top of page

לחישות ונשיכות, פרק 15 - הריון ולידה לאשה עם טרשת - מעבודה בספארי לריקודים בורטיגו וחופש בגוף מוגבל שיחה עם תמוז סטי


תמוז סטי מעדיפה שיציגו אותה, אז הנה-תמוז היא קודם כל חברה, חולה בטרשת נפוצה, היפית, אמא לנוח הקטנטן, רוקדת קונטקט עם ורטיגו כוח האיזון, גולשת, יוצאת בשאלה, מורשת נגישות, מנחה למיניות בריאה, בעלת תואר שני בגרנטולוגיה, בזוגיות נעימה בפער גילאים וגרה בכפר, עבדה שנים בספארי בתחום ההנגשה והציפורים. וואה וואה כמה הגדרות, היא בעיקר אשה עם הרבה אש וחמלה. תמוז מספרת על הריון לא פשוט עם טרשת ועל הבחירה ללדת, על דברים שלמדה מחיות, על המגבלה שנתנה לה להבין כמה חופש יש לה ועוד ועוד פרפרים.


 

- הפרק טרם עבר הגהה סופית, ייתכנו שגיאות כתיב ודקדוק.


תאריך עליית הפרק לאוויר: 26/05/2024.

רונה: היוש, לא זה לא עובר לי, זה הקול שלי. אתם ואתן על לחישות ונשיכות. פודקאסט קצת אחר, אז בואו נדבר בשקט, אבל בווליום גבוה.

בואו נעשה מהאישי פוליטי, נדבר על נכות, על מיניות, על קולנוע, על הכוח שבצבע, ועל התשוקה המטורפת הזאת לחיים. אני רונה, קולנוענית, נכה, מנחה למיניות, ג'ינג'ית, ובפראפראזה על סימון דה בבואר, אני לא נולדתי רונה סופר, אני הפכתי לרונה סופר, וגם האורחות והאורחים שלי. אז יאללה, בואו נתחיל.

רונה: הי תמוזי.

תמוז: הי רונה.

רונה: ובכן תמוז סטי.

תמוז: זו אני

רונה: אז אני כזה, כאילו, תגדירי את עצמך, או שאני כזה, את יודעת, אני אומרת לעצמי. יש לך כאילו מלא הגדרות.

תמוז: קודם כל תמוז.

רונה: זה הכי.

תמוז: זה הכי. אבל כזה גם נכה, וגם רקדנית, וגם מנחה למיניות, וגם עובדת בספארי שנים, וגם גולשת, וגם ריקוד קונטקט, וללה ללה ללה. אז כאילו, את רוצה להציג את עצמך את?

תמוז: אני מעדיפה שיציגו אותי, בוא נגיד ככה, כמו בתל השומר בפיזיותרפיה, כל פעם שואלים אותי זה, בסדר שסטודנטים יצטרפו?

רונה: פרסומת סמויה הייתה פה.

תמוז: נכון, אני מנויה קבועה, מה שנקרא, ואני תמיד מסכימה, משתתפת במחקרים, סטודנטים, מה שצריך. ואז אומרים תציגי את עצמך, ואני, אין לי כוח, תציגו אותי. ואז אני מתחילה להוריד, כלומר, רקדנית, לא, אני לא רק רקדנית, אני רוקדת, זה לא, אז עדיף שאת תפארי את שמי.

רונה: אז עשיתי עבודה טובה.

תמוז: עבודה מצוינת.

רונה: שכחתי משהו?

תמוז: יש איזה טייטל חדש בחיים שלי.

רונה: אה, כמובן, ספרי לכולנו מה הוא הטייטל, שבו זכית.

תמוז: כן, הצטרפתי למועדון האימהות, ממש לאחרונה, אז אני גם אימא. חוץ מכל הדברים האחרים, שכמובן שלא עברנו על כל הרשימה, וזה כי אני קופצת מדבר לדבר, אבל כן, לכבוד יום הולדת 40. עשיתי, יש לי פרק ב' מה שנקרא, פתאום החיים שלי התהפכו, לא בדיוק פתאום, הייתה הכנה כמעט של תשעה חודשים, אבל כן, אני עכשיו גם אימא.

רונה: אה, ודיברנו על זה שיש לך טרשת?

תמוז: אה, לא, לא אמרנו את השם המפורש.

רונה: אז כן, זו טרשת.

תמוז: כן, יש לי טרשת נפוצה.

רונה: נפוצה?

תמוז: נפוצה.

רונה: למה, למה קוראים לה נפוצה?

תמוז: היא נפוצה בגוף, או במערכות.

רונה: אה, כן.

תמוז: כן, סך הכל אין הרבה חולי טרשת.

רונה: זהו, היא לא נפוצה בין האנשים.

תמוז: לא, לא. וטוב שכך, מה שנקרא. כן, אז אני מאובחנת בטרשת נפוצה מ-2011.

רונה: בת כמה היית? שלוש?

תמוז: עשרים ושמונה? משהו כזה.

רונה: אה, ואני יכולה לשאול אותך שאלה?

תמוז: נראה לי שלשם כך התכנסנו.

רונה: אז מה זה אומר בדיוק?

תמוז: מה זה אומר?

רונה: איך זה מתבטא, מה זה, איך זה מגביל אותך, איך זה משמח אותך?

תמוז: את רוצה לדעת על טרשת נפוצה? אצלי.

רונה: אצלך, אצלך.

תמוז: אז אני כן אגיד בשלוש-ארבע מילים שזו מחלה אוטואימונית שפוגעת במערכת העצבים. אוטואימונית הכוונה היא שהגוף בעצם מתקיף את עצמו, וזה יכול לפגוע. ואצלי זה מתבטא בעיקר בחולשה של צד ימין, ספסטיות, בצד ימין בכלל. (צליל לא ברור) זה היה כוס התה שלך. וכאבים, כן אני חושבת, וגם לפעמים קצת עניין של ריכוז, אז כאילו נראה לי שזה.

רונה: זה קשור לזה?

תמוז: אני לא בטוחה, אני אומרת, כאילו נגיד, זה שאני לא זוכרת שמות של אנשים או פנים של אנשים.

רונה: אה, זה לא באשמתי פשוט יש לי טרשת?

תמוז: אני לא יודעת, אני אומרת, יש לי חורים במוח, מה שנכון, יש לי. אז דברים נופלים לפעמים קצת מכאן לשם, אבל לא, אני לשמחתי מבחינה קוגניטיבית סך הכל, לא נגרם לזה גדול מדי.

רונה: ובקיצור רציתי לשאול אותך ככה, מה עשית ב-6 באוקטובר?

תמוז: תראי, אני מניחה, אני מדמיינת לעצמי, כי אני לא פתחתי יומן וראיתי את הלוז, אבל מאחר והלידה שלי הייתה ב-14 לתשיעי, אז אני מניחה שמה שעשיתי היה להתעורר לקול צווחות, להאכיל, להחליף חיתול, לשאוב חלב, לנסות להניק, לא בסדר הזה דווקא. ולהרדים. וכעבור שלוש שעות לעשות את זה אותו דבר, וככה עד היום למעשה.

רונה: מדהים, וואו זה כאילו אין לי מה להגיד על זה.

תמוז: כן, אז אצלי ה-6 באוקטובר היה מאוד מונוטוני ובחיים שלי כלומר נשאר סך הכל דומה מעבר לזה שב-7 לאוקטובר בן הזוג שלי ואני עברנו ביציאת מצרים דחופה מהבית של אימא שלי בתל אביב.

תמוז: הוא צפוני.

רונה: צפוני…

תמוז: צפוני ממש, לא כאילו צפון תל אביב, לא פרדס חנה כרכור, ממש ליד ראש פינה, קיבוצי הראש פינה.

רונה: השם ישמור.

תמוז: בבוקר, כשהיו אזעקות, אז הוא היה מאוד צ'יל ואומר, סבבה, אני לא מפחד, לא יודע, אבל אחרי ששמענו כל מה שקרה, ואחרי שבערב היה מטח גדול של טילים לכיוון תל אביב, הוא אמר לי, בואי שרהלה, הולכים. ארזנו את מעט הציוד שיש לתינוק, שזה שמונה ארגזים וארבעים מזוודות..

רונה: ובטח בשבילכם תחתונים ו..

תמוז: (צוחקת) ולנו תחתונים בעיקר.. ועברנו לצפון, שם קיבלה אותנו אזעקה, אבל אזעקת שווא, זו הייתה בסופו של דבר.

רונה: תקשיבי, אמרתי לעצמי, אני לא אסתמך על זה רק שאני מכירה אותך, ואני אעשה תחקיר ראוי, אומייגאד, ואז נכנסתי להסתכל עליך. אני גיגלתי אותך, וראיתי משהו שמאוד מאוד לא הפתיע אותי, שאת היית ראש אגף הציפורים בספארי, ואני כאילו, אומייגאד, תמוז ציפור, ברור, כל כך לא מפתיע.

תמוז: כפי שחברה טובה של אימא שלי כינתה אותי ראש ענף בעלי כנף.

רונה: אוקיי, הבנתי את החרוז.

דובר ב: כן, אני עובדת בספארי מאז 2001.

התחלתי במחלקת ציפורים כבת שירות, המשכתי כעובדת יומית, המשכתי כעובדת קבועה, המשכתי כמנהלת. וניהלתי את המחלקה עד שהחלטנו שאני אעבור למשרדים בגלל עודף אמביציה וחוסר יכולת פיזית.

רונה: זה קשור לטרשת, כאילו.

תמוז: כן, כן. הייתי… הגזמתי, כלומר, היה קשה לי לא… גם היה קשה, כלומר, הניהול...

ניהול זה חרא, אני חייבת לציין, זה לא פשוט בעיקר...

רונה: גם ניהול של ציפורים.

תמוז: הציפורים פחות נוהלו על ידי, הצוות, היה לי מאוד קשה. גם היה קשה להפסיק לעבוד, כעובדת. כלומר, המעבר הזה בין להיות עובדת למנהלת היה קשה, ובעצם החזקתי שני כובעים. כשהטרשת הצטרפה ברקע, כשחם באוגוסט וחום, זה די כזה, כמו סופרמן וה...מה יש לו שם, איזה...

רונה: (בצחוק) קרפדה.

תמוז: כן, קרפדה, בדיוק.

כזה, לחולי הטרשת, הרבה פעמים החום מאוד מאוד מגביר את התסמינים, וקור מגביר את הספסטיות, שזה בעצם סוג של טונוס גבוה, אז כאילו, להיות בחוץ, במזג אוויר קיצוני, מה שרוב הזמן קורה בעבודה בספארי, ובסופו של דבר החלטנו שאני אעבור למשרדים. שם באמת התחלתי לעבוד על נגישות, כי רציתי שיהיה לי את ה… בייבי, איזה משהו כזה…

רונה: אז תספרי, מה עשית בספארי? עבדת עם ציפורים נכות? (צוחקת)

תמוז: גם.

רונה: אההה, ברצינות?

תמוז: היה לנו קלאו בכיר, בלי עין. היה לנו… היה לנו תוכי שתלש לעצמו נוצות, שזו נכות נפשית יותר.

רונה: לגמרי נפשית.

תמוז: כן, כל מיני גוזלים, היה באמת, היה מספיק, היה מספיק. אבל הנגישות, בסופו של דבר, עבדתי יותר עם אנשים, מאשר עם התוכים, או הפינגונים.

וזה בעצם, לקחתי בעצם, מיפיתי את הספארי, מבחינה הפיזית, איפה יש דברים שצריך, מבחינת שמע, מבחינת אנשים עם ליקוי ראייה, או עיוורים. וכו' וכו', כלומר, כל סוגי המוגבלויות. הבאתי באמת חבר'ה שבאו לתת לי גם פרשנות שלהם על החוויה בספארי, והתחלתי לפעול.

רונה: אותי לא שאלת אף פעם.

תמוז: את לא מעניינת אותי רונה.

רונה: רק נתת לי כרטיס בחינם - נתת לי כרטיס בחינם!

תמוז: כרטיס? חמודה, מנוי - מנוי - כן, השתמשת בו או לא?

רונה: השתמשתי פעמיים.

תמוז: יפה. כן, ואז באמת עשינו כל מיני פרויקטים, גם דברים קטנים של תיקונים, מה חסר בשירותים ודברים כאלה, אבל גם דברים כמו, של להאכיל את ה… נגיד, אני אתן את הדוגמה, כאילו, דבר שמאוד הציק לי בסיורים מודרכים, כשיש האכלה של הג'ירפות, בעבר אם היה מישהו שלא יכול לעלות במדרגות, הוא היה מאכיל את הג'ירפות ממקום אחר, יחד עם איש צוות, וכל הקבוצה הייתה עולה על מהמרפסת, והוא היה מאכיל…

רונה: זבל של אנשים.

אני, כלומר, זה אחד הדברים שמאוד מאוד הכאיבו לי, ממש הרגשתי שזה לא… כן, שזה… עזבי, אני לא מדברת מבחינת מה החוק אומר, זה פשוט מאוד לא הרגיש נכון, וזה היה פרויקט מאוד גדול שכאילו דחפתי אליו, שהיו אומרים לי, יש כבר איזור האכלה, למה שנעשה איזור האכלה חדש? ובסופו של דבר הבינו, ובאמת בנו איזור האכלה חדש, שכל הקבוצה יכולה להאכיל ביחד, ונגיד לדוגמה זה פרויקט, כאילו, שכן הצלחתי להוציא לפועל. כן.

דובר א: ומבחינתך, כאילו, בתור… אני מנסה לחשוב איזה חייה להגדיר אותך - דוב פנדה, בתור דוב הפנדה שאת, מה את חושבת על… מבחינתך, כאילו, לעבוד כל כך הרבה שנים עם בעלי חיים? מה זה, מה, איך את יכולה לאפיין בעלי חיים? כאילו, מה זה נתן לך, העבודה הזאת עם בעלי חיים?

דובר ב: בזמנו, כשאני התחלתי לעבוד שם...

רונה: כרפדה, כרפדה, את כרפדה!

תמוז: תודה רבה.

אז לא כל כך אהבתי בני אדם, והרבה אנשים שמגיעים לספארי, לעבוד בספארי, פחות מחבבים בני אדם, ויש משהו, כמובן, של חוסר שיפוטיות, ואני אישית, פשוט, כי כולם: "איזה בעל חיים את הכי אוהבת?" אני לא חושבת שמדובר באהבה. אני מאוד מתעניינת, ומאוד, כלומר, וואו, זה מדהים אותי, בעלי חיים פשוט מדהימים אותי, התנועה שלהם, האלגנטיות שלהם, היכולות המסוימות של כל מין, ההתאמה שלו, לבית גידול שלו, מאוד מאוד מעניין אותי, כאילו, יש בעלי חיים אציליים מאוד, ויש בעלי חיים כבדים מאוד, ובכל אחד אני רואה את החן.

ואנחנו יכולות להיכנס גם לניהול של גני חיות, אבל נראה לי כאילו קצרה העירייה, ולא נפתח את זה כאן, אבל… אני, מאוד חשוב לי שכל בעל החיים שאני מטפלת בו יקבל באמת את התנאים הכי הכי טובים שאפשר לקבל בתוך גן החיות. כן, פשוט לראות אותם, להתבונן בהם, לגוף, את יודעת, התנועה.

התנועה שבסופו של דבר, מבחורה שעושה תנועות רק מונוטוניות ושגרתיות של עבודה, וממש מתביישת לרקוד, בסופו של דבר הגעתי לעולם הריקוד, זה גם… הרעיון בתוך הריקוד, נגיד, אני גם מכניסה המון מהתצפיות שלי על בעלי החיים, כלומר… תנועתיות כזאת.

רונה: אויש זה ממש חמוד, רגע תספרי על זה, שפעם התביישת לרקוד, תספרי על זה, אז...

תמוז: בתור נערה, קודם כל הייתי הרי דתייה, חזרתי בתשובה, חזרתי בשאלה,

רונה: כן, לא כ"כ דיברת על זה שההורים שלך בעצם-

תמוז: לא דתיים. ואני ביקשתי לעבור לחינוך דתי, וקיבלתי ככה הרבה משמעות לעניין הזה של בושה, של צניעות, של שלא ייגעו, שלא יראו, כל כאילו חיבוקים, הייתי ממש כאילו, הכירו אותי כמחבקת הכי גרועה.. כי כשיצאתי כבר בשאלה…

רונה: אותך?!

תמוז: כן, נכון, כן, כי לא רציתי שהחזה שלי ייגע בגוף של אנשים אחרים ודברים כאלה.

ותודה לאל, פגשתי את טלי ורטהיים וחי כהן, בשנת 2016, מכוח האיזון ורטיגו כוח האיזון. ושם..

רונה: שנייה רגע תגידי איזה מילה על זה.

תמוז: אני אגיד, אני אגיד. בעצם זה תוכנית, שמלמדת תנועה ריקוד לאנשים עם יכולות שונות, זה משתנה קודם בשם, יחד עם הPC הכללי, אז בהתחלה זה אנשים עם ובלי מוגבלות, והיום זה לאנשים עם יכולות שונות, בעצם, מלמדים ריקוד, עם דגש על לעבוד עם מה שיש, ולא עם מה שאין. כל אחד יכול לרקוד, גם אם הוא מזיז רק את האף.

רונה: אני חושבת שזאת סמנטיקה שמשנה המציאות, כאילו כל השינויים בהגדרות האלה.

תמוז: כן, נכון, בעולם, כשהכל יהיה בסדר, לא יהיה צריך להשתמש בכל ה.. אבל בינתיים, כן, צריך את זה. כן, זה דיון שוואו, מתרחש הרבה בסביבה שלי. יש הרבה אנשים שקשה להם עם כל השפה הזאת, אני אומרת, כשנגיע, כשנחצה את הגשר, אז אפשר יהיה להגיד כל מילה שנרצה. בינתיים, כן, צריך קצת לעדן ולתת את הדגשים הנכונים.

רונה: כן.

תמוז: כן. אז ורטיגו כוח האיזון…

רונה: וואי, את מדהימה שאת זוכרת, לא באמת, את מדהימה.

תמוז: אני מסכימה איתך.

רונה: וואו, וואו. זה מעולם לא קרה לי שאת ככה זוכרת את המשפט הקודם?

תמוז: אין, אני… צריך תמיד לשים לי מיקרופון.

רונה: וואי, ממש, אז זה עניין, אוקיי.

תמוז: כי אחרת, זה מאוד ממקד, אני כאילו… גם ביקשתי ממך לסגור את כל הגירויים מסביב, אז אני, כאילו, באמת...

רונה: סגור, סגרתי.

תמוז: אז אני על זה. אז יש להם תוכנית הכשרה, וצמד מורים מדהימים שלימדו אותי, הכניסו לי המון אהבה לחיים. "אהבה" זאת מילה ש...

רונה: איך פגשת אותם?

תמוז: למעשה, מאז שהתחלתי לעבוד בנגישות, חיפשתי כל הזמן תוכניות ההכשרה עבור עצמי, כאילו, לראות איך אני יותר ויותר מתמקצת, ועשיתי בעצם, לפני שסיימתי את מורשה נגישות, עשיתי איזה קורס קטן, איזה תיאורי כזה במקדמי נגישות, ושם שלחו לי איזשהו פלייר שהיה רשום על זה ורטיגו, וזה נגיד, לא דיברנו על זה, אבל אני בדרך כלל מאתגרת את עצמי בכל מיני אופנים, כל פעם עשיתי אתגר אחר בחיים שלי, כדי להתפתח, לגדול, בין עם זה לתרום דם, כשאני הייתי מתעלפת ממחטים וזה להופיע בהצגה, כשאני עם פחד קהל, ואז הפרויקט הבא שלי היה לרקוד. ובאמת רציתי לרקוד, כי נורא נורא התביישתי, כאילו, היו צוחקים עלי, כי הייתי זזה כזה, בגמלוניות ימינה שמאלה, עם הרגליים כזה, או עם האגן טיפונת, אבל לא מזיזה את הידיים, נגיד, כי זה נורא, לא ידעתי מה לעשות איתם, לא היה לי שום קשר עם איזשהו קול פנימי, או סאונד פנימי כזה, שמזיז.

וזהו, ואמרתי, אוקיי, אני, טלי וחי האלה, הם עוסקים גם בלרקוד, גם במגע, שגם היה לי קשה, וגם בשילוב, שזה מתקשר לי לנגישות, ויאללה, אני מנסה. ונסעתי לשם, זה נמצא בעמק האלה, בקיבוץ נתיב הל"ה.

רונה: וואו.

תמוז: כן.

-אני זוכרת.

כן, והתאהבתי, התאהבתי בגדול.

תמוז: הם נכנסו ללב שלי, הקונטקט, אבל יותר מהקונטקט, הטכניקה הזאת של ההקשבה.

שזה מתחבר למיניות, וזה מתחבר לנגישות, כי אפשר שיהיה את כל החוקים בעולם לעשות נגישות, אבל אם אתה לא עומד מול בן אדם ומבין מה הצורך שלו, אז שום רמפה ושום מכשיר שמע ושום זה לא יעזור, כלומר, צריך לראות מה באמת הבן אדם מולך צריך. צריך, כן צריך עזרה, לא צריך עזרה, אז הכל מתחבר, לא יודעת, הכל מרגיש מתחבר.

רונה: כן.

תמוז: וזהו, ומאז אני רוקדת, אבל מה זה רוקדת, אני ממש אוהבת את זה, ממש ממש. מויסף המון שמחה לחיים שלי, ואהבה, ואני גם מחבקת, כלומר, מהמחבקת הכי גרועה, לא רוצה להצהיר על עצמי, אבל קיבלתי אי אלו תשבוחות, כלומר, נגיד, חברה בעבודה שהייתה ביום לא טוב, וחיבקתי, אמרה לי, אה, אז ככה זה חיבוק, אני צריכה להזכיר לבעלי איך זה מרגיש.

רונה: וואו. אני ממליצה בחום על חיבוקים שלך.

תמוז: יש.

רונה: אני רוצה לשאול אותך שאלה. אני כל הזמן רוצה לשאול אותך שאלות.

תמוז: כן.

ואני כל הזמן הולכת להצהיר על זה.

תמוז: מעולה.

רונה: סבבה?

תמוז: זה ככה אני… את עושה לי הטרמה, אני מוכנה על זה שאת.. מעולה.

רונה: כאילו, את התכוננת שאני אספר לך משהו על עצמי, אז אני אספר, אבל אני...

את רואה בעצמך היפית?

תמוז: אני? אני לא יודעת, אני...אני בהחלט מרגישה שאני לפעמים… כלומר, בוא נגיד שפעם כשהיה את הסדרה חברים, אז תמיד זיהו אותי עם פיבי. בקטע של "את מוזרה". אז אני לא יודעת אם היפית, אבל אני יודעת שאני לא לגמרי אולי מתאימה לסטנדרט. אבל איזה סטנדרט? היום כבר כולם כזה...

רונה: כן, סטנדרט זה…

תמוז: כן, סטנדרט זה פסה.

רונה: בדיוק.

תגדיר לי את הדברים.

רונה: סטנדרט זה שוליים...

תמוז: (צוחקת) כן, ממש.

תמוז: כן, אז אני לא יודעת אם אני היפית, אבל אני אולי רואה את הדברים אולי קצת אחרת.

רונה: אוקיי, מעניין. את רוצה לספר קצת על בן זוגך החתיך?

תמוז: יש לי בן זוג, שגדול ממני באי אלו שנים.

רונה: כמה? כמה זה "איי"?

תמוז: "איי".

רונה: "איי"?

תמוז: "איי", "בי", "סי"...

הוא גדול ממני ב-18 שנה

רונה: יפה מאד!

תמוז: והוא מאוד מתאים לי, והוא בחור כישרוני, ונעים, וטוב. אבא שלי תמיד שאל אותי, מה חשוב לך בבחור? אמרתי שיהיה טוב, טוב לאנשים, לא רק אליי, זה לא מספיק.

וכשהוא התחבר יותר לארז, אז הוא הבין מה זה אומר, מה הייתה הכוונה שלי, כי הוא לא כל כך הבין בהתחלה. וכן, הוא בחור טוב.

רונה: כשאת מחפשת את זה בבחור, וגם בבחורה, נכון, את לא פוסלת?

תמוז: לא, לא פוסלת.

רונה: Can you elaborate?

תמוז: אני זוכרת נסיעה שלי לצפון, לפני הרבה שנים, כשהייתי בת 16, אני חושבת. ונסעתי באוטובוס, והתיישבה לידי בחורה עדינה מאוד מאוד מאוד, עם שרואל בצבע כחול, עם פסים, לא בדיוק פסים, עיטורים לבנים, וחולצה לבנה.

והתיישבה לידי, והלב שלי ככה פרפר, והסתכלתי עליה, ואמרתי, וואו, מי זו הבחורה המהממת הזאת, אני רוצה להיות קרובה אליה. באמת שלא עשיתי עם זה כלום, כי גם לא הבנתי שום דבר, גם בדיוק כזה יצאתי בשאלה. אבל לא הרגשתי משהו מוזר, פשוט הייתה בחורה שנראתה לי מקסימה וטובה ונעימה, ורציתי להכיר אותה, ורציתי להתקרב אליה, ולא היה נראה לי בעיה, וככה זה המשיך גם במהלך החיים. כלומר, היו בחורים שהקסימו אותי, והיו בחורות שהקסימו אותי, ולא היה לי שום מונח לזה או משהו כזה. אבל ככה זה היה, וזה היה לי מאוד פשוט וברור. ובמהלך החיים פגשתי, כן, כך וכך.

רונה: יפה, את לא פוסלת.

תמוז: לא פוסלת.

רונה: וגם, כן, אני רוצה לזקוף לעצמי קרדיט, למרות שאת לא מודה בזה.

תמוז: אוקיי.

רונה: שבגללי את הלכת ללמוד מיניות, ואת לא תאשרי את זה לעולם, אבל זה בגלל שאני סיפרתי לך על זה.

תמוז: אני, אני, תראי זה לא שאני פוסלת את מה שאת אומרת.

רונה: סתם לא, זה מעניין אותי.

תמוז: תודה. אני לא פוסלת, אני פשוט לא זוכרת, זה הכל.

רונה: חורים בראש, אמרת, סלמתק, אבל לא, באמת, כאילו, מעניין אותי, מה משך אותך לנושא הזה.

תמוז: כן, אז, אז יש כמה סיבות, אני יכולה להגיד לכם בוודאות שיכול להיות שאת, איך אומרים, נתתי את הרעיון של ללמוד בדלת פתוחה, שם שתינו למדנו בעצם, אבל המחשבה לעשות את זה הייתה שם, ללמוד על מיניות ולהעביר את הידע הזה הלאה, הייתה אצלי בראש, הרבה זמן, כאילו, זה הגיע משני כיוונים, אחד זה בגלל שחזרתי, יצאתי בשאלה, ובעצם בשנים שהייתי בחינוך דתי, לא קיבלתי את החינוך המתאים לדעתי, וגם, כי עברתי כל מיני דברים אולי לא אכוטיים מאוד, אבל כאלה ש, כלומר, עברתי איזה שהם פגיעות, ולא קיבלתי כלים לדעת מתי, כאילו, להגיד לא, ומתי אני בסדר או לא בסדר, ובוודאי שהרגשתי שאני לא בסדר כל הזמן, אז היה חשוב לי שני דברים, גם להעביר את הידע וגם להעביר את הידע לגבי מה נעים לי ומה לא נעים לי, ומה מותר לאנשים אחרים ומה אסור, זה בא ביחד, כי גם אני רוצה לקדם את הטוב, אבל גם אני מאוד רוצה לקדם את האפשרות של נשים וילדים ובנים וגברים, להקשיב לעצמם, וזה מילת המפתח, להקשיב לעצמם ולדעת את הגבולות שלהם, ולדעת לבטא אותם.

רונה: אני באמת רוצה לשאול אותך, אני כאילו את יודעת מה דעתי על תינוקות, אני כאילו בגדול לא מאוד דחוף לי, כאילו לעשות כזה דבר קטן, ואני חושבת שזה, אם זה על חשבון הבריאות הגופנית שלי, אז אני מעדיפה את הבריאות הגופנית שלי, שגם ככה כאילו את יודעת, היא לא מובנת מאליה, ורציתי לשאול אותך על העניין הזה של להביא ילד, כאילו, על הצורך הזה, ועל שאת, כי גם הגוף שלך, הוא לא מהמושלמים, הוא מהמם.

תמוז: אני חולקת.

רונה: סתם, סתם, הוא מדהים, והוא מהמם, ויפה, ורוקד, ומתוק, ויש לך בטן מתוקה כזאת.

תמוז: כן, אז אני, וואו, זה הייתה החלטה, אפילו לא ממש הייתה החלטה, אבל, כן, ברור שהייתה החלטה, אבל אני באמת הייתי בשמונה שנים, עוד אפילו תשע שנים של דיונים אינסופיים מתמידים עם עצמי לגבי הריון.

איפשהו בגיל שלושים ושתיים הרגשתי שזה, שהגיע איזה זמן.

והתחלתי בתהליך מאוד ארוך וסיזיפי של, להגיד, הגיע הזמן, אבל אני לא רוצה, אבל הגיע הזמן, אז אין מה לעשות. ואני אעשה את זה לבד, ואני לא אעשה את זה לבד, ואני אעשה תרומה, ואני אעשה הקפאה, ואני אעשה ככה, ואני אעשה שם, רק בשביל שיהיה לי את האופציה, כי אחר כך אני אתחרט, כי כולם אומרים שאני אתחרט, ואני לא רוצה להתחרט, למרות שמעולם לא התחרטתי על שום דבר בחיים שלי, כי בדרך כלל אני מקבלת החלטה, וזורמת איתה, ומקבלת את כל מה, הכל בסדר.

אבל הייתי בלופ באמת ארוך מאוד, שהפיל אותי לתהומות מאוד עמוקים בנושא הזה. כי כמו שאנחנו יודעים, בישראל יש עידוד מאוד גדול להביא ילדים לעולם. ומצד שני, אני בחורה עם הרבה תהיות לגבי הקיום הזה, מגיל מאוד צעיר, כלומר, מה המשמעות. מחשבות שלפעמים כן גם מאוד מאוד מורידות, ואז אם אין משמעות, אז למה בעצם להביא מישהו נוסף לעולם הזה.

כלומר, הסיבה הפיזית, אגב, כמו שסבתא שלי נהגה לומר לי לא מעט פעמים, אני מכירה בחורה שיש לה טרשת, ונולדו לה כבר שלושה ילדים. סבתא, אני יודעת שאנשים עם את טרשת נפוצה יכולות להביא ילדים, זה לא קשור לזה.

כלומר, אם היה בי רצון אז והרגשה שזה נכון להביא ילד לעולם, בוודאי ובוודאי מבחינתי, שאף טרשת לא הייתה מונעת ממני להביא, לא משנה מה המחיר, כי לפעמים יש מחירים להריון אצל נשים עם טרשת, אבל התשוקה לילד סביר להניח הייתה, הייתה מנצחת את הסיכויים האלה בגדול. ובסופו של דבר אני חושבת שהביולוגיה שלי ניצחה את המיינד המיוסר שלי.

כלומר באמת באיזה שלב הגיעה צורך יותר גדול, כלומר הגוף שלי אותת לי שהוא רוצה הריון.

זה היה סביב הרעיון ולא סביב ילד ונקלטתי, והחלטתי להמשיך עם זה.

ונתתי לגוף להגיד את דברו, ובאמת, כלומר, עבר הרעיון ממש בסדר גמור, כלומר, בלי החמרה בת טרשת, או בלי יותר מדי… כלומר, לא היה נעים, אבל היה בסדר.

אבל לא הצלחתי לעלות במשקל, בעצם, ו… וילדתי בחודש, כלומר, בשבוע… קצת לפני הזמן, בקיצור. אבל זה היה הדבר היחיד שלא כל כך הסתדר במהלך ההריון הזה.

רונה: בעצם עשית ילד כדי להיות בהיריון.. זה מה שאת אומרת. (מצחקקות)

תמוז: אני אומרת שזה מורכב מאוד, אצלי, ושהפחדים שלי לגבי להביא ילד לעולם, בגלל המקום של המשמעות הקיומית, היה לי מאוד קשה להכיל את זה, שאני אוכלת לעשות דבר כזה למישהו, להביא מישהו לעולם. ונראה לי שההתמודדות הזאת, להיכנס להיריון, לא שם אותי בפינה כזאת. התחלתי בלהיכנס להיריון, לא יודעים מה קורה בסוף. כן. ו… כן, זה מאוד מורכב, וזה גם מאוד… וואו, גם סיזיפי, הנושא הזה של הורות. אבל גם, תשמעי, יש בזה המון קסם.

זה… כלומר, הוא חמוד.

רונה: את ממליצה על זה?

תמוז: אני לא ממליצה. (צוחקת) אני באמת, אני לא ממליצה, למה אני לא ממליצה?

רונה: למה?

תמוז: כי אני חושבת שזה באמת צריך לבוא מתוך מקום פנימי.

כלומר, אני באתי לזה, בדיעה שבסוף באמת יהיה ילד, ושאני הולכת להתמסר על זה.

כמו שהיה להתמסר, בעיניי זה דבר מאוד מאוד חשוב. כלומר, לא להביא ילד ואת יודעת, כזה... אני… עברתי מלא להיות אימא, ללהיות אימא מאוד.

כלומר, אני רוצה להיות הרבה בבית, וקשה לי כשאני משאירה אותו כמו כרגע בבית לבד.

לא קשה, כי...

רונה: אה, נכון, הוא לא כאן.

תמוז: הוא לא כאן.

אה, לא חשבתי על זה.

תמוז: לא הבאתי אותו. הוא קטן, הוא בן ארבעה חודשים בו ישן. אני מקווה מאוד. ואבא שלו איתו. אבל זה פשוט מוקדם מאוד, אבל אני כבר התחלתי השבוע לשוטט קצת, בערבים, אחרי שהוא נרדם.

רונה: כן, ואת בתל אביב, כן.

תמוז: אני בתל אביב.

רונה: משוגעת.

תמוז: וכאן כל החברים, וכל המשפחה, ו… כן. אבל עכשיו אני לא זוכרת עד מה...

רונה: זה ממש לא..

תמוז: כן, נכון. כבר המשכנו, אז כזה שאלת אותי אם אני ממליצה.

רונה: אה, נכון, יפה.

תמוז: טובה.

רונה: יפה מאוד.

תמוז: אז אני חושבת שצריך להיות באמת במקום של התמסרות, כדי להביא ילד, כאילו ככה.

זה מה שמרגיש לי, ו...לא חושבת שכל אחד רוצה, או יכול, או צריך להתמסר לדבר הזה.

וצריך להיות באמת מאוד כנעים עם עצמנו. כי זה קשה לא להביא, זה באמת כאילו סוג של מאבק לא להביא, מהבחינה של החברה.

זה צריך להיות מאוד מאוד אמיץ, כאילו, בחברה שלנו, לא להביא ילד מצד אחד.

צד שני, להביא ילד בלי רצון גדול, ובלי יכולת להתמסר, זה...לא יודעת. לא יודעת אם זה כדאי.

זה לא פשוט.

רונה: כן.

תמוז: זה לא פשוט.

רונה: סתם, אנחנו באמת… אנחנו באמת, כאילו, חיים בחברה שאם את לא עושה ילד, ואת אפילו בזוגיות, ולא עושה ילד, זה כאילו, מה דפוק איתך גברת?

תמוז: כן.

רונה: או מה דפוק איתך גבר?

תמוז: כן, ואני הרבה שנים שמעתי את זה, וכאילו, בשנים האחרונות פחות, פחות היה עליי לחץ, כאילו, כבר סוג שלי התייאשו ממני. וזה גם משחרר משהו, אגב, כאילו, כאילו, הניחו לי, ויכולתי להיות עם המחשבות שלי בעצמי. גם המשפחה שלי, כלומר, הקרובה, אמא שלי ואבא שלי, לא ציפו. כלומר, לא יודעת אם אי פעם ציפו, כלומר, כן, ציפו קצת, ואז שאמרתי שכנראה שלא יהיה, אז הם שחררו, הם היו מקסימים ממש, וסבלנים ממש.

כך שבסופו של דבר, האמת, מה שבאמת באמת איפשר לי, כלומר, לדעת שאני בהריון, ולהגיד לעצמי שאני ממשיכה עם זה, פשוט איזושהי בגרות, איזושהי בשלות שלי מול עצמי, יותר אמון בעצמי גם, הייתה לי גם שנה מאוד טובה לפני זה, אוי, פיניקה. (החתולה)

שנה מאוד טובה עם עצמי לפני זה, שפתאום הרגשתי שיש לי מה לתת, ואני חושבת שזה בסופו של דבר מה שהיטה את הכף,

רונה: את לא חשבתי שיש לך מה לתת?

תמוז: לפני זה?

רונה: כן.

תמוז: ידעתי מבחוץ, כלומר, שמעתי מבחוץ, שאנשים אומרים שיש לי מה לתת, אבל לא הרגשתי, כלומר, לא האמנתי בזה בעצמי.

ואז הייתה שנה שאמרתי, או-קיי. קודם כול תמוז, סטופ, את מפסיקה ללמוד. כלומר, לא מפסיקה בקטע עקרוני שאני לא לומדת, פשוט מפסיקה רגע את המירוץ המטורף הזה אחרי תעודות ועוד תעודות.

רונה: כי יש לך קטע כזה, נכון?

תמוז: כי היה לי המון שנים רצוף שלמדתי.

רונה: אומייגאד, שכחתי לייצן רפואי. נכון? שכחתי את זה.

תמוז: לא, לא, אני לא הצלחתי בסוף.

רונה: אה, באמת?

תמוז: לא, הייתי באיזה קורס ליצנות, אבל רפואי לא...

רונה: את ליצן רפואי כושל?

תמוז: אני פשוט, אני ליצן בנפש, פשוט. ואני גם מאוד אוהבת לרפא. אז זה, אבל אין לי תעודה. אין לי תעודה של ליצן רפואי. אבל כן, תואר ראשון.

רונה: וגם יש לך תואר במה?

תמוז: כן, יש לי תואר ראשון במדעי המוח, ותואר שאני בגרנטולוגיה, ובמדעי ההסתכלות ובריאה, ועשיתי את הלימודי מיניות ולימודי נגישות. אני גם עושה כזה בנגישות, זה למעשה התפקיד ה...

רונה: כמה שחכתי, אה.

כן, התפקיד היותר, כלומר, משמעותי, שיותר בא לידי ביטוי ביום-יום שלי. לא כרגע, כי כרגע אני עושה סבבים של "האכלה החלפה הרדמה", אבל לפני זה. וזה פשן גדול שלי, כלומר שאני מאוד הייתי רוצה ליצור מרחבים מתפשטים ונגישים, כלומר שזה ילך ויגע אחד לשני, שלא יהיה רק מתחם אחד נגיש, ואז...

רונה: רגע, מה זאת אומרת? את יוכל להרחיב על ההגדרה הזאת של איש מנגיש?

תמוז: איש מנגיש?

רונה: כן.

תמוז: כן, כלומר, יש אנשים שמוגדרים על ידי משרד העבודה אחרי שהם סיימו את לימודיהם, כמורשי נגישות, חלקם עוסקים יותר במבט אדריכלי, שזה מטוס, מבנים ו… רגע, מטוס, מבנים, סביבה, תשתיות, משהו כזה. אני לא, כי אני לא אדריכלית מקצועית, אני מורשת נגישות שירות, כלומר, אני יכולה להגיד...

רונה: ארז אדריכל, נכון?

תמוז: ארז אדריכל.

רונה: בן זוגך.

תמוז: כן. אבל הוא לא עוסק בנגישות, והוא גם לא כזה עוסק בדריכלות כרגע.

רונה: העיקר שהוא בנה לי בית בכפר הנשיא.

תמוז: נכון.

רונה: זה הכול, זה הכול מה שאני צריכה בחיים.

תמוז: כן. אז… אז מה אמרנו? אז זהו, אז אני, כלומר, יש לי תעודת מורשת נגישות השירות, וזה אומר שאני יכולה להגיע, להסתכל על נותני שירות, נגיד, אני מגיעה לחנות, ואני אומרת להם איך הם בעצם יכולים להנגיש את השירות שלהם לכל אדם שמגיע, שיש לו מגבלה חושית, מגבלה פיזית, מגבלה קוגנטיבית, בעצם מסתכלת על נעלי העבודה שלהם, במידה שיש להם, ואם אין להם, אז עוזרת להם ליצור, ובעצם נותנת, מתווה דרך לתת את השירות הנגיש.

רונה: אוקיי. איך, למה, כאילו, את יודעת, זה גם נושא ש… כאילו, את יודעת, אני חושבת לעצמי שבן אדם בלי בעיות נגישות, הוא לא היה מגיע לתחום הזה. האם זה, את מבינה מה אני שואלת?

תמוז: כן. את שואלת בעצם אם הגעתי לתחום הזה בגלל המגבלה?

רונה: כן.

תמוז: אני אגיד לך, זה… אני הגעתי, אני אובחנתי ב-2011, והגעתי לתל השומר, ואני באופן כזה...

רונה: איך אובחנת? תספרי, תספרי, תספרי.

תמוז: למעשה, בשנת 2009, אני, אמרתי, כן, הייתי עשית תואר שם במדעי המוח, וחבר המשיך ללימודי תואר שני בתחום, וביקש ממני להשתתף בניסוי שלו, באיכילוב, ניסוי MRI, ואני כארנבת טובה…

רונה: וואי, איך את אוהבת להיות ארנבת.

תמוז: מיד הסכמתי, והלכתי והשתתפתי בניסוי, עשו לי MRI, ובדקו משהו עם שפה, אין לי מושג. קיצור, שנתיים אחרי זה חזרתי מהודו, והרגשתי שאני לא מיישרת טוב את הרגל ביוגה, שאני...

רונה: כמה זמן היית בהודו?

תמוז: חודשיים, קצר. אממ.. לא מיישרת, קשה לי לצאת מצד ימין של האוטו, כל מיני דברים כאלה מוזרים, אמרתי וואלה, כנראה נתחל פיזיותרפיה, והלכתי לרופאה שקיבלה באותו שבוע את הפענוח של הMRI מלפני שנתיים.

רונה: רק באותו שבוע?

תמוז: כן.

רונה: את רצינית?

תמוז: כן, כן.

רונה: אוקיי.

תמוז: לא, זה טוב, זה יצא לי טוב, כי מה שקרה זה שהיא שלחה אותי למיון, עשו לי עוד MRI, מאחר והיה לי MRI קודם, יכלו לעשות את האבחון הרבה יותר מהר, ולא להשאיר אותי...

והייתי גם שנתיים, בלי הידיעה המיותרת.

רונה: ובמשך השנתיים האלה? זה כבר היה לך בגוף כאילו?

תמוז: זה היה לי במוח, כן. למעשה היו לי נגעים כבר מ2000, ולמעשה כבר שנה לפני זה היה לי את התקף, בדרך כלל אין לי את התקפים, אבל היה כאן את התקף אחד שלא ידעתי, לא יכולתי להסתכל על ימינה, אני לא יודעת להסביר את זה בדיוק, אבל בגלל שהגוף שלי סופר מוזר, אז פשוט התעלמתי בזה לחלוטין, ואמרתי, אוקיי, לא יכול להסתכל על ימינה. ואחרי 24 שעות בערך זה עבר, אחר כך באמת בבדיקות ראו שהיה לי דלקת בעצב של העין, שתודה לאל השתקם לגמרי. אז זהו, ומאותו יום פשוט התחלתי תהליך, עשיתי המון המון המון בדיקות, ראו בה MRI החדש שיש נגעים במוח ביותר גם, וקיבלתי את זה, ובאותה תקופה הייתי די בדיכאון, זה קרה לי כמה פעמים בחיים, ואמרתי, מלנכולית או אקזיסטנציליסטית, מתעסקת בקיום בזה, אז באותה תקופה הייתי בדאון קצת, וכשהתחיל כל הסיפור של האבחנה אמרתי, אוקיי, כנראה יש לי איזה משהו קטלני, ואני הולכת לפרוש מכאן, ואז אמרו לי שזה טרשת, ושאני הולכת להיות פשוט נכה יותר ויותר עם השנים, אבל לחיות כמעט משך חיים רגיל, זה היה לי די קשה לשמוע.

רונה: זה לא היה הקלה? מלחשוב שזה עומד להיגמר את כל החיים?

תמוז: לא, זאת לא הייתה הקלה, אבל גם לא לקחתי את זה קשה בטירוף, כלומר, באמת, אני רוצה להגיד לך משהו שקרה לי לאחרונה, פעם ראשונה, בזכות נוח הקטן, הבן שלי, אף פעם בחיים לא אמרתי למה זה מגיע לי, כלומר גם כשקיבלתי את האבחנה, או לא משנה, כל הדברים, אמרתי, "אוקי, יש סך מחלות, סך מקרים, סך זה שיכולים לקרות לסך אנשים, ואני קיבלתי טרשת כרגע."

וואלה, לא סוף העולם, לא כיף, אבל לא הרגשתי למה זה מגיע לי, ואיך, ולמה, ומי, ודווקא עכשיו, התחושה הזאת עליתה בפעם ראשונה, כשהבן שלי לא הסכים לינוק ממני.

רונה: אוי, כן.

תמוז: כן, פתאום הרגשתי שזה לא פייר, ולמה זה מגיע לי. כאילו, כשהרגשתי שנושנינו מפסידים מזה, זה לא היה רק אליי. כל כך לא אהבתי את התחושה הזאת.

ובאמת, כלומר, הרגשתי שכשאובחנתי, כי חליתי כנראה כמה שנים לפני זה, אז באמת לקחתי את זה מאוד בפרופורציות. ברמה כזאת שהרבה אנשים כל הזמן עד היום אומרים לי, את מכחישה,

רונה: את מכחישת טרשת.

תמוז: כן, יש, נראה לי, אני מדחיקה, מדחיקה. כי, ואתם אומרים, טוב, בטח שיש לך מצבי רוח, זה בגלל טרשת מה טיפה, אני יש לי מצבי רוח הרבה לפני שאת טרשת.

מה זה לא, זה לא.. כלומר, היא שותפה חדשה יחסית בחיים שלי, ואני נותנת לה את המקום שלה, אבל היא לא נותנת להשתלט על החיים שלי.

רונה: ושהיא לא תגדיר אותך.

תמוז: אני ממש, ממש לא רוצה שהיא תגדיר, אני מתעסקת בנכות, ובמגבלות, ובשילוב, ובהנגשה. באמת, המון זמן צוחקים עליי שכאילו, באה אליי חברה שאין לה שום ניכות נראית לעין, אז ישר כזה, מה קרה?

העולם שלי באמת נהיה מאוד מאוד סביב זה, אבל אני לא מוכנה שהטרשת עצמה תגדיר אותי.

כלומר כן, אני צולעת, כן, יש לי קושי מוטורי ביד ימין, כן, יש לי עניינים תחושתיים, כאבים, אבל לא, לא, לא רוצה להיות מוגדרת על ידי טרשת.

רונה: אוקיי, ויש לך פחדים ממנה?

תמוז: אם יש לי פחדים, אני מאוד לא, כלומר, אני משתדלת לא לעסוק בעתיד יותר מדי באופן כללי, וכרגע אני מרגישה בסדר, כלומר, אני מתמודדת עם מה שהיא הביאה עד כה, ומקווה שזה יישאר ככה או יפחת.

כן, בכללי, מפחיד אותי להיבט את היכולת לנהוג, כלומר, משהו עם העיניים, נגיד, שזה, את טרשת יודעת לפגוע גם בעיניים, וגם בקוגניציה, וגם, כמובן, פגיעה בקוגניציה, אבל אני ממש לא, לא מתעסקת, כלומר, לא לוקחת את זה לשם.

כן, חשבתי לפני הלידה, כלומר, מאחורי הלידה, הרבה פעמים אחרי הלידה נשים חולות טרשת מקבלות את כאב, או יורדות, כאילו, מבחינת היכולות שלהן, אז אני דמיינתי שממש אחרי הלידה, אני אשכב במיטה חודשים ולא אוכל לעשות כלום, ולקחתי את זה בחשבון, אמרתי לכולם, אני אשכב במיטה, אתם תעשו את כל מה שצריך מסביב, ורק תביאו את הילד שיינק ממני.

בסוף אני עשיתי את כל מה שצריך מסביב, הילד לא יינק ממני, הייתי באדרנלין מאוד גבוהה כל הזמן, סליחה.

עד שנגמר האדרנלין, וחזרתי להיות קצת סמרטוטית, אבל בסדר, די תפקודית, לא נוח, לא נוח עם התפקוד, יש הרבה דברים שיותר קשה לי, כאילו, לעמוד איתו, אני מפחדת ללכת איתו בחוץ, כל נושא המוטוריקה, יד ימין שלי, בניסיונות הנקה, הייתי צריכה את זה כזה תנועת סחיטה.

רונה: מה זה סחיטה? של מה?

תמוז: של השד.

רונה: אה חשבתי של התינוק (צוחקות)

רונה ותמוז: אתה תאכל עכשיו! תאכל מיד, שומע אותי? (צוחקות)

תמוז: כן כן שמאד תסכל אותי וכבר לפני זה פחדתי איך אני איך באמת אני אלך איתו בבית שלי בבית שלי בבית של אמא שלי שיש מדרגות קצת.

הוא שיתף פעולה ופשוט נולד קטן מאוד, אז אני מתרגלת למשקל העולה כל פעם

רונה: זה הבית שיש לכם, אמרתי לכם

תמוז: כן, לא הבית שלו

רונה: לא הבית שלכם! תספרי על הבית רגע

תמוז: אוי, זה בית בשבילי

רונה: שארז בנה

תמוז: כן, זה בית בקיבוץ שהיה פעם שלושה שלוש יחידות בעצם, מלבניות, שירז במו ידיו, בזמן שהייתה לו שלילה, שלילה של הרישיון, היה לו הרבה זמן, הוא פשוט שיפץ, חיברת שלושת היחידות הקיבוציות, אולד סקול כזה, לבית מלא בעץ, ואח, ויש לנו חרושה כזאת חמודה מאוד מאוד מרגיעה, תמיד דמיינתי שאני אתחיל לעשות לחם מחמצת כשאני אגיע לגור שם, אם אני אגור שם.

רונה: ויאללה נגמרת את המלחמה ואני בא לחדר שבנו במיוחד שלי

תמוז: נכון

רונה: כמובן

תמוז: כן, חדר לרונה, רשום, כאן החדר לרונה

רונה: יפה מאוד

תמוז: כן, מאוד מאוד מוזמנת, ובכלל אני מאוד מחכה, שיתחילו לבקר אותי

רונה: לא קצת בודד עכשיו

תמוז: כן, יש, אני מכירה בנות, התחלתי להכיר קצת אמהות, אבל, ברור, המרכז שלי כאן, אני חיה כאן, אני חיה כאן 40 שנה, אמרתי, זה פרק ב' והוא מאוד מאוד שונה, כלומר, אני רחוקה מהמשפחה, אני מקפידה על שישי במשפחתי והכל, ופתאום אין לי את זה, ופתאום חברות שלו כאן, ואין לי את הלוז שלי, ואין לי את העבודה שלי, ואין לי ואין לי ואין לי ואין לי

רונה: כן, רק אני רוצה להזכיר לך משהו

תמוז: כן

רונה: שהפתעי פרק ב' הוא משהו אחר לגמרי

תמוז: אצלי, אני קוראת לזה פרק ב',

רונה: זה כן

תמוז: לא, לא, זה לא פרק ב'. תשמעי, אני חיה עם גבר, ממש באותו בית, כשכל החיים שלי הייתי בזוגיות רחוקה, או גם אם הייתי בזוגיות קרובה, אז לא גרנו יחד למעט פעם אחת שהיה לי לא פשוט, וכאילו, הכל, הכל שונה, זה ממש מרגיש לי כמו עולם אחר, עולם אחר, עולם מעניין, וקצת משעמם, וקצת, עצוב, וקצת שמח, וקצת מפתח, וקצת מחבא, והמון, המון דברים.

רונה: את רוצה להרחיב על היציאה בשאלה? אני חושבת שזו הגדרה מטומטמת, כאילו איזו שאלה?

תמוז: שאלה, כי כאילו הדת נותנת תשובות, ופתאום התשובות האלה לא מספיק.

רונה: תחת שלי תשובות.

תמוז: בסדר, בדיוק, אז התשובות האלה לא מספיקות, ולכן יוצאים לשאול עוד פעם, מה קורה, מי מסדר כאן לדברים? אני אגיד לך משהו, אני לא יודעת אם אני רוצה לדבר על זה, אבל אני אגיד לך שמאז שיצאתי בשאלה, וככה הבנתי מה מאוד מאוד הפריע לי בתוך הדת, היה לי מאוד קשה עם כל מיני טקסטים, או דברים שמזכירים את אלוהים, או נגיד סתם במהלך איזושהי תקופה מאוד נמוכה, בדיקות שהיה לי ב-2019 נגיד, קצת קראתי את קייטי ביירון, שיטת העבודה, ומדברת שם על אלוהים, ואני כזה תעזבו אותי, מה עכשיו אלוהים, או כל ה-12 צעדים, לא 12 צעדים, נו איך קוראים, זה ה-AA, או כן גם, ואז כאילו ישר יש לי כזה התכובצות, ולא בא לי, ואז קייטי ביירון הזאת, אני לא אפרט על זה מי שרוצה שיקרא, אז היא בעצם רשמה שאם המונח אלוהים קשה למישהו, אז אפשר להתייחס אל זה בתור מציאות.

כלומר, להחליף את המילה "אלוהים" במילה "מציאות". וואו, היא עשה לי בדיוק.

רונה: וואו.

-היא בסדר?

חבל על הזמן.

-כן.

-כוח גדול מאיתנו.

אי אפשר להריב איתו.

אפשר לקוות, אפשר להתפלל.

להתפלל למציאות?

-כן.

-פחות נראה לי.

-כן, כן, מה זה כוונות, מה זה כוונות.

דובר א: כן, להתכוון, בסדר.

דובר ב: אבל כן, ברגע שאני עושה את ההחלפה הזאת, כל טקסט אני יכולה להתמודד איתו עכשיו.

-כן.

-כן.

אז כן, שצאתי בשאלה, כי פשוט באמת היו לי שאלות לגבי הממסד הדתי, לגבי אלוהות שמתבוננת בנו.

ופחות סבתא שלי אומרת לי, סבתא שלי, שהיא כן דתייה, גם שאני מורכב.

אז מה, את לא מאמינה?

אני לא מאמינה באל שמסתכל ואומר, הוא לא עשה ככה, אז אני אתן לו כזה. אולי יש איזושהי אלוהות, אבל לא אלוהים שאת מכירה, כאילו אצלי, בכל מקרה, לא פוסלת שום דבר.

רונה: אלוהי המציאות.

תמוז: כן.

רונה: רגע נו, מה התחלת להגיד? שיצאת בשאלה, שיצאת בתשובה, שיצאת בסימן שלה… אה זהו, נזכרתי! רציתי לשאול אותך עם כל ה… כי את אישה מאוד מגוונת.

תמוז: כן.

רונה: אוקיי, מה לעשות, כן. ואת יודעת, והייתי רוצה לומר שאת מגוונת, לא בשפיצים, אלא במעגלים. כאילו שאת מאוד כזה, אם הייתי מציירת אותך, אז הייתי מציירת משהו מאוד כזה, ועגול כזה.

תמוז: ספירלה?

רונה: לא, לא ספירלה, ספירלה זה יותר משהו במקום… אבל כאילו, אבל רציתי לשאול אותך, האם את חושבת שהחופש המחשבתי הזה, זה משהו שאת קיבלת אותו מ… כלומר, זה משהו שאת חושבת שקיבלת אותו מהחיים שלך, ממי שאת, או שתמיד היית כזאת?

תמוז: הייתי ילדה כבדה, מאוד, כלומר, סופר רצינית, סופר סופר סופר סופר ביישנית ורצינית, והולכת על פי החוקים, אבל גדלתי בבית מאוד פתוח. הרבה אנשים אולי היו מגדירים את ההורים שלי כהיפים, למרות שאם תשאלי אותם הם לא.

רונה: אני גם הייתי מגדירה אותם.

תמוז: אני בטוחה שזה נתן לי, כלומר, גדלתי בבית מגוון עם המון המון. אנשים שביקרו אותנו והמון דעות והורים שלי עצמם מאוד מאוד פתוחים ואני חושבת שזה קרה, כאילו הייתה לי גישה לספרייה.

קראתי מאז, כאילו, מאז הילדות המון המון חומר, כאילו, לאו דווקא תואם וזרמו איתי בכל מיני, כלומר, ביקשתי לבוא לבית ספר דתי בגיל מאוד צעיר, והסכימו, ועברתי לפנימיה, כלומר, נתנו לי המון חופש, למעשה, ו… ויכולתי לחקור, נכון? (צליל בכי נשמע מרחוק) שמעת תינוק?

רונה: כן.. אמאלה מה זה?

תמוז: אולי נוח בוכה, בבית.

רונה: אומייגאד! זה כאילו שומעים את הרעשים בתוך הראש שלך.

תמוז: כן.. (צוחקת)

רונה: יפה. זה לא אפקט.

תמוז: כן, אז כזה, היה מותר לי לחקור, אני חושבת, ולשאול, וזה נראה יפה מה ש… וגם, יש דברים שהם מאוד, כזה, כלומר, כמו שאמרתי, שהבחורה הזאת נורא מצאה חן בעיני, וזה היה, נראה לי, מאוד טבעי, ויש דברים שפשוט, באמת, אני מרגישה שעולים מתוכי, ולא...

כלומר, לא יודעת, פשוט קיימים שם, וזה כזה שילוב של החופש שניתן לי, ובאמת, מי שאני, כאילו, אני קראתי יומנים שלי מילדות, כאילו, כן, היה לי כל מיני בסיסים כבר מאז, כמו הדברים שאני מזהה גם היום, כזה, כמו...

רונה: מדהים. אבל אפשר להסכים שהמגבלות כזאת נתנו לך חופש.

תמוז: מאוד מאוד, אני הגדרתי לעצמי, שהייתי עובדת טובה לפני זה, זה כאילו, בזה הסתכל, כן, הייתי עובדת מאוד טובה, מאוד מסורה, אולי הייתי תלמידה טובה, אולי, כלומר, היה לי, וואו, תקשיבי, כאילו, כשחליתי, או כשאובחנתי, הראש שלי נפתח להרבה כיוונים.

הרבה, הרבה, הרבה, כאילו, פתאום יכולתי, פתאום, לאו דווקא הייתי עובדת טובה, אז הייתי חייבת להיות עוד דברים, ופתאום, מלא דברים הצטרפו לחיים שלי. והייתי מתנסה גם בהרבה דברים קודם, אבל זה עולם אחר, כי זה, לא יודעת, לא יודעת, לא יודעת למה.

לא יודעת, פשוט פתח לי עוד אלף דלתות, נראה לי.

רונה: מדהים. מדהים, הנכות משחררת.

תמוז: (צוחקת) הנכות משחררת.

טוב, רונה: תמוזי, אני רוצה להגיד לך שהיה מעניין לדבר איתך, תמיד מעניין לדבר איתך, אבל גם כשיש מיקרופון.

תמוז: מיקרופון, לא, אני חושבת שככה צריכות להיות הפגישות שלנו.

רונה: וואי, נכון שומעים אותי מעולה?

תמוז: כן, לגמרי

רונה: וואי, חלום חיים, ככה אני צריכה להסתובב בכל מקום.

תמוז: אני אגב, אני גם חושבת לפעמים ללכת עם אביזר שמע כזה שמקלט ומשדר, וגם יש אנשים שטוענים שאני מדברת חלש, אני לא לוחשת, אבל יש אנשים שטוענים דבר כזה, אני אומרת, אני אחבר אתכם, שישמעו אותי עכשיו על האוזן, די, כאילו,

רונה: שגם אתם כאילו תעשו משהו, שימו איזה מגבר.

תמוז: כן, נכון, הנה, זה מה שאנחנו עושות.

רונה: תגידי, יש לך איזה המלצה לתת לעולם, משהו ש...

תמוז: המלצה לתת לעולם.

רונה: נאמר, ספר, או הצגה, או חיתול, או...

תמוז: המלצה לתת לעולם, ספר, הצגה, או חיתול, וואי, כאילו, עולה לי רק ספר, מה זה, כבד יחסית, אבל שנקרא "דיבס, הילד המחפש אחר זהותו", שאני מרגישה שהוא מאוד עיצב אותי, שקראתי אותו מאז שאני ילדה, וזה ממש ספר תיאור טיפול פסיכולוגי של ילד, אבל האופן שבו המטפלת נותנת מקום לילד, זה היה קול כזה שלא הכרתי בחיים, כאילו, כמה, כן, ואני חושבת שמתוך זה אני רוצה להגיד, כאילו, באמת, המקום הזה של לאפשר לאנשים להיות מי שהם להקשיב הרבה, ולא לתת את התשובות או את הכיוון, אלא פשוט לאפשר לאנשים לצמוח, לאפשר לעצמנו כזה להתנסות, להתעניין, לגדול בעצם, אבל כן, בלי, כן, כן, כן, אז, כאילו, מאיפה הבאתי את זה עכשיו, אבל זה, ולנשום, ואתה יודע, זה כל השיט הרגיל כזה, לנשום, ולהיות בפשטות, אני חושבת,

רונה: להיות בפשטות זה, מאוד חשוב.

תמוז: תודה לך! הצלחנו!

רונה: תודה רבה, תודה לך, ממש, יאללה ביי. אז נראה לי שהגיע הזמן לגמור, תודה רבה, ואתם מוזמנים ומוזמנות להקשיב לכל הפרקים בפודקאסט, יאללה ביי.

[מוזיקה]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

34 views0 comments

Comments


bottom of page