top of page

מרחב מוגן - נונו

המוזיקאית נעמי אהרוני גל – נונו – מספרת על שגרת המלחמה שלה, על שגרת החרדות שלה, על איך תישמע מוזיקת הפופ ביום שאחרי המלחמה, על השיר האישי שכתבה כדי לעודד את אביה בעת שהיה חולה ופתאום מושמע ברדיו, ועל המציאות שהשאירה מאחוריה בשבעה באוקטובר, כשהמריאה לפנות בוקר בכדור פורח בטורקיה, ונחתה לעולם אחר לגמרי.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 04/12/2023.

קריין: ״מרחב מוגן״ עם אלעד בר-נוי.

אלעד: שלום, אתם על ״מרחב מוגן״, אנחנו מדברים כאן על שגרה בימים בלתי שגרתיים. אני אלעד בר-נוי, בכל פרק אני משוחח עם מישהו או מישהי אחרת על היום יום שלהם, והיום אני יושב לשיחה עם המוזיקאית נעמי אהרוני גל, שאולי מוכרת לכם יותר בשם נונו. שלום נעמי.

נעמי: שלום שלום.

אלעד: נעמי, אני רוצה להגיד לך משהו. אני מדבר פה עם אנשים על שגרה ואז אני חושב עלייך ומה עולה לי בראש? בוקר ציח וצח (שניהם צוחקים), ואני אומר לעצמי, הנה, הנה יש לנו שגרה מסודרת כבר. את בן אדם של שגרה?

נעמי: וואו, האמת שאני ממש לא בן אדם של שגרה. קודם כל, כל המשפטים ׳בוקר ציח וצח׳, ׳צהריים שחט׳, ׳ערב קרחן׳, זה בערך נכון אצלי ה׳בוקר ציח וצח׳, משם הכל משתנה כבר. אבל לא, אני לא כל כך… אין לי איזו שגרה קבועה. אני חושבת שזה חלק מהחיים של מוזיקאית, שהם שונים קצת.

אלעד: כי כאילו, מוזיקאים, טוב, הם בדרך כלל מופיעים בערב, נכון? ואז כזה קמים מאוחר למחרת. אז קשה לקיים את הדבר הזה הרגיל של לקום ב… לא יודע מה, שבע בבוקר, קפה ולנסוע למשרד.

נעמי: זה נכון, כאילו זה גם, אמרת פה צד מאוד מאוד ספציפי בלהיות מוזיקאית, הופעות בערב ובבוקר קמים מאוחר. אז האמת שזה לא… השגרה שלי יותר, היא מסתובבת סביב פרויקטים. כאילו נניח, יש לי עכשיו תקופה של הופעות אז באמת אני אופיע עד מאוחר ואז אני אקום קצת מאוחר, אבל יש, נגיד לפעמים בשגרה שאני עכשיו מפיקה קליפ, ואני עובדת על קליפ, אז השגרה יותר סביב המון המון פגישות, פגישות של כתיבה, קריאטיב, בימוי, שוטינג, מה שזה לא אומר. המון המון המון המון פגישות. ואז פתאום יש לי תקופה שאני בכלל מתכוננת להופעה, אז השגרה הופכת להיות סביב המון המון חזרות, המון המון פגישות של עיבודים, של חזרות בחדרי חזרות עם נגנים. זה כאילו ממש החיים שלי הם כזה פר פרויקט, החיים פשוט ישתנו סביב סביב הפרויקט עצמו.

אלעד: אמרת לפני שהדלקנו את המיקרופון, שאת בת 25 ו…

נעמי: סורי…

אלעד: (צוחק) עכשיו לפני שהתחילה ההצלחה של נונו, אז את יודעת, בדרך כלל אנשים בני 25 לא מבלים את כל הימים שלהם בפגישות, נכון?

נעמי: נכון.

אלעד: אז בעצם יש לך ביום יום, אנחנו עוד נדבר על התקופה עכשיו, אבל יש לך ביום יום לו״ז די עמוס.

נעמי: מאוד עמוס! כן, חד משמעית זה כאילו, זה המון תוך כדי כי זה גם, אני גם מופיעה ומתראיינת, וכותבת את השירים ובסשנים גם על האלבום נכון? זה כאילו, אז זה המון המון ביחד, זה אין כבר דבר אחד, כאילו אין רק הופעות או רק לא יודעת. זה כאילו הכל, ממש ממש כל יום נראה אחרת, במשבצות שלו.

אלעד: אנחנו מדברים כל הזמן יש את הלפני ואחרי, זה לא יעזור. אנחנו עכשיו בתחילת דצמבר, כמעט חודשיים אחרי שבעה באוקטובר, זה בטח לא תקופה מדהימה לכתיבה?

נעמי: יש לזה שתי הסתכלויות, אצלי לפחות אממ… כן, אני מאוד מאוד בשוק, כולנו ממש בשוק וזה נורא מוזר… זה נורא מוזר כאילו, איך, איך בכלל מתמללים דבר כזה? איך ניגשים לדבר כזה? אני ממש זוכרת שהיה לי ממש שוק. אז כן, במובן הזה לכתיבה זה קצת, זה קשה. אבל אני מוצאת את עצמי דווקא שקודם כל יש לי יותר זמן. ודבר שני אני מאוד מאוד מוצפת, אני מוצפת ברגשות, אני מוצפת במצב, בכל מה שקורה. והאמת, בכלל לא כתבתי בתקופה האחרונה, כמעט ולא, לא הצלחתי למצוא את המילים, לא הצלחתי למצוא את האנרגיה אפילו. ואתמול, אתמול מה שקרה זה שהיה לי ערב בבית לבד, וידעתי… וכבר הייתה הפסקה אש, כבר איכשהו חזרנו קצת לנשום, חזרנו… היה תקווה, חטופים התחילו לחזור וקצת היה איזה מין טעימונת של חיים רגילים, ואז בום! הכל חזר בכמה ימים האחרונים, וטילים וכאילו יש עוד פעם קריסה כזאת. והייתי לבד בבית ופתאום התחלתי להרגיש ממש פחד, ידעתי גם… גם זה מאוד קשה לי עכשיו, הדבר הכי הכי פשוט של להיות לבד בבית, ופתאום אני מוצאת את עצמי שזה קשה לי.

אלעד: כי זה מפחיד, זה מאיים?

נעמי: כן, זה מפחיד! אני גרה בדירה רעועה בתל אביב, וממ"ד זה מילה מאוד… זה קונספט יפה שהוא לא מחובר לחיי, (צוחקים) מקלט זה גם קונספט מדהים שאני מתגעגעת אליו. וכאילו מה שיש זה חדר מדרגות מתפרק עם חלונות ותפילות. (צוחקים) אז, כשלפחות אני מחזיקה את היד לחבר שלי, איכשהו זה מרגיש קצת יותר בסדר, אבל כשאני לבד בבית ואני יודעת שנגמרה הפסקה אש, ואני יודעת שהופה, אוטוטו שעה עגולה, סופרת את הדקות לאחור, (צוחקים) אז זה קצת קשה. אני ממש חיה בין שעה עגולה לשעה עגולה, כאילו אוקיי, עכשיו עוד רגע שמונה, תתכונני, תשימי כפכפים…

אלעד: תתלבשי יפה…

נעמי: אולי זה יבוא, תתכונני, תתגנדרי.

אלעד: גם בטח אנשים מזהים אותך בחדר מדרגות לא? זה לא פשוט.

נעמי: האמת שהם, לא יודעת, הם חמודים, אנחנו בגובה העיניים, מה שנקרא. (צוחקת) זה לא יצא לי אפילו לדבר על זה איתם, אבל הם נורא חמודים כל ה… אנשי המדרגות. (צוחקים) אז אני כאילו ממש ככה. וממש היה לי כמה שעות אני עם הנטפליקס ואני כאילו… ואני כזה כל כמה זמן מסתכלת בשעון לראות מתי הגזר הדין יגיע, ואז זה באמת… אתמול כאילו, באזור 11, הבנתי שכנראה הכל טוב, הערב זה לא יקרה, זה לא יקרה הפעם. וכאילו אבל כל כך אגרתי פחד, כל כך אגרתי קושי וזה… וכשבאזור 11, הבנתי שאני כנראה בטוחה, פתאום איכשהו, השתחררה לי שם היכולת של לכתוב שיר. כאילו הבאתי את הגיטרה וזה גם זה ממש דבר שלא קרה, שלא קרה לי תקופה, לא היה לי אנרגיה בכלל לקחת כלי, כאילו ליצור משהו, ופשוט היה לי איזה פריקת מתח כזאת, של גם אני מרגישה עכשיו שאני בטוחה וכשאני לא בטוחה אני לא מצליחה אפילו לכתוב שיר, אני עסוקה בלפחד, (צוחקים) אז פשוט שני שירים! שני שירים יצאו לי מאתמול, וזה לא דבר אופייני שקרה לי.

אלעד: השירים של נונו הם שירים מאוד, תמיד עשירים מאוד, מלאים במלא מלא מלא רפרנסים, הם מדברים בכמה משלבים, זה כאילו מין משהו מסחרר כזה, וזה לא המחשבה הראשונה שעולה לי לראש כשאני חושב נגיד על תקופה נורא נורא קשה, ושיש מצוקה וכאילו פתאום את יודעת, פתאום צריך להשתמש במילים כאלה יותר בסיסיות כדי להצליח לתאר מה שמרגישים. את מרגישה כזה את ה… כאילו יש לנונו את הכלים לשיר על דברים כאלה?

נעמי: קודם כל אני חושבת שכן. נונו… אני שרה בעצם על מה שאני מה שאני מרגישה, ודרך הפילטר הזה של נונו, שבעיניי הוא פשוט רק קצת יותר הומוריסטי, קצת יותר קליל, אבל הוא ממש לא מתחמק מכאב או פחד או חרדה, להפך! אני ממש מרגישה שנונו היא כזאתי מין דמות שבורה כזאתי שלא מפחדת להראות את זה, שלא מפחדת להודות בזה, וחד משמעית אני מרגישה שיש לה את הכלים ואת היכולת לשיר ולדבר על המצב. באמת הכל שאלה, גם אתה יודע, אני גם בעצמי הרגשתי שהכל כל כך קשה, באמת זה אסון! אסון רציני וצריך, גם אני צריכה עוד רגע, וכנראה שגם כולם צריכים עוד רגע משנייה לדבר על זה ולהקליל את זה. אבל אני חושבת שכן יש לזה מקום. אני גם רואה בעצמי באינטרנט, בטיק טוק, באינסטגרם… מה זה באינטרנט? (מחקה דמות מבוגרת והם צוחקים) מילה של…

אלעד: במרשתת (צוחקים)

נעמי: בדיוק! (צוחקת) אז אני רואה בעצמי אנשים שעושים סרטונים הומוריסטיים על המצב, ויש בזה גם משהו שיכול לקרב, שיכול לחבר.

אלעד: זה גם עושה נעים. כאילו זה כיף להסתכל על זה, נכון? כלומר, אם את עכשיו תראי סרטון מצחיק ואת נהנית ממנו, אז את גם יכולה לדעת שאם את תעשי דבר כזה, אז מישהו אחר יהנה מזה.

נעמי: זהו! זה מה שאני מקווה, אני מקווה. אתה יודע, הכל הימור, אבל… וכמובן שתמיד רוצים שכולם ירגישו בנוח, ושזה לא משהו שהוא לא במקום. אבל חד משמעית, אני בעצמי רואה סרטונים של אנשים שכאילו לא יודעת, לא עולה לי עכשיו משהו, אני אמציא, לובשים אאוטפיטים לחדר מדרגות, וכאילו וזה מצחיק אותי! כאילו זה נחמד לי, אז כן.

אלעד: את מבלה עכשיו הרבה כזה ברשת? אמרת יש לך יותר זמן פנוי.

נעמי: כן

אלעד: אז, זמן פנוי עבורי זה, הופס הטלפון ביד.

נעמי: וואי וואי.

אלעד: את יותר עכשיו בטיק טוק, באינסטגרם?

נעמי: ברמות, ברמות. אין לי כבר יותר תאים במוח, הם נשרפו. (צוחקים) זה ממש ממש ממש נוכח.

אלעד: תקופה מאתגרת להיות בה, בטח בתור ישראלים באינסטגרם. אני מניח שיש לך עוקבים מכל מיני מקומות, נכון? כלומר, המוזיקה שלך היא אומנם בעיניי סופר מבוססת פה, היא מאוד מאוד כזה צריך להכיר את הדבר הזה בשביל להבין את זה, אבל אני מתאר שיש לך עוקבים מאוד מקומות. את מרגישה איזשהי תכונה, משהו? פנו אליך? כותבים לך? או שזה כזה עדיין לא השדה שלך?

נעמי: האמת שלא. אני מרגישה שכרגע זה לא השדה שלי. המון המון כותבים לי, מבקשים סרטונים לחיילים למשפחות, באמת המון המון המון המון הודעות שלנו, ולא כל כך מרגישה אצלי כל מיני מחו״ל.

אלעד: כן. מקווה שזה ימשיך ככה. אנחנו מדברים על זמן פנוי אז כאילו, אם אנחנו מתייחסים לזה שלפחות כבר מה, שנתיים שהדבר הזה קורה? ההתפוצצות של הקריירה שלך נאמר. ואיך כזה מתרגלים מחדש פתאום לזה שיש אה יש לי כרגע זמן פנוי, מה אני עושה עכשיו? עבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שהיה לי את זה.

נעמי: כן. זה… האמת שזה מאוד מאוד קשה. אני תלויה בקהל, כאילו אני עושה הרבה בשביל הקהל, ובאמת כשאני בהופעות אז אני רואה את השמחה של האנשים ואני רואה את האנרגיה, ויש איזשהו מערכת יחסים שמתממשת כשאני פשוט רואה. ועכשיו פתאום כשהכל נסגר, שהכל זה… זה כן, זה נותן איזושהי חרדה קיומית כזאת של מה? מי אני? מה אני? מה קרה לי? וכאילו גם בכלל, דברים שזה מוזר, זה מרגיש אפילו לא נעים לחשוב את זה כי המצב הוא כל כך כל כך כאוטי בלי קשר, אבל אני לא יכולה להכחיש את זה שמתגנבות המחשבות האלה על הרלוונטיות. ואני מרגישה את זה גם באמת על עוד המון המון אנשים, כאילו המון אנשים שמסביבי, כולנו עכשיו באיזושהי צומת, איזושהי צומת של בחירה, והרבה אנשים שכאילו… אם זה חברים שרוצים ללכת… רצו ללכת ללמוד, והתוכניות שלהם השתנו, והאנשים שרצו בדיוק לשנות עבודה ואז פתאום הדבר קרה וכאילו, כולנו עומדים גם בנוסף לאסון שקרה, אז יש איזה מין שאלות פנימיות כאלה של לאן אני הולך כאילו? ואני ממש… גם אני מרגישה את זה, אני מרגישה שבאמת כמו כולם.

אלעד: זה רגע מעניין, כי אנחנו מדברים פה על שגרה נכון? אז באמת יש לך איזה מין משהו קבוע, את השגרת אומנית, שגרת נונו, ואז קורה שבעה באוקטובר וכולם שוק מוחלט, אף אחד לא יודע לאן הוא ממשיך, מה הצעד הראשון שעושים?

נעמי: אהה, וואו. אני מנסה להיזכר כבר מה אני עשיתי. קודם כל אני בכלל הייתי בחו״ל. אני הייתי, טסתי בחמישה באוקטובר עם המשפחה שלי לטורקיה. (שניהם צוחקים) כן כן, המקום והזמן.

אלעד: איזה סיוט.

נעמי: כן כן. וממש ביום עצמו, כאילו בבוקר עצמו, לפנות בוקר, אנחנו עלינו על כדור פורח ועשינו מין שייט יפהפה בשמיים, עם כמויות של כדורים פורחים, איזה מאה ומשהו כדורים פורחים, משהו מטורף. אתה כאילו, כאילו! אתה בגן עדן, ואז אתה נוחת, וזה פשוט היה נחיתה לגיהנום ברגע הזה! ממש בשעה הזאת אנחנו מקבלים את הידיעה ואת ההבנה. בהתחלה זה היה טילים ואז ראינו קצת יותר מזה, וכאילו זה פשוט… ממש הרגיש שזה היה lifetime אחר. כאילו ממש חוויתי איך הייתי ב-lifetime אחד, ועכשיו אנחנו חצינו.

אלעד: כאילו היית ב-lifetime אחד, עלית על כדור פורח.

נעמי: כן!

אלעד: עזבת את העולם, נחתת והעולם אחר לגמרי.

נעמי: בדיוק! ממש. ממש ממש ככה. זה היה הזוי.

אלעד: וואו. מתי חזרתם?

נעמי: ואז היה לנו עוד כמה ימים בטורקיה. ואני כמובן אמרתי no, no, no, ממש ממש לא. (צוחקת) ואני הסתגרתי במלון באיסטנבול והזמנתי לנו טיסות. עכשיו באמת כל מי שהיה פה בארץ אמר אל תחזרו לפה, אין אין לאן לחזור.

אלעד: באמת?

נעמי: ממש ממש כולם, באופן גורף. כל מי שלא התייעץ, אמא שלי ואח שלי ואני, וכולם אמרו לנו אל תבואו! אז הזמנו טיסות ליוון והיינו ביוון, במצב נורא. אני באמת רק רציתי לחזור, זה פשוט כולנו היינו שם… אתה כאילו באיזה נוף פסטורלי ובפנים העולם חרב.

אלעד: וואו.

נעמי: פשוט רק רצון לחזור. ואז אמרנו יאללה, אנחנו אי אפשר יותר, צריך להגיע, צריך לחזור.

אלעד: את יודעת, אני חושב שצריך עוד לחקור את הדבר הזה, אני שומע את זה מהרבה אנשים שהיו בחו״ל, את הצורך הזה לבוא לארץ בזמן שהדבר הזה קרה. היה פה זוועה הרי וגם סכנת חיים, וזה ועדיין המון אנשים הרגישו את הדחף הזה- אני צריך להיות כאן, לא משנה מה אני צריך להיות כאן.

נעמי: ממש ככה! אני גם באמת… מלחמות וזה דברים שהם קשים, וזה פשוט די יש משהו אבסורדי בכזה אה נכון בוא נלך לטילים, (צוחקים) בוא נלך לקושי, לאסון. אבל משום מה, זה כל תא בגוף הוא אומר והוא מרגיש שכאילו, שצריך להיות ביחד, שפשוט אני חושבת שזה זה, שהמשפחה שלי והחברים שלי ובכללי כל המדינה, כאילו היה משהו שפשוט רק רצון להיות ביחד. זה חזק.

אלעד: זה ממש הדבר מעניין, זה כאילו מין שותפות גורל. אני יכול… אני אספר לך, אני הייתי אמור, אני ובן זוגי היינו אמורים לטוס בתשעה באוקטובר ליפן.

נעמי: יוווו!

אלעד: חיכינו לחופשה הזאת, אני רוצה להגיד חצי שנה, אבל כל החיים, אוקיי?

נעמי: וואו.

אלעד: חסכנו וזה, ואני זוכר שכשהתלבטנו האם לעשות את הדבר הזה או לא, כי את יודעת לא ידענו מה קורה, מה שאמרתי זה אם אני אסע ויקרה משהו למישהו כאן, אני אגמר, אני אגמר. ובאמת הרגשתי שזה מי תחושה של אני לא יודע מה זה, אבל זה שותפות גורל, כלומר אני פה, זה המקום שאני נמצא בו, אז אין מה לעשות.

נעמי: כן, וואו! מטורף.

אלעד: אז מתי חזרתם מיוון?

נעמי: היינו שם שבועיים עד שהצלחנו למצוא טיסה, אז מפה לשם כבר זה כן היה הרבה זמן שאני הייתי בחו״ל. ואז איך שחזרתי, גם בכלל… נזכרת בשאלה שלך אחורה. הייתי שם ביוון וכמובן התחילה להיות לי מיני שגרה של ממש, פתחנו חמ"ל סרטונים, אני ואנשי דיגיטל, איש דיגיטל שלי מרחוק, וממש היה לי כמה שעות ביום שאני פשוט עושה ומחזקת וכל מה שאני יכולה רק מרחוק. וגם תוך כדי אימא שלי אמרה לי שיש שיר, שיר שאני הוצאתי עכשיו, זה משהו שאימא שלי… בגלל רעיון שעלה לאימא שלי ביוון.

אלעד: הרעיון להוציא אותו.

נעמי: הרעיון להוציא אותו, כן.

אלעד: רגע, השיר נקרא ״כשהשמש שוב״, נכון? אולי נשמע רגע חתיכה ממנו ואז נמשיך?

נעמי: let's go.

הקלטה של נעמי שרה: ״בוא נספור את הוורדים אחד אחד, אין סוף ורדים בדרך צומחים בחשיכה, עוד תראה שזה יהיה יפה כל כך, כשהשמש שוב תזרח, כשהשמש שוב תזרח.

אלעד: טוב, אני נורא שונא להפריע לשירים באמצע, אבל אנחנו צריכים להמשיך את השיחה.

נעמי: תפריע לו.

אלעד: ״כשהשמש שוב״, החלטת להוציא אותו כשהיית ביוון, החלטת על הדבר הזה?

נעמי: כן, אמא שלי אמרה לי- נעמי, אני חושבת שהשיר הזה עכשיו יכול לעשות טוב, וממש הרגשנו את זה שם. ואז גם הבנתי שמעבר ל… גם הוא יעשה טוב, הלוואי אמן. וגם זה פשוט נתן לי עוד דרך כלשהי להרגיש מחוברת לכל מה שקורה, והתחלתי לעבוד על השיר הזה בזום ויחד עם מתן אגוזי ויונתן דרוקר, וממש התחלנו סשנים ככה מרחוק! שזה דבר שלא עשיתי בחיים! אבל היה כל כך רצון פשוט לעשות, לייצור ולתת איזשהו משהו. אז זה הדבר הראשון שהצלחתי לעשות.

אלעד: שזה די הרבה. (צוחק)

נעמי: כן.

אלעד: הצלחת להוציא שיר. צריך להגיד, זה שיר… הוא די שונה מהשירים הקודמים שלך. כלומר, מישהו שישמע את זה… אני ניסיתי לחשוב, אני השמעתי אותו ברדיו, אם עכשיו מישהו שומע ולא יודע מי זאת, האם הוא יזהה? לדעתי כן. לדעתי יזהו את הקול שלך, אבל הוא מאוד שונה מהשירים הקודמים שלך.

נעמי: נכון, ממש ככה. זה באמת שיר שאני לא תכננתי להוציא בקרוב בשום צורה, זה ממש גם באמת מרגיש לי מאיזשהו גלגול אחר שלי. שיר שכתבתי כשאבא שלי היה חולה, וממש רציתי לעודד אותו ובאמת הספקתי גם להשמיע לו את זה. ואז כשהוא נפטר, אז פשוט השמענו אותו גם בלוויה וגם בשבעה, והוא ממש נהפך למין שיר נחמה של כל המשפחה ואנשים הקרובים וזה ממש היה שיר שרץ והתגלגל במשפחה שלי המון, וכולם ממש הכירו ואהבו, ולא ידעתי מתי והאם ואיך זה יתחבר לממש להוציא אותו רשמית. אבל הזמן הזה הוא כל כך שונה וכל כך אחר ואמרתי אני לא רוצה אפילו לחשוב פעמיים, להגדיר, לא להגדיר נונו, נעמי, מתאים, לא מתאים. זה הרגיש מתאים, זה הרגיש נכון, זה הרגיש קשור להכל, ופשוט החלטנו ללכת על זה. וגם שאלו אותי והיה המון תהיות, האם אנחנו רוצים להפיק את זה בצורה קצת יותר פופית, קצת יותר מיינסטרימית? ואני אמרתי שלא, שהשיר צריך לקבל את מה שהשיר צריך לקבל. ובמקור כתבתי את השיר הזה לאבא שלי שאהב מאוד Simon & Garfunkel ו-Crosby, Stills, Nash & Young וכל מיני זמרים אמריקאים כאלה, ואמרתי ש… וזה הלחן וזה המוז… לשם כיוונתי את השיר ולא רציתי לשנות אותו בשביל איזשהו סאונד עכשווי יותר.

אלעד: או בשביל הקו של הקריירה שלך.

נעמי: בדיוק!

אלעד: יש את השיר וזה מה שהוא צריך להיות.

נעמי: נכון, ממש. ללכת אחרי השיר.

אלעד: בת כמה היית כשכתבת אותו?

נעמי: עשרים?

אלעד: עשרים.

נעמי: 19 אולי.

אלעד: אז בעצם, זה מעניין מה שאת אומרת, כי המשפחה שלך כבר מכירה אותו

נעמי: כן.

אלעד: הוא היה כזה ברגעים מאוד אינטימיים, ופתאום עכשיו הוא מנוגן ברדיו, איך זה מרגיש?

נעמי: זה ממש מרגש אותי. זה כן מוזר, גם אני, תחשוב שהשיר הזה מתגלגל במשפחה שלי עם איזה סקיצה לא ברורה שעשיתי שנים, מבחינתי זה המקור! כאילו עכשיו מה שמתנגן ברדיו זה קאבר. (צוחקים) אז כאילו זה מאוד מעניין, אבל אני ממש ממש מתרגשת, ואפילו קצת לא מאמינה שהשיר הזה בחוץ, הוא כל כך קרוב אליי.

אלעד: את יודעת, הזכרת את המילה פופ. יש משהו… היה איזה מין תקופת תור זהב כזה של מוזיקת פופ בעברית, המון מוזיקת פופ ממש ממש טובה, ועכשיו פתאום היה איזה מין פיצוץ גדול כזה, וכמו כל דבר יש איזשהו חישוב מחדש, או איסוף כזה של הדברים, ואני תוהה אם נגיד, לא יודע, התקופה הקרובה ואיזה מין בבקשה כפוית טובה לאיזה נבואה, אם היא תביא לנו מוזיקה מסוג אחר? כלומר האם הפופ יהיה צריך לקבל כיוון יותר של בלדות, דברים שכאילו עדינים ורגשיים יותר ופחות חגיגה וקרנבל כזה.

נעמי: זו שאלה מעניינת שאני מרגישה שכולנו כזה מנסים להבין, וכאילו… מאיך שאני אולי קוראת המצב, קודם כל עכשיו זאת התקופה הזאת שאנשים מאוד מאוד מתחברים ורוצים ומרגישים מוזיקה יותר רגועה, ובאמת עכשיו לא נשמע ברדיו ״cute boy״, ולא צריך גם. אבל מה שאני כן רואה במקביל ל… כאילו אני מרגישה שמה שיש באוזניות וברדיו זה דבר אחד, אבל כשאני הולכת למשפחות ולחיילים אז זה דבר אחר, וכולם רק רוצים להרים ברמות! כאילו זה אפילו עוד יותר קיצוני. אני חושבת שההופעות שאני עכשיו מופיעה בפני אנשים זה אולי הקהל הכי מטורף, הכי מרים והכי שמח גם שראיתי, וזה אבסורד! פתאום אני חושבת על זה זה עושה לי צמרמורת. כמובן שמדהים להופיע ולאורך כל הדרך, אבל יש משהו עכשיו שאני רואה שאנשים פשוט מהשיר הראשון כבר באים להתפרק, באים לתת בראש, וזה כיף! זה כאילו, זה ממש עושה לי צמרמורות כשאני חושבת על זה.

אלעד: כי בסוף אנשים זקוקים לדברים האלה, כלומר לא משנה מה הלך הרוח עכשיו הלאומי… את יודעת, התחלת להגיד שמול משפחות, אני חושב, זה לא סוד שהמון ילדים אוהבים את המוזיקה שלך.

נעמי: כן.

אלעד: cute boy הפך להיות אולי השיר הכי מושמע שהילדים מכירים בדור הזה בכלל, וגם עכשיו, היה לנו איזו סיטואציה משפחתית, השמענו את אחת האחייניות רצתה את ״בשנה הבאה״ והייתי כזה, עכשיו זה השיר שהולכים לשמוע, וואה אלי… והשיר הבא היה cute boy! כאילו בסוף מה לעשות, בסוף הילדים רוצים לרקוד! את יודעת, גם ככה קשה.

נעמי: כן.

אלעד: כאילו גם צריך את השמחה הזאת איכשהו.

נעמי: נכון, נכון, ממש ככה! זה גם ממש מה שאני מרגישה ורואה וזה משמח, זה מדהים.

אלעד: יש את הימים הראשונים, אני מחזיר אותך רגע לימים הראשונים שאחרי, שהיה איזה מין, שוב שוק, נכון! היה כזה- אנחנו לא יודעים כלום, אנחנו לא מבינים שום דבר. הצלחת נגיד בזמן הזה, היית בחופשה, הצלחת לשמוע מוזיקה? הצלחת לצפות במשהו?

נעמי: הצלחתי לשחק ב-candy crush, (צוחקת) זה בערך מה שהצלחתי לעשות. אני פשוט לא תפקדתי באמת נורמלי, ממש! זה היה פשוט הלם, הלם גדול, וכל… רק באמת, לשמוע מוזיקה זה מחבר, זה לא בדיוק אסקפיזם בשבילי, זה דווקא כאילו… אני עם עצמי ועם המוזיקה. ומשהו בסתמיות והטמטום של candy crush, סליחה על המילה, אבל זה באמת!

אלעד: סליחה מיוצרי candy crush. (צוחקים)

נעמי: סליחה candy crush. שזה פשוט יש… המוח פשוט על כאילו mute וזה כל מה שהצלחתי לעשות.

אלעד: ועכשיו נגיד את יותר… יש לך, את אמרת שיש לך יותר זמן לעצמך, את צופה בנטפליקס? את מאזינה למוזיקה?

נעמי: אז כן, האמת שגם עדיין בנטפליקס אני הכי באסקפיזם טהור.

אלעד: מה למשל?

נעמי: עכשיו התחלתי gossip girl.

אלעד: אה ווא.

נעמי: כולם אמרו לי שכדאי, אמרתי כדאי.

אלעד: הצטרפת באיחור!

נעמי: נכון, נכון לא, יש לי כל מיני חורים בהשכלה, אז עכשיו הגיע הזמן. (צוחקת)

אלעד: אוקיי.

נעמי: אבל דווקא במוזיקה אני לאט לאט יותר… דווקא אני מוצאת את זה שהשירים העצובים וזה עושה לי טוב, זה כאילו דווקא כן פורק לי איזה עצב שאני צריכה, אז זה כן דבר שהתחלתי לעשות.

אלעד: את היית אומרת לעצמך ברגיל שאת בן אדם חרדתי?

נעמי: חד משמעית. ח-ר-ד-ות (צוחקים), או לא להיות.

אלעד: מכל השאלות ששאלתי על זה ענית הכי מהר.

נעמי: (צוחקת) כן! זה, זה כאילו that's my thing. באמת, לא, זה מלווה אותי לאורך כל החיים שלי ועכשיו זה כמובן מפציע בגדול.

אלעד: את מרגישה איזושהי עכשיו התאמה בין כזה המצב הפנימי של החרדה, אני חושב שהרבה אנשים שמרגישים חרדות ביום יום, כשקורה דבר כזה אז פתאום יש איזו מין התאמה בין מה שקורה בפנים למה שקורה בחוץ. כזה אוקיי, הכל מטורף, אז יש איזו מין תחושה כזאת של היגיון לפחות בדברים. את מרגישה עכשיו שפתאום כולם הצטרפו אלייך?

נעמי: לא, ואני אסביר, כי זה היה יכול להיות נחמד אם כזה הייתי חרדתית, כאילו… אני עושה המחשה עם הידיים אבל נכון, זה לא רואים את זה. אז אם הייתי חרדתית ברמה מסוימת וכולם היו איזה כמה צעדים מתחתיי, אז זה לא שכולם עלו לצעדים אליי, זה שביחד כולנו קפצנו.

אלעד: הבנתי.

נעמי: אז גם עכשיו אני מרגישה שאני חרדה יותר מהשאר, ברמה שהיא כאילו פחות הגיונית. וכמובן שהכל הגיוני, כמובן שממש האמרה של ׳זו תגובה נורמלית, למצב לא נורמלי׳ אז זה נכון. אבל אני עדיין כן קצת יותר מהשאר.

אלעד: מה את עושה? נגיד את רוצה להרגיע את עצמך, מה את עושה?

נעמי: זה שאלה טובה. קודם כל, אני מאוד… אני באמת, אין מה לעשות כאילו להיות לבד זה דבר שהוא קשה לי, ואני ממש שמה לב שאני עם אנשים ושאני בסדר. אבל כמובן שיש את הרגעים האלה שאני צריכה להיות לבד, אז גם, אני גם כמובן טלוויזיה, אין מה לעשות, זה פתאום להישאב לעולם אחר, למקום אחר, והכל בסדר. וגם אני עושה לעצמי הנחות, כאילו אני לא צריכה עכשיו לעבוד, אני לא צריכה עכשיו לכתוב, כאילו הכל בסדר, זה באמת מצב קשה, ואני יכולה רגע לראות טלוויזיה ולא יקרה כלום. או… לא יודעת, לדבר עם חברה בטלפון. וגם כמובן שטיפול פסיכולוגי אחת לשבוע, ממליצה בחום, זה באמת באמת עוזר.

אלעד: מצטרף להמלצה כמובן (צוחקים), כל מי שיכול טיפול פסיכולוגי לכולם. זה מדהים עד כמה עכשיו הדבר הזה הוא נהיה… קראתי עכשיו גזיר עיתון שהיה כתוב שאו שליש או רבע, אני מקווה שהנתון הזה הוא נכון, אני מתנצל אם לא, מהמדינה כבר מפגינים סימנים של פוסט טראומה. זה מטורף!

נעמי: וואו.

אלעד: זה כאילו כולנו עכשיו בעצם…אין, אם היה איזושהי מציאות שבה אנחנו יכולים להגיד טוב בסדר לא צריך להתמודד עם כל דבר שקורה, נכון? אפשר להדחיק את זה, אז עכשיו זה כזה- אה לא, לא, בעצם אי אפשר להדחיק יותר.

נעמי: נכון. אני כן אגיד שכאילו דבר אחד שהבנתי שבאמת ראיתי שזה מתחיל לנהל אותי, ואני באמת לא… מה ברמת הלא יוצאת לעשות קניות בסופר, כאילו זה די, זה די מטורף. אבל בגלל שהסיטואציה פה היא כל כך מטורפת, אני הבנתי שכאילו יש את ה… את הצורך ואת, את הבחירה להיות גיבורה! אני צריכה לבחור עכשיו להיות גיבורה, אין מה לעשות. כאילו אנחנו במלחמה ומלחמה כמו במלחמה, אנשים הם גיבורים, בחזית, בעורף, בכל מצב. ואני כאילו ממש מנסה ללבוש על עצמי את התפקיד הזה של- עכשיו את גיבורה, עכשיו את יוצאת ואת מתפקדת, וזאת המלחמה שלך, כאילו להצליח לחיות חיים, להצליח לחיות! כי הרי הכל פה זה איום על חיים, אז אם אנחנו מצליחים לחיות זה גם בעיניי, זה גם איזשהו קרב.

אלעד: את אמרת, בין הדברים שלך אני שמעתי משהו שמעניין אותי, אמרת על… דווקא על הצד השני של זה, של לוותר לעצמך, על האז עכשיו אני רגע אצפה בטלוויזיה, אז עכשיו אני… את ברגיל לא כזאת? את בן אדם כזה של מוסר עבודה, לקום בז… כאילו להיות כזאת, את מקפידה עם עצמך בדרך כלל?

נעמי: אני פשוט… קודם כל יש לי המון המון המון מה לעשות (צוחקים), אז אני צריכה לעשות את זה, בין אם אני כאילו… אז אין לי פשוט הרבה מאוד זמן. כמובן שאני חוזרת הביתה ואני ואני אתן לעצמי עכשיו לראות טלוויזיה, וכאילו ולא לעשות יותר מדי, אבל זה פשוט לא, לא קורה לי הרבה. עכשיו תמיד יש לי מה לעשות, תמיד עכשיו אני צריכה לצורך העניין לכתוב דברים, או או כאילו לעבוד על פרויקט, אז אז הרבה פעמים אני כן ישר אשב ואעשה אותו, אבל עכשיו לפעמים אני, אני נותנת לעצמי איזושהי הקלה ואומרת, את צריכה רגע, את צריכה רגע, כאילו יש הרבה דברים, זה הרבה להכיל.

אלעד: את, את בן אדם שחולם הרבה? חלומות , מה שאני מתכוון, חלומות בלילה.

נעמי: בלילה. זה יכול פתאום לקרות לי, חלומות.

אלעד: בתקופה הזאת, את… הרבה אנשים, את יודעת, חווים סיוטים, כי אולי המציאות שאנחנו חיים בה היא סיוט, אבל כאילו את יודעת, זה דבר שקורה באופן טבעי, עולים המון רגשות.

נעמי: כן.

אלעד: זה משפיע גם עלייך הדבר הזה?

נעמי: אני לא זוכרת עכשיו משהו ספציפי, אבל זכור לי שכן. כאילו, היה… כן, אני… כן, אוקיי, כן. (צוחקים) אני לאט לאט נזכרת, לא כדאי לפרט, אבל כאילו, דברים… זה באמת, זה נכנס לחלומות. זה אולי גם באמת מכל החוסר רצון לפעמים להתמודד עם זה ביום יום, אז כאילו, לחלום זה נכנס, ואין מעצורים למוח. אז זה מורגש.

אלעד: את קוראת חדשות?

נעמי: לא. אני מאוד כזה אוהבת… יש לי כזה את המקורות שלי, של אמא שלי וחבר שלי, שאני מדי פעם שואלת אותם, מה שלומנו? מה שלום המצב? מה שלום המדינה? מה שלום הכל? אבל ממש לראות ישירות, חדשות, זה לא דבר שאני עכשיו מרגישה שאני יכולה להכיל. זה… כאילו, כן, זה פשוט לפעמים אני… אני לא יודעת מה יראו, אני יודעת גם שבאמת לפעמים יש דברים שהם לא עד הסוף מצונזרים…

אלעד: כן.

נעמי: יש המון המון דברים, כאילו, כשמדברים על המצב יותר מדי, זה פשוט, זה באמת מכניס אותי ללחץ שאני לא… שלפעמים הוא מרגיש כמו דבר שהוא רק יהיה לי יותר קשה, מאשר ייתן לי משהו טוב. אז אני מאוד מאוד מקפידה, כן לדעת מה קורה, אבל כזה מאנשים שיודעים לעשות עבורי לגמרי את המסננת הנכונה של מה שצריך לדעת.

אלעד: היה איזה רגע, אני חושב שעכשיו כבר נגיד, נורמל העניין הזה, שמותר, גם מותר להגיד, שואלים אותך מה נשמע, בסדר, זה כבר כאילו איך שהוא מותר לענות את זה, כבר כולם מבינים, לא צריך את כל הטקס הקבוע הזה של אתה יודע, להתחשב במצב, וזה. וגם עוד דבר שנורמל, זה העניין הזה של לצחוק.

נעמי: כן.

אלעד: גם כשהמיקרופון דולק, מותר לצחוק. את… העניין הזה של הומור זה כאילו, זה מרכיב בחיים שלך? את ערה לזה שאת משתמשת בהומור בצורה מצחיקה? כאילו, את יודעת את זה, או שזה במין כזה יוצא ממך בשירים?

נעמי: אני ממש אוהבת הומור. האמת שהומור זה הרבה פעמים מדד שלי להבין עד כמה אני מרגישה בנוח עם הבן אדם שמולי. (צוחקים) זה כאילו, ככה אני חווה הומור אצלי בחיים. ככל שזה יוצא ממני יותר, אז אני יותר סבבה.

אלעד? יש משהו מצחיק בלהגיד הומור, נכון? זה כמו להגיד אינטרנט. זה כאילו, אני אוהבת הומור.

נעמי: נכון. אני אוהבת הומור.

אלעד: אני מאוד נהנית מבדיחות.

נעמי: כן, כן. חוש ההומור שלי. (צוחקים)

אלעד: הומור שחור, זה משהו שיש לך בחיים?

נעמי: יכול, אבל אני גם, כאילו, לפעמים השחור הוא שחור לי. כאילו, לפעמים אני כן בכזה די, די, די. זה טו-מאץ', זה טו-מאץ'. אבל באמת, נגיד, לצורך העניין בהתחלה, כשממש כאילו, כשהכל קרה, לא היה הומור בשום צורה. כאילו, קרי השיר שהוצאתי. השיר שהוצאתי עכשיו, אין בו שום הומור, ולא צריך להיות בעיניי כי אין דבר מצחיק, אין דבר מצחיק במה שקרה. אבל זה לא עניין על מצחיק. כאילו, עכשיו אני חושבת שזה פשוט גם עוד איזושהי דרך התמודדות והיא פשוט, בעיקר דרך התמודדות שאני מרגישה שלפעמים יכולה לחבר, ולשחרר אנרגיה ולעשות, לעשות טוב. לצורך העניין, אני נגיד אוהבת לפעמים להתעדכן בחדשות שלי מהפשוטע (אלעד צוחק). אני יודעת שהיא לא עמוד חדשות רשמי בשום צורה, אבל איך שהיא לפעמים, כאילו מעבירה לי מידע, שהוא בכל אופן אחר היה לי מאוד מאוד קשה, ועכשיו זה כאילו יחד עם איזה פריקת מתח שלפחות אני צוחקת עכשיו מאיזושהי, מאיזשהו דבר וכאילו מרגיש לי שזה, שזה עושה טוב.

אלעד: נעמי, אנחנו אנחנו לקראת סיום. יש… אנחנו כל הזמן, זה כמו בקורונה, אנחנו מחכים שהתקופה הזאת תיגמר, נכון?

נעמי: אמן!

אלעד: אחרי המלחמה, אחרי הזה. יש משהו בתקופה הזאת שאת תתגעגעי אליו? שאת תרצי שישאר?

נעמי: וואו. אני רואה המון חברים.

אלעד: לא את הסדרה.

נעמי: לא, לא את הסדרה, למרות שגם אחלה סדרה. (צוחקים) shout out, חברים. אני רואה המון המון חברים שלי. המון! משהו שלא יצא לי הרבה הרבה זמן לעשות ואני ממש מוצאת את עצמי כמה פעמים בשבוע, וכאילו ולהיות ביחד. וכאילו, זה פשוט משהו שאותי נורא מרגש שנוכח לי בחיים עכשיו. אז אם יש משהו נקודת אור שעושה לי טוב בתקופה הזאת, החברים שלי.

אלעד: ואחרי שכל הדבר הזה יגמר, אני מניח שהדבר שאת הכי רוצה לעשות זה לחזור להופיע, נכון?

נעמי: וואו!

אלעד: כאילו, מובן מאליו.

נעמי: אני כל כך מתגעגעת לזה, כל כך מתגעגעת להופעות. היו לי הרים של תוכניות, דברים שמרגשים אותי, וכמובן ש… שהכל השתנה, אבל אני כל כך, כל כך מחכה על הרגע שבו אני אוכל לחזור ולהופיע. באמת.

אלעד: טוב, אז אנחנו מחכים גם לבוא לראות אותך מופיעה, ובכלל לכל מוזיקה חדשה שתוציאי, מצחיקה, עצובה, מה שזה לא יהיה. נעמי אהרוני גל, נונו, תודה רבה לך על השיחה הזאת.

נעמי: אלעד בר-נוי, תודה לך!

אלעד: להתראות.

(מוזיקה)

אלעד: האזנתם ל״מרחב מוגן״. כל פרקי ההסכת זמינים באתר או ביישומון כאן ובכל מקום שאתם מאזינים בו לפודקסטים.

תודה לטל ניסן על ההפקה, תודה לטכנאי שלומי יצחק, אני אלעד בר-נוי, להתראות.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

1 view0 comments

コメント


bottom of page