top of page

לשחרר את הדב - פרק 161 - מעכלים ביחד - עם נועה קולר

Updated: Apr 28



קישור לצפייה בוידאו - https://www.youtube.com/watch?v=L7yfWi-IJHo


תיאור הפרק:

בעקבות דרישות הקהל, 12 ימים מפרוץ המלחמה חזרנו לאולפן כדי לנסות ולהחזיר קצת שפיות לחיים שלנו, שהתהפכו לחלוטין ולא יחזרו להיות אותו הדבר.

דב במאניה, נדב בדיפרסיה ונועה התפקודית על חשיבות הביקורים אצל השורדים, לאבד את היכולת לווסת, זכות המטבוחה שעברה לידיים בטוחות, איזו מלחמה זו של בודו? ולמה דב הוריד חולצה בבית החולים?

—--


נדב פרישמן: תקשיב לי, תקשיב, תקשיב, אנחנו לא בתקופה רגילה, אתה תירגע, תנשום, תנשום! תנשום.

זה לא כמו כל המלונות שאתה הולך ורץ לילדים ואומר להם ׳דיברתי עם ביידן׳ ופורע את כל הילדים. אנחנו מגיעים לבתי מלון כל הילדים, עד שמושיבים אותם וזה, נכנס דוב, ׳הי! דיברתי עם ביידן היום!׳ כל הילדים קופצים עליו, מצטלמים איתו וזה, אז עכשיו אנחנו, עכשיו תקשיב, זה שאתה דוב הגרסה הרגועה, אתה יכול להיכנס לגרסה הרגועה?

דב נבון: רני מוחה.

נדב פרישמן: אתה מוחה? אל תמחה.

דב נבון: אני מוחה.

נדב פרישמן: לא אתה, אין לך זכות למחות.

דב נבון: לא, כי, זה התפקיד שלנו. זה התפקיד שלנו! אנחנו בתקופה מאוד, מאוד, מאוד, מאוד, בתקופה… אנחנו במקום אחר! לגמרי! לא זמן למחאות, זה התפקיד שלנו! תקשיב, תקשיב…

נדב פרישמן: אין מחאות! ישראל בחזית, עכשיו אין זמן למחאות ואין זמן לאנשים אשמים, ואין זמן, זה אין מחאות!

דב נבון: לא…

נדב פרישמן: עכשיו, אני, אני המנהיג של הפודקאסט הזה, אני המנהיג של הפודקאסט.

דב נבון: רגע, רגע, רגע אני רוצה להבהיר משהו כי אני באתי לפה כי, כי יש בי משהו, שיש לי הזדמנות באמת לשחרר.

נדב פרישמן: לא אתה באת…

דב נבון: לשחרר… לשחרר פחדים וחרדות. פחדים וחרדות זה אותו דבר?

נועה קולר: בסדר, פחד, חרדה זה יותר חריף.

נדב פרישמן: חרדה זה סוג של פחד.

נועה קולר: אבל זה יותר חריף, זה מחריף.

נדב פרישמן: תנשום, תנשום

דב נבון: אתה כבר עכשיו מנטרל אותי

נדב פרישמן: מטבוחה!

נועה קולר: תן לו, תן לו, אתה אומר לו מטבוחה לפני שהוא מגיע למצב מטבוחה, תן לו, תן לו בסדר.

נדב פרישמן: רגע, מי אחראי פה על המטבוחה? את אחראית על המטבוחה?

נועה קולר: תראה, כשאני מגיעה, בדרך כלל אתה אחראי למטבוחה, אבל כשאני מגיעה אני מבקשת לקבל את זכות המטבוחה, אני מרגישה שיש לי יותר "פיל" מלך.

נדב פרישמן: אוקיי יאללה קחי את המטבוחה.

דב נבון: אז נועה אני מבקש, אני באמת רוצה להרגיש שאני יכול לשים פה הכל על השולחן. להיות הכי כנה, הכי גלוי.

נדב פרישמן: כי בדרך כלל הוא נורא עצור

נועה קולר: כן, לא יודעים מה אתה מרגיש אפילו

דב נבון: אני לא רוצה שתדרשו ממני איפוק עכשיו.

נדב פרישמן: כזה מאופק, בן אדם מאופק

נועה קולר: אני יכולה לענות לך?

דב נבון: אני רוצה, אני רוצה לשחרר את כל מה שיש לי בבטן, את כל מה שיש לי בראש.

נועה קולר: אז אתה יכול לשחרר את עצמך, אבל נגיד אתה לא יכול לשחרר אותי.

דב נבון: אני יודע מה יכול לשחרר אותך [צוחק].

נדב פרישמן: אני אומר תגידי מטבוחה עכשיו! תוציאי את המטבוחה.

נועה קולר: לא צריך, אני אשיר לו ׳לבן ופריווילג׳.

דב נבון: זה לא עובד בתקופה הזאת.

נועה קולר: הוא לבן ופריווילג.

נדב פרישמן: הבעיה היא שהוא עושה את זה בכל מיני מלונות, אנחנו הולכים עכשיו כל יום לילדי העוטף, כאילו לבקר אותם והוא אומר להם דברים.

נועה קולר: שתדע שאנחנו לא סתם יוצאים עליו עכשיו.

נדב פרישמן: הוא אומר דברים כאילו על הבמה, אתה יודע, ילדים וזה, אנחנו באים יש לנו כבר איזה כזה קטע וחידון וזה ושרים ו׳שפע יששכר׳ וזה וכל מיני, ׳כל עוד בלבב שפע יששכר המחיר זול׳.


נדב פרישמן: להכל יש רוטינה, ופתאום יש איזה איש, אדם, אדם היום עם חולצה אדומה, בא וזה נראה כמו ביידן.

נועה קולר: אני מרגישה כרגע איתך דוב שאתה הגבר הכי אינטליגנטי, הכי רגיש שאני מכירה בחיים שלי

נדב פרישמן: מתי הרגשת את זה?

נועה קולר: רגע!

דב נבון: אני יכול לחבק אותך?

נועה קולר: שניה רגע! רק איך שהמלחמה התחילה משהו בוויסותים…

דב נבון: משהו נשבר אצלי

נועה קולר: נפרם, נסדק.

דב נבון: נפרם, נשבר! נכון את צודקת נסדק נשבר. כל מה שהיה כבר אין.

נדב פרישמן: אני יכול את המטבוחה? תעבירי לי את המטבוחה?

נועה קולר: לא רגע, זה מעניין אותי.

דב נבון: אני בטוח, אני בטוח, מה שהיה כבר אין.

נועה קולר: אוקיי.

דב נבון: מה שהיה כבר אין. מה שקורה כבר אין. תחשבי על צלחת, בום, נופלת על הספה ומתרסקת. מתרסקת!!! אבל אז צריך להדביק בחזרה, ואני לא רוצה להסתיר את ההדבקות, אני לא רוצה להסתיר את השברים, אני אדביק אותה בחזרה והצלחת הזאת, הדבר הזה שנשבר יהיה הרבה יותר את טוב ממה שהיה לפני. עכשיו, זה שהם מבקשים ממני לעשות הצגה. אני מגיע לבתי מלון ועניינים, אז כמובן כולם כל הזמן מפחדים שאני אעשה משהו שהוא לא נכון שהוא לא פה. חבר׳ה…

נדב פרישמן: לזכותך יאמר שאתה עושה.

דב נבון: חבר׳ה, היינו כבר בהצגה הזאת, היינו כבר בהצגה הזאת. המדינה הזאת, אני הרגשתי ביומיים הראשונים שאני בתוך תפאורה, אמרתי לך את זה, נכון נועה? הרגשתי שאני בתפאורה. יש תפאורה של מדינה, יש תפאורה של גדר, הכל תפאורה, והתפאורה הזאת נפלה בפוו [נשיפה]... עשו לה פוו והיא נפלה. אין מדינה, אין גדר, אין כלום, קרה פה משהו נורא נורא חזק שאני הייתי בהלם יומיים, אמרתי יואו, אני לא רוצה עוד פעם לחיות בתוך תפאורה, אני רוצה להקים פה משהו אחר וחדש ופה אני אינטימי… מה אוי, רציתי להגיד אופטימי [צוחק].

נדב פרישמן: מה פרויד היה אומר?

דב נבון: אני אופטימי ואומר, עכשיו אנחנו במצב אללה אייסטר, באמת אללה אייסטר ואחרי זה, אני מקווה שאנחנו נהיה במקום טוב יותר

נועה קולר: אז אני שואלת האם יכול להיות, וסליחה [צוחקת], אני לא מרפואה, אבל אולי אתה טיפה מאני?

דב נבון: מאני זה מאני? מאניה?

נועה קולר: כן, טיפה הסטרס, הפחד, הצלחת שנשברה, אני חווה את זה, אני מרגישה דברים אחרים, אני מרגישה שעורב לי מאוד מאוד תפקודית מנותקת, מנותקת, לא בכיתי,

דב נבון: גם אני עוד לא בכיתי.

נועה קולר: אז אני רואה אותך תראה מהרגע שהמלחמה התחילה אני בעיקר איתכם, אני מקופה ראשית, זה מה שאני עושה מהרגע שהמלחמה התחילה, או שאני בבית עם הילדים שלי ועם תום, או שאני או שאני בדרכים עם קופה ראשית, כמו ״הלהקה״, יורדים מלונות ובקיבוצים.

דב נבון: כן, ממש ״הלהקה״

נדב פרישמן: מה זה ממש כאילו זה כמו במלחמת ההתשה. יש לנו מיניבוס כזה, אנחנו נוסעים בו ממקום למקום, קמים בבוקר, 9 בבוקר בא לאסוף אתכם, נוסעים עכשיו.

דב נבון: אני שמח אני שמח שיש לנו את זה כי זה מה שמחזיק אותי

נועה קולר: אני אסירת תודה, אני לא יודעת מה הייתי עושה בלי זה.

נדב פרישמן: אני רוצה לספר שאני, אני כן בכיתי.

נועה קולר: אתה, אני רוצה להגיד עלייך, סליחה, אתה כן תספר מה בכית. סליחה, זאת אבחנה שלי, דוב נהיה במאניה, הוא פשוט כמו בבית חולים הוא רץ, הוא רץ! בבית חולים הוא מדבר ומדבר, וזה מה שאני רוצה מההתפרצות. אתה נכנסת לדיפרסיה אי אפשר היה לדבר איתך בימים הראשונים. ואני בניתוק, אני בניתוק, אני מודיעה שקרה לי אסון משפחתי אישי, אני, אני נפגשתי עם ילדים במצב קשה מאוד. בן דוד שני שלי צלם ב-ynet, רועי עידן, הוא נרצח ואשתו נרצחה. ובת שלו שלהם כנראה נחטפה, ונשארו שני יתומים מדהימים.

נדב פרישמן: התחבאו בארון.

נועה קולר: התחבאו בארון, שזה פאקינג סיפור שואה.

דב נבון: זה אנה פרנק.

נדב פרישמן: זה מטורף. לא הצלחתי לנשום כששמעתי את זה.

נועה קולר: אני הלכתי עם ראמזי לבקר אותה.

נדב פרישמן: איפה הם היו?

נועה קולר: הם מכפר עזה. יש להם, תודה לאל, המון דודים, וסבא וסבתא משני הצדדים, והם ילדים יפייפים ומקסימים ואהובים אני פגשתי אותם עכשיו. וראיתי משהו שהוא מטורף, שהוא כוח החיים, שהוא פשוט מוזר, כי אתה אומר, אנשים גם שרדו את השואה כן. אנשים שרדו… סבתא שלי! אתה יודע, אנשים שרדו את השואה, כן?

דב נבון: אבא שלי!

נועה קולר: כן, אז אני רואה ילדים… לא אני התאחדתי סופית עם אמא שלי אני חשתי עצמי ניצולת שואה כרגע.

דב נבון: אני אבא שלי את הסיפורים שלו לא רציתי לשמוע לא רציתי להקשיב לסיפורים.

נדב פרישמן: אז עשינו לך הפתעה, יש לנו פה את כל הסיפורים של אבא שלך, מוקלטים.

דב נבון: הוא נפטר.

נועה קולר: [צוחקת] יש סרטונים.

דב נבון: לא יכולתי להכיל את הסיפורים האלה, ועכשיו אני מרגיש אני חי בתוך הסיפור הזה בפעם הראשונה בחיי הרגשתי מצוקה של אמאלה, זה לא מובן מאליו שאנחנו חיים במקום שהוא נורמלי, ואף אחד לא מאיים עליי, אף אחד לא רוצה לרצוח אותי. היו לי רגעים בשבת כשזה התחיל הייתי צמוד לטלוויזיה. הבנתי שהמקום הזה הוא כל כך שברירי, הוא כל כך עוד שניה… זה שהם היו שם, זה שהם היו בתוך הדבר הזה שנקרא שואה, וזה שהם לרגעים היו באיזה תופת שלא… זה שנלקח מהם הדבר הכי מובן מאליו שזה הבית שלהם, ואין להם אותו, ובתוך הבית שלהם רוצחים אותם ושורפים אותם. וכל הסיפורים שאבא שלי סיפר לי שהיה כזה, ואני מבחינתי זה היה סיפור, זה עכשיו פה! וזה פשוט…

נדב פרישמן: איפה אבא שלך רצה לספר לך בארוחת ערב? מתי הוא רצה לספר סיפורים?

נועה קולר: לך לא רצו סיפורי שואה? לי מספרים סיפורי שואה כל הזמן!

נדב פרישמן: לא היה…

דב נבון: הוא רצה לספר את הסיפור שלו.

נדב פרישמן: לא, אבל מתי? בארוחת ערב? במקלחת?

דב נבון: בכל הזדמנות, אבל כנראה בכל הזדמנות אבל כנראה שהוא כל כך סיפר את זה רע שאני לא יכולתי להכיל את זה הוא סיפר לי ילד שלא יכול לא יכול להקשיב לזה הוא לא סיפר את זה נכון כנראה.

נועה קולר: זה לא ילד לא יכול להכיל את זה. גם מבוגרים לא.

דב נבון: אני עכשיו נפל לי הסימון הסיפור הזה, שכמו שאת אומרת, אני דור שני. אני מרגיש את זה בגוף. הילדה שלי, יש לי ילדה שחיה פה, והיא חשבה שהיא באירופה. היא לא, אפילו אני לא העזתי לספר לה סיפור שאבא שלי סיפר לי. גידלתי אותה בתור מישהי שהחיים זה החיים, זה כל מה שיש לנו עכשיו, והכל בסדר וזה נורמלי, ואנחנו במקום נורמלי, והיא קיבלה איזה משבר כזה שפתאום הבינה שרגע פה, זה יכול להתהפך עליה.

נועה קולר: זה, זה בעיקר מה שאני שומעת, כאילו הדבר הזה של איזה בגידה! נכון, כאילו זה לא שלא ידענו, לא בגידה ׳הבוגדים׳ אלא היינו באיזה… לא יודעת.

דב נבון: הדחקה?

נדב פרישמן: אמרת תפאורה.

דב נבון: לא אבל לילדה שלי לא העזתי, לא העזתי לספר לה את מה שאני יודע. היא למדה את זה בבית ספר, אבל היא באמת הסתובבה פה ולא היה לה… תקשיבי זה דור שלישי, אנחנו שמענו מההורים שלנו. לה כבר אף אחד לא סיפר חוץ מבית הספר, שזה נראה כאילו דמיוני כזה, סיפורים, ופתאום זה נפל לה האסימון שהיא בתוך הדבר הזה. עכשיו, אני פעם אחת בכיתי.

נועה קולר: גם אתה רצית לספר מתי בכית.

נדב פרישמן: לא, אני מה מה זה משנה מה זה משנה.

נועה קולר: די, די להיות סבתא שלי עכשיו. נו דבר, מתי בכית?

נדב פרישמן: אני בכיתי לדעתי אחרי… קודם כל, באמת זה פאקינג כמו, כמו סטירה כאילו כזאת נורא חזקה. אמרתי ללולו שזה שאני מרגיש כמו בשבעה של אמא שלי. אצלי אף אחד לא מת… זה לא אישי שלי. יש משהו בשבעה, שכאילו בשבעה יש תחושה של הכל נגמר, שאין יותר, נגמרו החיים כאילו. ולא מעניין כלום, ולא חשוב כלום ולא כל מה שהתעסקת עד עכשיו הוא כבר לא עקרוני יותר. זה העניין של השבעה. מה שיפה בשבעה יהודית שאומרים לך קח שבוע ותפרק,

נועה קולר: אבל אחרי שבוע אני לא יודעת, איזה יום אנחנו כבר של המלחמה? 11, 12? כי זה לא נכון שהחיים נגמרים.

נדב פרישמן: לא, זה לא, אבל זה התחושה. אבל מה שגרם לי לבכות

דב נבון: נגמר כל מה שידענו אנחנו עכשיו בשגרה.

נועה קולר: החיים לא נגמרים.

דב נבון: אבל אנחנו בחיים אחרים. כרגע אנחנו במלחמה, זה חיים אחרים.

נדב פרישמן: מה שגרם לי לבכות בתוך כל הטירוף שאתה רואה, באמת טירוף כאילו, וזה גם 24 שעות בטלוויזיה, כאילו ואני באמת משתדל לא לעבור את ה-23 שעות.

נועה קולר: [צוחקים] איזה מזל שלא היו סמארטפונים בשואה, נכון? היו שולחים לנו סרטונים.

נדב פרישמן: יש כל מיני דברים, אנחנו עושים תשבץ ולולו פתחה פאזל איזה באיזה יום וניסינו לעשות פאזל, אני כן מנסה לסגור את הטלוויזיה רגע, לפחות לאיזה שעה כאילו מהחיים. אבל היה שם איזה רגע, אחרי יומיים לדעתי או שלושה, לא הרבה, כאילו זה כבר זה לפני שאנחנו נכנסו לרוטינה הזאת של המיניבוס, חידונים ונועה המנהיגה שלנו, תכף נדבר על איזה מנהיגה נועה. המנהיגה של קופה ראשית.


דב נבון: אני חושב שגם אני יש לי חלק.

נועה [צוחקת]

נדב פרישמן: אני חושב שלא.

דב נבון: זה מעליב, זה לא יפה. אני חושב שאני נותן עבודה יפה.

נועה קולר: אחושילינג.

נדב פרישמן: את יכולה להחזיר לי את המטבוחה?

דב נבון: הנה שתקתי.

נדב פרישמן: היה איזה רגע שאתם הלכתם את וראמזי הלכתם, לא באמת אחרי יומיים, הלכתם לזה מלון, ושרתם עם הילדים איזה שיר כזה, ראו את רמזי שם רוקד איתם, וזה פאקינג היה אחרי יומיים! כאילו, הלכתם לזה ועשיתם זה. את יודעת על אני מה אני מדבר?

נועה קולר: ג'ל אלקטרז, כן.

נדב פרישמן: כן, אבל הפעם הראשונה שעשינו את זה, ראינו את הילדים פעם ראשונה, ופתאום ראיתי את הילדים האלה…

נועה קולר: מה ששלחנו בקבוצה שלנו?

נדב פרישמן: כן, ושלחתם משהו הכי קשה. והילדים שרים ״שפע יששכר…״, ואתה רואה ילדים שבאמת עברו את השואה שלשום! הם שרים קופה ראשית, ואתה רואה הם שמחים.

נועה קולר: הרגשת שאתה קורצ׳אק?

נדב פרישמן: אני לא יודע מה הרגשתי אפילו, אני לא חושב, זה התחיל… וואו, קופה ראשית, תראי מה זה התחיל, מזה היה לי טריגר וישבתי לבד בבית שלי בסלון ובכיתי עליהם… ראיתי את הסרטון הזה שוב ושוב ושוב ושוב ושוב, ואז כתבתי לראמזי, ואני רציתי להגיד לו שאני אוהב אותו וזה, ובכיתי לו בטלפון וכאילו… זה פאקינג, אני אומר לך…

דב נבון: מה היה שם בדיוק, ברגע הזה?

נדב פרישמן: מה שאנחנו עושים יום יום, עכשיו כבר התרגלנו.

דב נבון: לא, אבל מה זה היה הרגע הזה ש…

פיש המפיק: החיוך הראשון אולי?

דב נבון: איפה נשברת? איפה זה פרץ אותך?

נדב פרישמן: ראיתי את הילדים צועקים את הדברים האלה שעושים. אתה יודע, לפעמים זה באמת ילדים אשקלון ומשדרות, פחות… הארקדור, אבל אנחנו גם פוגשים ילדים, פוגשים שם כל מיני שתופסים אותנו בכניסה למלון ואומרים אני התחבאתי בתוך הזה, והנה הרגו את אבא שלי.

דב נבון: ילד שאבא שלו נרצח, ושאלו אותו מה הוא רוצה, מה הוא רוצה? איפה אפשר לעזור לו? ודבר אחד הוא רצה, לדבר עם אמנון. לדבר איתי! ופשוט…

נדב פרישמן: גם זה גרם לי לבכות, סיפרת לי את זה וגם כן התחלתי לבכות

דב נבון: אמרתי אוקיי אני אעשה איתו דיבור עשיתי דיבור דרך המצלמה, איך אומרים?

נועה קולר: פייסטיים.

דב נבון: כן עשיתי את זה, ולפני זה לא הבנתי מה אני אומר לו מה אני אומר לו? הוא רוצה כל מה שהוא רוצה זה להיות איתי. ואז נטע אמרה לי תשאל אותו מה הוא רוצה.

נועה קולר: ודיברת אמנון? מה עשית?

דב נבון: וראיתי ילד מתוק מתוק, מקסים בן 9. כל מה שהיה בא לי זה לחבק אותו. שאלתי אותו מה אתה רוצה, אז הוא אומר לי אני רוצה שתהיה אמנון. אז דיברתי איתו כאמנון. ואז אמרתי לו, אתה רוצה לראות את השקיות שלי? ופתחתי לו את זה, ופתאום קלטתי שאני נותן לו… לא יודע אם תקווה, אבל נותן לו איזה שמחה, נותן לו איזה חיוך, נותן לו…

נועה קולר: זה כוח החיים! זה לא קטן, זה כח חיים!

דב נבון: ואז נסענו גם אליו, נסענו… תקשיבו, יש דברים, אנחנו עוברים דברים אמאל׳ה, אמאל׳ה…

נדב פרישמן: בכל מקום שאנחנו מגיעים יש איזה רגע שאתה יודע, אני לא בוכה… אבל אני כאילו, אני יושב בצד ואני אומר כן כוח החיים, שמחה, השמחה לאנשים האלה שאתה יודע שחלקם באמת ראו דברים חרבו דרבו.

נועה קולר: אני רוצה להגיד לך משהו, אני מרגישה שהכוח שלנו… אנחנו באים כלהקה, אני מספרת לך פיש, אנחנו באים כלהקה, אז אנחנו באים ואנחנו כוח כזה! כשזה אחד אחד כן יש לזה אפקט, אבל שכל קופה ראשית, כל הסופר מגיע אז אנחנו נותנים אנרגיה אחד לשני, ואז יש לנו יכולת… ועם ילדים, מול ילדים, בגלל שילדים הם אלסטיים זה יכול לבוא כמו קסם, זה כאילו אתה אומר… יכול להיות פה ילד מתוך הילדים שבתוך המלחמה הוא בעיקר את אמנון שדיבר איתו, הוא בעיקר יזכור שראמזי חיבק אותו, אני מתפללת לזה.

גם החוויה! הם יושבים שם.. הם, אתה יודע, אני יושב בצד, אבל נועה, היא באמת המובילה את הדבר כמנהלת הסופר כביכול, אבל היא באמת מנהלת. יש לה יש איזה חידון שאנחנו עושים, ואז הם מקבלים מכל מקום - אנטולי, כוכבה נותנת מהצד, אביחי שם בזה, וה״גועל נפש״ ומכל מקום מגיע, והילדים הם יושבים מול זה והם וואו אני רואה אותם…

דב נבון: אני רוצה להגיד משהו.

נועה קולר: אז רגע, רגע, לא סיימתי אבל זה רק אני אומרת אחרון, שכשהיינו עכשיו בים המלח אז ראיתי ילדים וזה, וילדים מגיבים נורא טוב, כאילו איתנו וצוחקים זה וכל הזמן הסתכלתי על אישה שלא רק שאנחנו לא מזיזים לה, האישה גמורה. היא יושבת איתנו בקהל עם ילדים והיא גמורה, היא גמורה. עכשיו אני מסתכלת עליה והיא…כאילו, אני רואה שטוב לה שהילדים שלה עסוקים או מתעניינים במשהו אחר, אבל היא עצמה… כל כך רציתי שהיא תחייך, כאילו, כל כך רציתי להצליח, ראיתי אבל ואמרתי יו כל כך רציתי שהיא תחייך והיה לה איזה רגע כזה שפתאום שהיא חייכה, כן, אבל כאילו היא תפסה את המבט כל הזה… אני צורחת שטיינבוך ואני מסתכלת על האישה הזאת.

דב נבון: נועה לא נעים לי להגיד אבל…

נדב פרישמן: דיברת איתה אחרי?

נועה קולר: לפני כזה התחבקנו וזה והיא אמרה תודה רבה וכזה, אבל כאילו מדהימה, ואני שמחה שבאנו, רק הדבר הזה… היא לא חייכה, לא הצליחה, לא הצלחנו ולא יצא חיוך. אפשר להבין את זה, גם אתה לא חייב, זה יש משהו מנחם רק בעצם ההגעה. אבל הסתכלתי עליה כל המופע ואמרתי פאקינג שיט.

דב נבון: אני אגיד משהו, יש כזה קמפיין עכשיו בטלוויזיה ה״ביחד״, יחד, יחד הזה ופתאום חשבתי, מהרגע הראשון שאנחנו התחברנו אנחנו כאילו בוואן, הקופה שנוסעת וזה, הביחד הזה שלנו, זה כל כך הרבה כוח, וכל כך הרבה זה מחזיק אותי, עכשיו אני מבין שאנחנו מגיעים למקומות זה גם מחזיק אותם עכשיו הם מחזיקים אותי, אני מחזיק אותם, זה מן גלגל כזה שנוסע כל כך יפה, ואני לא רוצה לשמוע בקלישאה או פוצי-מוצי כזה אבל היחד הזה פתאום, הקהילה הזאת, הדבר הזה שאתה לא לבד, והדבר הזה פשוט כל כך הדדי והוא כל כך נכון שכל אחד עושה משהו בשביל מישהו, וביחד זה אחד מזין את השני ונותן את הכוח הזה. אני אם הייתי נשאר בבית לבד ואני מודה, אני חושב שביומיים הראשונים התפרקתי, הרגע הזה שבכיתי זה שבשבת, במוצא שבת, הייתה אזעקה הייתי בחדר מדרגות, השכן שלי הוא מבני ברק זה הרבי הזה של…

נדב פרישמן: אתה עם ברי? ברי סחרוף?

דב נבון: כן, עם ברי בחדר מדרגות.

נועה קולר: איזה מטורף להיות להיות עם ברי סחרוף בחדר מדרגות.

מטורף.

נדב פרישמן: כמו להיות עם דיוויד בואי.

נועה קולר: אצלנו הממ״ד זה חדר של זוהר של טינג'ריית, היא לא מרשה שניכנס [צוחקת] ׳תמותו בחוץ׳ או ׳למה אתם בחדר שלי׳

נדב פרישמן: דב אפשר לבוא לישון אצלך, ונצא ביחד באזעקות?

דב נבון: אבל תקשיבו זה לא, תקשיבו, בבית כנסת [נשמע כמו כינסת]...

נדב פרישמן: בית כינסת או בת כנסת?

דב נבון: בית כנסת. יש רבי בית כנסת. ורבי מגיע מבני ברק בשבת…

נדב פרישמן: בית כינסת?

דב נבון: בית כנסת, נו! לא משנה הוא היה איתנו בבית כנסת…

נדב פרישמן: בית כינסת?

דב נבון: אני רוצה לראות את התמונה אני רוצה לתאר פה משהו…

נדב פרישמן: אז אתה בבית כינסת…

נועה קולר: די גם אתה. מטבוחה!

דב נבון: הייתה אזעקה, אני בחדר מדרגות עם ברי, עם הרבי, עם האישה, עם הילדים שלנו

נדב פרישמן: אה גם אלה מהבית כינסת באים אלכם?


דב נבון: בית כנסת בחדר מדרגות!

נועה קולר: או-הו…

דב נבון: רגע נדב תן לי להתרכז. הילדה שלי, תמרה, שהיא חיילת בבא״ח נחל…

נועה קולר: אם היא בצבא אנחנו רגועים.

דב נבון: אז יש אזעקה מוצאי שבת, גם תמרה איתי בחדר מדרגות מקבלת טלפון תוך כדי שיש אזעקה ומבקשים ממנה להגיע לבסיס, פתאום פורצת בבכי מטורף. אני אומר לה, תמרה מה קורה, אומרת לי המח״ט שלי, המח״ט של בא״ח נחל נהרג. נרצח. היא צריכה לבוא עכשיו לבא״ח נחל כי ביום ראשון צריך להיות בהלוויה. עכשיו, אני מפנה את המבט לרבי ולאישה ולילדים שלו, הבת שלי בוכה, הם מסתכלים עליי, אני מסתכל עליהם, אני יודע שהם לא באירוע, באירוע במקום אחר, אבל הילדים שלו הולכים הביתה, הבת שלי הולכת להתגייס, זה גם רגע מטורף שהיה לי. עליתי הביתה ואני אורז את התיק שלה, ואני הולך בצד ובוכה, כי אני נזכר שאני עשיתי את לבנון, אני בוגר לבנון הראשונה, והבת שלי! הולכת עכשיו, עוזבת את הבית ונוסעת. אני לא יודע איפה יציבו אותה, איפה היא תהיה, ושם נשברתי. הרגע הזה שהבת שלך יוצאת לך מהבית. אני לא פינטזתי, לא פינטזתי כשהתגייסה, לא פינטזתי שהבת שלי תהיה בתוך מלחמה. היא במלחמה עכשיו. וזה רגע שאותי שבר.

נדב פרישמן: היום בודו (יעקב) אמר לי, היום בסיורים הצטרף אלינו בודו. הוא אמר לי, זאת המלחמה השישית שלי.

דב נכון: שישית?!

נדב פרישמן: אמרתי לו, מלחמה שישית זה לא חינם?

[צוחקים]

נדב פרישמן: היה איזה יום אחד, שאחרי נגיד שבוע של זה, נבו כל יום אמר לי אני רוצה ללכת לשחק כדורגל, לשחק כדורגל, כל יום, כל יום, ואז באיזה יום שלא היו אזעקות אמרתי לו מחר אם לא אזעקה אז בסדר. ואז היה אחרי הזום של הבית ספר אמרתי לו אני אקח אותך שעתיים תלך לזה, יש שם מקלט ליד. היה שם עם חבר שלו רון, שיחקו כדורגל. היו שתי אזעקות הם רצו למקלט, לא משנה, בסוף האזעקה השניה אמרתי די יאללה

נועה קולר: הביתה.

נדב פרישמן: הביתה, לקחתי אותו חזרה שמתי אותו אצל אמא שלו, כי היא רצתה קצת שהוא יצא, ואז אני מגיע לבית שלי בדיוק אני מגיע לרחוב, איך שאני מגיע לרחוב אזעקה. אני בא עם האופנוע, אני נעמד ליד הבית עם האופנוע בורד מהאופנוע מהר. עכשיו נכנסות שתי שכנות, כאילו מהבניין מלמטה, ורואות אותי עוצר שם. הן לא מכירות אותי אז אומרת לי ׳בוא, בוא׳, חשבו שאני עובר אורח. אמרו לי ׳בוא, בוא, תיכנס אותם לחדר מדרגות, בוא, בוא׳.

נועה קולר: הן מזמינות אותך לבניין שלך?

נדב פרישמן: כן! עכשיו, נראה לי מוזר כאילו בחדר מדרגות. כי אנחנו בממ״ד, כאילו את יודעת וזה, אז אני נכנס איתם לחדר מדרגות, אנחנו עולים לקומה ראשונה, ואז אני ממשיך לעלות לבית שלי. היא אומרת לי ׳אה, עוד קומה?רעיון טוב!׳. עולות איתי עוד קומה.

[צוחקים]

נדב פרישמן: לחדר שינה!

נדב פרישמן: ואני ממשיך לעלות, כאילו לקומה 6, הן אומרות לי ׳לאן אתה הולך?!׳ אמרתי להם אני גר פה. אמרות לי ׳אז עדיף לרדת׳. ואמרתי להם שיש לי ממד. הן שואלות אותי ׳יש לך ממ״ד?!׳

[צוחקים]

נועה קולר: רגע, למה להן אין ממ״ד?

נדב פרישמן: יש לי ממ״ד, עכשיו, בגלל שראיתי שבכל חדר המדרגות יש אנשים אצלי בבניין, אז אני גיליתי שרק בקומה שלנו יש ממ״דים, זאת קומה חדשה.

דב נבון: בואנה אתה יודע… אתה זכית!

נדב פרישמן: עכשיו לא נעים לי, כאילו, כי את יודעת אני משאיר אותן בחדר מדרגות ואני הולך לממ״ד.

נועה קולר: תזמין את השכנות שאירחו אותך! [צוחקת]

נדב פרישמן: שיהיה לכן בהצלחה פה, ואני בממ״ד שלי.

נועה קולר: אני היה לי, עשיתי זום…

נדב פרישמן: אני חושב, אגב…

נועה קולר: רגע, אני רציתי להגיד שני דברים מצחיקים, אבל זה יטריד אותך כל הזה…

פיש המפיק: שיטריד אותו.

נועה קולר: לא, אז שנייה לא רוצה.

פיש המפיק: זה יעבור לו. תספרי משהו ותראי איך הוא משתלב בסיפור

נדב פרישמן: זה לא סיפור, זה כמו שבית חולים, הבן אדם החולה הוא מספר את הסיפור שלו, איך הוא נלחם בזבל. לדוב יש גם סיפור, ואתה אומר כאילו, תן לאיש לספר, כאילו את כל הכיבוש שלו הוא הציל!

דב נבון: גם יש לי סיפור מקביל .

נועה קולר: כמו שישבנו אצל גילה אלמגור דובל׳ה ואני, ואמרתי לו בשבעה של אגמון, רצית לדבר ואני אומרת לך תישען, תישען, זה היום של גילה אתה לא יכול לדבר. בן אדם שרד תופת, שוכב על המיטה, סיפור… אני לא אחזור מרוב שאני לא מצליחה, אני אומרת לך…

דב נבון: תחזרי, תחזרי!

נועה קולר: זה כל כך הרבה פרטים, השעון שלו הציל אותו כי הכדור החליק על השעון… ואז אומרים לו דובל׳ה די!

דב נבון: גם לי השעון לא נכון

נועה קולר: ואז אומרים לו דובל׳ה די, ואז קרן אומר דוב׳לה והוא אומר והטסלה שזה וזה וזה וזה ודוב׳לה…דוב׳לה! הבן אדם לוקח אוויר בשביל להצליח לדבר, אבל אמרתי לך…

דב נבון: אני עזרתי לו.

נדב פרישמן: מה עזרת? הורדת חולצה, למה הורדת את החולצה?

דב נבון: לא נכון זה סיפור אחר.

נועה קולר: אבל אני רוצה להגיד לך …

דב נבון: בבית חולים נכנסנו שם, לפני זה ניגשו אלינו ואמרו לנו יש פה בחדר הזה פצוע ברגל…

נועה קולר: לא, אני רוצה להגיד לך משהו טוב עלייך, הכי טוב!

דב נבון: רגע! פצוע ברגל, פצוע ברגל, הוא אמור להשתחרר היום, הוא לא רוצה ללכת הביתה. הוא מפחד ללכת הביתה. הוא גם מבוהל ונפצע, ואני נכנסתי לחדר פתאום ראיתי בחור חתיך, מטורף, יושב על המיטה…

נדב פרישמן: וחשבת שזאת מראה.

דב נבון: יושב בלי חולצה, נראה אליל, כן? נראה אליל! כל כך יפה, פצוע ברגל, ואיך שנכנסתי אמרתי לעצמי מה אני עושה, מה אני עושה, ואז אמרתי פאק, יואו איך אתה נראה, איזה חתיך אתה, אני יכול להיכנס איתך למיטה אפשר? וזה החיוך הראשון שהוצאתי.

נועה קולר: זה נכון.

דב נבון: ואחרי זה אמא שלו ואבא שלו נקשיב אליהם אמרו לי תקשיב מה שאתם עשיתם לא רק אני קרן ונועה וכו'.

פשוט שחררתם אותו הוא חייך הוא פה שם. הוצאתם אותו מהבור

נועה קולר: זה נכון. לא אתה לא צריך לדבר, אני אומרת לך, אני אומרת לך נדב, עם דוב׳לה… אנשים מגיבים לדוב׳לה, אני לא ראיתי דבר כזה. המדינה מגיבה לדב נבון

דב נבון: לא, לכולנו.

נועה קולר: לא! לדב נבון, אני יודעת את ההבדל. יש איך מגיבים לקרן, אני, שורוש וזה… דב נבון הוא קרוב משפחה של כל אחד במדינה [צוחקת]. אתה… זה לא יאומן. זה בלתי אמצעי ברגע… לא, אל תעשה לי ׳ככה׳, למה אתה עושה לי ככה?

דב נבון: זה אותו דבר אני כשאני מסתכל עליך.

נועה קולר: בסדר, אז אם דובלה אני אומרת לך זה בלתי אמצעי זה בשנייה, בשנייה, אתה כל כך פתוח אתה כל כך גור כלבים. גור כלבים.

דב נבון: פתוח מדי.

נדב פרישמן: זה מה יש.

נועה קולר: גור כלבים.

דב נבון: נכנסים אליי בלי וזלין, בלי כלום. סליחה. לא הייתי צריך להגיד את זה.

נועה קולר: [שרה] גם במלחמה אתה לבן ופריבילגי.

נדב פרישמן: אבל זה הוא היה יכול להגיד למה?

נועה קולר: נכנסים אליו בווזלין?

נדב פרישמן: כן אליו. לא אלייך, אליו…

נועה קולר: אה… חשבתי שאמר… [שרה] גם את לפעמים נתפסת בטמטום, גם את לפעמים.

נדב פרישמן: בכוח מנסה להטריד…

[נועה צוחקת]

נדב פרישמן: מה שיפה בדב, כולנו ברוטינה של הזה וחידון וזה, וכמה כוכבה אוהבת לבשל וזה, פתאום קורה משהו, נגיד פתאום יש יום הולדת לאיזה ילד, אז דובלה יושב תמיד בצד וזה, פתאום הוא נדלק! הוא מתחיל לרקוד ומטריף את הילדים, והילדים כאילו פתאום…

נועה קולר: ברור! רק לפעמים הוא לא מווסת זה העניין.

דב נבון: זה נכון.

נועה קולר: אבל אני רוצה להגיד גם.. לא, סליחה, גם אנחנו… אבל אצלך דוב זה פשוט יותר, רואים את זה יותר ברור.

דב נבון: את רואה את זה? כי אני לפעמים לא.

נועה קולר: אני רואה, כן.

דב נבון: אני מבקש מקרן כל הזמן.

נועה קולר: אני רואה אני רואה, אבל גם כן תשמע גם קרן יוצאות לה יציאות על הפרצוף. אני אמרתי מול קהל דברים על אללה יוסטור, מרוב הפאניקה אתה מדבר כבר… אמרתי להם שעשיתי ״ציפור השקט״. נכון, בקופה ראשית עשיתי לכל הילדים ציפור השקט? צוויץ צוויץ… ואני שואלת את כל הילדים ׳מי זאת ציפור השקט?׳ זאת שכוכבה ניסתה להתנקש בציפור השקט. עכשיו מה… כוכבה ניסתה להתנקש… ציפור השקט… כולנו זרקנו דברים לא לעניין.

נדב פרישמן: ציפור השקט התחבאה בממ״ד.

דב נבון: כן, גם אני זרקתי… ניגשתי לילד ופתאום שאלתי אותו איפה ההורים שלך. מה זה איפה ההורים שלך, הייתי שם בים המלח.

נדב פרישמן: איפה ההורים שלו…

דב נבון: טעות.

נועה קולר: אני שאלתי גם, הייתי על הבמה, אמרתי להם ׳איזה חמודים, ילדים וזה, כמה זמן אתם פה?׳… נו מה, זה חוג? כמה זמן בנופשונים! נו באמת. כמה זמן הם פה? מהרגע שפינו אותם הם פה!

[צוחקים]

נדב פרישמן: היינו במלון בהרצליה עמדנו בחוץ, חיכינו שיבוא המיניבוס, עשינו שם סיבוב, חיכינו בכניסה למלון אני ויניב, וגברת גועל נפש.

[צוחקים]

נדב פרישמן: כן, כבר מצחיק. יצאו כמה אנשים ואז יניב…

נועה קולר: סויסה או זוהר?

נדב פרישמן: זוהר. עומדת שם גברת צעירה עם שני ילדים קטנים. והילדים [עושה קולות התרגשות ילדים], ויניב, בשיא חוסר טאקטו אומר לה… הם משדרות, הם. יניב אומר לה ׳איפה אבא שלהם?׳ אני מהצד כאילו מסמן לו! ואז היא אומר לו ׳אה, לא, אני חד הורית׳. שזה גם טוב!

נועה קולר: זה סוף טוב ביחס למה שיש. סוף מצויין.

נדב פרישמן: אבל מה ציפית?! איזה תשובה… מה… [צוחקים]

נועה קולר: אישה אחת אמרה ליגאל עדיקא…

דב נבון: אה זה גדול…

נועה קולר: שואלת אותו, ׳אתה אסף אשתר?׳ אז הוא אמר לה ׳לא אני יגאל עדיקא׳, אז היא אומרת לו ׳אתה לא יגאל עדיקא, אני מכירה אותו! הוא קטוע יד!׳ [צוחקים]

נדב פרישמן: ומה עם זה שיגאל עדיקא זה בכלל רחל מאופקים?

פיש המפיק: שנפגשה עם ביידן היום, הוא נפגש עם ביידן.

נדב פרישמן: בגלל זה הוא לא בא היום?

נועה קולר: כנראה. רחל מאופקים, אני חושבת שראיתי את הסרטון, יש את אחד שערוך ממש כיפי, אני חושבת שראיתי את זה 40 פעם. 40 פעם ראיתי בלופים את רחל מאופקים, עוד פעם ועוד פעם.

דב נבון: שמה מה? מה?

נועה קולר: חמישה רוטווילרים אצלי בבית זה, וזה, עשיתי למה הוא כאילו כל הדבר…

דב נבון: היא חתולת רחוב היא, אמאל׳ה…

נועה קולר: אני מרגישה כלפיה תחושות… אני חושבת שזאת נשיות ברמה הגבוהה ביותר.

דב נבון: אני, אני מודה שלי יש את התכונות שיש לה, זה משהו נורא הישרדותי. יש גם מקומות שאני פוגש משפטים שלפעמים אם אני מתפרק מצחוק. כל מיני אנשים שניגשים אליי ואומרים לי ׳יואו אתה מהשלישיה הקאמרית׳.

נועה קולר: אה ראיינו אותי ברדיו, שאלו אותי כזה על החשיבות של הומור וזה, אז אני אמרתי שמבחינתי הומור זה דבר הישרדותי ודבר עמוק, וזה כח החיים, וזה מבחינתי ככה אני מתמודד עם דברים ושכשאני נכנסת וכשאני שוקעת אני מתקשרת לחברים המצחיקים שלי, אני מתקשרת לקרן ומתקשרת לאמיר.

דב נבון: אז אמרתי לה רגע, ומה איתי? את לא מתקשרת אליי כשאת במועקה?

נועה קולר: אמרתי לו אותי אתה לא מצחיק.

דב נבון: היא אמרה לי אותי אתה לא מצחיק.

נדב פרישמן: אתה יודע מה מעצבן אותי בסיפור הזה? שראשון היא מתקשרת אליי והיא לא אמרה את זה.

דב נבון: כן איפה נדב?

נועה קולר: נכון, נכון, נכון… אוקיי…

נדב פרישמן: אז אני אומר לא, כי אני לא מהחבר׳ה שלך המפורסמים, אז לא, דפקת ניים דרופ…

דב נבון: אבל למה אני לא מצחיק אותך? תגידי מה שאמרת לי.

נדב פרישמן: כבר ביססנו שהסיפור הזה לא נכון.

נועה קולר: זה לא שאני חושבת שאתה לא מצחיק. אתה פשוט לא מצחיק אותי.

[צוחקים]

נועה קולר: אנשים צוחקים מדב!

נדב פרישמן: אבל אם את צריכה מישהו שיוריד חולצה נגיד?

נועה קולר: אז דב.

נדב פרישמן: רגע, יש לי שאלה. כי הרבה אנשים…

נועה קולר: הוא גם נחשב קומיקאי, הוא מצליח כקומיקאי, הוא לא בטעם שלי פשוט.

נדב פרישמן: כן אבל עברנו הלאה…

דב נבון: לא, העניין של הטעם אני אשתפר.

נדב פרישמן: עברנו הלאה.

דב נבון: אני חושב שאחרי אני אהיה טוב יותר.

נדב פרישמן: עוד לא עברנו הלאה כנראה… אוקיי. הרבה אנשים, בתוכם אני, בתוכם אשתי, בתוכם הרבים מחבריי

נועה קולר: כן…

נדב פרישמן: חשים שקצת הכל נגמר כאילו.

נועה קולר: מה זאת אומרת, ברור, זה מה שכולם מרגישים.

נדב פרישמן: שכול מה שהיה כבר לא רלוונטי יותר.

נועה קולר: זה לא נכון.

נדב פרישמן: אנחנו עוד באים מתחום הקומדיה, אנחנו עוד צריכים לכתוב, אנחנו באמצע כתיבה של קופה ראשית.

דב נבון: אתה כותב עכשיו נדב?

נדב פרישמן: אני סוג של, אני משתדל… הכותבים כותבים כמה שהם יכולים, ויניב עובד כמה שהוא יכול ובערבים שמה נותן עבודה, אני רואה בבוקר הוא שולח לי דברים, אני רואה איך הוא מתקדם, כאילו בזה… אני אפילו לא יכול להגיד שאני בחצי כוח. אני ברבע כוח. אנחנו כן בשלב כבר כמעט מתקדם של העונה הבאה, כאילו אנחנו באיזור של 10-15 פרקים כתובים באיזושהי צורה. אבל אני קורא את זה ואני אומר ׳מה אני...׳, כל דבר, שכל דבר, כאילו אתה אומר איזה שטויות… מתעסקים בשטויות.

דב נבון: אז אני אומר שעברתי כל כך הרבה, תראה כשההורים שלי נפטרו, ושניהם נפטרו במכה, שניהם. אז עוד פעם, העניין הזה שבך משהו מתרסק ונשבר ואתה אומר זהו, אני כבר לא, אני לא יכול מפה להמשיך, מפה אין, אין, אין, אין. כשאתה יתום במכה אמרתי אני מי יקים אותי מהמיטה…

נועה קולר: בן כמה היית כשהם נפטרו?

דב נבון: הגבתי כמו ילד בן 8, זה לא משנה אבל הייתי בן 50. והם נפטרו, תוך חודש, שני ההורים שלי נעלמו לי. זה לא משנה, אני אומר לך, זה לא משנה באיזה גיל אתה כשזה נופל עליך, אתה אומר אמאל׳ה אתה תמיד ילד של מישהו, אתה ילד של מישהו, ושניהם נפטרים אני זוכר שכל מה שמלמלתי רגע…כעסתי עליהם, השארתם אותי לבד, אני לבד עכשיו, ולבד אני אין לי את הגב הזה שתמיד כשכשנפלתי או דמיינתי שאני אפול יהיה לי את הגב, יש לי הורים, אני תמיד יהיה ילד של. פתאום אין את זה. אז אמרתי לעצמי רגע לא לא איך חיים מפה? איך חיים פה? אותה תחושה אני מרגיש עכשיו, כמו שאתה חושב, מה זה, זה לאן זה חוזר, לאן זה חוזר, הדבר הזה יסתיים איך הוא יסתיים אין לי מושג, איך כי הדבר הזה נכתב עכשיו תוך כדי. אבל לחיים יש כל כך הרבה כוח, זה לא נעים לי להגיד, אבל תודה, החיים אלה הם פשוט כולנו…

נדב פרישמן: מה זה יסתיים, זה לא יסתיים!

נועה קולר: לא, אבל זאת השוואה טובה, אתה אומר…

נדב פרישמן: זהו, זה מה שקרה, וזהו! זה לתמיד!

דב נבון: אנחנו נחזור

נועה קולר: אני אסביר לך מה…

נדב פרישמן: לא יהיו 24 שעות חדשות אולי, אבל הדבר הזה לעולם יהיה

דב נבון: הוא יהיה המשך, הוא לא יהיה כמו שהוא עכשיו. הדבר הזה, בסופו של דבר, המלחמה תסתיים. איך היא תסתיים, היא תסתיים. אבל אני… סתם, ואז אני חושב על אוקראינה, שכבר שנתיים בתוך אירוע שלא רואים את הסוף, אבל אני אומר, אני מקווה שפה זה יסתיים, ומפה יהיה משהו… נחזור לאיזה חיים! חיים.. חיים!

אבל זה מה שאני אומר, גם עכשיו שאנחנו פה, הרי כל הזמן אומרים לנו…

זה משנה צורה, זה משנה צורה

נדב פרישמן: מה עם לשחרר את הדב? מה עם לשחרר את הדב? לכל מקום שאנחנו הולכים, אנחנו הולכים למקומות, אנשים באים אלינו איפה אנחנו, אנחנו לא יכולים, אין פרקים. עכשיו עזוב שיש לנו פרקים שהקלטנו שאנחנו לא משחררים אותם, עדי אשכנזי וזה, ויש פרקים שהקלטנו…

דב נבון: עדי ומיכה.

נדב פרישמן: מיכה שיטרית, הקלטנו פרקים שכאילו אי אפשר לשדר אותם, כי הם לא מודעים…

דב נבון: בטח שאפשר לשדר אותם ועד איזה..

נדב פרישמן: לא יודע, אבל שבן אדם אומר לך נו מה, תקליטו. וגם עכשיו כשדיברנו עם פיש נקליט וזה… אתה אומר, מה נקליט?

דב נבון: והנה אנחנו מקליטים.

נועה קולר: ברור. נדב אתה יודע איזו תחושה מטומטמת זה, כמו שדובלה אמר, שילד רוצה לדבר איתו בתור אמנון, אתה יודע איזה תחושה מטומטמת זו, אומרים לי נועה, הילדה, קרה לה אסון חארבו דרבו, תעשי לה שירה שטיינבוך. מה הקשר?! אתה יודע… ובהתחלה אנחנו לא ידענו בכלל, מה אני עושה עכשיו סרטון שירה שטיינבוך, מה זה קשור בכלל? איך זה יכול לעזור בכלל? או איזה, איזה מנותק זה, איזה תחושה טיפשית, ועכשיו,שאנחנו 11 יום בסך הכל, תראה איזה הסתגלות מהירה, 11 יום בתוך המלחמה, 12 יום, זה ברור לי איך עושים סרטונים, אני מבינה איך עושים, אני מבינה מה זה נותן, אני מבינה מה צריך ממני. אני כבר עשיתי את זה, כבר דמיינתי בלילה, מה היה משמח אותך. נו, נגיד, בסדר, את לא מבינה מה זה קופה ראשית, כי את קופה ראשית. מה היה משמח אותך?

נדב פרישמן: דמיינת שוקולד 85%?

נועה קולר: דמיינתי כל מיני, דמיינתי שוקולד ודמיינתי קומיקאי שאומר לי עכשיו, סתם אפילו שאולי היה אומר לי, אסי, שאני מכירה את אסי, אבל אם שאולי פתאום היה אומר לי ׳נועה, שמעתי שאת עצובה׳ וזה וזה, אני אומרת לך, אני הייתי… הייתי מחייכת, הייתי הייתי… משהו בכוח החיים.

נדב פרישמן: אז עשינו לך הפתעה…

נועה קולר: אסי?

דב נבון: אז מה שאת מתכוונת להגיד, ואת אומרת, שיש לנו… אנחנו מסתגלים, אנחנו מסתגלים, ואנחנו נגלה שאחרי זה אנחנו נהיה באיזה מקום…

נועה קולר: צורה אחרת.

דב נבון: צורה אחרת, וזה יהיה המשך…

נדב פרישמן: בן אדם תקשיב… סתגלנות זה דבר מטורף.

דב נבון: תקשיב עברנו את הקורונה, עברנו את הקורונה! היה לנו מזמן אירוע גדול, כזה שאני באמת…

נועה קולר: איך צרחת אתה זוכר? אמרת ׳למה במשמרת שלנו כוכבה׳.

דב נבון: כן, חשבתי ש…

נדב פרישמן: איזה כיף היה קורונה פתאום! תענוג!

דב נבון: תחשוב תחשוב שבתוך האירוע הזה… אני ואתה התחלנו את הפודקאסט בתוך האירוע הזה, שלא ידענו כלום, לא ידענו מה יהיה, לא ידענו שום דבר. תראה מה נהיה אחרי זה! אתה מסתכל אחורה אתה אומר וואו, היינו בתוך הדבר הזה! לא רק שרדנו את זה, פתאום התחזקנו, פתאום יצאו דברים אחרים חדשים,

אני רוצה גם עוד משהו אחד, אני גם עובדת על סדרה, וכבר יש לי שלושה פרקים, לא במצב מאוד מתקדם בסדר, אבל יש לי שלושה פרקים, ואז זה, וגם משם איך זה מערכת יחסים עם זה. אז אמרתי הלך לפח, לא רלוונטי, לא לא רלוונטי, יאללה תתחילי להמציא את עצמך [נשימה עמוקה] דיבורי היסטריה. עזבי, עזבי.

וגם מה זה קשור עכשיו, ובכלל יש טלוויזיה? תהיה טלוויזיה? אני לא יודעת אם תהיה טלוויזיה.

קומדיה?

נועה קולר: דווקא בראש שלי קומדיות יהיה להם מקום, אבל כאילו את העולם הקטן, והמצומצם והפתטי שלי, עם הסדרה שלי והשטויות שלי… וכאילו אין, אין, נפטר. לא עבר זמן ועכשיו אני חושבת לא נפטר, לא נפטר. יעמיק.

דב נבון: לא נפטר.

נדב פרישמן: אנחנו באמת נלך למקום אחר. תקשיבי, התקשר אליי אמיר שורוש ואמר לי, לא זוכר בדיוק את הפרטים, אני פה בבית חולים ופגשתי את המפקד כ״כ הוא הציל את כל קיבוץ ניר וואטאבר, לא יודע…

נועה קולר: ניר עם? לא, זאת הרבשצית הזאת המדהימה.

פיש המפיק: ניר עם או ניר עוז?

נדב פרישמן: לא יודע, אל תפסו אותי במילה. והוא… הוא שמע את כל הפרקים של לשחרר את הדב. ופתאום הולך ממרדכי אנילביץ׳, ופתאום פונה ימינה לשחרר את הדב…

נועה קולר: לא, לא [צוחקת]

נדב פרישמן: מה קורה מתי עוד פרק, ואז הוא שלח לי את הטלפון שלו ואת השם, תדברו איתו בפודקאסט וזה… אז…

פיש המפיק: אבל הוא ביקש אז תתקשר. למה לא?

נדב פרישמן: להתקשר עם הרשבצ של…

פיש המפיק: אני רוצה לדבר עם הרשבצ.

דב נבון: אני פתאום חושב ש…זה כל כך גדול, שלוקח זמן עד שאתה מנסה להבין איפה אתה ומה אתה ומה התפקיד שלך. אני אומר, אין דבר שתמיד חושר לאותו מקום. אין כזה דבר. אנחנו בתוך… בתוך משהו ש… אבא שלי שרד, שרד! שרד את ה…

נדב פרישמן: מה זה שרד? זרק אתכם מהרכבת.

דב נבון: שרד את השואה והקים משפחה ועלה לארץ. אתה חושב שאנשים… אנחנו לא היחידים שעברו ועוברים ועברו, שתי מלחמות עולם היו, אמאל׳ה, פחד אלוהים.

נועה קולר: שני דברים אני רוצה להגיד לך…

דב נבון: אפרופו, חשבתי, פגשתי…

נועה קולר: מה, מה?

דב נבון: כשהגעתי לפה פגשתי במלון איזה כמה חבר'ה צעירים אמרו לי, מה עם הפודקאסט, מה עם הפודקאסט, ואז אמרו לי ׳אתה מאונן?׳ אז אמרתי להם למה אתם מאוננים, אמרו לי כן.

נדב פרישמן: כמעט עברנו פרק שלם בלי..

דב נבון: לא, ואז קלטתי, אמרתי להם… אז הם אמרו לי כן, אנחנו מאוננים, ביתר שאת ביתר שאת, ואז מישהו אמר לי, תגיד לי ואם באמת תוך כדי יש אזעקה, מה אני עושה? אם אתה מאונן ושומע אזעקה, סימן שאתה לא באלמנט. כאילו, זה לא יכול להיות שאתה גם מאונן וגם שומע אזעקה [צוחק]. אז מה שרציתי להגיד הוא שחוזרים לשגרה.

נועה [צוחקת] אז רגע…

נדב פרישמן: אני לא ראיתי שחזרו לשגרה, אני לא רואה את זה.

דב נבון: אני עוד לא חזרתי לשגרה, אבל אנשים חוזרים לזה. תקשיב, פיש אפילו אמר לי שאנשים יצאו מהאוהלים, ומתחילים לחיות סוג של… לא יודע, אנחנו…

נדב פרישמן: אין ליבידו.

דב נבון: גם לי.

נועה קולר: זה לא נכון.

פיש המפיק: מכיר את הטייק הזה של לואי סי קיי? שאלו אותו אחרי ניין-אילבן, מה מידת הפטריוטיות שלה מורכבת מכמה זמן עבר מ9.11 ועד שהוא אונן בפעם הראשונה.

דב נבון: אין לי את זה.

פיש המפיק: הוא אונן בין הראשון לראשון. בין הראשון לשני.

דב נבון: אני בתקופה הזאת, מודה, כמו שנדב אומר, אין לי, זה סתם, זה איזה איבר שאני לא מבין כאילו מה הוא עושה שם. כמו שן בינה כזאת, שזה מיותר פתאום [צוחקים] שיש איזה תחושה שהוא יפול כזה.

נועה קולר: פשוט נהיה שן בינה.

דב נבון: כן [צוחק] אולי אני, כאילו… קולט שהוא יפול לבד בסוף.

נדב פרישמן: טוב, כנראה שחזרנו לשגרה…

דב נבון: לא, לא, אני אומר ש..

נדב פרישמן: אפשר לקפל את הכל, תודיעי לחדשות שיקחו את האולפן, יסיימו יחזירו את האח הגדול…

דב נבון: לא, אני אומר דבר אחר. אני, מישהו ביקש ממני לעשות את המופע שלי, וכתבתי לו היום בבוקר, תקשיב, אני לא חושב שזה מתאים עכשיו.

נדב פרישמן: אתה עושה את המופע, לא?

דב לא את המופע שלי, לא.

נדב פרישמן: של הילדים אבל.

דב נבון: ואז היום אני מרגיש, כמו לפני שבוע וחצי שהרגשתי את הפודקאסט שהוא מיותר, ואז אתה קולט שכולנו בסוף, אם נחזור על הדברים שאנחנו רוצים..

נועה קולר: תגיד לי, תגיד לי אולי אם זה עוזר לך, כי זה נראה לי חשוב. כשאני הלכתי והיינו בשיבא והיינו כולם ביחד וביקרנו חיילים ופצועים וזה וזה, והיה אינטנסיבי! אני חוזרת אחרי ימים כאלה עם כאב ראש, בבית אני נכנסת לאיזה שקט, זה מטורף, תום יגיד שזה לא נכון, אבל אני מתכנסת. אין לי, אין לי מה לצאת מהבית.

דב נבון: בלעדינו?

נועה קולר: כי כל היום אני מרגישה [קול של חנק], ואני אומרת החוצה, החוצה, החוצה. וגם ברצפים. זה לא יום צילום, אתה יודע, כשמצלמים קופה אז אתה תחום לעשרים יום, ימי עבודה, וזה כמו ימי צילום! אחד אחרי השני.

דב נבון: אני מרגיש שזה כמו החוברות שהייתי מקבל לקיץ שהייתי ילד שצריך למלא אותם ולסיים אותם, חוברות כאלה, כשאני מרגיש שאני עובד, שאני עובד, שאני פשוט מוציא, מוציא, מוציא, נותן, נותן.

נועה קולר: וזה אינטנסיבי.. אינטנסיבי. והסיפורים קשים, ואתה לא, ואתה בתפקיד, שזה לא… והתחבקתי עם כל כך הרבה נשים, כל כך הרבה ילדים, וכשזה קורה אני לא אני לא מתעייפת. כשאני מגיעה הביתה אני פתאום קולטת, נחיתה. אז כאילו היה שיבא ואחרי שיבא ביקשו ממני, אני, כזה חוזרת לסיפור האישי שלי מהמשפחה שלי, לבוא לבקר את הילדים שהייתי אתמול… אוקיי. עכשיו, הילדים האלה, בן 9 ובת 6, והדודה שם וזה, אמרתי לה דברי איתי מאי, באיזה קטע, הם הרי… אני מכירה היטב את אח שלהם ז״ל, את אבא שלהם ז״ל, אבל את הילדים עצמם… הם היו קטנים. ובאיזה קטע שאת רוצה שאני אבוא? הם צריכים משפחה, להיות עם הבן דוד שלי?... באיזה קטע?. קופה ראשית, קופה ראשית… היא אמרה לי. הם רואים. אמרתי אוקיי, סבבה, אני מבינה, אני באה. ואמרתי מעכשיו אחרי שיבא, והם ילכו לרמת הגולן, אז כאילו אני צריכה עכשיו לתפוס אותם כשהם במרכז, כאילו היום! אחרי שיבא צריך להיות היום, היה לנו שעתיים להפסקה, ואני אמרתי את מי אני עכשיו מסנג'רת איתי, אני לא אביא עכשיו את כל הקופה איתי לבית פרטי, כאילו אני לא. מה אני עושה, מה אני עושה, ואז אני כותבת לשורש. שורש, יש את המשפחה שלי, אתה בא איתי עם קופה ראשית? תוך…בלי להתבלבל. ותוך שנייה שורש ברור, ברור וזה. קודם כל, בשנייה שורוש אמר לי כן, רציתי להתחיל לבכות מה…יש לי חברים. יש לי חברים! הנה, לא היה לי נעים לבקש, לא רציתי, אני לא בקטע של לסנג׳ר, אני יודעת שכל אחד מקופה ראשית היה בא איתי.

דב נבון: יש לנו קהילה.

נועה קולר: כן. כל אחד היה בא איתי. שורוש אמר לי ברור, תאספי אותי. אז אמרתי אלוהים תודה, תודה. עכשיו אנחנו נכנסים לאוטו אמיר ואני, מדברים, מדברים, מדברים וזה וזה, והוא וזה, ועכשיו הדבר הזה שאתה מדבר עליו, החיים חוזרים, האינטימיות הזאת, נגיד אני מרגישה נוח לדבר עם אמיר ג׳ורה, על אוננות, על סקס במלחמה, על כל הדברים שאני יכולה, מה שאתה אומר, לפרק, לשחרר.

דב נבון: כל הוואן שלנו כזה!

נועה קולר: נכון, אני עוד לא יכולה, אני אומרת בכנות…

דב נבון: כל המיץ בחוץ!

נדב פרישמן: אם אנשים ישמעו על מה מדברים באוטו יעצרו את כולם.

נועה קולר: אז אני אומרת בכנות, זאת הנקודה. אני אומרת, מה שאהבנו פה תמיד לעשות בלשחרר את הדוב זה לפתוח את הפנימה ולשחרר אותו החוצה, אני מרגישה שאני עדיין לא יכולה. שאני עוד לא יכולה לבוא להתחרע בפודקאסט בשידור כשאנחנו מדברים.

נדב פרישמן: אף אחד, זה כרגע לא המקום.

נועה קולר: זה כרגע לא קיים. אז אתה אומר, כל האוננות הזאת והדברים הפסיכים שקורים במלחמה עוד ידובר, עוד ידובר, אני אומרת לך חכה שניה, אנחנו נשחרר גם את זה, כי אנחנו אנשים שמשחררים

דב נבון: זהו, כי אני לא יכול להתאפק.

נועה קולר: כי הרגשתי…

דב נבון: יש דברים שאת ואני יודעים, ואני מת…

נועה קולר: אז אני רק אומרת…

דב נבון: אנחנו לא מדברים על זה, לא מדברים על זה. אבל זה שחרר אמאל׳ה.

נועה קולר: אז זה משחרר אותנו בוואן. אני חושבת שעוד אי אפשר, עוד קשה, עוד לא תיעשה עבודה של שיחרור אם נפרק עכשיו. זה עוד לא הזמן, אני מרגישה שאני עוד לא יכולה לפרק ציבורית.

דב נבון: זה כמו שבוואן, כשאנחנו בוואן…

נדב פרישמן: ומדברים על ג׳ורה וגועל.

נועה קולר: ג׳ורה וג׳ורה, ואז יעל אומרת אוקיי עכשיו זה סרטונים… ואז מתחילים 60 סרטונים, הכל אותו דבר ׳ילדי קיבוץ זה וזה וזה, קופה ראשית אוהבים אתכם׳, ׳שפע יששכר המחיר זול הלקוח יקר׳, ׳גועל נפש׳

דב נבון: לא, זה גם לא ככה, זה…

נדב פרישמן: ׳לחיילי אה.. אה.. שלדג! שפע.. יששכר… גועל נפש….

דב נבון: תקשיב!

נדב פרישמן: ׳המחיר זול… גועל נפש… שפע… נה נה…׳

דב נבון: תקשיב, אבל לפני זה, בסרטונים הראשונים שעשינו אני אמרתי לעצמי מי צריך את החרא הזה, למי זה בכלל, מה זה, למי זה מזיז, מה פתאום.

נועה קולר: נכון!

דב נבון: ופתאום ראיתי את התגובות, וכמה זה מעלה להם, כמה זה נותן להם, עושה להם מצברוח נו, עושה להם טוב, עושה להם טוב.

נדב פרישמן: אבל אחרי כל סרטון, כמה שעושים כזה להלהלה, ואז היא אומרת בסוף ׳גועל נפש׳.

נועה קולר: צוחקים כל פעם! כל פעם. זה לא יאומן.

נדב פרישמן: כולם צוחקים!

דב נבון: כי זה נוגע בפרונקל! זה נוגע! תקשיב, זה כל פעם נוגע בי, משפט גאוני! גועל נפש! אם אני מרגיש גועל נפש זה על עכשיו!

נועה קולר: זה על הכל!

דב נבון: עכשיו זה גועל נפש! וזה כל הזמן תופס, אני אשמע את זה כל פעם, זה גועל נפש!

[צוחקים]

נועה קולר: נדב אתה שמח, מאמי!

נדב פרישמן: זה כל כך מצחיק שכל פעם היא אומרת גועל נפש.

נועה קולר: גועל נפש ואנחנו נקרעים.

דב נבון: כי זה… בלספר את הסיפור עכשיו זה הכי חם! זה תקופה גועל נפש!

נועה קולר: רגע, אני רוצה להגיד רגע על זה, אחרי שראמזי ואני הגענו לשם, הגענו אני ואמיר, ואנחנו, זה בני דודים שלי שם ואני מכירה לאמיר, ואני…

נדב פרישמן: גם אמיר הוא בן דוד.

נועה קולר: [צוחקת] אז אני מרגישה שאני מביאה את אמיר, אמיר הבן דוד שלי, להכיר למשפחה שלי, והיו שם אנשים לא רק קרובים, ואנחנו מדברים, והילדים, הילד במצב כזה, הוא עוד לא, עוד מתקשה. והילדה היא פשוט הדהימה אותי, הדהימה אותי. ואז היא הולכת והיא אומרת לי ולאמיר כזה, היא מראה לי איך היא מסובבת חישוקים על היד ואיך היא זה וזה, ואז היא אומרת לי ולאמרי, בואו תראו משהו, והיא לוקחת אותנו לאיזה חדר והיא פותחת חדר, תקשיבו, מפוצץ! מפוצץ ממתקים, הפיראט האדום… כל המדינה! שלחה! אין לי איך להסביר לך, צעצועים ולגו, ומתנפחים וזה וזה, כל החדר שלה מפוצץ והיא מראה לנו, היא מוציאה מהסלסלה, הכל מסודר לה כזה, היא מוציאה חמצוץ גומי, נחש גומי כזה ארוך! והיא אומרת לנו תראו איזה נחש הביאו לי! ואני אומרת לה, מה זה מאיפה כל הדברים האלה, היא אומרת לי אנשים שרצו לשמח אותי ואת מיכאל. ואז אמיר אומר לה, תגידי, זה משמח באמת? ואז היא אמרה לו מאוד.

דב נבון: מאוד.

נועה קולר: וכאילו [צוחקת] כוח החיים האידיוטי! כח החיים. והסתכלתי על הילדה הזאת…

נדב פרישמן: כח חמצוץ.

נועה קולר: ואמרתי כח חמצוץ, אמרתי… תשמעו, אני לא יודעת, זה צלקות אימים... הלוואי, אלוהים, אני לא מבינה למה אני לא גדלה במקום יותר רך, למה לא גדלתי באיזור יותר שקט, אני מקנאה בשקטים, אני מקנאה, אני לא רוצה את הנרטיב הזה הוא מכאיב לי, הוא מבאס אותי.

דב נבון: יש אזעקה

נדב פרישמן: מה? יש עכשיו אזעקה?

פיש המפיק: פה או בתל אביב?

דב נבון: טוב, אז בואו ניכנס לממ״ד

נדב פרישמן: יש פה ממ״ד? יאללה בואו.

דב נבון: אנחנו נחזור, אבל אני רוצה שתספרי את הסיפור…

נועה קולר: אוקיי, אני אגיד לכם בדיוק איפה עצרתי.

נדב פרישמן: רק צריך להגיד, הייתה אזעקה, אנחנו רצנו פה לממ״ד, כאילו זה עולם נורמלי! רצנו לממ״ד, הבן שלי לבד בבית, את יודעת…

נועה קולר: מה זה הוא לבד בבית, למה?

נדב פרישמן: כי באתי לתת פודקאסט

דב נבון: הוא לבד בבית? עשית לו טלפון?

נדב פרישמן: כן, הוא נכנס לממ״ד, לא מזיז לו את הביצה. הממ״ד זה החדר שלו.

נועה קולר: כמו אצל זוהר, הוא לא יודע… היא לא שמה לב, היא חיה בממד.

דב נבון: כי פתאום נכנסתי לממד וחשבתי וואו איזו תחושה של ביטחון! אני בחדר מדרגות ואני רוצה ממ״ד, זה כל מה שאני רוצה.

נדב פרישמן: אמרתי לבן שלי, נבו, אתה בחדר? אמר לי כן, סגרת את הדלת, אמר לי כן, שאלתי אותו מה איתך, אמר לי אני רעב.

נועה קולר: [צוחקת] יש משהו לאכול?

נדב פרישמן: אני אחזור הביתה אני אכין חביתה.

נועה קולר: אה יפה, אני הכנתי היום מלא אוכל.

דב נבון: בחיים לא חשבתי שכל מה שאני ארצה זה ממ״ד. אני רוצה ממ״ד עכשיו. אני רוצה לעבוד כדי לבנות לי ממ״ד.

נדב פרישמן: אבל אז לא תפגוש את ברי.

דב נבון: אני לא אפגוש את ברי, אבל לפחות תהיה לי תחושה של ביטחון. תשמעו בממ״ד זה, אתה אומר, אמאל׳ה, לא, לא בממ״ד, בחדר מדרגות אתה מרגיש קצת מפחיד, לא?

נועה קולר: אני, יש לי ממ״ד.

דב נבון: מה, מה הבאת לה? מה קרה?

נועה קולר: כלום, אמנית ישראלית רוצה להצטרף אלינו, שחקנית ישראלית רוצה להצטרף אלינו מחר לשפיים.

דב נבון: מי זאת? טוב עזבו. קיצור, הייתי בממ״ד ואם יש משהו שאני רוצה זה ממ״ד. זהו, אני רוצה ממ״ד. אני רוצה בבית ממ״ד. זהו.

נדב פרישמן: אני מאחל לך שתרצה דברים יותר טובים.

דב נבון: לא יודע! תפסיק לבלבל את המוח, אנחנו באיזור כזה שזה ממש חשוב ממ״ד עכשיו, זהו! אני כבר…

נדב פרישמן: טוב, אז עשינו לך הפתעה…

דב נבון: תביא לי!

נדב פרישמן: כרגע, ברגעים אלה ממש, מיטב העובדים וכל צוות…

נועה קולר: אני לא יכולה להגיד אבל שאני לא מתבאסת שזאת נהייתה שאיפה.

דב נבון: כן, אני כבר חי פה, סבבים וזה, אני רוצה

נדב פרישמן: אגב אני רוצה לצטט את חברי הטוב אורי גרוס שכתב היום, למה לא עושים את כל הבית ממ״ד, הרי יש כבר את הטכנולוגיה הקיימת, אז לעשות את כל הבניין מהחומר של ממ״ד.

נועה קולר: אני רוצה להגיד לך כשעשינו את השיפוץ בבית, כל הזמן הרגשתי שהצורה של הבתים, בגלל שאנחנו בונים מבטון, ובבנייה חדשה ממ״ד זה חובה, אין, אסור לבנות בלי ממ״דים.

נדב פרישמן: רגע, רוצה שנעשה פתיח לפינת הבנייה?

[צוחקים]

נועה קולר: לא, אבל תקשיב, הארכיטקט הגיע עם איזה וויז׳ן אירופאי. עכשיו, מה זה ויז׳ן אירופאי? הבתים בפריז, בסדר? זה חלון עץ, הרצפה עץ, זה הכל… זה לא מול טילים! בעצם פה צריך לקשט מקלטים! אנחנו בונים מקלטים ואז מנסים לעשות אותם יפים. ופה הכל בטון! לעשות חלון עץ? זה לא יחזיק את הטיל. אנחנו גרים במקלטים כאלה, ומנסים לקשט אותם עם אומנות, עם שטיח, עם זה…

דב נבון: אני ירדתי השבוע קרוב לבית שלי, הלכתי לראות את המקלט.

נועה קולר: איך המקלט אצלכם?

דב נבון: וואלה, תיסלם על תל אביב

נועה קולר: מה, מה, דבר.

דב נבון: אחלה מקלט, נקי, מסודר, מזגן וואו.

נועה קולר: יש ספות? יש זה?

דב נבון: לא, ספות אין, אבל ניקו…

נדב פרישמן: אבל תמיד יש ריח של מקלט.

דב נבון: יש ריח של מקלט.

נדב פרישמן: פעם בכיתה ב׳ הייתי בחוג קרמיקה במונסון במקלט שם ליד המרכז המסחרי, היה מקלט כזה שהיה בו חוג קרמיקה, ואני חושב שעזבתי את החוג בלל הריח של המקלט.

דב נבון: בצדק.

נועה קולר: אני זוכרת שבבית שלנו בפתח תקווה, לפני לג בעומר מפוצצים את המקלט בעצים! גונבים רפסודות מבניינים, נכון, שבונים, עוד עצים עצים עצים, מפוצצים מקלטים. רק בל״ג בעומר מכירה מקלט.

דב נבון: אז כשאני ירדתי למקלט, הריח הזה, פתאום נבהלתי שגם יאנסו אותי.

נועה קולר: מה הקשר?

דב נבון: לא יודע

נדב פרישמן: נבהלת או ש…?

דב נבון: אתה יורד למטה למקלט, וכל הסיפורים של האונס…

נועה קולר: אה, שמשהו יקרה במקלט?

דב נבון: כן! שיקרה לי משהו במקלט.

נדב פרישמן: זה גם לא נושא לדבר עליו באמת…

דב נבון: טוב, בואו נמשיך.

פיש המפיק: אני רוצה להקריא… רצינו להעלות את דקל אסייג והוא ביקש שלא, כ

דב נבון: מי זה?

נדב פרישמן: הבחור ששורוש אמר, הרבשצ הזה שהציל את כפר עזה, שנלחם שם, נלחמו כמו אריות. שישה כיתת כוננות מול מאה מחבלים, הוא נפצע ושורוש פגש אותו בבית חולים, והוא מסר לנו שהוא נורא אוהב אותנו, הוא מחכה שיהיה עוד פעם לשחרר את הדוב.

פיש המפיק: הוא די סוגר את כל הדבר הזה שהתלבטנו, כן, לא, איפה… אז הוא כותב, הוא מוסר תודה גדולה, הוא מחכה מאוד לפרק כדי לצאת עוד מהבאסה, וביקש שנמשיך לעשות את מה שאנחנו עושים ושנבוא לשפיים, יש לנו שם מעריצים גדולים.

נדב פרישמן: מחר אנחנו בשפיים, ראית מה זה?

דב נבון: נועה ונדב. איזה כיף, באמת הייתה לי מחשבה כזאת, איזה כיף שיש לנו משהו שאנחנו יכולים לתת למישהו.

נועה קולר: בטח.

דב נבון: זה! גם, אני, אני שנים ישבתי בבית בסבבים…

נדב פרישמן: אגב, אגב, אמרה לי עדי אשכנזי בפרק האחרון שלא שודר עדיין. היא משחקת ב״לבד בבית״ והיא שלחה לי הודעה באחד הערבים, כמה היא מודה לנו על זה שהיא שיחקה בסדרת ילדים, פתאום היא כוכבת ילדים!

נועה קולר: כן! אתה מחזיק באיזה נכס פתאום.

נדב פרישמן: על ילדים, היא אומרת, אם לא היה לי את זה, אז אולי הייתי משמחת קצת מבוגרים, אבל לשמח ילדים? ילדים באים ואומרים מה עם זה, תעשי את זה, ואיך זה…

גם אני המומה מזה.

דב נבון: זאת תחושה באמת, אני הייתי משתגע, באמת משתגע, אם הייתי נשאר בבית לבד, עם המחשבות שלי והחרדות שלי וכל מיני, העשייה הזאת גורמת לי להרגיש נפלא, וגם, זה שיש לי… פעם ראשונה, פעם ראשונה שאני יוצא, ו…לא נעים לי להגיד, מתנדב, אבל אנחנו לא מתפרנסים, ואני נותן משהו ממני ואני מרגיש שיש לי מה לתת ואני רוצה לתת, ואני מרגיש מאושר. סליחה. אני שמח.

נועה קולר: על מה סליחה?

דב נבון: לא, שאני מרגיש כזה…

נדב פרישמן: סליחה על הפנקס חשבוניות, סליחה שהוא מתנדב, שהוא לא מוציא.

נועה קולר: אה לא, שהוא כאילו מתנצל בפני פנקס, שהוא מרגיש בסדר עם זה.

נדב פרישמן: היום אמר לי בודו… אנחנו פותחים את הזה בשאלות, ואומרים לילדים לשאול אותנו שאלות, ומה השאלה תמיד, הראשונה?

נועה קולר: איפה ראמזי, או איך נשרף הסופר.

נדב פרישמן: לא, לא, השאלה הראשונה, ראשונה ששואלים הילדים.

נועה קולר: נו…

נדב פרישמן: האם תהיה עונה 5.

דב נבון: נכון.

נדב פרישמן: האם תהיה עונה 5 ומתי. אז אני אמרתי עונה 5 אנחנו עובדים, אחרי פסח, מקווה שאחרי הקיץ נעלה עם עונה 5. בודו לחש לי ׳אם עדיין תהיה ישראל׳.

[צוחקים]

נועה קולר: יכול להיות שמדינת ישראל זה רעיון…

נדב פרישמן: לא, אבל זה שהוא אמר לי את זה [צוחק], הוא אומנם צחק אבל…

פיש המפיק: כן הוא עבר דבר או שניים בחיים שלו.

נדב פרישמן: עשה פאנץ׳.

דב נבון: אבל לרגעים הייתה לי תחושה שזה… אמאל׳ה

נועה קולר: ברור שאמאל׳ה!! תקשיבו, בתוכי, בתוכנו יש מישהו שצורח ״אהההה!!!!״, ״הצילוווווו!!!״

נדב פרישמן: תברח!!! תיקח את הילדים תסע מפה!!

נועה קולר: אש!!!! לברלין!!!! הצרחה הזאת, נמצאת בראש אצל כל מי שאני מכירה, חזק

דב נבון: דיברנו על זה נועה!

נועה קולר: עזוב ברלין, לא זה, עזוב זה, אמאל׳ה!! הישרדות!!! הישרדות!!!

דב נבון: נועה, דיברנו על זה, ונפל לי האסימון. לי, אין לאן ללכת. זה ברור לי. יש כאלה שעוזבים, הסיפור שאת אמרת על החברים שאולי… לא יודע אם תרצי לספר את זה.

נועה קולר: הדבר שקשה לי…

דב נבון: אני הבנתי, אני הבנתי, אני הבנתי שלי… אני לא, אני לא יכול לחיות בשום מקום אחר, חוץ מהמקום הזה. זה השפה הזאת, זה המקום הזה, אין לי זכות קיום חוץ מאשר להיות פה. זה ברור לי. היה לי גם דיבור עם הבת שלי שכל הזמן בורחת ורוצה לברוח וזה, אז אמרתי לה מתוקה שלי, את יכולה ללכת לאן שאת רוצה, לי ברור שאני פה, עכשיו תעשי מה שאת רוצה. לי זה ברור. אין לי, אין לי, אין לי איפה להיות. תספרי את…

נועה קולר: אני, אני חושבת, הדבר… הפעמים שמכאיבות לי, כשאני מרגישה כאב זה כש…

דב נבון: סיפרת לי על חברים שלך.

נועה קולר: כן, כן, ואני נשבעת שאני… אין לי, אני לא שופטת אף אחד, וכל בחירה שמישהו עושה היא נראית לי לגיטימית… אני לא אוהבת את ה…הקיבוץ הענק. זה לא…

דב נבון: איפה.. איפה נהיה לך עצוב?

נועה קולר: זה מה שאני אומרת. כל משפחה היא אינדיבידואל, וכל אחד עושה את מה שנכון לו ומתאים לו. אמיתי! עכשיו, מתי נהיה לי כואב? פתאום שחברים קרובים שלי אומרים אני רוצה קצת שקט, ואנחנו נבדוק קצת ונהיה קצת בזה, ונראה…

נדב פרישמן: וקנינו בית בפורטוגל.

נועה קולר: [צוחקת] יש לנו נכס בלונדון, בודקים מה קורה ביוון.

נדב פרישמן: מלון בקוסטה ריקה…

דב נבון: אני גם מקנא בזה.

נועה קולר: ברור שאני מקנאה! עכשיו אני אומרת רגע…

דב נבון: אבל אני אקום בבוקר אחרי חצי שנה, ומה אני אעשה?

נועה קולר: עזוב! אנחנו גם לא יודעים, לא יודעים, אני גם מעלה את זה כי אני אומרת… זה דבר שמרעיד לי את הלב. אני אומרת יואו, חברים שלי, יא ראבי, יכול להיות שהם ילכו ואני אשאר פה? אני בחורה… אם כולם… אין לי איזה התאמה בנשמה, אני הולכת עם האנשים שלי…

נדב פרישמן: אם כולם יקפצו מהגג…

נועה קולר: אני קופצת גם! זה ידוע. הם כולם עוברים לאלסקה, אני עוברת עם כולם לאלסקה! אני לא… אני הולכת עם האנשים… כאילו, לזה אני מחוברת. לאנשים. ופתאום כזה אני אומרת…

נדב פרישמן: איזה קונפורמיזם.

[צוחקים]

נועה קולר: חבר׳ה אני בחורה שעושה את מה שהרוב עושה [צוחקת], מה זה דמוקרטיה? סתם, לא נכון. ואני אומרת, פתאום חברים שלי מתחילים פתאום להתפצל וזה נהיה לי… בודקים את החיים לעת עתה.

דב נבון: ואיפה את?

נדב פרישמן: אבל את גם גרה בשפירא, זה קצת חו״ל.

דב נבון: נכון.

נדב פרישמן: אויש, תשתוק… אבל אני אומרת רגע, תעשי, תבדקי מה הקטע שלך, בכנות. אני אומרת לעצמי, לי ולתום, מה הקטע שלך? מה את רוצה? ו… זה שוב הדבר הזה שאני מסיקה, אני מסיקה שהכי הכי טוב לי פה.

פיש המפיק: הכי אני רוצה לעשות מה שכולם.

נדב פרישמן: בדיוק.

דב נבון: לא, לא, אני מתחבר למה שהיא אמרה.

נועה קולר: לא, אבל אני אומרת לך, אצלי העדר שסביבי זה לא מובן לי מאליו. אני לא בזרם, אני לא מרגישה את עצמי בזרם הגדול. ותום אומר לי פוצ׳קה, יש לי פה שני עסקים ואני לא עוזב עכשיו את העסקים… ואני אומרת, אפילו אם אני אומרת אני רוצה לעזוב את העסקים ואני רוצה לנסוע שבועיים ליוון, אני.. אני חושבת, אני לא חותמת על זה, אבל אני, כרגע, לא ארגיש רגועה בכל מקום אחר. אני אסבול. ואני מעדיפה להיות פה…

נדב פרישמן: אז אני רוצה להגיד לך, אני רוצה לומר לך, לגבי זה ולגבי בכלל. חלק מהעניין עם כל החרדות והמחשבות וכל הזה והפה, מה שכן התגלה, מה שכולם כבר יודעים אבל כבר שכחו, בטח בשנה האחרונה שהייתה…

נועה קולר: מגעילה מאוד. שנה מגעילה מאוד.

דב נבון: נכון. מאוד.

נדב פרישמן: אבל, שעתיים, בסופו של דבר, וסליחה על הקלישאה, אנחנו יש לנו פה איזו גאוות יחידה מטופשת.

נועה קולר: לא, היא קשה לי.

נדב פרישמן: לא משנה בכלל, לא הגדרתי אותה, זאת עובדה.

דב נבון: אני מתחבר לנדב. כן.

נדב פרישמן: שכולנו קצת ביחד… כמו קצת בצופים או בצבא.

דב נבון: קהילה.

נדב פרישמן: וזה לא משנה שאתה סוציו אקונומי, איזה זה, דתי, חילוני, מזרחי, אשכנזי. ימני, שמאלני בכלל כבר אין. זה ירד מהשולחן וזה לא העניין. יש פה משהו ש… חבל שזה היה צריך להגיע לשם, אבל כשאת רואה את ההתגייסות ואת הביחד, לכולם כל כך כואב… אין, אין מקום כזה שבו היה לך אסון במשפחה… אסון במשפחה. אתה אומר, זאת לא המשפחה שלי, זה פאקינג… זאת איזשהי משפחה גדולה ומוזרה וזה פאקינג…

דב נבון: אני מרגיש ככה ואני רוצה לחיות ככה, ואני רוצה לראות את הככה, כי אני רוצה להסיט את המבט למקומות הטובים. אני יודע שאת מסתייגת כי יש גם במקומות אחרים שכבר אני מזהה אותם וחווה אותם, ואני לא רוצה להיות שם, אבל אני באמת רוצה להיות שם, במקום הזה שנדב… אני שכונה. אני שכונה. אני גם בן אדם נורא משפחתי. עכשיו, המשפחה הזאת, אני חלק ממשהו יותר גדול, ואני רוצה את הקהילה שלי. יש את הקהילה שלי, ואני רואה אותה ומרגיש אותה, והיא מחזקת אותי. וזה, אפרופו, אם אני אחיה במקום אחר… אני אספר. אני יכול לדמיין מה זה להיות בגלות. סבבה לי, אני אוהב להיות תייר ועניינים, אבל אני יודע מה זה, אני מרגיש בגוף שלי, אני שחקן, אני יודע מה זה להיות זר. להיות זר.. אני מבין שאני לא יכול לחיות ככה. ופה אני מרגישה שאני בתוך המשפחה. ויש כל מיני.

נועה קולר: אז לזה… אז לזה אני מתחברת.

דב נבון: זה כמו, אפרופו, אני אגיד עוד משפט אחד. כמו שאתה ואני אוהבים להיות בשער של הפועל תל אביב, ולהרגיש חלק ממשהו גדול יותר, וזה, אני מרגיש שכן מצאתי את השער. זה השער שלי. פאק, אני רוצה להיות בתוך השער שלי.

נדב פרישמן: לעומת זאת, אתמול המשחק של הפועל, כדורסל, עצרתי ואמרתי… למי אכפת.

דב נבון: זה לא נכון.

נדב פרישמן: אני אומר לך, הסתכלתי ואמרתי למי אכפת.

דב נבון: אבל זה היה אנלוגיה. אמרתי את זה בדימוי.

נועה קולר: הוא התקדם עם זה אבל מאמי.

פיש המפיק: אתמול פעם ראשונה התכתבתי עם בר קצת אתמול ובשבוע האחרון, והרגשתי פעם ראשונה שאני יכול… כן, אתה עם הפלאפון ואתה מתעדכן, אבל לשעה ומשהו יש משהו מאחד, שהוא אחרת מהמלחמה.

נדב פרישמן: אני גם אתמול חשבתי שבערב אני אראה וזה ואשמע מה עם הפועל, פתאום אמרתי, למי אכפת כאילו.

אבל למי אכפת הרבה דברים. אני גם ניסיתי לראות סדרה ופתאום… לא הצלחתי להתחבר לזה, זה נראה לי מיותר עכשיו.

נדב פרישמן: בכל אופן, נועה?

נועה קולר: כן נדבי

נדב פרישמן: רציתי לתת לך את זכות הסיכום לכל האירוע הזה שהיה פה.

נועה קולר: את זכות הסיכום?

נדב פרישמן: כן. זאת זכות מאוד חשובה.

נועה קולר: אני אחשוב איך לסכם את זה.

נדב פרישמן: רוצה לחשוב רגע? טוב, אז דב, בוא תסכם. יש לך משפט אחד לסכם.

נועה קולר: אח שלי, הנה, יש לי סיכום. אח שלי, אורי, שאני אוהבת אותו הכי בעולם, אורי קולר, הוא היה אומר לי שפעם הוא נתקע בים, הם היו בים הוא והילדים שלו והם היו בחום וחם, והוא היה צריך להגיע לאוטו והיה רחוק, והילדה הקטנה בוכה, ואשתו וזה… הם היו באיזה רגע כזה מדכא שאשתו רחוקה, הוא עם ילדים, וסלים והקטנה בוכה, ואז הוא מספר, הוא אומר לי יצא לי מהפה, נטע הקטנה כזה בוכה אני רוצה כבר להגיע, והוא אומר לה, נטע, עכשיו קשה. עכשיו קשה. כאילו, קבלי. ומה שאני רוצה להגיד לכולנו…

דב נבון: וואי זה כל כך יפה.

נועה קולר: עכשיו קשה! וזה מה שיש עכשיו. ובסדר, תמיד אנחנו מסכמים את הפודקאסטים באני אוהב אותך, אוהבת אותך, איזה כיף. וגם היום אני אומרת אותו דבר בדיוק.

נדב פרישמן: באמת? ככה אנחנו מסכמים, שאנחנו אוהבים?

נועה קולר: תמיד, תמיד, איך דב תמיד אומר, איך אני אוהב שבאתם, איך אני אוהב אותך, אותי לפחות…

נדב פרישמן: לא, הוא אומר את זה לכולם.

דב נבון: לא, זה לא חנפנות, אני בא מאוהב כבר מהבית.

נועה קולר: נכון.

נדב פרישמן: הוא בא חנפן מהבית.

דב נבון: מאוהב אמרתי! מאוהב מהבית.

נועה קולר: כאילו אין לנו ברירה אלא להגיד…

דב נבון: זה נורא יפה מה שאמרת עכשיו, עכשיו קשה. עכשיו קשה אבל אני אופטימי. לא יודע מתי זה יהיה אחרת, ואני מאוד מקווה שזה יהיה טוב אחרי. שיהיה טוב ואני מקווה שיהיה טוב.

נועה קולר: אני בטוחה, בחיי, בחיי, זה תופס אותי ימים, יום זה יום זה, היום, אני לא משקרת, אני בטוחה שיהיה ממש טוב.

דב נבון: גם אני.

נועה קולר: שיהיה טוב יותר. אני באמת חושבת שאת זה. למרות שההיסטוריה מוכיחה דברים אחרים לגמרי, אבל אני התעוררתי היום מטומטמת ואופטימית.

דב נבון: זה לא נכון שההיסטוריה מוכיחה דברים… היו מקומות זוועה ואחרי זה…

נדב פרישמן: איך המהפכה הצרפתית הצליחה? מוקדם מכדי לקבוע.

דב נבון: אני אגיד משפט אחד, מישהו אמר לי לא בהקשר הזה, צריך אסון גדול כדי שיקרה נס גדול. אז אולי עכשיו אנחנו באסון גדול, ואולי אחרי זה יבוא נס גדול. זהו.

נדב פרישמן: ואני, אתם כאילו, אתם מורידים את זה כאילו אני לא, כאילו אין לי מה להגיד. מורידים את האוזניות והולכים הביתה… לא….

[צוחקים]

דב נבון: טוב אז לא, ביקשת שאנחנו נסכם…

נדב פרישמן: לא, לא… זהו מספיק.

נועה קולר: נדב בבקשה, תורך.

דב נבון: לא, אני מרגיש לפעמים כאילו חרא בן אדם. איך עשינו את זה?

נועה קולר: מה, לנדב? די, הוא כל היום בז לנו.

נדב פרישמן: לא, קודם כל אני רוצה להגיד לך, אני אוהב את שניכם, אבל אני רוצה להגיד לך על ידידי דב, שראה אותי עצוב באמת בשבוע הראשון, והוא… אני יודע שהוא אירגן את כולם שיבואו לבקר אותי.

נועה קולר: למה לא אמרת לי לבוא?

דב נבון: האמת שדאגתי לו.

נדב פרישמן: למה לא הזמנת את נועה גם לבוא לבקר?

נועה קולר: כן, כן, הוא היה בתחתית. למה לא אמרת לי? מי היה?

נדב פרישמן: לא, לא היו…

נועה קולר: לולו היה?

נדב פרישמן: לא…

נועה קולר: אהה, לא היה אירוע.

נדב פרישמן: כמו שהיה, איך שהגעתי… ביום השלישי הגעתי לנסיעות, ללהקה. הרי לא הייתי ביומיים הראשונים, ואז כשהגעתי אז הוא אמר לי, כולם אמרו לי, כבר רצינו לבוא היום בערב, רצינו לבוא אליך. הוא ארגן את כולם שיבואו.

הוא עשה לך מסיבת הפתעה.

דב נבון: רציתי להפתיע אותו… אבל איפה הרגשתי שהוא במצוקה? יש לנו את ה׳שפע יששכר׳ הקבוצה בוואטסאפ, פתאום נדב נעלם, שתק.

נדב פרישמן: כן, האמת היא שכולם… שוני גם כותבת לי כל הזמן. ואין לי מה להגיד, עכשיו ביומיים האחרונים חזרת.

נועה קולר: כן, כן, אתה קצת חזרת, גם התחלת להסתובב איתנו בוואן. צריך לעשות את זה. אני זוכרת שגם אתה ואני, אמרתי לך בוא לוואן חביבי, תגיע. כאילו, לצאת.

נדב פרישמן: תבוא לבן, אבל אני לא לבן [צוחק].

רואה? אולי תחזור הביתה קצת עם בדיחות חדשות.

זה לעשות משהו! להיות בפעולה, להיות בעשייה.

נדב פרישמן: מה שרציתי לסכם זה לפנות למאזינים שלנו, שאותם אנחנו מאוד אוהבים ואת חלקם פגשנו גם קצת לאחרונה, ואמרו לנו שאנחנו מחזקים אותם ושכיף להם, שכל שבוע ביום רביעי לשמוע אותנו. אני רוצה להגיד, כמו שגילינו עכשיו במפגשים האלה, אתם מחזקים אותנו! באמת, אנחנו פה באים ומדברים, מבלבלים את השכל, כל מיני אנשים, ובסופו של דבר זה בשבילכם, אנחנו שמחים שאתם מאזינים לנו. אנחנו אוהבים אתכם. אתם מחזקים אותנו. אנחנו נשתדל לחזור על הסוס הזה ולחזור לדבר את השטויות שלנו, ולחזור לחיים. אנחנו מאחלים לכולם שיהיה טוב.

נועה קולר: אמן.

דב נבון: אמן.

נדב פרישמן: עכשיו אתם יכולים להוריד את האוזניות.

דב נבון: איזה כיף.


11 views0 comments

Comments


bottom of page