חינוך מחדש - פרק 8
- רותי מושקוביץ
- Sep 8
- 20 min read
ממשיכות לדבר על המשבר בחינוך ומתמקדות הפעם בצוותים החינוכיים
תאריך עליית הפרק לאוויר: 30/03/2024.
רחלי: [צוחקת] אמרו לי זה הרבה פעמים. זה הבעיה.
גלית: אל תגעי בכלום!
רחלי: אבל לא על… לא על דברים כאלה.
גלית: אל תגעי בכלום [רחלי צוחקת]. לא, זה לא ההקלטה, את מוחקת את זה.
רחלי: אני אחליט, אני העורכת פה.
גלית: לא הבנתי. זה כאילו מבחינתך התחלנו?
רחלי: כן.
גלית: טוב [רחלי צוחקת]. ערב טוב, רחלי.
רחלי: שלום גלית, מה נשמע? אנחנו מקליטות בשעת לילה מאוחרת יחסית לסאחיות שאנחנו.
גלית: נכון. סליחה, סאחית זאת רק את.
רחלי: אה, לגמרי, לוקחת על עצמי.
גלית: הגיעו אלינו לא מעט תגובות. אני חושבת שזה היה פרק שנגע באיזה עצב חשוף.
רחלי: בעיקר מאנשי ומנשות חינוך.
גלית: כלומר, נכון. נכון. בוודאי.
רחלי: לא, אני לא חושבת שזה מאוד פרץ, ואפילו אני אגיד שכאילו אנשים שהם לא לגמרי בתוך החינוך הרגישו שהם לא ב-100% מבינים. על מה, על מה בדיוק אנחנו מדברות.
גלית: נכון, אבל זה… אני… אני כן מרגישה ש… מ… מהחברות והחברים שלנו מהתחום, אני מרגישה שנגענו במשהו מאוד כואב. כמו שבאיזשהו מקום ידענו שאנחנו עושות. ולך אני אמרתי בעקבות ה… גם בעקבות התגובות שקיבלנו, וגם שמצד אחד אנחנו נדבר על… אנחנו נמשיך את הפרק הקודם, ואנחנו נדבר עוד… על עוד מאפיינים וקווים למשבר שלנו ושל מערכת החינוך. אבל יש איזה צורך לומר שבהמשך אנחנו נהיה עם הפנים קדימה גם. וחשוב לי לומר שאנחנו נדבר, אנחנו נדבר על זה. אנחנו נמשיך לעסוק ולדבר חינוך, גם על מה, מה עוד צריך וניתן לעשות. אחרי שהם… אני מקווה.
רחלי: אנחנו נמשיך לדבר את זה ואנחנו גם באמת רוצות לפתוח את ה… לפתוח את החדר לעוד אנשים וכאילו לייצר פה שלישיות כאלה ואחרות כדי באמת גם להעשיר את עצמנו וגם באמת כאילו להפוך את זה לרב שיח כזה. ואני חושבת ש… קודם כל אני גם זקוקה לעוד אנשים. כי אני מודה שלא בא לי לפתור את זה כל כך מהר. כלומר, מהבחינה הזאתי של: "לא, לא, אל תייאשו אותנו". כאילו, אני מרגישה שקצת החלפנו תפקידים, כי אני בפרק הקודם הבעתי את החשש שלי של לייאש. ועכשיו כאילו אני אומרת, אוקיי, אבל זה המקום שאני נמצאת בו. ואל, אל תרמו אותי בזה שכאילו… אה, לא, בואי, בואו נהיה מספיק יצירתיים ונפתור את זה. לא, יש פה משבר עמוק.
גלית: את צודקת, ואני… אני… זה לא מהמקום הזה, אבל יש פה גם מקום אמיתי של… את צודקת שזה… העוצמה של הקושי והאתגרים והבעיות והשבר היא, אני לא מתכוונת להפחית ממנה לרגע. מן הצד השני, אנחנו עוד בפנים. אני רק אומרת שאאם… אנחנו עוד נשרטט בקווים מאוד מאוד בהירים את המשבר ואת חומרתו. אבל זה לא הדבר היחיד שאנחנו נעשה.
רחלי: כן.
גלית: זה כל מה שאני אומרת. ואני, לאור התגובות שקיבלנו, חשוב היה לי לומר את זה. את צודקת שאולי החלפנו תפקידים במקום הזה, אבל רציתי. ואחרי שעשיתי את ההקדמה הזאתי, אז אני רוצה לדבר על תקופת הקורונה, כסוג של מקרה בוחן, שגם, אני חושבת שבהרבה מאוד מובנים, ודיברתי על זה קצת בפרק הקודם סביב משהו מאוד ספציפי, ועכשיו אני אדבר עליו בצורה קצת יותר שנוגעת למקום של… של המורה, המחנכת, ופחות על מצבם הנפשי של התלמידים והתלמידות. אבל זה גם מקרה בוחן של משבר שפקד את המערכת ואיך היא התמודדה איתו, וגם מין טלטלה שחשפה הרבה מאוד בעיות שהיו קיימות גם ככה. אני חושבת שאפילו הייתה איזה תקופה, אני זוכרת איזה רגע כזה בזמן, אולי את תגידי לי אם זאת הייתה החוויה שלך גם. היה אפילו איזושהי תקווה שבעקבות הקורונה וכל הטלטלה המטורפת הזאת, אולי אחריה תהיה איזה הבנה שצריך לחולל שינוי עצום וזה יקרה. אממ… ספוילר? NOT.
רחלי: ספוילר, זה לא קרה.
גלית: זה לא קרה.
רחלי: קורים דברים אחרים…
גלית אה…
רחלי: כאילו כשאני… כאילו אני רוצה שאת קודם תדברי אבל אני…
גלית: נכון. אז…
רחלי: אני, אני בוודאי החזקתי במחשבה הזאתי וממש כאילו הייתי בהיי.
גלית: אני זוכרת, אני זוכרת שיח כזה. אז, אז אני אגיד משהו על חווית הקורונה שלי. אני, מבחינתי, החוויה המרכזית שאני חוויתי בקורונה, בתקופת הקורונה בתור מחנכת כיתה ומורה, הייתה הבנה מאוד מאוד עמוקה דווקא, שאין תחליף ללמידה, פנים אל פנים, מורה בכיתה מול תלמידים, שיש מגע אנושי. אבל היה איזשהו שלב שבו הבנתי שלא מחפשים, לא מחפשים פתרונות עומק לשום דבר. זאת אומרת, זה לא שיש… כאילו מזהים את האתגרים שאנחנו נמצאים בהם עכשיו ובונים איזשהו משהו שיספק מענה לאתגרים האלה, אלא המערכת הזאתי, אני חושבת כמו הרבה מערכות בישראל, היא שורדת. תכליתה היא לשרוד. כל צורת ההתנהלות והתקשורת שבין מה שקורה בתוך בית ספר, למה שקורה ב… אל מול מי שמכתיב את התוכניות, מכתיב את הנהלים, את כל… פשוט זה נתק. זה נתק שבעיניי הוא… הוא חמור מאוד. ומה שקרה בקורונה, הוא רק דוגמה לדבר הזה, וזה קרה בעוד, בעוד הרבה מאוד רבדים, ומה שאני תיארתי עכשיו הוא רק דוגמה. אז זה בתוך הקורונה עצמה.
רחלי: אבל כאילו תסבירי עכשיו איך… כאילו נגמרה הקורונה, אבל אנחנו עדיין סוחבות את זה.
גלית: נכון, אז… אז כן נגעתי בזה בסיפור של תלמידים ותלמידות שאיבדו מיומנויות מאוד חשובות, גם חברתיות וגם לימודיות, ואנחנו מתנהגים כאילו הפער הזה לא קיים. מלבד הבגרויות, שיש בהם מיקוד אחר, או כאילו שזה…
רחלי: התאמות מסוימות.
גלית: התאמות מסוימות שהם פתרון מאוד מאוד חלקי, כי פשוט אנחנו נתקלות בכיתות, שזה ממש ברמה של… נגיד יותר ויותר את רואה חוסר יכולת של תלמידות ותלמידים פשוט להחזיק מעמד 40 דקות בתוך כיתה. או אפילו לחבר איזשהו קו של בין אם אני לא אגיע…
רחלי: שזה סיבה ותוצאה הכי פשוטים. כן.
גלית: כן, אם אני לא אגיע… ואני אתן דוגמה, אם אני לא אגיע למבחן, אז תהיה לזה השלכה על המשך הלימודים שלי. הם פשוט לא מגיעים ואז הם כזה: טוב, אז אני אשלים. מתי תשלימי? ואז הם מבינים ש… אני מדברת איתך על תלמידים שהם עכשיו בכיתה י"א. שזאת הכיתה הכי עמוסה מבחינת בחינות, בגרויות וזה.
רחלי: וזה ספציפית זה המחזור שהכי נדפק מהקורונה.
גלית: נכון. זה כי הם היו…
רחלי: היו ב-ז'…
רחלי: הם היו ב-ז' כשזה התחיל, בדיוק במעבר לחטיבה. ופשוט יש שמה קריסה ברמות שאנחנו לא חזינו בהם קודם. ואין פתרון עומק לדבר הזה. אז עשו הקלות כלשהן בבגרויות. זה לא משנה. עדיין… גם יש כאן דברים בעיניי שהם כל כך יותר חשובים לפעול בהם מאשר להצליח לעשות בגרויות. אבל אין שום… אין שום גורם שאנחנו אומרים, אוקיי, בוא נעשה את החשיבה הזאת. הייתה קורונה, התחילה גם שנה במלחמה מטורפת, אז אולי נעשה שנייה, אולי נמצא משהו אחר כרגע שמערכת החינוך זאת תהיה המטרה שלה עכשיו. אין בכלל חשיבה מהסוג הזה. יש איזה מין… התחושה היא ששמים פלסטר על פלסטר על פלסטר על פלסטר בכל מיני דברים, ואז את, כאילו בסוף בסוף השרשרת, את כמורה בכיתה אמורה פשוט איכשהו, איכשהו להסתדר עם כל הנתונים ולעשות את ההכי טוב שלך. ואני אומרת כאילו, אני מרגישה גם על עצמי וגם בסביבתי, שההכי טוב שלנו הוא הולך ונהיה…
רחלי: הוא לא מספיק.
גלית: הוא לא מספיק.
רחלי: אז כן, אני אדבר על הקורונה, ותוך כדי שדיברת, מצאתי פוסט שפרסמתי ב-16 במרץ 2020, ש… אני לא יודעת כמה ימים זה לתוך הסגר הראשון, אבל… לא הסגר, סליחה, הפסקת הלימודים. עוד היה איזה שלב באמצע שעוד לא היה ממש סגר, אבל זה ממש בשבוע הראשון. ואני ממש הייתי מהאנשים שהיו בהיי. לא סתם ב… בהיי. אני הרגשתי ש… שנפתחת פה הזדמנות מטורפת. עכשיו אני גם אגיד שזאת הייתה השנה הראשונה של ההקמה של בית הספר שהקמנו, אז זה גם התחבר לי עם אנרגיות כאלה של הקמה ושל חלומות ושל כל מיני דברים שרצינו לעשות אחרת בתוך הדבר הזה. וזה היה מאוד מאוד חזק מבחינתי. ואני גם זוכרת את עצמי מרצה את מה שאני תכף אקריא לך לכל… תחת כל עץ רענן. אני מניחה שגם את שמעת את זה בזמן אמת וזה בסדר שאת לא זוכרת. [גלית צוחקת] אממ… אבל אה…
גלית: איך ידעת, רחלי?
רחלי: מה, שאת לא זוכרת?
גלית: כן. [רחלי צוחקת]
רחלי: אממ… אבל אבל אני חושבת שבוודאי חלק מהמשבר הוא הנפילה, הוא הנפילה של אחרי, כלומר, ההבנה שבאמת שום דבר לא השתנה.
גלית: ממה היית בהיי, רחלי? תסבירי, תדברי.
רחלי: אז אני, אז… אני מקריאה לך עכשיו, ואז אני אנסה גם לנתח את זה יותר. אז כתבתי ככה:
"16 במרץ 2020.
מלינים על מערכת החינוך ובצדק, שהיא מיושנת ולא רלוונטית. שהיא מתפקדת כמתקן כליאה לילדים. שהיא מחסלת הזדמנויות ללמידה. ובכל זאת, מה שמשמח אותי בימים טרופים אלו. 1. הילדים הפרטיים שלי התבאסו מאוד שאין בית ספר. זה מקום שהוא בית ומשפחה בשבילם. 2. התלמידים והתלמידות שלנו התעוררו הבוקר בציפייה גדולה להתחיל ללמוד ולשוב להיפגש, גם אם באופן וירטואלי. הם מחפשים את הקשר וסומכים עלינו שנעזור להם. 3. מערכת החינוך מתעוררת לחיים. צוותים חינוכיים בכל רחבי הארץ התארגנו במהירות ויעילות שיא למצב החדש. שיעורים מתקיימים, חשיבה על חידושים והתפתחות נעשית כל הזמן, משכללים יכולת… יכולות פדגוגיות. עובדים קשה. ברור לי שהפירות של המצב הזה עוד יגיעו חזרה לבית הספר גם בימי שגרה".
ברור לי. אוקיי?
גלית: זאת אומרת, את חשבת שזה היה כמו איזה מין אתחול? מין ריסטרט כזה, שייצר מלא חשיבה ועבודה וזה.
רחלי: אממ יש… יש מושג כזה שנקרא גורם משבש…
גלית: כן.
רחלי: שבעצם גורמים משבשים הם הזדמנות לצמיחה וצריך כאילו to embrace them. ומאוד מאוד דיברו על זה בכל מקום, כאילו, בכל מקום בכלל ובמערכת החינוך בפרט, בימים האלה. ואני רק אגיד שלדעתי, פחות משבוע אחרי שפרסמתי את הפוסט הזה, אני לא יודעת אם את זוכרת, היה את השלב שבו הודיעו שהמורים, מוציאים את המורים לחופשה.
גלית: כן.
רחלי: אין בהם צורך בכלל. ואיך קראו לו, מנכ"ל משרד האוצר…
גלית: בר סימן טוב?
רחלי: לא, האוצר, שי באב"ד.
גלית: שי באב"ד.
רחלי: שי באב"ד אמר שהגננת שלו, הגננת של הבת שלו לא עושה כלום ב… זום, אז הוא לא מבין למה צריך לשלם למורים. והיה איזשהו שבוע שאסרו עלינו לעבוד. אני זוכרת שעבדנו במחתרת כולנו. כולנו אמרנו "ואף על פי כן נוע תנוע", ו"אנחנו ממשיכים ללמד כי אנחנו מאמינים שהתלמידים זקוקים לנו". אבל המדינה הודיעה לנו שאין בנו צורך. אני חושבת שכמו שאת אמרת, הקורונה היא, היא הייתה טריגר, היא הייתה טריגר מאוד מאוד קיצוני, אבל היא לא יצרה שום דבר, היא חשפה. היא חשפה את מעמד המורה במערומיו. כלומר, באמת הבנה עמוקה שהמדינה, נציגי המדינה חושבים שאין בי צורך ברגע המשבר העולמי הכי גדול שהיה פה מאז אני לא יודעת מתי, מאז מלחמת העולם השנייה. זה היה דבר אחד. והדבר השני היה כל השאלה של מה זה למידה ומה זה חינוך. זה חשף, אני חושבת, אותנו במערומנו, לגבי זה שאנחנו לא יודעים בדיוק, אני מדברת על אנשי החינוך, לא יודעים בדיוק מה זה למידה.
כלומר, יש לנו את הכלים שלנו שאנחנו מאוד נאחזים בהם, הכיתה, הלוח, ה… כל הדברים האלה, לקחו לנו אותם ולא ידענו איך להסתגל מחדש. עכשיו אני מאוד מסכימה איתך שחלק מהמסקנות הם שהמפגש הבלתי אמצעי הוא כלי חינוך מאוד מאוד חשוב. וגם ושהעולם הרגשי והפסיכולוגי הוא חלק, הוא חלק בלתי נפרד והכי משמעותי בעולם של למידה. אתה לא יכול לייצר למידה בלי קשר ובלי חיבור. אבל אני כן חושבת שמבחינה פדגוגית נחשף כמה אנחנו מיושנים. וגם בגלל זה אני גם נורא נורא התלהבתי, גם התלהבתי גם מהעניין הטכנולוגי, כלומר, גם מהזום עצמו. בהתחלה. לא כי רציתי שכולנו נעבור ללמוד בזום, אלא אמרתי, "זה יחייב אותנו לדייק יותר את הלמידה. מה עושים בלמידה? איך איך בוחנים תוצרי למידה?" כי יש משהו בזה שכשיושבים בתוך כיתה, ואם את מורה כאילו מה שנקרא טובה דייה, כאילו את יודעת להחזיק כיתה, לצורך העניין, את הרבה פעמים באשליית למידה. הם לא מפריעים, יש שניים שלושה שמשתתפים לך בשיעור, את חושבת שלימדת. והזום שמט את הקרקע מתחת להנחה המוטעית הזאת גם ככה. ואני מאוד מאוד… באמת מאוד קיוויתי שאנחנו נצליח להתחדש בתוך הלמידה. אז אני חושבת שזה דבר אחד, והשאלה השנייה של מה זה חינוך? ובאמת, כאילו לקחו לנו באמת את הכלי הכי הכי משמעותי. אבל אני חושבת שגם מאוד מאוד שיבשו לנו את המשמעות בכלל של החינוך.
גלית: באיזה אופן? תסבירי את מה שאמרת עכשיו.
רחלי: באמת ההצפה של המצוקות אל מול חוסר האונים שלנו. זה דבר אחד. הדבר השני זה הערבוב של המצוקות שלנו והמצוקות של התלמידים. כלומר, היינו באותה סירה. כולנו ישבנו בבית. כולנו היינו מנותקים מהחברה. כולנו היינו בחרדה מסוימת. כאילו המקום המאוד קלאסי של - אנחנו המבוגר האחראי, לנו יש נסיון ואנחנו משתמשים בו כדי לעזור לכם…
גלית: טוב, אני אני חייבת לעצור…
רחלי: לא קרה.
גלית: אני חייבת לעצור אותך במקום הזה ולהגיד שאני רואה את הדברים קצת אחרת. במובן הזה שאני דווקא חושבת שזה מאוד ברור לי מהי למידה. מה שאמרתי מקודם, הוא מאוד חידד לי מהי למידה. ומה… ומה… וגם מה הוא חינוך. זה דווקא ממש, יש לי תשובה לשאלה הזאת, וזה גם בא לידי ביטוי בקורונה. אני אגיד שאני, מבחינתי, דווקא בתחושה שלי, זה מאוד חידד לי את הלמידה שכן יש לי בכיתה. ואני כן יכולה להגיד לך שבגלל הקשר שלי עם בוגרים שלי, וזה, זה נכון שכמו בכל קבוצה, יש את אלה שלומדים יותר ויש את אלה שלומדים פחות, אבל אני לגמרי יש לי תחושת ביטחון בזה ש… שוב, במדדים יחסית כאילו של רוב, מתרחשת למידה כשאני מלמדת בכיתה. את צודקת שתמיד בוודאי שצריך להתקדם ולשנות דברים…
רחלי: מאוד מאוד מעניין אותי…
גלית: רגע, זה דבר אחד. דבר שני, בקטע של המהות של החינוך, אני דיברתי על זה גם בפעם הקודמת. אני חושבת שבית ספר הוא המקום, פחות או יותר היחיד בעולם, שבו אפשר, בנוכחות מבוגרים אחראים, לתרגל יחסים ולתרגל תקשורת בין אישית. ו…
רחלי: שזה חוזר לשאלה - מה זה חינוך?
גלית: נכון, נכון. ואני אומרת, לי ברור שכל דבר שאני עושה בבית ספר, בין אם זה שיעור בכיתה, בין אם זה יציאה לטיול שנתי, בין אם זה יציאה להתנדבות, בין אם זה שיעורי חינוך ובין אם זה פעילות משותפת, לא משנה מה, אני פועלת עם קבוצה ואנחנו מתרגלים את היחסים בתוך קבוצה ואת ההתנהלות שלי בתוך קבוצה ומערכות יחסים ומה שאת רוצה. ולכן אני, את כל מרצי בקורונה, אני הוצאתי על להצליח לייצר מפגשים בקבוצות קטנות בחוץ. מהשנייה הראשונה שזה היה מותר. ובגלל שאני בבית ספר שאני מלמדת בו, שדובר בו רבות פה, אז נתנו לי. נתנו לי את האופציה לעשות את זה, וזה רק חידד לי יותר… ובקטע הזה אני רוצה להגיד ששוב, אלא אם כן את באמת, את יודעת, קורה לפעמים שאנשים נמצאים באיזה משבר שלא ניתן, שהם לא מסוגלים לתפקד, אבל אני חושבת שרוב… רוב נשות החינוך שאני מכירה, ואני בעצמי, בחוויה שלי, זה שאני הייתי במשבר איתם ביחד, זה לא מוריד מהיכולת שלי, לצורך העניין, לרכז את הקבוצה הזאת שמתמודדת עם הדבר הזה ביחד. יש לזה הרבה מאוד כוח, שאנחנו ביחד בתוך החוויה, וזה משהו שהוא מאוד מאוד דוּבּר ואני חושבת ש… אני ממש במקרה הייתי מחנכת של כיתה שחינכתי במשך ארבע שנים, בתוך הקורונה, וממש ראיתי איך חווית המשבר המשותפת שלנו, והאופן שבו אני דיבררתי אותה ככה, כי אנחנו ביחד בתוך הדבר הזה, אבל עדיין הייתי, עדיין הובלתי את זה באיזשהו אופן, זה היה משהו שמאוד קירב וחיזק.
רחלי: אני רוצה להגיד ככה, קודם כל, מאוד מאוד מעניין אותי חילופי התפקידים בינינו בפרק הזה, כי אנחנו התחלנו את הפודקאסט הזה בזה שאת… שאני סימני הקריאה ואת סימני השאלה.
גלית: כן.
רחלי: ואת מדברת עם המון המון סימני קריאה עכשיו, כאילו אני לא רגילה בכלל לשמוע אותך מדברת ככה.
גלית: כן.
רחלי: ואני עם הסימני שאלה. ואני רוצה להגיד, כאילו קודם כל אני… אני באופן בסיסי שמחה על זה שאנחנו נעות בתוך התפקידים.
גלית: לא, אבל… כן, כן… אני, למרות שחשוב להגיד, לא אמרתי דבר חשוב בסוף. אבל שחוסר האמון שלי במי שנמצא מעליי, שוב, לא הנהלת בית ספר, ממש לא. אבל… אני לא יודעת אפילו להגיד מי מקבל את ההחלטות לגבי מדיניות של מה בתי ספר עושים. כן או לא. מבחינתי הם לא ראו שום דבר ממה שבאמת חשוב בעקבות הקורונה, כאילו, ובעקבות המשברים. יש… יש את מה שאמרנו שקרה, ויש את הדברים, את הקשיים שהעמיקו בעקבות הקורונה, הפערים בין תלמידים בתוך כיתות, המשברים הנפשיים, כל הדברים שדיברנו עליהם…
רחלי: לא, אבל אני…
גלית: מה שאת אמרת, וכבר נגענו בו בפרק הקודם, הזלזול של המדינה וההורים במורים, שיש פה איזה מחשבה ילדותית שאפשר… ופה אני, אני כבר אקפוץ לדבר הבא, שהם…
רחלי: לא, אני לא אתן לך כי אני… אני צריכה להשלים.
גלית: את לא תתני לי כי לא סיימת. אבל זה דבר שמאוד מאוד העמיק, ואין לזה שום מענה. זאת אומרת, אין שום צוות חשיבה או חירום או משהו, של איך מתמודדים עם הדבר הזה. אבל תסיימי את מה שרצית מקודם.
רחלי: לא, אני אומרת ש… כאילו את אומרת… אני, זה דווקא הבהיר לי שאני כן יודעת מה זה למידה ואני כן יודעת מה זה חינוך, אבל… אבל כאילו אני מערערת על זה כי אני אומרת: העובדה היא שחזרנו והדברים לא חזרו להיות כשהיו, כלומר הם חזרו להיות כשהיו מהבחינה הזאתי שלא התפתחנו, אבל הם לא חזרו להיות כשהיו מהבחינה הזאתי שאנחנו סוחבים את המשבר הזה. אנחנו סוחבים את המשבר הזה, לדעתי לא רק בגלל השבר שנעשה אצל התלמידים, שהוא כמובן, אי אפשר, אי אפשר להתקדם צעד בלי להכיר בו, שהשבר שנעשה בקרב התלמידים בקורונה, ושוב אני אומרת, אני חושבת שהקורונה הייתה טריגר…
גלית: כן.
רחלי: כי אני חושבת שזה היה…
גלית: היא הקצינה, היא הקצינה דברים…
רחלי: מזדחל אלינו בכל מקרה.
גלית: כן, היא הקצינה דברים קיימים.
רחלי: אבל זה באמת עשה לנו איזושהי קפיצת הדרך בתוך הדבר הזה. אי אפשר להתעלם מהדבר הזה וחייבים לתת עליו את הדעת. וכמו שאת אומרת, הפער בין הצרכים לבין היכולת שלי לתת, הוא פשוט הפך להיות פער שאי אפשר לגשר עליו, באופן מאוד מאוד עמוק. אבל אני כן חושבת שהוא קשור גם בזה שהצוותים נגמרו. עכשיו שוב…
גלית: נגמרו, מה זה אומר?
רחלי: הם כנראה… אני כבר אגיד, אבל הם כנראה היו, הם כנראה היו בתהליך היגמרות ושחיקה והתשה, גם בלי שום קשר לקורונה. אבל הקורונה הייתה זרז מאוד מאוד רציני לזה. ואני גם עכשיו מדברת מנקודת מבט של מנהלת שהייתה בזמן הזה. ה… הצורך להחזיק כל כך הרבה אנשי צוות במשבר כל כך עמוק, לא היה לפני. לא ככה.
גלית: כן.
רחלי: משהו ביציבות ובביטחון הבסיסי בעולם חילחל. וכשבתוך זה את נדרשת להחזיק תלמידים, ואת המשברים שלהם, ואת המשברים של ההורים שלהם, ואנשים פוטרו, ואנשים… לא משנה כל אחד והסיפורים שלו, אבל גם אצלך בבית, מישהו פוטר או הילדה שלך נכנסת למשבר מאוד גדול, או כל דבר כזה. שוב, סטטיסטית תמיד יש מורה אחת במשבר, לא יודעת מה, עוברת גירושים עכשיו. סטטיסטית, הצורך להחזיק אנשי צוות במשבר, ואני אומרת גם בתור מנהלת, הפער בין היכולת להחזיק אותם לבין התפקיד שלי של להחזיק את בית הספר במקביל, הלך וגדל.
גלית: אני… אנחנו ממש מסכימות.
רחלי: אז אני אומרת, לא, אז אני אומרת, יש פה יש פה דבר שכאילו, שכשאת אומרת, המשבר שנעשה בעולמות האישיים, והאישי הוא המאוד פוליטי בהקשר הזה, אבל המשבר שנעשה בעולמות האישיים של המורים, ערער גם את היכולת שלהם לתת לתלמידים. אוקיי? זה הדיוק שלי לדבר הזה. שאת אומרת, "לא, אני דווקא הבנתי מה זה חינוך, חינוך זה לעבוד…", זה זה זה…
גלית: לא, אבל אני אמשיך אותך ואגיד שמה שהעמיק בקורונה, זה התחושה שלי שלא נותנים לי את הכלים ואת האפשרות לעשות את הדבר הזה שאני יודעת שאותו אני צריכה לעשות. זה עוד יותר העמיק בקורונה ואחריה. ואני… וכאן אני אכנס כן לדבר הבא, שאני חושבת שהוא מאוד מאוד קשור גם למשבר הזה שאת מתארת בצוותי החינוך.
רחלי: כן.
גלית: יש…
רחלי: לא, אבל אני גם רוצה להגיד שאת אומרת, "משרד החינוך לא נתן שום מענה לדבר הזה, לא הקדיש לו מחשבה", ואני חושבת שהטרגדיה היא גדולה הרבה יותר. כי יש המון המון המון תוכניות, שבאופן ממש מוצהר המטרה שלהם זה התמודדות עם משבר הקורונה. בכל הרמות, ברמות רגשיות וברמות פדגוגיות וברמות של הישגים והורים, המון. זה לא פוגש את השטח במילימטר.
גלית: נכון. נכון.
רחלי: אה…
גלית: יכול להיות שהם קיימות, זה לא בא לידי ביטוי.
רחלי: בדיוק. עכשיו אני אומרת לך, הן קיימות, הן כתובות לעילא ולעילא, וגם יש איזה 7,000 מדריכים…
גלית: בתור, בתור מי שאולי ראתה את זה, יש להם קשר למציאות?
רחלי: לא, לכן אני אומרת. וכי… כי משהו בחילחול אל השטח הוא מאוד מאוד מנותק, וגם אני חושבת שזה בדיוק העניין, כלומר, מאוד עסוקים במעטפת של: "יצרנו תוכנית", "יש פה מדריכה שתדבר איתכם על זה", "תעשו השתלמות", אבל פשוט לתת למורים קצת יותר רווחה בפרופורציות של כמה מלמדים וכמה מתפתחים מקצועית ומקדישים זמן ל… לעסוק בדברים האלה. ב… בכמות השעות, בכמות התלמידים שדיברת עליהם…
גלית: אבל אני רוצה להגיד…
רחלי: בכל הדברים האלה…
גלית: אבל אני רוצה להגיד דבר יותר בסיסי, בסדר? כי אני חושבת שזה ממש ממש קשור. אני חושבת שיש כאן איזושהי אשליה במדינת ישראל, וזה המשך ישיר למה שאמרתי בפרק הקודם, שגם לצורך העניין מנכ"ל משרד האוצר יזלזל בתפקיד של אנשי החינוך, וגם הורים יזלזלו באנשי החינוך ובמה שהם עושים, ויעבירו ביקורת על כל צעד ושעל, גם על מה שכן עושים בזום ועל מה שלא עושים בזום ועל מה שכן מתחשבים ועל מה שלא מתחשבים, ושישדרו את השדר הזה עוד ועוד ועוד, ושעדיין יהיו מורים שאיכשהו יחזיקו את המערכת הזאתי, שכולם בונים עליה, אבל בקטע כזה מאוד טכני. כי יש יותר מדי אנשים מלמעלה ומלמטה. מלמעלה זה המדינה, נקרא לזה, המוסדות שלה, ומלמטה זה חלק לא מבוטל מציבור ההורים, ממש לא כולם, אבל חלק לא מבוטל, שאין להם, הם לא מביעים איזה הערכה עמוקה וחשיבות לדבר הזה, אלא זה מין משהו כזה שפשוט קיים ובונים עליו כעל זמן שבו אני יכול להיות בעבודה, או משהו שמחזיק את הכלכלה באיזשהו אופן.
רחלי: חוזרים לפונקציונליות.
גלית: נכון, ואנחנו פשוט נמשיך לשדר את התדר הזה, ועדיין יהיו את הפראיירים שיעשו את זה. זה מתגשם מול עינינו. והקורונה בקטע הזה הייתה מאיץ פסיכי לדבר הזה, שכל מיני אנשים אמרו: לא מוכנה לאכול את זה יותר. אני הולכת, אני, אני הולכת להיות מתכננת, אני הולכת להיות מיילדת, אחות, אני הולכת להיות… כאילו, אני לא יכולה להגיד לך כמה, כמה אנשים…
רחלי: אני הולכת מוכרת בחנות ספרים, כאילו.
גלית: אני הולכת, או לצורך העניין, היה היה איזשהו שלב, מיד אחרי הקורונה של כאילו, אני לא זוכרת אם זה בפתיחת שנת הלימודים הזאת או זאת שלפניה, שראיתי כתבה על אנשים שכאילו באמת אומרים, בעיקר באזור המרכז אגב, שעדיף להיות שליח בוולט. מבחינת כאילו…
רחלי: גם ככה מורים היום משלימים הכנסה.
גלית: נטו, נטו מבחינת זה. אז אני אומרת, מצד אחד יש לך פה משהו, שאני אומרת עוד פעם, אני חושבת שבאמת מדינת ישראל, והאנשים במדינת ישראל, שהמשפחה פה נורא במרכז, המסורת פה נורא במרכז. זה ברמת הרעיון, אמור להיות פה חשיבות על לדבר הזה שנקרא חינוך. אני חושבת שאנשים באמת מאמינים בזה, ועוד יש להם גם את הציפייה הזאת באיזשהו מקום ב… in the back of their heads, הם מצפים ממך להנחיל ערכים, הם מצפים ממך לדאוג לרווחת התלמידים. אבל יש איזה תהליך כרסום בלתי נסבל ביכולת לעשות את זה, במעמד, ב… והקורונה באמת, היא חשפה את זה בצורה שאני חושבת… היא חשפה את זה, כמו שאת אומרת, גם למורים ומורות בעצמם, שפשוט אנחנו מכירות באופן אישי, כאילו, זה יכול, זה הגיע מכל מיני כיוונים. כאלה שעזבו את מערכת החינוך כי אמרו, "אני… אני לא יכולה להיות מקצועית יותר". כאילו, פשוט מבחינה… "אני לא יכולה לבצע את העבודה שלי, אני עושה שקר בנפשי. אני בטוח יכולה לעשות טוב יותר לעצמי ולאחרים במקום אחר". וזאת ה… זה, זה, זאת הטרגדיה, בגלל שאני חושבת ש… דווקא הקורונה, ודווקא היא רק הוכיחה כמה חינוך, כמו שאני תופסת אותו, וכמו שאת תופסת אותו, כמה הוא צורך השעה. יותר מכל דבר אחר, אני באמת מאמינה בזה. אבל במקום שכולם יראו את זה ושיתחילו לקרות הדברים הנכונים…
רחלי: ויפנו את הדרך, מה שנקרא.
גלית: כן. אז זה לא… קורה ההפך. עכשיו, כאילו את יכולה לדבר בתור, בתור מנהלת, אני מן הצד, אני רק אגיד משפט ואת תפרטי עליו אם את רוצה. אני כמתבוננת מן הצד על צוות ההנהלה שלי, התחושה שלי הייתה שכל הזמן שמים להם מקלות בגלגלים. זאת אומרת, כל מהלך שהם ניסו להוביל, שהם אמרו, "אוקיי, זיהינו פה אתגר, אנחנו מציעות את הפתרון הזה". יומיים אחר כך הנחיתו עליהם איזה משהו אחר, שאותו הם חייבות לבצע [מוחאת כף] מהיום למחר, שהיה לא קשור למציאות. זאת אומרת, גם איזה מין חוסר אמון במי שנמצא באמת בתוך המערכת.
רחלי: אני…
גלית: לא בתוך המערכת, בתוך בית הספר עצמו.
רחלי: בשטח.
גלית: כן.
רחלי: אני אגיד שהמשבר, כאילו, מה זה המשבר? שהכאב אולי הכי גדול בתוך הניהול היה בדיוק הפער הזה שאמרתי לך קודם, שבו, כמנהלת, ברור לי שהדבר המרכזי שאני צריכה לדאוג לו זה ה-well being של הצוות שלי. מעבר לזה שכאילו פשוט, כי הם בני אדם וכדאי שיהיה להם טוב, כאילו גם בראיה המערכתית…
גלית: כדי שהם יוכלו לעשות את זה…
רחלי: בדיוק. גם גם בראיה המערכתית הכאילו פונקציונלית, של אם אני רוצה עובדים טובים, צריך להיות להם טוב, כאילו. וכמו שמחנכות עומדות מול כיתה ואומרות: "אני, אני נורא רוצה לתת לכם, אני לא עומדת בזה", הרגשתי אותו דבר מול הצוות. והרגשתי את ה… ממש את הקריעה בין הרצון להיטיב איתן לבין הצורך לנהל בית ספר. לבין הצורך שהמערכת הזאת איכשהו תתפקד, שתלמידים איכשהו יחזיקו את הראש מעל המים, שהורים איכשהו לא יבואו ויפרקו לי את הבית ספר. ובסדר, תמיד כמנהלת את… you're the bad guy, אוקיי?
גלית: ותמיד את גם צריכה כאילו לג'נגל בין המון גורמים שונים.
רחלי: נכון. ושוב, ואת יודעת שאין לי בעיה להעמיד את עצמי בפרונט, גם אמרתי את זה בפעם קודמת.
גלית: כן.
רחלי: להעמיד את עצמי בפרונט באופן ענייני. אבל כשהפער הולך וגדל, אמ…
גלית: תסבירי את זה רגע.
רחלי: זה נהיה סבל אמיתי.
גלית: אבל המציאות היא כזאתי שבאמת באמת בעוד כמה שנים אנחנו ממש יכולים להגיע למצב שבו פשוט אין מי שילמד את הכיתות. יש כבר בתי ספר, היו כתבות על זה…
רחלי: לא, ברור.
גלית: של מחנכת אחת לשתי כיתות, ואז…
רחלי: לא לומדים מדעים בשכבת ז', כל מיני דברים כאלה.
גלית: נכון.
רחלי: אבל אני כן רוצה להגיד שקורה, קורה עוד דבר, הוא גם קשור לקורונה, ושאלת אותי למה כתבתי אפרת גבעתי בהכנה שלנו. אז אני אגיד שאפרת גבעתי שהיא גם מתפללת איתנו בבית הכנסת וגם דוקטורנטית לסוציולוגיה, חוקרת את ההתפטרות… התפטרות של נשים בעקבות הקורונה. בעולם העבודה בכלל, לא בחינוך. אני לא יודעת אם היא בכלל ראיינה נשות חינוך בכלל. אבל היא, זה העיסוק שלה. היא, גם יש לה פודקאסטים עוד חברת קהילה שלנו, עם לאה גלבנד, שעוסק… "עובדות על זה", שעוסק בעולם העבודה. והיא באמת מדברת על זה שבעצם הקורונה חשפה בפני נשים, ואני חושבת שפה גם לאו דווקא יש הבדל מגדרי, את הפערים האלה, את המקומות האלה של כאילו כמה אני משקיעה לעומת כמה אני מקבלת. ובכלליות, בעולם העבודה, הרבה נשים באו ואמרו, "זה לא משתלם לי. אני רוצה אחרת".
גלית: מה זה זה? מה שאני משקיעה ב…
רחלי: ה… מה שאני משקיעה לעומת מה שאני מקבלת בעולם העבודה.
גלית: בעולם העבודה.
רחלי: אני רוצה אחרת. הן מתפטרות והן מחפשות לעצמן אפיקים אחרים. והיא אומרת שהרבה מהן הולכות להיות עצמאיות או חצי עצמאיות וכל מיני דברים כאלה. אבל היא גם מדברת על זה שנשים בגיל שלנו מסתכלות על הצעירות יותר ואומרות, "אני רוצה ללמוד מהן". ואני גם אגיד שיש תופעה בעולם העבודה, שהיא תופעה חדשה. אנחנו שייכות לדור שקודם כל, עבודה היא זהות. אוקיי? היא זהות מאוד מאוד חזקה. ואני חושבת שאנחנו מדברות על זה, חלק מהמשבר הזהות שלנו זה, מה זאת אומרת? מה אני אעשה אם אני לא מחנכת? מה אני אעשה אם אני לא מנהלת? מי אני? אוקיי?
גלית: כן.
רחלי: והדורות הצעירים יותר לא רואים עבודה ככה. הם לא מחזיקים בתפיסה הזאתי שעבודה היא זהות. והדבר הנוסף הוא, שמה שאנחנו רואות כדבר מאוד חיובי, יציבות בעבודה, להחזיק לאורך שנים במקום, להעמיק, לעבור שם תהליכים, עולם העבודה היום לא נוהג כך.
גלית: אז מה… אז מה רוצות… מה רוצות נשים בגילנו ללמוד מהצעירות?
רחלי: שנייה, אני כבר אגיד, אבל אני אגיד, עולם העבודה היום הוא עולם הוא עולם עבודה שבו כל שנתיים שלוש את מחליפה עבודה, ויותר מכך, אם את לא מחליפה עבודה, משהו לא בסדר איתך. יש לך איזושהי סטגנציה, את לא מספיק נועזת, את לא מספיק מחפשת, את לא מספיק מתפתחת. ומה שנשים בגילנו רוצות ללמוד מהמילניאליות, זה קודם כל להתנתק מהזהות המוחלטת אל העבודה, ולהגיד: יש עבודה ויש חיים והזהות שלי היא לא עבודה. והעבודה היא "it can go so far", כלומר, אני אשקיע בה כמה שאני אשקיע בה, הלב שלי, כל ליבי, לא. אני כן, זה חשוב, אבל זה לא ההתמסרות הטוטאלית הזאתי שאנחנו חוות, ובוודאי שנשים, ובוודאי שנשים שנמצאות יותר במקצועות שעוסקים בבני אדם, על אחת כמה וכמה מתמסרות לתוך הדבר הזה באופן טוטאלי, וזה על אחת כמה וכמה חלק מהזהות שלהם, כן? נשות טיפול שזה הזהות שלהם, נשות חינוך שזה הזהות שלהם, נשות בריאות שזה הזהות שלהם. אז קודם כל הן לומדות מהצעירות את זה שיש עבודה ויש חיים, וצריך להפריד, ולומדות את שיח הגבולות. "לא, אני לא עונה למיילים בעשר בלילה". למשל. אוקיי? או "אתה לא יכול לדבר אליי ככה". עם הרבה גבולות, והם גם לומדות את הגמישות הזאתי של: אני הרבה דברים. אני לא רק דבר אחד, עומדת במקום במשך 30 שנה שפעם זה היה נחשב כאילו הדבר הראוי.
גלית: וכשאת רואה את המפגש בין הדבר הזה לבין מה שדיברנו עליו בהקשר של החינוך?
רחלי: אז אני רואה מאוד בצוותי החינוך שהולכים ונהיים יותר ויותר צעירים. אני רואה את השיח הזה. אני רואה את השיח של הגבולות, אני רואה את הזה שהעבודה היא עבודה והחיים הם החיים, וצריך לשמור עליהם. ואני מצד אחד באמת נפעמת מזה. כאילו אני באמת מעריצה אותן על זה. כי אני אומרת, וואו, זה בריא. זה בריא לחיות ככה. ומצד שני, אני באמת כל הזמן תוהה, האם אפשר לחנך ככה, באמת? ואני חושבת שפה המשבר של החינוך הוא ייחודי יותר משאר מקומות העבודה. אני מניחה שגם בעבודה סוציאלית ובמקומות כאלה, זה משבר דומה, אבל, יש משהו בחינוך בגלל שזה נשמות שנפגשות, שהוא דורש בכל זאת איזושהי טוטאליות ואיזושהי יציאה מהגבולות.
גלית: הגבולות הפנימיים של של האדם. של המחנך או המחנכת.
רחלי: כן. עכשיו אני אומרת את זה ואני מיד כועסת על עצמי שאני אומרת את זה. כי לא, כי צריך גבולות, כי זה חשוב, כי את צריכה לשמור על עצמך, כי את לא יכולה…
גלית: אז… אז נדבר בשפה הזאת של יש איזה מתח עדין שצריך לשמור עליו, והשאלה איך עושים את זה.
רחלי: נכון. ואני ואני באמת תוהה האם השיח הזה, החדש הזה, ששוב, הוא, אני באמת נפעמת ממנו. כל כך לא השפה שלי. גם לא איך שחונכתי כמובן, אבל, אז אני תוהה כאילו כמה עמוק אפשר להגיע, כשזה השיח?
גלית: כמה עמוק בחינוך?
רחלי: כן. ובודאי בשאלת היציבות. זה לא מסתדר עם עולם בית הספר. עולם בית הספר מהבחינה הזאת נשאר עולם מאוד מאוד ישן. באיזה עוד עבודה, יש עוד עבודות כאלה, אבל כאילו הדבר הזה שבשעה שמונה את הופכת לדלעת, כאילו בשמונה בבוקר, את צריכה להיכנס לכיתה ואת הופכת לדלעת. זה לא "אני אגיע ב-8 ועשרה, והבוס יכעס עליי". לא, אי אפשר. את לא יכולה להגיע ב-8 ועשרה, את צריכה להיות עם הילדים האלה. הדבר הזה שהוא כל כך… הזמנים בו כל כך מקובעים, אל מול החופש הצעיר הזה שאומר: אני לא כבולה ליציבות הזאתי, הוא מאוד מאוד חזק. כאילו אומרת לך, מורות נגיד ש…
גלית: בעיניי, בעיניי, אבל מה שאת מדברת עכשיו, הוא פודקאסט… כאילו, זה היה, זה היה הפרק שלנו, אם לא היינו במשבר הכל כך קיומי של בכלל האם המערכת לא תקרוס לתוך עצמה לא מהסיבה של…
רחלי: אני לא, אני לא מסכימה. תראה, יש שוב, זה הרבה דברים, אבל אני ממש לא מסכימה איתך. אני חושבת שזה אחד מלב העניין, בגלל שכשבאמת המהות משתנה, המהות של עולם העבודה משתנה, והמהות של עולם החינוך לא משתנה, לא משתנה, ו… שוב, אני אפילו לא אומרת את זה בשיפוטיות. יכול להיות שאנחנו צריכים ללמוד איך לעשות את זה אחרת. אני מודה שאני לא, אני לא יודעת לעשות את זה אחרת, חוץ מלהיות שם ממש כל כולי, ואני חושבת שהפער הזה, מאוד מאוד קשה לגשר עליו, מאוד מאוד קשה לעשות תהליכי עומק ככה. ואני חושבת שזה דבר מרכזי.
גלית: אז ברוח הדברים שלך, אני חושבת שנשאר עם סימני השאלה. וזה יפה שמתוך כל הדיבורים על אופי המשבר, חזרנו לשאלה של…
רחלי: של איפה אנחנו.
גלית: לא. וגם לשאלה של אז מה זה חינוך? ואנחנו מבטיחות שנתעסק בשאלה הזאת.
רחלי: ונזמין אנשים לדבר איתנו.
גלית: ונזמין אנשים לדבר עליה, ואולי ננסה באמת לדבר על איך אפשר לעשות חינוך בתוך כל התסבוכת הזאתי, איך אפשר לעשות חינוך ומה זה, ולאן… לאן אפשר לקחת את זה מפה.
רחלי: אני לא אהרוס את הסוף באמירות ציניות.
גלית: לא, אבל רחלי, את ממש אומרת את זה.
רחלי: אני אומרת את זה, אבל אני גם מסתייגת מזה.
גלית: מותר לך, לא, מותר לך לחשוב שאין הרבה סיכוי, את יכולה להגיד את זה.
רחלי: לא לא, לא קשור לסיכוי, קשור ל-כמו שאמרתי לך בתחילת הפרק הקודם. האם הדבר הנכון שאנחנו צריכות לעשות הוא לא להמריד את כולם עכשיו כאילו.
[אות מוזיקלי]
רחלי: אולי זאת אחת התשובות שאנחנו נגיד. בואי נראה.
גלית: הלוואי. אולי נביא איזה מהפכנית. יאללה, שכוייח.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments