חינוך מחדש - פרק 5
- פזית לוי
- May 12
- 26 min read
ממשיכות לצלול למקורות והפעם על גוף ועל לבוש כאשה וכדתיה ואיך זה מתיישב לנו עם קוד לבוש בבית הספר
תאריך עליית הפרק לאוויר: 19/02/2024.
[מוזיקת פתיחה]
גלית: יאללוּש. היי רחלי.
רחלי: מה נשמע?
גלית: בסדר. מה קורה?
רחלי: אנחנו להוטות להקליט בתוך פחות משבוע.
גלית: נכון. וזה בגלל…
רחלי: כן.
גלית: …שכמו שרחלי ציינה בתחילת הפרק הקודם, הפודקאסט כעת משמש כפרוזאק [רחלי צוחקת] בשבילי כדי להרים את מצב הרוח שלי, והמצב קצת קשה אז אנחנו… אז מהר-מהר קראתי לך לבוא להקליט עוד פרק.
רחלי: נכון.
גלית: ועשינו קצת פאסט פורוורד לתהליך, כדי אההה…
רחלי: אבל גם איזשהי תחושה שכאילו הפרק הקודם, הוא באמת התחיל לגרד משהו אבל הוא עוד לא… אממ, כאילו הוא לא נגע ב-essence של הדבר…
גלית: כן, הוא לא מיצה…
רחלי: אז כאילו יש איזשהו רצון להשלים.
גלית: נכון. הוא לא מיצה את עצמו, למרות שאנחנו ניקח אותו עכשיו לאיזה כיוון, אולי קצת לא צפוי, אבל ש… לי הוא מרגיש ממש, ממש טוב, ובא לי לספר משהו על ה… אני טיפה כזה אסיט את הווילון מאחורי התהליך שאנחנו עושות לפני שאנחנו מקליטות, כי אני רוצה לשתף את מי שאיתנו [מגחכת], לא משנה מי אלה, שאני הצעתי לרחלי שנדבר על הלבוש שלנו לאורך השנים, אנחנו עוד מעט נגיע לזה. מה הייתה תגובתה של רחלי? התגובה של רחלי הייתה: וואו, אנחנו בפרשת "תְּצַוֶּה". [רחלי צוחקת] ובפרשת "תצוה" יש את בגדי ה…
ביחד: את בגדי הכהן הגדול.
רחלי: נכון.
גלית: זה ממש מתאים!
רחלי: נכון.
גלית: ואני פשוט, אני פשוט, אני כבר אמרתי כאן שאני מתה על זה שרחלי הדוסית מגיחה. התגובה הזאת הייתה priceless בעיניי. [צוחקת] רציתי…
רחלי: דפקתי לך על הדלת של השירותים כדי להגיד לך את זה. [צוחקת בקול גדול]
גלית: כן, רציתי…תודה על החשיפה, רחלי. אבל אני רציתי, הייתי חייבת לשתף בזה, כי זה פשוט, זה כל-כך חמוד בעיניי, שאני רק, אז אני רק אומרת, אל תטעו, כאילו [רחלי צוחקת] רחלי היא, יש לה נשמה, בעצם יושבת כאן שתי… יש…
רחלי: נשמה גבוהה.
גלית: גבוהה, ו… היא בת ישראל כשרה, זה מה שאני רוצה לומר. זה ריגש אותה שהנושא שאנחנו מקליטות עליו הוא בדיוק מסתדר עם פרשת השבוע.
רחלי: זה מיסטי.
גלית: זה נפלא.
רחלי: נכון?
גלית: אז אני רוצה שנדבר על…
רחלי: גם אנחנו לקראת פורים ותחפושות, זה ממש מדהים.
גלית: כן, בסדר רחלי בואי לא נפליג. [רחלי צוחקת] להתמקד.
רחלי: טוב.
גלית: עם כל הדברי תורה שלך - שנייה. אני רוצה שנדבר על שינויי הלבוש שלנו, כנשים אממ…
רחלי: כנשים בעולם…
גלית: כאילו מסוף גיל ההתבגרות כזה.
רחלי: לא, לי יש מלפני.
גלית: טוב. אבל בעיקר על השינויים בלבוש שיש להם משמעות זהותית. כי אני חושבת שזה גם מאוד מעניין וזה גם מעיד על המון-המון דברים, ולשתינו יש ממש סיפורים עם הדבר הזה. אז אממ…
רחלי: אז אני אתחיל בלפני גיל ההתבגרות.
גלית: סבבה.
רחלי: אני, כידוע לכל מי ששמע את פרק 4, למדתי ב"חורב". וכשהגעתי בכיתה א' ל"חורב" אמא שלי הייתה צריכה לחתום…
גלית: על חוזה?
רחלי: סוג של. התחייבות.
גלית: כתב התחייבות כזה?
רחלי: כתב התחייבות, שהיו בו כל מיני סעיפים. אחד מהם היה שאני לא אלך לצבא [צועקת] ועמדתי בו! [צוחקת]
גלית: כל הכבוד.
רחלי: שזה, אמא שלי לא הסכימ… על הסעיף הזה אמא שלי לא הסכימה לחתום, כי מבחינת אמא שלי זה היה ברור שאני אלך לצבא וזה היה לה גם מאוד קשה שלא הלכתי. וכמובן, על כל הנושא של הלבוש. עכשיו, אמא שלי, בתקופה הזאת, כשהייתי ב-א', עד כיתה ו' לדעתי, היא הייתה עם מכנסיים וכיסוי ראש, זה היה פחות מוכר במרחב, זה היה יותר הקיבוצניקיות היו הולכות ככה, של הקיבוץ הדתי. אחרי זה היא הורידה את הכיסוי ראש, ברצח רבין היא החזירה את הכיסוי ראש בגלל שהיא הרגישה שאנחנו, שאני ואחותי, בגלל שאנחנו לבושות כדוסיות חוטפות ברחוב המון, והיא כאילו הרגישה שהיא צריכה כאילו לשאת גם בעול הזה.
גלית: אה, וואו.
רחלי: אז היא החזירה את הכיסוי ראש לכמה שנים. ולאמא שלי תמיד הייתה חצאית באוטו, למקרה שהיא תצטרך להיכנס ל"חורב", לקחת אותי, להוציא אותי, משהו כזה. והיא הייתה באמת האמא היחידה שהייתה עם מכנסיים. כאילו היחידה במרחב שלי. ואני מגיל מאוד-מאוד צעיר, כשהבנתי את הפער הזה, אז נורא-נורא התביישתי בה. נורא-נורא התביישתי בה.
גלית: שהיא האמא שהולכת עם מכנסיים?
רחלי: כן, שהיא שונה. ומה שהיה קורה זה שהייתי מביאה חברות הביתה, הבית של ההורים שלי יש לו רמפה כזאתי בשביל אח שלי עם הכיסא גלגלים, אז אני זוכרת את עצמי רצה מהר-מהר-מהר על הרמפה לפני החברה, כדי להודיע שמגיעה חברה, ולשלוח מהר את אמא שלי לחדר לשים חצאית. כלומר, זה ממש היה משהו, ש…
גלית: שהסתרת.
רחלי: שהסתרתי, שהתביישתי בו, ושליווה אותי, כאילו זה היה, חברה באה הביתה - צריך להתחפש עכשיו. כאילו זה ממש היה דבר. מעניין אם אמא שלי זוכרת את זה. אז בעצם מהרגע הראשון היה איזשהו ספליט. כאילו, אמא שלי היא הבן-אדם הכי צנוע שאני מכירה, כלומר זה היה לי ברור שזה…
גלית: באופייה.
רחלי: כן. היה ברור לי שזה לא נופל… לא, לא רק באופייה, גם בנראותה, כאילו. היה לי ברור שזה לא נופל על צניעות, ומצד שני זה כל מה שספגתי כל הזמן בבית-ספר.
גלית: שזה לא בסדר.
רחלי: שזה לא צנוע. [גלית מהמהמת] ואני הייתי גם ב"עזרא", כלומר ב"עזרא" אפילו כאילו היינו הולכות עם חצאיות בטיולים, כלומר, לא היה מכנסיים. לא היה מכנסיים. ובערך בכיתה ח' או ט', המרד הראשון שלי היה להתחיל ללכת עם מכנסיים. אני לא אגיד פה… זה היה מכנסי חצאית, "אריסטו שמט" היה אז בזמנו, אני לא יודעת כמה זה הגיע לעפרה, [גלית צוחקת] האופנה הנהדרת הזאת.
גלית: אני חושבת שילידות שנות ה-80 [רחלי מצחקקת] יידעו על מה את מדברת כשאת אומרת אריסטו שמט, אני יודעת על מה את מדברת. וגם אצלנו זה היה נפוץ.
רחלי: כן. התחלתי, כמובן, כמובן לא בבית-ספר, אז עוד הייתי ב"חורב" ואחר כך עברתי לאולפנה לאמנויות. כמובן לא בבית-ספר, כמובן לא ב"עזרא", אבל קצת ב… לא יודעת, למכולת. וגם השרוולים שלי התקצרו.
גלית: געוואלד.
רחלי: והתחיל להיות קטע שקראו לי ולעוד כמה בנות שכאילו קצת בחנו את הגבולות, קראו לנו ב"עזרא" זונות.
גלית: מי??
רחלי: הבנות המבו… הגדולות יותר. היה וייב, של…
גלית: כי הלכתם עם שרוולים יותר קצרים?
רחלי: ועם מכנסיים. הדבר הזה, ה"אריסטו שמט" הזה.
גלית: אני חייבת להגיד, סליחה שאני קוטעת את הרצף שלך, שאני קצת בשוק. כי אני בדיוק באה להגיד שגם לי בעפרה, אמא שלי אפילו שהיא באה מבית אה… היא באה מבית דתי צרפתי כזה, שהיא כאילו פשוט הייתה "חוצניקית", וגם היא תמיד מספרת שאבא שלה היה מנהל תיכון יהודי מייד אחרי השואה. והיה וייב מאוד ספרדי לבית-הספר, אפילו שהם אשכנזים מאוד…
רחלי: כי הם צרפתים.
גלית: רוב התלמידים והתלמידות.
רחלי: יהודים.
גלית: כן, וזה היה "מיימונית", כאילו על שם הרמב"ם. ונגיד אמא שלי מכירה הרבה תפילות שהם לא נוסח אשכנז בכלל. ומבחינת אמא שלי זה לא היה אישוּ בכלל. היא לא הייתה… כאילו היא תמיד הייתה גם בלי כיסוי ראש. והיא לבשה תמיד מכנסיים וזה ממש לא עניין אותה. כאילו, זה לא היה… היא לא חשבה שזה איזשהו מדד לדתיות שלה בכלל. אפילו שאני חייתי בחברה, ש… מה שאני באה לספר לך זה שגם ביישוב שלי אחת הבנות שלמדה איתי בבית-ספר, היא באה אליי באיזו הפסקה, [מכחכחת בגרון] כאילו בקטע לומר לי משהו מעליב. היא אמרה לי, "אני יודעת שאמא שלך הולכת עם מכנסיים". כאילו זה גם היה, אבל אני חייבת להגיד שאני הבנתי שיש איזו שונות וזה, אבל לא התביישתי בזה, וגם אני חושבת שבאיזשהו מקום, לאורך השנים, כאילו, כשאני לבשתי מכנסיים והלכתי עם שרוול קצת יותר קצר באולפנה, זה לא היה, כאילו, אני מבחינתי הייתי כמו ההורים שלי והייתי בסבבה עם זה, כאילו, אולי טיפה מרדתי במסגרת, גם עם אורך השרוול וזה… אבל, אבל… ובאולפנה בעפרה, זה לא היה קורה, שהיו מכנים בנות כמוני, שבנות ידעו שאני הולכת עם מכנסיים אחרי בית-ספר…
רחלי: כן, אני יכולה…
גלית: בחיים אני לא חושבת… בסדר, היו בנות יותר דוסי… היו בנות שאולי הייתה להם ביקורת על זה, אבל לקרוא… כאילו, זה נורא קיצוני…
רחלי: אני חושבת שאולפנ… אולפנת עפרה…
גלית: להגיד שקראו לכם זונות? זה…
רחלי: אולפנת עפרה לעומת "חורב" הייתה נחשבת מקום, כאילו, מאוד דתי, אבל הרבה יותר מכיל.
גלית: כן.
רחלי: אני יכולה להגיד לך שזאת הייתה התנגשות שלי עם המסגרת, המון. ובאיזשהו שלב, אני חושבת שבאיזה כיתה ו', ההורים שלי אמרו לי: "אולי תעברי, אולי נעביר אותך ל'יהודה הלוי'." "יהודה הלוי" זה כאילו היה הבית-ספר הממ"די הרגיל. כאילו, אפילו תוך כדי, אמא שלי כאילו כבר הבינה שיש פה איזשהו אישו, והיא אמרה אולי תעברי. עכשיו, אני, כבר כל עולמי היה שם, והחברות, ו"עזרא", ולא הסכמתי לעזוב, ורק בסוף כיתה ח', שזה היה כאילו סוף היסודי אז, עברתי לאולפנה לאמנויות, ואחד מהטריגרים של לעבור, היה שבאולפנה… כבר עברנו לאולפנה בכיתה ז', והגעתי, אני חושבת, משהו… עם משהו לא נכון בקוד לבוש, גם כמובן שהיה את הסצנה המאוד-מאוד מוכרת של המנהל שעומד בכניסה ואומר "בוקר טוב", וסורק אותך לאורך כל גופך, כאילו זה לגמרי היה.
גלית: כן. לסיפור של קוד לבוש אנחנו נגיע אחרי זה.
רחלי: ואני הגעתי, לא זוכרת, משהו קצר מדי או לא זה, ואני זוכרת שלושה גברים עומדים מסביבי - המנהל, סגן המנהל ורכז השכבה - וצועקים עליי, על זה שהגעתי לא בסדר, ואומרים לי: "אם לא טוב לך פה, אם זה לא מתאים לך אז תלכי". ואז אמרתי לעצמי, "וואלה. אוקיי, אני אלך".
עכשיו, הלכתי, עברתי לאולפנה התורנית לאמנויות, שאז זה היה כאילו אני הרגשתי שאני יוצאת אל החופש. היו חייבים ללכת עם חצאיות, היה גם איזה שהוא משהו עם השרוולים, היה טפח מעל המרפק. היה…
גלית: היו כללים.
רחלי: [צוחקת] היו כללים, אבל אני הרגשתי שיצאתי לחופשי וכמובן ששם הייתי הסממן הימני, [כך במקור] כולן היו הרבה פחות צנועות ממני. כולן. כמעט כולן…
גלית: רחלי עשתה אממ…
רחלי: "צנועות" במרכאות.
גלית: "צנועות" במרכאות, כן. זה מאוד חשוב להדגיש את זה.
רחלי: כמעט כולן היו הולכות עם מכנסיים אחרי בית-ספר, וגם זה היה… עזר לי. כלומר, דיברנו על זה קצת בפעם הקודמת, שכאילו הקונפליקט בין הבית לבית-ספר הוא עשה לי בלבלות רציניות, אז לא הייתי נטועה בשום מקום. כי גם זה היה נראה לי לא דתי. אממ…
גלית: מה היה נראה לך לא דתי?
רחלי: הדבר הזה, שהם הולכות עם מכנס… שהם הולכות איך שהם רוצות.
גלית: אה, את חשבת על החברות שלך, שהם לא דתיות.
רחלי: על החברות. כאילו נגיד אני יכולה להגיד לך, שבט "להבות"? אוקיי? של הצופים…
גלית: שבט "להבות" של הצופים הדתיים בירושלים.
רחלי: השבט הדתי של הצופים? אני כאילו אמרתי לעצמי: "למה הם אומרות לעצמם שהם דתיות? הם לא דתיות." כאילו…
גלית: בגלל איך שהם מתלבשות.
רחלי: בגלל איך שהם מתלבשות. כי זה היה גם המכנסיים, זה היה גם אורך של חצאיות, זה גם היה שהם היו הולכות עם גופיות לפעמים, כל מיני דברים כאלה, ונוגעות בבנים. ואני כזה, "למה הם חו… כאילו, מה, הם… על מי הן עובדות?" עכשיו, יש לי אמא בבית, את מבינה? כאילו זה יושב שמה, אבל אני לא קיבלתי את זה שהם דתיות. היום כמובן, הבנות של שבט "להבות" הם הכי צדיקות שיש, [גלית מגחכת] באמת, הם כאלה מתוקות. כאילו…יש… זה…
גלית: מה שחשוב…
רחלי: …ממש נטמע עמוק.
גלית: מה שחשוב, שאת אומרת כאן, ואני חושבת שבקטע הזה, אנחנו, אמנם אני מרגישה שהחוויה שלך הייתה אפילו יותר קשוחה משלי, אבל זה מאוד-מאוד ברור שהדבר הזה של ה"אם אני לובשת מכנסיים או לא", עוד מעט נגיע ל… בעתיד הלא רחוק, "כיסוי ראש - כן או לא", אבל "מכנסיים - כן או לא", זה לא סתם קטע של טעם או אופנה או משהו, זה כאילו, את שמה על עצמך איזה שלט של "האם אני דתייה ועד כמה", וזה משהו [מכחכחת בגרון] נורא-נורא-נורא חזק. אני פתאום נזכרתי בסצנה של… את זוכרת את "סרוגים"?
רחלי: נו?
גלית: את הסדרה?
רחלי: כן.
גלית: סדרת המופת, שלראשונה היה לנו, לנו, [רחלי מהמהמת] לדוסים הירושלמים והלא, שסוף-סוף היה לנו ייצוג בטלוויזיה וכולנו התרגשנו וצפינו בזה, אני לא יודעת אם את היית ככה גם…
רחלי: אני גם הייתי, ברור.
גלית: …אני הייתי ככה לגמרי, צפינו בכל פרק בשקיקה. הייתה את הדמות של הודיה, שהיא עוברת לירושלים, לביצה של הרווקים והיא הולכת עם מכנסיים וזה עניין, ואז סבתא שלה מגיעה והיא בורחת מסבתא שלה, כדי שסבתא שלה לא תראה אותה עם מכנסיים. אני חושבת שפשוט כאילו נורא חשוב לי להבהיר את זה למי שלא חיה את זה בעצמה, עד כמה זה עמוק כאילו, זה מין קישור כל-כך כל-כך עמוק לקטע שלה, את ממש… אם מישהו לא נכון רואה אותך ברגע הלא נכון של ההתפתחות הזו עם מכנסיים, זה כאילו את… זה כאילו תפסו אותך…
רחלי: סומנת.
גלית: לא, אבל זה כאילו תפסו אותך באיזה חטא איום. זה כאילו מישהו ראה אותך מחללת שבת, כאילו מישהו ראה אותך מכריזה… כאילו זה חתיכת דבר. כן, וזה… היום, זה, זה נורא מעניין…
רחלי: לא, זה גם היה מאוד-מאוד חד-חד ערכי, כלומר הזהות הדתית שלך שווה כאילו לגמרי את הלבוש שלך.
גלית: נכון, כמעט הייתי אומרת כמו… לא, אפילו בצורה, בגלל שכל הסיפור הזה של גם עד כמה את צנועה… באתי להשוות את זה לגודל וצורת הכיפה, אבל אני מרגישה שזה אפילו יותר מזה באיזשהו מקום, כי מייחסים לזה גם איזשהי משמעות של איזה מן אופי יש לך…
רחלי: מוסרית.
גלית: משמעות מוסרית של עד כמה את צנועה ומה את מנסה לעשות עם הגוף שלך בעולם, וזה דבר… לוקח מלא שנים להשתחרר מזה. זאת אומרת, אנחנו מדברות על זה…
רחלי: אני חושבת שעד היום לא לגמרי השתחררנו.
גלית: נכון, אני… אנחנו יושבות פה ואני ממש מרגישה שאנחנו כאילו צועדות ב-memory lane כזה, ואני פתאום קולטת, פתאום זה חוזר אליי, העוצמה של הדבר הזה, זה מטורף.
אני רוצה טיפה להתקדם עם השנים ולהגיד ש… אז אני כאילו אהבתי את זה, שאני חלק ממשפחה שהיא לא ב… כאילו התפדחתי כשאמרו לי כל מיני דברים, אבל לא התביישתי בזה, זה היה סוג של גאווה. ומה שמעניין זה שלאורך השנים המרד שלי בהורים שלי היה כשבצבא… כאילו, במכינה היה לי חבר חילוני, שזה היה עניין, אבל כחלק מהסיפור הזה, הוא היה חילוני-דוס [מצחקקת] כאילו, הוא לא… הוא היה, בקיצור, הוא היה מאוד פרנדלי לדתיים ובכלל, ולדתיוּת, אבל אני הייתי צריכה להוכיח גם לעצמי וגם למשפחה ובכלל, וגם הייתי באמת בשלב כזה בחיים, שאני, הדתיות שלי מאוד מתחזקת. וגם החברה הכי טובה שלי באותם ימים הייתה חוזרת בתשובה, וכאילו, הייתי בתהליך כזה של התחזקות, דווקא מתוך המקום שחייתי עם חילונים והייתי במפגש עם חילונים, זה מאוד חיזק את הדתיות שלי, ולכן דווקא בצבא עברתי ללבוש רק חצאיות, שזה כולל גם חצאיות במדים, שאין לי דרך להסביר לך כמה זה מכוער [רחלי פורצת בצחוק]. וכשהתחתנתי בגיל 22, אז הייתי אז בשלב הכי-הכי דוסי שלי, הכי, בשיא של תהליך ההתחזקות, והלכתי עם שרוולים שלושת רבעי, שמי שלא יודעת, לא מכירה את המושגים, זה תמיד שרוולים שהם מעבר למרפק, באופן משמעותי, הייתי רק עם ח… לבשתי רק חצאיות, ושמתי כיסוי ראש מלא. שזה לוקח אותנו ל…
רחלי: חכי רגע אבל עם הכיסוי ראש, כי אני צריכה להגיד לך את השלב הבא של המרד שלי, כי גם אני עברתי דרך הדבר הזה, הרי. כי לפי… כרונולוגית…
גלית: אה, טוב, אז בואי נעשה, כאילו, לפני הכיסוי הראש, כן.
רחלי: אז, כי אני, מה שהיה זה שבערך בכיתה י' או י"א בתוך ההתפתחות הזהותית הדתית שלי, וכמובן עם גיל ההתבגרות, והמקומות המאוד שחור-לבן של גיל ההתבגרות, הייתה לי איזשהי עצירה, שאמרתי לעצמי, זה צומת, את עכשיו צריכה להחליט. או שאת לא דתייה, ודי עם כל השטויות האלה, או שאת דתייה, אבל את הולכת על זה עד הסוף. וכמובן שה"ללכת על זה עד הסוף" היה המקום של הלבוש. עכשיו אני גם, זה, ככה, ככה פירשתי את זה אז. אני אגיד שבדיעבד, אני חושבת שהיו שם הרבה עניינים של דימוי גוף, שהעדפתי ללכת למקום שמסתיר לחלוטין את הגוף, בדיוק בניצני ההתפתחות שלו. במקום לשחק את המשחק של מה גלוי ומה נסתר, ואיפה הגבולות שלי, ופשוט לכסות לחלוטין. והתביישתי בגוף שלי, ורציתי להעלים אותו.
גלית: לאו דווקא ממקום דתי.
רחלי: אז אני חושבת שזה…
גלית: או שזה משולב, גם וגם.
רחלי: אני חושבת שזה משול… זה בוודאי משולב. זה המקומות שאני אומרת, אני חושבת שכאילו… שהחינוך החרד"לי הזה מְחוֹרֵר, ואני חושבת שהוא פגע לי בדימוי גוף באופן אימננטי, לא רק דתי וזה, לא רציתי להתעסק בזה, לא אהבתי את הגוף שלי. לא אהבתי גוף בכלל, כאילו. הפריע לי. אז…
גלית: רצית להיות נשמה ללא גוף?
רחלי: לגמרי, רציתי להיות נשמה. אז כיסיתי את עצמי לחלוטין, כלומר, אפילו לא הלכתי עם שלושת רבעי, כי זה לא מספיק, הלכתי רק עם ארוך. תמיד עם שתי שכבות.
גלית: איך את תמיד מנצחת אותי, רחלי.
רחלי: [פורצת בצחוק] בזה, גלית, אני מנצחת.
גלית: אין. גם התחתנת יותר מוקדם, [רחלי מתגלגלת מצחוק] ילדת יותר מוקדם, עכשיו אפילו עם ש… אוקיי.
רחלי: את רואה? אני זוכרת שזה פרשת "אצוה" ואת לא.
גלית: נכון, ומתרגשת מזה. [רחלי צוחקת]
רחלי: אז הלכתי עם, תמיד עם שתי שכבות, ארוך, גרביים בסנדלים.
גלית: וואו.
רחלי: מאוד-מאוד-מאוד קיצוני. זה בא ביחד, כאילו, עם ללמוד המון תורה, והלכתי ללמוד במלא מדרשות, וגם במדרשות חרדיות, ורציתי להיות חרדית, וכאילו התחילו להיות לי כזה כל מיני חברות שכאילו באמת היו חוזרות בתשובה, או כאלה, כל מיני…
גלית: מה מנע ממך להפוך לחרדית?
רחלי: אני חושבת ש… קודם כל, כי אני לא. בסדר? כאילו, אפילו, כאילו זה היה מרד בהורים שלי, אבל אני חייבת להגיד שההורים שלי לא לקחו את זה כל-כך קשה. כאילו הם לגמרי הבינו. בדיעבד, אני אומרת. כאילו לא ראיתי אותם נרגשים מזה יותר מדי. בקיצור, אז כאילו כאלה, ואז המחנכת שלי בי"ב, היא עשתה דבר חכם, שמה שהיא עשתה כאילו כדי להחזיר אותי למסלול, אז היא אמרה, 'את, לך חשוב ללמוד תורה. ב"מגדל עוז" לומדים תורה הכי ברצינות שאני מכירה. לכי לשם.' ואז הלכתי לשם, וכאילו התמרכזתי ל"מגדל עוז", שזה היה אז ההתמרכזות שלי, ומשם כבר יצאתי לדרך.
גלית: התמרכזות אידיאולוגית, את מתכוונת.
רחלי: התמרכזות דוסית. כאילו…
גלית: אה, אז, וזה השפיע גם על הלבוש שלך?
רחלי: כאילו, לא הלכתי למקומות החרדיים, לא. אבל בלבוש, נשארתי אותו דבר, גם כשפגשתי את לב. נשארתי אותו דבר, תמיד, אני תמיד אומרת, שלב ואני קנינו חתול בשק, כי כשהוא פגש אותי הייתי עם שרוולים ארוכים, וגרביים וסנדלים, וכשאני פגשתי אותו, הוא היה קם ל"ותיקין" להתפלל, והיה צם צומות בי"ת ה"א בי"ת, וככה התחתנו. [פורצת בצחוק]
גלית: [צוחקת] האמת, אני תוהה אם לבקש ממך…
רחלי: אתה רוצה להסביר מה זה צומות בה"ב? [צוחקת מאוד]
גלית: אני מתלבטת אם להיכנס לנישה הזאת…
רחלי: לא.
גלית: נראה לי שלא נסביר. מי שמבין, מבין.
רחלי: אבל אני חושבת שזה כאילו דוגמה מאוד-מאוד טובה לאיך דוסיוּת יכולה לשרת כל מיני תסביכים. אז יש כאלה שהולכים ל-OCD, את יודעת, וכאילו ההלכה נהיית להם OCD וזה, ואני - הצניעות הפכה להיות דבר, אני אפילו זוכרת שכשבמדרשה למדתי "מי שילוח". [כך במקור] וה"מי שילוח"…
גלית: שמה זה, "מי שילוח"?
רחלי: הרבי מאיזביצה… לא משנה, זה חסידות. למדתי חסידות, בסדר? זה אומר…
גלית: שזה פירוש כלשהו על…
רחלי: על ה… לכאורה זה פירוש על התורה. זה פירוש מאוד חופשי.
גלית: בסדר.
רחלי: וה"מי שילוח" אומר, אני לא זוכרת לגבי איזה פרשה, הוא אומר שכאילו, לכל אדם יש את המצווה שלו. את הדבר שהוא שלו בעולם. וש… כמו ש… ויש כאילו "ייהרג ובל יעבור". יש שלוש מצוות של "ייהרג ובל יעבור", אבל כאילו אתה מוסיף לעצמך את המצווה הרביעית שהיא כאילו המצווה שאתה תהרג ובל ת… יעבור עליה. זה מאוד, מאוד ה"מי שילוח". ואני אמרתי את זה, אמרתי, "אני חושבת שצניעות זה המצווה שלי". אני, נגיד אם תלמידה הייתה אומרת לי את זה, הייתי דואגת. [צוחקת]
גלית: אבל היום, אבל היום, כשאת מסתכלת על זה לאחור, ואת מנסה, רחלי, שנייה, רחלי הבוגרת על רחלי הצעירה הזאתי, את חושבת שהיה מה לדאוג?
רחלי: מהבחינה הזאת, לא לדאוג באמת, לדאוג מהבחינה הזאתי, "מה רחלי מספרת לנו על הפחד שלה מהגוף". אוקיי? מה פה קורה? ואולי כדאי לשים לב לזה.
גלית: טוב, זה באמת מאוד-מאוד קשה, אני רוצה כאילו להתחבר לזה מהמקום הזה, שזה נורא-נורא קשה לעשות את ההבחנה הזאת כשאת חיה בעולם שכל-כך מרומם את זה.
רחלי: בדיוק.
גלית: וכאן אני אכנס לקטע של, גם אני בתהליך ההתחזקות שלי, אני עכשיו אדבר על הכיסוי-ראש שלי, כי כשאני התחלתי לשים כיסוי-ראש, אני חשבתי שזה הכי יפה לי בעולם, כאילו…
רחלי: שזה כתר.
גלית: לא [רחלי צוחקת] רחלי, בלי ציניות עכשיו. אני חשבתי שזה מהמם, אני חשבתי שאני נכנסת לתוך איזה עולם של… כאילו, נורא התלהבתי מהעולם של המטפחות ומהאסתטיקה של זה ומה שאני אומרת על עצמי, ובאמת חשבתי שזה נורא-נורא יפה, ואני חייבת להגיד, החזקתי במחשבה הזאת, אפילו כשאבא שלי ירד עליי. הוא ממש אמר לי, "את נראית כמו דודה, תעיפי את הסמרטוט הזה מהראש". [רחלי פורצת בצחוק] ככה! כאילו, צריך להבין, שאבא שלי על אף היותו דתי ורצונו שנמשיך את הדרך שלו, הוא היה ד… הוא רצה שנהיה דתיים כמוהו…
רחלי: כמוהו.
גלית: מן הסתם, אבל הוא גם באמת, הוא חשב שזה איום ונורא מבחינה אסתטית, ואסתטיקה זה דבר מאוד חשוב אצל אבא שלי ובבית שלי, ואני חשבתי שזה נורא יפה, חשבתי שהוא לא מבין, והייתי גאה בזה, כאילו, ברמות, גם באמת הרגשתי טוב בתוך הדבר הזה, והרגשתי טוב כי הרגשתי ש… ואני אומרת פה קשה מאוד בהקשר של מה שאת אמרת, הרגשתי שאני, שאני אפילו, לימדה אותי, עשתה לי הדרכת כלה, חברה טובה שלנו, שהרגשתי שאני נהיית דומה לה ב…
רחלי: שאת רוצה להיות דומה לה.
גלית: לא. ממש קשרתי את המטפחת שלי באותו סגנון [רחלי מהמהמת] שהיא קושרת, ונורא רציתי להיות הדבר הזה, ואני אומרת, כאילו באמת חשבתי שזה מהמם. ומה ש… אפילו שספגתי, באמת ספגתי לא מעט אממ…
רחלי: ירידות.
גלית: ואז, ואז מה שקרה לי אחרי הלידה של דניאל, בני השני, זה שעברתי כל מיני תהליכים. ופה זה גם מאוד מעניין, הקשר הזה בין הלבוש למה שאנחנו עוברות בפנים. כי פשוט לאט-לאט הרגשתי מכוערת. עם הכיסוי-ראש, הרגשתי שזה… אני חושבת שזה ממש, זה ממש עבר אצלי תהליך, של כאילו עברתי את כל ה… וזה היה ביחד עם הגילוי שלי, את הפמיניזם הדתי, ואת ה… שפתאום ראיתי כל מיני דברים שעשיתי באמת לגמרי באהבה. עשיתי אותם מתוך אהבה, ושוב, גם בחרתי בהם כי לא ככה חנכו אותי בבית. אבל לאט-לאט פשוט הרגשתי איך בעצם… כמה אני מתגעגעת לשיער שלי, כמה הוא חלק ממה שאני תופסת אותו כיופי שלי. ובגלל שבאמת… אני חושבת שאולי ש… בגלל שנקודת הפתיחה שלי הייתה מלכתחלילה לא בית חרדי ולא בית כאילו… ואני חייבת להגיד שאני מרגישה בכל מיני אופנים, זה לא סתם שאני עוסקת במיניות. היום אני חושבת שמשהו… ההורים שלי לא דיברו איתנו על הדברים האלה בכלל, אבל אני חושבת שעבר איזה מסר תת קרקעי כאלה… כזה, שהוא הכי חזק, הדברים שלא נאמרים…
רחלי: ברור.
גלית: שהגוף זה ממש סבבה. ולכן, מרגע שהרגשתי שזה מתחיל לכער אותי, שאני לא מרגישה יפה בעולם, אז משהו בי התמרד בזה, ולאט-לאט-לאט הכיסוי ראש שלי…
רחלי: הלך וקטן.
גלית: הלך וקטן, מכיסוי ראש מלא קצת הוצאתי את השיער, ואז זה נהייה סרט רחב, ואז זה נהייה סרט דק, ואז הוא עף. ואני ממש-ממש זוכרת את היום שבו עוד הייתי מורה בבית-ספר בכפר אדומים, שהוא בית-ספר משלב, אבל יום אחד פשוט עליתי על האוטו והגעתי בלי כיסוי-ראש לבית-ספר. וזה היה כזה עניין, כי את יודעת, כאילו את באמת אומרת על עצמך משהו עם הדבר הזה, אבל זה לוקח אותי למקום, אלא אם כן את רוצה לדבר עכשיו על הכיסוי-ראש שלך.
רחלי: אני אגיד על הכיסוי-ראש שלי, ש… [פאוזה] בשלב הראשון הוא שחרר אותי. כי מה שקרה זה שבאמת התקבע לי איזשהו קוד לבוש מאוד-מאוד דוסי, והוא כבר לא היה מתאים, כמו שאמרתי, התמרכזתי והוא כבר לא היה מתאים לאישיות שלי, אבל היה לי קשה לשחרר אותו, ואז כשהתחתנתי הוא הפך להיות, אמרתי, "לגברים יש כיפה, לי יש כיסוי ראש, זה יהיה הסממן הדתי שלי", ועכשיו אני יכולה להשיל מעצמי חלק מקוד הלבוש הדוסי, ואז נגיד אני יכולה ללכת עם מכנסיים. עדיין, נגיד, הייתי הולכת עם חולצות שלושת רבעי, אבל עם מכנסיים. גם כאילו, גם אז היה לי מאוד את הקטע שמבחינה הלכתית, כיסוי ראש זה הרבה יותר חשוב ממכנסיים, כאילו. מכנסיים זה רק איזה גדר של גדר, וכאילו כיסוי ראש זה ממש כאילו מצווה. אז גם מאוד, כאילו התעסקתי בזה, היללתי את זה, וואטאבר.
גלית: כן.
רחלי: וכן, ובאופן טבעי מה שקרה זה שהכיסוי ראש הלך וקטן, לא עם הרבה התעסקויות כאילו סביב זה. אני כן יכולה להגיד שמהרגע הראשון היה ברור שאין לי את זה. כלומר, אני לא יודעת לקשור את הדברים האלה, אני לא… כאילו זה לא, אין לי. [גלית מגחכת] אוקיי? ואז הייתי בהריון עם אורי, עם השנייה שלי, ובכלל, מהרגע שנכנסתי להריון הבנתי שהיא… שאורי היא בת, הרבה דברים השתנו. כלומר, התפיסה הפמיניסטית שלי הפכה להיות יותר פרקטיקה. כשגיליתי שאני בהריון עם אורי התחלתי ללכת לבית-כנסת שוויוני. כאילו, התחלתי לברך על החלות בבית, כל מיני דברים. וגם היה את האישו עם הכיסוי ראש, ולא היה ברור כאילו מה יהיה איתו…
גלית: הכנת את הקרקע לזה שאת הולכת לגדל בת.
רחלי: וכן, ושאני צריכה להכין את עצ… כן. הרגשתי שאני צריכה… I have to put my money where my mouth is, כאילו.
גלית: שאת רוצה שתהיה נוכחות אה…
רחלי: שאני צריכה שתהיה נוכחות דתית פמיניסטית. נוכחות דתית, שמאפשרת לבת שלי לגדול בתוך העולם הזה. בקיצור, אז התחל… אז היו כל מיני תהליכים עם הדבר הזה והכיסוי ראש היה שם, ואז היה פעם אחת שיצאתי מהבית לעבודה, ועבדתי אז בערבים במינהל הקהילתי. ושכחתי לשים כיסוי ראש, כי כאילו הייתי בבית, וזה היה ערב כבר, ויצאתי, והסתובבתי. ורק כשחזרתי, הבנתי שהייתי בלי כיסוי ראש. ודווקא בגלל שלא היו הערות על זה, כאילו, אף אחד לא… יכול להיות שאנשים חשבו, אבל אף אחד לא שאל אותי על זה או… ואז אני כזה, no one cares, כאילו, זה לא מזיז לאף אחד. תיפטרי מהדבר הזה, זה כאילו, את מסתובבת כאילו זה איזה… זה לא, זה לא אכפת לאף אחד.
גלית: אז זה כאילו קרה לך במקרה.
רחלי: אז זה כאילו התגלגלתי לזה, וכשראיתי שאני כל-כך לא מתאבלת על זה, כל-כך לא מקבלת על זה הערות שכאילו מערערות אותי וזה, אמרתי, "זה פשוט לא שלך".
גלית: כל מה שאת אומרת, זה באמת מזכיר לי שמעבר לזה שהרגשתי שזה לא יפה, הכיסוי ראש, וכן אמרתי שבדיוק התפתחה לי איזו תודעה פמיניסטית, אני כן חייבת להגיד שמשהו בזה התחבר לי לזה שיש פה דיכוי שלי. וכאן אני רוצה להתחבר בכלל לקטע של לא רק היותנו דתיות, אלא היותנו נשים. בכלל, ולהגיד [לוקחת נשימה עמוקה] שאני, כאילו, לקחתי עכשיו נשימה עמוקה, ולא סתם, כי ברגע שאנחנו מתחילות לדבר על הלבוש שלנו, ועל מה אפשר לחשוף ומה אי-אפשר לחשוף, גם מהמקום הדתי, עוד מעט נדבר גם על ההקשר החינוכי, שהוא לא פחות מסובך. אני מרגישה שלנשים בעולם הזה יש איזה משא כבד ונפשי, מאוד-מאוד קשה עם העניין של לבוש, והרבה יותר מגברים. זאת אומרת, לאישה אין את החירות בעולם, וזה מתקשר למשהו שאת ואני נזכרנו בו ממש לפני שעשינו את הפרק הזה, משהו שכתבת. לאישה אין את החירות בעולם פשוט להתלבש איך שנוח לה. בתור אישה צעירה, את פשוט בתוך איזה פלונטר של הצורך להרגיש פשוט יפה וטוב עם עצמי, הצורך שיהיה לי נוח, שאני חושבת שהמון-המון בחורות צעירות ונשים פשוט מגיל מאוד צעיר, הם פשוט לוקחות את הדבר הזה וזורקות אותו לפח, הם לא מתלבשות לפי מה שנוח להם, כי הם פשוט, זה פשוט לא הדבר הכי חשוב, יותר חשוב שתראי…
רחלי: לא, כי זה לא מסתדר עם שאר הקריטריונים.
גלית: לא, אבל איכשהו זה הדבר שעף מהחלון ראשון, בסדר? לצורך העניין, יכול להיות שלב בחיים שבו אני לא אלבש את מה שאני חושבת שהוא הכי יפה, כי יותר חשוב לי להיות צנועה או לכבד את עצמי, או מאיזה עולם מושגים שלא תרצי לקרוא לזה. ואז… כל הגורמים האלה ביחד, ואז, מה שקורה זה שלרוב, את פשוט לא מרגישה טוב [רחלי מגחכת], כאילו, את פשוט לא מרגישה טוב עם מה שאת לבושה.
רחלי: זה לא רק זה. יש תמיד אשמה.
גלית: נכון, יש תמיד אשמה שמלווה את הדבר הזה, ופה…
רחלי: האשמה הזאתי, כאילו, אני גם אחבר את זה. אני כאילו, אני חושבת על… שבבית-כנסת ששתינו מתפללות בו, שהוא בית-כנסת משתף, ושנשים, יש להם שם תפקידים, ולכאורה זה מקום שכאילו עשה את ההתקדמות שלו, ורוב הנשים שם הן בלי כיסוי ראש, והולכות עם מכנסיים, וכאילו הם לא ח… כאילו לא חלק מהמכבש הצניעותי. ממש בתחילת הדרך, התחלנו לעלות לתורה, נשים, ובאיזשהי ישיבת קהילה נאמר שהנשים שעולות לתורה, הם צריכות להקפיד שהם לבושות כמו שצריך. והמסר היה שכאילו, הם… נשים נמצאות שם עם מחשופים, או עם דברים שהם כאילו לא מכבדים את [בציניות] התורה. זה היה המסר. עכשיו מה שהיה מדהים, שגילינו את זה כמובן רק אחר-כך, זה שכשזה נאמר, כל אחת מהנשים בחדר…
גלית: זה נאמר על-ידי גבר?
רחלי: זה נאמר על-ידי גבר, כמובן. כל אחת מהנשים בחדר הייתה בטוחה שמדברים עליה ורק עליה. אני הייתי משוכנעת במאה אחוז שמדברים על המחשוף שלי. משוכנעת במאה אחוז. ואחרי זה, כשהתקבצנו יחד במקרה וזה, אז כל אחת, פתאום גיליתי שכל אחת בטוחה שזה נאמר עליה.
גלית: שהלבוש שלא מכבד הוא שלה. כן.
רחלי: וההסתובבות הזאת עם האשמה כל - הזמן. ומהצד השני אני אגיד, ופה אנחנו נכנסות לעניין של החינוך, אנחנו, רוב בתי-הספר, גם החילונים, אוכפים קוד לבוש. ויש על זה המון-המון הרי דיבורים ברשתות - האם הקוד לבוש הזה הוא אכן שוויוני או לא שוויוני. ואני חושבת שזה כאילו, זה לא משנה בכלל, כי המסר שאנחנו מעבירים, וזה בסוף מחלחל לבנות, זה מסר של אשמה. ולי ה… היה לי אירוע שנה שעברה בבית-ספר, שהתחילה אופנה, אני לא יודעת אם היא הגיעה ל"קשת", למרות שאני מניחה שכן, של "טייץ כיווצים". את יודעת מה זה טייץ כיווצים?
גלית: לא.
רחלי: זה טייץ שהוא בנוי בצורה כזאתי שיש שם כיוווצים על הטוסיק. סליחה על ה… [צוחקת]
גלית: על הגרפיות.
רחלי: על הגרפיות. וזה באמת מייצר מצב שזה כאילו הטוסיק שלך… זה כאילו אין, כאילו אין בד. זה כאילו ממש מאוד-מאוד גרפי, הטוסיק שלך.
גלית: אוקיי.
רחלי: אוקיי? ויצאה אופנה כזאת, וכולם התחילו ללכת עם הטייצים האלה. [צוחקת מאוד]
גלית: [צוחקת] אני מודה שאני לא ראיתי את זה בא. את השיחה הזאת.
רחלי: ו… אז מעניין שלא סיפרתי לך על זה בזמן אמת.
גלית: לא, לא דיברנו.
רחלי: כי אני הסתובבתי עם הרבה אשמה. ומה שקרה זה ש… כשאת רואה את הטייץ הזה, כבן-אדם מבוגר, אני גם… יש פה גיל, כן? אני מסתכלת על הטייץ הזה, והאוטומט שלי זה כאילו, "מה קורה עם הבנות בימינו?" היא מסתובבת, זה נראה שהיא ערומה. כאילו זה ה-default שלי, אני אומרת לעצמי, [בזעזוע] "זה נראה שהיא ערומה. הטוסיק שלה בפרצוף שלי." כאילו. [צוחקת]
גלית: רחלי, אני לא יודעת כמה מזה יוכל להישאר בעריכה, אני רק אומרת. [מצחקקת]
רחלי: למה?
גלית: לא יודעת, זה מרגיש לי קשוח.
רחלי: ואז, אני זוכרת כאילו את כל הצוות כאילו מובך מְהַ…
גלית: מהאופנה הזאת.
רחלי: מהאופנה הזאת. אבל כאילו, את יודעת, הקוד לבוש הוא לא מדבר על טייץ כיווצים, כי לא היה ולא חשבנו. וגם ככה, כאילו, כולנו מתוסבכים עם הקוד לבוש, ומנסים שהוא יהיה כמה שיותר, כאילו, באמת…
גלית: שוויוני.
רחלי: שוויוני, ולא נכנס לפרטים כמה סנטימטר מעל הברך, אלא משהו שהוא כללי כזה. ומצד שני, יש איזשהי חוסר נוחות מהדבר הזה. ואז אחת מהמורות, באופן שהיא חשבה שהוא הכי…
גלית: מכבד?
רחלי: לא, שהוא כאילו, הכי מה שהיא אמורה לעשות. היא כאילו אמורה לאכוף קוד לבוש, וזה נראה לה לא מתאים. אז היא באה והיא העירה לאחת מהבנות. ו…
גלית: באיזו כיתה?
רחלי: ילדה בכיתה ח'. גם ילדה ש… זה כמובן לא סתם, ילדה שהיא מאוד-מאוד יפה. וכאילו, כולם לובשות טייץ כיווצים, אבל יש כאלה שזה נראה עליהם ממש טוב. זה לא היה מקרי.
גלית: את אומרת פה אמירה מאוד חמורה, אבל בסדר.
רחלי: נכון, אבל אנחנו יודעות שזה קורה המון פעמים, ושגם הבנות אומרות את זה.
גלית: נכון. אני רוצה לחשוב שזה… טוב, אוקיי, אני אגיב אחרי זה.
רחלי: כן. עכשיו, אני אגיד. בחיים לא הייתי חול… אני בחיים לא הייתי חולמת ל…
גלית: להעיר לה.
רחלי: להעיר לה. עכשיו, היא העירה לה. והילדה…
גלית: מה היא אמרה לה, שהיא צריכה להחליף את זה?
רחלי: כן, שהיא צריכה ללכת. או אפילו, לא זוכרת, או שפעם הבאה לא תבוא עם זה, משהו כזה. והילדה, באופן מאוד-מאוד אינסטקטיבי, התנגדה. היא אמרה, "למה? זה לא כתוב בשום מקום, זה לא הקוד לבוש. מה הבעיה שלך?" ונוצר פתאום איזשהו מאבק כוח, כי אנחנו יודעים גם שתמיד הקוד לבוש אוטומטית, תוך שנייה, הוא הופך להיות בכלל בעיית סמכות, ולא בעיית קוד לבוש. כאילו, בסוף זה כי, כי בית-ספר אמר.
גלית: אני לא מסכימה עם האמירה הזאת.
רחלי: אוקיי.
גלית: ואת מרשה לי להיכנס פה?
רחלי: רגע, אני אסיים את הסיפור ואז.
גלית: אוקיי.
רחלי: ומה שקרה, זה שהיא עירבה אותי, כי אני המנהלת. ואני הייתי בדילמה אמיתית, כי מצד אחד יש לי פה מורה, ואני צריכה כאילו לגבות אותה. ומצד שני…
גלית: היא לא העירה על משהו שהוא הקוד לבוש.
רחלי: זה לא, זה כאילו "כל עצמותיי תאמרנה…" כאילו, אני כאילו, אלוהי הפמיניסטיות, יושב עכשיו… יושבת עכשיו, למעלה בשמיים, ושופטת אותי. כאילו, למה שאני אעיר לילדה הזאת עכשיו? ונהיה קונפליקט מאוד-מאוד רציני. ובסוף… לא משנה, בסוף איכשהו… מייד גם נהיה דיבור על זה בקבוצת הורים. וחלק מההורים היו כזה, "הטייץ כיווצים הזה, צריך להעיף את זה מהחלון" וזה. וחלק אמרו, "מה הבעיה? אני לא מוכנה שבבית-ספר של הבת שלי יגידו לה איך להתלבש בצורה הזאתי". וכאילו, נהיה שם… זה, ואנחנו היינו צריכים איכשהו זה, בסוף כאילו המורה הזאת הבינה שהיא עשתה טעות, היא כאילו גם התנצלה בפני הילדה. אבל זה היה דבר, והם גם תכננו, הבנות, כולן לבוא מחר עם טייץ כיווצים כ…
גלית: מחאה.
רחלי: כמחאה. שבעיניי, הלוואי שהם היו עושות את זה, המחאה הכי מתוקה בעולם. אבל, בדיון על קוד הלבוש לקראת שנת הלימודים הבאה, היה ויכוח בתוך הצוות.
גלית: האם לאסור את הטייץ הזה?
רחלי: האם מכניסים טייץ כיווצים? עכשיו, אני ועוד כמה… ועוד אשת צוות, לא אמרתי את זה בצורה הזאתי, כי לא רציתי לפגוע במי שהיו בעד, אבל כאילו אני מבחינתי, לא ייכנס, המילה… טייץ כיווצים, לא ייכנס לקוד הלבוש שלי.
גלית: זה נורא מצחיק אותי, שכל פעם שאת אומרת את המילה טייץ כיווצים…
רחלי: אני אחרי זה אראה לך את זה.
גלית: לא לא, אני חושבת שאולי אני יודעת למה את מתכוונת, אבל לא משנה.
רחלי: לא ייכנס! ואני אומרת לעצמי, זה תסביך כזה גדול. כי בסוף-בסוף-בסוף, גם אותי זה מביך.
גלית: כן. אז אני רוצה להגיד על זה משהו, טוב?
רחלי: בקשה.
גלית: אני רוצה להיכנס פה.
רחלי: תעשי לנו סדר, גלית.
גלית: שאני באמת חושבת שאחד המקומות, שבהם אני הכי הרגשתי שאני נכנסת למחלוקת, עם תוכ… אנשי ונשות צוות, איתי, הוא סביב הקוד לבוש, בבית-ספר "קשת", שזה נושא מאוד-מאוד כאוב. היה איזה שהוא ניסיון באמת, לייצר קוד לבוש מאוד ניטרלי, שאומר, צריך לבוא עם שרוולים, אסור חולצות בטן, אסור מכנסונים. זהו.
רחלי: וגם שאומר בתוך הקוד לבוש, אנחנו לא מייחסים לזה אמירה מוסרית.
גלית: כן, כן. פשוט כי במוסדות, כמו שבבתי-משפט יש קוד לבוש, כמו שזה, אנחנו מ… עכשיו, הבעיה היא שבאמת, וזה הניסיון להפוך את זה לדבר הכי ניטרלי בעולם.
רחלי: אבל זה לא ניטרלי.
גלית: מן הצד השני, במציאות עצמה, בגלל שכל מה שדיברנו על להיות אישה בעולם, מרגע שלאיזשהי בת, מרגע שבת צעירה מקבלת הערה על גופה, זה נוחת לתוך מקום כואב.
רחלי: חברתי.
גלית: כואב, אשם. נופל על שנאה עצמית, כל מיני דברים, וזו תמיד פגיעה, זו תמיד פגיעה, תמיד מתרחשת שם פגיעה. שוב, להבנתי. יש כאלה שלא מסכימות, לא מסכימים ולא מסכימות איתי. וגם בדיונים בתוך הצוות, הגענו ממש לצעקות בנושא של קוד לבוש, כי אנחנו באמת בפלונטר, שבו יש אנשים שאומרים, זכותנו המלאה לאכוף קוד לבוש, ובאמת בנות יותר מפרות קוד לבוש, ולכן הן חוטפות יותר, והרגשות שלהם הם לא… לא אמורים להיות חלק מהעניין, ואני אפילו אגיד שבאיזשהי ישיבת מורים, גם לי קראו היסטרית, כשאני… רמזו…
רחלי: רמזו.
גלית: רמזו שאני היסטרית בגלל שהסברתי כמה זה כואב לי באופן אישי, הנושא של קוד לבוש, ואני חייבת להגיד שכל פעם שאני, בתור מחנכת, הייתי צריכה להעיר לאיזשהי תלמידה על הלבוש שלה, זה כאב לי בגוף לעשות את זה כי הרגשתי - אני במו ידיי מחוללת את ה…
רחלי: מדכאת אותה.
גלית: לא, עזבי, אני אניח בצד את המילה דיכוי, כי זאת לא הכוונה שלי, אבל פוגעת, אני פוגעת, אני מייצרת כאן עוד פגיעה בנושא הזה של הגוף. עוד אשמה, עוד בושה, וזה פלונטר, כי אני כן מבינה את הצורך של… אני כן מבינה את חוסר היכולת… כאילו, בעולם אוטופי הייתי רוצה לוותר על קוד הלבוש לחלוטין, ולא להתעסק בו לעולם, אני מבינה את הצורך של אנשי ונשות חינוך, כן שיהיה קוד לבוש בבית-הספר. אני מבינה את זה, כי יש דברים שבאמת הולכים רחוק, הם באמת הולכים רחוק במובן ש… וגם אני, בסופו של דבר, מוטמעות בי כל מיני תפיסות, שיש כל מיני דברים שיותר קשה לי לראות אותם, והם בדרך כלל קשורים למה שבנות לובשות, ולא למה שבנים לובשים. רק שאני, כשאני רואה את זה, אני אומרת לעצמי, אגב, כל הדיבור שלי ושלך על משקפיים שמורידים ושמים, כשבי עולה המחשבה הזאת, ואני קצת מרגישה את זה בקשר למה שאת אמרת על המכנסיים האלה, על הטייצים האלה, את יודעת שעכשיו את מסתכלת על זה בעיניים, שאת רוצה להפעיל עליהם ביקורת, שכאילו, אני, יש לי בעיה, אבל אולי זה לא סבבה, שזה…
רחלי: כן, זה ברור. אני מזהה שיש לי פה אינסטיקט, ושאני צריכה לנהל אותו.
גלית: אבל אני אומרת, עוד לא הגענו למקום שבו אני מרגישה שאנחנו מצליחות לעשות את הדבר הזה מבלי לפגוע. אני כן אגיד שהפתרון האחרון שמצאנו, אני כמחנכת, זה לשקף את זה לתלמידות. זאת אומרת, בפעם האחרונה שעלה מאוד חזק…
רחלי: את התסביך.
גלית: לא את התסביך. את אי-ההסכמה שיש בתוך הצוות. אנחנו ערכנו איזה מפגש עם בנות שבאמת ערכו איזשהי מחאה, שבו הבאנו אותי, שאני כאילו מחזיקה בעמדה שהייתי מוותרת על קוד הלבוש ואשת את צוות אחרת שהיא, אין לה שום בעיה עם קוד לבוש והיא מאוד מאמינה בקוד לבוש והיא לגמרי לא מחזיקה בזה שזה סוג של פגיעה לאכוף קוד לבוש וכל אחת הציגה את העמדה שלה ודנו בזה עם הבנות וככה, באופן מאוד "קשתי", במקומות שבהם לא הצלחנו להגיע לאיזשהי הכרעה, אז אמרנו, טוב, אז נשתף אותם בדילמה, ונראה את הדעות השונות, ו… אבל אני יכולה להגיד שבסוף, מה שקרה שם, זה שהיו ממש תלמידות, התלמידות עם התודעה האקטיביסטית היותר מפותחת, שאמרו לי, שדווקא אחרי היכרות איתי, אמרו לי, "גלית, איך את משתפת פעולה עם הדבר הזה?" כאילו, "את לא מבינה שיש פה יחס לא טוב לבנות, יש פה אי-שוויון, יש פה כל מיני…" ואמרתי להן, "זה ממש-ממש טוב, וממש-ממש בסדר, שאתם תחשבו את זה עליי, שאתם תכעסו עליי, אני חלק ממערכת, אני נאמנה למערכת בכל מיני דרכים, גם כשהיא לא מושלמת". ו…
רחלי: ויותר מאשר אני חלק ממערכת. אני יכולה להגיד לך, ש… ולדעתי ב"הר חומה" זה אפילו יותר חזק מאשר ב"קשת", שלוותר על קוד לבוש זאת לא אופציה, בגלל שזאת קהילה מסוימת, שיש לה את האמות-מידה שלה, ולוותר על זה, זה כאילו להגיד, אנחנו לא… אנחנו… אין לנו סמכות, אנחנו לא במשחק, כל מיני דברים שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להגיד, וזה תסביך מאוד-מאוד גדול, כי אני אומרת, אני כאילו ניהלתי בית-ספר, הייתי יכולה, לכאורה, להגיד, "לא יהיה פה קוד לבוש", ובגלל כל מיני עניינים חברתיים וקהילתיים, לא יכלתי להגיד את זה. אני גם יכולה להגיד מהצד השני, שתמיד בקיץ, עושים… "המרחב השלם", לא משנה, עושים לתלמידים שלנו מחנה קיץ, ותמיד שמעון ואני באים לבקר שם, ליום או לכזה לילה ו…
גלית: אבל זה מקום בלי נוכחות של הצוות שלכם.
רחלי: זה מקום שהוא לא בכללֵי בית-הספר. יש לו את הכללים של מחנה קיץ, וקוד לבוש הוא לא אחד מהכללים. ואני זוכרת את עצמי מתיישבת בארוחת בוקר, בילינו שם את הלילה, ומתיישבת בארוחת בוקר בחדר אוכל, והתלמידים מתחילים לזרום לחדר אוכל, וכולם חופשיים, כאילו, הבנות, אני מסתכלת על הבנות, והן לבושות איך שבא להן. ו… [פאוזה] זה כל-כך מרגש אותי, כאילו זה… כאילו, אני זוכרת את עצמי מסבה את תשומת ליבו של שמעון לזה, של כאילו, "תראה, הם ילדים, והם לבושים באופן חופשי, ואין פה… ולא קורה שום דבר כאילו…"
גלית: כן. מן הצד השני, אני, אנחנו נסיים, ונחזור שנייה לפרשת "תצוה"…
רחלי: כן.
גלית: …ולבגדי כהן גדול. ואני אגיד… ואני תמיד אכניס גם את ההבנה שלי, את המקום השמרני. יש ללבוש חשיבות, ויש חשיבות לנורמות של לבוש. אני לא יודעת איך, ואני מרגישה שכל דבר שאנחנו מדברות עליו כאילו [נאנחת], יש עוד הרבה מלאכה ומחשבה…
רחלי: נכון.
גלית: …וזה, לעשות, אבל אני כאילו אומרת באמת, זה מקום נורא… זה כמו פצע פתוח.
רחלי: כן, זה פצע.
גלית: העיסוק בלבוש, במיוחד אצל נשים צעירות, אני אומרת, זה כבר זולג גם לבנים, אבל זה באמת מקום מאוד-מאוד קשה של להצליח להגיע איתו למקום מטיב, שגם יש בו מסגרת, וגם כן יש משמעות ללבוש. אנחנו חושבות שיש משמעות ללבוש.
רחלי: ולכן, גלית, זה ברור…
גלית: ואז… לא, ולכן אני אומרת, אני מרגישה שכאילו, ואיזה יופי, אנחנו הולכות ונהיות דוסיות מרגע לרגע, אני מרגישה שאנחנו מסיימות את הפְּרָ… אני מסיימת כל פרק באיזו תפילה, שנצליח להגיע לאיזה מקום, של, שגם נצליח כאילו להחזיק את הדבר הזה של לבוש והמשמעות שלו, וגם נצליח לא להיות פוגעניים ופוגעניות בהקשר הזה.
רחלי: אבל לכן, גלית, אני חושבת שזה ברור, ואת אמרת את זה. היציאה מהפלונטר היא השיח עליו, היא השיח הביקורתי עליו מכל הצדדים, ואני כאילו אדרבא, אומרת, אם זה מייצר אצל בנות, לצורך העניין, את היכולת גם למחות ולהצליח לנסח את ההתנגדות, אז אני מוכנה להיות הקיר. ש…
גלית: כן? זה כזה פשוט לך?
רחלי: ש… לא, זה לא כזה פשוט לי, דיברנו על כמה שלא פשוט לי, אבל אני אומרת, אני, כאילו, אם זה, אם הקיר הזה מייצר אצל בנות תסיסה של התנגדות, זה מעולה, כי זה מלמד אותם המון-המון דברים, שיכולים לעזור להם בחיים, לראות במשקפיים אחרים את החיים, ואז כאילו, זה קצת כמו שאת אומרת לתלמידות, "אני חלק מהמערכת, ואני מוכנה לשלם את המחיר הזה."
גלית: כן.
רחלי: אני אומרת, יש גם משהו בזה שמפגישים אותך עם מערכת, ועוזרים לךָ גם לייצר את השיח כנגדה.
גלית: עוזרים לךְ.
רחלי: נכון. [גלית צוחקת] זה דבר.
[מוזיקת סיום]
גלית: רחלי, ניחמת אותי קצת…
רחלי: [בשקט] אוֹוֹוֹ.
גלית: …במה שאמרת עכשיו.
רחלי: ניחמתיני.
גלית: כן. ניחמתיני, ניחמתני.
רחלי: יופי.
גלית: ביי.
רחלי: ביי גלית. [גלית צוחקת]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comentarios