש…
גלית: ועל המשבר האישי שלנו.
רחלי: והמשבר האישי שלנו בתוכו, כן. ואני חושבת שאין בן אדם שכרגע נמצא באיזשהו השקה עם מערכת החינוך, צוות, הורים, הנהלה, לא משנה מי, שלא מרגיש שקורה משהו, שמשהו קרה, שמשהו קורה, שמשהו לא טוב נמצא בתוך המערכת, ושעם כל זה שהיה קשה גם לפני, והכל, יש כן איזשהו שינוי בשנים האחרונות שהוא יותר מסיבי. מצד שני, אני לא בטוחה שכולנו נסכים על…
גלית: על הניתוח של זה.
רחלי: על הניתוח של זה.
גלית: בסדר.
רחלי: יכול להיות שיש כמה דברים אובייקטיביים שאפשר להגיד, אבל גם יכול להיות אפילו שיש דברים שהם סותרים בתוך ה… בתוך התחושה הזאת. כאילו, יש איזשהו משהו שאני מרגישה שהוא קצת גדול מסך חלקיו.
גלית: בואי נתחיל לדבר תכל'ס, כי אני מרגישה שאנחנו מדברות הרבה "על", ולא "את".
רחלי: בסדר, אני כן אגיד שלפני כמה שבועות פגשתי מישהו שהוא גם בשר מבשרה של המערכת, וסיפרתי שאני בשבתון, והסברתי שאני לא חוזרת, והוא היה ככה בהלם, ודיברנו, והתחלתי להסביר את כל הרעות החולות של המערכת. ובאיזשהו שלב הוא עצר אותי ואמר: "אבל רחלי, תמיד ידעת את זה". כלומר תמיד הנחת העבודה שלנו, הוא כאילו התייחס אליי ואליו באותו מקום מהדבר הזה, כאילו של אנשים כמונו, זה שהמערכת היא על הפנים, ואנחנו איכשהו מצליחים לעבוד כנגדה בתוכה, לשרוד בתוכה, ולייצר כל מיני איים וכל מיני מקומות פורחים כאלה של חינוך.
גלית: רק חשוב לי שנגדיר רגע, כשאת אומרת "המערכת", לאיזה ממסד את מתכוונת?
רחלי: אני חושבת… יש לזה הרבה רבדים, תכף אני אגיד, כי אני חושבת שבזה באמת צריך לפתוח, איפה המשבר, כי אני חושבת שהמשבר הוא לא בחינוך. אני חושבת שהוא מקרין על החינוך.
גלית: כי בוא נגיד, אני לא חושבת שיש לך בעיה עם מבנה בית הספר.
רחלי: בוודאי שיש לי בעיה עם מבנה בית הספר, מה זאת אומרת? ההפך. עוד כסטודנטית, יש לי בעיה עם מבנה בית הספר.
גלית: [צוחקת] אוקיי.
רחלי: אוקיי? אבל זה בדיוק… אני חושבת שזה בדיוק ההבדל.
גלית: אבל היית מוכנה לעבוד בתוכו.
רחלי: זה בדיוק ההבדל. אני חושבת שאנשי חינוך רציניים מלכתחילה מגיעים כדי לחתור תחת המערכת. סליחה שאני אומרת את זה ככה, אבל את יודעת שאני אדם מאוד מאוד מערכתי וגם את.
גלית: כן.
רחלי: מלכתחילה אנשי חינוך רציניים לא באים כדי לשרת את המערכת. הם אומרים, "יש פה מערכת ענקית, שבתוכה… היא הנתון, ואנחנו ניכנס ואולי נצליח לעשות בה שינוי". בוודאי אנשים שמגיעים לחינוך הפורמלי. לפעמים אנשים בחינוך הלא פורמלי יכולים עוד איכשהו, כאילו, להישאר אאוטסיידרים בכל מיני מובנים. אבל אנשים שנכנסים באמת ללב של הלב, למקדש המכונה בית ספר, אז הם מבינים שזה מקום עם המון המון המון בעיות וכשלים, היסטוריים, עדכניים, לא משנה. והם באים ואומרים, "אני אחתור תחת".
גלית: אז בואי נחזור לשיחה שלך.
רחלי: אז אני אומרת שזה בדיוק הסיפור.
גלית: אז הוא אמר לך…
רחלי: זה מה שהוא אמר לי. הוא אמר לי, "הרי את יודעת את זה. את יודעת שהמערכת היא על הפנים ומה שאנחנו עושים, זה שאנחנו חותרים תחת ואנחנו מצליחים איכשהו עם זה. מה השתנה?"
גלית: כן.
רחלי: ואני חושבת שזאת השאלה האמיתית. כי שוב, העובדה שכאנשי חינוך, כאשת חינוך, אני רואה את עצמי, כמי שבעצם באה לחתור תחת המערכת מתוך המערכת, זה הנחת היסוד. עם זה עבדתי כל השנים. ואני חושבת שכל איש או אשת חינוך טובים…
גלית: רק תגדירי רגע, למי שלא מכיר. מבחינתך, החתירה תחת המערכת, מה המשמעות שלה? שניה תגידי, בתחום הערכי, בתחום של למה את מחנכת?
רחלי: בית ספר הוא מפעל שבו הפרט, משילים אותו מזכויותיו ומייחודו, והוא סרט נע, שבמקור היה אמור לפתח ולהכשיר פועלים טובים, אוקיי? מבחינה היסטורית, וכל מה שאנחנו עושים במערכת זה לחתור תחת הדבר הזה. כלומר, המערכת היא מאוד מאוד חזקה, היא פועלת ככה, יש מערכת אחידה לכולם, יש היררכיה, יש… כל הדברים שהם הכי רעים מבחינה ערכית, כאילו, אני אגיד את זה בצורה…
גלית: מבחינתך.
רחלי: בצורה… הכי לא דמוקרטיים, הכי לא הומניסטיים, ואת מקווה שאת תבואי ואת תצליחי ליצור, גם ברמת הפרט, וגם ברמת המערכת במובן הקטן יותר, כלומר, האדוות שאת משפיעה עליהן, ליצור איזושהי שפה אחרת…
גלית: תנסי ל…
רחלי: ואת כל הזמן יודעת שאת עושה את זה אל מול מכבש שהוא מאוד מאוד מאוד חזק.
גלית: ואת יכולה לנסות להגדיר לי בשורה, כי זה לא הנושא, אבל את יכולה לנסות להגדיר לי בשורה, למה לעשות את זה דווקא שם?
רחלי: תראי… וואו, אני מרגישה שכל דבר הוא לינק לכאילו…
גלית: לא, לא, בגלל זה אני אומרת - ממש בקצרה.
רחלי: אני אגיד שאני הולכת ככה, אודרי לורד, פמיניסטית שחורה, אולי הגדולה ביותר שצמחה לנו, דיברה על כלֵי האדון, אוקיי? האם כלי האדון יוכלו להרוס את בית האדון, אוקיי? זה הדימוי. כשבית האדון זה הפרטריארכיה, וכלי האדון זה הכלים לשינוי חברתי המוכרים לנו מן הפרטריארכיה. אודרי לורד טוענת שלא, אוקיי? אודרי לורד באה ואומרת, "עד שאתם לא תמצאו כלים אחרים לחלוטין לפעול בהם, לעולם לא תצליחו להרוס את בית האדון בכלים שלו". שאני חושבת שזאת אמירה סופר חשובה, סופר חזקה, שהרבה פעמים אנחנו גם מתייחסות אליה בכל מיני הקשרים באמת פמיניסטיים. אני חושבת שהיא נכונה לגבי הסתכלות בכלל על החברה. אני, ככל שהייתי בתוך המערכת, והייתי גם המון שנים בתוך המערכת, וגם, כאילו, הלכתי והתקדמתי בתפקידים עד כדי שכאילו אני הייתי המערכת עצמה…
גלית: כן, את היית המייצגת שלה.
רחלי: כמנהלת, כמקימה של בית ספר, לגמרי מייצגת של המערכת. ושוב, כמו שאת יודעת, אני יודעת להיות אחלה מערכת, כאילו אני לגמרי לא איזה עפיפון בחלל, בסדר? אז אני אומרת, אני כן בסופו של דבר מאמינה בשינוי מבפנים, אוקיי? ושינוי בפנים הוא שינוי עם כלי האדון. בסדר?
גלית: אז את חייבת להשתמש במערכת הכי כאילו, הכי מערכתית, הכי היררכית, הכי כל הדברים שאמרת, דווקא כדי שם לחולל שינוי מהותי.
רחלי: כי שם אני מאמינה ש… תראי, קודם כל, במובן הכי ראשוני, שם הקהל השבוי. שם הוא נמצא.
גלית: כי כולם עוברים דרך בית ספר.
רחלי: כולם עוברים דר… כמעט כולם עוברים דרכו, הוא המכבש, אחד הרציניים ביותר בחברה שלנו. ואני לגמרי חושבת שצריך לדעת מאוד מאוד לדבר… צריך להיות מאוד מומחית בשפת האדון, כדי… כדי…
גלית: לחולל שינוי.
רחלי: להרוס את בית האדון.
גלית: בואי נחזור למשבר.
רחלי: כל מה שאני אומרת עכשיו… כל מה שאני אומרת עכשיו הוא נכון עד לרגע, כמובן שזה לא רגע אחד, אבל עד לתהליך, שבו לאט לאט אני מרגישה שזה כבר לא נכון. כלומר, שבו לאט לאט אני מרגישה שבית האדון משתלט עליי. שבו לאט לאט אני מרגישה שבסופו של דבר אני משרתת רק את המערכת, ולא מצליחה להביא את השינוי שאני מייחלת אליו. ואז אני מרגישה שמתחילה מערכת, קודם כל, של התשה מאוד מאוד מאוד גדולה. כלומר, אני הגעתי לשנת השבתון שלי עייפה. ואני, בכל 15 שנותי במערכת…
גלית: אני רוצה… אני רוצה להתערב פה ולהגיד שאת לא הגעת עייפה, לדעתי, בתור מי שנמצאת מאוד קרוב אלייך, את הגעת שבורה.
רחלי: נכון, רצוצה. בסדר?
גלית: ממש. ואת בן אדם שקשה מאוד, אגב אוגרים… [רחלי צוחקת]
רחלי: לשבור את רוחו.
גלית: לא, לא, עזבי לשבור את רוחו. עזבי, לא משנה. אני אגיד כאילו גם בהבדלים בינינו. את בן אדם שמאוד מאוד קשה לגרום לו להפסיק לעבוד.
רחלי: נכון.
גלית: עזבי כרגע רעיונות, זה… כשאת נכנסת לתוך עבודה, את פועלת מהממת, אגב פועלים.
רחלי: לגמרי.
גלית: את, נותנים לך משימה, היא תעשה. ואת לא תשקטי עד שהמשימה תבוצע…
רחלי: נכון.
גלית: ומאוד קשה לגרום לך להפסיק.
רחלי: נכון.
גלית: ואני חושבת שבאמת זה כוחות עצומים שגרמו לך להפסיק. זאת אומרת, אם זה לא היה… המילה מכבש כבר השתמשת בה, אם זה לא היה מכבש מטורף של גורמים שלוחצים עלייך באופן הזה שלא מאפשר לך לעשות את הדברים המהותיים שאת רוצה, זה לא היה קורה, לדעתי. את היית שורדת.
רחלי: כן, את צודקת. אבל אני אומרת, בסופו של דבר, אני הרגשתי… ממה הותשתי? כי תמיד עבדתי קשה.
גלית: נכון.
רחלי: אין שום בעיה לעבוד קשה. הותשתי מתחושת חוסר התוחלת, כלומר, המקום הזה של "יופי, עבדת ממש ממש קשה, אבל המטרה והרצון להביא לשינוי והרצון להיטיב - לא התקדמת מילימטר, אלא אולי התרחקת, אולי רק פשוט התחפרת בתוך המקום שלך, אבל את כבר לא מצליחה להתקדם בשביל זה".
גלית: למה?
רחלי: ופה אני חושבת שאנחנו כן צריכות לחזור למשבר החברתי, שבאמת רק מקרין על החינוך. אוקיי? אני חושבת שאנחנו נמצאות במשבר חברתי עולמי ופנימי מאוד מאוד גדול. אני חושבת שהוא… יש לו הקשרים עתיקים יותר וחדשים יותר. זה שהמערכת היא מערכת קפיטליסטית, זה ברור. אוקיי? תמיד הייתה. אני כן חושבת שבשנים האחרונות יש לנו משבר מאוד מאוד גדול, בכל מה שקשור לדברים שהם אינם פונקציונליים. אוקיי? אני קוראת לו בגדול "משבר מדעי הרוח". אוקיי? אני חושבת שגם כשהמערכת הייתה מאוד קפיטליסטית, בעבר היא ידעה לתת למדעי הרוח את המקום הראוי להם מכל מיני סיבות. ויכול להיות שסיבות גם לא טובות, לא אכפת לי בתור מי שחותרת תחת המערכת, זה שזה חשוב. ואני חושבת שעם הזמן ואומת ההייטק, וכל מיני דברים כאלה, וגם בשאלה איך אפשר להתפרנס בעולם הזה, והמשבר במדעי הרוח הוא כמובן לא רק בבית הספר, הוא באוניברסיטאות, ואי אפשר… ולא פותחים חוגים להיסטוריה וכל מיני דברים כאלה, בעצם אני מרגישה שהדבר היחיד שמעניין, גם מלמעלה וגם מהצדדים, כלומר גם את המערכת כמערכת, את הממשלה…
גלית: את משרד החינוך.
רחלי: את משרד החינוך, בנט בזמנו, עם התוכנית "לתת חמש", שאני לא נגדה באופן עקרוני, אבל זה כאילו…
גלית: חזות הכל.
רחלי: מה אני שם במרכז? אני שם במרכז את המקום היצרני, את המקום שאנחנו אומת הייטק, וזה המקום שבו אנחנו נתפתח, וכמובן הפערים בשכר בין מה שהוא הייטק לבין כנראה כל דבר אחר כמעט, אבל גם כמובן בהשתקפות, המקום של מה הורים מחפשים עבור ילדיהם. ואני ממש מדעי הרוח. [צוחקת]
גלית: מה הורים מחפשים עבור ילדיהם? את חושבת כרגע?
רחלי: אני חושבת שכאילו בהפוך על הפוך אנחנו באמת חזרנו למאה ה-19, ולתחילת ההקמה של בתי ספר, שבית ספר, התפקיד שלו זה להוציא פועלים שיהיו הפועלים הטובים ביותר בפס הייצור.
גלית: לא, אבל מה הורים רוצים?
רחלי: ופס הייצור השתנה.
גלית: לא, אבל מה הורים רוצים?
רחלי: ההורים רוצים שהילד שלהם יהיה הפועל הטוב ביותר בפס הייצור. פס הייצור כרגע הוא הייטק, אוקיי? אז תדברי איתי על סייבר, אז תדברי איתי על איך את מביאה אותם להייטק, אז תדברי איתי על איך את… כל המילים האלה של חדשנות ומיומנויות המאה ה-21, שאני גם, אין לי שום בעיה איתם כשהם בזמן.
גלית: זאת לא התחושה שלי, אבל עוד מעט אני אדבר על…
רחלי: אמרתי לך מהתחלה, אני מרגישה שזה ברור שיש משבר והניתוח יכול אפילו להתנגש.
גלית: כן.
רחלי: אז אני מרגישה שהמערכת הפכה להיות פונקציונלית מאוד, והמקום של מדעי הרוח הוא ממש בזילות הולכת ויורדת, וזה לא שמפריע לי על איך מלמדים את המקצוע היסטוריה או תנ"ך או מה שקשור לזה, אלא האם בתי ספר הם המקומות שבהם אפשר לדון ברוח ואפשר לדון בזהות, שזה דברים שדיברנו עליהם בפרקים הקודמים, ואני מרגישה שזה קשב שהולך ומדלדל. לא מזמן גלית דיסטל אטבריאן דיברה באיזה ועדה בכנסת על זה שגזלו ממנה את החינוך היהודי, ומאוד מאוד כעסו על הצורה שהיא דיברה. אני חושבת שהניתוח שלה הוא בהרבה מובנים נכון, אני פשוט חושבת שהיא מפספסת את הנקודה. גזלו ממנה את החינוך ההומניסטי בכלל, גזלו ממנה את כל מדעי הרוח, זה לא שהיא לא יודעת את סידור התפילה, אבל היא כן יודעת פילוסופיה.
גלית: אז התישו אותך במובן הזה שדרשו ממך רק את הפרודוקטים המאוד, רק תראי לנו…
רחלי: התישו אותי מבחינה הזאתי שהמטרות פשוט התבטלו לחלוטין, כלומר מה שאני באה לעשות לא מעניין אף אחד, באופן עמוק, זה הדבר הראשון. הדבר השני שאני מרגישה שמתרחש, כמובן הדברים קשורים, זה משבר ההורות. משבר הורות מאוד מאוד מאוד מאוד חזק, מאוד חזק. אני לוקחת על עצמי אחריות. אני חושבת שאנחנו, אני ואת, אנחנו מהדור של משבר ההורות, יכול להיות שאנחנו מתמודדות… טוב יותר או טוב פחות…
גלית: גם כאמהות… גם כאמהות בעצמנו.
רחלי: בדיוק, כאמהות בעצמנו. כלומר אני לא מסתכלת על זה מהצד: "הו הדור של היום". אני חושבת שיש משבר הורות. הוא כמובן קשור ב… בחשיפת המידע המטורפת של הרשתות החברתיות ושל האינטרנט בכלל, הוא קשור במשבר הערכי, הוא קשור בכל מיני דברים, אבל משבר ההורות הוא כל כך עמוק, שהורים, להבנתי, באמת, באמת, באמת, לא מבינים את תפקידם, באופן עמוק. המושג הזה של הורות הליקופטר, המושג הזה שהורים חושבים שהם צריכים להיות המצנח, הצמר גפן, הבולם זעזועים של הילד שלהם, לא מאפשר לעבוד. ואני בוודאי חושבת שבמקומות עם אוכלוסיות פחות חזקות זה רק יותר ויותר קיצוני. וגם אני אגיד שכאילו ממקום טוב, מכיוון שכבר כן פיתחנו תודעה ביקורתית, ואנחנו לא כמו הסבים והסבתות שאמרו "מה שהמורה אומרת - אמן", "מה שבית ספר אומר - אמן", שזה דבר טוב, כל הכבוד, שכאילו אנחנו מסתכלים על מה טוב לילד שלנו, זה מגיע למקום מאוד מאוד קיצוני, שבו בעצם מה שהמורה אומרת הוא לא טוב, כמובן שיש זילות כללית במקצוע ההוראה, וכאילו, וההתייחסות אלינו, אל אנשי ונשות חינוך, זה אנשים שלא הצליחו בחברה, כי שוב, כי התודעה הפונקציונלית היא שאם הייתם מוצלחים, אז הייתם הולכים לעשות כסף. אתם לא מוצלחים, נתקעתם עם ההוראה, אתם לא מודל עבור הילדים שלנו, ובגדול מה שאתם אומרים, "קודם כל הנחת היסוד היא שאנחנו צריכים להיכנס בכם. הנחת היסוד היא שאני לא מאמינה שאתם ב-100% לטובת הילד שלי, חובת ההוכחה עליכם", ולהיות לטובת הילד שלי, שזה גם קורה בתוך הבתים, להיות לטובת הילדים שלנו זה לעשות את מה שהם רוצים. לא את מה שהם צריכים, את מה שהם רוצים. ואני חושבת שזה אולי המשבר הכי חמור בחברה שלנו. אני דואגת באמת, כי בשיחה עכשיו נשמעת באמת זקנה, אבל אני דואגת, כי הילדים האלה בסופו של דבר יצטרכו להנהיג אותנו, יצטרכו להנהיג את המדינה הזאת, והם לא מקבלים שום כלים. הם ממש בחוסר אונים נרכש. אז אני אגיד, כמו שאת יודעת ומכירה אותי, אני יודעת להיות חתיכת קיר להתנגש בו. לא מרגש אותי. אוקיי? כשאני מאמינה שאני עושה משהו לטובת ילד או לטובת קבוצה של ילדים, כאילו, לאו דווקא אולי לטובת הילד האישי, אבל לטובת החברה, אין לי שום בעיה כאילו שיתנגשו בי. אני גם לא לוקחת את זה כל כך קשה.
גלית: גם אין לך בעיה שיחשבו שאת הרעה?
רחלי: אין לי בעיה להיות בתפקיד של השוטר הרע, זה בסדר מבחינתי. שוב פעם, דווקא בגלל, אפרופו, המקום הזה של ההורים, שחושבים שמה שטוב לילדים שלהם זה מה שהם רוצים, אז אני כל כך לא חושבת… כלומר אני כל כך חושבת שאני צריכה לתת לילדים את מה שהם צריכים, שאין לי שום בעיה שיתנגשו בי. קרו שני דברים. קודם כל, וזה חוויית האוגר על הגלגל. מה שאני הייתי רגילה שקורה, זה שאני קיר מאוד מאוד חזק, מתנגשים בו, ואז יש איזשהו resolution, כאילו מתנגשים בו, מגלים משהו, ואז…
גלית: מוצאים פתרון.
רחלי: מוצאים פתרון, וגם ההורים וגם הילד, בסוף כאילו חוזרים למקום של: "אהה, נכון, זה היה הדבר הנכון, ותראו איך התקדמנו וטה טה טה טה טה" כלומר, יש איזושהי סערה, היא רגעית, אני מצליחה להחזיק את המעבר לאופק שלה, ואז כולנו מצליחים להגיע למעבר לאופק. זה הלך והצטמצם. כלומר, אני, אין לי שום עניין להיות קיר רק לשם להיות הקיר, אני לא מזוכיסטית.
גלית: כן.
רחלי: אני פשוט גיליתי בסופו של דבר, כשמתנגשים לא קוראת הרזולוציה. ואז, לשם מה? כלומר, זה רק מייצר תסכול, וכעס, ולפעמים אפילו שנאה.
גלית: ולא מצליחים להיות ביחד, כל הזמן אנחנו אחד מול השני.
רחלי: ולא מצליחים להיות ביחד, נכון. ולא מצליחים את הדבר המאוד מאוד בסיסי, שתמיד הצלחתי להחזיק אותו, גם כשנתקעו לי בקיר, שאנחנו ביחד מגדלים את הילד הזה. לא הצלחתי. אולי בעיה שלי? אבל לא הצלחתי. זה היה דבר אחד. הדבר השני הוא שאני מרגישה שהמערכת כולה הוחלשה מאוד מאוד מאוד, וגם המערכת עצמה, מכל מיני סיבות, הפכה להיות מערכת מרצה של הורים, ולא מערכת שפועלת לטובת הילד…
גלית: או לטובת המערכת.
רחלי: או לטובת האנשים העובדים בה. כלומר, אם פעם הייתי מרגישה שזה בסדר, אני יכולה להיות קיר מאוד מאוד חזק, כי יש גם קיר מאחוריי. כלומר, גם אם בסוף יבקיעו את הקיר שלי באיזשהו מקום, יהיה לי גב. יהיה לי גב, והאנשים שאני עובדת עבורם, כשהייתי, כאילו, כשלא הייתי מנהלת אז זה היה המנהל שלי, וכשהייתי מנהלת אז האנשים האחרים. פיקוח, מנח"י, לא משנה. הם יודעים שאני טובה. הם יודעים שאני עושה את הכי טוב שלי בתנאים הקיימים…
גלית: ולטובת התלמידות והתלמידים שלך.
רחלי: בדיוק. אני לא פועלת לטובת עצמי, אני פועלת לטובת הכלל. ולכן הם יודעים שתפקידם הוא להגן עליי, לסמוך עליי, ולתת לי כמה שיותר חופש פעולה. וזה הלך ונשחק מאוד מאוד עם השנים. אוקיי?
גלית: כן. טוב, אז עכשיו אני אדבר, אני… את מאוד, אני חושבת שגם הראייה המערכתית שלך וגם האופן שבו את מסתכלת על תהליכים וזה, אז מאוד מאוד הגדרת את זה, ואני פשוט אדבר על החוויה האישית שלי, כי זה מה שאני יודעת לעשות, ואני חושבת שהכל מתחבר, אבל זה מה שאני יודעת לספר, ואני גם נשארתי ברמת המחנכת והמורה, ואני באמת אתחיל מלהגיד… אני אשתמש במילה שאת השתמשת, במילה מקדש, שבאמת הכיתה מבחינתי היא מקדש, היא המקדש שלי, שבו קורים הדברים. אני באמת אומרת, ואת אמרת את זה באחד הפרקים הקודמים, שזה נכון שיש, כמו בכל עבודה, יש אנשים שנמצאים בעבודה הזאת מתוך איזושהי נוחות או משהו כזה, אבל רוב המחנכות והמחנכים שאני מכירה, נמצאים שם מתוך אהבת הדבר, מתוך ראיית חשיבות בדבר הזה, מתוך רצון לעבוד עם ילדים וילדות, כמו שאת אמרת, ולדאוג להם, ולעשות להם טוב, וללוות אותם בעולם הזה, כל הדברים שדיברנו עליהם בפעם הקודמת, בוודאי ובוודאי שזה היה המקום שלי, והכל היה חשוב, זאת אומרת כל תלמיד ותלמידה שלי הם חשובים, כל דבר שקורה להם הוא חשוב ומסעיר אותי, זאת אומרת אם יש לי תלמיד או תלמידה שנמצאים במצוקה, דבר שאגב עם השנים הלך והתגבר, זאת אומרת המצוקה של תלמידות ותלמידים…
רחלי: המצוקות.
גלית: המצוקות של תלמידים, זאת אומרת… ואנחנו עוד, כאילו, אנחנו, אני, ואת, כשהיית, ב"קשת", "קשת", זה בית ספר שהוא יחסית עם אוכלוסייה שיש לה משאבים, באופן יחסי, ועדיין, כמות התלמידות והתלמידים שהיו זקוקות לטיפול מהמון המון סוגים, נפשי, ליווי בנושא הלימודים, משברים, שזה שוב, את צודקת, זה חלק ממגמה עולמית, אבל זה דבר שקיים, ובישראל…
רחלי: משברים נפשיים משמעותיים.
גלית: משמעותיים. ובישראל, תפיסת החינוך היא כזו, ואני לא נגדה, אני בעדה, בגלל זה אני פה. תפיסת החינוך היא כזו שהמחנך או המחנכת, הם האדם שאחראי לתכלל את כל הדבר הזה…
רחלי: הם ה-case manager.
גלית: לראות כל ילד… זאת אומרת, את כל הצרכים שלו, להפנות לו את המשאבים הנכונים, סוג של שילוב בין עבודה סוציאלית, מורה, מטפלת, לראות את כל הצרכים, להיות בקשר עם כל מי שצריך, ולדאוג להכל. ואני מאמינה בזה, ואוהבת את זה, באופן הזה. אז אני רוצה להגיד שאני זיהיתי כמה דברים שבאופן אישי אצלי, פשוט הביאו לקריסה פיזית. אני לא עובדת באופן של עכשיו לראות דברים בצורה רחבה. אני רואה את אותי, ופשוט לא הפסקתי לאהוב את זה ולרצות בזה לרגע. אני לא הגעתי לנקודות שאת מדברת עליהן, היו דברים יותר קשים, אבל אני חייבת להגיד שנגיד, מבחינת מה שאת מתארת עם ההורות, אני ראיתי רק הבלחות של זה. לא שזה לא קורה בבית ספר "קשת", זה קורה בבית ספר "קשת", ואני יודעת, אני באופן אישי, התמזל מזלי…
רחלי: שמה? מה המגמה?
גלית: מה? נכון, המגמה, נכון, אבל אני אומרת, את דיברת על המגמות, אני אגיד, זה לא פוסח, אבל אני בחוויה האישית שלי, זה לא מה שהביא לשבירה שלי, כי היו לי חוויות לא פשוטות עם הורים, אבל אני כן אדבר על הסיפור של ההורים בקטע הכלל ישראלי, על נקודה שכן שברה אותי, אבל לא במגע האישי מול הורים בחוויה שלי, אבל קודם כל, הגודל של הכיתות, נתחיל בזה. זה משהו שאני תמיד אומרת אותו, מדינת ישראל מתנהלת כאילו היא מדינת עולם שלישי, מבחינת הגודל של הכיתות שלה, ולכן, ככל שהדבר הזה נהיה יותר קשה, ההוראה, הדאגה לפרט של הילד, בגלל כל המצב הכללי, שתלמידים נמצאים במשברים אישיים יותר גדולים, התופעות של דיכאון ומצוקה נהיות יותר ויותר נרחבות, עם הקורונה זה בכלל הרקיע לשחקים חדשים, הרמות של הבדידות, והגודל של הכיתות פשוט לא מאפשר לי לטפל בתלמידות ותלמידים כמו שאני רוצה. ושם לי הייתה חוויית האוגר בגלגל, זאת אומרת, אני הייתי יכולה לסיים את היום שלי, להיות כל הערב בוואטסאפים עם כל הגורמים שאני צריכה, ולא להגיע לכל מי שאני רוצה וצריכה, ולטפל בכל מה שאני צריכה. זה דבר ראשון, כמובן שגם שעות העבודה שלי, הם לא מכלילות את הדבר הזה כעבודה, זאת אומרת, יש לי את השעות שבהן אני מלמדת, יש לי שעות פרטניות שאני נותנת, יש לי ישיבות, ויש לי עוד איזה שלוש שעות שאני מקבלת על חינוך, כשכל החינוך שאני עושה, שהיא דאגה לפרט, זה לא דבר של שלוש שעות, זה לא דבר של עשרים שעות.
רחלי: אבל אני כן אגיד בכוכבית, שכאילו אמרת את זה כמובן מאליו שכאילו המערכת רואה את תפקיד המחנך כמתכלל, זה לא נכון. המערכת לא רואה את זה, כי היא לא נותנת לזה שום ביטוי מעשי בשטח.
גלית: לא, לא, לא, אני, התפיסה, אני לא מדברת על המערכת עכשיו, אני מדברת על נשות ואנשי חינוך שאני פוגשת בהם, הורים שאני פוגשת בהם, התפיסה הישראלית היא, שזה התפקיד של המחנך, ואני לא יוצאת נגדה.
רחלי: לא, לכן אני אומרת…
גלית: לא, את צודקת בזה שהמערכת לא מספקת את התנאים לזה, וככל שהמצב הלך והחמיר… בסדר, זאת הייתה נקודת הפתיחה, אבל ככל שהמצב הלך והחמיר מבחינת המצב של התלמידות והתלמידים, המצוקות הכלליות, באה קורונה, באה מלחמה, באה כל מיני דברים, זה לא משתנה. התנאים מחמירים, והיכולת שלך לטפל בשלושים ושתיים, שלושים ושלושה תלמידים בכיתה, וזה עוד, יש מקרים יותר גרועים במדינת ישראל, זה פשוט עבודה בלתי אפשרית.
רחלי: יש אצלינו עד ארבעים ושתיים.
גלית: זה גורם אחד מאוד מאוד קשה. גורם שני מאוד מאוד קשה, מה שאת דיברת על ההורים, אני רוצה להגיד אותו בהקשר של היחס למקצוע. מבחינת החברה הישראלית, אני רוצה להגיד את זה מהמקום שלי. לי היה משבר קבוע בקיץ, כשמדברים על החופש הגדול, ותחילת השנה, וכל… לקראת השביתה שכן או לא תקרה, של ארגון המורים, או הסתדרות המורים, או מי שזה לא יהיה, ואז אני הרבה בפייסבוק, כפי שאנחנו סיפרנו שההיכרות שלנו התחילה שם, ואני כל קיץ, אני זוכרת את תחושת המחנק עולה, ככל שהימים מתקדמים, וכמעט מגיעים לראשון בספטמבר, כי אני מרגישה שיש התנגשות מטורפת בין מה שקורה במשק הישראלי, שהוא בלתי נסבל, מבחינת ימי העבודה של הורים…
רחלי: ימי חופשה.
גלית: כאילו ימי החופש, ימי החופש שמגיעים להורים, לעומת ימי החופש שיש לתלמידים. באמת, המשק הישראלי הוא כזה שמעביד, בלשון עבדות, את האנשים, אני מבינה את זה. אני מבינה את המצוקה, היא איומה, ואני מרגישה שהמצוקה הזאת, והכעס על הדבר הזה, מתנקז כלפי מערכת החינוך והמורים והמורות שבתוכה, כאילו הם אחראים למחדל הזה, ולקושי שרק הולך ומתעצם, כל הזמן.
רחלי: יש מישהו שהאינטרס שלו זה להנגיש אותנו אחד בשני. בסדר?
גלית: בסדר, לא משנה, אני לא רוצה להיכנס לזה, אני מדברת עכשיו על…
רחלי: לא, אני רק… הערת שוליים.
גלית: אני רוצה לדבר על החוויה שלי.
רחלי: אפילו התקרבתי למיקרופון בשביל זה.
גלית: תודה, רחלי. אבל כל התסכולים של אמהות עובדות והורים עובדים, ששוב, אני באמת, באמת מבינה אותם, מופנים כלפי המורות והמורים, שהיחס אליהם, הם כאל חבורת מפונקות, מפונקים, שלא עובדים קשה, שיש להם הכי הרבה ימי חופש, ועל בסיס כל הדבר הזה, היחס אליהם הוא פשוט כאל יחס של חבורה של… לא יודעת איך לקרוא לזה, כאילו פשוט מין זלזול עמוק. גם בסיבות שבגללן אנחנו בהוראה, ואז גם מזלזלים בך שבחרת במקצוע הזה, כי את כנראה רוצה לנפוש הרבה, את רוצה לנוח, כשאתה לסיים לעבוד בשלוש, את רוצה את הימי חופש, אז גם מזלזלים בבחירה שלך, וגם אומרים לך איך את אמורה לעבוד, וגם מצפים ממך שאת תכסי על כל החורים האפשריים, תוך כדי שאנחנו מזלזלים בך. ואני אוסיף על זה, לא רק מזלזלים בבחירה שלך להיות מורה, בגלל שחינוך ילדים זה משהו שכולנו עושות ועושים, אז אני גם יודעת מה את אמורה לעשות, אז תמיד המפגש בינינו יהיה - "אם אני חושבת שאת מנהלת את הכיתה לא נכון, מה שאת עושה הוא לא פרופסיה, הוא לא מקצוע שלומדים אותו, מתמקצעים בו, צוברים ניסיון ועל כן את יודעת מה את עושה, אלא אני יודעת מה את צריכה לעשות ואם לצורך העניין, וזה מתחבר למה שאת אמרת, את עושה עם הילד שלי משהו שאני לא מסכימה איתו, אז הבעיה בך. ואני אסביר לך מה צריכים לעשות". אז אני אומרת שוב, במפגש שלי עם הורים, הפרטני, אני מרגישה שהצלחתי לגשר על הדבר הזה, גם כשההורים הגיעו, אני הצלחתי שנדבר ונגיע להבנות, אבל התחושה הכללית שכל קיץ כל כך מזלזלים בי, זה פשוט בתור בן אדם עם בכל זאת כבר דיברנו על החינוך להצטיינות, וכבר דיברנו, יש לי צורך להערכה מינימלית, זאת אומרת אני מבחינתי גם על התיאור הראשון, גם עובדת כמו לא יודעת מה, וזוכה ל… פחות או יותר, אני אומרת עוד פעם, לא מקהל ההורים שלי, תמיד זכיתי להערכה ואהבה, עדיין האווירה הכללית הזאת של העליהום, היא… אני פשוט, אני לא יכולתי לשאת אותה…
רחלי: אבל את רגילה אליה מ-day one.
גלית: נכון, נכון יש עניין של אסקלציה, אבל. ואני אגיד… ועוד אשם בדבר הזה הוא ארגוני המורים בעצמם, שלא מייצגים אותי בשום צורה, לתחושתי. מתמקדים בדברים הלא נכונים, יורים לי ברגליים. זאת אומרת, הנה רק השבוע קיבלתי מייל שאסור לי לתת ציונים, יופי, את מי דפקתם בזה? אותי ואת התלמידים. לא עשיתם שום דבר שמקדם, זאת אומרת אני פשוט… ואנשים, כאילו… ואני שבויה שלהם. אני עוד שנייה אגיע למשרד החינוך בתוך החוויה הזאת, ואני אגיד, ופה זה הגיע לידי… לידי שיא בקורונה, ועכשיו עם המלחמה… אני כבר לא מחנכת ואני עובדת בחצי משרה, זה אחרת, אבל אני רואה מה קורה מסביבי. הבעיה היא, וכאן משרד החינוך נכנס לתמונה, וכל מה שאמרת, בית ספר ממלא איזושהי פונקציה. לא משנה מה קורה מסביב, לא משנה המשברים שמשפיעים על נפשות של ילדים שכולם מגיעים לבית הספר והם לא פועלים בתוך מפעל. וכולנו יודעים, בדיוק כמו שאת אמרת, איך מתייחסים היום לגידול ילדים ולילדים ולנפשות של ילדים. לא משנה מה קורה מסביב ואיך זה מושפע. זאת אומרת, לצורך העניין, אני אתן עכשיו דוגמה. ילדי הקורונה שהיו בבית, בגילאי חטיבה, תחילת תיכון, בוודאי גם ביסודי, אבל אנחנו לא מורות של יסודי, אז אני לא אדבר על זה.
רחלי: הם גם ישבו בבית, לדעתי.
גלית: הם חזרו… הם חזרו אחרים מהחוויה הזאת. חזרו מלאי חרדות, דיכאונות, ללא יכולת, הרבה מהם חוו משברים חברתיים עצומים, כל מיני דברים כאלה. ומשרד החינוך וכל הארגונים שאחראים על הדבר הזה שנקרא בית הספר, מלמעלה, לא נתנו שום מענה לדבר הזה. רק פעלו ב"איך אנחנו חוזרים למה שהיה קודם מבחינת בגרויות, מיקודים, שעות", רק למלא את הפונקציה הזאת. ואני רוצה להגיד שגם תוך כדי הקורונה, אני הסתכלתי על הנהלת בית הספר שלי, ורק ראיתי אותם עובדות כמו משוגעות, כי ה… משרד החינוך רק רצה לקבל מערכת, והוא גם היה מוכן, מערכת של מה תהיה מערכת השעות. כן? והוא גם היה מוכן בכל רגע להנחית כל יומן תוכנית אחרת ולהגיד "עכשיו תבצעו אותה". למרות שאין לזה שום קשר למציאות. זאת אומרת, אפילו לצבא, עכשיו במבצע בעזה, נתנו שלושה שבועות להיערך. בסדר? עכשיו נכון, זה לא מבצע צבאי, זה רק הנפשות של הילדים שלכם. ואין זמן להיערך, פשוט תעשו מהיום למחר, תעשו את זה איכשהו. ואגב מה שאמרנו - כן מרד לא מרד. אני באותו רגע… אני חושבת שחלק מהבעיה של מדינת ישראל, זה שישראליות וישראלים הם אנשים שורדים. ולכן, וזה קורה גם במערכת הבריאות וזה קורה גם במערכת החינוך, שלא משנה כמה מופרכת המשימה שמוטלת על מנהלות ומנהלי ישראל, הם בסוף יבצעו אותה, כי הם לא רוצים לנטוש את התלמידות והתלמידים ולהשאיר אותם לבד. ומשרד החינוך התרגל, או הממשלה, או מי שאת לא רוצה, ש… הפיקוח… לא אכפת.
רחלי: החברה הישראלית התרגלה.
גלית: התרגלה, שאיכשהו אנחנו מתפקדים, וזה מה שאנחנו אמורים לעשות, לא משנה תחת איזה תנאים, ובסוף גם מותר לבקר אותנו על זה, להגיד שאנחנו לא עושות את התפקיד שלנו כמו שצריך. עכשיו, לי יש כיתה שבורה. אני התחלתי לחנך כיתה י"א, לפני שנתיים, שחצי מהתלמידים שלי חזרו במשברים חברתיים מטורפים, לא ידעו איך לתפקד אחד עם השני בתוך קבוצה. משברים רגשיים מפה ועד אני לא יודעת איפה, ואני צריכה להגיש אותם לבגרויות. זה מה שאני צריכה לעשות, ויש לי 32 תלמידים כאלה, ובסוף, קרסתי. הגוף שלי קרס תחת הדבר הזה, וכמו שאת הגעת לאיזה מקום שאת אומרת, "אני לא יכולה לפעול בתנאים האלה", אני פשוט הרגשתי שאני אומרת, "עם כל האהבה, והרצון שלי להציל, ויש לי הרבה רצון להציל, אני לא עומדת בזה. אני לא יכולה לעמוד במשימה הזאת". ועד היום, כאילו גם עכשיו, כשאני אומרת לך את זה, יש לי דמעות בעיניים…
רחלי: גם לי…
גלית: כי בשבילי להגיד, "אני לא יכולה לעמוד במשימה הזאתי", זה כאב, כי אני באמת אוהבת, אני אוהבת לעשות את זה, אני רוצה לעבור עם תלמידות ותלמידים את… לעבור איתם את קו הגמר הזה ולהצליח, כי כשמצליחים ומגיעים, זה אין… כמו שאמרתי זה לא משתווה לשום דבר אחר.
רחלי: לא, אבל גלית, זה גם מכעיס אותי, כאילו, כי אם אנחנו אומרות "אני לא יכולה", "אני לא הצלחתי", "אני כשלתי"… שזה נכון, ברור שיש לזה גם עניינים אישיים.
גלית: לא, אנחנו רק משקפות את זה, זה כמובן, אני רואה את זה, אני אומרת… את יודעת, עוד לא דיברתי על זה פה, אבל אני לומדת הנחיית קבוצות. ובתיאוריה של הנחיית קבוצות יש דיבור על קול קבוצתי. לצורך העניין, אני הרגשתי שבתוך צוות המחנכות והמחנכים של בית ספר, הגב השבור שלי, הוא היה קול קבוצתי. אני חושבת שכולם, באופן כזה או אחר, לא עמדו תחת הנטל, לא קיבלו אפשרות ל… ותנאים איכשהו להתחיל להתמודד עם כל הקשיים שהם באמת, אני לא יכולה לתאר, אם אנחנו כחברה ומבוגרים, גם לשרוד את הקורונה, גם לעמוד בכל מה שקורה פה, זה היה לנו כל כך כל כך קשה, בוודאי שלמתבגרות ולמתבגרים וילדים וילדות, זה כמעט… זה כל כך קשה.
ואני אומרת עוד פעם, החברה הישראלית כחברה, היא רואה נכון את הדברים, היא לא מצפה שזה יהיה… שיצאו משם חבורה של פועלים, היא מצפה לערכים, היא מצפה לראייה של כל ילד וילד, את רואה את זה בשיח של הורים ואפילו במה שקורה ברשתות, רוצים לראות איך כל אחד ואחד ו"חנוך לנער על פי דרכו" וכל מיני זה, אבל יש אפס, לא אפס, מינוס, יש מעט מאוד כלים להגיע למטרה הזאתי, שאנחנו רוצות בה.
רחלי: כולנו רוצים בה, אני… זה לא שאני אומרת שהורים רוצים שבית ספר יהפוך את הילדים שלהם לפועלים, אני חושבת שזה חלק מהמורכבות.
גלית: לא, אני לא מערערת על מה שאמרת, את צודקת, זה חלק מהמורכבות.
רחלי: לא, אני חושבת שזה חלק מהמורכבות, שמחזיקים פה בשני ערכים שבסופו של דבר…
גלית: סותרים.
רחלי: הם די סותרים. המערכת כמערכת מובנית לכיוון אחד, מובנית לכיוון הפועלים, ופה הבלבול הגדול ופה המצוקה הגדולה.
גלית: נכון.
רחלי: כי אנשים לא יודעים מה המטרה ולאן הם הולכים ומאין הם באו. אני חושבת שלא יהיה מנוס מזה שאנחנו נעשה עוד פרק כי יש עוד הרבה מה להגיד. אני חושבת שממש חשוב להתמקד בצוותים החינוכיים בפרק הבא שלנו, במצוקה שלהם, במה שהשתנה. קורונה זה דוגמה אחת, דוגמת קצה כמובן. במה שהשתנה בקרב הצוותים החינוכיים ומה זה מייצר. אבל אין מה לעשות, לא הצלחנו להקיף את הכל בפעם אחת וזה הגיוני.
גלית: לא, אבל אני חושבת שזה בסדר גמור שהגענו לנקודה של שברון הלב. כל עוד הרגשתי שאני יכולה, פיזית יכולה, שהתנאים מאפשרים לי לעשות את ההכי טוב שלי, זאת אומרת להיות מורה טובה דיה, אז עשיתי את זה, באהבה גדולה. וזה תמיד היה שווה את זה בסוף, ותמיד אמרתי שאני מרגישה שאני אחת ה… בכל סביבה שאני נמצאת בה. אין כמעט מישהו או מישהי שמדברים על העבודה שלהם ועל מקום העבודה שלהם ברמות האהבה שאני דיברתי. אבל החמרת התנאים והשילוב של כל הדברים שאת ואני דיברנו עליהם, זה הביא למצב, בדיוק כמו שאת אומרת, של פול גז בניוטרל. זאת אומרת אין שום יכולת להתקדם קדימה ולהשיג את הדברים שאני רוצה. את אומרת את זה ברמה המהותית, אני אומרת את זה ברמה ממש הפיזית. וכאן השברון.
[מוזיקה]
ובנימה אופטימית זו… אנחנו עם הפנים ל… לשבוע הבא.
רחלי: בהצלחה, בהצלחה לכם. [צוחקת]
גלית: ביי.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments