מרחב מוגן - שיר ראובן

הסטנדאפיסטית והתסריטאית שיר ראובן בשיחה לא שגרתית על שגרה, ועל עוד הרבה דברים: על הנמלה שהסתירה את התהום שפעורה מתחתינו, על המועבט שכולנו דמיינו שאנחנו חיים בו, על הפריווילגיה להיות בחרדה, על הגעגועים לעתיד, על ניקיון, על קוסקוס, על משמעות, והאם פעם היה לאנשים כיף יותר

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 17/12/2023.

‏[חסות]

‏[מוזיקה]

‏קריין: "מרחב מוגן", עם אלעד בר-נוי.

‏אלעד: שלום, אתם על "מרחב מוגן". אנחנו מדברים כאן על שגרה בימים בלתי שגרתיים.

‏אני אלעד בר-נוי ובכל פרק אני משוחח עם מישהו או מישהי אחרת על היום-יום שלהם. והיום איתי באולפן הסטנדאפיסטית והתסריטאית שיר ראובן.

‏שלום, שיר.

‏שיר: שלום.

‏אלעד: שיר, את בן-אדם של שגרה בדרך כלל?

‏שיר: כן.

‏אלעד: איך נראית השגרה שלך?

‏שיר: קמה בבוקר. אמממ… פעם הייתי הולכת לטיפול כל יום, אבל הפסקתי עם זה.

‏אלעד: אה, באמת?

‏שיר: כאילו אני אחזור לזה, אבל כרגע אני בהפסקה מזה. ואז אני פשוט מתחילה ל… תכל'ס, אתה יודע, עכשיו כשאני שואלת את זה, אני… כשאני עונה על זה, אני מבינה שפעם הייתי בן-אדם של שגרה…

‏אלעד: [צוחק] כן.

‏שיר: …ועכשיו אני כבר לא.

‏אלעד: מה, הטיפול, הוא בטח נותן גם איזשהי מסגרת. מה, זה באמת כל יום כשעושים את זה, אנליזה?

‏שיר: אנליזה זה ארבע פעמים בשבוע, יש גם כאלה של חמש אבל אני לא מכירה. אני מכירה שלוש וארבע.

‏אלעד: זה כמו תוכניות רדיו, שזה ארבע פעמים בשבוע ואז יום אחד עושים…

‏שיר: לקט.

‏אלעד: …את כל ההכנות לשבוע הבא. [צוחק] כן. אבל נגיד, אוקיי, את קמה בבוקר בשעון מעורר?

‏שיר: אני לרוב… אני לא יודעת אם זה קטע של גיל או קטע של חרדה, אבל אני לרוב מתעוררת לפני השעון המעורר. אני שמה שעון מעורר תמיד ואני בדרך כלל מתעוררת לפני. ואז אני כבר חושבת, "אני לא יִישן עוד שעה ואז שהשעון יעיר אותי. יאללה, אני אקום". כאילו…

‏אלעד: אז את קמה ש… רגע, באיזה שעה את שמה את השעון?

‏שיר: אני שמה לנגיד רבע לשמונה…

‏אלעד: אוקיי.

‏שיר: ואני קמה בדרך כלל בשבע, לפעמים לצערי בשש וחצי, ובמקרים קיצוניים אני קמה בחמש. אבל חמש זה כבר חרדה, מאה אחוז חרדה.

‏אלעד: זה דברים של התקופה האחרונה?

‏שיר: לא, זה תמיד היה ככה. [צוחקים]

‏אלעד: את זוכרת חלומות?

‏שיר: כן. to a point, אבל אני זוכרת חלומות.

‏אלעד: ועכשיו הרבה… חלומות נהיו נושא שיחה בזמן האחרון, כי כולם חולמים כל הזמן, יותר… זה תחושה שחולמים יותר או שהחלומות יותר, איך לקרוא לזה, מפחידים?

‏שיר: אני חושבת שפשוט פעם, אני לא יודעת למה, אולי בגלל כל מיני, אתה יודע, התקעקעה לנו המחשבה שלספר חלום זה דבר מאוד לא מנומס לעשות, ועכשיו בגלל שכולם כל הזמן, אתה יודע, בתוך העולם הרגשי שלהם, אז… וכזה מדברים על העולם הרגשי שלהם וזה נושא השיחה בעצם, איך אני מרגיש, אז זה נהיה לגיטימי. אני לא חושבת שאנשים חולמים יותר. [אלעד צוחק] אולי החלומות נהיים יותר דומים. אולי אם אתה מכניס פיגוע לחלום אז פתאום זה לגיטימי לספר את החלום.

‏אלעד: אני לא ידעתי שזה נחשב לא מנומס.

‏שיר: זה נחשב לא מנומס, יש לזה גם הרבה קטעים, כאילו בסטנד-אפ העולמי, של כאילו [בטון מתלונן] "למה אתה מספר חלום, איך אתה מספר חלום, זה לא מעניין, הייתי את זה, עשיתי את זה, זה לא מעניין אף אחד". בקיצור… נראה לי שמישהו אמר: "חלומות זה כמו נודים, כולם אוהבים את שלהם" [אלעד צוחק] ולא רוצים לשמוע של אף אחד אחר, אבל אם המצאתי את זה עכשיו אז אני רוצה…

‏אלעד: קרדיט, כן.

‏שיר: קרדיט על זה. כן.

‏אלעד: זה… יש לפעמים אנשים מספרים חלומות ואני אומר לעצמי "אתם פשוט מנסים להגיד משהו, ולא נעים לכם להגיד את זה, אז אתם ממציאים את זה שחלמתם משהו ואז יש לכם איזושהי פואנטה דרך החלום".

‏שיר: אה… תראה, זאת מחשבה מאוד מפחידה כי לי יש הרבה חלומות שהם אחד על אחד ושאפשרי לחשוב שהמצאתי אותם, אבל לא המצאתי אותם.

‏אלעד: [צוחק] ויש לך סיוטים בתקופה הזאת?

‏שיר: [שתיקה] היו לי… כשהמלחמה התחילה הייתי בחו"ל, טסתי בַּשישי ושם היו לי המון. המון! כל הזמן! הייתי חולמת, בעיקר על החתולה שלי, כאילו הייתי חולמת שהיא בבית, והיא צריכה אותי, ובאים מחבלים, ואני לא שם והיא צריכה אותי, ומה אני עושה פה, והיא שם עם מסבלטות.

‏אלעד: וואו.

‏שיר: אבל מהשנייה שחזרתי… אני לא יודעת אם היו לי סיוטים, כמו שפשוט כאילו הרגשתי יותר - לא שיש לי סיוטים אלא שאני מלכתחילה לא מצליחה לצלול לעולם שהוא מנותק מהעולם הזה, ואז החלום הוא כמו פטרונוס שבקושי מחזיק, שזה כזה רק יוצא קצת אאה, לדחוק את המציאות ואני מתעוררת. כאילו…

‏אלעד: כן, כי כאילו התת-מודע קצת הצטמצם איכשהו, נכון? כאילו זה הכל נהיה… אני יכול להגיד שהחלומות שלי, נגיד, הם נורא שקופים. זה כזה, לא צריך פרשן חלומות כזה, כן, אני מפחד שיחטפו אותי וירצחו אותי. [שיר מהמהמת] היית בלונדון.

‏שיר: כן. הייתי בברלין ואז עברנו ללונדון.

‏אלעד: כש… שבעה באוקטובר?

‏שיר: הייתי בברלין.

‏אלעד: היית בברלין.

‏שיר: כן.

‏אלעד: איך זה נראה משם?

‏שיר: זה כל-כך מוזר, בגלל שזה כמו ש… אתה יודע, זה בדיוק אותו דבר כמו שאנחנו פה ואנחנו קוראים בעיתון שהיה פיצוץ ב… נגיד את הפיצוץ הזה בלבנון. עכשיו, לבנון זה קרוב אמנם, אבל קראתי את זה והייתי כזה "פיצוץ בלבנון, עצוב, הלוואי שלא היה את הפיצוץ בלבנון". אבל זה רחוק, אז אתה… וזה הוויב ברחוב. נגיד, הלכנו לאכול ארוחת בוקר והעיתונים היו מרוחים: "ישראל, התקפה ברברית, בלה בלה בלה בלה בלה", ואתה קורא את זה ואני כזה, "זה הבית שלי, זה אני", אבל ה-setting, כל מה שקורה פה לא מְתַקְשֵׁר עם זה בכלל. אנשים כזה אוכלים, נותנים ביס בקרואסון ומדפדפים את זה. וזה נורא-נורא מוזר, כי אתה מרגיש שאתה בוער, אבל שאתה לא בוער במקביל. שאתה בוער, אבל שהכל בסדר ושאף אחד לא יודע שאתה בוער.

‏ומשהו בדיסוננס הזה היה לי יותר קשה מאשר לחזור. גם החזרה שלי הייתה קשה, אתה יודע - חזרתי וזה היה כזה - אה אין אנשים ברחוב, כולם בדיכאון, אזעקות מדי פעם ואתה יודע, אזעקה - ככל שאני מתבגרת אז אני יותר מבינה לעומק את המשמעות של אזעקה, כי פעם הייתי כזה, "טוב, אזעקה, משחק כזה שבו יוצאים לחדר מדרגות, בום-בום-בום, אוקיי, אפשר לחזור".

‏פתאום אני כזה - תיאורטית? טיל יכול ליפול פה. כאילו תיאורטית זה אומר שיכול להיות שאני אשמע את הבומים העמומים הרגילים של היירוטים, אבל יש גם מצב שאני אשמע בום ממש ממש גדול וזה ינחת פה ברחוב. אופציה! כאילו, אז גם זה לא היה נעים, אבל עדיף להיות פה. לי הרגיש, חוץ מהימים הראשונים של ההסתגלות שחשבתי, "עשיתי טעות ענקית שחזרתי", זה עדיף.

‏אלעד: כן. העניין הזה עם אזעקות זה פעם היינו קוראים לזה, באמת, "יש אזעקות".

‏שיר: כן.

‏אלעד: כלומר, כאילו זה העניין, ואז זה קצת אולי הניסוח השתנה ל"יש טילים". כי פתאום טילים פגעו, ואת יכולה באמת לדמיין את הדבר הזה, שנפל טיל לידך. היה רגע ש… כאילו פה, את יודעת, התעוררנו מהאזעקה ואז יצאנו החוצה ואז ישבנו מול הטלוויזיה והדבר הזה מין התגלגל למול העיניים שלנו. מתי היה הרגע שאת כזה… ראית את זה בטוויטר? כאילו איך התבשרת על זה?

‏שיר: קמתי בבוקר, עכשיו, החופשה הזאת של ברלין הייתה בכלל חופשת פיצוי שאני ודנאל עשינו בגלל שטסנו ליוון, היה הוריקן ביוון.

‏אלעד: יואו.

‏שיר: היינו בחדר, כאילו היה לנו שלושה ימים של כזה ים וכיף ואז שבוע שלא יכולנו לצאת מהחדר.

‏אלעד: וואו.

‏שיר: ושהיציאה היחידה שלנו הייתה לסופר, שלא היה בו אור ושהיינו צריכים להאיר בטלפון ולשלם רק במזומן. אז היה את זה ואז אמרנו: "טוב, זה היה חופשת עולם שני - יוון, נעשה חופשת עולם ראשון - ברלין, מלון, "Vabali", כל מה שצריך". ואנחנו מגיעות לשם בשישי ואנחנו כזה אוכלות ראמן, ואיזה כיף לנו, החופשה המתוקנת שלנו. בשביעי אני קמה - כמובן, קמה בשבע בבוקר יקיצה טבעית לצערי גם בחופשה - ואז אני לקחתי את הטלפון ואני רואה הודעה מחברות שגם היו בברלין ושתכננו לפגוש אותן, של כזה "טוב, ראית שאנחנו פליטות?" ואז ראיתי את זה. וחשבתי, [פאוזה] לא הבנתי בהתחלה, כאילו חשבתי, "אוקיי, בטח עוד שנייה ישתלטו על זה", נראה לי מה שכולם חשבו. כאילו הייתי כזה "וואו, אוקיי, עוד שנייה".

‏אלעד: כן.

‏שיר: עוד שנייה זה קו… עוד שנייה הכל בשליטה, עוד שנייה אני פותחת את הטלפון ובטח יהיה כתוב שהצבא שם והכל בסדר. אבל לא, אתה פותח את הטלפון אחרי שעה וזה קופץ מ-200 הרוגים ל-400 הרוגים ואתה כזה, [נדהמת] "מה 400 הרוגים? מה 400 הרוגים בבארי?" אני מכירה את בארי. וזה… ואז בסוף היום כבר הבנתי שזה, [שותקת] שזה לא מה שחשבתי. שזה לא עוד סבב, שזה לא פיגוע ואחריו אנחנו נפציץ כמה מבנים, ואתה יודע אנחנו עדיין לא יודעים מה זה, זה מה שנורא בלחוות היסטוריה, זה כמו עם הקורונה. אנחנו לא יודעים מה זה, אנחנו לא יודעים מה יהיה המסגור של זה, אני חושבת שעד היום אנחנו לא יודעים מה המסגור של הקורונה, עדיין.

‏אלעד: כן.

‏שיר: ואת זה בכלל, אני חושבת ייקח המון זמן עד שנוכל להקיף את הדבר הזה ועד שאני אוכל לסכם את זה לעצמי בתור מה שזה היה, גם רגשית וגם… [בשקט] פשוט מה שזה היה.

‏אלעד: מצליחים להמשיך לעשות משהו? כאילו להתמיד בחופשה באיזשהו אופן?

‏שיר: אממ… תראה, היה שלב שפשוט חשבתי, מה, אני לא אשב בחדר כל היום ואקרא חדשות כי אני אשתגע. זה גם משגע שאתה לא יכול לעשות שום דבר. כאילו התחילו היוזמות של ההתנדבות והייתי כזה, "מה אני אעשה?"

‏עדיין לא התחילו אפילו להדביק שלטים, מתי שהייתי שם. אז כן, עשי… כאילו היה לנו דברים שתכננו לעשות ועשינו אותם, אבל עשינו אותם עם… כשאתה יודע, זה תמיד אוקיי, נחמד, נחמד, נחמד, איזה יופי, סאונה, אחלה, ואז אתה נזכר, ואז יש בערך עשר דקות שאני כזה בדיבייט עם עצמי, של אוקיי, האם אני מצליחה לדחוק את זה או שאני הולכת לטלפון? כאילו אני מתחי… או שאני הולכת, אתה יודע, ללוקר, מוציאה את הטלפון שלי, [אלעד צוחק קלות] קוראת חדשות, שואלת את כל מי שאני אוהבת אם הכל בסדר וחוזרת. זה היה כזה.

‏אלעד: מתי הייתן אמורות לחזור במקור?

‏שיר: ב-11.

‏אלעד: אה, ממש…

‏שיר: זה היה אמור להיות חופשה קצרה, כן.

‏אלעד: ונתקעתן שם?

‏שיר: נתקענו. ביטלו לנו את הטיסה ואז חשבתי, אוקיי, טוב, סבבה, אז נישאר פה לעוד כמה ימים. באמת חשבתי שזה יהיה כמה ימים. ואז כתבתי בטוויטר "היי, אם למישהו יש סאבלט, אם מישהו צריך משהו, ברלין", כאילו, אתה יודע, לפני שאני נכנסת ל-Airbnb לראות אם יש משהו יותר זמין. ואז חברה של דנאל מכיתה ז' כתבה לה, "אני בלונדון ויש לי חדר אורחים, אם אתן רוצות תבואו". והיינו כזה, "יאללה, כמה ימים בל… כמה זמן כבר נהיה שם? שלושה ימים?" היינו שם שבוע וחצי…

‏אלעד: יואו.

‏שיר: ואז… או שבועיים, היינו שם שבועיים. ואתה יודע, גם להתארח שבועיים, זה לא נעים, זה לא נעים לך, זה לא נעים למארח שלך, זה כאילו, זה דבר שכזה, הבן-אדם פותח את ביתו בפניך ואתה כזה, "אני גרה פה עכשיו". [אלעד צוחק] ואז, כאילו, לקראת סוף השבועיים כשכבר ממש הרגשתי שכזה… שזה לא לגיטימי, שאנחנו overstaying, אז התחלנו לחפש סאבלט ואז דנאל אמרה, "אוקיי, אז יהיה לנו סאבלט, אנחנו צריכות גם לעבוד. בואי נשכור מחשבים". ואז הייתי כזה "רגע, אנחנו הולכות להשתקע פה עד שתיגמר המלחמה? כי המלחמה לא הולכת להיגמר". ואז, כאילו, קמתי בבוקר, כמובן קמתי בבוקר מחרדה והייתי כזה… ודיברתי עם גיתית והייתי כזה, פשוט הרגשתי שאני רוצה לחזור. הייתי כזה, זה נורא פשוט מה אני רוצה לעשות כי אני רוצה לחזור, אני פשוט מרגישה שאני רוצה לחזור. ואז אמרתי לדנאל, "יש טיסה היום בשלוש, אני רוצה לחזור". והיא הייתה כזה, "אוקיי. אולי מחר בשלוש?" והייתי כזה "בסדר, מחר בשלוש", וחזרנו.

‏אלעד: הטיסה שרצית, כאילו, כבר הייתה, היה אותה כבר.

‏שיר: אל על, אפשר היה לטוס רק עם אל על. איזי ג'ט החזירו לי את הכסף ומעולם לא טסו לישראל, אני חושבת. מאז, הם לא טסו לישראל.

‏אלעד: לחזור לארץ זה כזה - מה דמיינת? כאילו, היה משהו כזה של - "לא יודעת לאן אני מגיעה, יכול להיות שכזה המציאות כאן השתנתה"?

‏שיר: אממ… תראה, אני חושבת שמה שכיף בחופשה זה שאתה מתנתק מהמקום, מהבית. הבית לא קיים באיזשהו אופן ואתה בורא את עצמך מחדש לכמה ימים האלה של החופשה, בתור מי שאתה בחופשה הזאת. אתה מגלה את עצמך, אתה מגלה מי אתה כשאתה חופשי. וכאן זה היה להיפך, הבית היה עוד יותר נוכח מאשר החופשה. החופשה הייתה הולוגרמה והבית היה המצב הנפשי. אבל אז כשחזרתי הרגשתי ש… לא ציפיתי לזה. לא ידעתי מה לדמיין, ידעתי שכולם בדיכאון, דיברתי עם אנשים בארץ שאמרו שזה נורא-נורא קשה. אבל אתה לא יכול לדמיין את זה. כאילו שוב, אני כל הזמן מרפררת לקורונה, אבל זה הרפרנס שלי שאתה לא… אם היו מספרים לי את זה… כאילו מתי שזה התחיל בסין וזה שאמרו שסוגרים מחוזות ויש סגר, לא ידעתי מה לדמיין. חשבתי, נו, הסינים האלה מגזימים. כאילו, זה באמת מה שחשבתי. ואז זה היה בארץ והייתי כזה, "אָה, סגר. אוקיי". עכשיו, אני, אין לי את היכולות לדמיין מציאות שלמה לפני שאני חווה אותה.

‏אלעד: ואז דמיינת כזה את מה שמתארים, נכון? את הכאילו דיכאון כזה והיה פה רגע שזה נפל עלייך, שהבנת כזה מה הסדר גודל של הדבר הזה? נגיד, באזעקה הראשונה?

‏שיר: האזעקה הראשונה הייתה מפחידה, אבל לא הבנתי מה הסדר… את הסדר גודל של הדבר הבנתי מהחטופים. החטופים, וזה שברגע שחטפו אותם וראיתי את התמונות הנוראיות של האנשים שפשוט נקרעים ומובילים אותם לעזה, שזה פשוט משוגע, אז המחשבה הראשונה שלי הייתה "הם בטח יחזירו אותם תוך כזה 24 שעות. בטח ישר יגידו לחמאס, 'אוקיי, אוקיי, אוקיי…'

‏אלעד: כן.

‏שיר: '…מה אתם רוצים? את כל זה? יאללה, קחו, תביאו ונסיים את זה ואז אנחנו נזיין אותכם או מה שלא צריך לעשות'. אבל זה לא קרה. וככל שזה לא קרה, עוד יום ועוד יום ועוד יום, אני זוכרת שביום התשיעי, אני לא יודעת למה דווקא ביום התשיעי, אבל ביום התשיעי הייתי כזה, [בחוסר סבלנות] "מה נסגר? זה כבר מלא זמן, כאילו למה הם לא חוזרים?" אז זה מה שגרם לי להבין את גודל האירוע. האזעקות גרמו לי לחשוב איפה אני חיה. כאילו הם גרמו לי, אני חושבת שאנחנו באיזשהו אופן, בגלל שהכיבוש כל-כך מצליח, בגלל שזה מפעל מוצלח בסך הכל, אז אנחנו, במיוחד לנו, שאנחנו להט"ב, במיוחד לנו, שאנחנו מתעסקים בתרבות, מתעסקים באמנות, שאנחנו, אתה יודע, בדיוק דיברנו על אופנה לפני זה ואנחנו כזה, "או, בגדים זה חשוב", אז ש… לנו יותר קל להעמיד פנים שאנחנו חלק מהעולם הגדול.

‏אלעד: כן.

‏שיר: ואז, מתי שהייתה האזעקה הראשונה, פתאום חשבתי, אני לא חלק מהעולם הגדול, אני למעשה האיראנים הליברליים ב-78' שהיו בים והתעסקו בשירה ואנחנו הלבנונים הנוצרים, אנחנו יותר חלק מהמזרח התי… מהבועה המזרח התיכונית הליברלית, שהולכת ומת… פשוט מתפוצצת, בעוד ועוד מקומות. טק, טק, טק, אני חושבת, אני סתם זורקת נתון מהתחת שלי שאני לא בטוחה שהוא נכון, אבל שכל 20 שנה אולי מתפוצצת איזשהי בועה כזאת. ושאני אומרת: "אה, האם זאת הבועה שלנו שמתפוצצת עכשיו?" כמו בסרט קברט, שאתה חושב: "אה, הם הומואים, הם הומואים". לא, הנה הגיעו הנאצים, לא, הנה מלחמת העולם השנייה ונגמר הסיפור שלכם. ואני חושבת שכאילו, הייתה לנו את הפריבילגיה, גם בעולם וגם ספציפית בארץ, אני חושבת שכאילו, אתה יודע, אני… זה מתקשר לי מאוד לפופ, לפופ ישראלי. כי היו את השנים אני חושבת מ-2016, נגיד, כשסטטיק ובן-אל התחילו?

‏אלעד: כן.

‏שיר: ופתאום נהיה פופ ישראלי. הם כזה היו הראשונים שעשו פופ ישראלי שהוא ממש-ממש פופ. עכשיו, פופ זה מוזיקה של תקופות שלום…

‏אלעד: כן.

‏שיר: ואם אתה מסתכל, זה היה נגיד מ-2016 עכשיו ישר סטילה ונס הוציאו את ה… איך קוראים לשיר שלהם?

‏אלעד: חרבו דרבו.

‏שיר: יואו, איזה מביך, אלוהים. [אלעד צוחק] איזה שיר גרוע. אבל אהבת אותו בטח.

‏אלעד: שיר קרב. אני, תראי, הטקסט, הטקסט אני נרתע, נרתע זה לשון המעטה, כן? אני לא יכול להקשיב לזה. אבל להגיד לך שלא האזנתי לזה עשרות פעמים בחדר כושר? האזנתי לזה עשרות פעמים בחדר כושר.

‏שיר: [נאנחת] אבל זה בדיוק הדיסוננס, אתה מבין? כי פופ לא יכול להיות על זה. פופ לא יכול להיות [בטון שחצני] "המלחמה, ואנחנו נזיין אותכם, חמאס". זה לא פופ, זה לא המוזיקה. זאת מוזיקה של שלום, של איפה הבנות ובוא, אני יודעת מה, על מה שרים? אני לא יודעת, אני לא מאזינה למוזיקה הזאת.

‏אלעד: האמת שהדוגמה הכי קלאסית כאן זה להשוות את השיר הקודם של נס וסטילה, שזה "תיק קטן"…

‏שיר: "תיק קטן"!

‏אלעד: שזה שיר על שום דבר.

‏שיר: זה לא שיר על שום דבר, [אלעד צוחק] אני כמובן לא מסכימה איתך, יש לי סמינריון על "תיק קטן", אבל זה שיר, כאילו מה השיר "תיק קטן" אומר? זה מתמקד בדבר זעיר מאוד של ההוויה שמחזיק הרבה מאוד דברים.

‏אלעד: כן.

‏שיר: שמחזיק - "אני יוצאת, ואני… וכיף לי ויש לי חברות, ואני מתמסטלת ובנים", כאילו זה השיר. ופתאום זה עבר למלחמה. ואני חושבת שכאילו בארץ היו באמת שנים של שגשוג, בעיקר כלכלי, שהביא איתו המון כאילו [מהססת] איזשהו הלך רוח של 'אנחנו חלק מהעולם הגדול'.

‏אנחנו חלק מהעולם הגדול, אני כישראלית, או אפילו אתה יודע מה, יותר ממני כישראלית - תל אביבית. כי זה מעניין, כי דווקא הזהות התל אביבית…

‏אלעד: כן.

‏שיר: הפכה לדבר שהוא מאוד אליטיסטי ומאוד זה, בזמן שכאילו דווקא הזהות ה… אני אגיד ראשל"צית או אשדודית של כאילו 'יש כסף ואנחנו מגהצים ואנחנו שומעים מוזיקה ואנחנו נראים טוב'.

‏אלעד: כן.

‏שיר: וגם הפערים בין איך שמתלבשים בתל אביב לאיך שמתלבשים באשדוד נהיו פתאום לא קיימים…

‏אלעד: נכון.

‏שיר: באיזשהו אופן. האינטרנט פשוט צמצם אותם. אם פעם היית מגיע לתל אביב, אני בתור ילדה מראשון והייתי כזה [בהתפעלות] "וואו, ככה מתלבשים? איזה יפה". אז כאילו זה פחות… כאילו.

‏אלעד: כן, ותראי עכשיו אוברסייז וסניקרס יקרות בכל הארץ.

‏שיר: בדיוק. בכל הארץ. כאילו, ואני חושבת שהדבר הזה בעצם פיצץ את הבועה הזאת של "אנחנו… אתם, אתם לא שם. אנחנו לא מדינה כזאת, אנחנו לא חלק מהעולם הגדול". אתה יודע, זה מדהים שהטל… זה כמו כאילו שאתה עומד בפני תהום ואז נמלה היא כל-כך קרובה אליך שהיא מסתירה לך את התהום, זה הטלפון. זה טיק טוק - אתה כזה, "הנה אני מסתכלת בטלפון שלי ואני רואה ילדים עושים דברים מצחיקים פה בדיוק כמו שהם עושים דברים מצחיקים בארצות הברית, אז אני חלק מהעולם". ו"אני רואה בנות מתלבשות יפה פה ומוכרות קוד קופון פה, בדיוק כמו הקולגות שלהן בארצות הברית, אז אני חלק מהעולם הגדול". וזאת אשליה, כאילו פשוט בועה שהתנפצה, שכל מה שהחזיק אותה זה באמת כלכלה, ואשליה של שקט בזמן שהעברנו כסף לחמאס, בזמן שהתעלמנו, פשוט התעלמנו. אתה יודע, ההנהגה שלנו התעלמה ושיחדה את כל מי שצריך לשחד כדי שיהיה כאן שקט, אבל האנשים האלה הם לא חלק מהאשליה הזאת, זה לא שאתה נותן לחמאס כסף הם הולכים וקונים בזה "בלנסיאגה" - מילה שלמדתי ממך - [אלעד צוחק] זה לא מה שקורה, הם קונים בזה פצצות [מצחקקת] כדי לזרוק עלינו ו… זאת, נראה לי, הייתה האשליה שהתנפצה לי ואז חשבתי, אם זאת האשליה שהתנפצה לי, היות ואני אישה בת 35 חשבתי, "האם פה אני רוצה לגדל ילדים?" זאת הייתה המחש… כאילו באזעקות הראשונות פשוט ישבנו בממ"ד הסתכלתי על דנאל ואמרתי לה: "אנחנו לא מגדלות פה ילדים". והיא הייתה כזה…

‏אלעד: וואו.

‏שיר: כן. אני לא יודעת אם נעמוד בזה, אני לא יודעת אם באמת נעשה את זה. בגלל שהנה, עכשיו יש הפסקת אש כמה ימים ולא היו טילים, נגיד… נגיד, שלא הייתה אזעקה עשרה ימים, לא יודעת באמת מתי הייתה, אבל נגיד שאני לא חוויתי אזעקה עשרה ימים. אז אני כבר חושבת: [בטון מבטל] "לא, מה, זה ססס… [אלעד צוחק] ההורים שלי פה, אני דוברת את השפה, העבודה שלי פה…" אבל, כן.

‏אלעד: יש משהו כל-כך פריך בכל הדבר הזה, ההיסטוריה והדורות על-גבי דורות של אנשים שרצו להגיע לכאן ואז יש כמה חודשים שאנחנו בתוך הדבר הזה ואנחנו כבר באמת מתקשים לדמיין כאן עתיד. יש משהו באמת, אנחנו כאילו עומדים על איזה מין פי-תהום כזו. אני חושב על "מועבט", את יודעת, מדברת על פופ, [שיר מהמהמת] מועבט זה כאילו ה-שיר, יש בו אווירה נורא איומה ברקע כזו, והיא מדברת על איזה מגדל גבוה כזה, זה משהו כמעט דיסטופי. והיא לא מסתכלת מסביב, רק ג'ין וטוניק ומועבט. ואנחנו כולנו היינו במן "מועבט" הזה, אני מנסה לחשוב גם על ה… את יודעת, זה כאילו הנסיעה שלך לברלין היא כמו מן מטאפורה לדבר הזה. כי את היית בברלין, את היית חלק מהעולם הגדול, מכל הדבר הזה, ואז פתאום כזה תזכורת: "לא, את לא מכאן"…

‏שיר: כן.

‏אלעד: "את מה-שטעטל ואת צריכה עכשיו לחזור הביתה כי הוא כאילו עולה באש".

‏שיר: זה מעניין, בגלל שהציונות היא בעצם תנועת נגד, בסוף. ומה קורה עם תנועת נגד מתי שאין למה להתנ… כי, לְמה היא תנועת נגד? לאנטישמיות. איפה האנטישמיות נמצאת? איפה שיש יהודים ושהם מיעוט. ואז אנחנו פה ואנחנו רוב אין יותר אנ… אני לא חוויתי אנטישמיות, גם עכשיו כשהייתי בלונדון ובזה, הלכתי בימים הראשונים, כשכולם היו עדיין בצד שלנו, הלכתי לחדר כושר והאישה שם שעשתה לי את המנוי אמרה לי, "את מישראל", והייתי כזה, "כן, כן", והיא הייתה כזה… הייתי כזה, "מממ, נעים לי, אוהבים אותי"…

‏אלעד: חיבוק, כן.

‏שיר: שזה לא המצב כרגע, [צוחקים] אבל אני פשוט חושבת, אנחנו לא חווינו את זה ולכן אנחנו, לא בוערת בנו האש הזאת, של "זה המקום היחיד שלנו בעולם". למרות שאתה יודע, קצת, קצת כן עם מה שקורה באינטרנט, בגלל שאם האינטרנט חולל מלכתחילה את כל האשליה הזאת, אז עכשיו אנחנו גם רואים איך הטיק טוק - שאנחנו התכתבנו איתו מבחינת הומור, מבחינת מוזיקה, מבחינת הכל - אז פתאום הוא נגדנו. אז יכול להיות שכן זה, אבל בגדול, אני לא חוויתי אף פעם אנטישמיות ולכן אף פעם לא חוויתי… זה המקום היחיד שלי, ולכן יש לי את האשליה של אני יכולה לעוף מפה…

‏אלעד: כן.

‏שיר: …אם אני רוצה, ולחיות בכל מקום אחר.

‏אלעד: כן. האמת שיש גם את העניין המזרחי בסיפור הזה כי לפעמים בחו"ל, את אומרת שאת מישראל ואת רואה מבטים מאוכזבים על אנשים כאלה ממדינות מוסלמיות ואז הם כזה, "אבל רגע, מה?" ואז את אומרת כזה, "ההורים שלי מעיראק, תוניס", איפה שזה לא יהיה, ופתאום מוצאים איזה שהוא קו. כלומר, זה כאילו קצת מדלג אנטישמיות באיזשהו אופן, למרות שנראה לי שעכשיו זה כבר לא כל-כך ידלג.

‏שיר: אני לא חוויתי את זה אף פעם האמת, אף פעם לא הסברתי את את המוצא העדתי שלי בחו"ל.

‏אלעד: כאילו, יצא לי לנהל שיחות על זה שאני אפגני עם אפגנים, [שיר מהמהמת בהתפעלות] שכזה, מן אמרו כזה: "מה אתה?" ואז אני אומר "ישראל", והם כזה [צועק] וואו, זה לא התשובה שקיווינו לה"…

‏שיר: כן.

‏אלעד: …ואז זה היה כזה "טוב, אוקיי", אנחנו אולי יכולים למצוא איזה איזה משהו מקשר כזה.

‏שיר: זה מעניין, בגלל שזה בדיוק מה שקורה ברשתות עם הדיבור על קולוניאליזם. כי אני משערת שהתפיסה את ישראל, אף פעם לא התעסקתי בזה, אבל אני משערת שהתפיסה האנטי-ציונית את ישראל זה "הכובשים הלבנים, האדם הלבן, פוקהונטס, שהגיעו והעיפו מפה את הפלסטינים המסכנים" ואז אתה אומר: "לא, אני… אני אפגני". [אלעד צוחק] שזה מצחיק להגיד אני אפגני כי אתה לא אפגני.

‏אלעד: אני לא. לא.

‏שיר: אתה לא אפגני, אני לא עיראקית.

‏אלעד: לא, אנחנו לא.

‏שיר: אני אמרתי את המשפט הזה והלב שלי בפנים נשבר, היה כזה, "אל תגיד לי דברים כאלה". [אלעד צוחק] אבל כאילו… [משתתקת]

‏אלעד: כן, לא…

‏שיר: סבתא שלי משם, לא? זה נורא גזעני לחשוב שאתה אפגני בגלל שסבא שלך מאפגניסטן.

‏אלעד: יש משהו מצחיק בזה, את יודעת, יש לי ריסים אפגנים, אז אחלה, אז יכולים לזהות אותי ברחוב, [שיר מגחכת] אבל בסוף מה אני יודע על אפגניסטן? לא יודע כלום. יגידו לי, "איפה זה קאבול?", אין לי מושג.

‏שיר: מה אוכל אפגני? אתם גם אוכלים אורז?

‏אלעד: "מנה אפגנית". סתם, אנחנו אוכלים רק אורז, זה כל מה שיש לנו.

‏שיר: אורז טעים? כזה אורז עם בשר?

‏אלעד: אני מקווה שקרובי משפחה שלי לא מאזינים. אני חושב שאצלי, המשפחה ספציפית, הם לא בשלנים גדולים בצד האפגני.

‏שיר: די! איזה באסה!

‏אלעד: יש מן אוכל בסדר כזה, יש בָּחְש, פְּלוֹב.

‏שיר: מה זה בחש?

‏אלעד: בחש זה אורז ירוק עם בשר.

‏שיר: נשמע פצצה.

‏אלעד: זה טעים, אבל, [מצקצק בלשון] זה לא מסעיר.

‏שיר: כן.

‏אלעד: בטח לא בהשוואה לצד התוניסאי, ששם האוכל זה כזה "וואו".

‏שיר: מה האוכל התוניסאי? זה כמו אוכל טריפוליטאי קצת, לא?

‏אלעד: כן, רק טוב יותר. [צוחק]

‏שיר: פְּפפף, פְּפפף.

‏אלעד: יפה שהצלחנו להגיע בשלושה צעדים מאנטישמיות [צוחקים] לשיחה על אוכל עדתי. אבל כן, אצל… אצלנו אוכלים בצד התוניסאי זה קוסקוס וכל ה… ועוזריהם.

‏שיר: אה, נו, זה אותו מטבח. זה אנחנו, מרוקאים, ו… "אנחנו". אנחנו הטריפוליטאים, מרוקאים ו…

‏אלעד: אלג'יראים ותוניסאים, כן.

‏שיר: אה, זה כל… נו, כל [במלעיל] המַגְרָבּ. [כך במקור]

‏אלעד: כן, כן. כמו כל האוכל שעושים במאסטר שף עכשיו.

‏שיר: איזה בושה שזה מה שעושים במאסטר שף, צריך להגיד. כי כאילו, הכנתי קוסקוס פעם ראשונה, בפסח. זה לא כשר, אבל הייתי אצל בת זוגי שהם, זה על הזין שלהם, והכנתי קוסקוס ומפרום.

‏אלעד: אָההה!

‏שיר: וחשבתי, האם סבתא שלי גאה בי בגן עדן, שאני מכינה קוסקוס ומפרום, או מתביישת שזה בפסח וזה לא כשר? [אלעד צוחק] אבל הכנתי את זה וחשבתי, "בוא'נה, זה מה זה לא בעיה". יצא לי קוסקוס מושלם, יצא לי קוסקוס הכי טעים בעולם, יצא לי מפרום פצצה וחשבתי… שמתי גם, אתה יודע, במקום כל ה… [מצקצקת בלשון] זה מה שיפה בלהיות מזרחית עכשיו, כי במקום אבקת עוף, שיש במתכון, אני שמה ציר עוף.

‏אלעד: ברווור.

‏שיר: וכאילו חשבתי, איזה בכיינים כל מי שמתלוננים על זה. זה אוכל שנורא קל להכין, פשוט לוקח מלא זמן להכין. וזה, מי ש… [בזלזול] קוסקוס. יאללה, באמת.

‏אלעד: כן, אני חושב שההבדל הוא זה שכזה, אצלך זה נגיד היה פרויקט שעשית בפסח וזה היה כזה: "כיף, וואלה, ציר עוף, אני עפה על עצמי" וזה, ושם זה כזה, "אני צריכה להאכיל את המשפחה שלי בדבר הזה כל שבוע, אני צריכה לקום יום שישי בארבע בבוקר ולהכין".

‏שיר: אבל זה לא בארבע בבוקר, זה קל להכין קוסקוס. זה חמש דקות.

‏אלעד: כן, אבל קוסקוס זה רק ההתחלה, את מכינה קוסקוס עם עשרה סלטים ועם ארבעה תבשילים…

‏שיר: עשרה סלטים אני לא אכין, ובסדר, זה בעיה שלהם.

‏אלעד: [צוחק] את מבשלת הרבה?

‏שיר: כן, אפשר לומר, כן. תכל'ס אני מבשלת הרבה.

‏אלעד: עכשיו בתוך ה… מין "שגרה חדשה" הזאת, אז כזה, כל העניין הזה של לצאת החוצה סוג של נלקח מאיתנו…

‏שיר: כן.

‏אלעד: …כמו בקורונה, ועכשיו אנחנו שוב מסגלים לעצמנו איזה מן שגרת בית חדשה כזו. את כזה תל אביבית, נכון? [שיר מהמהמת] על הציר של וולט לעומת בישולים בבית - איפה את נמצאת?

‏שיר: אני מבשלת בבית, אבל אני מזמינה את המצרכים מוולט. [צוחקים] אני כאילו לא, אני לא מזמינה אוכל פשוט בגלל שגם יש גבול לכמה אפשר להזמין, שאחריו זה פשוט נהיה מגעיל.

‏אלעד: כן.

‏שיר: כאילו אתה מז… אם אתה מזמין שלוש פעמים בשבוע, אז ב-שניצל, שווארמה, סלט, פיצה, עוף מטוגן - הרביעי של זה, זה פשוט יהיה כזה [משמיעה קול של גועל] כאילו זה פשוט לא כיף יותר.

‏אלעד: כן, כבר אי אפשר לאכול ראמן ו…

‏שיר: כן, אתה רוצה לאכול משהו טעי… משהו שאתה יודע מה יש בפנים, משהו שאתה… אתה יודע, גם בסוף, זה חוויה של חוסר שליטה למי שאוהב אוכל, ואני מאוד אוהבת אוכל. כאילו, אתה יכול לטעום משהו ולהגיד, "אמממ, אני הייתי שמה בזה טימין". כאילו, ואז, אם אתה מכין את זה בבית, אתה יכול לשים בזה טימין.

‏אלעד: את מדברת על חוסר שליטה ואני חושב על זה שנגיד חוויות של שליטה בבית עכשיו, הן… זה העולמות האלה. אז כאילו, באמת זה בישול [שיר מהמהמת] וניקיון. ונגיד סיפרתי את זה גם בשיחה עם תהילה, אבל עבורי ניקיון זה מקום שבו הכל מושלם, כי זה תהליך שאני יודע איך הוא מתחיל ואיך הוא נגמר.

‏שיר: אתה גם אוהב לנקות?

‏אלעד: וואו, וואו. [צוחק]

‏שיר: אני גם אוהבת לנקות.

‏אלעד: זה מבחינתי ניקיון, יש פה כמה דברים: יש את ההישג על זה שהבית נקי…

‏שיר: אין דבר, אין אושר יותר גדול מאשר לשבת על ספה עם כוס תה, אחרי שכל הבית נקי עם מוזיקה ולהריח את ה… זה פשוט, ריח של ריצפז, [צוחקים] ריח של ריצפז ירוק, זה… אני רוצה דיפיוזר, למה אין דיפיוזר בריח של ריצפז ירוק, כשהבית מסריח ואתה יכול לשים את זה רק כדי… אני כל-כך אוהבת שהבית נקי! למרות שעכשיו, בגלל שאני עברתי לגור עם בת-זוגי שבבית שלה יש פרקט, בבית שלנו יש פרקט עכשיו. אין לי יותר את הריצפז הירוק, אני מתגעגעת לריח הזה.

‏אלעד: כן. יש, גם לי יש פרקט בבית, יש ריצפז בניחוח אה…

‏שיר: אני יודעת, אני יודעת. זה לא אותו דבר.

‏אלעד: יש גם מטליות לפרקט בניחוח מרכך.

‏שיר: אני לא אוהבת מטליות.

‏אלעד: [צוחק] לא, אבל אם את רוצה את הריח, כלומר זה בשביל ההישג.

‏שיר: כן, אבל אני יותר אוהבת שהכל, אני אוהבת את ההרגשה, ש…

‏אלעד: את ה-הארדקור.

‏שיר: תראה, כן, זאת האמת, כן. כאילו, לפני שנה בחנוכה אז עשיתי כזה הדלקת נר, באו מלא חברים ואז זה נגמר והיה כיף. אבל החלק שהכי נהניתי ממנו זה לעשות ספונג'ה בשתיים בלילה [צוחקים] וללכת לישון כשכל הבית נקי.

‏אלעד: יש בפייסבוק קבוצה שנקראת "חולי ניקיון" וזה כמו האישיות שלי בקבוצת פייסבוק, כי הם פשוט כל היום מעלים דברים, דברים שאני נגיד לא חשבתי שזה לגיטימי לדבר עליהם ופשוט דנים בזה במשך שעות. ואין לי… כל הטלפון שלי זה צילומי מסך מהקבוצה הזאת, נגיד יצא מרכך כביסה בריח קרם גוף של פנינה רוזנבלום.

‏שיר: לא, לא, לא, זה לא ב… אני, יש לי את המוצרים שלי שהם קבועים אני לא רועה בשדות זרים. אני יודעת מה אני אוהבת, אני לא משחקת.

‏אלעד: עכשיו אני חוזר כזה לשגרת אה זה, את בדרך כלל עושה סטנד-אפ.

‏שיר: נכון.

‏אלעד: כמה מופעים יש לך, נגיד, בחודש?

‏שיר: אני כאילו, אתה יודע יש את המופעים שלי שאני עושה לבד, ויש מופעים שאני עושה, כאילו בודקת חומרים כל הזמן כדי להכניס אותם למופע…

‏אלעד: כן.

‏שיר: וזה כאילו ממש חלק מהותי מהשבוע שלי. יש כמה ערבים בשבוע שזה מה שאני עושה, ואין את זה עכשיו, גם כן. כאילו עשיתי סטנד-אפ לא מזמן…

‏אלעד: שזה…

‏שיר: כי היה ערב סטנד-אפ של דיכאון, והייתי בטוחה שזה יתבטל. הייתי משוכ… בתחילת השבוע. הייתי בטוחה שזה יתבטל, גם כשהציעו לי לעשות את זה אמרתי "אה, איזה אופטימיות, נראה לכם שזה יקרה באמת?" יאללה, אני אגיד כן, מה אכפת לי, זה לא יקרה. ואז זה קרה ובאתי וזה היה מאוד כיף, כאילו התגעגעתי לזה. אבל זה גם הרגשתי, אתה יודע, כן יש הרגשה של… נגיד הציעו לי להופיע מול חיילים, כמה פעמים. וזה כזה, "את רוצה להופיע לחיילים"? והייתי כזה, האנש… הם הולכים להיכנס לעזה. מה אני אגיד להם - [בלגלוג] "אני לסבית, [אלעד צוחק] וכשיצאתי מהארון, אמא שלי הגיבה לזה ככה". זה, אני מרגישה שזה לא, כאילו, זה לא, זה לא קשור. זה לא, הבעיות שלי, בסופו של דבר… שוב, זה האשליה, אנחנו חלק מהעולם הגדול, מְהַ… אז הסטנד-אפ שלי הוא חד משמעית מאוד-מאוד-מאוד סטנד-אפ, כאילו אולי כל סטנד-אפ, כן? אבל על אחת כמה וכמה הסטנד-אפ שלי, שאפילו לא מתעסק ב… אני חושבת שיש גם סוגיות ליבה של אנושיות…

‏אלעד: כן.

‏שיר: שזה דברים בתוך זוגיות, דברים בתוך יחסים, שם קוד "גברים-נשים", אבל כמובן שזה גם יכול להיות נשים-נשים, גברים-גברים, ואני חושבת שלהפך, הטוויסט הזה…

‏אלעד: כן.

‏שיר: …שאני לא עושה, כן? אבל אני חושבת שזה טוויסט שהוא מאוד comersh, כאילו אני חושבת ש…

‏אלעד: "comersh" זה מסחרי, אני רק אגיד למאזינים. [מצחקקים]

‏שיר: כאילו שיש, אם הייתי מסוגלת לעלות ולעשות בדיחות "אשתי" על בת-זוגי, [אלעד צוחק] שכמובן אין לי בדיחות כאלה, אבל כאילו אם הייתי - אז אני חושבת שיש בזה משהו שהוא… זה בדיוק מה שישראלים רוצים להרגיש וגם חלק מהאמנות שאתה צורך זה גם כאילו, מי אני רוצה להיות? אני בעד הומואים, אני בעד לסביות, והנה אלה בדיחות שגם אני מזדהה איתם כי גם אשתי מעצבנת [אלעד צוחק] או כי גם בעלי מעצבן, וזה בכלל… אז כאילו זה לא דבר שאני עושה ברגיל גם. אבל אלה, נגיד, סוגיות ליבה של חיים. גברים-נשים, או אני לא יודעת מה עוד, ילדים, שאין לי, אבל כאילו כל מיני דברים כאלה של היום-יום, שזה גם ככה לא הסטנד-אפ שלי ברגיל. אז עוד לבוא ולעשות את הבדיחות עולם ראשון האלה של כאילו "בואו אני אספר לכם איך זה היה לצאת מהארון באמצעות בדיחות". זה כזה "אחי, אין לי את השוליים בהוויה כדי לשים את עצמי בנַעֲלַיִךְ [כך במקור] עכשיו ולצחוק מזה". זאת התחושה שלי.

‏כאילו זה היה לפחות, הרגשתי שאני לא יכולה לבוא לחיילים שעומדים להיכנס לעזה ולספר להם את זה. או לתצפיתניות שיושבות מול מסך כל-כך הרבה זמן ולהגיד להם [בלגלוג] "אז בסדר כאילו ואני לסבית". כאילו שזה באמת, המילה לסבית נאמרת הרבה מאוד פעמים במופע.

‏אלעד: את חושבת שזה דברים שהם עכשיו, בגלל שאנחנו נמצאים בתוך הדבר הזה ואנחנו עדיין לא מבינים אותו וכל מה שאמרת, או שפשוט אנחנו נהיה צריכים עכשיו לחשוב מחדש על כל ה… מה מצחיק אותנו, על מה אנחנו מדברים, מה מעסיק אותנו, שאנחנו פתאום, נגיד שההומור שלך יהיה צריך להיות הרבה יותר מקומי ויהיה על חייל הומו שהולך לטירונות והוא ההומו היחיד ולא יודע מה?

‏שיר: קשה לי להגיד "נצטרך" בגלל שאני לא יכולה לעשות משהו אחר. זה לא שאני יושבת בבית ואני חושבת "אממ, אין על…" כאילו זה כזה, זה מה ש… אני לא יכולה לעשות משהו אחר. ואני גם לא חושבת. אני חושבת, אני רוצה להיות אופטימית. השני תרחישים שיש לי, הם אה… יש שניים. אחד: האופטימי, שזה יהיה בסדר, שאנחנו נסיים את המלחמה הזאת, שיחזירו את החטופים, שנפיל את הממשלה הזאת ושנגיד, אוקיי, נתַנו לכם להיות על ההגה ונתנו בשם אתה יודע, המציאות המתעתעת שהייתה פה כשביבי נבחר ב-2015… שוב, הייתה, היינו באיזשהי פריחה כלכלית שאפילו לא הגיעה לשיא שלה עדיין ב-2015 אני חושבת. ואז כשהוא ממנה את מירי רגב לשרת התרבות יש בזה מן הדאחקה…

‏אלעד: נכון.

‏שיר: שאתה משתתף בה.

‏אלעד: נכון.

‏שיר: כאילו כשהוא עושה מינויים לא מקצועיים יש בזה, אני זוכרת שעבדתי אצל גורי בתוכנית שלו ב-2016…

‏אלעד: גורי אלפי.

‏שיר: כן. והיינו רואים בבוקר את כל הקטעים המצחיקים שהיו בתוכניות הבוקר בחדשות כדי לכתוב על זה. והיינו רואים את זה והיינו נקרעים מצחוק. ועכשיו אני חושבת, כי… בגלל… נקרענו מצחוק בגלל שחשבנו "איזה קומי"… זה באמת קומי, לשים את האדם הכי לא מתאים בתפקיד רגיש. יש בזה משהו קומי, יש בזה מעולמות ה… אתה יודע, שהטלוויזיה התערב… מעולמות הפולישוק…

‏אלעד: כן.

‏שיר: מעולמות ה-"VEEP"…

‏אלעד: נכון.

‏שיר: …שלא ראיתי אבל אני משערת שזה על זה.

‏אלעד: כן, זה מאוד זה.

‏שיר: וכאילו, ובלענו את זה. ועכשיו אתה רואה שאם שמים את האדם הלא מתאים בתפקיד רגיש למשך מספיק שנים, זה יקרוס. היסודות הטובים, בסופו של דבר, זה יכרסם אותם וזה יקרוס. ומירי רגב, שהייתה דאחקה בתור שרת התרבות, ו"כפיים" ו"רוחי לעזה יא חאינה", וכל… והגיפים האלה שהיא הייתה מייצרת לנו, שאתה יודע, אנחנו בתור תל אביבים נהנינו מהם בקטע campy. אבל מה שאני מנסה לומר זה שבסופו של דבר זה הרקיב את המערכת ואנחנו רואים את התוצאה של זה עכשיו. ואנחנו נגיד "אוקיי, לא. אנחנו ממנים רק אנשים, את האנשים הנכונים. אנחנו רוצים אנשים אחראים על ההגה". וגם הבוחרים שאפשרו את זה יגידו "אנחנו רוצים שהבן-אדם שיש לו ניסיון בעבודה ושרוצה לעשות את העבודה ושהוא חכם, יעשה את העבודה". ואז, במקרה הזה, ברור שלא נשנה כל דבר והשגשוג ימשיך והכל יהיה בסדר.

‏התרחיש הלא אופטימי זה שזה לא קורה ואנחנו נצטרך לעוף מפה תוך כמה שנים.

‏אלעד: וואו. את יודעת, זה… העניין הזה של הדאחקה זה קשור גם לפופ, שזה משהו שהעלית מקודם, על זה שהיה איזשהי, הייתה איזשהי יכולת לחיות באיזה מין כזה, לצחוק על דברים ממש-ממש גרוטסקיים שקורים, כי המציאות נראתה גרוטסקית, וגם שירים כאלה, על… גם שירים על שום דבר כאלה, ממש-ממש סתמיים, ועכשיו כאילו אנחנו נמצאים באיזה מקום שאנחנו נהיה צריכים, אני לא יודע אם זה כמו לפני 50 שנה אחרי מלחמת יום כיפור, שפתאום הצעירים מבינים שהם צריכים להתעסק בדברים משמעותיים יותר - בקיום שלהם, להיות ערכיים יותר, להיות מחוברים יותר לעשייה, שהכל אלה דברים שהם, הם המון דברים אבל כיף, נגיד, זה לא. כאילו זה נשמע קצת כאילו את כל הכיף הזה שדמיינו שיש לנו כאן, לא נוכל כל-כך לקיים.

‏שיר: אני לא מסכימה איתך. כי אני חושבת, לפני שזה קרה, אחת השיחות שהיו לנו על פופ זה שאני מאוד סובלת מהפופ העכשווי בגלל שזה הכל אותו דבר וגם שירים שאתה, נגיד, התלהבת מהם והייתי כזה, "נו תשלח לי", הייתי כזה, "די, זה אותו דבר. אי-אפשר לשמוע את זה". [אלעד צוחק] אני חושבת שכיף אמיתי הוא כיף שנובע מתחושת משמעות. ואני באמת חושבת שפעם היה לאנשים יותר כיף מאשר עכשיו, בגלל שהייתה, היה… נכון, האם החיים שלהם היו אה… הביטחון שלהם היה יותר מעורער? יכול להיות. מאה אחוז, מלחמות, עניינים.

‏אלעד: כן.

‏שיר: אבל… משברים כלכליים, אבל אני חושבת שברגע שיש לך משמעות לחיים זה הדבר שממנו נגזר האושר הכי אמיתי והכי מזוקק ואני חושבת שיש משהו ברווחה מוגזמת כמו שיש בעולם המערבי נגיד, שאתה מאבד משמעות. למה הרוקיסטים האלה כל-כך משוגעים ולמה הם הולכים ומקצינים? בסופו של דבר אלה אנשים שבין יתר הדברים אין להם משמעות אמיתית לחיים, אין להם מאבק אמיתי לחיים. אז הם באים והם רואים את המאבק הזה והם בוכים על פלסטין, בגלל שהנה, הנה, באמת - ניצוץ של משמעות שאני יכולה לגזור לתוך החיים שלי. ואני חושבת שאם צעירים פה יבינו שהם צריכים לעשות משהו… או אנחנו, אנחנו גם צעירים מה זה צעירים? מה, בני כמה אנחנו? אבל אם אנחנו נבין שבאמת יש דברים שאנחנו צריכים לבנות, שאנחנו צריכים לקיים, שצריך שיהיו חשובים לנו ואז נצליח, אני חושבת שמכאן נגזר אושר הרבה יותר גדול מאשר מ"תיק קטן", לצורך העניין.

‏אלעד: זה מתחבר לטענה שיש לי, תגידי מה את חושבת, זה בנוגע למוזיקת פופ. אני חושב, שירי פופ הטובים באמת, המרימים באמת, הם חייבים שיהיה בהם איזשהו בסיס מרגש.

‏שיר: ברור.

‏אלעד: נגיד, "שנדליר" של סיה, שזה שיר הכי מרים בעולם, מעצים כזה, ואת יודעת, אפשר לרקוד לו והכל אבל בסוף זו בלדה. וגם אני חושב נגיד על "סוד" של אדם.

‏שיר: שיר מדהים.

‏אלעד: שזה שיר מדהים. מדהים, והוא שיר שיש בו איזה עצב יש פה סוד. ובעצם בתוך כל הדברים האלה זה אומר שאנחנו לא יכולים שהשיר יהיה פשוט כיפי כשלעצמו. כלומר, אדם יכול להגיד כיף לי, אבל אנחנו צריכים לדמיין אותו בזה שהיה לו קודם קשה ועכשיו הוא שר על הדבר הזה.

‏שיר: אני מאוד מסכימה איתך, אני גם חושבת שאלה השירים ששורדים. ואני בדיוק היום שמעתי את "Like a Prayer" של מדונה שזה שיר מושלם, זה שיר מושלם ואני חושבת איזה קטע שנגיד - מה זה? בוותיקן לא נתנו לה להופיע. נכון?

‏אלעד: בוותיקן?!

‏שיר: בוותיקן, במדינת הוותיקן.

‏אלעד: ברור לי שלא נתנו לה להופיע, אני אפילו לא ידעתי שהיה אופציה כ…

‏שיר: היה לה tour. היה, יש… אני יודעת את זה לא בגלל ש… אני לא… הזין שלי לא גדול משלך בפופ, [אלעד צוחק] פשוט ראיתי את הסרט "במיטה עם מדונה", או איך קוראים לזה? "Madonna Black and White"? [כך במקור]

‏אלעד: כן.

‏שיר: סרט מדהים! סרט שכל-כך אהבתי בתור ילדה ויש שם כאילו סצנה שאמורה להופיע בוותיקן אבל הייתה סצנת אוננות במופע, שהיא הייתה כזה שוכבת על מיטה ועושה כאילו היא מאוננת. כן.

‏אלעד: מוזר שבכלל מישהו חשב על האופציה הזאת, כלומר זה כזה, זה כמו שיגידו, "וואו לא אישרו לאורית פוקס להופיע ברבנות הראשית".

‏שיר: קודם כל, אורית פוקס הצביעה לש"ס, אתה יודע?

‏אלעד: נכון. [צוחק]

‏שיר: אבל זה לא בדיוק זה, בגלל שתחשוב על זה שהוותיקן, באיזשהו אופן זה מדינה קטנה ודתית. אבל גם ישראל, באיזשהו אופן, זה כזה, "למה שירשו למדונה להופיע בישראל, הם כולם דתיים חרדים כאלה. לא?" כאילו, אתה מבין? זה בדיוק מה שדיברנו עליו. כי הרי מי הזמין את מדונה? לא האפיפיור. הזמין אותה איזה מפיק מהוותיקן. הוא סגר את ההופעה.

‏אלעד: כן.

‏שיר: והוא חשב "אני חלק מהעולם הגדול [אלעד צוחק] ואני רוצה את מדונה פה ואני אזמין אותה", ואז בא האפיפיור או who ever והיה כזה 'שומע, אחי? פשוט אין שום סיכוי שזה קורה, זה פשוט לא קורה'. ואז אני חושבת ששמו לה אולטימטום של 'האם את מורידה את החלק הזה מהמופע או לא?' והיא אמרה 'לא'. כאילו היא אמרה… נראה לי. נראה לי, כן? לצפות בסרט הזה. אבל מה שאני מנסה להגיד זה שהשיר הזה זה שיר על סקס, "Like a Prayer", ואני שומעת אותו ואני חושבת, אני לא מאמינה שמישהו התבכיין על השירים האלה שזה שיר אמנותי על סקס, זה שיר מלא רגש על סקס, זה שיר שכאילו אתה שומע אותו ואתה חושב "וואו!" כאילו, אין הרבה אנשים שיש לך חיבור מיני כזה איתם כמו בשיר "Like a Prayer". [אלעד צוחק] אבל בצורה אמנותית, היא מעבירה אותך את זה דרך כאילו, אתה באמת יכול להרגיש את זה בגלל שהיא… זה הכל מטאפורה, זה שיר ענק שהוא מטאפורה לסקס. עם גוספל, ועם… באמת, אמצעים כאילו מעולם הדת.

‏מדהים-מדהים-מדהים ואני חושבת, אני לא מאמינה שעל זה התלוננו, כשעכשיו נועה קירל פשוט מזיינת את הרצפה. באירוויזיון, על בימת האירוויזיון. עם שיר שקוראים לו "יוניקורן". כאילו אתה מבין למה אני מתכוונת? כן, אני חושבת שכאילו הדברים שבאמת מחזיקים הם דברים שיש להם בסיס אמנותי-רגשי ושזה יכול לשרוד שנים. שאת "Like a Prayer" אני יכולה לשמוע עכשיו, לא יודעת, 40 שנה אחרי, אני רוצה לומר?

‏אלעד: כמעט 35.

‏שיר: ועדיין זה שיר שכאילו, פשוט הוא יצא לי היום בזמן שניקיתי [צוחקים] וחשבתי, "איזה שיר בן זונה", אז כאילו, כן, זה חייב להיות עם איזשהו בסיס. אני לא יודעת אם בסיס, כאילו, כן, יש שם גם מאבק.

‏אלעד: כן, כן.

‏שיר: אבל… אני מסכימה איתך מאוד, בקיצור.

‏אלעד: גם עצם זה שהיא צריכה להשתמש במטאפורה בשביל להגיד את הדברים האלה, זה מייצר באמת את הדבר הנורא יפה הזה, שזה כזה סוגסטיביות, ולא פשוט להגיד: "אני חרמנית".

‏שיר: אבל זה גם כאילו זה לא מעניין שאת חרמנית, אתה מבין מה…? זה לא מעניין, חרמנות, זה כאילו זה לא, אם את לא גורמת לי להרגיש את החרמנות, זה כמו שלדעתי בשיר אהבה אף פעם לא צריכה להיאמר, לא צריך להיאמר המשפט "אני אוהב אותךְ", "אני אוהבת אותךְ". אני…

‏אלעד: כן.

‏שיר: תגרמו לי להרגיש את זה, ברגע שאתם מג… אתם מספרים לי, אתם מגלים לי את הסוף של הבדיחה. זה כזה תגרמו לי להרגיש את האהבה. כל השירי האהבה הכי יפים לא נאמרת בהם המילה אהבה. כאילו בשיר של מדונה לא נאמרת המילה… אם היא תגיד "סקס", אני אהיה כזה 'אִיחְ'. [אלעד צוחק] כאילו כל הקטע זה שאני צריכה להרגיש את זה ולהיות כזה 'אה, אני מבינה מה…'

‏אלעד: 'אה, זה על אהבה'.

‏שיר: כן.

‏אלעד: כן, זה כמו ספרי שירה שאומרים בהם "אלוהים", אני לא יכול לשאת את זה. כלומר…

‏שיר: מעניין.

‏אלעד: את יודעת, כשזה נגיד טייק נחמד, יונה וולך, 'באתי כמו אלוהים'.

‏שיר: כן.

‏אלעד: אז אוקיי, זה בסדר. אבל אם הם מדברים פתאום על "הנצח" ועל אלוהים, זה כזה וּוֹאוּ, וּוֹאוּ, וּוֹאוּ. אתם משוררים, למה אתם… מה? תדברו על פורמייקה.

‏שיר: זה מעניין, כי אתה דתל"ש, אז יש לך קשר עם אלוהים. כי אני, נגיד, בחיים לא הרגשתי את זה על שירה. לא שכאילו… אני כן חושבת שברגע שאני קוראת את המילה "אלוהים" בשירה, אז אני כזה [בחוסר סבלנות] "אוקיי, [אלעד צוחק] כאילו, אז אתה דתי". [צוחקים] למרות שיהודה עמיחי - הוא לא מזכיר את אלוהים, או שזה הכל בסאבטקסט?

‏אלעד: לא, מזכירים. כן? קודם כל, יהודה עמיחי, בגלל זה יש לי גם אה…

‏שיר: אני אוהבת את יהודה עמיחי.

‏אלעד: אני אוהב אותו אבל זה… תראי, לי יש בכלל, אני חושב ששירים, זה למדתי מאורלי קסטל בלום, תנסי למחוק דברים מתוך… זה, את תראי שבשמונים אחוז מהמקרים זה משפר. מוחקים את השורה האחרונה של השיר - בום, הוא נהיה פי מאה יותר טוב. לפעמים נותנים לך את הפאנץ' הזה של אלוהים, של הנצח, די!

‏שיר: כן.

‏אלעד: לא רוצה לשמוע את זה.

‏שיר: נכון.

‏אלעד: אני רוצה להבין לבד.

‏שיר: נכון, אתה צודק מאוד.

‏אלעד: את קוראת עכשיו? את מצליחה להתרכז?

‏שיר: אני מאוד מנסה ואני כן נותנ… אני קוראת הרבה פחות אבל מפעם. אני קוראת עכשיו את "חלף עם הרוח".

‏אלעד: זה, אבל זה חתיכת קריאה עכשיו זה כאילו, כזה…

‏שיר: כן, כן, כן.

‏אלעד: חתיכת מלחמה קורית שם, בסיפור הזה.

‏שיר: כן, יש שם מלחמה, כן. אבל זה כיף לקרוא על מלחמה אחרת שכבר הייתה. [אלעד צוחק] ולא על המלחמה הזאת.

‏אלעד: היא הייתה, את יודעת איך היא נגמרת, היא נגמרת בארצם של ה… איך זה נקרא?

‏שיר: ינקים.

‏אלעד: האמיצים והחופש…[צוחק] אני חשבתי על האמיצים והחופשיים.

‏שיר: אָה.

‏אלעד: land of the free…

‏ביחד: and the home of the brave.

‏שיר: כן.

‏אלעד: שאלה כאן ש… תראי, המילה "חרדה", אפרופו מילים שלא צריכים לכתוב בשירים, המילה "חרדה" עולה כאן הרבה, אני חושב שהרבה אנשים, לא יודע מה האבחנה הקלינית של חרדה אבל מרגישים משהו. הם מרגישים מוצפים, ו… יש לך, נגיד, את מרגישה את הדבר… יש לך שיטות? יש לך משהו שאת עושה בשביל להרגיע את עצמך?

‏שיר: לא. אני מתמסטלת מלא, אבל… ואתה יודע, אני כבר עם כזה קילומטראז' בוויד שכשיש לי התקף חרדה זה כמו שנשרפת לי חביתה. אני כזה [בביטול] "אה, בסדר זה קורה, הכל בסדר". אבל אני לא… החרדה ש… כאילו, חרדה יש בה משהו קטן על הסיטואציה. חרדה זה מה שאתה מרגיש, מה שהרגשתי בצוק איתן לא הייתי בחרדה כי הייתי מנותקת לגמרי. אבל אם הייתי בת 35 בצוק איתן, הייתי מרגישה חרדה.

‏מה שקרה כאן זה יותר גדול מחרדה, זה כל המציאות השתנתה. אנחנו, יש סיכוי שאנחנו עומדים על פרשת דרכים שאחת הפניות הלגמרי הגיוניות שלה, זה לא תיאורטי כבר, זה לגמרי הגיוני, שכל החיים שלנו ישתנו, וש… למה אני קוראת את "חלף עם הרוח" עכשיו, באיזשהו אופן, אני חושבת? בגלל שהיא כותבת על עולם שכבר לא קיים. כאילו, וזה מה שעצוב בזה, ואתה מתאהב בעולם הזה. שהיא מספרת לך על ה… כאילו אתה פשוט מתאהב בזה. אתה מתאהב בזה שהם… באחים האלה שמחפשים איפה לאכול ארוחת ערב ובתיאורים שלה של איך הבית הלבן על כל ההרים האלה של ג'ורג'יה, ואתה מתאהב בזה, ואז - אין את זה יותר! זה פשוט לא קיים יותר. ואלה דברים שקורים בעולם בגלל שבסופו של דבר המציאות הקטנה שלנו בחיים הקטנים שלנו היא תוצאה של תהליכים פוליטיים, כלכליים, חברתיים עמוקים, שמאפשרים לנו לחיות על צלע ההר הקטנה הזאת של ההיסטוריה. וברגע שזה מה שמתערער, זאת אומרת יכול להיות שתהיה מפולת ולא תהיה יותר את הצלע הזאת.

‏אלעד: כלומר זה לא קשור בחרדה, זה קשור לזה שהאדמה רועדת.

‏שיר: האדמה רועדת, בדיוק. ואני לא בחרדה מזה כי אני מרגישה שאני מאוד, אני עם עין מאוד פקוחה ואני כזה, אוקיי, אני צריכה להיות מאו… אני לא יכולה להדחיק עכשיו ואני לא יכולה להיות בחרדה עכשיו, אני צריכה להיות מאוד רגישה בקריאה שלי של המציאות, כדי לשמור על עצמי של עוד עשר שנים. זאת אומרת, אני צריכה להבין האם אני צריכה להעביר את החסכונות שלי לחשבון בנק באירופה? האם אני צריכה לעשות את זה ומתי אני צריכה לעשות את זה? האם אני צריכה להתחיל לתכנן מקורות הכנסה שהם בחו"ל? האם אני צריכה להתחיל לעבוד על זה? האם אנ… אז כאילו חרדה זה לא פריבילגיה שאני מרשה לעצמי, כאילו, להרגיש ואני גם לא מרגישה אותה כי אני באמת חושבת, המציאות עלולה להשתנות לגמרי. ואני, והכי קל, הכי קל, להרגיש, "הכל יהיה בסדר די, אנחנו נצא מזה, אנחנו נצא מזה, עברנו את זה, אנחנו נעבור את זה שוב". אבל אני מרגישה שזה יותר גדול עכשיו. הלוואי שאני טועה. הלוואי שאני אשמע את זה עוד שנה ואני אהיה כזה, "יואו, איזה משוגעת, חיה בסרט", אז לא. חרדה אני מרגישה… שוב חרדה זה פריבילגיה. חרדה זה כזה [בטון מלגלג] "אוי, ראיתי את האקס שלי באמפם, וזה הכניס אותי… ונכנסתי להתקף חרדה". לא, אחי. עכשיו יש פה פשוט כל העולם הערבי שרוצה להשמיד את ישראל מלא-מלא זמן, זיהה את השעה לעשות את זה בזמן שאנחנו מאוד-מאוד חלשים [צועקת] ומשוגעים נמצאים בשלטון, משוגעים על אמת, משוגעים פר אקסלנס. לא משוגעים, כאילו, האקס המשוגע שלי שראיתי באמפם. [אלעד צוחק] משוגעים באמת. אז כאילו, אתה יודע.

‏אלעד: מה, אם אנחנו, השאלה שאני שואל לסיום זה מה הדבר שאת מחכה לו, מצפה לו? עכשיו, תיארת פה עכשיו מציאות שבה [צוחק] אני לא יודע מה אפשר לצפות פה. אבל נגיד אנחנו חוזרים למציאות שהיא דומה למציאות שהכרנו, הדבר שהיית הכי רוצה לחזור עליו זה ה-להופיע על הבמות?

‏שיר: הייתי רוצה לחזור להרגיש שיש עתיד. זה הדבר שאני הכי מתגעגעת אליו. העתיד. העתיד האפשרי שאני מרגישה בתוכי, שאני אומרת "אוקיי, אז אני אעשה את זה ועוד חצי שנה אני אעשה את זה ואז עוד שנתיים אני אעשה את זה". זה נעלם, זה נטרף. פעם יכולתי להגיד, אני אעשה את זה עוד חצי שנה ואז את זה אני אעשה עוד שנתיים ואני רוצה להשיג את זה ואת זה ואת זה, ועכשיו אני חושבת, יש מצב שעוד שנתיים אני פליטה, עם מטפחת על הראש ועם מזוודות. כאילו ואז תדמייני את הדברים שאת רוצה לכתוב עד מחר. אני חושבת שזה חומר מצויין לכתיבה, להיות פליטה. [צוחקים] בקיצור, win-win. סתם. הדבר שהייתי שמחה שיקרה זה שאנחנו… יש כל-כך הרבה אנשים טובים בארץ, ואני מרגישה שכאילו פילגו אותנו. כאילו, יש לי בת-דודה נועה, נועה'לה, שהיא דתייה. היא דתייה והיא תמיד הייתה דתייה, אבא שלה דתי והיא דתייה והיא שמעה אותי מדברת באיזה פודקאסט והיא כתבה לי הודעה ממש של כאילו… או שהיא ראתה משהו שכתבתי בסטורי, והיא כתבה כזה, "אנחנו הרבה יותר…" היא גרה במושב כזה, אתה יודע, מושב דתי, ישראל הראשונה, אתה בטח מכיר את זה. גדלת בכזה, לא?

‏אלעד: לא, לא. גדלתי בכוכב יאיר, זה יישוב, לא מושב. אבל זה כן, זה…

‏שיר: אתה מכיר את הז'אנר אבל של "מושב דתי ישראל הראשונה".

‏אלעד: איזה מושב דתי? אני מנסה לחשוב אה…

‏שיר: אני לא יודעת, אני לא יודעת איפה היא גרה.

‏אלעד: [צוחק] אוקיי.

‏שיר: אבל אני יודעת שהיא גרה בכזה.

‏אלעד: כן, אוקיי.

‏שיר: שהיא גרה בכמו… אתה יודע, הם דתיים אבל חוץ מזה אין הבדל מהותי ביני לבינם.

‏אלעד: כן.

‏שיר: הם ליברלים, והם רוצ… והם עובדים בהייטק, היא עובדת סוציאלית היא עכשיו פותחת קליניקה…

‏אלעד: כן.

‏שיר: בקיצור, מאוד… והיא אומרת, "אנחנו הרבה יותר דומים לך ממה שאת חושבת ואני חושבת"… והייתי כזה, "אני יודעת, נועה, לא התכוונתי אלייך, התכוונתי לבן גביר. לא כתבתי עלייך".

‏ואני חושבת שאם כל האנשים השפויים - שהם הרוב, אנחנו הרוב - אם כל השפויים מכל הזרמים של הזה ייצאו מהמטריקס הזה ששמו בינינו של כאילו, "הם חילונים והם רק רוצים למצוץ זין בטעם חזיר וכאילו והם מתנשאים על ה…" אם כאילו יוציאו את זה, וזה יהיה כזה "אנחנו בסך הכל רוצים לחיות במדינה נורמלית שבה יש שירותים לאזרח ושבה אנשים אחראים דואגים לכל הדברים שצריך לדאוג להם בזמן שאנחנו חיים את חיינו הקטנים", אז אני חושבת שיכול להיות ממש טוב. אז אני מקווה שזה מה שיקרה.

‏אלעד: זה קריאה לכל המאזינים השפויים. יש תוכנית, רק תקשיבו.

‏שיר: נכון.

‏אלעד: שיר ראובן, תודה רבה לך.

‏שיר: תודה לך.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: וזהו, עד כאן "מרחב מוגן" להיום. כל פרקי ההסכת זמינים באתר וביישומון "כאן" ובכל מקום שבו אתם מאזינים לפודקאסטים. תודה לטל ניסן על ההפקה תודה לטכנאי שרון לרנר.

‏אני אלעד בר-נוי, להתראות.

‏[צלילי סיום]

‏[פרסומת]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה