את העבודות של שלומית אופיר הכרתי לפני כמעט 15 שנה באחד מירידי התכשיטים בהאנגר בדרום תל אביב. מאז עקבתי אחרי ההתפתחות של העסק ושלה עם עוד ועוד חנויות שנפתחו וקולקציות שיצאו בהתמדה ובכשרון רב. דרכינו הצטלבו ליטרלי פיזית בנתיב שבין הדירה שלי לאשכול גנים בלב העיר, וזמן קצר לאחר מכן גם עשו ביננו הכרות. גיליתי שמאחורי הכשרון הגדול ישנה אישה מקסימה ששמחה לחלוק בנדיבות טיפים על מקומות קסומים בפריז. שלומית, מעצבת תכשיטים ובעלת מותג הנושא את שמה, מעצבת תעשייתית בהכשרתה. התכשיטים, ופריטים נוספים אותם מעצבת שלומית, נמכרים בארבע חנויות המותג בארץ, אונליין וכן בבוטיקים ברחבי העולם, והתכשיטים זוכים לאהדה גדולה במיוחד בצרפת, שם הם נמכרים במעל ל-100 חנויות ומוצגים בתערוכות. נפגשנו לדבר על ההתפתחות שלה ושל העסק יחד ולחוד, על מתודות עבודה וקבלת החלטות ועל התוכניות הגדולות שלה לעתיד!
תאריך עליית הפרק לאוויר: 14/06/2023.
שני: ברוכות הבאות וברוכים הבאים לפודקאסט רינגלינג.
היום אני מארחת את שלומית אופיר, מעצבת תכשיטים, בעלת מותג הנושא את שמה, הקימה אותו לפני 14 שנה.
שלומית מתמקדת בתכשיטי אופנה מעוצבים בקטגוריית מיד-ריינג' המשלבים עיצוב ייחודי ותמחור נגיש - חשוב וחשוב מאוד מאוד מאוד. התכשיטים, כמו גם פריטים נוספים אותם מעצבת שלומית נמכרים בארבע חנויות המותג בארץ, גם אונליין וגם בבוטיקים ברחבי העולם. במיוחד זוכים לאהדה בצרפת, שם נמכרים בלמעלה ממאה חנויות. מה? ומוצגים בתערוכות, זה מטורף.
לחברה יש משרדים במרכז תל-אביב, עם מפעל ייצור קטן בתוכו. היא מעסיקה 40 נשים וגבר אחד, נשואה עם שלושה ילדים חמודים, שאני מכירה אותם פחות או יותר, מהשיטוטים בלב העיר, ויש לך עוד התפתחות בחייך באפיק הזה, עוד נדבר על זה גם, כחלק מכל הדבר.
אז שלומית אופיר, היי.
שלומית: היי שני.
שני: איזה כיף שאת פה.
שלומית: איזה כיף לי להיות פה.
שני: ואני מאוד מאוד מעריכה את זה שבאת להתראיין אצלי, כי אני יודעת שאת לא עפה על זה.
שלומית: נכון, אני אוהבת יותר לעצב ופחות לדבר, אבל מדי פעם אני ככה יוצאת מהקונכייה כשיש משהו שמרגיש לי נכון ומתאים, והפודקאסט שלך לגמרי נופל על המשבצת.
שני: מדהים. אני באמת באמת מרגישה, כאילו, הרגשתי שאני חייבת להביא אותך, כי גם אני מלווה את הקריירה שלך כבר המון שנים, סיפרתי לך שבאמת לפני 14 שנה קניתי איזה… את העגילים האלה בצורת עלים, והיה לי את השרשרת של הציפור על הענף, ואני רואה אותך מתפתחת וגדלה, ואז גיליתי שאנחנו… אני רואה אותך בעצם כל יום בדרך מהבית לגן…
שלומית: נכון.
שני: כשגרנו בלב תל אביב ולא ידעתי שזו את, ואז חיברו בינינו, ובעיניי פשוט לראות עסק שאישה מנהלת אותו, מחזיקה אותו, ומרגיש שבנועם, וממש בחוכמה, גם את כל הזמן בתודעה, פותחת חנויות, החנויות גם תמיד מעוצבות כל כך יפה, כאילו רואים שפשוט יש לך…
שלומית: וואו, לשמוע מחמאה כזאת ממעצבת, זה הכי כיף שיש.
שני: ברור… לא, מה, אני זוכרת עוד את החנות הקודמת, עוד לפני ששיפצת אותה בשנקין עם הרהיטים הישנים, שצבעת בצבע מנטה, כאילו יש לך פשוט את הנגיעה הזו.
שלומית: היו כמה וכמה טרנספורמציות כבר למותג.
שני: גם העוגות שאת עושה, ללילי, הכל כזה מעודן, גם אני מאוד אוהבת את זה, כי זה לא כזה צעקני, כאילו, והכל מאוד מאוד את, ויש לך באמת את הסגנון שלך, ולחשוב שכל התעשייה הזו, זה את. אז אמרתי, את חייבת לבוא, כדי לשמוע קצת על מאחורי הקלעים, לשמוע איך את עושה את התהליך הזה, של להישאר מעודכנת, להוציא קולקציות בצורה קבועה, לנהל 40 נשים ועוד. אז ממה היית רוצה להתחיל?
שלומית: טוב, קודם כל, אולי אני ככה אתייחס למה שאמרת, כי איכשהו מצאתי את עצמי באמת מספרת על זה היום למישהו, שבבסיסו של העניין, אני קצת אולי בן אדם שפשוט לא החליט מה הוא רוצה להיות כשהוא יהיה גדול.
שני: מה? זה בדיוק ההפך.
שלומית: כן. נכון, אבל בעצם אני, מאז ומעולם רציתי להיות מעצבת, פשוט אף פעם לא ממש ידעתי באיזה תחום. כמעט התחלתי ללמוד ארכיטקטורה, כבר הייתי רשומה, ברגע האחרון, עברתי ללמוד עיצוב תעשייתי.
שני: איפה למדת?
שלומית: למדתי בחולון, ב-HIT, ואיכשהו תוך כדי, ככה, כעבודה סטודנטיאלית, התחלתי לעצב תכשיטים, וזה ככה תפס, ובעצם פירנס אותי במהלך כל התואר, ולאט לאט נמשכתי ונשאבתי לתחום הזה, אבל בעצם האהבה שלי לעיצוב לא נעלמה גם מתחומים אחרים. ככה בעצם מצאתי את עצמי מעצבת גם את החנויות שלי, ועוסקת גם בכל מה ששייך למיתוג ולעיצוב הגרפי, וגם לשיווק, שבעיניי הוא עבודה יצירתית מדהימה…
שני: נכון. ממש.
שלומית: ובמידה מסוימת גם גיליתי שהניהול והמספרים גם הם מעניינים, וסוג של ככה פאזל גדול, שמעניין לפתור אותו ולהתעסק בו.
שני: אז יכול להיות שאת מהמעצבים האלה, שפשוט קל להם עם שיווק, וקל להם עם אנשים, וקל להם עם הניהול של המספרים, שזה באמת די נדיר.
שלומית: תראי, לא הכל מאוד קל.
שני: לא, אבל את לא מפחדת מזה, זה לא מנע ממך לעשות דברים. אני מאוד מזדהה מזה, כי אני מרגישה שגם אני די ככה, וזה קצת שחצני כאילו להגיד, אבל במובן שאני לא נרתעת מהדברים האלה, ואני לא אומרת שאני עושה את זה הכי טוב, אבל זה יתרון מאוד גדול.
שלומית: נכון, יש בזה משהו, זאת אומרת, חלק מהדברים אני נהנת מהם מאוד, וחלק מהדברים אני נהנת מהם קצת פחות…
שני: כן.
שלומית: אבל בגדול כל אחד מהדברים האלה מייצר אצלי עניין, מייצר אצלי אתגר. אז בעצם, מין יצרתי לעצמי קריירה שמשלבת המון המון מהאהבות שלי, ואני מניחה שזה באמת חלק ממה שגרם לזה להיות מצליח, אולי זה באמת חלק ממה שאת מתארת כאיזושהי חוויה כוללת כזאת, שאת נכנסת לחנות ומקבלת באמת את הווייב של המותג, ושל הלך הרוח העיצובי שלי, מכל כיוון אפשרי.
שני: כן, ובעצם ההתמדה הזו בלהוציא… את מוציאה קולקציות כל כמה זמן?
שלומית: קולקציה יוצאת פעמיים בשנה.
שני: וזה היה ככה תמיד?
שלומית: זה היה ככה כן, כמעט תמיד.
שני: כאילו הבנת את הערך שזה עוד כבר בשלב מאוד מוקדם.
שלומית: כן, אני מגדירה את המותג שלי כמותג של תכשיטי אופנה, וככזה, אני בעצם רואה אותו כחלק בלתי נפרד מעולם האופנה, ועל אף שאני מעצבת תכשיטים שכביכול הם לא עונתיים, זאת אומרת, אני לא חייבת להוציא קולקציית חורף שמכילה סוודרים ומעילים בניגוד לקולקציית קיץ שמכילה שורטס ובגדי ים, אבל כן, אני רואה ערך מאוד משמעותי בכך שבעצם אחת לעונה, וגם בשנים האחרונות זה בעצם לא יוצא אחת לעונה, אלא מתפרש בהמון יציאות קטנות לאורך העונה, כמו שאנחנו רואים בעולם האופנה שיש New Drop אחת לפרק זמן די קצר. אני רואה בזה בעצם ערך מוסף מאוד משמעותי ללקוחות שלי ובעצם למותג שלי, ככה שהלקוחות יודעות שכל הזמן יש התחדשות, כל הזמן יש דברים חדשים, כל הזמן יש התייחסות לטרנדים, כל הזמן יש בעצם משהו ששווה להיכנס לחנות להציץ מה התחדש, משהו ששווה לגלוש באתר בשביל לראות אותו.
שני: וגם, כמו שאמרנו קודם, מחירים נגישים. שזה כיף. את מבינה למה אני מתכוונת?
שלומית: כן, זה חלק מהאג'נדה שלי. אני חושבת שמי שבוחר לקנות אצלי, זה אחת הסיבות שהוא בוחר לקנות אצלי.
מי שמחפש דברים שהם רק היי-אנד ומאוד יוקרתיים, אז אני לא בהכרח בשבילו, וזה בסדר, למרות שיש לי גם בשנים האחרונות ליין של תכשיטי זהב, אבל בגדול…
שני: כן. היה גם את הליין של התכשיטים לכלות, נכון? זה היה טבעות נישואין…
שלומית: כן, כל הזמן עוד יש למעשה.
שני: והיה עם השמות. זאת אומרת, אני כל הזמן רואה את… שאת מוציאה, את כן מקפידה להתחדש בדברים.
שלומית: נכון, כל הזמן יש, מלבד הקולקציות העונתיות, גם כל מיני סדרות מיוחדות שיוצאות אחת לפרק זמן. כן, ובאמת הניסיון הוא כל הזמן להתחדש וכל הזמן להציע דברים חדשים, ועניין התמחור הוא באמת חלק מהאג'נדה של המותג שלי וחלק מהאני מאמין שלי, זאת אומרת, שאני מנסה לייצר ערך ללקוחה בזה שאני נותנת לה תכשיט ייחודי, מעוצב, יפה, איכותי, במחיר הטוב ביותר שאני יכולה לתת לה, וחלק מעבודת העיצוב שלי ממש מתעסקת בזה. זאת אומרת, כשאני עכשיו ניגשת לעצב קולקציה או ניגשת לעצב פריט מסוים, אני כבר מעצבת אותו מתוך מחשבה על כמה הוא יעלה לצרכן, ובתוך איזושהי מסגרת מחיר שהוא צריך להיכנס לתוכה והרבה פעמים זה, זה מכתיב בעצם את איך התכשיט הזה ייראה, ממה הוא יהיה עשוי, וזה חלק מהאתגר שלי.
שני: אבל רצנו קצת קדימה, כי באמת רציתי לשאול אותך על תהליך העיצוב, ואיך את מצליחה להוציא פעמיים בשנה קולקציה חדשה? עכשיו, קולקציה מכילה מה? את יכולה לתת לנו איזשהו סקופ, בערך?
שלומית: באזור 100 פריטים.
שני: זה מדהים.
שלומית: פעמיים בשנה, כן.
שני: זה ממש משמעת, זאת אומרת, יש לך כזה, אני מדמיינת ביומן, שאת אמרת, אוקיי, בחודשים האלה אני עובדת על קולקציה שתצא בחודשים הבאים. כאילו, יש לך ממש איזשהו תכנון שנתי מסודר?
שלומית: כן, אז קודם כל, תמיד אני עובדת עם איזשהו גאנט, אני יודעת מתי צריכה לצאת קולקציה. הרבה פעמים הלוח זמנים מוכתב בכלל על ידי כל מיני גורמים חיצוניים. הרבה פעמים זה תערוכה שאנחנו משתתפים בה בפריז, שצריך להגיע אליה מוכנים עם קולקציה חדשה, שהיא ככה מייצרת דדליין, כי הרבה פעמים היא מקדימה את כל שאר הדברים שקורים באותה עונה. זה יציאה של קולקציה לפני חג, בדרך כלל אנחנו מוצאים לפני פסח…
שני: פסח וראש השנה.
שלומית: לפני ראש השנה. אז אני באמת עובדת עם גאנט. עכשיו, לרוב אני יודעת מה יהיה הנושא של קולקציה בערך שנה לפני שאני מתחילה באמת לעבוד עליה.
שני: אה, וואו.
שלומית: כן, ככה שבעצם יוצא שאני עובדת לרוב על קולקציה או שתיים במקביל…
שני: כן, הקרובה והרחוקה יותר.
שלומית: זאת אומרת, לפעמים זה שתיים ולפעמים זה שלוש במקביל.
שני: אה, וואו… את כאילו, את אומרת לעצמך… אני חייבת להבין, כאילו יש לך כזה תיקיות שאת שומרת השראות? כאילו איך זה עובד?
שלומית: תראי, אני…
שני: אבל בואי נעשה לחיים רגע. לא שתינו…
שלומית: יאללה.
שני: את לא מספיק שיכורה. [שלומית מצחקקת] לחיים!
שלומית: לחייך!
[שקט, שותות]
שני: כן, ספרי לי.
שלומית: טוב, אז באופן מפתיע, אני בן אדם לא מאוד מסודר. אני לא יודעת אם זה מפתיע…
שני: אוקיי… זה בהחלט מפתיע.
שלומית: אבל אני בן אדם יצירתי, אז אולי זה לא מפתיע, כי אנשים יצירתיים הם לרוב קצת בלגניסטים.
שני: לא, אני פשוט חושבת על לנהל עסק כזה ולא להיות מסודרת, זה נראה לי בלתי אפשרי.
שלומית: נכון, אז אין לי מחברות כאלה שאני רושמת בהם כל פרט, והיומן שלי, הוא די מכיל את הפגישות שיש לי פה ושם, אבל הוא לא נורא נורא מתוקתק ומאורגן. יש לי המון תהליכים שפשוט מתנהלים אצלי בראש, וגם ככה בלוחות השראה ודברים נוספים במקביל. אני פשוט מתאפסת על הנושאים שאני הולכת להתמקד בהם די הרבה זמן מראש, זאת אומרת, זה לפעמים ממש יוצא איזה שנה מראש.
שני: יש איזה שם? יש איזו תחושה? כאילו כל פעם זה משהו אחר? לפעמים זה… כאילו, לקולקציה - כשאת אומרת, הנושא, כאילו…
שלומית: כן.
שני: אולי תתני לנו כמה דוגמאות.
שלומית: זהו, אז בעצם, כדי לעודד את התהליך היצירתי… עכשיו, רגע, אני כן רוצה לחשוף איזה משהו, שמי שמכיר אותי באמת, רגיל לשמוע ממני, כל פעם מחדש, על אף שעיצבתי כבר, אני חושבת, קרוב ל-30 קולקציות אולי, רגיל לשמוע ממני כל פעם מחדש, כשאני מתחילה לעבוד על קולקציה - "אוף, אין לי כלום, הפעם זה לא יקרה".
שני: וואו, זה מה שקורה לי כל פעם.
שלומית: כן.
שני: אני כל כך שמחה לשמוע שגם לך זה קורה.
שלומית: אני מניחה שזה קורה כנראה לכל מי שעוסק ביצירה או בעיצוב.
שני: כאילו, את אומרת "עד עכשיו כל מה שקרה, קרה טוב. אני לא אומרת שזה קרה בפוקס, אבל זהו, זה נגמר, כאילו אין עוד".
שלומית: זה נגמר, ואיכשהו אתה תמיד מוצא את זה, נכון? כאילו פתאום משהו מצית את ההשראה, ואז הכל נשפך החוצה.
שני: אני מרגישה שזה איזה מין תדר כזה, שכאילו, את רק צריכה להדליק אותו, ואז את פשוט רואה את כל העולם באיזה מין משקפיים אחרים, אחרות, אני אף פעם לא אדע, ואז פתאום זה בא לך. נכון? אבל את כאילו בודקת שאת לא חוזרת על עצמך? כי בסוף את במדיום יחסית צר.
שלומית: נכון. אני ממש מסכימה איתך לגבי עניין התדר, ולכן סוג של פיתחתי לי איזושהי מתודה של עבודה כדי להדליק את התדר הזה, כי תמיד באמת יש לי את החשש הזה שכאילו, הנה עכשיו זה לא יקרה.
שני: ואת תגלי לנו? תגלי לנו אותה?
שלומית: כמובן, כמובן. העניין הוא פשוט באמת להתמקד במשהו, כי ברגע שכל האפשרויות הן פתוחות, נורא קשה להיות יצירתי. כאילו, כשאתה צריך לעשות דברים יפים, כשכל ההגדרה שלך היא לעשות תכשיטים יפים שאנשים ירצו לקנות, זה כל כך רחב, ויש בזה מגוון כזה גדול של אפשרויות שאתה לא מצליח לייצר מזה שום דבר, ולכן אני באמת מקפידה כל עונה לבחור לעצמי איזשהו נושא. נושא שמעורר אצלי השראה, נושא שמדליק אותי, נושא שמצית אצלי את היצירתיות.
שני: שבא לידי ביטוי בחומרים, בגרפיקות? זאת אומרת, יש איזה…
שלומית: כן, זה בא לידי ביטוי כמעט בהכל. למשל, בעונה הקודמת, בחרתי להתמקד באר-דקו, שזה סגנון בעיצוב.
אז בעצם, התחלתי תהליך עבודה שלי מלעשות איזשהו לוח השראה סביב הנושא הזה של אר-דקו, ולאסוף לעצמי המון המון אימג'ים, והמון מושגים, ובאמת כאילו להיכנס לוייב של הנושא הזה, ומשם, פשוט להתחיל ליצור, כאילו, להסתכל, אוקיי, הבניין הזה, הקווים האלה, מה זה מזכיר לי? ולהתחיל לייצר משהו. ואז מהצורה הזאת מתגלגלת עוד צורה.
שני: לתרגם את זה לעולם של התכשיטים.
שלומית: כן, ובאמת, הצורת עבודה הזאת היא… את יודעת, אני למדתי עיצוב, את למדת עיצוב, ואני חושבת שבסופו של דבר, המקום שבו להיות ארבע שנים סטודנט לעיצוב, תורם לך הכי הרבה, זה באמת בעניין של המתודות, של ה-לדעת איך לגשת לנושא, לדעת איך באמת לפצח משהו.
שני: אני למדתי לימודי המשך, בעצם לימודי תעודה, ואני באמת מרגישה שזה משהו שהייתי רוצה ללמוד עוד. ואין לך איך ללמוד את זה, כאילו, באופן תלוש נקודתי, ככה. בסוף הדברים קורים, אבל אני מסכימה לך שכנראה מה שהם מלמדים יותר לעומק בלימודי תואר, זה באמת את הצורת החשיבה הזו.
שני: כן, את יודעת, והמון דברים שצריך ללמוד כדי למלא את כל הנקודות האקדמיות, אבל בין השאר באמת את צורת החשיבה הזאת, של איך לגשת לנושא, שזה אולי אחד הדברים החשובים, כי המון דברים אחרים שאני עוסקת בהם היום, לא למדתי. לא למדתי לנהל עסק, לא למדתי לתמחר, לא למדתי לשווק…
שני: לנהל עובדים.
שלומית: לנהל עובדים. לא למדתי איך בעצם מייצרים מוצר שאשכרה מישהו צריך לקנות אותו אחרי זה.
שני: נכון, איך לתמחר.
שלומית: כן, למרות שהיום אני יודעת שבבתי הספר לעיצוב…
שני: הכניסו את זה.
שלומית: הפנימו את ההבנה הזאת, שהדברים האלה נדרשים וחשובים, ובאמת הם ככה נכנסים לתוכנית הלימודים.
שני: צריך לזכור שאנחנו מדינה מאוד צעירה במובן הזה.
שלומית: כן, בהחלט.
שני: כמה זמן כבר בתי הספר לעיצוב קיימים? זאת אומרת… וגם העולם שלנו מאוד משתנה. תראי עכשיו מה קורה עם ה-AI. אגב, חשבת על זה? התחלת להתעניין בתחום?
שלומית: כן…
שני: זה יכול להיות מעניין.
שלומית: התעסקתי בזה טיפה. ככה הורדתי מידג'רני,
שני: כן… נאבקת שם עם…
שלומית: וזרקתי שם כמה מילים. ואמרתי לעצמי, אוקיי, סבבה, זה יכול לתת לי איזה רעיון או שניים, אבל למה בעצם? זאת אומרת, זה כל תהליך יצירה שלי, הוא בדיוק מה שכאילו מידג'רני…
שני: אני חושבת שזה ערוץ ששווה לבחון אותו, כי זה לא מחליף אותך, זה לא מחליף אף מעצב. זה עוד כלי. זה ממש עוד כלי. כאילו…
שלומית: נכון.
שני: זה מעניין. דווקא בתכשיטים אני רואה זה יכול לתת לך ערך מאוד גדול.
שלומית: נכון, אבל עשיתי שם כמה ניסיונות, קיבלתי כמה תוצאות, ואז אמרתי לעצמי "האמת, את זה אני רוצה לבד". כאילו את הנקודה הזאת של הלקחת… אני לא אגלה על מה אני עובדת כרגע, כן, אבל לקחת את הכמה מושגים, שבעצם זה תהליך היצירה שלי, זאת אומרת, תהליך היצירה שלי הוא לקחת נושא, ולקחת את המושג שהוא תכשיט, ולהגיד איך הנושא הזה בא לידי ביטוי בתכשיט? אז זה בדיוק מידג'רני יודע לעשות את זה.
שני: נכון.
שלומית: זאת אומרת, ברמת המשחק של לתת לו לחשוב במקומי ולראות אם הוא מצליח, זה נורא נחמד. אגב, הוא לא הצליח, זאת אומרת, לא הייתי לוקחת את מה שהוא עשה, אבל אולי גם אני לא הצלחתי להנחות אותו כמו שצריך.
שני: כן, שזה בכלל, זה ה-skill האמיתי שצריך פה לדעת לנסח את זה.
שלומית: כן, זה כנראה הסקיל, אני כנראה לא מספיק מיומנת עדיין.
שני: אני לא מספיק התנסיתי בזה. זאת אומרת, בכלל לא, וזה נורא מרתק אותי.
שלומית: זה מעניין, ועדיין אמרתי "זה הקצת, כאילו, זה הקצת של הייחוד שלי, אז לא רוצה לתת את זה עדיין".
שני: כן, אני מבינה, וגם בואי, זה רק השלב הראשון, כמו שאת אומרת, את מעצבת תוך חשיבה על התמחור, על הביצוע, על השילוח, כאילו, כל כך הרבה דברים מעבר.
שלומית: ברור.
שני: אני זוכרת שעשית קולקציה שהייתה, של ג'יפסי…
שלומית: נכון.
שני: את מנסה ליצור איזשהו רצף בין הקולקציות, כאילו, איזושהי מחשבה שהדברים לא היו תנודתיים מדי, או שאת יודעת שכולם פשוט בסוף יהיו תחת השם שלך, ולכן יש שם את המגע שלך, אז את לא מודאגת?
שלומית: זה האפשרות השנייה. זאת אומרת, אני חושבת שבסופו של דבר, כל נושא שאני לא בוחרת, בין אם זה נושא שהוא יכול להיות, כמו שציינתי, נגיד, אר-דקו, שהוא באמת במהותו נושא כזה יותר גרפי, יותר מינימליסטי, יותר קווים ישרים ונקיים.
שני: גם קצת מכתיב צבעוניות מסוימת.
שלומית: נכון, אל מול ג'יפסי, כאילו שזאת היה קולקציה באמת באווירה מאוד בוהו, וככה ממש באווירה אחרת. עדיין, בסופו של דבר, כל הנושאים האלה שאני אבחר, כמה שונים שהם לא יהיו אחד מהשני, הם יעברו דרך בעצם הפריזמה של הטעם שלי, של הסגנון שלי.
שני: זה ה-je nais se quoi הזה, נכון?
שלומית: כן, כן, כן, זה כזה. למרות שאני חושבת שהוא כן משהו שניתן להגדיר ולהסביר בעצם מה זה הסגנון שמאפיין אותי, אבל…
שני: בואי תנסי לשאול את AI - בוא תנסה לעצב תכשיט בסגנון של שלומית אופיר.
שלומית: לגמרי, לגמרי.
שני: מעניין באמת מה זה יתן, כי זה באמת… האם הסגנון שלך הוא… כן, אני מאמינה שהוא כן מובחן, אבל בסוף החוכמה של מעצבת טובה זה להפתיע, להביא לכיוונים אחרים, כאילו, כל פעם הוא קצת לחדש.
שלומית: נכון, נכון. בסופו של דבר, גם אם זה יהיה… אם אני אבחר נושא מאוד מאוד מינימליסטי בקווים נקיים, או אני אבחר נושא שהוא באמת יותר עשיר ככה בחומרים וטקסטורות וכולי, בסופו של דבר הוא באמת יקבל את…
שני: שלך.
שלומית: האווירה שלי, את הסגנון שלי. ואני חושבת שבסופו של דבר זה מה שהלקוחות אוהבות, שמצד אחד יש להם גיוון ויש שונות, וגם יש מגוון לקוחות ומגוון אנשים שבעצם מתחבר לתכשיטים שלי, גם בגילאים שונים, גם בסגנונות שונים. ויחד עם זאת יש משהו מובחן בקו שבו אני מעצבת.
שני: ודיברנו זה שיש לך מאה נקודות מכירה שונות בצרפת.
שלומית: כן.
שני: איזה עוד מדינות יש?
שלומית: צרפת היא אחת המדינות באמת המובילות, יש בשלל מדינות שונות.
שני: אז איך את מסבירה את המשיכה של צרפת דווקא לסגנון שלך?
שלומית: קודם כל, אחת הסיבות להצלחה הגדולה בצרפת היא שפשוט נוצר לי לפני בערך עשר שנים, או אולי קצת יותר, קשר עם מישהי שהיא המפיצה שלי שם היום, שממש הפכה לשותפה לדרך, והיא עושה שם עבודה מדהימה. היא האמינה במותג, וראתה בו כשלה, ממש מיומנו הראשון ביחד, והיא הצליחה ממש להרים אותו שם גם בהשתתפות בתערוכות, וגם באמת היא יצרה המון תהודה בקרב בלוגריות ומגישות טלוויזיה, וכל מיני משפיעניות.
שני: אפרופו שיווק יצירתי, ולדעת איך להגיע לאנשים.
שלומית: כן. והיא עשתה את זה גם בשלבים מאוד מאוד מוקדמים יחסית של כל העבודה עם משפיענים.
שני: כן, בדיוק. כיום זה מובן מאליו.
שלומית: כיום עיקר השיווק שבעצם מותגים עושים, אז היא כבר לפני כמה וכמה שנים השכילה להתמקד בזה. וזה באמת מאוד תפס. אני חושבת שהאסתטיקה שלי מאוד מדברת את הצרפתיות. הן אוהבות מעודן, הן אוהבות נשי, הן אוהבות קטן ולא ככה נוכח מדי.
שני: כן.
שלומית: וזה באמת התחבר להם ממש טוב, וזה כיף גדול. אני חושבת שעם כמה שזה מרגש אותי ללכת ברחוב קינג ג'ורג' ולראות מולי מישהי עם תכשיט שלי, אז ללכת בפריז…
שני: ללכת בפריז…
שלומית: ולראות מישהי עם תכשיט שלי, זה מרגש לא פחות, ובאמת זה קורה לי לא פעם שאני רואה את זה.
שני: זה מדהים. זה היה בחורף האחרון שצילמת שם, נכון? או שזה היה לפני כן? זה היה ממש לאחרונה?
שלומית: זו הייתה קולקציית החורף, לא האחרונה אלא זו שלפניה, לדעתי.
שני: שהיה לך סיפור שלם שההפקה הייתה מאוד קשה, אבל עשית את זה.
שלומית: כן, כן, החלטתי לעשות מעשה יוצא דופן, ולנסוע לצלם קטלוג בפריז.
שני: כי בדרך כלל את מצלמת בארץ.
שלומית: בדרך כלל אני מצלמת בארץ, ויכולתי לצלם בארץ, חיפשתי לוקיישן שנראה מספיק פריזאי, ואני מניחה שגם הייתי מוצאת כזה, אבל באיזשהו רגע אמרתי, "אוקיי, בשביל מה אני עובדת כל כך קשה, אם לא בשביל להגשים חלומות? ויש לי קטלוג שאני צריכה לצלם, והנושא שלו הוא פריז, אז למה שלא ניסע לצלם את זה שם?"
שני: וזה עבד, וזה יצא מהמם.
שלומית: זה היה סופר מאתגר.
שני: ממש.
שלומית: מזג אוויר קשוח, ומעבר בין מיליוני לוקיישנים בגשם, והצלחנו. זה צולם ביולי, ודווקא עצם זה שזה היה יום כזה קצת סגרירי עבד מעולה ולטובתנו כי זו הייתה קולקציית חורף, אנחנו מצלמים תמיד קולקציית חורף בקיץ וקיץ בחורף. כן, וזה היה ממש כיף גדול.
שני: את שיתפת את זה, ובאמת אני עוקבת אחרייך אנחנו חברות בפייסבוק ובאינסטגרם, וזה תמיד מעניין, כאילו גם מעניין לראות את הלוקיישנים שאת נוסעת אליהם עם המשפחה שלך, זה תמיד כל כך יפה. אבל השיתוף שלך, כשאת מספרת באמת את מאחורי הקלעים של העסק, זה מאוד, זה באמת בעיניי מאוד מעורר השראה, כי יש איזו פסאדה שאת יכולה לשמור עליה, שהכל פיקס, והכל… ואת באה ומשתפת את הקשיים. זה יפה.
שלומית: יש המון קשיים.
שני: ברור, תמיד.
שלומית: כאילו, אני מקווה שזה ברור לאנשים שזה לא הולך ברגל.
שני: לא, אני מתארת לעצמי, אבל זה באמת, זה יפה. אז דיברנו על הצד העיצובי, על, כאילו, באמת להצליח להרים שתי קולקציות בשנה. ספרי לנו קצת על ההתפתחות העסקית, כי בעצם התחלת, אני מניחה, לבדך. מהר מאוד נהיו לך עובדות? או חיפשת אנשים שישלימו אותך? מה הייתה האג'נדה הניהולית שלך, במובן הזה?
שלומית: אני חושבת שעוד דבר ככה שקצת מאפיין אותי, ואולי מבדל אותי מאנשים אחרים שמנהלים אולי עסקים די גדולים, הוא שאני לא כל כך מאמינה בחזון, ומעולם לא כל כך היה לי חזון, אפילו.
שני: תגדירי חזון, זה שאין לך אותו. כלומר, כי מרגיש לי שבטח יש לך אותו, אבל את פשוט קוראת לו אחרת.
שלומית: תראי, ברוב המצבים שבהם אתה תשב מול איזשהו יועץ עסקי, אז הוא ישאל אותך - אוקיי, אז מה החזון שלך? איפה אתה רוצה להיות בעוד עשר שנים? לאן אתה מכוון? מה המטרה?
שני: זו אחת השאלות שרציתי לשאול אותך, אז לא לשאול את זה?
שלומית: לא, אל תשאלי, כי לא תהיה תשובה.
שני: וואלה, מעניין. דווקא, כאילו, הייתי בטוחה שתהיה לך…
שלומית: כן, ואף פעם לא הייתה, ותמיד כשאני נשאלת את השאלות האלה, אני נאלצת לענות איזושהי תשובה…
שני: כדי לרצות, זה לא באמת.
שלומית: אבל אין לי תשובה, ובאיזשהו שלב הפסקתי להתנצל על זה, והבנתי שזו הדרך שלי, וזו האג'נדה שלי. אז ממש מתחילת הדרך בעצם התקדמתי צעד צעד, ככה עקב בצד אגודל. נהיו לי עובדות די בשלב מוקדם, זאת אומרת, העובדת הראשונה שלי הייתה עוד כשייצרתי תכשיטים בסלון הבית שלי, ומכרתי בירידים ובדוכנים, אבל כבר אז היה ביקוש מאוד גדול, ולא הספקתי לייצר את כמות התכשיטים שמכרתי, אז כבר הייתי צריכה מישהי שתעזור לי, ובהמשך התחלתי גם למכור באטסי, וזה מאוד מהר הצליח שם.
שני: את עוד שם?
שלומית: כן.
שני: וואלה, באמת?
שלומית: אני עדיין שם כל השנים האלה.
שני: נכון, זו באמת הייתה פלטפורמה מאוד חזקה בזמנו.
שלומית: כן, כן, אז היא עדיין פלטפורמה לא רעה בשבילנו ואז הנפח גדל שם, ובעצם נהייתה לי כבר עוד עובדת, ואז זה כבר היה לא נוח מהבית שלי, כי אנשים כל הזמן רצו לבוא, אז פתחתי איזה סטודיו קטן, ואז באו קצת יותר אנשים, ואז הייתי צריכה כבר עוד עובדת, וזה באמת כל פעם ככה התווסף מישהו ומישהו ומישהו.
שני: מישהי, מישהי, מישהי.
שלומית: מישהי ומישהי ומישהי, בדרך היה מישהו, אחרי זה עוד מישהי, בעיקר מישהי. עובדות אצלי כמעט רק נשים.
שני: גברים לא עמדו בזה.
שלומית: תראי, אין לי איזה אג'נדה להעסיק רק נשים, אבל אני אוהבת לעבוד עם נשים, אני מאוד מאמינה ביכולות שלהם, אני חושבת שלעסק נשי יש כל כך הרבה יתרונות, אז זה לא שגברים מודרים אצלנו, ולראייה גם עובד אצלי גבר אחד נהדר…
שני: מה הוא עושה?
שלומית: שהוא הסמנכ"ל שלי, אבל שאר העובדות הן נשים, וזו באמת אווירה נהדרת, ואני ממש מרגישה שאחד ההישגים הגדולים שלי זה שהצלחתי לייצר לעצמי, וגם עבור הצוות שלי, מקום עבודה שנעים להגיע אליו כל יום.
שני: ויציב.
שלומית: כן.
שני: זאת אומרת, זה שהוא נעים אני בטוחה, אבל גם יציבות, והעובדה שאת מפרנסת כל כך הרבה אנשים, זה מדהים.
שלומית: נכון. נכון.
שני: את באיזשהו שלב הלכת ללמוד ניהול, במובן הזה של איך לעשות את זה נכון? או כאילו, ממש ה-עקב בצד אגודל גם ברמה הניהולית ליווה אותך? מבחינת - אוקיי, אני עכשיו לא עושה איקס, אני נותנת למישהי לעשות את השיווק, למשל.
זה היה איזה משהו שכאילו הצלחת ללמוד אותו בעצמך, או הלכת ועשית קורסים?
שלומית: לא עשיתי קורסים. לאורך הדרך, בעיקר בתחילת הדרך, נעזרתי ביועצים עסקיים, וגם למדתי עם הדרך ועם הזמן שיועצים עסקיים זה דבר נהדר, אבל הם לא באים לקבל החלטות במקומך, וזה נורא חשוב שתבין את זה ותפנים את זה. וצריך גם ביועצים להעזר בשיקול דעת ובביקורת, ולדעת מתי העצה שאתה מקבל היא נכונה לך ומתי היא לא נכונה לך. אני גם קיבלתי כמה עצות לאורך הדרך שידעתי להגיד זו עצה שלא נכונה לי. היועץ שאמר לי אחרי החנות הראשונה שפתחתי כשסיימנו לעבוד יחד - אני ממליץ לך אבל לא לפתוח יותר חנויות כי את לא תעמדי בזה. ועברו מאז…
שני: איפה הוא היום?
שלומית: איזה עשר שנים ועוד ארבע חנויות בערך.
שני: אז זה אינטואיציה.
שלומית: אז זה גם אינטואיציה וזה באמת העניין, אבל יחד עם זאת למדתי הרבה דברים מאוד מאוד חשובים. אבל זה באמת העניין של להיות עם הראש פתוח וכל הזמן ללמוד ולהקשיב, אבל גם להיות עם איזשהו חוש ביקורת של לדעת מה מה הדברים הוא נכון לי ומתאים לי ומה לא נכון לי ומה לא מתאים לי.
שאלת לגבי העניין של מתי למשל חשבתי שנכון שאני כן אתעסק בשיווק ולא אתעסק בשיווק. אני חושבת שאלה דברים ככה שבאו עם התחושה תוך כדי. ברירת המחדל מתחילת הדרך הייתה שאני מתעסקת בהכל ומתעסקת בהכל במאה חמישים אחוז שלי.
שני: אבל זה לא הגיוני.
שלומית: לא, זה לא הגיוני. נכון, זאת אומרת זה כבר לא הגיוני ואז לאט לאט פשוט שחררתי, כל פעם דבר ועוד דבר ועוד דבר, והשארתי אצלי באמת כמעט רק את הדברים שהרגשתי שהם ממש חייבים להיות אצלי. אני חושבת שעכשיו, לפני כמה חודשים, שחררתי כמעט את הדבר האחרון. לא הרבה אנשים יודעים אבל אני גם מצלמת את התכשיטים.
שני: אה, באמת?
שלומית: כן, הצילומים של התכשיטים שנמצאים באתר. לא הצילומי דוגמנית. זה… הם מצולמים על ידי… צילומי האווירה של התכשיטים. זאת אומרת…
שני: אהה, אוקיי, לא הצילום היבש לכאורה לאתר, אלא…
שלומית: זה כן הצילומים שמופיעים באתר. זאת אומרת, הם כן מופיעים על איזשהו רקע, אבל כן, אלה הצילומים שאני מצלמת, ואני עושה את זה מתחילת הדרך בעצם, ועכשיו לפני כמה חודשים…
שני: מזל טוב.
שלומית: הצטרפה אלינו לצוות מישהי שהיא צלמת מדהימה, שאחראית גם על ניהול האתרים.
שני: דניאל, שהיא אשתו של חיים שושן.
שלומית: נכון.
שני: שהוא התראיין אצלנו בפרק הקודם, או לפני שניים-שלושה פרקים.
שלומית: זהו, אז דניאל היא האחרונה ששחררתי לה ככה משהו שהיה אצלי, אבל כרגע, למשל, נושא העיצוב הוא עדיין כמעט בלעדי אצלי.
שני: טוב, זה נראה לי באמת הגיוני.
שלומית: כן, אבל…
שני: למרות שאת אומרת… יש גם בטח מעצבות שמשחררות, או נגיד חולקות את זה עם אחרות אולי.
שלומית: כן, לי עוד קצת קשה לחלוק את זה. מה גם שבאמת, כמו שתיארתי לך, יש לי מתודת עבודה מאוד מאוד סדורה.
אני כבר עושה את זה, בואי נגיד שאני מתקתקת, כן? אני עדיין… אני משקיעה מאוד בכל דבר שאני עושה, אבל בגלל שאני כבר כל כך מיומנת, זאת אומרת, גם תהליכי יצירה וגם תהליכי חשיבה, כשעושים אותם הרבה, אתה נהיה מיומן בזה. אין מה לעשות. כשאת מעצבת את הדירה ה… לא יודעת… ה-87 שאת מעצבת, כנראה שהיא כאילו כבר זורמת לך קצת יותר בקלות מאשר הראשון.
שני: נכון, אבל אין לך איזה חשש שזה על אוטומט? לא, אני יודעת שאת לא מעצבת על אוטומט, אבל לא מקנן בך איזשהו חשש שבעצם המאזן יתהפך? שמרוב שזה נהיה שגור וקל, את תאבדי איזשהו קסם שהיה לך בהתחלה? זה לא? כאילו, סתם אני מאכילה אותך סרטים?
שלומית: תראי, חששות כל הזמן קיימים, מכל סוג, גם מהסוג הזה. בסופו של דבר, ברגע שאני צוללת לתוך תהליך יצירה, הוא נורא סוחף אותי. ואז פתאום צצים המון רעיונות לדברים. זאת אומרת, גם… זה לא מכני, כן? כשאני אומרת לך שאני מתקתקת, זה לא שאני עושה את זה כבר בלי לחשוב, זה פשוט שברגע שאני נכנסת לתהליך היצירה הנכון, אז היצירתיות כבר זורמת נורא בקלות.
שני: זאת אומרת, יש איזשהו וקטור שהוא כיוון אחד.
שלומית: כן, וגם היכולת לקחת את הרעיון ולתרגם אותו לכדי מוצר, הוא באמת דבר שהוא מיומנות, זאת אומרת, זה כבר באמת הולך הרבה יותר בקלות. אני כבר יודעת לייצר את החלק בגודל הנכון בלי למדוד בכלל כמה. זה כבר כאילו, כבר תחושה. כבר היד יודעת לעשות את זה.
שני: איפה את עושה את זה פיזית?
שלומית: יש לי את הסטודיו שלי במרכז תל אביב. בעצם כל העיצובים, רוב העיצובים מתחילים בעצם מאיזה שהם סקיצות שאני מעבדת במחשב ומייצרת בעצם קבצים דיגיטליים של רוב התכשיטים שאני מייצרת. יש דברים שאני ממש ככה עושה ביד. דברים שהם כאילו קצת יותר עם החומרים עצמם וכולי, אבל את החלקים בעצם שאני מעצבת ומייצרת מאפס, אני לרוב עושה באיזשהו תהליך ממוחשב. זה יוצא לייצור של החלקים אצל ספקי חוץ שאנחנו עובדים איתם, חוזר לסטודיו.
שני: והכל מורכב בסטודיו?
שלומית: כן. יש לנו ממש מין מפעלון ייצור קטן שעובדות בו נשים מדהימות.
שני: איזה יופי.
שלומית: כן, זה מאוד מאוד כיף ומשמח.
שני: וסיפרת לי משהו על נושא קבלת החלטות אצלך, שהיה נשמע לי מאוד מסקרן ומשהו שכדאי לחלוק אותו.
שלומית: נכון. כן, אז כמו שבעצם תהליך העיצוב הפך אצלי להיות תחת איזושהי מתודה באמת מאוד מאוד סדורה לאורך השנים, אז גם תהליך קבלת ההחלטות הוא קצת סוג של כזה…
שני: וכשאת מדברת על קבלת החלטות, מאיזה סוג את מתכוונת?
שלומית: כל דבר, החל אם לפתח ליין חדש ועד לפתוח חנות חדשה או להשקיע בתחום אחר.
שני: החלטות גדולות.
שלומית: כן, החלטות גדולות. הרבה פעמים אנשים אומרים לי, "וואי, איזה אמיצה את", ואני לא חושבת שאני בן אדם אמיץ באופן מיוחד.
שני: אני רוצה לשאול אותך על נסיעה לניו יורק שהייתה לך כשהלכת לבורסה. אז אנחנו נדבר על זה, תזכירי לי, אפרופו אומץ.
שלומית: בסדר, גמור. זהו, אז אני לא חושבת שאני בן אדם אמיץ במיוחד, אני חושבת שאני אולי כן בן אדם שנגיד, הפנים את העובדה שאנחנו חיים רק פעם אחת, וכדאי לעשות את זה הכי טוב שאפשר, והכי מעניין ומרגש שאפשר, אבל אני לא חושבת שנדרש הרבה אומץ לדברים שאני עושה, כמו באמת הבנה של הסיטואציה. אז בעצם כשאני ניגשת לקבלה של החלטה, אני בגדול שואלת את עצמי - מה כבר יכול לקרות?
שני: כאילו worst case scenario.
שלומית: כן, מה ה-worst case scenario? מה כבר יכול לקרות? עכשיו, לפעמים התשובה זה… היא משהו כזה, את יודעת, שאת רגע חושבת ואומרת - "אם זה לא יצליח, אני נורא אתבאס…", אבל כשמדובר בהחלטות עסקיות, לרוב זה כסף.
שני: זאת אומרת, זו גם זמן שבוזבז, גם הכסף שאת מפסידה.
שלומית: כן, זאת אומרת, לרוב זה דברים שאת יכולה לכמת. ואני למדתי מאוד להתיידד עם אקסל לאורך השנים. אני חושבת שזה כלי נהדר ברגע שמפסיקים לפחד ממנו.
שני: הטבלה לא משקרת והמספר מול העיניים.
שלומית: וברגע שיש בעצם משוואה, שאת מנסה לנטרל בה כמה מהנעלמים, אז את מגלה שפתאום יש המון דברים שאת כבר יודעת. את יודעת, למשל, על סמך ניסיון קודם, כמה עולה לך להחזיק חנות, ואת יודעת על סמך ניסיון קודם, מה הצפי הזה, ומה הצפי לפה, ומה הצפי לשם.
שני: אז יש לך איזשהו טווח, ואת אומרת - אוקיי, הכי הכי גרוע, הכל נדפק, כמה הפסדתי?
שלומית: כן.
שני: אז זה סוג של תקציב לימוד, תקציב סיכונים כזה?
שלומית: כן, זאת אומרת, ברגע שאת יודעת ומסתכלת בעיניים למה יש לך להפסיד, זאת אומרת, מה הדבר הכי גרוע שיקרה? אם זה לא יצליח, מה המשמעות של זה שזה לא יצליח?
לפעמים המשמעות היא בכסף, ולפעמים היא, את יודעת, דבר שהוא לא מספר, דבר שאת יכולה להגיד - הדבר הכי גרוע שיקרה זה שאני נורא אתבאס, או שהבן אדם הזה לא ירצה לעבוד פה יותר. את יודעת, כל מיני דברים כאלה כלליים.
אבל באמת אני מוצאת שברגע שאתה נותן לחשש שלך, באמת תיאור קצת יותר ברור, אז קצת יותר קל לך פשוט להסתכל לו בעיניים, ולהפסיק לפחד ממנו.
שני: אני ממש מסכימה איתך, כי ברגע שאת מורידה את הדברים למספרים, או אפילו למילים, הרבה פעמים הדברים הם מאוד מאוד ערטילאיים, הם מסתובבים לך בראש בלופים, ואז הפחד הזה, כאילו, הוא זה שמניע אותך, אז זה יפה, אבל אני חושבת שזה כן, צריך להגיד באופן הוגן, שזה מגיע מהמקום של היציבות הזו שיש לך, הניסיון שיש לך, זאת אומרת, אי אפשר לצפות ממעצבות מתחילות, להגיע לשקט הזה שיש לך.
שלומית: נכון, וכמו שסיפרתי לך קודם, אני עשיתי את זה בהדרגה. זאת אומרת, אני לא קמתי יום אחד בבוקר ואמרתי, אני עכשיו פותחת ארבע חנויות והולכת לבנק ללוות מיליון וחצי שקל כדי לעשות את זה. באמת, ככה התקדמתי צעד אחר צעד, כל פעם שהשגתי איזשהו יעד, הצבתי לעצמי יעד חדש, שזה אחד הדברים שאני באמת הכי מאמינה בהם.
שני: איך עברת את הקורונה? בעצם אונליין פיצה על זה? כאילו, איך, מה עשיתי עם זה?
שלומית: אנחנו, תשמעי, ב-17 למרץ 2020, שזה יום שאני ממש זוכרת אותו, אני חשבתי שהנה הפתרון לתעלומה. תמיד תהיתי מה יעלה בגורלו של העסק שלי? האם יום אחד יימאס לי? האם יום אחד יימאס ללקוחות שלי ולא יקנו אצלי יותר? האם יום אחד זה ייסגר? ובאף סנריו כזה לא אמרתי לעצמי - כן, תבוא מגיפה כלל עולמית, ותחסל לי את העסק. אז אני חשבתי בתאריך הזה שבעצם, הנה, קיבלתי את התשובה לתעלומה מה יעלה בגורלו של העסק שלי ביום מן הימים. הגיעה מגיפה כלל עולמית ופשטתי את הרגל, וחשבתי שזה מה שהולך לקרות, וזה ממש לא קרה.
שני: ספרי לנו מה קרה.
שלומית: אנחנו הגענו לקורונה הכי מוכנים שיש מבחינת מערך האונליין שלנו. אני חושבת ש…
שני: היה לך אתר מתפקד כבר עוד קודם.
שלומית: היה לי אתר מתפקד מעל ומעבר. זאת אומרת, אני מוכרת אונליין עוד הרבה לפני שזה היה דבר. כמעט מתחילת הדרך של העסק שלי, האונליין היה נדבך מאוד מאוד משמעותי בעצם בעשייה שלנו, ככה שבעצם הגענו לקורונה עם אתר מתפקד, עם מערך משלוחים מתוקתק, עם אתר אטסי שהמשיך לעבוד.
שני: זה מדהים, כי יש המון מותגים הרבה יותר גדולים שלא היה להם שום דבר מזה.
שלומית: כן, אז בתור התחלה, קודם כל, נאלצנו להוציא את כל הצוות שלנו לחל"ת ומלבד בערך שלוש בנות שהשארנו כדי לארוז את מה שאולי עוד כן יכנס מההזמנות אונליין, והיו איזה יומיים שלושה, ככה, שאנשים עוד היו בשוק ולא כל כך היה ברור לאן דברים הולכים. אבל ברגע שהבינו שאוקיי, בסדר, אף אחד לא הולך לשום מקום, כאילו, רק כולם תקועים בבית ואין להם מה לעשות, אז אנשים התחילו פתאום להזמין. ואני זוכרת שפשוט הלכתי ברחוב עם מסכה וכפפות בסגר וחציתי את הכביש כשעברו מולי אנשים כדי לא לעבור ליד אנשים אחרים, וארזנו הזמנות ככה, אני ועוד שתי בנות בשבועות הראשונים של הסגר, ולאט לאט, כשהבנו שלשם זה הולך, אז התחלנו בהדרגה להחזיר את הצוות.
שני: וחיזקתם את הדיגיטל.
שלומית: וחיזקנו את הדיגיטל, ובעצם לאורך תקופה די ארוכה של סגרים שבה החנויות היו סגורות, מכרנו אונליין, ומכרנו המון אונליין…
שני: מדהים.
שלומית: אז בסופו של דבר, זו הייתה שנה שהיה בה איזשהו קיטון בהכנסות, אבל ממש לא כזה שמוטט אותנו, והצלחנו במידה מסוימת גם קצת להתייעל מבחינת ההוצאות שלנו בתקופה הזאת, אז מבחינתנו זו הייתה תקופה לא רעה בכלל. אני חושבת שזה באמת נתן לנו בוסט עוד יותר משמעותי…
שני: וזה עם שלושה ילדים קטנים בבית. שלושה? שניים.
שלומית: הם היו אז רק שניים, מזל שכך.
שני: ממש! אז ספרי לנו על הנסיעה לניו יורק.
שלומית: טוב, אז הנסיעה לניו יורק בעצם הייתה קשורה למכירה שלי, זאת אומרת, לעובדת היותי מוכרת באטסי. אני נמצאת באטסי כבר הרבה מאוד שנים, בערך מ-2009, מתחילת 2009. יש לי חנות מאוד מצליחה שם. בתקופות מסוימות היא ממש נחשבה אחת מחנויות התכשיטים הכי מצליחות באטסי.
שני: מדהים.
שלומית: ובאחד ה… לפני כמה שנים היה ביקור של צוות של אטסי בארץ, והם פנו אליי כי רצו לבקר אצלי בסטודיו ולראות איך דברים ככה מתנהלים מאחורי הקלעים, והם היו אצלנו בביקור וזה היה נורא נחמד ויצאנו איתם לארוחת צהריים. ופתאום כמה שבועות אחרי זה קיבלתי איזה הצעה ככה מאוד עלומה, בלי הרבה פרטים - "האם את פנויה בתאריך הזה והזה להגיע לניו יורק?" אמרתי - "אני לא יודעת מה התאריך, אבל מה זה משנה? אני אהיה פנויה". [צוחקות] אז התשובה הייתה כמובן כן, ולא יכלו בדיוק לספק פרטים, רק אמרו לי שמזמינים אותי ולא יכולים בדיוק להגיד לי למה. ובדיעבד התברר לי זמן קצר לפני הנסיעה שבעצם אטסי, כחברה, יצאה להנפקה בנאסד"ק, וכחלק מאירוע ההנפקה שלה, שהוא דבר מאוד מרגש ומשמעותי עבור חברה, הם החליטו להזמין משהו כמו 25 מוכרים בעלי חנויות מרחבי העולם. היו כמעט רק אמריקאים ועוד כמה ממקומות שונים, ואני הייתי ביניהם.
שני: יש לך מושג כמה מוכרים, נגיד, היו סך הכל באותה תקופה, פחות או יותר, באטסי?
שלומית: אני מניחה שעשרות אלפים אם לא יותר, זאת אומרת היום יש כבר מעל כמה מיליונים לדעתי.
שני: כן, אז בטח היה קרוב למאה אלף.
שלומית: כן, אם לא יותר אפילו. זאת אומרת היו המון. והוזמנתי להשתתף בעצם כאורחת שלהם במשרדים שלהם והשתתפנו בטקס פתיחת יום המסחר בנאסד"ק, שבעצם חברה שמנפיקה באותו יום מצלצלת בפעמון. זה ככה שודר על מסכי ענק בטיימס סקוור.
שני: מדהים. את ויסמין מועלם בטיימס סקוור.
שלומית: כן, זה היה רגע שיא שהיה ברור שיהיה קשה להתעלות על היום הזה.
שני: למרות שבאמת, אני יכולה להבין את זה, וזו הכרה כאילו מטורפת, אבל אני חושבת שגם… בטח היו רגעים מדהימים כמו אלו מאז, לא?
שלומית: אני לא יודעת בדיוק להגיד אם היו רגעים. זאת אומרת, אני חושבת שגם היום יום שלי הוא הוא מרגש ומשמח, ואני חושבת שרגעים שמשמחים אותי או מרגשים אותי במיוחד זה, נגיד, אם יש איזו חתונה של מישהי מהצוות, ואני נמצאת באיזה אולם ארועים ומסתכלת סביבי, ואני רואה ששלושים אנשים שיושבים ככה ביחד סביב שולחן ורוקדים, נמצאים יחד בגלל שאני חיברתי ביניהם, וזה כמעט הדבר שהכי מרגש אותי. אבל, כן, האירוע הזה שהיה בניו יורק אמרתי לעצמי - אוקיי לאיזה מקומות מטורפים ומדהימים הבאתי את עצמי. כל מה שרציתי היה לעצב תכשיטים.
שני: ובאמת אין לך כזה חלום איפה היית רוצה להיות? עזבי איקס שנים, כאילו איפה היית רוצה להיות בהמשך? או שאת יכולה להגיד ככה זה מדהים וככה זה טוב. זה גם תשובה. אנחנו חיים באיזו תרבות כזו שצריך כל הזמן לגדול.
שלומית: אני לא בדיוק יודעת, כי אני חושבת שבמידה מסוימת, ההצלחה המקצועית שלי היא לא כל כך מטרה מבחינתי, זאת אומרת, היא קצת יותר אמצעי.
שני: אמצעי למה?
שלומית: אמצעי להמשיך לעשות את הדברים שאני אוהבת, שזה בעצם להמשיך להתפרנס ממה שאני נהנית לעשות, זאת אומרת מה שהייתי בוחרת לעשות גם אילו הייתי יכולה לבחור בו כתחביב, ושזה העבודה שלי, ולהתפרנס ברמה שמאפשרת לי לטייל הרבה, שזו בערך האהבה השנייה שלי. אני רוצה להיות בכל העולם.
שני: תשובה מעולה. ואפרופו להיות בכל העולם, אולי… סליחה, היית באמצע משפט.
שלומית : לא, לא.
שני: אוקיי, אז אפרופו זה, בואי תספר לנו אולי על הפרק הבא שלכם.
שלומית: כן, הפרק הבא שלנו הוא ממשיך מכאן לארצות הברית. אנחנו עושים רילוקיישן בקיץ בעקבות הצעת עבודה שאביב, בעלי, קיבל באוסטין טקסס.
שני: אבל סיפרת שבעצם זה גם היה רצון שלך, זאת אומרת, זה לא…
שלומית: נכון, כחלק מהאהבה שלי לטיולים והרצון שלי לחוות כמה שיותר חוויות, שזו בעצם המטרה האמיתית שלי בחיים, זאת אומרת לעצב ולטייל - אלה האהבות שלי. מאז ומעולם רצינו לחיות גם תקופה בחו"ל. אני כילדה חייתי שנה בקנדה ושנה במקסיקו והחוויות שנותרו אצלי מאז ממש עוררו בי את הרצון לעשות את זה גם כאימא, ובעצם לחוות את זה מהצד השני, יחד עם הילדים שלי והמשפחה שלי, והרבה מאוד שנים אביב ואני חלמנו על ההזדמנות לעשות איזשהו רילוקיישן, והיו כבר כל מיני הזדמנויות והצעות בעבר ותמיד בעצם העסק שלי הוא זה שכביכול אילץ אותנו לוותר על העניין, כי תמיד אמרתי - "אני לא יכולה לנסוע, אני מנהלת משהו יותר מדי גדול ויותר מדי משמעותי ואני לא אוכל לנהל את זה מרחוק", ובאמת בשנים האחרונות קרו כמה דברים. קודם כל, הקורונה לדעתי הוכיחה לי ובכלל לאנשים כמה דברים - קודם כל היא הוכיחה שלמרות שחשבתי שאני הולכת לפשוט הרגל בעקבות מגפה כלל עולמית, זה לא קרה, והעסק, לא רק שהחזיק מעמד מאוד יפה בתקופה הזאת, אלא גם ידע להתאים את עצמו ולהשתנות ובאמת…
שני: את אומרת 'העסק', כאילו זה משהו, ישות עצמאית, זה את. ידעת להכווין אותו.
שלומית: זה לא, כי זה לא רק אני, זה באמת אני והצוות.
שני: יפה, כן.
שלומית: אני והצוות, וגם במידה מסוימת אולי הקהל שהתאים את עצמו לשינויים, אז זה המון גורמים, שאני חלק מהם, אבל אני לא… זה לא רק אני. ובאמת למדתי על העסק שהוא יותר חזק ויציב ממה שחשבתי, ושהוא יודע להכיל שינויים קצת יותר משמעותיים ממה שחשבתי, ושהלקוחות שלי אוהבות את התכשיטים והן קונות אותם גם אם החנות סגורה, וגם אם זה אונליין, ושאני מניחה שהן ימשיכו לאהוב אותם גם אם יהיו אי אלו שינויים בהמשך. וגיליתי, נראה לי כולנו גילינו, שיש המון דרכים לעבוד, שזה לא רק לקום לעבודה כל בוקר וללכת לעבוד, למרות שיש לי את כל החופש בעולם לעבוד מכל מקום שבא לי, בסופו של דבר אני קמה כל יום בבוקר והולכת לסטודיו שלי, כי זה המקום שבו הכי נעים לי להיות, הכי חשוב לי להיות, אני אוהבת להיות נוכחת, אני אוהבת לראות את הדברים, אני אוהבת להיות עם תשומת לב לכל פרט ולכל אדם שאני עובדת איתו. אבל באמת ככה למדתי מזה שאפשר להכיל שינויים, גם שאני יכולה להכיל שינויים וגם שהעסק יכול להכיל שינויים, ובנוסף לכל אלה אז אמיר, הסמנכ''ל שלי, שעובד איתי בשנים האחרונות, באמת ככה הפך לממש יד ימיני…
שני: אז יש לך את השקט הזה, לדעת שהנוכחות הפיזית פה…
שלומית: אז יש לי את השקט לדעת שהוא, יחד עם שאר הצוות הבאמת מדהים שעובד איתי, גם של העובדות וגם של המנהלות בתפקידים נוספים…
שני: את יצרת תשתית, פשוט, שמאפשרת לך את זה, זה מדהים.
שלומית: כן, לאט לאט נוצרה תשתית, ובאמת פשוט הגעתי למקום שבו אני אומרת - אוקיי, אין לי את הביטחון במיליון אחוז שזה יעבוד ושזה יעבוד נהדר, אבל יש לי את ה-99.9% תחושה שוואלה, זה שווה את הניסיון, וגם את ההבנה שהעסק הזה מצליח והוא לא הולך כנראה לשום מקום בקרוב, אז אם אני רוצה להצליח לעשות עוד כמה דברים בחיים, זה יצטרך להשתלב איתו.
שני: מדהים, זה באמת כל כך אמיץ וגם כשאת מדברת על זה, זה כזה… זה נשמע כל כך הגיוני, כי את גורמת לזה להישמע ממש נכון, כי זה פשוט נכון לך. אני חשבתי תוך כדי שדיברת על - א', איזה שוק זה יכול לפתוח לך, בעצם זה שאת תהיי שם בארצות הברית…
שלומית: זה חלק מהמטרות. זאת אומרת, זו מטרה משנית יחסית, אבל חד משמעית זאת אומרת, זה הזדמנות, זה יפתח המון הזדמנויות, ואני בהחלט מתכוונת לנצל אותן.
שני: וגם מבחינת השראות עיצוביות. זאת אומרת, לשנות מקום, לשנות תרבות, לקבל השראה מעולמות אחרים, בעצם מהצד השני של הכדור, זה בטח יהיה מעניין, לראות איך זה ישפיע עלייך. אז זה מביא אותנו לשאלה האחרונה - מה נותן לך השראה למעט לטוס לחו''ל, לצד השני של העולם עם שלושה ילדים קטנים?
שלומית: אז זה מצחיק, כי את לא יודעת מה אני אענה, ואת כמעט דייקת במה שאמרת עכשיו במשפט האחרון. אני חושבת שבאמת מה שנותן לי הכי הרבה השראה זה לטייל ולהיות במקומות חדשים, לא רק בגלל המקום החדש אלא בגלל הסטייט אוף מיינד. בגלל שאתה משאיר מאחור את כל היום יום ואת כל הדאגות ואת כל הצורך לעשות, ואתה יוצא לאיזשהו מקום חדש, כדי להתבונן וכדי לספוג וכדי להכיר. ואת זה אני מאוד אוהבת.
שני: אבל אני רואה שאת מטיילת הרבה עם הילדים. כל זה יכול לקרות גם בטיולים עם ילדים?
שלומית: חד משמעית. אנחנו מטיילים עם הילדים טיולים שהם לא טיולי ילדים.
שני: כן, אתם נסעתם… הייתם איזה חודש וחצי בטיול בארצות הברית, נכון?
שלומית: לא, זה לא היה חודש וחצי, היינו יותר מפעם אחת. אני חושבת שזה היה כמעט שלושה שבועות.
שני: כן, זה היה נראה לי המון זמן.
שלומית: כן, שלושה שבועות, והיינו בשנה שעברה שלושה שבועות וחצי בפורטוגל. אנחנו בעיקר מנסים לקחת את הילדים איתנו לטיולים שאנחנו רוצים לעשות, זו הדרך שלנו להנות מזה כמה שיותר. הילדים שלנו הם עדיין בגילאים שהם בעיקר פשוט נהנים להיות איתנו ונהנים מכל חוויה שלא תהיה. בסופו של דבר, אנחנו גם ככה לא אנשים שמחפשים מוזיאונים וספריות עתיקות, אז איכשהו זה עובד. אנחנו גם קצת יותר מנסים להימנע מערים, שבהם יש פוטנציאל לקושי יותר גדול עם ילדים, אבל אנחנו אוהבים פשוט לקחת רכב ולנסוע ולגלות מקומות חדשים, וכפרים ועיירות…
שני: מקסים.
שלומית: כן, מאוד מאוד אוהבים את זה ומקווה להמשיך לעשות את זה גם עכשיו בצפון אמריקה.
שני: אני בטוחה, אני בטוחה שגם הפיד שלך יהיה כל כך מעניין ברגע שתעברו אז מה, זה בקיץ הקרוב?
שלומית: כן, כן, ממש בקרוב.
שני: יפה. המון בהצלחה, וממש תודה שבאת.
שלומית: תודה רבה.
שני: שמחה שהצלחתי לתפוס אותך לפני שאתם עוברים.
שלומית: אני חושבת שגם פודקאסט אולי אפשר להקליט מרחוק.
שני: נכון, לגמרי. אבל זה כזה כיף הקירבה הזו.
שלומית: זה נכון, לעשות "לחיים" כמו שעשינו פה לא היינו יכולות לעשות מרחוק.
שני: נכון. אז אני מאחלת לך המון בהצלחה, למרות שאני בטוחה שאת לא צריכה את זה ממני, ותודה על ההשראה, באמת.
שלומית: תודה לך, שני.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
ความคิดเห็น