top of page

Ringling Design Podcast: Inspiration// על אמפתיה | עמית אביגדור

Updated: 5 days ago

נפגשתי עם עמית אביגדור, מעצב תעשייתי מקים ובעלים של חברת תמוז, המתמחה בעיצוב מוצר, פיתוח מוצר וחווית משתמש לשיחה על מרכיב האמפתיה בעבודת העיצוב - אותו כלי וערך שהופך כל תהליך למדוייק יותר ולתוצאה נכונה יותר. פרק ארוך ומעניין, וכן, דיברנו גם על בינה מלאכותית, איך לא?


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 02/07/2023.

שני: ברוכות הבאות וברוכים הבאים לפודקאסט רינגלינג, הפודקאסט שמדבר עיצוב, השראה ועתיד.

היום נדבר על כלי האמפתיה, מפתח לפתרון בעיות מצד אחד ויצירת ערך ובידול מצד שני.

הזמנתי היום לאולפן את עמית אביגדור, נשמע ממנו על האופן שבו הוא והמעצבים שעובדים איתו משתמשים באמפתיה כחלק מתהליך העיצוב.

היי עמית.

עמית: אהלן.

שני: לחיים. יאללה, תתחיל. אז אני קצת אספר עליך.

עמית: קדימה.

שני: עמית אביגדור, מעצב תעשייתי מזה...

עמית: מלא. מלא.

שני: שלושים שנה, אמרת שלושים.

עמית: כן, שלושים, כן, בטח.

שני: לפני עשרים ושתיים שנה הוא ייסד יחד עם אייל שמואלי את חברת תמוז, חברה גלובלית מתמחה בעיצוב מוצר, פיתוח מוצר וחוויית משתמש.

בין הפרויקטים הנבחרים של חברת תמוז אפשר למצוא את הרובוטים לניקוי בריכות של חברת מיטרוניקס, עליהם זכו פרסי חדשנות בעולם. מכונות הסודה של סודה סטרים, עליהם זכו בין למעלה מ-12 פרסי עיצוב בינלאומי, Red Dot ו-IF, ועוד הרבה מוצרים חדשניים של חברות המובילות במשק.

וגם נגיד שלפני 15 שנה עבדתי בתמוז בתור מזכירה.

עמית: כן.

שני: אז למה בעצם מתכוונים כשמדברים על אמפתיה כחלק הכרחי מהתהליך של עיצוב?

עמית: האמת שזה כלי כל כך עוצמתי וכל כך שכיח וכל כך שאי אפשר בלעדיו, שזה קצת מגניב אותי להתחיל מזה את הכל. אבל בתכלס בסוף צריך לא לשכוח - אנחנו עושים את העבודה שלנו ועושים את האינטרפטציות שלנו על טכנולוגיה ועל מוצרים לטובת אנשים. ואנחנו לא מתבלבלים בעניין הזה, אנחנו לא עושים את זה בשביל עצמנו, אנחנו לא עושים את זה בשביל לזכות בפרסים, אנחנו לא עושים את זה בשביל איזושהי הצלחה רגעית. אנחנו בסוף, בסוף, בסוף עושים את מה שאנחנו עושים כדי לעשות איזשהו סוג של תיווך בין טכנולוגיה לבין צרכים של אנשים, ואם אתה לא אמפתי לצד שאתה הולך לקראתו והולך לפנק אותו, לדאוג לו, או לעזור לו...

שני: להנגיש לו

עמית: אז יש בעיה, אז יש בעיה ואנחנו תמיד נשים את הלקוח או לקוחות, אנחנו תכף נדבר על זה, על כמה סוגים של לקוחות, מול העיניים שלנו ונסתכל עליהם כל זמן של התהליך, כל זמן של הפיתוח, כל זמן של הפיצוח.

שני: כלומר, אתה בעצם מייצר איזה סוג של פרסונה שאתה מתאר, אם נגיד יש לך מוצר מסוים, אתה אומר- אוקיי, מי המשתמש קצה? מה הצרכים שלו?

זה מבחינתך אמפתי או שזה משהו עמוק יותר?

עמית: זה מאוד מאוד עמוק, כי א', יש לי הרבה מאוד פרסונות על אותו מוצר וב' יש לי כמה וכמה לקוחות שאחרי זה אפשר קצת לפרט אותם זה אף פעם לא לקוח אחד. והרמה האמפתית היא רמה של...

בשיא של זה אתה צריך להיות הלקוח. אתה פשוט צריך להיות הלקוח, אתה צריך להיות הוא. אתה לא עושה בשבילו, אתה עושה בשביל עצמך כשאתה בתפקיד הלקוח.

וזה הולך ונהיה מורכב, אם אתה עושה משהו לגיל השלישי, או שאתה עושה משהו לנוער שהוא בן 17-18, או שבשיא של השיא, אם אתה בכלל עושה את זה לאנשים שאתה לא מכיר. שאתה לא יודע מי הם ומה הם, זה עניין תרבותי, זה פעולה תרבותית. היא מאוד מאוד מורכבת, ואתה ישראלי, שחצן, מהיר, ואתה בטוח שאתה יודע לעשות את הכל הכי נכון, ולא.

אז האמפתיה היא לא מהכיוון החומל, המרחם, המלטף, היא מהכיוון של ההזדהות, היא מהכיוון של ה-להבין, היא מהכיוון של להיות לרגע הדבר הזה בעומק שלו.

אם אתה לא עושה את זה, אתה מפספס אתה עושה דברים שאתה מתאהב בהם, ואולי גם מי שמפעיל אותך, הלקוח הישיר שלך, הוא בטוח שזה על הכיפאק, אבל זה לא… זה לא יתחבר לסיטואציה.

שני: באיזה דרכים אתם מצליחים לעשות את זה בצורה שבאמת...

עמית: אני אגיד רגע ללקוחות, ואחרי זה נראה באיזה דרכים. קודם כל, ואנחנו מדברים על זה הרבה, בסטודיו יש לא מעט לקוחות שאתה עובד מולם בפרויקט, ובטח אם הוא בינלאומי ולא מקומי.

הראשון זה אתה. אתה לקוח של עצמך, אתה לא יכול לעשות משהו שאתה לא מתחבר אליו, אתה לא יכול לעשות משהו שלא מדבר אליך, אתה תמיד תהיה שמה, אתה תמיד תביא את האני המאמין שלך, את הקודים שלך, את האמות מוסר שלך, גם אם אתה עושה לא משנה מה, אבל אתה לקוח, אתה חי את המוצר כמי שמייצר אותו, כמי שהוגה אותו, כמי שממציא אותו.

יש את הלקוח הקלאסי, זה שביקש את העבודה.

מישהו בא, ואמר לך - שמע, תעשה לי קורקינט על מימן שיגיע לירח.

אז הוא לקוח, ויש לו מלא מלא אג'נדות, ומלא מלא מחשבות וסיפורים ועניינים, והוא בטוח שזה עוד שנייה קורה.

ואחרי זה יש עוד כל מיני לקוחות בדרך, בדרך ללקוח הקצה. יש תמיד איזשהו מפיצים, ויש תמיד מדינות, ויש תמיד כל מיני רשתות בדרך שאתה עובד מולם, ובסוף בסוף בסוף, והכי חשוב, יש לקוח קצה, אתה כמעט אף פעם לא מכיר אותו.

לעשות פרסונה של לקוח קצה, זה סוג של אומנות, אתה צריך רגע נורא להבין, למי אתה מכוון, את מה שאתה מכוון, מה כואב לו, מה קשה לו, מה לא נוח לו.

יש בכלל בעיה שהוא רוצה לפתור, או שהמצאת פה איזו בעיה?

ועד שאתה לא יורד לנימים של הדבר הזה, ועד שאתה לא מבין את זה באמת, באמת, באמת, בראיונות, בסרטונים, בצילומים, במדידות, בסקיצות.

שני: כלומר, זה דברים שאתה מקבל מהלקוח שמזמין את העבודה?

עמית: לא, לא. הוא לא יודע את זה.

שני: כחלק מתהליך המחקר שלכם, אתם מפיקים את זה.

עמית: בטח, בטח.

שני: אתם מבינים מי הלקוח, מי משתמש הקצה, מה הגילאים שלהם, מגדר.

עמית: אנחנו צריכים להיכנס לחוויה של השימוש, כל ה-use cases, ולהתחיל להבין אותם - מה הבעיה שמה?

זה חשוך, זה קר, זה מהיר, זה מבאס, זה מבייש?

אנחנו עכשיו עובדים הרבה מאוד על לא להביך את הלקוחות.

שני: מאיזה מובן?

עמית: לא להביך את הלקוחות.

עמית: אתה רוצה לתת למישהו שילבש משהו. בגדול, הוא עומד להיות מובך, זה לא מתאים לו.

שני: כשאתה אומר לקוח, אתה מתכוון למשתמש קצה.

עמית: כן.

שני: אה, אוקיי. לא לקוח שהזמין את העבודה.

עמית: לא, לקוח שהזמין את העבודה, הוא רוצה לשמוע את הטקסט הזה. הוא רוצה להבין את זה. הוא רוצה להבין מה מפריע לך ללכת straight forward.

אז אם אני צריך לשים למישהו איזה wearable, שמודד לו את הדופק, או שמודד לו את החמצן, אז איפה אני שם לו את זה? ומה חושב מי שמסתכל עליו? ומה הוא חושב על עצמו בזמן שהוא הולך עם זה?

וזה נהיה יותר ויותר פסיכולוגי, יותר ויותר עמוק.

זה מגיע למקומות שיש פיצולים, שגילאים מסוימים רוצים שזה יהיה נורא גאדג'ט, וגילאים אחרים רוצים שלא יראו כלום.

שני: מה למשל?

עמית: סתם, אתה עושה איזשהו מוצר שהוא קשור ללב, והוא נראה כמו תליון.

עכשיו, התליון הזה הוא תליון שמסתירים אותו מתחת לבגדים, הוא תליון שמוציאים אותו החוצה, הוא תליון שהוא אופנתי, הוא תליון שהוא גנרי, זה עוד לפני שדיברנו על המוצר בכלל.

אז יש סיטואציה שלמה שאתה צריך לצלול אליה, להבין אותה, לראות, וזה לפני האילוצים.

שני: והטכנולוגיה שצריכה להיכנס לכל דבר הזה.

עמית: בקיצור, כשאומרים לייצר פרסונות, זה התחיל כמו כלי עבודה.

אנחנו עושים הרבה הרבה מאוד תהליכים של design thinking, כשאתה שם את עצמך בתוך הסיטואציה, ומנסה לזהות נקודות כאב, ומנסה לזהות נקודות מורכבות, ומנסה להבין רגע - מה יש במקום הזה שאני יכול לשפר אותו? לפתור אותו זה מילה גדולה. אני יכול לשפר אותו, אני יכול לעשות אותו יותר מעודן, יותר נכון, יותר מדויק.

זה לא משנה מה. פעם עשינו איזה תרגיל ואמרנו עכשיו עוצרים את הכל, כל אחד יוצא מהסטודיו והולך לעשות נסיעה במונית, ורצינו לראות מה הכאבים שיש בנסיעה במונית, מרגע שאתה מזמין באפליקציה, עד רגע שאתה מתיישב במונית, הסמול טוק שיש לך עם הנהג, או שאין לך סמול טוק, אתה כן הגעת, אתה לא הגעת, אתה חושב שדפקו אותך, אתה מבין מה קורה בדרך, הוא שם אותך רחוק מדי כי הוא רוצה לקצר, בחזרה איך אתה חוזר, ופתאום ראינו שוואלה, מסלול כזה פשוט של 20 דקות, כולה נסענו מהמשרד לעתיר ידע, זה אירוע שהוא מלא בנקודות כאב, ואז אתה עושה מאפינג.

שני: לאיזה מוצר זה היה?

עמית: זה היה איך לשפר את החוויה הזאת, דרך אפליקציה, והאם צריך להביא עוד מוצר שלך, שיכול להיות במונית עצמה, שהוא נותן לך כל מיני חיוויים ועניינים. מה שאני רוצה לספר, שבעצם התחפשנו, ותוך שנייה, למי שהולך לעבור את החוויה הזאת

שני: אבל לצורך העניין, פה היה מאוד קל להתחפש ולהיכנס לתפקיד של המשתמש קצה, אבל מה קורה במצב של נגיד מכשירים רפואיים?

עמית: אז יש מקומות שזה באמת מורכב, נגיד בזמנו שעשינו את הקלנועית של אפיקים. זה רכב חשמלי שהוא לגיל השלישי, ויש עליו מלא מלא שאלות - איך מקפלים אותו, איך מפרקים אותו, איך מעלים אותו לרכב, איך אתה נראה שאתה נוסע עליו, איך אתה מתנהג איתו, איך הוא מתנהג איתך.

שני: קצת מזכיר גם את כל השאלות שעולות, על עולם של מוצרים לאימהות.

עמית: נניח, נניח, אנחנו פיתחנו למשל, עגלה מתקפלת לתינוק, שהיא מסוגלת לקחת עוד ילד מאחורה, כי זיהינו שיש בעיה עם הילד השני, ברגע שמגיע הילד השני, יש לך פתאום סוגיה, שאף אחד לא מתייחס אליה.

שני: ואתם גם עיצבתם את הטרמפולינה של טייני לאב, שאין בית בישראל שאין אותו, זה מוצר חם

עמית: זה אחד מהשוסים הגדולים. גם שם למשל, שם זה היה נהדר, כי שם למשל טייני לאב קראו לנו, וזו דוגמה נהדרת כאילו להקשבה, ללקוח.

שני: כי מה בינך ולבין תינוק?

עמית: טיינילאב זה חברה למשחקים אינטלקטואליים, אינטליגנטיים, שהם מפתחים אותך. חברה למשחקים. והם קראו לנו ורצו שנפתח את איזושהי עריסה כזאת, שיש מעליה כל מיני גירויים חכמים נורא, ושהיא מתקשרת עם העולם וזה, ובסוף כשעשינו את הבדיקות מול אמהות, הסתבר לנו שאמהות, כל מה שהן רוצות זה 20 דקות של שקט, ואנחנו רואים דברים מדהימים בתצפיות שלנו, שאמהות מתקלחות עם דלת פתוחה, ומסתכלות על התינוק, ומתות מפחד שהוא יקפוץ רגע מהטרמפולינה.

שני: הייתה פעם שאני הייתי חייבת להתקלח, ונבו הלך לשירותים, אז שמתי אותו באסלה, פתחתי את הדלת, שמתי את עדן מולו, על הטרמפולינה הזו, ואז הוא שמר עליה, היא שמרה עליו, בזמן שאני יכלתי להתקלח.

עמית: אז אמרו לעצמנו, וואו, מה הסיפור פה? הסיפור פה בכלל שאמהות רוצות, שמרגע שהילד מתחיל להתעפץ קצת, וקצת להיות עייפות כזה, הן רוצות לעשות קסם, ושזה יהיה עריסה.

שני: נכון, כי במיטה הם מתעוררים.

עמית: זה גם אסור מבחינה תקנית, אתה לא יכול לתת לילד להירדם, במקום שהוא משחק. ואז בא חגי עם הרעיון הזה של...

שני: חגי הרדוף המעצב של תמוז.

עמית: כן, כן, המהולל, יש לומר וחבר טוב.

זהו, אז זה למשל דוגמה של אולטרה אמפתיה, חזרנו עם זה לטייני לאב, ואמרו לנו, זה לא הפרויקט, רצינו פרויקט של משחקים. ואז היה רגע נדיר, שמשנים את הבריף בעקבות הגילוי, והופכים את הבריף להיות משהו, שייתן פתרון למעבר הזה, בין משחקיות לשינה.

נגיד סודה סטרים, יש לנו מלא דוגמאות כאלה. בסוף אנשים לא רוצים לעשות סודה, הם רוצים שיהיה להם חוויה מגניבה של אירוח. יפה וסקסית, ושידברו על זה ושזה יהיה חתיכת פיס. ומישהו אמר לנו בפשטות - תעבירו את זה מהשיש לאי.

שני: יפה.

עמית: תם הטקס. מבחינתנו זה אירוע משנה תפיסה.

שני: זה מעניין על סודה סטרים, כי זה באמת מוצר שהיה מאז ומעולם. זאת אומרת, הוא היה בנוף הישראלי מאז ומעולם והוא פתאום עשה איזה shift כזה. זאת אומרת, זה לא מוצר חדש שנכנס, כמו מכונת הקפה.

עמית: זה היה של זקנים, של מבוגרים. "עברת על הגיל של הסודה, הבנו אותך."

אגב, קראו לזה סודה קלאב, כך זה גם נראה, כך זה גם התנהג.

שני: עם הבקבוקים המצהיבים האלה.

עמית: כן, כן, בדיוק, בדיוק.

שני: ועכשיו יצא דגם חדש, נכון?

עמית: כן, עכשיו יצא דגם חדש.

שני: נגיד, איך אתה מצליח לחדש שם, בין הדגמים? הרי בסוף הוא עושה את אותה הפעולה, לא?

עמית: לא, אז יש איזשהי ליבה, זה נכון. בסוף מה אנחנו עושים? דוחפים CO2 למים קרים.

זה לפשט את זה, ולהגיד וואלה, זה חברה שעושה בועות. אבל בסוף זה חוויה מאוד…

שני: אבל עדינות.

עמית: מה זה עדינות? אנחנו שולטים בבועות, כמו שאת שולטת בעט ונייר. אנחנו יודעים לנהל בועות, בטח.

אנחנו יודעים לנצל אותם, לנהל אותם, לעשות אותם בסוגים שונים.

אנחנו צוחקים על כל מכשירי סודה האחרים. אבל את זה, הלקוח לא תמיד יודע.

בסוף אנחנו צריכים להביא לו חוויה. שוב אני חוזר למילה חוויה, נורא נורא נעימה, לא מביכה, שלא יסתבך, שלא יתיז לו, שלא יצטרך להבריג את זה, שהדבר הזה יהיה נוח, בכל המעברים שלו, מהמקרר, למתקן, להגשה.

זה סצנריו שלהם, שהוא נראה נורא פשוט כזה, אבל הוא לא. אתה יכול להיכשל שם לא מעט פעמים.

שני: כדי שהוא יהיה פשוט, צריך עיצוב שיהיה מאוד מאוד חכם.

עמית: כן, אתה צריך לעשות עיצוב שהוא חכם, שהוא מסביר את עצמו. ברגע שאתה שולח את היד לידית, אתה כמו מבין מה עומד לקרות. אתה לא שואל את עצמך שאלות. ויש דוגמאות של דברים, שלא עובדים טוב.

בסוף אתה בא לעשות נגיד… עכשיו אני, אני אגיד דברים שאסור לי… אתה בא לתמי 4, אם אתה לא מכיר אותו, ואתה רוצה להוציא כוס מים חמים, אתה כמעט בטוח בתאונה.

ואנחנו עובדים על הדברים האלה, כדי שהם לא יקרו, וזה מסובך. כדי לעשות משהו פשוט, זה מסובך.

שני: אז באמת, אולי זה הרגע להגיד שתחת הכובע הזה, של עיצוב תעשייתי, זה הרבה מעבר ללעשות את זה יפה. זה יגרום שזה יעבוד, וגם כל נושא של הממשק משתמש.

עמית: קודם כל, יפה אצלנו, זה לא מילה שכמעט משתמשים בה.

שני: למה לא?

עמית: והיא חלק מאיזשהו מעטפת. זה צריך להיות נכון. בתוך הנכון, יש חלק כבד שהוא אסתטי. וזה צריך להיות לך נעים, וזה צריך להזמין אותך, וצריך להיות סקסי, וכל המילים ששנינו מכירים, אבל בסוף, יש שם סדרה של פעולות, שאתה עושה.

חלק הן קשורות במוטוריקה עדינה, וחלק הן קשורות בקוגניציה, ולפעמים יש לך אפליקציה במוצרים, אז אתה צריך לחבר בין דברים שונים, וחלק הם בתנאים לא נוחים. אם אני צריך לעשות מוצר, שהוא קורה בפאב בלילה, אז יש לי שם תנאים קשים להתגבר עליהם, של חושך, ושאני קצת מסטול, ושזה לא קל לי להפעיל את זה.

ואם אני צריך לעשות מוצר לגיל השלישי, אני צריך לקחת כפתורים בגודל אחר, והתייחסות אחרת לכף יד של בן אדם, ולמהירות שהוא מגיב. ואם אני צריך לעשות שלט רחוק לטלוויזיה לאנשים מבוגרים, אז הוא מתנהג אחרת. אז יפה זה בסדר, אבל יפה זה חלק מאיזשהו מארג מאוד מאוד גדול, והוא עוד עוזר, הוא עוד שכבה.

ועוד לא אמרנו כלום על טכנולוגיה, ועל הכנות לייצור, ועל חשיבה של mass production, זה אירוע אחר לחלוטין.

שני: אני חושבת על מוצרים שעיצבת לפני 20 שנה, מבחינת כמה הטכנולוגיה הייתה מעורבת בדבר.

אני זוכרת בזמנו, שעסקתם הרבה בעיצוב כיסאות. ודורון אמר לי - מה, את לא יודעת כמה זה קשה לעצב כיסאות? והוא הסביר לי, למה זה קשה. אבל כיסא, עם כל הקושי שהוא מכיל, לעומת מכשירים שמערבים טכנולוגיה חכמה, אז זה כבר סיפור אחר לגמרי.

עמית: זה כן ולא. תראי, כיסא מונובלוק, זה אחד הדברים הכי מתומצתים. כיסא כתר, לצורך השיחה.

הכי מתומצתים, הכי ברורים, הכי בלתי מוערכים, והוא מחזיק בתוכו המון המון אילוצים, ובסוף אתה רוצה שמישהו יתאהב בו. יתאהב זה מילה גדולה, אבל שירצה אותו.

שני: שיהיה לו נוח ושיהיה יפה.

עמית: זה יותר מה שיהיה לו נוח, שהוא ייכנס ויגיד - את זה אני רוצה. ושאנחנו נעשה מרחוק פעולה, שהוא יסכים לקנות ארבע כאלה.

שני: ולא פחות חשוב שהוא ייערם.

עמית: אז עכשיו יש סדרה של אילוצים, כמה נכנסים למכולה, ואיך הוא יצא מהתבנית, ואיך הוא עובר תקן, ואיך הוא נהיה אופנתי, ואיך הוא שומר את עצמו עשר שנים רלוונטי. זה לא מוצר פשוט, מה שדורון אמר לך זה נכון.

שני: לא, לא, אני מסכימה איתו.

עמית: ובמובן מסוים, אני רגע מרפרר למה שאמרת קודם, במובן מסוים, מוצרים טכנולוגיים לפעמים, יש לנו המון יכולות טכנולוגיות, כדי להתקדם שם, כדי לעשות אותם יותר מגניבים.

את לוקחת את אלקסה למשל, חלק מהתקשורת היא טכנולוגית. היא בסאונד, היא בוויז'ן, היא בתאורות. פעם, היית צריך לתקשר בלי הדברים האלה, היום אתה צריך לתקשר עם הדברים האלה, אבל בנימוס, במינון.

יש שם חברות יפניות, שעושות מוצרים מעץ, שהלדים עוברים דרך העץ, ואתה רואה את זה נורא נורא מעודן, בגלל שנהיינו מלאים ברעש.

שני: לנו יש את הרמקול הזה של גוגל, המיני נסט הזה, וכדי להגביר ולהנמיך את הווליום, אז מלטפים אותו קלות, בצד ימין ובצד שמאל, ואני שונאת את זה. אני לא אוהבת את זה, אז זה כאילו נורא מתוחכם, אבל בסוף זה שומר על המראה הנקי.

עמית: אתה נכנס למכוניות, ואתה רוצה להחליש את המזגן, אז אתה צריך ללטף שם איזה משהו כזה במסך, ואתה צריך להגיע לשלושה מסכים לעומק, ואת יודעת, אנחנו כל הזמן חוקרים את זה, מה גבול התחכום?

נכנס לטסלה, יש מסך. אין אף פקד, רק מסכים. את כל הפעילות אתה עושה מול מסך. עכשיו, לא תמיד זה סבבה. אתה צריך להחליט על ההיררכיות. דיברת איתי על המבנה.

בסוף, אנחנו דואגים לתקשורת של בן אדם, עם מערכת שהיא נקרא לה לצורך העניין טכנולוגית - יכול להיות אוטו, קורקינט, מד ספיקת דם, או טייני לאב.

שני: כן, אבל קצת התרחקנו מהמקום הזה של האמפתיה.

עמית: קדימה.

שני: כי בעצם המקום הזה, כי אני חושבת שאולי התחלת להגיד את זה קודם, שבמובן הכי פשוט, אתה אומר, כן, צריך כאילו להבין את הלקוח. השאלה אם יש משהו פה מעבר, ואיך אתה רואה את זה גם בא לידי ביטוי במקומות אחרים, שהם לא רק עיצוב תעשייתי. זאת אומרת, אם אתה חושב שאמפתיה זה כלי שהוא חשוב לכל תחום בעולם העיצוב, גם אם זה עיצוב גרפי, עיצוב פנים, אדריכלות.

עמית: קודם כל חד משמעית, כן, כי בסוף כולנו נמצאים בתחום שבו אנחנו עושים איזשהו סוג של פעולה, או של פיתוח, או של מניפולציה, ומישהו עומד להיפגש עם זה. אתה חייב להבין מי עומד להיפגש עם זה.

אתה לא עושה את זה בשבילך, זה לא איזה gag, לפחות בתפיסה שלנו, זה לא איזה gag פרטי כזה שאתה אומר, וואו, עשיתי פה את החלל הכי מגניב שיש, אבל בסוף בן אדם לא יכול להירדם שם. אז חדר אדום במלון, לא בטוח שזה הדבר הנכון למי שבא להירגע, אלא אם כן זה האפיון של המקום. אבל האמפתיה היא במובן החוויה של האחר. אתה צריך רגע להיכנס לזה ולהבין את זה, ואנחנו חוקרים את זה, ומנסים להבין את זה, ואנחנו גם מפספסים.

שני: אתם נעזרים בבעלי מקצוע יועצים חיצוניים לשלב הזה?

עמית: גם.

שני: מה למשל?

עמית: גם, אם אנחנו עושים מוצר רפואי, אנחנו מדברים עם פיזיותרפיסט. ואם אנחנו עושים איזשהו מוצר שהוא קשור לפיזיותרפיה בתוך המים, אז מישהו מתחום השיקום. ואם אנחנו עושים עם כלי רכב, אז זה מישהו שהוא מהתחום הזה. ובטח במוטוריקה עדינה, ובטח בכל הנושא של ה-UI/UX, שהוא נכנס בסערה לחיינו.

שני: אתה אומר נכנס בסערה, כי פעם בעצם תחום הזה לא היה.

עמית: סדר גודל של עד 2010 המוצרים היו מוצרים מאוד בנאליים. בסדר, היה להם את העניינים הטכנולוגיים והכל, אבל הם לא תיקשרו איתך. הם לא דיברו איתך דרך מסכים. אני לא מדבר על מוצרים רפואיים.

אבל בסוף, בן אדם פשוט, עד נגיד סדר גודל של 2006, לא פגש את הדברים האלה. ב-10, 15 השנים האחרונות, המוצרים נהיו נורא חכמים. הם אוספים המון נתונים, הם שואלים אותך המון שאלות. אתה צריך לדבר איתם, להגיב להם. אתה סוג של באינטרקציה משולשת - אתה, האפליקציה, לא משנה טלפון או לא טלפון והמוצר עצמו. וזה חתיכת קרקס לנהל אותו.

עכשיו, יש המון שאלות - כמה אינפורמציה אתה מעביר לאפליקציה? כמה אתה מעביר למוצר?

אנחנו יכולים לעשות מוצרים שיש בהם כפתור אחד, ואפליקציה שיש בהן הכל. אנחנו יכולים לעשות מוצרים שהם מלאים, בכל מיני מסכים וכל מיני דברים, ולא צריך אפליקציה.

אז איפה אתה חי בתדר הזה?

ואז אתה חוזר לאפיון, ומי הקהל שלי? ואיך אני פועל איתו? ובאיזה מצבים הוא יעבוד בזה?

ובגדול, הייתי רוצה להיות מאוד שקוף לקהל, הייתי רוצה להיות מאוד נינוח.

שני: באיזה מובן?

עמית: לא הייתי רוצה להכביד עליו. לא הייתי רוצה שהוא יהיה מוטרד מזה.

ואם אתה צריך להיכנס לדלת, והיא יודעת לנחש אותך ולהיפתח, כמאמר השיר, אז מעולה.

ואם אני צריך לעשות בקר השקייה לדשא שלי, לא רוצה להתעסק עם זה, אני לא רוצה להזיע מזה, אני לא רוצה שזה יביך אותי. ואני לא רוצה להרים טלפון לשני, ולשאול אותה, שני, תגידי, יכול להיות שאת שינית פה משהו, ואני לא מצליח לחזור?

זה מביך, זה לא נכון ואנחנו רוצים את הדברים האלה, לפשט, לנקות.

אפילו הייתי משתמש במילה להשקיט.

הכל מבחינתנו, הוא מאוד אמפתי למי שהולך להיפגש עם זה.

עמית: אני מקווה שאני עונה לך על השאלות.

שני: כן, כן, בגדול. פתאום אני חושבת - זה שינה לך את האופן שבו אתה מחפש עובדים? ומבחינת הדרישות, מה שאתה מחפש בהם?

עמית: במובן מסוים, כן.

שני: כי אני מכירה הרבה אנשים שהם, בוא נגיד שאמפתיה זה לא, אמנם זה לא אותו סוג של אמפתיה…

עמית: אני אגיד ככה, קודם כל, זה שינה מאוד מאוד מאוד את כל שלבי הפתיחה, האפיון והתחקיר. אתה לא רץ לעשות מוצר שיעבוד ויהיה יפה. זה לא מספיק. בנינו לנו איזשהו מעגל כזה, של איך מפתחים מוצרים.

ואנחנו, לגמרי בשלבי הפתיחה.

אני אגיד לך איפה זה קצת שינה.

אני חושב כשאתה פותח סטודיו או חברה לעיצוב מוצר, אתה לא לגמרי… אתה מתחיל. ובגדול, אתה מתחיל לקחת כל מיני אנשים שאתה חושב שהם מוכשרים, וקשה לך לדייק את זה.

חלק מהמוכשרים, זה יכולת להפעיל כלים וחלק מהכלים, הם תוכנות, הם בנייה של מודלים.

שני: בדיוק, אני אומרת, פעם זה היה - אוקיי, יש לו כישרון, הוא יודע לעבוד על סוליד.

עמית: אז זה זז. זה אנשים שצריכים לזהות סיטואציות. זה אנשים שצריכים להיות מאוד רגישים לניואנסים נורא נורא קטנים. הרבה דברים תרבותיים.

להיכנס למצב שאתה מזהה תרבות, אתה צריך להיות קוסם, אתה צריך להגיע לאיזושהי סיטואציה שאתה לא מכיר אותה, אתה לא משמה. בוא, אנחנו פה בישראל.

עכשיו, לך תעשה משהו לארצות הברית. מי, אני ואת, שאנחנו נעשה משהו לדירה בארצות הברית?

יש להם לחצים אחרים, צרכים אחרים, מנהגים אחרים. לא פשוט, אתה יכול לקבל אלף...

שני: מזג אויר אחר, זאת אומרת, זה הרבה הרבה דברים שמשפיעים על ההתנהלות בתוך הדבר והמפגש עם המוצר.

עמית: ואנחנו פיתחנו איזשהו שלב של ארכיטקטורה מאוד מאוד ראשונית, לראות אם בכלל הפריימינג של המוצר הוא נכון.

שני: מה הכוונה? תסביר את המשפט האחרון.

עמית: אתה צריך לעשות מזגן. יכול להיות שהמזגן האולטימטיבי זה חור בקיר. למה שיראו אותו בכלל? חריץ בקיר. בואי, את מעצבת פנים.

שני: ברור. אם יש כסף, זה מה שעושים.

אגב, זה מזכיר לי, קודם שדיברת על להכניס את הטכנולוגיה, תמיד אני אומרת כשמסתכלים על הפרויקטים הכי קשים הם אלה שמצליחים להצניע את כל המערכות, ואז בסוף רואים תמונה של סלון, ולא מבינים כמה מחשבה הושקעה שם, כדי שלא יראו את המזגן.

עמית: כדי שלא ירגישו את זה.

שני: שלא יראו את כל האלמנטים. כי אפשר פשוט להנמיך הכל, אתה לא רוצה פשוט להנמיך את הכל בשביל מזגן.

עמית: אז זה דוגמה אחת, לפעמים אתה רוצה הפוך. הבת שלי, וואי, היא תשמע את זה, היא תאכל אותי.

שני: בת כמה היא?

עמית: היא בת 16, נגה. לדעתי זה ממש חשוב לה, שמה שמבצבץ לה מהכיס של הג'ינס יהיה אייפון.

הרבעון הזה של המוצר שמבצבץ לה מהכיס, הוא קריטי מבחינתה.

אז פתאום אתה עסוק באיזשהו משהו, שאני אומר לה - מה זה משנה? היא אומרת לי, מה אתה אומר מה זה משנה?

והאיכויות הקטנטנות האלה, אנחנו עכשיו מתעסקים באיזה מוצר שהוא, אני אגיד את זה בזהירות, כי אני לא יכול עוד לגמרי לפתוח את זה, אבל הוא לרגעים שהם בתוך פאב לנשים. ולא משנה, לא נפרט, אבל יש שאלה גדולה, אם זה צריך להיות מוצנע או מוצהר. וזו סיטואציה שהיא בכלל...

שני: כמה עובדים יש לכם כרגע?

עמית: אנחנו 16, 17, ואני חושב 6 או 7 נשים.

שני: הבנתי, 7 בתוך ה-17. זה יחס לא רע. למרות שבעיצוב תעשייתי, אני חושבת שבעיקרו, מגיעים משם יותר מעצבים, מאשר ממחלקות אחרות.

עמית: כן, מסורתית זה כן. אבל בגלל מה שאמרתי לך, יש המון ערך לגיוון. ה-diversity הוא קריטי

אפילו לא ברמה הטכנית.

איך אתה מסתכל, איך אתה מגיב, מה זה אומר לך, מה מביך אותך, מה נעים לך, מה מפנק אותך, מה זה מספר עליך, ומה חושבים עליך, והאם… למשל, אנחנו מדברים הרבה על מוצרים שמוכרים את עצמה.

מה זה מוכר את עצמו? זה מוצר שאתה רכשת אותו, יש לך אותו, ומרגע זה, כולם רוצים אותו. מרגע שהם רואים אותו אצלך. עכשיו, זה עניין להגיע לזה, זה עניין להגיע לדיוק הזה. וחוץ מהרגיל, הוא צריך לעשות את העבודה, הוא צריך להביא ערך

שני: זה כאילו ה-obvious.

עמית: כן, אז ה-obvious נהיה, אוקיי, בוא נמשיך מה-obvious.

שני: בדיוק, זה כאילו, בוא נעלה את הרף כדי שבאמת יהיה בולטות בשטח, וזה דיברנו בהתחלה, שזה מה שמייצר את הבידול ואת הערך מוסף של מוצר טוב.

עמית: למשל, פנתה אלינו איזה בחורה, וזה עוד לא קרה, שהיא רוצה לעשות איזשהו מוצר שהוא מגן מהתקפה, שאם מישהו תוקף אותה. זה בכלל בתחום אחר. והייתה שאלה מאוד גדולה, אם זה צריך להיות בתוך כף היד, או מחוץ לכף היד. עכשיו, זה עוד מאותו דבר. כאילו, אתה אומר, האם אני צריך להרתיע? או האם אני צריך להיות מוצנע? האם אני צריך להראות שאני בכוננות או לא?

ופתאום מתחיל לך שיח, שהוא תרבותי. למשל גילנות. בגיל 30, סתם, אני לא רוצה להגיד בדיוק, אבל מעל גיל 30, עם 35 נשים, הן מאוד בטוחות בעצמם. הן מאוד רוצות, כאילו, אין עניין - חבר'ה, אנחנו פה, יש לנו דעה, אנחנו לא מפחדות מכלום, וגם לא אכפת לנו מה תחשבו עלינו.

כשאתה יורד מתחת 10 שנים, זה התנהלות שהיא קצת אחרת -אני לא בטוחה שזה נוח לי, ואולי אני רוצה להסתיר את זה. עכשיו אתה צריך להתחיל לפתח מוצר, איך אתה עושה אותו גם וגם? זה סיפור.

עכשיו, כל זה, בכלל עוד לפני שעשית קו על דף, זה רק בכלל להבין את הדבר הזה.

היום זה גם, זה מאוד השתכלל. אנחנו עושים הרבה ניסוי וטעייה, הרבה ה-A-B טסט, המון המון הדפסות.

שני: אולי תסביר קצת על התהליך, על ה-A-B טסט.

עמית: בסוף, בסוף, יש לך איזושהי הנחת עבודה, או שתי הנחות עבודה, או שלוש, ואתה לא בטוח שאתה צודק.

אז מה שאתה עושה, זה פשוט מדפיס ובודק, מדפיס ובודק.

שני: מדפיס תלת מימד את המוצר? מה זה מדפיס ובודק?

עמית: עשינו לפני כמה שנים פרויקט, שהיה פנס בלתי שביר לאופניים. נשמע מגניב.

הלקוח היה בארצות הברית, היינו שולחים לו בלילה קבצים, הוא היה מדפיס אצלו, בודק בבוקר את הבלתי שביר, שם את הפנס על האופניים.

שני: מדהים.

עמית: ובערב היינו מקבלים את הדוחות. עכשיו, זה היה איטרציות מאוד מאוד מהירות.

אני בכלל חושב שכאילו העתיד, העתיד הקרוב, תכף נגיע ל-chat GPT וכל אלה, אז הוא מדפסת לכל אחד. כאילו, לך לאכול, תעשה את הבדיקות שלך, כשתחזור מהאוכל יהיה לך את הדבר הזה.

זה כבר לא להרשים את הלקוח, זה כדי שאתה תבדוק את זה.

וה-A-B טסט יכול להיות A-B-C טסט. גדול, קטן, עגול, גלילי, מוצנע, או מחולק לשתיים, ובוא תבדוק את הדבר הזה. ואנחנו עושים המון המון שאלונים, מאוד מאוד מהירים.

אנחנו נגיד 16, 17, 18 איש בסטודיו.

אנחנו עושים שאלון שהוא over night, מקבלים 18 דעות כפול 2 של הבנות זוג.

עכשיו, זה נורא מלוכלך, זה נורא מהיר, זה נורא ישראלי, אבל גילינו שזה מזיז אותנו, זה מטיס אותנו.

קודם כל אם יש no go, זה תופס אותנו נורא מהר. שתיים, אם יש לך איזשהו משהו שהוא עלה ברוב גדול, יאללה, יש מה לחקור. אז זה כבר אמיתי, אתה פוגש את השוק, הדוגמה הזאת עם הפנס שנשבר, זה וואו, היינו בטוחים שעשינו משהו נורא טוב, פתאום לא, אי אפשר לשים אותו על הכידון, צריך לשים אותו על הגלגל.

למה? כי ככה הניסוי של אתמול היה. אז אנחנו עובדים בדברים האלה, זה מאוד מאוד דינמי, זה ילך וישתפר, זה משהו שהוא, אנחנו לא משחקים איתו, זה כלי עבודה, אפילו הייתי אומר קטלני, קטלני כי הוא יכול לגמור לך תזה. אתה חושב על משהו, אתה מסקץ אותו, אתה בונה אותו, בונה אותו בתלת, בום, שם אותו בשטח, לא קשור לכלום.

שני: אז בוא נדבר על העתיד.

באמת בתקופה האחרונה, ברמת החודש, חודשיים האחרונים, כל הנושא הזה של ה-AI והכלים, כל יום, נראה שכל יום עולה עוד.

עמית: בדצמבר הייתה ההשקה.

שני: של ה-Chat GPT. עוד קודם היה את הדאלי.

עמית: נכון, דאלי, ואנחנו יותר במידג'רני. אבל כן, מה השאלה?

שני: אוקיי, אז כמה שאלות. קודם כל, איך אתם בעצם עושים שימוש בכל הכלים האלה? ובהקשר של האמפתיה, זאת אומרת, נראה שאולי תצטרכו אפילו להפעיל יותר אמפתיה, כי אי אפשר לסמוך על הבוטים, על כל ה-AIs, שבאמת יצליחו להפעיל, או האם בכלל זה קיים אצלם? כאילו, איך משתמשים בהם?

עמית: אני אתחיל רגע מהסוף. אנחנו, אנחנו מאוד מאוד ערים לזה, ואנחנו מאוד מאוד מסתכלים על התחום הזה.

עכשיו, צריך להגיד ביושר, אנחנו באמצע 2022 ראינו את זה מגיע, ולא ידענו איך לאכול את זה.

התחיל להגיע בפודקסטים, התחיל להגיע בדאלי, התחיל להגיע בכל מיני תמונות וציורים, ואמרנו - אוקיי, חמוד, גימיק. ברגע מסוים, אני חושב שזה היה בינואר.

שני: בוא נגיד- אנחנו באפריל 2023

עמית: זה התחיל לעניין אותנו ממש. אנחנו נמצאים במקום כזה שאין סיכוי שאנחנו לא נתייחס לדבר הזה, וננסה ללמוד אותו ולרתום אותו לטובתנו. אני אגיד שכרגע אנחנו מתעסקים בדבר הזה בשני פרמטרים.

פעם אחת, זה כל הנושא של הוויז'ואלס, שתכף אני ארחיב עליו קצת, ופעם שנייה זה הנושא הנושאי, מחקרי, הדאטה בייסי, הנתונים, שזה יותר ה-Chat GPT. ואנחנו מנסים לחבר בין שני העולמות. אז אני לרגע אפרק את זה - הנושא הוויזואלי הוא נושא שבעצם הבנו, שיש מערכת או מכונה, או בוט, שאנחנו יכולים לדבר איתו, והוא יכול להוציא אימג'ים ממה שאמרנו. עכשיו, בסוף, בסוף, בשלבי הפתיחה של המהלך, אנחנו לוקחים בריפים, ואנחנו לוקחים את כל הניתוחים האמפתיים האלה מקודם, ואת כל ההבנות שלנו על הלקוח, ואנחנו שואלים, לאן הדבר הזה יכול ללכת צורנית?

שני: אז אתם עושים את זה אחרי, לא לפני?

עמית: לא, אנחנו בונים mood boards. הם כלי עבודה קטלני, חזק, יעיל, מעניין, אתה תמיד יכול להתכתב איתו ולחזור עליו, הוא אומר המון.

שני: זה mood board שאתה מראה ללקוח שהזמין את העבודה?

עמית: כן, כן. קודם כל, בשבילי הוא מפת דרכים - כמו מי אני רוצה לראות? כמו מי אני רוצה להרגיש?

הוא עדיין דו-ממד, הוא עדיין דיגיטלי.

שני: אתה מדבר על סוג של סקר שוק, אבל ברגע שאתה מכניס פה את כל הנושא הזה של מידג'רני אתה מתחיל לייצר דברים שלא קיימים.

עמית: ברגע שהתחלנו לעבוד עם המידג'רני, אז התחלנו לראות שאוקיי, אנחנו יכולים להתחיל לייצר mood boards, ולא לקחת אותם מפינטרסט וגוגל תמונות. אנחנו יכולים לייצר mood boards אקטיביים ודינאמיים, אנחנו יכולים לשנות את ה-mood boards בתנועה.

עכשיו, מה זה יכולים? יכולנו גם קודם, רק זה במהירות אימים, זה תלות באיך שאתה מפעיל את זה.

שני: צורת הניסוח, בטח. בעצם נהיים טכנאים של מילים.

עמית: ואתה פתאום אומר, אוקיי, יש לי פה עולם חדש. עכשיו, העולם החדש הזה, אני צריך להתחיל לדייק אותו. בהתחלה זה דברים שהם לא קשורים לכלום, אחרי זה אתה מתחיל לדייק את זה, ופתאום אתה מתחיל להעמיד לרשותך.

שני: אגב, הדיוק של הניסוח עוזר לך, זה איזה מין רפלקסיה עצמית כזו, נכון?

עמית: מאוד.

שני: לפני שעברנו כאילו לאימאג'.

עמית: יש לי שם איזה גלגל כזה שאני כל הזמן עובד איתו. אני מדייק את הניסוח, רואה את התוצאה. מדייק את הפרומפט והתוצאה, בודק את עצמי, איך אני חי עם הבריף, איך אני חי עם הרמה האמפתית, איך אני חי עם הלקוח? האם זה נכון או שזה הלך פה לאיזה מקומות הזויים?

שני: כשכל הזמן יש לך בראש מצד אחד את הלקוח המזמין, מצד שני את משתמש הקצה.

עמית: כן, יותר המשתמש קצה. הלקוח המזמין בעניין הזה, הוא איתי, הוא נוסע איתי את המסע.

עמית: נכון, כן, זה שונה.

שני: יכול להיות מצב לגמרי, כשאנחנו עוברים איזשהו תהליך ומשהו שהתחיל כמו עיגול, ייגמר בקו. וזה קורה, וזה אמיתי.

עכשיו בואו נלך רגע ל-chat GPT. פתאום המון דברים שלא ידענו, אנחנו מקבלים אותם נורא מהר.

עכשיו, מה רמת האמינות? אני לא יודע.

שני: זה מה שרציתי לשאול

עמית: מה רמת העדכניות? אני לא יודע. אבל אני אגיד לך עכשיו את דעתי בגדול. זה יהיה מעולה, אנחנו נשתמש בזה, זה כלי חזק מאוד. והשילוב של שני הדברים האלה, הוא יעיף אותנו בהרבה הרבה מימדים.

היום, מה שאנחנו עושים היום, אנחנו כבר בתוך הדבר הזה כבר שלושה חודשים.

שני: מצחיק, כי שלושה חודשים זה כלום.

עמית: מצחיק אותי להגיד את זה.

שני: מה זה, זה רבע שנה.

עמית: תקשיבי, ביטלנו את הפודקאסט, אם היינו עושים את הפודקאסט הזה בינואר, הוא היה אחר. הוא היה אחר. זה ככה מהר. ואני יכול להגיד לך היום, אני מתפרץ פה לדלת לפתוחה, אבל, בנקודת זמן הזאת, אנחנו יודעים שזה סוג של עוד שותף בחדר, או עוד איש צוות, או עוד דעה שצריכה להיכנס. אנחנו מקצים לזה משאבים, כדי ללמוד את זה. יש בן אדם אצלנו, בוא נגיד ככה, שגב הוא מעצב צעיר שהגיע, הוא אוהב את זה, הוא מחובר לזה, ואנחנו מריצים את הדבר הזה, ומתחילים להעזר בו אמיתית, לא גימיקית.

אנחנו חושבים שכרגע זה יהיה ברמה של co-pilot, ברמה של תהיה איתנו, תעזור לנו, תתן לנו את מה שצריך.

אנחנו עוד לא ניתן לזה להוביל לגמרי, אבל אנחנו לא מבוהלים מזה.

שני: אתה יכול לתת לי דוגמה לשימוש? אני שואלת על ה-Chat GPT, ולאו דווקא על המידג'רני, כי המידג'רני איכשהו קל לדמיין איך אתם משתמשים בו, אבל ה-Chat GPT, אני מניחה שזה...

עמית: זה קל במידג'רני?

שני: לא, קל לי לדמיין את אופן השימוש שלכם בו, כי אתם אומרים, תנו לי רפרנסים של דבר שעושה כך וכך.

עמית: תכף גם נדבר על המגבלות של זה, כרגע זה עוד מאוד מוגבל.

שני: אוקיי, באיזה מובן?

עמית: בסוף אנחנו אנשים של מישוש, של לגעת, של לפתח, במידג'רני, כשאתה מסתכל על זה בסוף, אתה אומר - אוקיי.

שני: הכל מרגיש מאוד פנטסטיק.

עמית: אוקיי, ומה? יופי, אז יש לי פה תמונה עכשיו של...

שני: אני יודעת להגיד לך שאני לא התעסקתי בזה מספיק, אבל נגיד בעולם הזה של עיצוב פנים, מרגיש לי לפחות לפני כמה זמן שניסיתי, שה-default הוא תמיד יצא לך איזה מין משהו שמרגיש כמו הכלאה בין ההוביט לסטאר טרק. קודם כל, ברמה הביצועית של העיצוב פנים זה כמו כאילו גאודי, אז זה לא משהו שאני באמת יכולה להשתמש בזה, אז כמובן שצריך לדייק את זה, אבל כאילו הדפולט שלו הוא קצת פנטסטי כזה, במובן שהוא מאוד מנותק.

עמית: תקשיבי, זה רק עכשיו, זה יקרה במהירויות. לקחנו ועשינו תרגיל איך ייראה הסטודיו שלנו, ואמרנו לכל אחד - תגיד איך אתה רוצה שיראה הסטודיו. אחד אמר נורדי, אחד אמר יפני, אחד אמר שזה יראה כמו בדהב.

וקיבלנו סטודיו מדהימים. עכשיו, זה לא באמת סטודיו, אבל זה מביא לך את האווירה, מביא לך את הקומפוזיציה, מביא לך את הצבעוניות, ואת המרווחים של האור, ואת ההצללות, ואתה אומר, וואו.

כאילו, קודם כל זה מפעיל אותך, אתה מתחיל לחשוב, ושתיים, וצריך להגיד את זה, זה נורא מהר, זה נורא קל. זה מניע אותך.

שני: זה מעניין, כי נגיד, סיפרתי על זה לילדים שלי, שהם בני שמונה וחמש, ונגיד, אתה אומר, עדן בת חמש, מה היא מבינה? אבל בוא, נבו, הוא גדול. הוא כל כך לא התרשם, וזה קצת מדאיג אותי, לחשוב שהוא נכנס לתוך עולם, מתבגר לתוך עולם, שמבחינתו זה ברור. עכשיו, יכול להיות שגם אני כילדה, למרות שגם הייתי בת 16, כשנכנס, נגיד, האינטרנט, ברמה כזו או אחרת, אז עדיין הייתי בסוג של פליאה, ויכול להיות שההורים שלי אמרו, איך היא לא נטרפת מהדבר הזה? זה כבר דיון אחר, אבל המחשבה שהם נכנסים לתוך עולם, שמבחינתם בלחיצת כפתור, זה ברור שמייצרים את האימג'ים האלה, שאחרת היה לוקח שעות לעשות אותם, או באיור ידני, או בפוטושופ, וזה פשוט לא מזיז להם, זה עדיין, אני מתקשה עם זה.

עמית: מה, רצית שהם יתפלאו?

שני: כן, יגידו, וואו.

עמית: אבל הם לא אנחנו. הבת שלי, ברגע שהיא מרימה טלפון למישהו בארצות הברית, והוא עונה לה, זה נורא קל לה, אין עולם אחר, זה בכלל לא נראה לה בעיה.

שני: כן, נכון, הילדות שלך גדולות יותר, הילדים שלך גדולים יותר, אתה באמת, חווית כבר את תחושת האדישות הזו לטכנולוגיה מתפתחת.

עמית: עוד אפליקציה, פחות אפליקציה

שני: אבל רגע, היינו באמצע שאלה. אני שאלתי אותך, איך אתם משתמשים ב-Chat GPT.

עמית: עכשיו, ב-Chat GPT, בסוף אתה יושב בחלל, ואתה עושה איזשהו מחקר, ואיזשהו ניתוח, אתה רוצה להגיע לנתונים, ואתה מתחיל לנחש, ואתה מתחיל להמציא, ואתה מתחיל לשאול, ולא עונים לך. ברמה הזאת, יש לך בחדר שותף, שיודע לענות לך על דברים בריל טיים.

שני: כמו למשל?

עמית: אתה יכול לשאול המון שאלות על סיטואציה, והמערכת היא עונה לי.

שני: אתה סומך על המערכת, שהיא תדעה ברמה האמפתית, לענות על סיטואציה?

עמית: לא, קודם כל היא מפעילה, אני אומר לך, כרגע, לפי דעתי, אנחנו בדור המדבר, זה איזה מין שלב ביניים כזה. אבל אני בטוח, אני בטוח שעוד שנה, אולי פחות, זה יהיה כלי עבודה שאי אפשר יהיה בלעדיו.

שני: יהיה טכנאית של Chat GPT בסטודיו.

עמית: יהיה איש צוות, שזאת תהיה המומחיות שלו. תחשבי שיש לך עכשיו, איזשהו אלוף העולם, שיושב איתך בחדר, והוא אומר, כל שאלה שתשאלי, נדע לענות לך.

שני: אבל אתה יודע, אנחנו גם חווינו את זה, כשגוגל נכנס לעולם.

עמית: אבל זה אחרת לגמרי. זה פשוט, זה נוח, זה נגיש, זה מהיר, זה לא מסרבל אותי, זה יכול להיות תוך כדי דיון, זה יכול להיות, הרמה של הריל טיים היא מדהימה. עכשיו נכון, אנחנו עכשיו ברגע שלא סומכים על האינפורמציה, היא רק עד אמצע 2022. קודם כל, אימנו את עצמנו להיות אדפטבילים. שתיים, אנחנו יכולים לשאול שאלות שהן לוקליות - "האם בניו זילנד, יש תרבות של זה וזה?" אז אתה נהיה בינלאומי נורא מהר. עכשיו, כמה לסמוך על זה? כרגע עוד לא. אבל זה מניע אותנו לפעולה, זה לוקח אותנו למחשבה, זה מחבר אותנו. את יודעת שעכשיו באוניברסיטאות, מתחילים להפעיל את המידג'רני עם ה-Chat GPT ביחד.

וכל אחד מאמן את השני. מה צריך לכתוב ב-GPT, כדי שמידג'רני יצא.

שני: שעשו את העבודה לבד וזהו.

עמית: תשחקו ביניכם, תגידו לנו מה יצא.

שני: ואיפה כל הסיפור של האמפתיה נכנס בכל דבר הזה, מבחינתך?

עמית: תראי, אני חושב שהמוצרים היום, הם מאוד לא אמפתיים.

שני: המוצרים של הצ'אט והמידג'רני.

עמית: אנחנו עושים שם כל מיני תרגילים, שואלים שאלות של - יכול להיות שהמוצר הזה יפחיד אותי? יכול להיות שהמוצר הזה יביך אותי? זו לא שאלה שהצ'אט ג'יפיטי יודע להתמודד.

הוא גם אומר - אני תוכנתתי לתת נתונים, אבל הערכה שלי שזה יגיע לזה, בגלל שזה גודל ומתפתח במהירות מאוד גבוהות. אני מחפש את המהפכה שאפשר להשוות אליה, זה אולי האינטרנט. גם לא בטוח, אולי זה גדול מזה. הקפיצות הן קוונטיות. נגיד, דור 4 של Chat GPT הוא פי אלף יותר מהדור של 3.

שני: עכשיו יצא 5.

עמית: אנחנו מדברים, 3-4 חודשים אמרנו. זה כלום.

שני: זה מטורף, זה מטורף.

עמית: ואנחנו מבינים שזה here to stay, זה פה בשביל לעבוד איתו, זה פה בשביל להתיידד איתו.

ובפודקאסט הבא אני כבר אדע לתת לך דוגמאות שהן ממש אמיתיות. כרגע אנחנו מחפשים, לא כל כך בשבילנו, כדי שהלקוחות לא ייבהלו, אנחנו רוצים רגע לראות איפה זה בתוך התהליך.

שני: אתם משקפים להם את זה?

עמית: כן, לגמרי.

שני: כדי להיות בכל בחוד החנית, מה שנקרא.

עמית: זה מעבר לחוד החנית. קודם כל, זה נורא מייעל את העבודה.

שני: זה מעניין, כי אני כאילו בעולם שלי, זה מרגיש לי קצת צ'יטינג. לבוא כמעצבת פנים - טוב, נתתי למחשב לעשות את העיצוב של בית קפה הזה.

לא, אני רוצה, יש לי עדיין איזו שאיפה כזו תמימה להגיד זה העיצוב שלי.

עמית: כי את עוד לא חושבת שזה כלי. זה כאילו הגיע ארגז כלים מטורף, ועכשיו אני מתחיל לעבוד איתו, אבל בסוף אני מפעיל את הארגז כלים. אז זה שהגעתי להרכיב לך דק בבית, ויש לי מברגה שלא ראית בחיים, זה עוד לא מצליח להבהיל אותי. זה קשה לי, אני צריך להסתכל רגע על הכלי הזה, ולראות שהוא לא ינהל אותי.

שאני אנהל אותו, שאני אשתמש בו.

אני לוקח את ה-GPT, ואני אומר בסוף, זה כלים, אני צריך להפעיל אותם.

אז חוד החנית זה בסדר, אבל זה שם.

שני: אבל אני חוזרת רגע, אנחנו מדברים על אמפתיה, ואנחנו מדברים על אמפתיה בהקשר של תקופת פוסט קורונה. בחודשים שעברו, האופן שבו היא השפיעה על האנשים, זה עדיין שם, זה לא כל כך רחוק.

אני חושבת שלהשתמש במושג הזה של אמפתיה אחרי התקופה. בואו נגיד שאם היינו מקליטים את זה לפני שלוש וחצי שנים, רגע לפני שהתחילה הקורונה, זה היה מאוד שונה. אז איך אתה מרגיש את זה? איך זה השפיע עליכם? זה העלה ממש למודעות את כל הדיבור על זה.

עמית: תראי, כולנו נהיינו נורא רגישים, נורא סנסטיביים, כאילו, יש שיחות אחרות. אתה המון המון זמן, אתה נמצא בעצם עם עצמך. זה קצת השתנה. נגיד, אם לפני עשר שנים מישהו אמר לי - אני חצי מהשבוע עובד בבית עם עצמי, הייתי אומר לו, תגיד, הכל בסדר, כאילו?

עכשיו זה לא טכני, זה לא טכני, כשבן אדם עובד עם עצמו, הוא מתנהל אחרת.

וזה גרם לנו גם להבין שיש חיים כאלה. גם למוצרים יש חיים כאלה, לא הכל קהילתי, יש הרבה דברים שהם מאוד אישיים. ומצד שני, יש הרבה מוצרים הפוכים, שהם נהיו נורא קהילתיים.אני חושב היום שיש מוצרים שאומרים לנו היום - הסוד של המוצר הזה, זה בזה שהוא מייצר קהילה. עכשיו, הקהילה יכולה להיות וירטואלית. אני חושב שזה חלק מהתוצרים של הקוביד. תייצר לי קהילה וירטואלית ממוצר ספורט, ממוצר בריאותי.

שני: אבל אתה מדבר על הדרישות של הלקוחות ממך, אני מדברת על האופן שבו אתם מעצבים.

עמית: לא, אבל הם מזהים שטח, הם מזהים מצוקה. נגיד, אנשים מבוגרים שנתקעו בבית הרבה זמן, הם לא רוצים רק פתרון, הם רוצים פתרון קהילתי. תראה לי למשל שגם לאחרים זה כואב. אוקיי? הם רוצים איזשהו שיתופיות. אז הדברים האלה, למשל, הם חיים, הם נושמים, הם עובדים. פתאום אתה אומר, רגע, יש פה עוד מימד שהוא לא היה קיים קודם. אני לא צריך שמוצר רק יעשה את העבודה שלו ויהיה סקסי ויקנו אותו. הוא צריך גם להיות בתקשורת עם עוד מוצרים אחרים. ופתאום נהיה שם איזה נדבך שאני חושב שהקוביד מאוד קידם אותו, כי היה לנו המון רגעים שהיינו לבד, היינו בבתים. זה לא לגמרי עבר.

שני: זה חשף לכולנו איזשהו אלמנט מסוים שגם אם הוא לא מתקיים כיום, אנחנו כולנו פתאום ראינו שהוא קיים.

ואז אנחנו אומרים אי אפשר להתעלם ממנו, גם נגיד לא יודעת איזה מוצרים אתם עובדים או עבדתם עליהם, למרות שאצלכם בטח ה-Life Span הוא מאוד ארוך…

עמית: גם זה, וגם אני אגיד לך דבר נורא מעניין, למשל, בכל התקופה של הקורונה, כל המוצרים שבתוך הבית פרחו. לא הבנו את זה. כתר פרחה, מיטרוניקס פרחה בבריכות הפרטיות, סודה פרחו, שטראוס ברור פרחו.

זה לקוחות מעולים שלנו, שאנחנו הולכים איתם שנים. פתאום כל הבית כל מה שהיה לתוך הבית פרח.

שנה אחרי זה, התיירות חזרה, אז זה השתנה, אז איזה טרנדים עולמיים, שאנחנו נמצאים בתוכם, אנחנו מבינים אותם, חלק בזמן שזה קורה, חלק קצת בדיעבד. צריך להגיד את האמת. הכסף של הציבור נודד והוא משקיע אותו בכל מיני מקומות, אבל לשאלתך על האמפתיה, בסוף זה הכותרת של הפרק, לא?

שני: בגדול, כן.

עמית: היו שם המון עניינים של בדידות, אנשים היו לבד. תעשה לי את זה יותר נעים. תעשה לי את זה יותר קהילתי. תראה לי שגם האחרים קשה להם ומוצרים פתאום התחילו להיות טריקים בהיבט הזה.

שני: טוב, שאלה אחרונה. לחיים ושאלה האחרונה.

זה קצת לא קשור, אבל בסוף זה מתקשר לעובדה שאתה מעצב כבר שלושים שנה.

עמית: פדיחה, אבל כיף, כיף.

שני: קודם כל ממש לא פדיחה, זה מדהים בעיניי, אני מעריכה את זה.

עמית: כל פעם שאני מדבר את זה, את אומרת לי, וואלה, אתם כנראה עושים משהו טוב. אתם נשארים שם במקום המעולה הזה, אתם מצליחים להצטיין.

שני: לחלוטין.

עמית: זה נחמד לי.

שני: השאלה שאני שואלת את כולם, ואני אומרת את זה כי למעשה אתה כנראה המעצב הכי ותיק שראיינתי עד כה. מה נותן לך השראה? וזה מעניין לשמוע מאדם שנמצא כבר כל כך הרבה שנים בתחום, להבין מה עדיין כאילו מניע את המנוע הזה של היצירתיות וההשראה.

עמית: תקשיבי, אני סוג שהתכוננתי לשאלה הזאת, אבל אני אחלק את זה לשתיים. יש, מבחינתי יש שני דברים.

יש פה דרייב, ויש פה השראה.

אני אתמודד קודם עם משהו יותר קשוח. בסוף, מה שנותן לי את ההשראה זה מוזיקה, זה נורא מוזר להגיד את זה. אבל אני חושב שזה אולי הדבר הכי מעניין והכי עמוק. עכשיו, אני לא מדבר על מוזיקה של בטהובן וזה, מוזיקה כמוזיקה.

אתה במוזיקה יכול להגיע לרמה שאתה משפיע על אנשים רק עם צלילים וסאונד והפקה ומילים וזה דבר מדהים, זה דבר מדהים. אני שומע, אני לפעמים שומע דברים בלופים, רק בשביל להבין מה רצו שיקרה שמה.

איזה סיפור רצו לספר.

שני: או מה הפעיל אותך.

עמית: ואני לוקח את הדבר הזה, ואני מסתכל, נגיד, על אותו שיר שעשו לו כמה הפקות וכמה ביצועים, ואני אומר, בואנה, יש מלא דרכים לספר סיפור, וזה לוקח אותי הרבה מעל הפונקציה. כשאנחנו עושים מוצר אני רוצה שיהיה בפונקציה, שיעשה מה שצריך. ואז מגיע המוזיקה. מבחינתי זה זה מהפנט אותי, אני קשור לזה, אני מושקע בזה. אני בספוטיפיי, יש לי כל מיני עניינים שם, ואני דוגם את זה ובודק את זה, ואני גם מסתכל על אנשים שעושים תהליכים, אז בסוף, בסוף זה זה בלתי רגיל מבחינתי. אני חושב שהמעצבים יכולים לקחת מזה מלא דוגמה על המורכבות שיש שם, על ההפקה שיש שם, על איך אתה בונה את זה, איך אתה מתחיל מכלום, ואיך אתה נכנס למישהו רק עם.. אין שם מה לנגוע, אין שם מה להחזיק, וזה מזיז אותך. זה מבחינתי קסם אחד גדול ואני תמיד מתמודד עם זה שיש שם, נגיד, זמן, זה מתחיל ונגמר. בעיצוב מוצר אין את זה.

חווה חוויה עם מוצר. אני תמיד מתמודד עם זה שאין ויז'ואל.

שני: אני זוכרת שרק התחלתי לעבוד אצלכם ואני הגעתי אליכם רגע אחרי שסיימתי תואר ראשון בספרות, ואני זוכרת שאמרת לי אנחנו אנשים של ויז'ואל, אנחנו לא אנשים של טקסטים. ואני זוכרת שזה תפס אותי כי זה היה לי מאוד זר בזמנו, וכמובן שעכשיו אני בתוך זה עמוק אבל אז זה היה לי מאוד חדש.

עמית: ברור, כל פעם שאייל מעביר לי איזה מסר אני אומר לו תמצת את זה לשלוש תמונות.

שני: שלח לי דרך המידג'רני.

עמית: והדבר השני שאני רוצה להגיד לך זה הדרייב. בסוף הדרייב הוא כנראה נובע מאיזושהי סקרנות.

אני מסתכל על הסיטואציה ותמיד תמיד תמיד נראה לי שאני יכול לשפר אותה, שאני לא יכול לצאת מזה. זה מעייף. גם עכשיו אני מסתכל על הסיטואציה פה נראה לי שהייתי יכול לשדרג אותה.

ואם אתה אוסף סביבך צוות מעולה ואנחנו עובדים בזה ואת יודעת את זה, אז האנשים שהם כל הזמן אומרים וואלה אפשר יותר ואתה כל הזמן מתפתח, אבל יש שם איזשהו דרייב סקרני להסתכל על משהו מבחוץ ולהגיד - אם, אז, יהיה...

שני: כן? אתה מרגיש שאתה משקיע בזה? זה כדרך אגב? אתה מקצה לזה זמן? איך זה בא לידי ביטוי?

עמית: זה יותר חזק ממני. אני רואה סיטואציה לא נוחה או לא טובה או שאפשר לשפר אותה ואני ישר נדרך, אני אומר וואו, מה זה? הדבר הזה יכול להיות טוטלי דיפרנט.

אם זה מתחבר, שמעי יש פה את העניין המסחרי והעסקי ואיך לגדול ואיך להציע פרויקטים בינלאומיים והכל ובחזרה לאמפתיה כאילו למי אתה עובד ואיך אתה עושה את זה? אבל תקחי את הסקרנות האין סופית הזאת ואת הצורך הזה בכלל נגיד לקוחות באים ואומרים לנו - אבל לא נראה לכם על מה חשבנו, ואני תמיד אומר להם ולא כולם זורמים. דווקא תראו, כל מה שתראו זה לא יהיה זה. זה לא יהיה זה, אני מבטיח לכם

שני: אני חייבת להגיד שהיה מישהו שסיפר שהוא פגש אותך ואומר שאתה שחצן.

עמית: ברור.

שני: אז מה אתה חושב על זה?

עמית: לא, אנחנו כבר דיברנו על זה אלף פעם צריך איזושהי מידה של של שחצנות / ביטחון עצמי / נועזות / חוצפה בשביל לצאת מה... אבל אני מקווה שזה מידתי. להיות שחצן זה לא נורא אם יש לך קבלות.

שני: גם בישראל כולם ככה.

עמית: כן, אבל אם יש לך קבלות אז בסדר. היה לי מורה לספורט שאמר לי - זה בסדר להשוויץ, אבל תגיע ראשון.

שני: אז באמת אנשים באים ואומרים לך אנחנו לא נראה לך, אתה אומר בוודאות זה לא מה שאנחנו נוציא?

עמית: לא, אני אומר להם תשימו את הכל. א' תחסכו זמן, ב' כל מה שאתם אספתם ולמדתם בואו נעשה על זה איזשהו study, ג' איך שאתם מראים את זה, אנחנו ישר דרוכים איך לעשות את זה יותר טוב כן. אז רק אין מצב שאנחנו ניקח איזשהו רעיון או סקיצה של מישהו ונגיד לו - אתה יודע מה? מגניב.

שני: אני חשבתי שקצת זה מגיע ממקום שאתה אומר - האנשים האלה, הם חיים את זה. אתה עובד על לא יודעת כמה פרויקטים בו זמנית ומבחינתם הלקוח הזה שמגיע לך, זה כל עולמו זה מאה אחוז. אז אני מגיע מאיזה מקום של ענווה לא כנגד השחצנות, כן? ואני אומרת אולי הוא באמת יודע יותר ממני.

עמית: עכשיו נגעת בנקודה אחרת לגמרי אני לא יודע אם יש לנו זמן. יש משהו מטורף במקצוע שלנו שאנחנו צריכים להיות מומחים בהכל יותר ממי שבא עלינו.

שני: בדיוק.

עמית: עכשיו זה הזוי. בסוף אנחנו עושים מוצצים לתינוקות, מחסנים לכתר, משהו ל-Tiny Love, שלושה ארבעה דברים במוצרים רפואיים, עוד איזה כמה דברים בינלאומיים לסודה, ואחרי כל הדבר הזה גם צריכים להמציא איזשהו חדר כושר שהוא בתוך המים. אז אתה אומר לעצמך - רגע איך אתה יכול להיות מומחה בהכל?

זה לא רציני. עכשיו בסוף ברגע האמת כשאתה עומד מול הבן אדם שהוא היזם או הלקוח או השותף שלך. אתה צריך להיות טוב כמוהו, אתה צריך להבין כמוהו. זה יכולת מאוד מאוד גבוהה, אפרופו את מי אתה מגייס.

אתה צריך להיות רקדן, ואתה צריך להיות וירטואוז ואתה צריך להיות טכנולוג ואתה צריך להיות פסיכולוג. זה לא שיעור על המקצוע, אבל אין ברירה. אם אתה רוצה להיות טוב, התגובה לזה היא קצת לצמצם את רוחב הסרט. זה אומר שאנחנו לא עושים גרפיקה, ולא עושים אתרים ולא עושים דברים שהם נגיד חודרים לגוף האדם. אתה מצמצם את זה לאיזשהו ספקטרום שאתה יכול להתמודד איתו. אבל כן, בתור מעצב תעשייתי ברמה הכי גבוהה שיש אתה צריך לדעת להתמודד עם מוצר שהוא חקלאי, עם מוצר שהוא אינטרנטי, ועם מוצר שהוא על השיש. וזה יכולות נורא נורא שונות וכמו שאת אומרת, מגיע בסוף הלקוח ועומד מולך. אתה צריך לדבר בשפה שלו עם הכלים שלו, עם עולם המושגים שלו ואתה לא מראה למישהו מאיכילוב מוצר של כתר. שני: עמית, תודה רבה, היה ממש כיף.

עמית: עף לי מהר והיה ממש כיף.

שני: תודה רבה.

עמית: תודה רבה.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

23 views0 comments

תגובות


bottom of page