רחלי וגלית מדברות חינוך. מה היה אתוס החינוך למנהיגות במכינה של גלית? מה המחירים הכבדים שלו ואיפה אנחנו מוצאות את עצמנו בתוך זה?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 26/12/2023.
[מוזיקה]
רחלי: אז אנחנו מתחילות.
גלית: טוב.
רחלי: היי גלית.
גלית: אה, זה התח… אה, כל הזמן הזה זה הקליט?
רחלי: כן, זה מה שנקרא rolling.
גלית: [צוחקת] טוב.
רחלי: בסדר.
גלית: מה, אז…
רחלי: לכן זה טוב, כי כאילו זה נותן לרוץ. בסדר.
גלית: סבבה.
רחלי: טה-טה-טה-טה, מתי שנרצה, נחתוך את זה. אנחנו יכולות לחתוך את זה עכשיו, יכולות לחתוך את זה מהתחלה…
גלית: טוב.
רחלי: …שיראו אותנו מתארגנות.
גלית: את מחליטה.
רחלי: אני אחליט?
גלית: בכל מקרה.
רחלי: בהמשך. טוב.
גלית: אז אני רק רוצה שניה אבל לדבר על ה-setting, בסדר?
רחלי: בסדר. אבל תגידי שלום.
גלית: שלום, רחלי.
רחלי: שלום, גלית. [גלית צוחקת] פודקאסט ראשון.
גלית: נכון. ואנחנו מצלמות אותו בבית הריק שלי.
רחלי: הנטוש.
גלית: הנטוש. ש…
רחלי: היפה והנטוש.
גלית: כן.המושקע, היפה, הקר. קר פה.
רחלי: לחלקנו.
גלית: כי לא גרים פה כבר חודשיים. וחצי. זהו, רק רציתי לציין את זה.
רחלי: מאז שהתחילה המלחמה.
גלית: היה לי חשוב, נכון. סיטואציה לא מוזרה בכלל. אבל לפחות יש לנו אולפן.
רחלי: נכון, אבל את צריכה להסביר למה לא גרים פה.
גלית: אממ כי יש מלחמה, [שתיקה] ואלי במלחמה. [שתיקה] אז אנחנו פה, מצלמות.
רחלי: אתם לא פה בדרך כלל.
גלית: נכון, זהו. טוב, היה לי חשוב לציין את זה פשוט.
רחלי: אז אנחנו מקוות שהבית יחזור לתפעול מלא וחמים.
גלית: נכון.
רחלי: בקרוב. אז איך אנחנו בעצם מתחילות? את תסבירי לנו למה אנחנו פה, בעצם?
גלית: כן. אז האמת היא שממש לפני שנה, זה ממש לפני שנה, בחנוכה של שנת תשפ"ג הייתה פה בבית הזה מסיבת חנוכה. ואני אירחתי את כל המשפחה שלי למסיבה, ותוך כדי המסיבה חוויתי התמוטטות שאני לא אפרט עליה כאן, אני רק אגיד…
רחלי: שזה באשמתי. [צוחקת]
גלית: שרחלי הייתה מעורבת. [רחלי צוחקת]
רחלי: היא הייתה אשמה.
גלית: היא סיממה אותי בכל מיני אופנים, ולא הצלחתי להחזיק את הדבר הזה מרוב כאבים, שבעקבות האירוע שהיה פה בדקתי אותם, והסתבר שיש לי פריצת דיסק. דבר אחד הוביל לשני, ואחרי 13 שנים בהוראה, ואחת-עשרה שנים בתור מחנכת כיתה בחטיבה ובתיכון, הבנתי שאני צריכה לקחת הפסקה מהדבר הזה. זה היה עומס מאוד-מאוד גדול, וההתפרקות הפיזית הזאת הכריעה את הכף לטובת, באמת, ששנה אחרי זה אני יוצאת ל… כבר אז החלטתי שאני יוצאת רק לחצי שבתון, ולא לשבתון מלא, כי עוד לא הייתי מוכנה…
רחלי: לשחרר.
גלית: לשחרר, לשחרר את ההוראה לחלוטין, ו… מרוב אהבתי את המקצוע ואת התלמידות והתלמידים, אבל כן להפסיק לחנך, שהיו אמורים להיות מוקדשים ללימודים, שבשעה זו עוד לא התחילו, אנחנו עוד רגע בינואר…
רחלי: והם עוד לא התחילו.
גלית: והם אמורים להתחיל בשבוע הבא, אבל עוד לא התחילו, גם ללימודים וגם לחיפוש עצמי, ולהבין לאן אני הולכת מפה. זהו, ורחלי, את רוצה לספר למה את פה?
רחלי: למה אני פה? אני חושבת שהכוכבים הסתדרו לנו יפה בשמיים, שאני החלטתי לצאת לשבתון מלא השנה, אחרי כמה שנים מאוד-מאוד-מאוד אינטנסיביות ויש שיאמרו טראומטיות, בהקמה וניהול של בית-ספר, אחרי הרבה שנים שהייתי ב"קשת". זאת הייתה חוויה מאוד בונה ומשמעותית, אבל גם מאוד-מאוד מרוקנת, ואני באיזשהי קפיצת אמונה החלטתי שאני חייבת לעצור ולהבין מה קורה איתי.
ואני חושבת שיש לנו גם את ההשקה הזאת לגיל 40, אני שנה מעל ואת שנה מתחת, שמן הסתם גם קשורה לאיזשהו משבר גיל 40, גם אם אנחנו לא מודות בשם הנדוש הזה, ואיזשהו רצון לחפש מחדש, ולברוא מחדש מקום.
והשבתון הוא באמת זמן כאילו מטורף לעשות את זה, הוא באמת זמן… אמנם המלחמה נתקעה באמצע, למרות שהיא גם נותנת את אותותיה בכל החלטה שאנחנו עושות בכל מקרה, אבל הוא באמת איזשהי מתנה מאוד גדולה שאני מרגישה שקיבלתי, שקודם כל להכיר את עצמי מחדש, בלי זהות תפקידית מאוד-מאוד-מאוד חזקה וסוחפת, למצוא עוד מקומות בעצמי, לבדוק את עצמי, לראות מי אני, ובאמת לחשוב לאן פניי.
ובעצם, הפודקאסט הזה נולד מזה שאנחנו משמשות אחת לשנייה מקור גם של תמיכה, גם של התייעצות, גם של המון-המון התבוננות ורפלקטיביות, על איפה אנחנו נמצאות, ואיפה היינו ואיפה נהיה, וכולי. וחשבנו שזה יכול לעניין גם את העולם מחוץ ל… דיאדה שלנו. [צוחקת]
גלית: אני אנסח את זה אחרת, שאת קבוצת התמיכה הפרטית שלי, [רחלי צוחקת] שלא לומר, כמו שאני מגדירה את זה מאז המלחמה, שאני ההתנדבות שלך…
רחלי: אני ההתנדבות שלך, כן.
גלית: …כי הבן-זוג שלי לא נמצא, והבן-זוג שלך כן נמצא, ואני יכולה…
רחלי: אני מחזקת את נשות המילואים.
גלית: בדיוק, את מחזקת את העורף. [רחלי צוחקת] והמחשבה שלי היא, למה שלא נפתח את קבוצת התמיכה - לקהל הרחב? אני לא חושבת שאנחנו היחידות שחוות משבר גיל, משבר זהות…
רחלי: משבר מלחמה.
גלית: משבר קריירה, כל משבר שהוא. ואני באמת חושבת שיש משהו בשיחות שלנו, שכמו שאת אמרת, הוא עוזר לבירור הזה, ו…
רחלי: אז אנחנו מתחילות, אנחנו צוללות, ובעצם את תביאי לנו משהו ש…
גלית: כן.
רחלי: …נתקלת בו, ונראה איך אנחנו מתמודדות איתו.
גלית: נכון.
רחלי: שזה, בגדול, מה שאנחנו עושות…
גלית: זה, בגדול, באמת…
רחלי: גם כשהמצלמה כבויה והפודקאסט לא מתקיים.
גלית: זה נכון. אני גם אגיד שזה איזשהו… משהו שהציף אותי מאוד בתקופה הזאתי, שהוא לאו דווקא… יש לו הקשר שקשור למלחמה, אבל הוא הציף משהו שקשור למלחמה ולא קשור למלחמה, אבל קשור באופן מאוד עמוק לזהות שלי, גם כאישה בכלל, וגם כמחנכת, וזה משהו שכל פעם מצליח להפתיע אותי מחדש בעוצמה שלו כשהוא צף ועולה. זה פשוט… דיברתי על זה בלי הפסקה, כאילו זה הדבר הכי משמעותי שקרה לי בחיים, באותם רגעים…
רחלי: למרות שאני חושבת שכאילו מי שעכשיו ישמע מהצד, לאו דווקא יתמוטט…
גלית: לא.
רחלי: ביחד איתך.
גלית: אבל זה… בגלל זה אני רוצה להגיד את זה, שבהרבה מובנים זה מבחינתי זה כן ממוטט, וזה מסעיר אותי ברמה שהיא מפתיעה אותי, ולכן אני רוצה לדבר על זה, וזה משהו שקשור להמון-המון דברים שאנחנו עוסקות בהם גם ככה.
אני, כמו שאת יודעת, הייתי במחזור ב' של מכינת "עין פרת", שהיא מדרשה למנהיגות חברתית. היא אחת מהמכינות הראשונות המעורבות של דתיים וחילונים, מכינות קדם-צבאיות. זאת הייתה שנה שמאוד-מאוד עיצבה אותי, מאוד חיזקה אותי, הפכה אותי בהרבה מובנים למי שאני היום, בטח ובטח מקצועית, אבל לא רק. רציתי להיות מנהיגה, ולימדו אותי להיות מנהיגה, ו…
רחלי: זאת הייתה המטרה.
גלית: וזאת הייתה המטרה, וזאת הייתה שנה באמת מדהימה. זאת אומרת, המכינות, מה שהן עושות זה - הציר המרכזי שלהם הוא ניהול עצמי של החניכים והחניכות, שהם חלק מוועדות, הם מנהלים לעצמם את החיים לכאורה בכל התחומים, גם ב… מארגנים לעצמם את הטיולים, את הניווטים, את הלו"ז, את הכל, הכל, הכל. מתנדבים, כל מיני דברים כאלה. ראש המכינה היה ארז אשל, דמות שבעולם הזה היא מאוד-מאוד מוכרת. אני חושבת שבשדה החינוכי הוא דמות שהרבה מאוד אנשים מכירים. כאילו, הייתי מורעלת ביותר, ויש לומר, היום אני חושבת, מאוד חייתי בסרט, אבל זה… בהסתכלות…
רחלי: זה הגיל והמקום.
גלית: זה בהסתכלות של היום. אבל באמת-באמת, היו לי תוכניות להפוך למנהיגה ולשנות את החברה הישראלית, ולעשות את זה ככה, באופן שבו חינכו שם, והיה מאוד מאוד רצון לקחת כל אחד אל הקצה שלו, מבחינת הוצאת היכולות שלו, אם זה במד"סים, שהשאיפה הייתה שכולם יהיו בצבא…
רחלי: כושר ו…
גלית: ויעשו את זה בנים ובנות ביחד. אם זה מבחינת כל מיני שבועות בשטח, שהיו… בכוונה יצרו שם כל מיני תנאים קשים, שצריך ללמוד לשרוד אותם. וגם בכל הסיפור של הניהול העצמי, היו לנו סבבים של הדחות. היה משהו שנקרא מליאה, והיה אפשר להעמיד מישהו למליאה, לדיון של המליאה. אם מישהו שלא תפקד כמו שצריך, אז דנו בו, והחלטנו.
רחלי: אבל להדיח אותו ממה? להדיח אותו מהלימודים במכינה, או…
גלית: כן. כן.
רחלי: להגיד לו "אתה לא לומד פה יותר"?
גלית: להגיד שככה הקבוצה החליטה, ואז… זה לא קרה, אבל זה לא משנה את העובדה שאם מישהו היה מגיע למעמד הזה, זה מעמד מאוד משפיל. ולא נכחו שם מבוגרים שינחו את הדבר הזה. ואני ועוד הרבה מחבריי וחברותיי למחזור שלמדו איתי במכינה, אני חושבת שהרבה חוזר על עצמו. יש כאלה שיסתכלו לאחור ויגידו: "זה מקום שחוויתי בו טראומות, ואני לא רוצה לחזור לשם לעולם. אני אפילו לא מסוגלת להיפגש עם האנשים שהיו איתי שמה, לא במפגשי מחזור, ולא… וכף רגלי לא תדרוך שם".
אבל אני יכולה להגיד על עצמי שזה מאוד, זה עוצמתי לשני הכיוונים. זה גם הרבה דברים שיצאו מהכוח אל הפועל במכינה, ואני לא מדמיינת אותם קורים באופן כזה במקום אחר, הם דברים שעד היום מלווים אותי. כמו, הוכחתי לעצמי שאני יכולה לעשות הרבה דברים שבאמת לא חשבתי שאני יכולה לעשות אותם, והיו שם הרבה דמויות שעוררו בי השראה בהרבה מאוד אופנים. יש כל מיני דמויות שפגשתי שמה, אפילו ברמה של הוראת תנ"ך, שזה משהו שהגעתי אליו בהמשך, איך שלמדנו שמה תנ"ך, זה משהו שעיצב את איך שהייתי [כך במקור] בעתיד. אבל זה בשוליים של הדברים. יותר למה אני יכולה להיות ומה אני יכולה לעשות, והיכולת שלי להוביל דברים, שזה באמת כאילו כן מתקשר למילה "מנהיגות". אז כן זה קרה שם. מצד שני, יש דברים שהם באמת טראומטיים, והיום אני אפילו חושבת שהם מסוכנים. זאת אומרת…
רחלי: רגע, אני חושבת שאת קצת מקדימה את המאוחר, כי בעצם לא סיפרת…
גלית: לא סיפרתי את הסיפור.
רחלי: …על האירוע שטלטל אותך.
גלית: אז האירוע שטלטל אותי היה…
רחלי: זה בטח קשור לדבר הזה.
גלית: נכון, זה הגיע אליי בהתחלה בתור משהו ששמעתי, מכל מיני מקומות, והשיא היה, כשהתפרסמה כתבה ב"כאן", על ארז אשל, שהוא כבר לא ראש המכינה בעין פרת, אבל הוא נשיא המוסדות או משהו כזה, אני לא ממש מצליחה…
רחלי: יש לו מקום של כבוד.
גלית: כן. ולא, הוא גם בעל תפקיד שלא ברור לי לגמרי מה הוא. אבל בשביעי לאוקטובר עצמו, מרגע שהוא הבין מה קורה, הוא החליט שהוא יורד לדרום, שם מדים, נשק, והעיר את החבר'ה של המכינה. באיזשהו שלב הוא שאל את החניכים מי מצטרף אליו, לאזור הלחימה. לדרום. ואחד החניכים הצטרף אליו, והיה איתו יום שלם, והסיפור הזה הוצג בכתבה כסיפור של גבורה.
רחלי: מה בעצם הם עשו שם?
גלית: אממ… אז… הם חילצו גופות, פינו פצועים, ניסו לעזור בכל מה שהם יכולים, בכל מיני מקומות. ארז היה עם נשק, היה נהג, והיה את החניך הזה, שסייע לו בכל המשימות האלה, בלי לדעת לירות בנשק, בלי שיהיה לו נשק בעצמו.
אני רק אגיד שזה הסעיר אותי ברמות של… החוויה הקודמת שבה זה קרה, היה עם הסיפור של נחל צפית, של האסון בצפית, שבו חבר'ה שהיו אמורים להיות חברי מחזור של השנה שלאחר מכן, במכינת "בני ציון", שהיא מכינת-בת…
רחלי: כן.
גלית: …של המכינה בעין פרת, נספו בנחל, וגם שם אני מניחה שאנשים מכירים את זה שמתנהל משפט על הדבר הזה כרגע. אני, גם בסיפור הזה, של הבחור שירד עם ארז לאזור הלחימה, וגם בסיפור של נחל צפית, זה משהו שברמה הרגשית פשוט הציף אותי, כאילו מדובר במישהו בקרבה מיידית אליי. זאת אומרת, זה לא משהו… זה חבר'ה שהם לא קרובים לגיל שלי, לא אז ולא עכשיו. אבל הסיבה שלקחתי את זה כל-כך קשה, זה כי אני מכירה את זה. זאת אומרת, אני יכולה בקלות לדמיין את עצמי שם.
רחלי: להיות החניכה שמצטרפת.
גלית: להיות החניכה שיוצאת לטיול הזה, אפילו שהטיול הוא מסוכן, להיות החניכה שאומרים לה: 'זה צו השעה, מי מצטרף אליי לאזור הלחימה?' וזה כל-כך… הייתי… אני פשוט, אני חייבת להגיד ששיתפתי בזה גם את החבר'ה שלי, של ה… מישהו מהמחזור שלי במכינה, יש לנו קבוצה והוא פרסם בה את הכתבה הזאתי, והגבתי - שזה סיפור מזעזע בעיניי. שזה לא סיפור גבורה, אלא סיפור, זאת אומרת, אני מבחינתי, זה שארז רצה לרדת לאזור הלחימה ולהציל אנשים בתור חייל מילואים, ומישהו שיש לו הרבה ניסיון בלחימה, זה מאוד ראוי להערכה, [שתיקה] אפילו מעבר להערכה זה משהו באמת הירואי. אבל לקחת איתו חניך למקום הזה, בעיניי זה מעשה חסר אחריות, והחוויה שלי היא באמת שבמקום הזה, במכינה, שארז, בשנים שאני הייתי שמה, הוא היה הדמות הכי דומיננטית במקום, זה תמיד היה הדבר - שתמיד נחצה איזשהו גבול. זאת אומרת, נעשו דברים מאוד-מאוד טובים, מאוד-מאוד מפתחים, ותמיד נחצה גבול ברמה… גם ברמת היחסים של מורה-תלמיד או תלמידה, וגם ברמה האנושית של לקיחת הסיכונים. והסיפור של צפית כשהוא יצא…
רחלי: את מדברת על משהו של משיכה עד הקצה, זאת משיכה עד הקצה.
גלית: נכון.
רחלי: כי אנחנו רוצים לחנך ל… לא יודעת מה, לסולידריות חברתית, לשותפות גורל, לשים את עצמך…
גלית: לא, וכשאתה מדבר על מנהיגות, כשאתה מדבר על מנהיגות, אז אתה הבן-אדם שיעשה את מה שאחרים לא יעשו. וגם המראיין, כשהוא מראיין את החניך, הוא שאל אותו: 'איך היית קורא… איך היית מספר את הסיפור של מה שעשית בשביעי לאוקטובר? מה זה היה?' אז הוא אמר לו, 'זה היה לקיחת אחריות במקום שבו אנשים לא לוקחים אחריות.' זאת אומרת, המדינה כשלה, אז מישהו היה צריך לבוא ולעשות את העבודה. עכשיו, [פאוזה] יש מה, לכאורה יש מה להעריך בדבר הזה, ואני אפילו אגיד שבאיזשהו מקום, גם בגלל שאני חונכתי חינוך מאוד-מאוד אידיאולוגי, בהתנחלות שבה גדלתי, שבה גם, זאת אומרת, תמיד דיברו אלינו ואמרו לנו: "אתם חוד החנית של…" אז במכינה שהעידה [כך במקור] לעצמה תפקיד של - "אנחנו נייצר דור של מנהיגים", אז כן, אני בטוחה שגם החניך הזה וגם ארז באמת האמינו, וגם בסופו של דבר הם הצילו אנשים. אז בסיפור הספצ… מה שמפריע לי בסיפור הספציפי הזה, זה שאם אותו חניך חס וחלילה לא היה חוזר מהדבר הזה…
רחלי: אם החניך לא היה חוזר, היה לנו נחל צפית all over again. אבל…
גלית: כן, נכון.
רחלי: עכשיו רק אחד ולא זה, אבל…
גלית:: לא, ואני גם אגיד שכשקרה הסיפור של נחל צפית, אני באובססיביות קראתי את כל מה שפורסם ואת השי… פורסמו שיחות הוואטסאפ, אבל הכל היה לי כל-כך מוכר שם, גם בשפה וגם… זאת אומרת, שיש עניין של לקחת סיכונים כדי להתחשל, לקחת סיכונים כדי לבנות אופי, כדי להיות אנשי הארץ, או… ויש גבול דק בין באמת להיות מישהו או מישהי שבאמת הם בעלי תעוזה כדי לעשות שינוי וכדי לקחת אחריות וכדי להוביל, לבין להסתכן ברמה שהיא, שוב, חסרת אחריות וגם בעיניי זה היבריס קודם כל, וזה גם, אני אומרת… אולי את תדעי לאבחן את זה.
רחלי: אני חושבת שיש פה… אני חושבת שדיברת על זה.
גלית: מה עד כדי כך מפעיל אותי פה?
רחלי: יש כאן טשטוש של גבולות. אני חושבת שזה הסיפור המרכזי, כאילו, אני חושבת שזה הסיפור המרכזי, אבל אני גם חושבת שזה מה שמבעבע בך בתוך הדבר הזה. [פאוזה]
באמת, אנחנו עוסקות בחינוך, ויש מתח, אני חושבת מובנה, לפחות אצלי, בין איזשהו רצון באמת להוציא את התלמידות והתלמידים שלנו מאזור הנוחות שלהם, ובאמת לגרום להם לחשוב, בטח בדור שאנחנו נמצאות בו, לא רק על עצמם ועל הנוחות שלהם, אלא לצאת אל המֵעֵבֶר, ולעשות עבור האחר, ולראות את האחר. ויש לנו רצון שהם יתאמצו. כי… לא יודעת, כמובן שזה קשור לחינוך שקיבלנו, משהו שהוא אפילו קצת קלוויניסטי, שעבודה קשה היא מניבה פירות, או פירות יותר טובים. זה מצד אחד. זה אופי מסוים של החינוך, אני חושבת, שאנחנו אוחזות בו.
מהצד השני, ופה אני חושבת שאולי אנחנו שונות מהאתוס של המכינה לצורך העניין, אנחנו, גם בגלל הגיל - שאנחנו מחנכות תלמידי תיכון, ולא כאילו אנשים שהם כבר באופן פורמלי מעבר לגבול החוקי של קטינים - אנחנו מנסות מאוד-מאוד גם לשמור עליהם, וגם לעזור להם להיות אותנטים בתוך עצמם. לזהות את עצמם, לבדוק את עצמם, לא להיגרר לאיזשהו שיח של קבוצה שמוחקת את היחיד, כאילו אם אני חושבת על התיאור הזה שאת מתארת של "הקבוצה מדיחה את היחיד", כלומר, אנחנו בחיים לא ניתן יד לדבר כזה?
גלית: אולי זה הזמן לספר את הסיפור על הניווט שלא יצאתי אליו.
רחלי: בקשה.
גלית: שבו היינו אמורים לצאת לניווט לילה, ולא הרבה זמן אל תוך תחילת המכינה היינו אמורים לצאת לכזה בלילה, אחרי שעשינו איזשהו מסלול על הגבעות של כפר אדומים, בין איפה שנמצאת המכינה ששוכנת על איזשהי גבעה לבין תחנת הדלק למטה, אזור מאוד-מאוד סלעי ומאוד טרשי ומאוד… ועם הרבה בורות. ואז היינו אפילו בלי… לא לכולם היו פלאפונים, ומי שהיה לו פלאפון זה היה נוקיות כאלה, זאת הייתה התקופה, והיינו אמורים לעשות את זה לבד, אחרי שעשינו את זה פעם אחת ביום, לעשות את זה בלילה, ואני הייתי בחדר עם בנות, שרובן המוחלט בכו מפחד. אני לא בכיתי מפחד ותכננתי לצאת, לא כי אני באמת איזו גיבורה גדולה, אלא פשוט [מגחכת] הייתי, זאת הייתה טיפשות של אותו הגיל, שחשבתי שאני אהיה בסדר. ואח שלי במקרה… אח שלי בוגר יחידת דובדבן, שכבר לא היה בצבא באותו הזמן, בא לבקר אותי, ממש במקרה כי היה לו משהו ליד, איזה אירוע, וגילה אותנו בוכות בחדר. ושאל מה קרה, וכולם הסבירו לו שהן מפחדות לצאת לניווט לילה הזה, ואז הוא התקשר להורים שלי ואמר להם: "אתם לא מבינים מה קורה פה, זה כאילו מפגר לגמרי". וההורים שלי הודיעו לי שאני לא יוצאת, וגם הובילו מהלך שבסופו של דבר אף אחד מאיתנו לא יצא, לא משנה הפרטים כרגע. וכשבאתי להגיד… החבר'ה ישבו במליאה ובעצם למדו את המפות לקראת היציאה - המליאה זה המקום שבו כולם לומדים, כמו בית מדרש כזה - ובאתי להגיד לארז שאני לא יוצאת. אז הוא עצר את מה שהוא עשה, ואמר בקול רם לכל האנשים: "הירא ורך הלבב - שלא ייצא". אז פשוט לעניין המחיקה אל מול הקבוצה, אני חושבת שנעשה הרבה שימוש בבושה אל מול הקבוצה, כדי להוציא דברים לפועל.
רחלי: זאת המניפולציה.
גלית: נכון.
רחלי: כלומר…
גלית: ואני כן אבל חייבת להגיד, שחשוב לי גם כאילו להציג את שניוּת שלי אל מול המקום הזה. אני, בטח בתקופה… ואת יודעת את זה, כי אנחנו מדברות על זה הרבה. יש משהו בחינוך שקיבלתי, של ה-לתת את עצמך למען הכלל, שאני כן…
רחל: שהוא חינוך… שהוא לא רק מהמכינה.
גלית: לא, לא רק מהמכי… לא, אני אומרת - איפה שגדלתי - אני מדברת על עפרה. על ההתנחלויות. יש בזה משהו ש-א', אני עדיין מאמינה בו בהרבה מובנים, אני גאה להיות חלק ממנו, גם אם, כאילו, קשה לי הרבה פעמים עם כל מיני אספקטים של הדבר הזה, וגם עכשיו, בסיטואציה הזאת של המלחמה, אני, עם כמה שזה קשה ואני שואלת את עצמי כל מיני שאלות, בסוף-בסוף-בסוף אני, בין אם אני ארצה בזה ובין אם לא, זה טבוע בי, החלק הזה של "כן, צריך לחנך". שאת חלק מכלל ושאת מוותרת על עצמך בתוך הדבר הזה.
רחלי: נכון, אני מסכימה. אגב, אני מסכימה, לא רק… זה גם טבוע בי, אבל לא רק בגלל שזה ה-default שלנו…
גלית: זה טבוע בי…
רחלי: אני באמת חושבת שזה חשוב.
גלית: כן, אבל אני רוצה להגיד שזה טבוע בי גם, [פאוזה] גם באופן מיליטנטי. זאת אומרת…
רחלי: בסדר, גם באופן מיליטנטי, גם בצורה של אשמה. בסדר, לכן אני אומרת, זה מה שהתחלתי להגיד, שאני חושבת שיש מתח בדרך החינוך שאנחנו מייצרות. אוקיי?
גלית: כן.
רחלי: כי יש בו את הצד הזה והוא צד מאוד-מאוד-מאוד חזק. אגב, אני אומרת את "דרך החינוך שאנחנו מייצרות", אני מדברת גם כאמא. יש את הצד הזה, הוא מאוד-מאוד חזק. מצד שני, אנחנו יצור יותר משוכלל מהמכינה, כי אנחנו כבר למדנו גם את המחירים.
גלית: נכון, אבל אני מרגישה שיש ביני לבינך איזשהו פיצול באופן שבו אני אגיד, כאילו, אני אחשוף את זה ואת תחליט אם להשאיר את זה או לא, [צוחקות] אם את מרגישה בנוח להשאיר את זה או לא. בפעם הראשונה שאני גיליתי שאת מצביעה לחד"ש, לצורך העניין.
רחלי: לרשימה המשותפת.
גלית: סליחה.
רחלי: חד"ש נכנסה אחרי שהרשימה המשותפת התפרקה.
גלית: סליחה, לרשימה המשותפת. בי יש חלק שעדיין מזדעזע. מזה. זאת אומרת, מ… זאת אומרת, זה שאת חיה בנוח עם… לצורך העניין אם בעינייך זה בר-קיימא שתהיה פה מדינת כלל אזרחיה, נגיד, או שכאילו אני באה להגיד - שאגב, אני כבר מזמן לא מגדירה את עצמי ימנית, כי מבחינתי אין לי בית פוליטי - אבל אני כן אגיד שברמה הלאומית אני לא מסוגלת לעשות דבר כזה.
רחלי: כן, גלית, אבל שנייה, מבחינה חינוכית להצביע לרשימה המשותפת או להצביע ל-whatever, מה שזה לא יהיה, בסדר? לציונות הדתית, מה שזה לא יהיה, סבבה?
גלית: לא, לא ציינתי את הציונות…
רחלי: לא משנה, לא טענתי שאת… [גלית צוחקת] זה שני צדדים של אותו מטבע מבחינת ה… מה יש במרכז. בסדר? מה שיש במרכז זה חברה. אז נגיד, המקום הלאומי, בואכה לאומני, יבוא ויגיד: "העם". סבבה? אבל מה שיש במרכז זה החברה. הראייה שלי לחברה מתוקנת, אידיאלית, whatever, היא נגיד משהו שלכאורה שהרשימה המשותפת יותר מתכתב איתה, אוקיי? והראייה שלך היא אחרת, ועכשיו לא נביא גם מפלגות, כי זה מרדד את זה.
גלית: לא, אבל את זוכרת ש… אבל…
רחלי: אבל בסוף מה שיש במרכז זה החברה. ואני חושבת שאנחנו נעות סביב חינוך ששם במרכז את החברה, אוקיי? שזה דבר מאוד-מאוד-מאוד חזק, ואני חושבת שאנחנו מאמינות בו מאוד חזק ולא סתם, כלומר, זה לא דבר רע, לבין חינוך ששם במרכז את האדם. אוקיי? ואני חושבת שזה שני מקומות שחיים בי בצורה מאוד-מאוד חזקה, והם לא תמיד מתיישבים. בואי אני אספר לך סיפור על בני בכורי, כשהוא הגיע לגיל של תנועת נוער.
גלית: שאני הייתי המורה שלו לספרות…
רחלי: נכון.
גלית: …צריך להגיד את זה.
רחלי: בכל אופן, כשאני גדלתי בתנועת נוער, והיא הייתה דבר מאוד-מאוד מרכזי בהתפתחות שלי, וגם מבחינת האתוס החינוכי שאני גדלתי עליו במשפחה שלי, תנועת נוער זה המקום. אני חושבת שתנועות הנוער היו פעם מה שהן מכינות, כלומר, פשוט הם קצת איבדו מהיכולת שלהם להתנהל בצורה הזאתי, חברת הנוער כבר לא יכולה להתנהל ככה תחת קטינים, אז היא עברה למכינות. אבל אני חושבת שבבסיס תנועות הנוער היו המקום הזה, של חברת הנוער שמנהלת את עצמה ומפתחת את המנהיגות וכולי וכולי. וזה היה מקום מאוד-מאוד-מאוד מרכזי בבנייה של האופי שלי ושל האישיות שלי.
גלית: ושופע אידיאלים.
רחלי: נכון. וכשהגיעה העת שידידיה ילך לאיזשהי תנועת נוער, קודם כל היה לי ברור שהוא ילך. אוקיי? אז בסדר, אני הייתי ב"עזרא", כי הייתי דוסית, אז היה לי ברור שהוא לא ילך ל"עזרא", אבל היה לי ברור שהוא ילך לצופים או לבני עקיבא, הייתה לי גם העדפה שהוא ילך לצופים, לא משנה. ידידיה סלד מהדבר הזה. הוא לא סבל להיות שם. כאילו, תיאורים של כאילו, היינו מגיעים לקחת אותו והוא היה יושב מכונס בצד בתוך עצמו. ואמר: "אני לא רוצה, אני לא רוצה להיות שמה". וידידיה, בחושיו המאוד-מאוד חדים ובחינוך שאני הענקתי לו, אין פה, זה לא גדל מכלום. הוא זיהה מאוד-מאוד מהר את האלמנטים המיליטריסטים של הדבר הזה, על גבול הפשיסטים של הדבר הזה, וסלד מהם. באמת סלד מהם. הוא אמר, אני לא יכול לסבול את המורל הזה. דיבר על המורל. זאת אומרת, הוא לא יכל לסבול את ה… [משמיעה קריאות פרימיטיביות ו"חייתיות"]
גלית: מורל זה פשיסטי בעינייך, רחלי?
רחלי: לא, מורל כשלעצמו לא.
גלית: מה פשיסטי בתנועות נוער?
רחלי: מה פשיסטי בתנועות נוער? [צוחקת בלגלוג]
גלית: כן.
רחלי: אולי זה לפרק אחר, אבל אני אגיד…
גלית: לא, תגידי בשורה.
רחלי: לא, אני אגיד. ברור שה… ברור לך, שתנועת הצופים הוקמה כדי לדמות יחידות צבאיות, כדי להכין…
גלית: כל דבר צבאי הוא פשיסטי? אני צריכה ל…
רחלי: כל דבר צבאי יש בו סכנה פשיסטית. בוודאי.
גלית: בסדר, יש הבדל… טוב.
רחלי: לא, אז, אז כן, בסדר.
גלית: לרקורד [צוחקות] אני רוצה שזה יירשם…
רחלי: כן.
גלית: שבעיניי, אף תנועת נוער ישראלית היא לא פשיסטית.
רחלי: בסדר. אבל אני אגיד…
גלית: אפילו המכינות הם לא פשיסטיות, [רחלי מצחקקת] בעיניי.
רחלי: אני אגיד שלידידיה היה חוש מאוד-מאוד-מאוד חד להבחין בזה. עכשיו, אני התקוממתי נגד זה. אני נלחמתי איתו. אני רציתי שהוא יהיה בתנועת נוער. אני חשבתי שזה חשוב. עכשיו, בו בזמן שאני רציתי שיהיה בתנועת נוער, וחשבתי שזה חשוב, הרי גם נתתי לו מתחת לפני השטח את הכלים לאבחן שיש פה משהו שלא רואה אותו כפרט, ושמרדד אותו כפרט.
ואז הוא מצא את עצמו במקום שמוצאים את עצמם האינדיבידואליסטים, בחוגי סיירות. בסדר? אבל… וכמובן שגם אורי לא הלכה לתנועת נוער, ומעניין מה יהיה עם שאר הילדים, אבל זה כאילו איזשהו חלום שאני הייתי צריכה לשחרר אותו מתוך איזשהי הבנה, שאני נתתי להם חינוך אחר, והוא מראה את תוצאותיו, ויש פה גם צדדים שלא רק שאני פחות אוהבת, אלא שאני אפילו מתביישת בהם קצת. של כאילו, רגע, אז אתה לא רואה את הכלל? אתה לא מבין שזה חשוב? אתה לא בונה את האופי שלך?
גלית: אז איך את מיישבת את זה?
רחלי: קודם כל, אני חושבת שבבסיס של בניית הפודקאסט שלנו עמדה השאלה על איך אנחנו מתייחסות לקונפליקטים.
גלית: נכון.
רחלי: אני לא מיישבת את זה, אני חיה את זה. אוקיי? אני חושבת שאני חיה את זה בהמון-המון רבדים, גם כאמא וגם כמחנכת. בהמון-המון רבדים. את הרצון לתת גם את זה וגם את זה. לדעת ש… לדעת שיש פה דברים שהם לאו דווקא הולכים ביחד, ושיש מחירים. שיש מחירים. אבל אני חושבת שהשאלה של הפרט והכלל, שהיא נמצאת בצורה מאוד-מאוד-מאוד עוצמתית בחינוך של המכינות, ועד כדי האסונות שיכולים לקרות בהם, היא מאוד-מאוד, [פאוזה] אני חושבת שהיא מאוד-מאוד עוצמתית.
גלית: נכון, אבל רגע, אנחנו צריכות לסיים במשהו.
רחלי: נכון, אנחנו צריכות לסיים. אז לכן אני אומרת…
גלית: יש שאלה, יש שאלה.
רחלי: לכן אני אומרת, רגע שנייה, אני רוצה לסכם את זה.
גלית: אוקיי.
רחל: ולהגיד, שהאתוס של המכינה, כאתוס שאומר: "הכלל", אוקיי? "זה עם ישראל", אוקיי? "והאחריות על שלומו של עם ישראל, היא עליי". אוקיי? הוא אתוס, [שתיקה] אנחנו חייבים אותו. סבבה?
גלית: אנחנו זה עם ישראל?
רחלי: את יודעת, אני אגיד, החברה זה ישראל, סבבה?
גלית: אוקיי, כן.
רחלי: אבל כן, אנחנו חייבים אותו. כי אבוי לנו אם לא.
גלית: כן? את עדיין מאמינה בזה?
רחלי: בוודאי, אני לא… אינני אינדיבידואליסטית, בוודאי שלא.
גלית: אוקיי.
רחלי: אני לא ליברלית גם, עוד נדבר על זה. [גלית צוחקת] אבל אנחנו מנסות לסכם…
גלית: כן.
רחלי: ואני אגיד שזה מקום שהוא חייב להיות, אוקיי? עכשיו השאלה היא, איך ביחד עם זה, אנחנו מלמדות את האנשים שאנחנו אחראיות עליהם, בכל מיני תחומים בחיים, למצוא את עצמם גם בתוך זה. אוקיי? זאת השאלה בעיניי. ו…
גלית: ועדיין להיות באיזה תודעה של כלל.
רחלי: ועדיין להיות באיזה תודעה של כלל. זהו.
גלית: אז…
רחלי: עכשיו אנחנו נסיים בשאלה…
גלית: כן.
רחלי: שכנראה תלווה אותנו לאורך הפודקאסט הזה.
גלית: אז…
רחלי: של - למה לא להיות מורה במכינה? כלומר, הנה, עכשיו יש לנו פתאום הזדמנות לחשוב מחדש. אני מניחה שזה קוסם לך, במובנים מסוימים.
גלית: זה מאוד קוסם לי. בעיקר בגלל שחבר'ה שמגיעים למכינה, הם נהיו בני-אדם לפני רגע. זאת אומרת, הם בדיוק בגיל שבו הם הופכים לאנשים ונשים. הם שם מתוך בחירה.
רחלי: זה הדבר במכינה כזו.
גלית: ששתינו יודעות שזה הבדל עצום, ולכן לעבוד איתם זה לעבוד עם ספר פתוח שמגיעים… כאילו, הם מגיעים, רוצים לשמוע, רוצים לעבוד, רוצים… כשאנחנו בתיכון, המלאכה שלנו היא להצליח לגרום למשהו, לקרות בתוך מסגרת ש…
רחלי: בתוך הכפייה.
גלית: בתוך הכפייה. ו… [נושמת עמוק] למה לא? אני חושבת שכל מה שדיברתי עליו קודם הוא ה-למה לא. אני חושבת שאני לא מסוגלת להיכנס, יש לי שניות גדולה מדי אל מול… אפילו שה… זאת אומרת, אם אני מדמיינת שיעור שבו אני נמצאת במכינה, או בכובע שלי כמנחה בכל הנושא של מיניות לחבר'ה צעירים, אם אני מדמיינת את עצמי עושה את זה, זה נראה לי אושר גדול. ואני חושבת שאני גם… יש לי הרבה מה לתת במקום הזה. אבל אני… לבוא ולהיות חלק מסגל של מכינה זה משהו שהוא כרגע מורכב לי מדי, ברמה האישית.
רחלי: בעיניי השאלה היותר מעניינת, האם את מכניסה את המכינה לתוך החינוך שלך בבית-ספר, כלומר האם את עושה מכינה בבית-ספר? הרבה פעמים גם אומרים על "קשת" שהוא בעצם מכינה. בהתנהלות שלו.
גלית: בחוויה שלי ממש לא.
רחלי: גם בחוויה שלי אותך ממש לא.
גלית: ממש לא. אני מקפידה להיות מבוגר אחראי בתוך כל כיתה שאני נמצאת בה.
רחלי: להכיר, אפרופו אחריות, להכיר באחריות שלך.
גלית: ולהיות, זאת אומרת, להיות… ההבדל בינינו הוא מאוד-מאוד ברור, כשברור מי כאן המבוגר ומי כאן הוא עדיין… לא ילד, כי הם לא. אני גם לא מתייחסת אליהם כמו אל ילדים, אני חושבת שיש הערכה גדולה לדבר הזה. אני כן מתייחסת אליהם כאל אנשים בוגרים ובוגרות. אבל מאוד-מאוד ברור, זאת אומרת אם יש… אני לא נכנסת איתם לעימותים מתוך מקום של… כאילו, אני המבוגר שסופג. ואני גם מוכנה שיכעסו עליי כשאני אומרת… כשאני מציבה גבולות מאוד-מאוד ברורים, ואני גם לעולם לא אנסה לאתגר מישהו ברמה שעלולה קצת לשבור אותו, כי זה מוציא משהו מהכוח אל הפועל. זה משהו שאני פשוט לא מוכנה לעשות אותו.
רחלי: אני חייבת להגיד שמה ש… אני חושבת שנקודות המשיכה למכינה הם גם נקודות הדחייה מהמכינה.
גלית: נכון.
רחלי: כי המקום של אנשים, כאילו, שעכשיו יוצאים אל העולם, והאלמנט של הבחירה, הוא בדיוק המקומות שכאילו הופכים את זה ל… הרבה פחות מעניין מבחינתי. ואגב, גם פה יש אלמנטים של כלל ואחריות על הכלל. אני לא מעוניינת לשרת את מתי-המעט, יחידי הסגולה, שהתקבלו למדרשה למנהיגות, אני מעוניינת לשרת את כלל עם ישראל. תגלי.
גלית: איזה צדיקה.
רחלי: ולתת להם איזה שהם כלים ואיזה שהם… כן, אני חושבת שאיזה שהם כלים לעבוד איתם, כלים התפתחותיים, גם אם הם לא יגיעו לחוד של החנית של הדובדבן של הקצפת.
גלית: אני כן אגיד, אבל, שאני כן חושבת ששתינו אבל צריכות להכיר בזה, ולכן זאת תישאר שאלה פתוחה, שחלק ממשבר גיל הכמעט-אחרי ארבעים שלנו הוא גם חוסר, כאילו חוסר המוכנות לעבוד בתנאים האלה יותר. זאת אומרת, עד כדי כך זה שהילדים לא שם מבחירה זה דבר אחד, אבל יש עוד כל-כך הרבה תנאים שמקשים, אז…
רחלי: המערכת שמכלה את עצמה היא ללא ספק אחד המשברים הגדולים האישיים שלנו, אבל אני מקווה שכל הורה דואג מאוד…
[מוזיקת רקע]
…ואולי ייקח אחריות וזה ברור, וזה אולי לפעם הבאה.
גלית: נכון.
רחלי: יופי, גלית.
גלית: יופי, רחלי.
רחלי: את יודעת כמה זמן לקח לנו?
גלית: כמה?
רחלי: אה… בדיוק…
[מוזיקה מתגברת, קולותיהן מתרחקים]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments