top of page

לחישות ונשיכות, פרק 5 - אשה לסבית עם נכות שקופה בהורות משותפת לשתי ילדות עם אבא דראג קווין. מי אמר שאמהות זה לא מורכב?

Updated: May 23

לילך ואני מדברות על נכות שקופה אל מול נכות נראית, על איך זה להיות אמא לשתי בנות מושלמות בהורות משותפת עם אבא שהוא דראג קווין? על הסללה מגדרית במערכת החינוך, על קרחות, על אמנות שנוצרת על ידי נשים ועל החיים האלה, המתוקים מרירים.

מיניות, נכות, קולנוע, מגדר, טראש והקול האחר.



 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 31/07/2023.

רונה: [לוחשת] היוש! זה לא, זה לא עובר לי, זה הקול שלי. אתם ואתן על הפודקאסט "לחישות ונשיכות". אז בואו נדבר בשקט, אבל בווליום גבוה. על נכות, על מיניות, על קולנוע, על התשוקה לחיים ועל הכוח שבצבע. אני רונה, קולנוענית, נכה, מנחה למיניות, ג'ינג'ית ובפרפראזה על סימון דה בובואר. אני לא נולדתי רונה סופר, אני נהייתי רונה סופר וכך גם האורחות והאורחים שלי.

רונה: היי לילך.

לילך: מה המצב?

רונה: בסדר, מה קורה?

לילך: עמוס, עמוס, מעניין.

רונה: מטורף.

לילך: כן.

רונה: את מתרגשת לקראת ברזיל? ברזיללל?

לילך: אני חושב שאני עוד לא מעכלת את ברזיל.

רונה: כן?

לילך: כן. למרות שאני לא יודעת מתי כאילו זה ישודר, אבל כנראה שעד שזה ישודר אני אהיה בברזיל.

רונה: אמן.

לילך: וזה עוד שלושה שבועות וקצת. לחמישה שבועות אני והילדות.

רונה: וואי זה מטורף. זה מטורף.

לילך: כן.

רונה: כאילו את נוסעת עם שתי ילדות.

לילך: כן.

רונה: באיזה גילאים?

לילך: 8.5 ו-6.5.

רונה: ואת עצמך לא הכי מושלמת שיש.

לילך: אז א', לא יפה להגיד עליי דברים כאלה.

רונה: סתם, כפרה עלייך.

לילך: זה נורא מעליב.

רונה: את מושלמת ברמות על!

לילך: בדיוק.

רונה: אבל עדיין, יהיה לך קצת קשה.

לילך: אה, כן. בואי נגיד ש… אני תמיד מנסה להראות לילדות שלי את הצדדים החיוביים לזה שאני מתפרקת. אז אני כל פעם אומרת להן 'תראו איזה מגניב! בזכות זה שיש לי כיסא גלגלים, אנחנו חותכות את כל התורים!' עכשיו, הן לא רגילות לראות אותי בכיסא גלגלים כי בבית אני לא משתמשת בכיסא גלגלים. אני גם הולכת ואני יחסית עומדת על הרגליים, אבל שדות תעופה ותורים ומקומות כאלה שצריך לעמוד הרבה או ללכת הרבה, זה פשוט מעייף נורא.

רונה: שדות תעופה, זה ככה אם את באה בכניסה 'היי אני צריכה עזרה'?

לילך: בדיוק.

רונה: זהו? ופשוט לוקחים אותך בכיסא?

לילך: זה פשוט מדהים. הם גם אפילו לא שואלים אותך. את פשוט אומרת ולא שואלים אותך, מאמינים לך. רק נראה לי עצם זה שהן מאמינות לי לשם שינוי כאילו שהנכות שלי אפילו שהיא שקופה, פתאום אומרים 'יאללה סבבה, בואי'. ואני כזה אוקיי, אני אוהבת אתכם. [צוחקת]

רונה: זה באמת מדהים. רגע תגידי לי שניה, מעניין מי את, מה את?

לילך: מי אני, מה אני. אני לילך.

רונה: היי לילך.

לילך: היי… אני בת 46 ואני גם בת 23 ואני אסביר את זה עוד מעט.

רונה: תסבירי.

לילך: כי לפני 23 שנים עברתי תאונה מאוד מבאסת ומאז אני מרגישה שנולדתי מחדש. עכשיו לא בקטע המגניב כזה 'נולדתי מחדש, העולם נגלה לפניי', לא. פשוט אני מרגישה שמי שהייתה לפני זה מתה ויש מישהי אחרת שממלאה את המקום שלה. זה הקונספט הפחות נחמד. בתאונת דרכים ההיא נפגעתי בראש.

רונה: בת כמה היית בתאונה?

לילך: 23. רונה, את לא יודעת לעשות מתמטיקה.

רונה: ברור שלא.

לילך: גם כי יש לך פגיעת ראש. ופגיעות קוגניטיביות ומלא נזקים מלא שנים שלא יכולתי למצוא מה לעשות עם עצמי וזיכרון לטווח קצר גרוע. ודיבור שנפגע והייתי צריכה ללמוד מלא דברים מחדש ומלא דברים לא הצלחתי ללמוד מחדש. אז יש לי גם חבלת ראש שהיא נכות שקופה מאוד, לא רואים אותה עליי. מלא יגידו לי 'אבל מה, לא רואים עלייך, את נראית טוב'. לא בקטע של 'את נראית טוב…' פשוט,

רונה: את נראית טוב…

לילך: 'את לא נראית פגומה'. אממ אני אמא לשתי ילדות מהממות בהורות משותפת עם שני אבות. אחד מהם הוא דראג קווין, לפחות מישהו יודע להלביש אותן בשמלות.

רונה: אוי זה נהדר, זה פשוט נהדר.

לילך: ואני לסבית. ואני רווקה. יש מלא דברים כזה, מילים שהן מגדירות אותי, אבל כל ההגדרות האלה הן תמיד כזה, זה להכניס אותנו לקופסאות ואני אף פעם לא מרגישה שאני משתלבת בקופסא הנכונה.

רונה: אוקיי.

לילך: כן.

רונה: אממ רגע אז התחלת לספר שאבא של הבנות שלך הוא דראג קווין.

לילך: בוודאי.

רונה: הו מאמא.

לילך: כן. יש יתרונות בלעשות ילדות עם דראג קווין. להלן, אם הן רוצות ללבוש שמלות זה נורא מגניב. מצד שני, כשהילדות מתגלות כדרמה קווין בפני עצמן, זה פחות נחמד.

רונה: פחות חמוד.

לילך: כן. ואני אמורה לנסוע עם הדרמה קווין הזאת לברזיל.

רונה: אפשר להוציא אותו מהארון?

לילך: בוודאי.

רונה: את גיל נווה.

לילך: הוא לא היה בארון מעולם. אני חושבת.

רונה: אשר ידוע בשמו,

לילך: גלינה פור דה ברה.

רונה: הו מאמא כן, גלינה.

לילך: גלינה. שמופיעה ב-29 לחודש ב"וויקס טוק", סתם לא "וויקס טוק", באיזה אירוע גאווה. זה יוקלט לפני, ישודר אחרי, הכל בסדר.

רונה: דואגת לשווק אותו?

לילך: אני לא צריכה לשווק אותו, הוא משווק את עצמו נפלא. זה מצחיק כי כשהתחלנו את התהליך, אז איזו חברה לא הכירה אותו ואז כזה אמרתי לה 'בואי', היינו באיזו הפגנה ביחד, אני אפילו לא זוכרת איזה. ואמרתי לה 'הנה תכירי, זה אבי ילדיי העתידיים'. ואז הייתה שם איזו מישהי עושה לי 'תעמדי בתור, תעמדי בתור. יש מלא לסביות שרוצות אותו'. ואני כזה כבר הייתי בהריון בכלל. אני כבר הייתי בהריון בכלל ולא רציתי לדבר על זה עדיין. אמרתי לה,

רונה: השגת את כל הלסביות.

לילך: ואז רציתי להגיד לה כזה 'לא… אנחנו כבר בתהליך'. וגם גיל אומר לה 'כן, כן, אנחנו בתהליך'. והיא עושה לי 'לא, לא, תעמדי בתור, תעמדי בתור'. אז לא עמדתי בתור, אני חתכתי את התורים ועשיתי ילדות עם דראג קווין מהמם. ואז הבן זוג שלו הצטרף אלינו למשפחה. ואחרי שנולדה הילדה השנייה שלי, חטפתי עוד מחלה שקופה כי אם כבר להיות נכה אז למה להיות שנכה שרואים?

רונה: נכה בהיי קלאס.

לילך: כן. אז אני מעולה בלהסתיר מסתבר, אז חטפתי גם פיברומיאלגיה. ואחרי כמה שנים הסתבר שגם יש לי נוירופתיה שזה עוד שיט מעצבן. בקיצור, הגוף שלי עשה מלחמה שלמה נגדי. אם בהתחלה המוח שלי היה דפוק ולא תיפקד ב-level הקוגניטיבי, אחרי זה היה לי פגיעה של שרירים ואז נהיה לי פגיעה עצבית גם. סגרנו את כל החבילה ביחד, בלגן שלם.

רונה: נהדר. אפשר להתחתן איתך?

לילך: אני שמעתי שאת נשואה.

רונה: [צוחקת]

לילך: אז נראה לי שאת לא. אני לא בקטע של פוליאמוריה בינתיים.

רונה: הופה.

לילך: אבל אם יש מישהי אחרת, אני לא יודעת, שיש לי חשק על מתפרקת, היא מוזמנת לדבר איתי.

רונה: הנה, הנה היא באה. אפשר לדבר שניה על השיער שלך?

לילך: כן.

רונה: או יס! אז רק אני רוצה להגיד למישהו שאולי לא רואה אותך עכשיו, אולי. שלילך מסתובב בד"כ עם קרחת. מה קרחת, קרחת של לסביות בוצ'יות. עכשיו השיער שלך פרוע בטירוף.

לילך: נכון.

רונה: הוא באיזה אורך של חצי מילימטר.

לילך: אל תגזימי…

רונה: מטורפת!

לילך: יש כבר איזה 5 ס"מ של שיער. את יודעת כמה אני מקפידה ב… בלא להסתפר?

רונה: אני בטוחה שאת עומדת כל בוקר מול המראה ושמה קרמים.

לילך: לא. אממ… זה קטע כי נגיד הקרחת שלי שנורא מאפיינת אותי כבר 22 שנים בערך וכולנו חושבות שאני עושה אותה כי אני לסבית של החיים, היא סוג של הכרח.

רונה: או!

לילך: חלק מחבלת הראש שלי, יש לי פגיעה בראש למגע. כאילו יש לי רגישות מאוד, מאוד גבוהה למגע ולכאב. ובעצם מה שרובנו לא יודעות זה ששיער זז. וכשהשיער זז, כשאין לך שום בעיה ורגישות בקרקפת, אז לא אכפת לך, את לא מרגישה את זה. אבל כשיש לך רגישות לקרקפת זה מרגיש כאילו מעבירות לך נייר שיוף על הראש וזה כואב. וכשהוא ארוך נגיד כמו שהוא היה לי לפני שהייתה התאונה והוא מגיע לך עד אמצע הגב, הוא גם מושך כי הוא כבד. וזה הפך להיות עינוי.

רונה: זה למשל דברים שאני בטוחה שרוב האנשים בעולם אין להם מושג מה אמרת כרגע.

לילך: נכון.

רונה: שזה סבבה.

לילך: אני מאוד שמחה בשביל האנשים האלה.

רונה: כן, בכיף שלהם.

לילך: עכשיו, בגלל שבכל מקום רואות תמונה שלי נגיד, אז תמיד חושבות עליי שאני לסבית הארד קור כזה בוצ'ה רצינית, כבדה, קשוחה ועצבנית. בדיוק.

רונה: איאיאי.

[צוחקות]

לילך: שאני כל כך לא. אני כן יכולה להיות עצבנית אם מעצבנים אותי, אבל אני בד"כ אני נורא ביישנית ואני נורא עדינה ואני גם נורא, נורא נחמדה.

רונה: עדינה, בואי.

לילך: סליחה.

רונה: סתם, סתם. ברור ש…

לילך: אז אני חושבת שזו באמת בעיה. אבל מה שקורה בשנתיים האחרונות בגלל כל הבעיות האחרות הפיזיות שנוצרו לי, אני על המון, המון תרופות ועם קנאביס רפואי ואיכשהו נרגעה לי קצת הרגישות למגע. זאת אומרת, כבר לא כזה כואב לי הראש במגע בדרך כלל. ומכיוון ששנים אני רוצה לחזור להאריך שיער, אז אני עושה ניסוי. אני פשוט לא מסתפרת ונותנת לו להאריך את עצמו. אני קצת מסתפרת בצדדים כי זה האזור שתמיד יותר כואב לי ואני כאילו מפחדת לקחת סיכון. אבל זה נגיד כל פעם שאפילו קצת כואב לי, זה שוב פעם הפחד של כוסאומו מה אני שוב צריכה להסתפר? ומצד שני, אני יודעת שכולן אומרות 'ואי נורא יפה לך הקרחת, נורא יפה לך הקרחת' וזה, אבל לפעמים בא לי שיער. זה כמו שלפעמים בא לי לקום בבוקר ולהרגיש שלא כואב לי כלום.

רונה: את כזאת מוזרה.

לילך: נכון?

רונה: איי דונט נואו, מה יש לך בראש?

לילך: לא יודעת, לפעמים הפנטזיה של לקום בבוקר ולהתיישב במיטה בלי להרגיש לפחות שלושה איברים שאומרים לך 'היי… בוקר טוב… '

רונה: את שמעת היום בבוקר? היום בבוקר שתיתי קפה עם נעמה החמודה וסתם דיברנו על הפודקאסט שאנחנו הולכות לעשות היום. והיא אומרת לי, היא כאילו אומרת לי כזה באינסטינקט כזה 'וואי נכים שקופים זה הרבה יותר מבאס מנכים לא שקופים'. ואני רוצה לפתוח את זה איתך כאן עכשיו ולתמיד, מי מנצח בתחרות?

לילך: אין תחרות.

רונה: הופה!

לילך: די, אי אפשר לכמת כאב. אי אפשר לכמת כאב. את לא יכולה להגיד ש… כאילו אני יכולה להגיד שמי שמנצח בתחרות בגדול הכי מסכנים, סתם, לא הכי מסכנים, זה נכי צה"ל. ואז הם יתעצבנו עליי 'אבל אנחנו סבלנו! והיינו בצבא בשביל זה'. אבל מה שהכי מעצבן אותי זה נגיד כל מיני אנשים, אנחנו לא ננקוב בשמות כי אני לא בקטע של שיימינג, ששירתו בצבא, נפצעו בצבא ואז קיבלו תהליך שיקומי מטורף. קונים להם אוטו, קונים להם דירה, נותנים להם פסיכולוגים על ימין ועל שמאל, פיזיותרפיה על ימין ועל שמאל ומשכורת חודשית כל חודש כל זמן שהם לא עובדים. ואז הם באים ואומרים 'אם אני הצלחתי, כל אחד יכול'. אני כזה, לא!

רונה: קודם כל, אל תדברי ברבים, 'הם אומרים'.

לילך: תקשיבי, יש כמה כאלה שמרצים כאלה הרצאות השראה שבא לי להביא להם סטירה. יש כמה, אני יכולה לתת לך שמות של ארבעה. אני לא אגיד אותם עכשיו, אני אגיד לך כשנסגור את המיקרופון. אבל זה מעצבן כי להיפצע בגיל 23, לאבד את כל היכולות שלך, ביטוח לאומי לא מכירות בך כי הם לא מכירים בנכויות קלות מבחינתם, בנוסף נכות שקופה. הרכב שפגע בך, יש לו ביטוח אבל יש איזושהי מכסה מסוימת שחברת ביטוח מוכנה לשלם גם אם יש לך נכות שנחשבת לא הכי קלה. להשיג טיפולים, להגיע למצב שמאמינים לך בכלל שיש משהו ואז עם כל השיט הזה את צריכה להרים את עצמך בלי שום תמיכה, לשלם את כל הטיפולים לבד ולהיחנק.

רונה: כן. שזה למשל בעיות, אני אין לי מושג מהן.

לילך: נכון,

רונה: למשל שאת באה לתור ואני מניחה שאנשים לא רואים כמה קשה לך. לי אין את הבעיות האלה.

לילך: נכון.

רונה: אז זאת באמת שאלה האם עדיף להיראות מסכנה ועלובת נפש שכולם בתור יפנו את מקומם, יגידו 'יואו, יואו גברת, בואי'. סתמו! למי אתם קוראים גברת? או שכאילו, או שאת צריכה להוכיח את עצמך ולהגיד זה לא פייר שאנשים. אבל זאת גם כמו שאת אומרת, לא תחרות כי זה כאילו סתמו, מה זה משנה מי, מי סובלת יותר, זה כל כך לא מעניין.

לילך: אני חושבת שבתוך כל המצב המחורבן הזה. כי אין מה לעשות, להיות נכה ואני שונאת פוליטיקלי קורקט, את יודעת, את מכירה אותי. להיות נכה זה מחורבן. זה לא משנה אם את נכה שקופה או לא נכה שקופה, בנקודת התחלה יש בזה אלמנט מחורבן. יכול להיות גם אלמנטים מגניבים בתוך זה.

רונה: כן.

לילך: אבל נגיד, בואי נגיד כזה דבר.

רונה: אני חושבת שגם להיות לא נכה ולהיות מטומטמת זה גם לא.

לילך: זאת נכות בפני עצמה להיות סתומה, כן? לא, יש מלא נכויות אחרות שלא רואים אותן והן לא רשמיות נכויות והן פשוט על הפנים, כן? אני לא מזלזלת באנשים סתומים או חסרי רגישות או גזענים. זה גם סוג של נכות וזה גם מחורבן. אבל אני חושבת שבתוך הסיטואציה הזאתי של אני שאני כבר כמעט שלוש שנים במאבק עם ביטוח לאומי. עדיין הם לא מכירים בי כמו שצריך נגיד, אין לי עדיין פטור מתור. זאת אומרת, אם אני מגיעה לתור ואני רואה שיש מלא אנשים ואני ביום שנורא כואב לי ואני רועדת ברמה שאני בקושי מצליחה לעמוד, אין לי את האופציה להגיד אוקיי, יש לי פטור מתור אפילו. אין לי את הכרטיס הזה אפילו לשלוף אותו מהכיס כי ביטוח לאומי זה ארגון חרא.

רונה: את מבינה למשל שאני,

לילך: את אפילו לא צריכה לשלוף פטור מתור.

רונה: אני מעולם לא השתמשתי בכרטיס הזה.

לילך: כי רואים עלייך, איזה כיף לך.

רונה: 'יואו, יואו, בואי גברת, בואי'. עחחח…

לילך: הייתה איזו פעם אחת שהיה לי ממש, ממש גרוע והייתי עם מקל ההליכה ובסופר פארם מישהי שהייתה לפניי והיה לה מלא דברים ולי היה כולה איזה שניים, אז היא נתנה לי את התור שלה בלי שאני אבקש אפילו, אבל הייתי עם המקל.

רונה: אוי המקל כפרה עליו, המקל הוא באמת מסמן אותי. הוא מסמן אותי. אני זוכרת שפעם פגשתי איזה מישהו שלא ראיתי הרבה זמן והוא כזה הסתכל עליי ואני כזה 'היי!' ונראיתי לו מוכרת והוא לא ידע בדיוק מאיפה אני מוכרת לו. ואז אני מראה לו את המקל, אז הוא כזה 'אהה, היי מה נשמע?' כי זה 'אוקיי, זאת זאת עם המקל'.

לילך: כן.

רונה: 'עכשיו אני יודע מי זאת.'

לילך: את זאת עם המקל. אבל נגיד באמת, אני חושבת שמה שפה נגיד אצלי יותר בעייתי גם מעבר לזה, נגיד הקרחת שלי שמבחינתי היא מאוד הנכות שלי. היא מאוד, חלק גדול מהנכות שלי. הקרחת שלי.

רונה: מה זאת אומרת?

לילך: כי אני לא הייתי עושה קרחת אם לא הייתה לי חבלת ראש ככל הנראה. אני מאוד אהבתי את השיער שלי. היה לי שיער ארוך, הוא היה לי כיפי. בעולם הלסבי יש את הקטע הזה שכאילו זה גם איזשהו תיוג בתוך הקהילה הלסבית הקרחת. וככל הנראה שלא הייתה לי קרחת אם לא הייתה לי חבלת ראש. אז מבחינתי חבלת הראש שלי זה כמו כיסא גלגלים למישהי אחרת. מישהי בכיסא גלגלים, אז לי יש את החבלת ראש שלי ולי יש את הקרחת. אבל היא לא מזוהה בעיני אחרות כמו שלי יש את הזיהוי הזה מבחינתי. ולאמא שלי שהיא שונאת קרחות והיא תמיד אומרת 'זה לא רק את שלך אני שונאת כי את בת, אני שונאת את כל הקרחות'. גם האחים שלי, שניהם עם קרחת וגם את הקרחות שלהם היא שונאת.

רונה: אז אתם שלושה קירחים.

לילך: כן. כל הקרחות מבחינתה מגעילות באותה מידה וכל פעם היא יורדת לי על החיים על זה והיא כל פעם מקווה שאני אאריך שיער ואז כשזה לא קורה אני אומרת לה 'די כאילו תפסיקי לצפות שזה יקרה'. כאילו זה כמו לצפות שלאחותך שאין כף יד, תצמח לה פתאום כף יד חדשה. זה מהדברים שלא קורים.

רונה: לאחותה אין כף יד?

לילך: מה לעשות.

רונה: אה באמת?

לילך: כן.

רונה: אז נכויות זה לא חדש לה.

לילך: נכות לא חדש לנו במשפחה באופן כללי.

רונה: כי למה?

לילך: כי אבא שלי נכה צה"ל, נפצע כשהוא היה בצבא. אה והקאנטרי קלאב שלנו תמיד היה בית הלוחם.

רונה: אה נהדר. וגם את כאילו התעסקת עם נכים עוד לפני שקיבלת את התואר.

לילך: נכון. אני התנדבתי בבית הלוחם מגיל 12, עבדתי שם תקופה וכשהשתחררתי מהצבא בשנים הראשונות עבדתי המון עם נכים קשים. ההתמחות שלי הייתה בעיקר משותקים בארבע גפיים. והמשכתי לעשות את זה גם אחרי התאונה לתקופה.

רונה: אי פעם כאילו חוץ ממני, היו לך עוד חברות או בנות זוג שהן נכות?

לילך: יחשבו שאנחנו היינו זוג עכשיו לפי איך שניסחת את זה.

רונה: אוי… סתם היית מתה. היית מתה. לא הזיז לך.

לילך: אני חושבת שאחת מ"הבעיות" שלי, שזה בעצם היא לא באמת בעיה, אלא יתרון, זה שאני רואה קודם כל את האדם, את האישה שלפניי ולא את הנכות. זה לא מפריע לי בקשרים חברתיים, זה לא מפריע לי בזוגיות. סבבה, כאילו זה חלק. אבל זה לא הדבר העיקרי.

רונה: את חושבת שזה קשור לזה שאת בת? זה מעניין אותי למשל האחים שלך, את חושבת שהם גם כאלה? פתוחים לקבל נכויות?

לילך: [צוחקת]

רונה: מה?

לילך: איך אני אוהבת לדבר איתך כשאת לא זוכרת כלום. יש לי אח אחד, אנחנו גם לא ננקוב בשמות שיש לו רתיעה דווקא מכל דבר שהוא לא מושלם. וכשיצאתי מהארון היה לו מאוד קשה עם זה ובשנים שעבדתי בבית הלוחם והתנדבתי עם נכים גם היה לו מאוד, מאוד קשה עם זה. והוא מעולם לא קיבל אותי כמו שאני. וגם בשנים שהפכתי להיות נכה, בשנים הראשונות כאילו כשזה היה רק חבלת הראש, היו המון אינסידנטים שהיו נוראיים בעיניי של חוסר קבלה וחוסר הבנה וממש… נו, יש לזה מילה שהיא ברחה לי כרגע. הדחקה והכחשה שאני נכה, לגמרי, עד היום. זאת אומרת, מבחינתו זה לא קיים, זה לא נמצא, המצב שלי סבבה. אני עובדת על כולם. הוא וביטוח לאומי כנראה צריכים לעבוד ביחד. אחי השני לעומת זאת, הוא לא, הוא לא. זאת אומרת, הוא גם מאוד פתוח, לדעתי לא היה מבחינתו שום מגבלה בלצאת עם מישהי עם מגבלה, נכות או כל דבר אחר. אני לא חושבת שזה קשור לזה שאני בת. אני חושבת שזה קשור לזה שאני אני.

רונה: אוקיי.

לילך: אבל, אבל אני כן נגיד רואה בכל השנים שעבדתי במקומות עם נכים והתנדבתי במקומות עם נכים, אני כן רואה שאיכשהו לנשים נכות לרוב יהיה קל יותר למצוא בן זוג או בת זוג נכה. והפוך, נגיד גברים נכים, הם ימצאו בקלות בנות זוג שהן לא נכות.

רונה: אוקיי, כאילו את אומרת שנשים,

לילך: יותר סובלניות, יש להן, זה קצת סטיגמה אבל אולי אישיות מטפלת יותר, יותר סבלנות. אני כן יודעת שבזוגיות שהייתה לי עם מישהי בכיסא גלגלים, כן התפלאו ושאלו אותה. כאילו האם מי שהיא יוצאת איתה נכה גם.

רונה: אוי כן, שאלה,

לילך: אני בטוחה שאת מכירה את זה.

רונה: וואי זו שאלה מטומטמת.

לילך: כן, כי רק נכים צריכים לצאת עם נכים או רק נכות צריכות לצאת עם נכות.

רונה: כמובן.

לילך: ואם היא לא נכה, למה שהיא תסבול אותך? אם הוא לא נכה למה שיסבול אותך?

רונה: כמובן. כי הרי לא נכים הם כאלה מושלמים.

לילך: ברור.

רונה: כן, קל לשכוח את זה. אייאיי. אממ… אגב, נכון יש לך קטע עם חיות?

לילך: "קטע". כשאת אומרת את זה ככה זה נשמע קינק.

רונה: הו כן, קטע.

לילך: 'יש לך קטע עם חיות?' אה… אני מאוד אוהבת בעלי חיים, תמיד אהבתי בעלי חיים.

רונה: כן?

לילך: תמיד כשגרתי אצל ההורים שלי לא הרשו לי לגדל בעלי חיים. סיפור עצוב נורא.

רונה: באמת?

לילך: בחיי. ילדות עשוקה. הם הסכימו שיהיה לנו דגים. דגים זה לא חיה. זה לא מתקשר, זה לא, אח שלי טען מלא פעמים שהוא הצליח לאלף אותם, את הדגים. הוא עבד עליי נראה לי בהרבה דברים וגם בזה.

רונה: לאלף דג זה גאוני!

לילך: אבל מאז שיצאתי מהבית שלי ההורים שלי אני מגדלת מלא חיות. אני התנדבתי בבית חולים לחיות בר תקופה. שיקמתי ציפורים שנפלו מהקן, לימדתי אותן לעוף, גידלתי אותן עד שהן עפו. ואני מגדלת גם כלבה וחתולה.

רונה: ואת אולי רוצה להגיד לי משהו על כלב, סליחה, על חיות VS. אנשים. חיות, האם יש פה איזה מאבק בין חיות לבני אדם?

לילך: מאבק? לא יודעת, אני פשוט אוהבת הרבה יותר חיות כי חיות הן לא שיפוטיות, לא אכפת להן. את מבואסת, הם יתנו לך חיבוק, ילטפו אותך, ילקקו אותך כאילו. אני לא התאכזבתי מהחיות שלי אף פעם.

רונה: אבל את יודעת, אני כאילו, אני יש לי חתולה כמו שאת יודעת והיא חתולה, כפרה עליה, היא עיוורת.

לילך: קצת.

רונה: היא קצת חרדתית.

לילך: אוקיי.

רונה: עכשיו אני כאילו מסתכלת עליה ואני בטוחה שזה כמו שיש לי ילדה אוטיסטית.

לילך: [צוחקת]

רונה: את מבינה את הדימוי? כי היא לא מדברת איתי, היא לא מתקשרת, אבל היא מבינה אותי. אוהבת להימרח עליי.

לילך: לא, זה לא נכון שהיא לא מתקשרת, זה את פשוט לא מבינה אותה.

רונה: אה אוקיי, אז אני אשמה?

לילך: ברור. תמיד ההורים אשמים, את לא יודעת את זה? הילדה שלי מגיל שנתיים אומרת לי שאני תמיד אשמה. חיות מתקשרות. חתולים יודעים להגיד לנו בדיוק מה הם רוצים. הם יודעים לבקש את תשומת הלב שהם רוצים. הם יודעים לבקש את מה שהם צריכים. גם כלבים. אני מסוגלת להסתכל על הכלבה שלי ולשאול אותה מה את רוצה ולפי שפת הגוף שלה להבין מה היא רוצה ממני. זה את פשוט לא מספיק קשובה.

רונה: אוי נו.

לילך: אבל אל תשוויצי בחתולה העיוורת שלך, לי יש חתולה עם שלוש רגליים.

רונה: או יופי.

לילך: זה קרב של נכות. למי יש יותר נכים ונכות בבית.

רונה: סתם, אני חושבת שחתולה נכה והיא גם ג'ינג'ית, אז בכלל, סגירת מעגל נהדרת בשבילי. אגב, רציתי לשאול אותך לגבי הבנות שלך.

לילך: מהממות.

רונה: מהממות. שכאילו, איך את רואה שהן שונות בגלל המצב המשפחתי נאמר שלכם או האבא שלהם שהוא דראג קווין או אמא שלהם שהיא לסבית משוגעת, זאת את. זוט עני.

לילך: זוט עני.

רונה: לה לה לה.

לילך: אני חושב שהטעם המוזיקלי שלהן נורא מגוון. כאילו אני משמיעה להן מלא שירים של זמרות ברזילאיות ואלאניס מוריסט ודברים כאלה יותר,

רונה: את ברזילאית?

לילך: אני נולדתי בארץ אבל שני ההורים שלי ברזילאים.

רונה: זהו את מדברת פורטוגזית?

לילך: אני מדברת פורטוגזית, אבל עם מבטא של ארגנטינאים בכלל, אבל בסדר.

רונה: התבלבלתי עם דרום אמריקה.

לילך: כי יש לך חברות דרום אמריקאיות אחרות.

רונה: זה נכון.

לילך: אז אני גם מדברת עם הילדות שלי פורטוגזית מאז שהן נולדו.

רונה: תגידי משהו בפורטוגזית פליז בבקשה! פליז תגידי, תגידי, תגידי.

לילך: רונה, אנחנו נטפל בסטיות האלה שלך אחר כך.

רונה: לא, לא, נו בבקשה, בבקשה, תגידי, תגידי.

לילך: נו אבל מה את רוצה שאני אגיד?

רונה: תגידי ש, תגידי משהו נו.

לילך: אגומה קויזה.

רונה: יותר ארוך.

לילך: אוקיקסה קה קאופלו.

רונה: הו יס.

לילך: אני ידעתי שזה עושה לך את זה.

רונה: כן, חולה על שפות.

לילך: אני יודעת. אז אני מדברת עם הילדות שלי פורטוגזית מאז שהן נולדו. ויש להן אבא דראג קווין ויש לו בן זוג שהוא לא דראג קווין, אלא פעיל חברתי אחר. והילדות האלה שונות בהרבה מאוד דברים. נגיד מגיל כלום התחילה קורונה, הן יודעות איך מארגנות הפגנות כי הן היו מארגנות הפגנות.

רונה: גיל הוא פעיל חברתי?

לילך: גם גיל פעיל חברתי. גיל הוא דובר של "אמנסטי ישראל" ואורי הבן זוג שלו עובד ב"עומדים ביחד" שזה גם ארגון חברתי. והילדות האלה מגיל שנתיים וקצת יודעות איך מארגנות הפגנות.

רונה: וואי זה כאילו טרלול על מלא.

לילך: נכון.

רונה: אוף.

לילך: אנחנו הכי שמאל רדיקלי קיצוני דאעש אצלנו בבית בהתאם לתקופה האחרונה. ואני חושבת שבמקום מסוים בגלל שהן מאוד גדלות לתוך זה, הן גדלות למשפחה שהיא אנחנו, הן סבבה עם זה. אין להן איזשהו להתבייש בנו בינתיים או להרגיש רע איתנו.

רונה: בינתיים.

לילך: בינתיים. את יודעת, יגיע גיל ההתבגרות,

רונה: כן, כן.

לילך: למרות שאצל ליאור הוא הגיע כבר בגיל שנתיים, אבל יגיעו לגיל ההתבגרות וכנראה שיהיו בעיות סביב זה. אבל בינתיים הן ממש מהממות. ליאור נוטה לחפש לי דייטים והן מנסות להכיר לי נשים במגרשים ציבוריים. נגיד אם הלכנו לטיולים בגינות ציבוריות ויש עוד ילדים, אז היא תקלוט את האמא שהיא כנראה קצת לסבית או משהו וכזה תנסה לעשות קאצ'ים ואז תגיד לי 'אמא, תקחי את הטלפון שלה, אני רוצה להיפגש עוד פעם עם הילד שלה, הוא חמוד'. אני כזה 'מה? מה קורה פה?' היה תקופה שליאור, היו לה טענות שיש מישהי בארמון שמחכה לי. ניסיתי להסביר לה שאבא הוא המלכה שבארמון ולא אני. זה לא עבד לי. אבל אני באמת חושבת שבמקום מסוים בעולם שאנחנו חיות בו שזה ת"א ויש להם בכיתה עוד ילדים בהורות משותפת ועוד ילדות בהורות משותפת ועוד משפחות ועוד כל מיני מגוונים. או ילד שיש לו ארבעה אבות כי זוג, נפרדו, וכל אחד יש לו בן זוג חדש. אז יש ילד שיש לו ארבעה אבות. אז אנחנו לא הכי אקסצנטרי.

רונה: ואגב זה, מה לגבי הזהות המינית שלהן?

לילך: זה שלהן.

רונה: באיזה גילאים הן?

לילך: 6.5 ו-8.5.

רונה: כן.

לילך: זה שלהן, אין לי מושג. כאילו מה, מה אני רוצה שהן יהיו?

רונה: לא, מה פתאום. נראה לך שאני אשאל אותך שאלה כזאת?

לילך: לא, אני יכולה להגיד לך אבל מה אני רוצה שהן יהיו. את רוצה לשמוע?

רונה: כן, אני רוצה.

לילך: אני רוצה שהן יהיו מאושרות ושיהיה להן טוב.

רונה: ידעתי שתענה תשובה מתחכמת.

לילך: נו אבל מה את רוצה? אבל זה נכון, לא אכפת לי.

רונה: סבבה. מה שאני שואלת אותך זה, את יודעת, הן לא בנות שגדלו לשמלות ורודות ולצמות,

לילך: תגידי, את חיה בסרט?!!?

רונה: הסללה מגדרית כמו שבדרך כלל,

לילך: אבל הן כן גדלו להסללה מגדרית. מעצם זה שהן היו במערכת החינוך. כי מהרגע שאת נכנסת למערכת החינוך, את לא יודעת את זה כי אין לך ילדים ונראה לי את פחות חשופה לזה. טפו, יש לך מזל. אבל מהרגע שאת מכניסה ילדות למערכת החינוך, אנחנו מקבלות הודעה לקראת יום שישי, 'יש קבלת שבת ביום שישי, שהבנות יבואו לבושות חגיגי בשמלות והבנים בחולצה לבנה'. ככה.

רונה: וואו! אמאלה!

לילך: הילדה שלי מגיעה הביתה עם משפטים שרק בנים לובשים ורוד. אה רק בנות, סליחה, לובשות ורוד. נו באמת.

רונה: רק בנים זה טוב.

לילך: הלוואי רק בנים. רק בנות לובשות ורוד ובדיוק אבא שלה עם איזו חולצה ורודה כזאת עם פרחים והוא אומר לה 'וואט? מאיפה הבאת את המשפט הזה?' ויש שלב כזה שמרוב שהן מסלילות אותן בבית ספר, בגן, זה יותר בגן, נהיה אובססיה לשמלות. כי כולן. ולבת מחמיאים כשהיא נכנסת לגן, מחמיאים לה כשהיא לובשת שמלה. אם היא תבוא עם חולצה נורא יפה ומכנס נורא חמוד, לא יחמיאו לה. מחמיאים לה רק כשהיא מגיעה עם שמלות וזה כאילו מינורי, אבל הן קולטות את זה בניואנסים הכי קטנים. לא רק הילדות שלי, הילדות של כולן.

רונה: כן…

לילך: ונוצר מצב שילדות מפנימות את זה, שהן יפות רק כשהן בשמלות כי רק בשמלות יחמיאו להן. ואז איזה יום אחת מהן אמרה לי 'אמא, אני יפה רק כשאני בשמלה'. אמרתי לה 'אוקיי, אם זה מה שנעים לך מעולה'. 'למה את לא לובשת שמלות?' -'כי אני לא אוהבת וזה לא נוח לי'. 'אבל זה יפה'. אמרתי 'בעיניי לא. לי זה לא מתאים'. או שהיא באה ואמרה לי משפט אחר נפלא שצריך להוציא אותו מהלקסיקון של מורות או גננות בכלל. זה 'שאפשר לעשות ילדים רק אחרי שמתחתנים'. ובת"א שיש משפחות חד מיניות ויש אימהות יחידניות, יש זוגות של אבות, מגוון של דברים, זה לא משפט שאמורים לשמוע אותו בכלל כי זה לא נכון. ואת יודעת מה הייתה התשובה שלי על זה?

רונה: נו,

לילך: 'תשמעי, זה כנראה עובד גם קצת אחרת כי אבא ואורי התחתנו אחרי ששתיכן כבר נולדתן'.

[צוחקות]

רונה: כן…

לילך: אבל מלא פעמים אמרו לי 'איפה בעלך?', אפילו לא בן זוג שלך, 'איפה בעלך?' כאילו יש עליי בעלות מעצם זה שאנחנו עשינו ילדות. הוא האבא, היא האמא, סבבה אתם נשואים, אתם בני זוג. הוא הבעלים שלך, שם עלייך קולר על הצוואר.

רונה: כמובן, כן.

לילך: ומלא פעמים הוא קיבל 'אשתך'. אנחנו בד"כ מגיבים לזה יחסית בסובלנות ובהסברה, אבל נגיד משהו שקלטתי בשנתיים האחרונות, שכל החיים שלי הייתי מתנדבת. כל השנים. באמת, אני לא יכולה לספור בכמה ארגונים ובכמה דברים התנדבתי בחיים שלי. אני מתנדבת סדרתית מגיל 12 וטיפה אחרי הלידה השנייה הפסקתי להתנדב כי זה היה יותר מדי.

רונה: מה זה להתנדב? איפה למשל?

לילך: התנדבתי בבית הלוחם מגיל 15 כמעט עד הצבא. התנדבתי בבית לוינשטיין תקופה עם אנשים שעברו חבלת ראש. מפתיע נכון? לפחות היה לי את הכלים לטפל בעצמי בהמשך. התנדבתי בוועד למלחמה באיידס. התנדבתי באגודת הלהט"ב. התנדבתי במרכז להצלת חיות בר. התנדבתי במרכז להצלת צבי ים. הקמתי קבוצות חברתיות בכמה ארגונים להט"בים. התנדבתי בחושן שזה ארגון הסברה קהילתי. בואי נסיים את זה פה כי זה בערך מה שאני זוכרת.

רונה: אני בדיוק שמעתי טענה שנשים מאוד נוטות להתנדב, אבל אף פעם לא ב… מה ההגדרה? נו. של… נו, של… אממ… וואי ברחה לי המילה.

לילך: שתי פגועות ראש מדברות, כמה פעמים יאמר 'ברחה לי המילה' בשיחה?

רונה: נו, של… טוב עזבי אותי.

לילך: לא במקומות של… מוניציפליים כאילו?

רונה: כאילו של כוח. של מוקדי כוח.

לילך: אני חושבת שיש פה כמה אלמנטים. מאוד קשה לנשים להתברג בעמדות כוח באופן כללי. גם כשהן מאוד מנסות. חלק מהסיבות הן נסיבתיות. כאילו את יולדת, את נכנסת להריון, את צריכה לפרנס, את תמיד תרוויחי פחות מבן הזוג שלך. מהרגע שיש ילדים, לא משנה כמה את הפמיניסטית הכי גדולה, בסופו של דבר, רוב נטל העבודה על הילדים יהיה על האמא. גם כשאת פמיניסטית הכי גדולה. וזה נעשה באופן הכי לא מתכוון, אבל זה פשוט קורה. ואז אין לך יכולות יותר להמשיך להתנדב או להמשיך לקחת דברים. ואז גם בעבודה היכולות שלך נפגעות ואת טיפה נזרקת אחורה. יש מקרים נדירים שזה לא באמת ככה, זה נכון. אבל בפועל, זה יותר קשה. אני מהרגע שנולדה הבת השנייה שלי הפסקתי כמעט להתנדב באופן רשמי. מה שאני עושה, אני עושה כל מיני התנדבויות שהן לא רשמיות. נגיד, הסברה בבית ספר על להט"ביות, על טרנסג'נדריות, כאלה בקטנות כי זה חלק מהמערך שלנו. כי כל יום בערך אני מקבלת שאלות או תהיות. ונגיד, אם אני בהקשר הזה של אימהות והורות וכל זה, נגיד מישהי באה אליי ואומרת לי 'אה אנחנו רוצים לקבוע פליי דייט עם אחת מהילדות', אני אומרת 'דברו עם האבא, זה התפקיד שלו'. מסתכלות עליי כאילו נפלתי מהירח.

רונה: וואו.

לילך: כאילו 'למה? איך את מעזה לבגוד בתפקיד שלך ולתת לאבא תפקיד?'

רונה: תקשיבי, אני חייבת להגיד לך שאתן כאלה מפגרות.

לילך: אני?

רונה: כאילו באמת. לא, באמת, באמת. כאילו את כזה מתמרדת נגד זה, אבל באמת כל ה, כל הנשים בחיי למשל, שהן מאוד את יודעת, מאוד אינטליגנטיות, מאוד מתקדמות, מאוד זיבי, אבל בסופו של דבר, בסופו של דבר, כולן באמת שבויות באיזושהי פטריארכיה מטומטמת הזאת. שכאילו באמת, גם אני מניחה שזה משהו שהוא נוח. מן את יודעת, לקרוא לעצמי על שם בעלי בשם משפחה שלו. זה באיזשהו מקום למחוק, זה משגע אותי שנשים כאילו מוותרות על שם המשפחה שלהן. והגברים לא מוותרים עליהם. כאילו מה זה השטויות האלה ומה זה, כאילו אני רוצה להגיד הסללה אבל זה גם יותר מהסללה, זו איזושהי בחירה של דרך.

לילך: זה לא בהכרח בחירה של דרך כמו הסללה מאוד חזקה לשם. ואני אגיד לך גם משהו אחר. עצם העובדה שבאופן כללי וזה קצת מעליב אותי שאת משווה אותי לסטרייטיות.

רונה: סליחה.

לילך: אבל כאילו, באמת אני לא שם. ואני חושבת שבאמת בתוך המערך שלנו של ההורות שלנו אנחנו מאוד לא בתוך המערך הזה של זוגות רגילים. אבל אני חושבת שכל העניין הזה של הסללה כולה, זה מתחיל מאז שאנחנו תינוקות. זה מתחיל בכל הסיפורי ילדים, זה מתחיל מכל תוכניות הטלוויזיה. עכשיו בשנים האחרונות כן יש תכנים להט"בים בטלוויזיה, להטב"קים אפילו בטלוויזיה או בתקשורת.

רונה: הו יס! מה זה להטב"קים? תגידי בקול.

לילך: די נו הייתה לך פה, היו לך פה קוויריות שדיברנו לפניי.

רונה: תגידי בקול, תגידי.

לילך: לסביות, הומואים, ביסים/ביסיות, טראנסקסואלים/טרנסקסואליות וקווירים למיניהם…

רונה: או יה.

לילך: אבל אני אומרת כזה דבר. כשאני גדלתי ואני כולה בת 46, לא היה שום תוכן כזה בשום מקום. לא היו לך דמויות להערצה. כל ספרי הילדות וה"דיסני" המחורבנים שגדלנו עליהם תמיד היה שם גבר-אישה, אישה מסכנה שהייתה צריכה את הגבר שיציל אותה כמו כל הנסיכות של "דיסני". ואת גדלה בתחושה שאין לך מה לעשות. את חייבת להתחתן, למצוא מישהו, להתחתן איתו, לעשות איתו משפחה, להקים ילדים. שאין אופציות אחרות. עכשיו, בשנים האחרונות יש קצת שיח אחר ועדיין אני חושבת שהקביעה הזאת שאם את לא אישה ואת לא נכנסת להריון ואת לא יוצרת משפחה משל עצמך. משפחה משל עצמך ולעשות ילדים וילדות, את לא נחשבת.

רונה: כן וזה אגב, אממ… גם רציתי לשאול אותך. כלומר, אני יודעת מה את חושבת על אומנות ותרבות. אממ… שנעשו ע"י גברים ונעשו ע"י נשים. בואי תספרי לנו מה את חושבת כי אנחנו באמת לא יודעים.

לילך: מה אני חושבת על אמנות ותרבות שנעשו ע"י גברים וע"י נשים? אני חושבת שיש בהם רבדים מאוד, מאוד שונים. אני חושבת שבגדול תמיד יש יותר מקום לגברים בעולם הזה כי לא נותנים מספיק מקום לנשים בהכל. אם זה ברדיו, אם זה במוזיקה, אם זה בספרות. תמיד איכשהו נשים נזרקות הצידה. והרצונות שלנו מושתקים ומשתמשים בנו בתור אובייקטים בשלטי חוצות וממזערים את המקום שלנו. ואני כהחלטה מודעת לפני כמה שנים החלטתי שאני מפסיקה לצרוך את התרבות שלי כמו שנותנים לי אותה לפרצוף ומתחילה לצרוך אותה באופן מודע יותר. בין אם זה לראות יותר אמנות שנעשית ע"י נשים. בין אם זה לקרוא ספרים שנכתבו בעיקר ע"י נשים. זה לא אפליה מסודרת נגד גברים. זאת אומרת, אם אני אקבל המלצה על ספר שנחשב ממש, ממש טוב שכתב אותו גבר, אני אנסה.

רונה: אוי נו שמענו עלייך. שטויות.

לילך: זה לא נכון.

רונה: זה שטויות, ברור שזה נכון. אם אני מזמינה אותך לסרט, את תגידי לי 'מה לא זה ע"י גבר'.

לילך: זה לא נכון, זה ממש לא נכון. את סתם מעלילה עליי עכשיו. אני כן אעדיף לצרוך את התרבות שלי מנשים כי היא נעשית טוב יותר, כי אני מתחברת אליה יותר.

רונה: תקשיבי, אני רוצה להגיד לך שכאילו, קשה לי עם הדעה הזאת שלך.

לילך: מעולה.

רונה: אני כאילו אומרת, אני רוצה את האמנות שלי טובה.

לילך: נכון.

רונה: אני מודה שלמשל סדרה כמו "הסמויה", לא, כן, "סמויה" או "היורשים" אני פשוט לא מסוגלת לראות את הסדרות האלה כי זה כ"כ הרבה גברים, בין גברים וגברים, סדרה שנעשתה ע"י גברים שנעשתה לגברים. וזה באמת, זה קשה מנשוא כאילו. אבל אני חושבת שעדיין לפסול, לפסול יצירה בגלל שהיא נעשתה ע"י מישהו עם פין,

לילך: אני יכולה להגיד לך, אני יכולה להגיד לך שבמלא מקרים אני לא בודקת. חוץ מספרים, סבבה? את לוקחת ספר, אין מה לעשות, את רואה את השם של מי שכתב. זה לא שאני אראה שכתב את זה ג'יימס ואני ישר אגיד 'לא', אוקיי? אבל נגיד בקולנוע אם ראיתי איזשהו טריילר של סרט והוא נראה לי מגניב, אני אלך. אני לא ישר אגיד 'לא', אוקיי? אבל כן נגיד כשאני הולכת לראות סרט כמו הסרט שראינו לא מזמן 'סוף טוב' שנעשה by the way גם על ידי אישה וגם ע"י גבר.

רונה: קיצוני.

לילך: קיצוני, במאי ובמאית.

רונה: וואו.

לילך: סרט נפלא. מבוסס על מחזמר של ענת גוב. לא משנה כמה יגידו לכם שהם הרסו את המחזמר, זה לא נכון. זה קולנוע, זה נעשה אחרת מתיאטרון, אין מה לעשות. אבל הוא סרט נפלא בעיניי והקאסט שלו שכולו נשי. יש שם כמה גברים על הסט? שניים?

רונה: כן, אולי.

לילך: אולי. הוא מדהים. והוא, יש בו אלמנט,

רונה: אני אמרתי לך מה הייתה הבעיה שלי עם הסרט.

לילך: בסדר. אבל זו הבעיה שלך כי את קולנוענית ואת מסתכלת על זה מ-level אחר.

רונה: מה לעשות.

לילך: נו בסדר.

רונה: תסריט, כאילו מה.

לילך: אבל את גם ראית את ההצגה ובגלל זה יש לך,

רונה: לא ראיתי את ההצגה.

לילך: שמעת עליה רק?

רונה: ממך.

לילך: אוקיי, אני לא יודעת, לא זוכרת דברים.

רונה: כמובן.

לילך: אבל,

רונה: תירוץ נהדר.

לילך: אבל אני אומרת שבאמת לראות סרט, את יודעת מה? היה את הסרט וואי אני עכשיו לא זוכרת איך קראו לו. סרט שנעשה עם אמה תומפסון, אוקיי? דיברו עליו מלא. סרט שגם נעשה, מה?

רונה: זה שאישה מבוגרת,

לילך: ראית את הסרט הזה?

רונה: ברור שראיתי.

לילך: הוא סרט נפלא! וכל הקאסט שלו היה נשי. ויש בו משהו מדהים. ויותר מזה, את רואה שם אישה בגיל 60+ שנראית כמו אישה בת 60+. שהיא לא נראית שמתחו אותה מכל הכיוונים, עשו לה בוטוקס מכל הכיוונים, שאת רואה עליה שהיא נראית בקושי בת 40 כי היא צריכה לעמוד בקצב. ויש משפט מדהים שנאמר ב"סוף טוב" דווקא, בסרט שראינו. שהיא אומרת "את חשבת שסרטן דרגה 4 זה קטלני? תנסי להיות אישה מעל גיל 50 בהוליווד". וזה נכון. מעלימים אותנו מכל מקום. ומעל גיל מסוים בכלל אין לך ערך. אז כן, מבחינתי אני דווקא רוצה לראות את התרבות שוליים הזאת.

רונה: הסרט הקודם נקרא "אף פעם לא מאוחר".

לילך: וואי נכון.

רונה: אישה מבוגרת ששכבה עם גברבר צעיר כאילו,

לילך: כן.

רונה: ואני בתור אישה ששוכבת עם גבר צעיר ממני ב-10 שנים, מאוד, מאוד, מאוד, מאוד מפרגנת. סתם וגם באמת, באמת הקטע הזה שאת יודעת שכאילו לכל אחת מגיעה מיניות.

לילך: נכון.

רונה: לכל אחד. וזה לא משהו שאנחנו צריכים למנוע מעצמנו בגלל הגיל שלנו או בגלל שהגוף לא בדיוק כמו כולם. או כאילו מי רוצה להיות כמו כולם? מה זה מעניין?

לילך: מה זה כמו כולם? את יודעת זה מן קטע כזה שאומרים 'מה זה מושלם? מה זה נורמלי? מה זה כמו כולם?' מה ההגדרות?

רונה: נו,

לילך: אני לא יודעת. כי אני חושבת שאין בן אדם באמת שאם את תסתכלי על הדיפולט, אין בן אדם או אישה בלי משהו. לכולנו יש משהו. לחלק מאיתנו יש איזושהי הפרעה אישיותית קטנה שלא בהכרח נחשבת ב-DSM, אבל יש משהו. לחלק מאיתנו יש איזשהו כאב ברגל שיושב שם, מחרפן אותנו ברגעים הכי קטנים. לחלקנו יש דימוי גוף. אז אני אומרת, אין כזה דבר באמת מושלם. זה לא קיים. גם לא נורמלי, נורמלי זה גם לא קיים.

רונה: זה כמו כל הדיבורים שכולנו נכים. די, די, די.

לילך: זה לא כמו דיבורים שכולנו נכים.

רונה: תעשי לי טובה.

לילך: לא, זה לא כמו שכולנו נכים. יש נכות גדולה ויש דברים קטנים. כי אני לא באמת מאמינה בקונספט שיש אנשים מושלמים, זה לא קיים. אני לא אומרת שכולם נכים, אבל אני לא אומרת שיש כזה דבר מושלם. מבינה מה ההבדל?

רונה: אה אוקיי, סבבה. וגם מה זה מעניין להיות מושלם?

לילך: זה לא מעניין. לא יודעת כאילו, אני הייתי מוכנה לוותר על כמה דברים, אבל כאילו… [צוחקת]

רונה: על מה היית מוותרת? על מה היית מוותרת?

לילך: כרגע?

רונה: כן, כרגע.

לילך: על כאב כרוני.

רונה: שמה זה אומר?

לילך: שזה אומר לחיות בלי כאבים. כאילו בסדר, פעם ב כאב ראש מדי פעם. זה אבל אני 23 שנים חיה עם כאב כרוני. כבר 23 שנה כואב לי הראש.

רונה: איך זה מפריע לך בתפקוד?

לילך: תראי, כאב ראש זה גם תלוי בעוצמות שלו, כן? הבעיה היא שמהרגע שאת מתחילה עם כאב כרוני גם סף הכאב שלך עולה. נגיד אם פעם הכאב ראש שאני כרגע איתו, היה נחשב 9 מבחינתי, כרגע הוא 4 מבחינתי כי כבר התרגלתי אליו, הוא שם כל הזמן. אבל מהרגע שנגיד גם נוספו לי עוד כאבים למשוואה, שאני כבר לא רק כואב לי הראש. כואב לי הראש וכואבות לי הרגליים וכואב לי הגב וכואבות לי האצבעות בידיים, אז זה כבר כל המכלול. זה כבר, את יודעת, אני צריכה לעשות ממוצע של כל האיברים שלי ולמה הם כואבים וזה עדיין לא סכום הגיוני. וזה שם כל הזמן. אז כן, הייתי מאוד שמחה לחיות בלי כאב. חבלת ראש, בעיות קוגניטיביות סבבה, נחיה רק איתם. אבל הכאב הכרוני הזה משגע אותי. זה מוריד לי את היכולת להיות סבלנית וזה מוריד את איכות השינה שלי וזה מפריע לי בתפקוד ובסבלנות ובריכוז. וכאילו,

רונה: כן.

לילך: זה שם כל הזמן.

רונה: תגידי, את חושבת שהקהילה הלה"טבית או הקהילה הלהטב"קית יותר, יותר סובלנית מהקהילה הלא, ה… רגילה, אחרת, נורמלית?

לילך: נורמלית.

רונה: תחת שלי.

לילך: כן. אממ… לא. אני חושבת, נו מה אני אעשה.

רונה: ועכשיו?

לילך: את רוצה שאני אנמק לך? אני חושבת שבאופן כללי, יש לך יותר פוטנציאל נגיד ברמה העקרונית, לראות "נשים" לא נכות עם נשים נכות. נגיד, או קצת יותר פתיחות. בקהילה של גברים הומואים יש המון קטע של דימוי גוף והמון קטע של נראות, אני פחות רואה סובלנות.

רונה: אוקיי.

לילך: אבל זה שוב פעם הדיכוטומיה הזאת של בין גברים לנשים.

רונה: כן.

לילך: אני כן רואה בקרב אנשים טרנסים או נשים טרנסיות שיש גם קצת יותר פתיחות בקטע של נזילות מגדרית כאילו וזה כבר לא מאוד דיכוטומי. לא חייבים לעשות ניתוח כדי זה, השינוי המגדרי יכול להסתכם במה שנוח לך, במה שנוח לך. ולא בהכרח מחייב דיכוטומיה כמו פעם. אבל אני גם יותר נמצאת בקהילה הקווירית במקום מסוים. אני לא בהכרח מאוד לסבית הארד קור של פעם.

רונה: טוב מאמי, נראה לי שאנחנו כאילו גומרות. זהו מאמי, הגיע הזמן לגמור, מוכנה לגמור?

לילך: אני מוכנה תמיד לגמור.

רונה: יופי, את עושה לי מסאז'? נתפס לי.

לילך: אה, התחלנו.

[צוחקות]

רונה: טוב, יאללה מאמי אז תודה, היה ממש כיף איתך.

לילך: גם לי היה ממש כיף איתך כתמיד.

רונה: כתמיד. יאללה ביי.

לילך: ביי.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

68 views0 comments

Comentarios


bottom of page