נשים מספרות רילוקיישן - פרק 73: להקים ברילוקיישן עסק מאפס עם תהילה גבאי- דויטש
- רותי מושקוביץ
- 2 days ago
- 34 min read
להקים עסק מאפס זה לא רק לבנות מוצר ולמכור אותו. זה מסע יומיומי של בחירות, ספקות, אומץ, והתמודדות עם חוסר ודאות, במיוחד כשעושים את זה במדינה זרה. בפרק 73 בפודקאסט אירחתי את תהילה גבאי דויטש, שהקימה בפלורידה את המותג LULA – מותג של תיקים ובגדים בעבודת יד מחומרים ממוחזרים. בשיחה כנה ופתוחה שהייתה בינינו, תהילה שיתפה לא רק במה שהיא יוצרת, אלא בעיקר איך היא יוצרת: הלך הרוח שמאפשר לה לקפוץ למים גם כשמפחיד, להמשיך לפעול גם כשלא הכול ברור, ולמצוא הנאה ומשמעות בתוך התהליך עצמו. זה פרק על רילוקיישן, יזמות, פחדים, תשוקה, ואנרגיה שעוברת מהלב אל העשייה, ומשם גם ללקוחות. פרק שנותן השראה לא רק להקים עסק, אלא להישאר מחוברות לעצמנו תוך כדי הדרך.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 17/12/2025.
מאיה: שלום לכולן וברוכות הבאות לפודקאסט "נשים מספרות רילוקיישן". אם זו הפעם הראשונה שלכם כאן, הפודקאסט "נשים מספרות רילוקיישן" נוצר על מנת לתת מקום וסיפורים של נשים ישראליות מכל העולם, שנמצאות היום או שהיו בעבר ברילוקיישן. יחד אנחנו שומעות את הסיפור הייחודי של כל אחת, את האתגרים ואת הקשיים שהיא עברה, וגם את הצמיחה וההתפתחות האישית שהיא חוותה. אני מאיה חן ואני המנחה של הפודקאסט הזה. אני מאמנת ונומרולוגית ואני מלווה נשים שנמצאות בשלבים שונים של שינוי, במסע למציאת השייכות שלהן, שייכות לעצמן, שייכות לקהילה ולמקום שהן גרות, ולאנשים שסובבים אותן. אחרי שלושה רילוקיישנים ו-13 שנים בארצות הברית, למדתי שתחושת השייכות שלנו היא לא מתחילה מבחוץ, אלא דווקא מבפנים - היכולת לראות את עצמנו, להבין מה אנחנו צריכות, ולהקשיב לקול הפנימי שלנו.
אני מעבירה תהליכים אישיים, סדנאות והרצאות ובהכל אני משלבת כלים, גם מעולמות האימון וגם מעולמות הנומרולוגיה, וכמובן מהניסיון האישי שלי, כי הכי חשוב לי שאת תרגישי שאת לא לבד במה שאת עוברת. ואני יודעת שהרבה מאוד זמן לא פרסמתי פה פרק בפודקאסט, וזה בגלל שאני, ככה, באיזה תהליכים של בירור עם עצמי, מה… לאן אני רוצה לקחת את הפודקאסט הזה. אבל יחד עם זה, כשיש נשים שהן מרתקות אותי אז [בשמחה] אני ממש שמחה לארח אותן, והיום אני ממש שמחה לארח פה את תהילה גבאי דויטש. תהילה עברה עם המשפחה שלה לפלורידה בארצות הברית, לפני ארבע וחצי שנים. היה לה בעבר עסק בישראל, ואני חושבת שאפילו התחלתי לעקוב אחריה אז, אבל אחרי שהיא החליטה שנמאס לה לעבוד מרחוק, היא לקחה חלום שהיה לה והפכה אותו למציאות, ואנחנו נדבר על זה. תהילה הקימה עסק בשם "לולה" לתפירת תיקים ובגדים בעבודת יד מחומרים ממוחזרים, והיא מוכרת בירידים, באתר שלה וגם ב-Etsy, ואני חייבת להגיד לכם שתדעו שהתיקים שלה מהממים. הם יפהפיים. [צוחקות]
תהילה: תודה.
מאיה: היי, מה נשמע?
תהילה: בסדר, כיף להיות פה תודה רבה שהזמנת אותי.
מאיה: ו… וואי, ממש ממש כיף שאת פה. אני כמו שאמרתי לך, אני מרגישה שאני דווקא מדברת עם סלב, כי אני עוקבת אחרייך מלא מלא זמן, באינסטגרם, ואני רואה אותך עושה את כל הדברים, אז פתאום להיפגש זה קצת… זה מרגיש כזה מוזר, נכון?
תהילה: נכון, לגמרי.
מאיה: כזה קול שאת שומעת אותו במקום אחר, והוא מרגיש לך קצת מרוחק אבל פתאום נפגשים. [תהילה צוחקת] וזה מה שאני הכי אוהבת כזה בפודקאסט, ובכלל בכל מה שקשור לרשתות, שאנחנו יכולות ככה להרגיש רחוקות אבל גם בשנייה להיות קרובות.
תהילה: נכון, נכון, צודקת.
מאיה: אז זהו, אז המון המון תודה, ואני חייבת ככה, באמת, להגיד לך שאני עוקבת אחרייך, גם בגלל שבאמת המוצרים שלך ממש ממש יפים, וגם כי את משתפת את כל התהליך שאת עוברת, ואני ממש חייבת להגיד לך שזה נותן לי מלא מלא מלא השראה…
תהילה: באמת? הטוב הרע והמכוער. [צוחקות] כן, כן, אני מנסה, אני לא באמת משתפת הכל, אבל כן.
מאיה: ברור. אני חושבת שאף אחת מאיתנו לא משתפת הכל.
תהילה: כן.
מאיה: אין מי שמשתף הכל, אבל אני חושבת שאת עדיין שמה המון המון פעמים באינסטגרם, גם את החששות שלך, וגם את ההתמודדויות, ואולי גם את המקומות שהם נראים קצת פחות, ככה, זוהרים. עוד נגיע… אולי עוד נגיע לזה יותר מאוחר, אבל בכל אופן שתדעי שעבורי זה ככה ממש נותן השראה.
תהילה: כיף לשמוע. עכשיו את רק מעודדת אותי להמשיך לחפור [צוחקת]. זה לא טוב.
מאיה: [צוחקת] תמשיכי, תמשיכי. אני לא רואה את זה כחפירה, אלא שוב, שיתוף.
תהילה: כן.
מאיה: באמת מבחינתי זה שיתוף של וואי מה עובר לתהילה היום בראש, זה מעניין [צוחקות]. אז זהו, אבל אז היום אני רוצה שאנחנו נדבר גם על הרילוקיישן, וגם ככה על העסק שלך. אז בואי נתחיל, בגלל שאנחנו פודקאסט על רילוקיישן, אז בואי נתחיל כזה מסיפור הרילוקיישן, ספרי לי קצת מאיפה זה התחיל, מי יזם את הרעיון? [תהילה צוחקת]
תהילה: זה התחיל, זה קצת קשה לשים את הנקודה, כי אנחנו לא עשינו רילוקיישן מטעם העבודה. זה לא שהציעו לנו ואז עברנו. זה היה יוזמה עצמאית שלנו. פשוט, האמת שיהודה, בן הזוג שלי, כבר מעל 10 שנים, אפילו יותר, מאוד מאוד מאוד רצה לעבור לחו"ל.
מאיה: אוקיי.
תהילה: ו… אפילו הייתה לו איזה הצעת עבודה ב… נראה לי בגרמניה, אולי, לפני איזה 10-11 שנים, ואני התנגדתי כי אמרתי לו: רק סיימתי תואר, אני לא רוצה עכשיו, כאילו זה בדיוק סיימתי תואר, מצאתי עבודה שאהבתי ולא רציתי לזרוק כביכול את כל החיים שלי לפח ולהתחיל מאפס, וגם לא ידעתי אנגלית, עד היום אני לא אנגלית, אבל אני עכשיו סבבה באנגלית, אבל אז אמרתי מה אני אעבור לאירופה אני לא יודעת אנגלית, מאוד התנגדתי. הוא הציע כמה פעמים אולי לעבור לארצות הברית, אבל כשזה לא רילוקיישן מטעם העבודה זה נורא מסובך, את תמיד אומרת כזה: איך נעבוד? מה נעשה? לאן נלך? אנחנו… מה אנחנו, ננחת וכאילו… זה מסובך.
מאיה: זה הרבה יותר מסובך.
תהילה: ואז בקורונה הוא התחיל לעבוד מהבית, וגם אני. ועמדנו יום אחד ושטפנו כלים [צוחקות] ואז אמרתי לו: "טוב, יאללה, בוא בוא נעבור לאיזה מקום. שנה הבאה שקד אמורה להיות בגן פרטי, שזה מלא כסף, וכל שנייה יש סגרים, וכל שנייה יש בחירות", והיה לנו מלחמות וסגרים ובחירות וטה טה טה. ורצינו לקנות בית ולא יכלנו, כי הכל היה נורא נורא יקר. בישראל לקנות בית זה לא אפשרי כשאין לך מין תמיכה מההורים.
מאיה: תמיכה.
תהילה: ואז אמרתי לו: "בוא נעבור להודו", "בוא נעבור לתאילנד", "בוא נעשה טיול קרוואנים באירופה", כאילו… את יודעת, כל היום זרקתי לו רעיונות, ואז הוא אמר לי יום אחד: "טוב אם את רוצה אנחנו יכולים לעבור לארצות הברית". אז אמרתי לו: "ברור". [מאיה צוחקת] ופשוט עברנו אחרי ארבעה-חמישה חודשים.
מאיה: וואו, אז מה השתנה אבל בתוכך, כי את היית זאת שבהתחלה לא רצית, ואז אחר כך כאילו יזמת את זה?
תהילה: פשוט ירדו לנו המון חסמים, ברגע שידענו ששנינו עובדים מהבית. אנחנו נוחתים בארץ אחרת אבל יש לנו עבודה. גם ככה אנחנו בסגרים עם הילדות בבית. מה אכפת לנו? כאילו למה לא לנסות? הרגשנו שאם לא נעשה את זה עכשיו זה כבר בחיים לא יקרה. את מכירה את המצבים האלה, שאת אומרת… ניצן כבר הייתה בת תשע ואמרנו "אם אנחנו לא נעבור עכשיו, אנחנו לא ניקח אותה בגיל ההתבגרות, בגיל 14. מאוד… הרבה יותר קשה". אפשר, אבל הרבה יותר קשה.
מאיה: אני עשיתי את אותו דבר לכיוון ההפוך, כי בגלל הקורונה אנחנו חיינו לפני איזה 10 שנים בסיאטל, ובגלל הקורונה החלטנו שאנחנו חוזרים לישראל. כן.
תהילה: כן, אבל כאילו הרגשנו שזה כאילו ההזדמנות האחרונה, כזה, כביכול. לא באמת. אבל… וזהו, ואז פשוט, פשוט עברנו בלי ממש תוכנית רצינית. זהו.
מאיה: פשוט, את אומרת.
תהילה: לא, כן, את יודעת. קודם כל תכננו לבוא לארצות הברית לטיול של שנה, ואז להחליט. כאילו תכננו לקנות קרוואן כזה ולטייל שנה, ואז כשהגענו לארצות הברית, הבנו שעולה המון כסף לקנות קרוואן, וכבר עדיף לקחת את הכסף הזה ולקנות בית. כאילו לקחת משכנתא, לקנות בית עם אותו סכום. אז ביטלנו את התוכנית של לטייל והחלטנו להשתקע. וזהו.
מאיה: ולמה דווקא את פלורידה?
תהילה: אממ… דודה שלי גרה בפלורידה, ואני זכרתי שכשהייתי קטנה היא אמרה לאמא שלי שבפלורידה אפשר להיות עם סנדלים כל השנה [צוחקות]. ואז חשבתי שזה רעיון טוב. אמרתי נהיה קרובים לדודה שלי. מזג אוויר פצצה. לא באמת הכרתי, זה היה פעם ראשונה שלי בארצות הברית. לא באמת הכרתי את ההבדלים בין הסטייטים ובין הזה, פשוט… את מכירה, את לא מכירה כלום, את אומרת: "אוקיי, אני מכירה מישהו שגר בפלורידה, אני מכירה מישהו שגר בניו יורק, אז זה כביכול האפשרויות שלי". אז העדפנו את פלורידה נטו בגלל המזג אוויר, וזהו בערך.
מאיה: אוקיי, הייתם מאוד אמיצים זה נשמע שלא יותר מדי כזה תכננתם מראש, את יודעת, לאן אתם הולכים איך אתם הולכים?
תהילה: אנחנו לא תכננו, מכרנו את כל הבית, כאילו מסרנו את כל מה שהיה לנו בבית, מכרנו, עשינו גראז' סייל והכל, והאמת שבהתחלה זה באמת היה מתוכנן להיות רק טיול. ואז היה את מבצע שומר החומות, אם את זוכרת לפני ארבע שנים ב-2021 ואז היו לנו אזעקות וטילים וזה וזה, ולא היה לנו ממ"ד, ואז אמרתי ליהודה: "לא בטוח שנחזור". הבנת? [מאיה צוחקת] ואז כאילו נהיה יותר רציני כי זה באמת היה מתוכנן להיות רק טיול. זהו אז באנו עם שתי מזוודות, באנו לפלורידה, טיילנו פה איזה חודשיים ב-Airbnb במלונות בזה וזה, כאילו כזה, כדי להבין מה, מי נגד מי, חיפשנו עיר בפלורידה שיש בה אפשרות לקנות בית במחיר סביר, שיש חינוך טוב, שזה עיר גדולה ולא חור שמשעמם ואין מה לעשות. וזהו וככה מצאנו.
מאיה: חיפשת קהילה ישראלית או יהודית?
תהילה: האמת שבעיר שבאנו אליה, איפה שאנחנו גרים עכשיו, לא הייתה קהילה ישראלית, כאילו היה ממש קצת, וידעתי שיש ממש קצת ולא היה לי כל כך אכפת. אבל בשנים האחרונות עברו לפה המון ישראלים, אז זה מאוד מאוד השתנה אבל לא ידעתי שזה יהיה ככה.
מאיה: אבל זה לא משהו שחיפשת אותו מלכתחילה.
תהילה: לא.
מאיה: כן. אני מתחילה…
תהילה: כאילו אמרתי אני עוברת לחוץ לארץ, אני עוברת לחוץ לארץ, הכל טוב. [צוחקות]
מאיה: כן. אני מתחילה להבין איך את כאילו עושה… איך יש לך אומץ לדברים האחרים. הנה לעבור, לעשות רילוקיישן ככה.
תהילה: את מכירה את זה שאני משוגעת, כן? [צוחקות]
מאיה: לא משוגעת, אלא יש לך רעיון, ואת הולכת איתו, הולכת איתו עד הסוף.
תהילה: כן. אבל אני אהיה כנה איתך, אני… אני מרגישה ש… כאילו אני בגיל 19 עשיתי גם שינוי מאוד מאוד מאוד גדול בחיים שלי. ההורים שלי חרדים, גדלתי במודיעין עילית, ואז החלטתי לצאת בשאלה. עברתי לגור עם יהודה לפני החתונה ואחרי זה התחתנו. אז אני כאילו הרגשתי שכביכול עברתי כבר פעם אחת בחיים סוג של הגירה, כי לצאת בשאלה זה… זה סוג של הגירה, זה אומנם בתוך ישראל…
מאיה: זה שינוי מטורף.
תהילה: אבל זה שינוי מטורף, והכל שונה, התרבות שונה, השפה שונה, כאילו, זה עברית, אבל הכל שונה, אז הרגשתי שכבר עברתי את זה פעם אחת אז לכן זה לא כל כך הפחיד אותי. מבינה?
מאיה: אוקיי. כן.
תהילה: אז אני לא… אני יודעת שיש אנשים שהם ברילוקיישן, אני לא אומרת שזה בקטע שיפוטי, אבל שיש אנשים שהם עושים רילוקיישן בגיל 30, 40, 50, אבל עד אז הם היו… גדלו באותה עיר, היו באותו מקום, עשו את אותו דבר כל החיים, היו מתחת לסינר של אבא ואמא שלהם [צוחקות], לא, באמת לא בקטע שיפוטי…
מאיה: לא, ברור שלא.
תהילה: יש אנשים שזה כך כל החיים שלהם. ואז פתאום בגיל 40, לעבור פעם ראשונה לארץ אחרת, זה נראה להם כאילו הזיה וקשה להם והם… אז ברור שהיו לי נקודות שהיה לי קשה בהן, אבל כאילו זה לא פעם ראשונה, זה מאוד דומה, אז אז זה לא כל כך הפחיד אותי.
מאיה: וואו, זה ממש מעניין מה שאת מספרת. אני… אני כאילו זאתי שעד גיל 32 חייתה ממש קרוב להורים, וכמעט ולא עברה ככה דירות, ובאמת מבחינתי אז השינוי הכי הכי מטורף באמת שעשיתי בחיים היה רילוקיישן.
תהילה: בדיוק.
מאיה: ואני מאוד מתחברת למה שאת אומרת כי הרילוקיישן השני, כאילו חזרה לישראל, ואחר כך השלישי שעשינו לפה שוב…
תהילה: היה לך יותר קל.
מאיה: היה לי יותר קל.
תהילה: בדיוק. תחשבי שאני בגיל 19 הייתי צריכה ממש כמו ברילוקיישן, להכיר אנשים חדשים, ללמוד שפה חדשה, ללמוד תרבות חדשה…
מאיה: ממש.
תהילה: ללמוד… את יודעת, כמו שנגיד…
מאיה: ועוד לבד.
תהילה: לא, עם יהודה.
מאיה: כי לא היה לך גיבוי… היה לך את יהודה, אבל לא היה לך גיבוי משפחה.
תהילה: נכון, נכון. תחשבי שכאילו… אחרי שיצאתי בשאלה, אני זוכרת שהתחלתי לעבוד באיזה מקום, ועכשיו אני הייתי גרה בקריית… במודיעין עילית, עיר של דוסים, הייתי לובשת חצאיות, לובשת זה, לובשת את זה, את עוברת למקום חדש, אני כאילו הלכתי לשוק מחנה יהודה וקניתי מכנסיים. הם היו הדבר הכי מכוער בעולם, והלכתי איתם לעבודה יום אחד, ואנשים צחקו עליי ואני כזה: אני לא מבינה בזה! כאילו. אז הרבה פעמים כשאת עוברת למדינה חדשה, את גם לפעמים נראית כאילו מוזרה, מדברת מוזר, מתלבשת מוזר, לא יודעת מה, וכאילו, זה מה שאת מכירה, זה מה שנראה לך.
מאיה: ממש. לא חשבתי על זה אף פעם ככה, את יודעת על התהליך הזה, של נגיד אנשים שעוברים, שוב, או בשאלה או בתשובה, לא משנה, אבל זה באמת שוב, זה באמת שינוי, זה שינוי מאוד מאוד גדול בכל תחומי החיים. מה הכי עזר לך בשינוי הראשון שעשית? בשינוי הזה של יציאה בשאלה?
תהילה: אני חושבת ש… אני חושבת שפשוט קפצתי למים, וניסיתי להסתדר עם מה שיש, ידעתי שזו הייתה בחירה שלי לעשות את זה. אף אחד לא הכריח אותי, ולכן אף פעם לא התלוננתי על שום דבר. כאילו, יותר כאילו כזה… אוקיי, כאילו, את יודעת, זה היה הבחירה שלי, זה כמו שפה, עכשיו אני עברתי לארצות הברית, אין לי מה להתלונן "אוי, הקוטג' לא אותו דבר". די די די, מה זה משנה? זה היה בחירה שלי, אני רציתי לעשות את זה, ואני יודעת מה האפשרות השנייה, אז לא יודעת, כאילו סבבה לי.
מאיה: תראי, עצם זה שאת אומרת: "ידעתי שזו הבחירה שלי וזה כאילו משהו שהוא מבפנים, מבחינתי מבפנים היה נכון לי"…
תהילה: נכון.
מאיה: זה כבר, אני חושבת, משהו שהוא כאילו יכול לעזור לך, כי בתוכך ידעת שזה מה שאת רוצה, זו הייתה ההחלטה שלך לא מישהו כפה את זה עלייך, או…
תהילה: נכון.
מאיה: כאילו, או עברת תהליך שכנוע…
תהילה: כאילו יש כאלה שעושים רילוקיישן כי כאילו שכנעו אותם, הם לא באמת רצו, אני לא. זה הייתה הבחירה שלי, ולכן… אני רואה לפעמים בקבוצות של רילוקיישן אנשים שכזה: "יואו, התרבות כל כך שונה, וכולם כל כך אמריקאים, והקוטג' לא טעים". אני כזה: אף אחד לא עמד עליכם עם אקדח והכריח אותכם לעשות את זה. את יודעת, זה כאילו…
מאיה: נכון, זה עדיין קשה. את עדיין… אני חושבת שגם כשאת עושה שינוי ואת מתכוננת אליו, זה עדיין יכול להביא אותך, כאילו, להביא לך כל מיני דברים כזה בבום, אפילו אם אני אחשוב על ישראל, שאני, כשחזרנו לישראל, ואת יודעת, גרתי בישראל אני אמורה להכיר את ישראל, זה המדינה שלי, ועדיין היו שם כל כך הרבה דברים שפתאום תפסו לי את העין, כזה, כשונים ממה שהיה לי, והיה לי קשה.
תהילה: מה למשל? שדוחפים אותך בתור ברמי לוי? [צוחקת]
מאיה: [צוחקות] אני חושבת באמת בעיקר… נגיד לכלוך ברחובות…
תהילה: כן.
מאיה: או סטרס על הכביש…
תהילה: כן.
מאיה: כן, חוסר סבלנות מאוד מאוד גדול באנשים, או דיבור מגעיל של אחד לשני ומאוד מאוד לא מכבד. דברים כאלה של… וואי, אחרי 10 שנים בארצות הברית, סיגלתי לעצמי איזושהי ראייה מסוימת, ואז פתאום אף… על אף שידעתי את זה, פתאום כאילו לראות את זה בעיניים זה היה אחרת לגמרי.
תהילה: כן. לנו, שנה שעברה נסענו לבקר אחרי שלוש שנים, בישראל, ושקד הייתה בת שנתיים וחצי כשעברנו, אז מבחינתה כאילו היא לא זכרה כלום. היא גם, אגב, במטוס היא אומרת לי: "וואי, האישה הזאת מדברת עברית". ואז כשהיינו בשדה תעופה היא אומרת לי: "וואי, גם הוא מדבר עברית". ואני כזה: "כן, כולם מדברים פה בעברית". כאילו לקח לה זמן להבין. ואז כשהיינו בשדה תעופה במעלית, אישה פשוט התקרבה אליה והזיזה לה את הפוני מהעיניים, ושקד הייתה בהלם. ואני כאילו אמרתי ליהודה: אני כאילו בארצות הברית שלוש שנים, בחיים בן אדם זר לא יבוא לילדה שלי ויזיז לה את הפוני מהעיניים, כאילו מה נסגר איתך?
מאיה: נכון.
תהילה: אז אמרתי לאישה הזאת והיא אומרת לי: "יאללה מה את עושה עסק?" ואני כזה… "אוקיי". [צוחקות] אז כן, סליחה אם זה נשמע קצת סנובי, או לא יודעת, מתנשא.
מאיה: לא, בכלל לא, אני חושבת שזה הבדלי תרבויות. נגיד התרבות בישראל היא הרבה יותר מגע, חברית כזה, מן כולנו משפחה אחת גדולה, זה מותר לנו. ובארצות הברית יש הרבה יותר אינדיבידואל, כל אחד במקום שלו, וזה בסדר.
תהילה: כן. זה גם מה שהיה קשה לניצן כשעברנו לפה, בבית ספר, היא הייתה חוזרת הביתה ואומרת לי: "אמא, הילדים עוברים שתי קילומטר ממולי, ואז הם אומרים לי 'סליחה, סליחה שהפרעתי לך' ואני בכלל לא בקושי רואה אותם הם כאלה קטנים, קילומטר מרחוק". והיא הייתה אומרת לי כל הזמן שהיא מרגישה שבישראל היא הייתה ילדה רגילה, ופה כל הזמן אומרים לה שהיא rude, ושהיא מדברת בקול מדי, ושהיא bossy וכל מיני דברים כאלה. וכאילו הייתה מתנהגת רגיל כמו שהיא התנהגה בישראל, אבל פשוט זה הבדלי תרבויות, וזה לוקח לילדים המון זמן להתרגל לזה. כאילו בגיל גדול, בגיל תשע. אז אני מניחה שגם כשעוברים לישראל…
מאיה: יש שינוי מטורף, לילדים שלי היה לא קל, את יודעת, עם כיתות מאוד גדולות, ובאמת שהמון המון רעש כל הזמן בכיתה, ושוב, אני באמת, כמו שאת אומרת, אנחנו לא שופטות את זה, אבל זה פשוט העובדה שקיימת. אבל בהחלט עוזר כשאת יודעת שזו הבחירה שלך, כמו שאני מאוד מתחברת למה שאמרת, אז עם כל זה, מה כן היה לך מאתגר ככה במעבר לפה, לארצות הברית?
תהילה: כלום.
מאיה: כלום?
תהילה: כלום. היה לי… עברנו בתקופה מאוד מאוד קשה בישראל, עם השלושה סגרים, והיה מלא פעמים בחירות, כל איזה כמה חודשים, והיה את הקורונה והיה את… מה עוד? היה משהו… מלחמות. ואז פשוט הגיע לנו עד לפה, וכשעברנו לפה אני פשוט… פשוט… פשוט הכל היה לי טוב, כאילו עדין. ובהתחלה אנשים אמרו לי: "טוב, את באופוריה כי רק עברתם, זה ירח דבש" ואני כזה: לא עבר לי, ממש טוב לי, ממש לא היה לי שום דבר קשה. כאילו, היו דברים טכניים שהיו מסובכים, כאילו, כמו נגיד לשכור דירה כשאין לך credit score, כל מיני דברים כאלה.
מאיה: כן.
תהילה: אבל מבחינה שלי, כאילו?
מאיה: רגשית?
תהילה: לא, פשוט סבבה, כן.
מאיה: הקלה.
תהילה: סליחה. [צוחקת]
מאיה: לא, חס וחלילה, את יודעת… את לא צריכה להתנצל, אני חושבת שזה מדהים שמצאת מקום שמרגיש לך טוב.
תהילה: כן, כן, הייתי מסתכלת על השמיים אומרת "בחיים לא יפלו לי טילים מפה אז אני מבסוטה", כאילו.
מאיה: כן, זה עוד אחד מהדברים שמרגישים במעבר בין ישראל לפה, זה משהו באנרגיות שונה, זאת אומרת, ברגע שאת נוחתת בישראל, את מרגישה באנרגיה שהגוף מתכווץ, שפתאום את בסטרס כזה, של מה הולך להיות, מי ידפוק אותי, לא יודעת, כזה, ואת נוחתת פה את הרבה יותר רגועה, שקט כזה, אוקיי, הדברים יסתדרו, ילכו לפי ה… היגיון החוקים, כזה. עכשיו, שוב זה לא 100% בשום מקום, אבל…
תהילה: לא, יש בארצות הברית, אנחנו גרים בפלורידה, חסרונות, העבירו פה לפני שנתיים את החוק של ההפלות…
מאיה: שזה זוועה.
תהילה: שאת לא יכולה אחרי שבוע שישי. זה… את יודעת זה די רציני, אבל כן.
מאיה: נכון. זה היה אחד מהדברים העיקריים, כשחזרנו לפה וככה חשבתי לאיזה מדינה לעבור, אז הקטע של ההפלות זה היה מאוד בצד של לא להגיע לג'ורג'יה.
תהילה: כן, אבל אני אגיד לך משהו, ואני לא אשקר לך, המקום שאנחנו גרים בו הוא לא מושלם. ה… בשכונה שלנו, נגיד, אין הרבה ילדים קטנים, וזה ממש מבאס. בכלל לא מושלם. יש הרבה חסרונות. כאילו, הייתי רוצה בית אולי קצת יותר גדול, לא משנה, לא מושלם. אבל אני חושבת שכרגע, בשבילי, הערך של היציבות בשבילי ובשביל הילדות הוא פשוט מעל הכל. כאילו זה פשוט יותר. אז אני חושבת שתמיד יהיו חסרונות בכל מקום שתגורי, אם תגורי בקליפורניה את יכולה לעשות הפלה…
מאיה: נכון.
תהילה: אבל מצד שני יש שם חסרונות אחרים…
מאיה: מאוד יקר.
תהילה: כאילו מאוד יקר… פה יכולנו לקנות בית ברגע שעברנו. לכל מקום יש חסרונות, יתרונות, בשום מקום הוא לא מושלם. אולי אם לא היה לי ילדים הייתי בוחרת משהו אחר, אבל אני לא יכולה לטלטל את הילדות שלי ולעבור איתן עוד פעם. זה לקח לנו המון זמן להתרגל. לקח לניצן הרבה זמן להתרגל לבית ספר, ואחר כך עברנו לחינוך ביתי, ואז למצוא חברות, ואז זה, ואז זה, וזהו. אני לא… לא אעביר אותן לפחות לא כל כך מהר. ממש לא.
מאיה: כן, אני מאוד מבינה אותך. אני חושבת שגם, שוב, לכל אחד יש החלטות אחרות, שהוא צריך לקבל בהתאם לעצמו, בהתאם למשפחה שלו, ובהתאם לזמן של כרגע. יכול להיות שמה שכרגע מתאים לי זה X ועוד כמה שנים זה יהיה Y וזה בסדר. זאת אומרת הדברים כל כך דינמיים, בטח בחיים שלנו היום, הם משתנים בטירוף מחודש לחודש, שגם קשה לדעת כזה מה יהיה בעתיד, והכי חשוב, שוב, כמו שאת אמרת, זה להקשיב כאילו לעצמך, זאת אומרת למה ש…
תהילה: איך זה היה לכם אחרי שנתיים להחליט שחוזרים? כאילו, איך זה היה לכם?
מאיה: וואו, תקשיבי זה סיפור ארוך. גם ככה… דיברתי עליו בפרקים אחרים, אבל בעיקרון, אנחנו עשינו חישוב לגבי כל המשפחה, איפה יותר נכון לנו כרגע להיות, ואיפה פחות נכון לנו להיות. וכמו שאת אומרת, ההקשבה הפנימית למשפחה שלי עכשיו הייתה שנכון לי שוב לחזור לארצות הברית, ולהמשיך שם, ולהיות שם. אבל גם זה, אני אמרתי אותו דבר כמוך, "הבת שלי עכשיו לפחות ארבע שנים פה אני לא מזיזה אותה. די, הזזתי אותה מספיק. עכשיו זהו, מתחייבת - ארבע שנים". אבל האמת שאני רוצה לקחת אותנו עכשיו למקום אחר, למקום של העסק שלך, כי אני מאוד מאוד…
תהילה: אוקיי, סבבה.
מאיה: מתעניינת בזה. ו… מאיפה הגיע הרעיון של תפירה בכלל, של לתפור תיקים, מאיפה זה?
תהילה: אני אגיד לך מה. מאז שעברנו לארצות הברית אני עבדתי מהבית, ואני חושבת שמהחודש הראשון הרגשתי שאני לא במקום הנכון, כי היה לי נורא קשה להרגיש שאני רגל פה ורגל בישראל. כאילו עברתי לפה, בגופי [צוחקת], אבל לא באמת פה, כאילו אני לא חיה פה את היום יום שלי. כאילו…
מאיה: את עובדת בשעון ישראל…
תהילה: אוקיי, אני הולכת לוולמארט אז אני מדברת עם אנשים באנגלית, אבל אני כל היום עושה פגישות בזום, אני מדברת בישראל בעברית, אני בפייסבוק, אני בזה, הכל בעברית. והרגשתי שאני לא באמת עברתי לפה. וגם הכניס אותי להמון סטרס ההבדלי השעות. היו לי מלא פעמים פגישות בשש-שבע בבוקר…
מאיה: וואו.
תהילה: וכל יום הייתי קמה עם כזה התקף לב, של כאילו מה קרה בלילה, ואז כזה פתאום ללקוחות תקלות, וזה זה זה זה, ואז זה היה לי נורא נורא קשה. ואני לא אשקר לך, גררתי את זה במשך כמה שנים, שלוש שנים, משהו כזה, בגלל שפשוט לא הצלחתי למצוא רעיון חלופי. אני חושבת שלפני איזה שנה וחצי אמרתי יום אחד אולי אני אמצא איזה עבודה אפילו, לא יודעת, אני אלך לעבוד במכולת, כאילו רק בשביל לצאת מהבית ולהיות בחוץ. ואז ראיתי שהם מרוויחים 13 דולר לשעה [צוחקות] ולא התחשק לי, כי יש לי עסק שהוא מפרנס אותי ואני מרוויחה טוב, וכאילו לא התחשק לי, אבל הבנתי שאם אני אעשה עסק שהוא עצמאי, אז אני אוכל, את יודעת, כאילו הבנתי שאני צריכה לפתוח עסק שהוא פה.
מאיה: אוקיי.
תהילה: פה. כדי להיות פה. ואז התחלתי לחשוב מה אני אעשה, מה אני אעשה, ולא היו לי רעיונות. כאילו, הבנתי שאני אהיה חייבת לעשות עסק בתחום שהוא לא כולל דיבור, לא… קצת. [צוחקות] כאילו לא כולל קופירייטינג, כתיבה, כי האנגלית שלי סבבה, אני מבינה הכל באנגלית, אני, יש לי חברות אמריקאיות שאני מדברת איתן רק באנגלית, שיחות נפש, אני בסדר באנגלית כבר, אבל אני לא יכולה עכשיו להיות קופירייטינג במשרד פרסום, בגלל…
מאיה: כי זה לא שפת האם שלך.
תהילה: ואני לא יכולה אפילו לבנות אתרים באנגלית ודברים כאלה, זה מסובך לי מדי ולא רציתי וגם קצת מיציתי את זה. ואז, לפני בערך שנה, כששקד… שנה וחצי, כששקד התחילה בית ספר, אמרתי לעצמי "טוב, אני אעשה כמה דברים בשביל הכיף שלי, אני אקח…", לקחתי שיעור קרמיקה, אמרתי אולי אני אכנס לתחום הזה, ויום אחד פשוט רציתי לקנות איזה שמלה… סתם זה סיפור ארוך, רציתי לקנות איזה שמלה היא הייתה מידי ארוכה, אז אמרתי טוב אני אקנה מכונת תפירה, אני אתקן אותה, ואז נזכרתי שאני אוהבת לתפור, כי בתור ילדה תפרתי תמיד, ואמא שלי תפרה, סבתא רבא שלי תפרה, כאילו כולם. ובגיל 20 חשבתי ללמוד עיצוב אופנה, בכל התוכניות של project runway וזה אבל אמא שלי תמיד אמרה לי: "אין בזה כסף", "אי אפשר להתפרנס מזה".
מאיה: כן, מוכר.
תהילה: ומבחינתה היא צודקת, כאילו זה באמת עבודה קשה, ו"את תשברי את הגב", וזה וזה. וגם אני לא… לא… לא רציתי… דמיינתי את עצמי עכשיו, מה אני אשב כל היום ואני אתפור? כאילו, זה היה נראה לי עבודה קשה. אבל נזכרתי שאני אוהבת לתפור, אז אמרתי טוב, אני אקח שיעורי תפירה פה, ואני אראה איך הולך, אני אלמד קצת דברים יותר מתקדמים, אולי אני אתפור לעצמי בגדים. כאילו אני כזה, בשביל התחביב, בשביל הכיף. התחלתי לקחת את השיעורי תפירה, והיה לי נורא נורא נורא כיף, והמורה שלי כל הזמן נורא פירגנה לי ואמרה לי: "את חייבת להוציא קולקציה, את חייבת להוציא בגדים, את חייבת לעשות ככה". והאמת שהיו כמה פעמים שהיא אמרה לי את זה, ורציתי להפסיק לבוא לשיעורים כי זה נורא הלחיץ אותי, ואמרתי: "לא, לא בא לי עוד פעם לפתוח עסק, לא רוצה, מה אני…"
מאיה: פחד מהצלחה?
תהילה: כן. אבל הרעיון הזה ניקר לי בראש, ואז איכשהו התחלתי לתפור. בהתחלה תפרתי מחוכים ובגדים כאילו מסובכים, את יודעת, כאילו תפרתי מחוכים מטורפים.
מאיה: וואו, הלכת על הכי, כאילו, אקסטרים. [צוחקת]
תהילה: כי היה לי מלא ניסיון בתפירה אז כאילו… כאילו מהמתקדמים יותר, ו… ואמרתי לעצמי "אני יכולה לפתוח בזה עסק, יש בזה זה רעיון טוב, בגלל שאז אני לא צריכה לדבר, אני כביכול עושה משהו עם הידיים, זה הרבה יותר קל, אבל לא בא לי עכשיו להתחיל למדוד לאנשים, לגעת באנשים". [צוחקת]
מאיה: כן, כן אני מבינה. [צוחקות]
תהילה: "למדוד להם את הציצי", כאילו לא התחשק לי. ואז… ואז אמרתי "אוקיי, אולי אני אתפור, אבל משהו אחר יותר קל", פתאום עלה לי לתפור תיקים ואני חושבת שבמשך כמה חודשים, משהו כזה, תפרתי, אבל לא בשביל למכור. ואנשים אמרו לי "את רוצה… את רוצה למכור? את מוכרת?" ואני כזה: "לא". רציתי לבדוק רציתי להרגיש מה אני מרגישה. ובאוגוסט, כששקד נכנסה לבית ספר, אמרתי לעצמי "יאללה", פתאום נהיה לי כזה אומץ, לא יודעת, יאללה, בניתי אתר, פתחתי חנות באטסי ואמרתי "יאללה, אני אתחיל למכור, להכין תיקים, למכור מהבית, אבל אני אעשה עסק קטן, כאילו אני לא אשתעבד לזה, אני לא אעבוד קשה, אני לא אתחרפן וזהו". אבל בסוף כן. בסוף זה כן… לא יודעת איך.
מאיה: [צוחקות] העסק גדל. העסק גדל. אני מאוד מאמינה שכשמשהו נכון, אז הוא הולך בקלות והוא גדל בקלות, כי זה הדבר הנכון לעשות.
תהילה: זה בדיוק ככה.
מאיה: אוקיי, אז הגעת למסקנה שאת ככה, זה הדבר שאת רוצה לעשות, ואת רוצה לעשות תיקים, נכון?
תהילה: התכחשתי לזה המון זמן, כאילו חברות שלי אמרו לי: "מה, את פותחת עסק?" ואני כזה "לא, סתם משהו קטן שאני עושה, לא משהו רציני". אבל אז דיברתי עם חברה שלי שהיא… כאילו, היא משתתפת ביריד כזה פעם בשבוע של… את יודעת, כזה שוק אמנים, לא יודעת איך קוראים לזה, מרקט כזה.
מאיה: שוק אמנים, כן.
תהילה: של יום ראשון, והיא מוכרת שם דברים שהיא אופה. אז דיברתי איתה בערך בספטמבר ואמרתי לה, תקשיבי אולי אני אבוא לשוק וזה, אני אעשה שם. סתם זרקתי את הרעיון והתחרטתי שנייה אחרי שדיברתי איתה על זה, אבל היא אמרה לי: "כן, אני כבר אתקשר למנהלת של השוק". ובאמת קבעה לי את הפגישה. אז הלכתי, התחרטתי בדרך 20 פעמים, אבל הלכתי בכל זאת, אני פשוט חושבת שהקו פה המנחה, זה שאני עושה דברים, אני מפחדת, אני מתחרטת ואני ממשיכה בכל זאת. מבינה, כאילו? אני מתה מפחד…
מאיה: נשמע ככה, שאת ככה מאוד ספונטנית, זאת אומרת חושבת על רעיון, הולכת איתו קדימה ואז מתמודדת. [תהילה צוחקת]
תהילה: כן, אני קופצת למים קודם. בקיצור, נפגשתי עם המנהלת של השוק, באתי אליה כזה עם איזה חמש תיקים שתפרתי, ואמרתי לה "תשמעי וזה, אני חושבת אולי אולי אולי, בעתיד לעשות משהו". והיא נורא נורא התלהבה, ונורא פירגנה לי, ואמרה לי "יאללה, תתחילי תבואי לשוק עוד שבועיים". כאילו ברור שלא הייתי מוכנה, אז אמרתי טוב, אני אעשה שוק אחד נראה איך הולך, זה יהיה לי טוב, כי… כי בעיקרון התוכנית שלי למכור באטסי כי אמרתי ככה זה מהבית, זה באונליין, אני לא צריכה להזיע. אבל אז אמרתי טוב, זה יהיה רעיון טוב ללכת לבחון את השוק, לראות מה אנשים חושבים וזה וזה. אז בחיל ורעדה באתי ליריד הראשון, ברור שרציתי לבטל ברור ש… אבל הלך ממש סבבה.
מאיה: אבל לא ביטלת וזה החלק חשוב.
תהילה: התהפכה לי הבטן, שלושה ימים לפני מתתי מפחד. יום לפני חשבתי שלא יהיו לי מספיק דברים, אז התחלתי פתאום לתפור עוד מלא דברים, את יודעת, קצת השתגעתי, ומה שקרה שקיבלתי תגובות ממש ממש ממש טובות מאנשים. כאילו ממש, אנשים עברו ואמרו: "וואו, סוף סוף יש פה משהו מגניב בעיר הזאת".
מאיה: [צוחקת] איזה כיף לקבל פידבקים כאלה.
תהילה: כן. או שאמרו לי כזה "וואו את הופכת את הכל, איזה מגניב, איזה מיוחד". וגם להפתעתי גם קנו, שזה היה…
מאיה: שבכלל לא ציפית.
תהילה: כאילו מישהי אמרה לי: "אוקיי, אז אני רוצה את זה". ואני כזה, מה אני אמורה לעשות? אה, אוקיי, איך את רוצה לשלם? סבבה, הנה תשלמי, רגע איך זה עובד, האפליקציה, הנה. היה לי ממש מוזר. זהו, אז עשיתי את השוק הראשון, ואז עשיתי את השני, ואז זה… וכבר עשיתי שמונה או שבע.
מאיה: וואי, הרבה.
תהילה: כן, אמרתי לעשות כל שבועיים, עכשיו זה כל שבוע, זה מלא עבודה, אבל קודם כל זה נורא כיף…
מאיה: אוקיי, שזה הכי חשוב אני חושבת, שאת מרגישה פאן, כיף לך לעשות את זה.
תהילה: זה כיף, כי את יושבת וכולם נותנים לך מחמאות על מה שתפרת, ורוצים לקנות, ומדברים, וכאילו זה נורא נורא נחמד. וזה באמת הדרך הכי טובה לבחון את השוק, ולראות קצת מה התגובות של האנשים. ועכשיו יש את כל תקופת החגים אז אנשים גם הרבה יותר לארג'ים.
מאיה: נכון.
תהילה: וקונים יותר בקלות.
מאיה: נכון.
תהילה: ואחרי תקופת החגים אני חושבת שאני אעשה יותר פוש על האטסי פשוט, עכשיו אני רואה מה אנשים אוהבים, על מה אנשים מסתכלים, יש לי גם ביטחון, כי בהתחלה מה שנורא נורא הלחיץ אותי, זה שאם אני אמכור באטסי אז אנשים יקבלו את התיק ואז הם יגידו: "פה יש תפר עקום ב-20 מעלות, אם מסתכלים בזכוכית מגדלת", והם יגידו: "זה לא מקצועי, איך היא מכרה לי את זה?" והם ירצו להחזיר. אבל אחרי שאת עומדת בשוק, ואת רואה שאנשים קונים וקונים, וכולם אומרים "וואו, זה נראה איכותי, זה נראה טוב", אני מקבלת מלא ביטחון, אז זה לא מפחיד אותי עכשיו למכור באטסי.
מאיה: כן. זה נשמע לי שאת מפחדת, אבל עדיין עושה. ואני ככה מנסה להבין, כי כשאני רואה את זה מהצד אוקיי? אז אני רואה אותך, כי שוב, אני חווה אותך דרך האינסטגרם [תהילה צוחקת], אני רואה אותך מספרת, מראה את התיקים שאת עושה, מספרת שאת הולכת ל…
טוב אני רק אעדכן פה, ככה, שהיינו באיזו תקלת מיקרופון קלה, אבל אנחנו חוזרות, כזה, להקלטה.
אז בעצם מה שרציתי להגיד, שאני רואה אותך באינסטגרם, וזה נראה לי שהכל כזה… שאת עושה, שאת כל הזמן בעשייה. זה מה שאני ממש ממש אוהבת כאילו בלראות אותך, שאת כמו שאת אומרת, את לא חושבת על זה יותר מדי. אני נגיד בעצמי יכולה למות מתוך המחשבות של כן לעשות, לא לעשות, כן לעשות, לא לעשות. ומרגיש לי שאת עושה. את פשוט כאילו, משהו בא - את עושה. זה נכון? [צוחקת] שוב, זה לא שיפוטי, זה כזה אני מנסה להבין…
תהילה: כן, לא, כן. תראי, אני לא כל כך יודעת לאיפה העסק הזה ייקח אותי, ועדיין מוזר לי לקרוא לזה עסק. אני אהיה כנה איתך. זה עדיין מצחיק אותי, אבל אני פשוט מנסה כל פעם לחשוב על השלב הבא, ולא לחשוב 10 שנים קדימה.
מאיה: אוקיי.
תהילה: כאילו, אני גם חושבת 10 שנים קדימה, אבל אני רוצה להתרכז במה שעכשיו. עכשיו נגיד עשיתי יריד אחד, היה סבבה, יאללה, אני אעשה עוד אחד. עכשיו… לא יודעת… אני גם לא יכולה לא לעשות. אני, כאילו, קשה לי להשתעמם, קשה לי כאילו לשבת בבית ולא לעשות כלום, אפילו שאני יכולה בעיקרון. אבל… זה לא תמיד טוב, יש לי כמו שוטר כזה בפנים, שמכריח אותי כל הזמן לעשות דברים, ואם אני נחה אז יש לי ייסורי מצפון, ואם אני נחה אז אני מרגישה רע עם עצמי, ואני מרגישה כאילו גנבתי משהו.
מאיה: אני מכירה את השוטר הזה. [צוחקת]
תהילה: אני בהחלט אהיה כנה איתך. זה לא רק בא ממקום כזה בריא. כל הזמן אנשים אומרים לי: "את צריכה לקחת זמן לעצמך, את צריכה לנוח" קשה לי, אני צריכה להיות כל הזמן בעשייה כדי להדחיק כל מיני דברים.
מאיה: אוקיי [צוחקת] הבנתי. אבל איך את יודעת מה לעשות? זאת אומרת, את אומרת: אוקיי, צעד אחד קדימה. איך את יודעת? זאת אומרת איך בכלל חשבת על היריד הזה? כי את יודעת, אני חושבת על נשים עצמאיות, או מישהי שרוצה עכשיו להקים עסק, והיא כאילו: איך יודעים? מה השלב הבא? לאן ללכת? זאת אומרת, הלכת, הסתכלת מסביב, בדקת אצל אנשים אחרים? איך יודעת?
תהילה: לא יודעת, אני פשוט יודעת. אמרתי לך, דיברתי עם חברה שהיא ביריד ואמרתי לה: אולי אני גם אעשה את זה? וזהו בגדול. כאילו… אחר כך הלכתי לעוד כמה ירידים, כדי לראות, כי כאילו אמרתי שיהיו לי עוד אפשרויות, ואז הלכתי לעוד כמה ירידים, והייתי ביריד שאני נמצאת בו עכשיו, היה נראה לי שיש שם וייב ממש טוב, שנורא כיף פה וזה וזה, ואז פשוט עברתי אליו. אבל את יודעת, לא… לא יודעת איך להסביר את זה.
מאיה: זיהית הזדמנות, אני כאילו רואה את זה כ-זיהית הזדמנות, וכמו שאמרנו קודם, הלכת, אמרת: "אוקיי, מה כבר יכול להיות? ואני הולכת על זה".
תהילה: כן, כאילו, זה לא כל כך מסובך [צוחקות], נראה לי, לא יודעת, כאילו אני חושבת שכל אחד, יש דברים שיותר באים לו בקלות ויש דברים שיותר קשה לו איתם. כאילו לי ספציפית זה, זה לא מסובך.
מאיה: אז עם מה יותר קשה לך? מה יותר מאתגר אותך בעסק?
תהילה: בעסק? אה… קשה. את זוכרת שלפני כמה ימים כתבת לי הודעה ואמרת לי, זוכרת? וכתבתי לך: "חס וחלילה". אמרת לי "בקרוב תביאי עובדים" ואז כתבתי לך: "חס וחלילה"?
מאיה: כן.
תהילה: לא שאלת אותי אפילו למה [מאיה צוחקת]. אז, אני… קשה לי נורא עם להאציל סמכויות, להגיד לאנשים מה לעשות, טה טה טה, וכל הזמן אני בלופים של מחשבות עם עצמי. אני אומרת לעצמי: "אוקיי, נגיד שהעסק עכשיו ממש ממש מצליח, ויש לך 100 הזמנות של תיקים בחודש, ואת לא יכולה לתפור את הכל לבד, אז את חייבת לקבל עזרה" ולא בא לי, כאילו יש לי ממש מחסום עם זה. אני ממש ממש ממש, אני לא רוצה להעסיק אנשים, אני לא רוצה להעסיק עובדים, אני לא רוצה להיות אחראית על הפרנסה של מישהו, אני לא רוצה להגיד לאנשים מה לעשות, אז זה מפחיד אותי לגדול, מפחיד אותי, זה עושה לי חום בגוף לחשוב על זה שאני… אבל אז אני בלופים של מחשבות עם עצמי, אני אומרת לעצמי: "אוקיי, אז איך תתקדמי?" נגיד שעכשיו אני תופרת ממש ממש יפה, אוקי, אז אני אעלה מחירים כי אני לא רוצה להעסיק עובדים. אני אעלה מחירים. בסופו של דבר יש לך איזה limit, את לא יכולה לתפור 10 שעות ביום, זה עבודה פיזית נורא קשה. זה נורא קשה כאילו. אני חייבת לקחת הפסקות, את לא יכולה לתפור ברצף. ואז אני לא יודעת איך אני אצליח להתפתח ולהתקדם, ולהרוויח יותר, ולהגיע למקום אחר, אם אני לא אעסיק אנשים. ואני ממש לא רוצה, בשום מצב, להעסיק עובדים. אז כאילו זה קשה לי עם העובדה שאני כאילו… יש לי איזה לימיט ואני לא יודעת איך לפתור את זה ו… אני… הבנת?
מאיה: את יודעת, אני מאמינה ש… כן, אני מבינה מאוד, גם בתור עסק שלי, אבל גם אני מאמינה מאוד שיש לנו איזשהו פה כלי, אנחנו כאילו קיימים כרגע בצורה מסוימת ומסוגלים לעשות רק מה שאנחנו יכולים, וכדי לגדול, הכלי שלך צריך לגדול, וכנראה זה עוד לא הזמן ויכול להיות כשתגיעי לשם זה ייפתח.
תהילה: זה מוקדם מדי לחשוב על זה, רק התחלתי לפני שלושה חודשים, אבל מצד שני, עצם זה שאני יודעת שאולי יום אחד זה יקרה, ואני לא רוצה לעשות ככה, זה נורא נורא חוסם אותי. כי נגיד עכשיו, שבוע הבא הייתי אמורה להשתתף בעוד איזה יריד, וביטלתי אותו כי אין לי זמן. אני לא אספיק לתפור את הכל. את יודעת, אני חוסמת את עצמי, כי אני לא רוצה לגדול יותר, כי זה נורא מפחיד אותי הקטע הזה של "יש לך עסק אמיתי" וזה, וזה כאילו מפחיד אותי.
מאיה: את יודעת, יש הרבה אנשים שהפחד הכי גדול שלהם זה מהצלחה לא מכישלון. זאת אומרת, להפך, וגם זה נשמע אצלך שאת הולכת, ואת מנסה, וכאילו באמת שאת פחות מפחיד אותך לנסות ואולי להיכשל, כי את אומרת: אוקיי, אז אני אנסה משהו אחר, מאשר…
תהילה: אני רואה את זה כרגע בתור חוויה כיפית ומצחיקה. ואני אומרת לכולם "זה תחביב" וזה, אני כאילו לא רוצה לקחת את זה רציני ולהגיד: כן, יש לי עסק כזה וכזה, והדבר שהופך לי את הבטן זה שזה יהיה… כאילו קשה לי עם המחויבות, מבינה? כי אני מרגישה שאולי ברגע שמשהו כבר אמיתי ורציני וגדול, זה מחויבות, אז אני לא יכולה פתאום יום אחד לקום בבוקר ולהגיד: יאללה, לא בא לי לעשות את זה יותר. מבינה? אני רוצה כל יום לקום ולבחור מה אני עושה, לא בא לי להתחייב לשום דבר. [צוחקת]
מאיה: תקשיבי, קודם כל יכול להיות שזה… שזה בסדר, זאת אומרת שאת יכולה להגיד שמה שאת אוהבת לעשות זה כל פעם, זה מוד יזמי כזה. אני אוהבת לבוא, ליזום, לעשות, להמשיך הלאה. יש אנשים שהם באמת האנשים היותר יזמים, ויש אנשים שהם כאלה שהם פחות, מה זה פחות? שהם יותר אוהבים לקחת כבר משהו, ואז עכשיו לבנות אותו ולבנות לו את השלבים ולעצור. יחד עם זה, אני מזמינה אותך גם ללכת ו… את יודעת, לפתור את זה.
תהילה: כן, כי אני לא רוצה עכשיו להיות כזה, את יודעת, כבר היה לי עסק אחד, סגרתי אותו, פתחתי עסק אחר, סגרתי אותו. אני לא רוצה להיות עכשיו הבן אדם הזה שכאילו כל שלוש שנים, כל שנתיים, מחליף עבודה, מחליף ישות, מחליף זהות, מחליף אישיות, לא בא לי להיות בן אדם כזה. בא לי כאילו לעשות משהו להרבה זמן, אני חושבת שזה ערך, ברגע שאת עושה משהו במשך המון המון זמן דברים נהיים יותר קלים דברים נהיים יותר מוכרים, הכל עובד יותר, הכל זורם יותר, אז כאילו זה חבל להפסיק.
מאיה: אז בואי אני אשאל אותך. אם עכשיו הכל אפשרי, אוקיי? הכל אפשרי עבורך, ולנהל עובדים זה הדבר הכי קל בעולם, או יש מישהו אחר שמנהל אותם, מה היית רוצה? איך את רואה את העתיד של העסק שלך?
תהילה: זה נורא מפחיד אותי לדבר על זה, בגלל שזה מוקלט. [צוחקות]
מאיה: כי זה מחייב?
תהילה: זה מחייב, את יודעת, מה… אם אני פתאום, עוד שלוש שנים אקשיב לפודקאסט הזה, אני אצחק על עצמי, אני לא יודעת איפה אני אהיה. אבל בגדול, אני חושבת שסוף סוף מצאתי משהו שאני גם נהנית ממנו, אני גם טובה בו, וזה גם לא עבודה שהיא יותר מדי, נגיד, כל העבודות שעבדתי בחיים שלי זה היה מחשב-מחשב-מחשב, או רק עבודה פיזית מאוד מאוד קשה, ופה אני משלבת גם וגם. אני אוהבת גם את החלק של ללכת לשוק, וגם את החלק של השיווק, וגם שאני יכולה למכור באטסי וזה נורא נוח, וגם אני אוהבת לתפור ולהמציא ולחפש רעיונות. אני מנסה להשקיע בכל דבר שאני תופרת, כאילו לא לעשות מפעל, אם שמת לב אני מנסה לעשות שכל תיק וכל מה שאני תופרת יהיה ייחודי ושונה לגמרי. כאילו אני ממש מנסה.
מאיה: כן את גם משתמשת בחומרים מיוחדים.
תהילה: נכון, אני ממש מנסה שכל דבר יהיה מיוחד, ואני משקיעה בזה מחשבה. גם אם יש שני תיקים אותו דבר, אז באחד אני אשים כיס בצבע שונה, או ידית בצבע אחר. כאילו שחס וחלילה לא יהיה אותו דבר. אז אני מאד מאד מנסה. אז אני חושבת שסוף סוף מצאתי משהו שאני גם טובה בו, וגם נהנית, וגם מבטאת את עצמי, וגם פוגשת אנשים, אבל גם אני יכולה לעבוד מהבית. כאילו, בשבילי השילוב המושלם. אז אני לא רוצה להפסיק עוד שנה או שנתיים, אני פשוט צריכה למצוא מודל שזה יעבוד לי. אני גם בתחום שזה בסדר אם אני פתאום קצת סוטה לפה, קצת סוטה לפה, כי אני לא השקעתי מיליון דולר ופתחתי מפעל של תיקים, וקניתי את כל המכונות. לא, אני יכולה מחר לתפור יותר בגדים, אם זה מעניין אותי, אני יכולה לנסות חומרים אחרים, אני יכולה פתאום להחליט שבא לי ללמוד להדפיס על בדים, או לצבוע בדים, או לצייר על חולצות, או לצייר על ג'ינסים, אני יכולה לעשות מה שאני רוצה. כאילו בתוך התחום הזה זה עולם שלם. אז זה נורא מוצא חן בעיניי שאני יכולה כאילו להגיד: "אוקיי, זה התחום שלי, אני מאוד אוהבת אמנות, אני מאד אוהבת יצירה, ואני יכולה בתוך זה ללכת לכיוונים…" זה כיף.
מאיה: ודרך אגב, אני חושבת הרבה פעמים אנשים חושבים שכשאתה צריך לחשוב על איך אני יכולה, או איפה אני אהיה נגיד בעתיד, זה חייב להיות גדילה, אוקיי, משהו שהוא כאילו גדל…
תהילה: כן, יש לי מלא… תקימי מפעל…
מאיה: אבל זה לא חייב להיות.
תהילה: בדיוק.
מאיה: אבל זה לא חייב להיות. אפשר גם לגדול כמו שאת אומרת, לרוחב. אפשר שמה שאני רוצה להיות שזה העסק הזה יהיה הדבר הכי כיף לי בחיים, ואני אוכל באמת ללכת ולהתפתח ממנו לעוד כיוונים, ועוד בדים ועוד רעיונות, כמו שאת אומרת, זה לא חייב להיות ברמה של… אני אנהל לך את האסטי.
תהילה: זה מה שאני רוצה לעשות. אני רוצה לעשות מה שאני אוהבת. לקום בבוקר, להיות שמחה כל הזמן, להיות עם השראה, לחפש רעיונות, ליצור דברים. זה לא חייב להיות שאני אתפור תיקים כל הזמן, זה לא חייב להיות שאני אתפור בגדים כל הזמן. כאילו זה כיף לי, אני מאוד תמיד אהבתי יצירות, תמיד אהבתי אמנות, תמיד אהבתי… בכל החוגים של האמנות וזה, את יודעת, כאילו אני ממש אוהבת אז זה כיף. זה מה שאני רוצה בגדול.
מאיה: זה ממש מדהים. ואני חושבת שכמו ש… שראית שכשמשהו היה נכון אז הוא זרם לך בקלות, ככה כשאת כל הזמן תהיי בשמחה ואת תעשי כאילו את הדבר שמתחבר לך ללב…
תהילה: אוההווו…
מאיה: את תראי שזה יזרום לך בקלות [תהילה צוחקת]. אפילו המעבר לרילוקיישן, אם תחשבי על זה ככה, כאילו, כשידעת כבר שזה הדבר שאת רוצה לעשות וזרמת עליו, וואלה, כי לא תכננת אותו יותר מדי זה הלך לך בקלות.
תהילה: כן, זה נכון.
מאיה: אז זה מה שאת צריכה לדעת, זה מה שאת צריכה לדעת, ללכת פשוט כל הזמן להקשיב למה שנכון לך ולהמשיך.
תהילה: נכון. תודה רבה.
מאיה: זה מה שאני מאחלת לך. אמן. איך זה… האינסטגרם מתחבר לך לכל הדברים האלה? כי הרבה אנשים קשה להם, הרבה אנשים, כולל אותי, אני יכולה להגיד, זה לא כזה קל לי לבוא, לשתף, לחשוב מה להגיד, איך להגיד. איך זה?
תהילה: אני לא משתפת המון דברים, אני יכולה להגיד לך, בגלל ש… פעם הייתי משתפת יותר דברים אישיים, ואני הפסקתי, בגלל שהייתי לפעמים מדברת עם חברות שלי, ואז הן היו אומרות לי: "אה, אני כבר יודעת כל מה שקורה לך, כי אני רואה אותך באינסטגרם". אז… אז כזה, לא צריך לדבר. אני יודעת הכל…
מאיה: אז אין על מה לדבר יותר, כאילו?
תהילה: אז אני אמרתי להן "לא, זה לא הכל, הנה קרה ככה וככה", והן כזה -"כן, כן, כאילו אני מרגישה שאני חיה את החיים שלך, ואני רואה מה את עושה, מה בישלת, לאן הלכת, מה זה, מה זה…". אז אני לא משתפת עכשיו שום דבר אם לא שמת לב. שמת לב?
מאיה: שמתי לב שזה פחות, אבל את יודעת, אני בעצמי יודעת שיש תקופות כאלה.
תהילה: לא, אני פשוט לא משתפת דברים שקשורים לילדות כמעט, אני לא משתפת דברים שקשורים למקומות שהלכנו, היינו בחופשה, היינו פה וזה, אני גם לא אוהבת…
מאיה: את זה אני גם, דרך אגב, כי… כן, מאז ככה השביעי לאוקטובר, הרבה…
תהילה: זה לא בגלל זה, זה בגלל שאני פשוט רוצה שיהיה לי על מה לדבר עם חברות שלי [צוחקת]. אבל… זה בא לי בקלות, אין לי בעיה לשתף…
מאיה: מצחיקה… [צוחקת] תעשי להן בלוק באינסטגרם.
תהילה: כן, אין לי בעיה לשתף. וגם אני חושבת שהדבר הכי טוב שעשיתי, זה שהתחלתי לשתף את הסטורי של האינסטגרם גם לפייסבוק, כי בפייסבוק יש לי המון המון המון חברים, איזה 7,000 ומשהו, ובדרך כלל אנשים לא כזה משתפים את הסטורי בפייסבוק, זה לא כזה מקובל, אבל אמרתי לעצמי, אם אני גם ככה עושה את זה באינסטגרם, והם לא מסתכלים באינסטגרם, אז אני משתפת. לא את כל הסטורי, אבל חלק מהם, בפייסבוק. אני יכולה להגיד לך שגם קנו, המון המון אנשים בפייסבוק שקנו ממני בגלל שהם פשוט ראו את הסטורי שלי, וכאילו זה לא מה שתכננתי, אבל הם רואים, הם עוקבים אחריי, הם רואים מה אני עושה, הם רואים את הסטוריז. וואלה, כן. אז אני שמחה שעשיתי את זה, כאילו זה היה רעיון טוב, קצת התפדחתי לעשות את זה בהתחלה. [צוחקות]
מאיה: אבל שוב, הלכת בעקבות מה ש… מה שעלה לך. ו… וזה היה טוב.
תהילה: כן, זה כאילו לא כזה מקובל להעלות סטוריז בפייסבוק. אולי זה רק אני, ככה נראה לי.
מאיה: אבל עדיין איך… לא… לא… זה לעמוד מול מצלמה לדבר, להראות מי שאת, מה שאת עושה. זה לא קשה לך?
תהילה: לא, אני פשוט לא לוקחת את עצמי כל כך ברצינות. לא כל כך אכפת לי, כאילו, אני פשוט יודעת שאם אני רואה אנשים אחרים והם משתפים מה הם עוברים זה מאוד מעניין.
מאיה: אוקיי [תהילה צוחקת], שוב אני ממש קולטת קטע כזה של הקלילות, של… את יודעת, אני חושבת שנראה שזה מאוד משקף אותך, שאת הולכת עם הלב, את זורמת על מה שבא לך, וזה הולך לך טוב, זה מסתדר, אז למה לא בעצם? אבל יחד עם זה, אם יש מישהי שהיא כן רוצה להקים עסק, ועכשיו ככה היא מתלבטת על איך לעשות את זה, יש לך איזה טיפ בשבילה?
תהילה: אני חושבת שהטיפ הכי טוב זה פשוט להתחיל. כי גם אני אחרי שפתחתי את החנות באטסי קיבלתי המון המון הודעות של אנשים שכתבו לי: "וואי גם אני עושה כל מיני דברים ובא לי לפתוח חנות באטסי, איך זה עובד? איך עושים? איך זה?" ואני כזה: תפתחי, תתחילי, תעשי את הצעד הראשון. כאילו לא לתת לדברים סתם להתמסמס, כאילו, ולא לפחד. מקסימום מה הדבר הכי גרוע שיקרה? שאנשים יראו שפתחת משהו ובסוף זה לא הצליח, לאף אחד לא אכפת, זה לא מעניין אף אחד. כאילו אין מה לקחת את זה רציני ו… פשוט לא… לא להיתקע על הצעדים הראשונים המון המון זמן. נגיד אני פתחתי את העסק עכשיו, ולא ידעתי איך לקרוא לעסק, אז פשוט כתבתי את השם שלי, עשיתי לוגו בקנבה, חמש דקות, ואמרתי: טוב, עוד כמה ימים בטוח יעלה לי רעיון. ופתאום אחרי כמה ימים באמת עלה לי רעיון, אז שיניתי את השם, זה הכל. כאילו, לא לתת לדברים הטכניים הראשונים הקטנים לתקוע אתכם…
מאיה: וואו, כן.
תהילה: כאילו, לשבת בבית חודש ולחשוב על שם לעסק, מה זה משנה? זה לא מעניין אף אחד. כאילו…
מאיה: [צוחקת] את אומרת, את יודעת, את מדברת אליי, ואני באמת לקח לי הרבה זמן, ככה במחשבה, איך לקרוא, כי אני פחות כנראה קלילה ממך בנושא הזה, שזה בסדר. זה… אני חושבת שאני מאוד מסכימה איתך שפשוט צריך להתחיל, שצריך להתחיל לזוז, גם אם זה משהו קטן, ושאחר כך תמיד אפשר לשנות. נגיד סתם, אני כזה אומרת: עשיתי לוגו, אז מה עכשיו אני אשנה אותו? בסדר, מקסימום תשני יותר מאוחר… זה לא כל כך…
תהילה: כן, אבל… אבל ככה אני פועלת בכל דבר, אז זה כאילו… ואני חושבת שבאמת, זה משהו ש… אם יש משהו שאני יכולה להגיד, זה הדבר שהכי עוזר. זה כן, גם בעסק הראשון שלי לא באמת ידעתי מה אני עושה, פשוט התחלתי ואז זרמתי, ואז אנשים קנו, ואז זה לקח אותי למקומות שבכלל לא כמו שחשבתי. את יודעת, אבל אם את לא מתחילה, את יושבת עם הרעיון בבית וסתם, החיים קצרים.
מאיה: נכון, ואז בסוף את מגלה שיש אנשים אחרים שעושים בדיוק אותו דבר, ואז זה מתחיל לדכא אותך כי את אומרת כזה "הם כבר עשו", ואת לא עושה. בקיצור להתחיל לעשות פשוט do just, do… פחות לחשוב [תהילה צוחקת], וואי, כל כך אני מאד מאד מתחברת לזה, וזה משהו שאני גם כזה: כל הזמן אני אומרת לעצמי באמת "פשוט תעשי".
תהילה: לא לחשוב יותר מדי.
מאיה: תגידי לי, למה קראת לעסק לולה? אני לא חושבת שראיתי את ההסבר.
תהילה: האמת שבהתחלה רציתי, היו לי 1,000 רעיונות לשמות, אבל כמו שאמרתי לך לא רציתי לתת לזה לתקוע אותי. בהתחלה אמרתי אולי אני אקרא לזה על שם סבתא שלי, אולי אני אקרא לזה ככה, לא יודעת, כאילו היו לי מלא רעיונות, בסוף אמרתי טוב אני פשוט אקרא לזה "תהילה" ואז חברה שלי קנתה ממני תיק ואז אמרתי: מה, אני אשים את השם שלי על התיק וכאילו היא תסתובב… כאילו הרגיש לי כל כך נרקיסיסטי שיראו את השם שלי. כאילו, הרגיש לי מוזר כאילו, "תהילה", [צוחקות] לא יודעת, זה מוזר. ואז אמרתי אוקיי אולי אני אעשה משהו שקרוב לשם שלי אבל לא בדיוק השם שלי, אז חשבתי כל מיני כזה, ואז פתאום אמרתי אוקיי "תהילולה" וזהו. לא יודעת, פשוט עלה לי הרעיון. אז זה מאוד אהבתי שזה קצר, זה ארבע אותיות, זה קל להבין את זה בעברית ובאנגלית. אני רוקמת את הלוגו על הדברים אז זה רק ארבע אותיות, זה קצר וזהו. מצא חן בעיני. אנשים לפעמים בשוק אומרים לי "זה את לולה? זה השם שלך?" ואני אומרת להם: כן. כן [צוחקות] זה חמוד.
מאיה: באמת הדברים שאת עושה הם ממש ממש יפים, ואני מאוד אוהבת שאת משתמשת, את יודעת, בשמיכות, וכל מיני בדים, וכאילו לוקחת כזה דברים ממוחזרים ולא רק מחפשת את החדש חדש הזה כל הזמן.
תהילה: האמת שזה התחיל כי אני מאוד אוהבת יד שנייה, גם את?
מאיה: אהה…
תהילה: אני פשוט מאוד מאוד אוהבת יד שנייה.
מאיה: פחות [צוחקת]. לא שיש לי התנגדות, פשוט אני לא אוהבת לחפש, אני שונאת לחפש.
תהילה: אז אני תמיד, מאז שעברנו לארצות הברית, בישראל זה לא כל כך היה, אבל תמיד אני… אם אני רוצה להיפגש עם חברה שלי, יש לי חברות מסוימות שבמקום להיפגש לקפה, אנחנו כזה "בואי ניפגש ב-goodwill".
מאיה: וואלה. [צוחקת]
תהילה: אנחנו הולכות ביחד, אני ממש אוהבת. ואז… בהתחלה כשהתחלתי לתפור, הייתי הולכת לחנות בדים וקונה בדים, אבל סגרו לנו את החנות בדים פה בעיר, הייתה רשת מאוד גדולה שקראו לה Joann.
מאיה: כן, סגרו, נכון.
תהילה: הם סגרו 800 סניפים ואין לנו חנויות בדים, אז פשוט אמרתי: טוב, אין חנויות בדים, אני לא יודעת, אני אחפש…
מאיה: צריך פתרון…
תהילה: כן, וזה מצא חן בעיניי. ואז אמרתי: וואו איזה מגניב, זה מיחזור, זה זה…
מאיה: נכון.
תהילה: פתאום… זה ממש התחיל כזה בלי תכנון. כאילו, קניתי פעם אחת איזה ג'קט שמאוד אהבתי את הבד שלו, אז תפרתי ממנו. ואז נורא אהבתי את הרעיון, ואז אמרתי לעצמי: אוקיי, הג'קט היה רעיון ממש מגניב, אני אעשה עוד דברים מג'קטים, תפרתי כמה תיקים מג'קטים, ואז פתאום אמרתי: טוב, אני לא חייבת להיתקע בג'קטים, חיפשתי עוד דברים ואז הגעתי לשמיכות וזה תפס. זה נורא קל גם, את קונה שמיכה ענקית, את יכולה להכין שש תיקים, שמונה תיקים, זה נורא נחמד.
מאיה: נכון. לא, זה מקסים, זה ממש ממש מקסים, שוב, זה לא סתם, זה משהו שהוא ייחודי לך, כי את באמת הולכת ומחפשת, וככה עושה את המיחזור הזה. ו… אני חושבת שזה מקסים.
תהילה: אני חושבת שאנשים פשוט רואים שאני עושה דברים שבאמת אכפת לי מהם, ואני באמת כאילו משקיעה בזה, ולא שאני משווה את עצמי לאנשים אחרים, אבל אני חושבת שאנשים רואים מי סתם כזה: "יאללה אני אעשה משהו קל, אני אדביק כמה דברים, אני אעשה טה טה טה ואני אמכור את זה". כשהם רואים, כשהם מדברים איתי אני אומרת להם: "את זה עשיתי, את הביטנה משמיכה… מסדין, ואת התיק משמיכה, ואת הכיס מהג'ינס ואת הידיות מהג'ינס מהפה מהזה, מהזה" ואז אני גוזרת כוכב מאיזה שמיכה ומדביקה אותו לתיק ואז אנשים מרגישים כאילו: וואו, כמה מחשבה השקעת בתיק הזה, זה נראה טוב. ואני חושבת שבגלל זה אנשים מאוד מתחברים לזה, כי הם כאילו רואים שזה משהו שעשו אותו עם אהבה, ועשו אותו עם השקעה.
מאיה: כן, הם גם רואים שזה את…
תהילה: שזה אני.
מאיה: את יודעת, זה באמת כמו שאת אומרת, מותר להגיד שזה איזשהו מותג, שאנשים מזהים אותך. ושזה הדבר שלך…
תהילה: נכון, היו לי בשוק פעם אחרונה חמש אנשים שאמרו לי: "וואי, ראינו את הדברים שלך בחנות". התחלתי לשים את הדברים שלי בחנות שהיא נמצאת ממש ליד איפה שהיריד, והם זיהו שהם ראו את זה בחנות.
מאיה: מהמם! זה הכי טוב.
תהילה: זה מטורף…
מאיה: נכון, להתחיל להיות מותג…
תהילה: זה כאילו… השיא של החיים שלי. [צוחקות]
מאיה: כן. יואו, אני רק מאחלת לך שזה ימשיך, ממש ככה.
תהילה: הלוואי…
מאיה: שתמשיכי כאילו להיות בכיף, בשמחה ולעשות דברים באמת מהלב, כי מרגישים שאת עושה את זה באהבה. מרגישים. אני חושבת שהתיקים, כאילו, מקבלים את האנרגיה הזאת שלך [תהילה צוחקת] שאת עושה משהו באהבה.
תהילה: כן, תודה רבה, תודה רבה.
מאיה: טוב, אז באמת כמו שאמרתי, אנחנו צריכות לסיים. אז השאלה האחרונה שאני שואלת תמיד - איזה מסר יש לך להעביר לנשים שרוצות להקים עסק חדש, אמרנו כבר, את יודעת, פשוט להתחיל, אבל יש לך עוד איזה משהו שהיית רוצה להגיד להן?
תהילה: לא לחשוב על מה אנשים אחרים יחשבו על זה.
מאיה: וואו, כמה זה חשוב, כמה זה נושא גדול בכלל.
תהילה: לא לחשוב, לא, היו לי בהתחלה איזה קצת חששות מה, איך אנשים… נו, אנשים מפרגנים, אנשים מתלהבים, אנשים אוהבים או שלא אוהבים, אבל זה לא משנה, כי בסופו של דבר אנחנו הולכים לישון בלילה עם עצמנו, ורוב האנשים בחיים שלנו, חוץ ממשפחה, הם חולפים. מי שחברים שלך עכשיו הם לא יהיו חברים שלך בעתיד…
מאיה: נכון.
תהילה: כאילו, לא כולם, אבל את יודעת, הרבה פעמים האנשים שאנחנו חושבים שהם ישפטו אותנו הם לא באמת האנשים החשובים. מי שאכפת לו ממנו תמיד יפרגן לנו ותמיד ישמח בשבילנו, אז לא לפחד מה אנשים יחשבו. פתחתי עסק, לא פתחתי עסק, מי שאוהב אותך יפרגן לך וישמח בשבילך.
מאיה: וואו, זה כל כך… אני כל כך כל כך מתחברת לזה [תהילה צוחקת] וזה מסר מקסים אני חושבת. באמת, תאמיני בעצמך.
תהילה: תודה, הלוואי שהייתי גרה יותר קרוב אלייך.
מאיה: נכון! [צוחקות] אני אומרת את זה, אני חושבת, על כל מי שאני מראיינת. אני בוחרת את האנשים שהייתי רוצה להיות חברה שלהם. ממש ככה.
טוב, אז ממש כיף. ואם מישהי רוצה עכשיו, ועשינו לה חשק, והיא רוצה לראות עוד על התיקים, מה שאת מוכרת, ועל הדברים שאת עושה, לעקוב אחרייך, איפה היא יכולה לעשות את זה?
תהילה: באינסטגרם, נראה לי הכי קל.
מאיה: אוקיי, באינסטגרם, בסדר.
תהילה: כן.
מאיה: אז אני ככה מבטיחה שאני אשים את הקישור לאינסטגרם וגם לחנות שלך באטסי, כזה בקישור של הפרק שאני אעשה, כדי שאם מישהי… באמת, וואלה, תלכו לעקוב אחרי תהילה, זה ממש מרתק. לראות את התהליך שאת עוברת…
תהילה: תודה רבה.
מאיה: זה נותן כל כך כל כך הרבה.
תהילה: תודה רבה. איזה כיף לשמוע.
מאיה: הרבה השראה. אז המון המון תודה, ממש, שבאת לפה היום.
תהילה: תודה לך. בכיף.
מאיה: [מתחילה מוזיקה ברקע] ואני רוצה גם להגיד תודה רבה לכן, המאזינות הנפלאות, באמת שבאתן והקשבתן לעוד פרק של הפודקאסט "נשים מספרות רילוקיישן". אם הפרק הזה נגע לכן, אז אני ממשיכה… אני מזמינה אתכן להקשיב ולהתקשר אלי באינסטגרם, בפייסבוק, דרך הניוזלטר השבועי שלי, בכל דרך שאתן רואות, ככה, וטובה לכן, ואני ממש אשמח אם תשתפו את הפרק הזה שיגיע לעוד נשים, שנמצאות ברילוקיישן, אבל לא רק, שאתן רוצות, מקימות איזשהו עסק חדש, וזה יכול לתרום להן, שתפו את הפרק שגם הן יקבלו מהאור הזה שתהילה פה מביאה לעולם [תהילה צוחקת]. אז המון המון תודה לכם, תודה לך תהילה ואנחנו נתראה בפרק הבא. ביי ביי.
תהילה: ביי.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments