מרחב מוגן - תהילה חכימי

אלעד בר-נוי בשיחה אישית על שגרה בימים בלתי שגרתיים. והפעם, הסופרת והמשוררת תהילה חכימי מספרת על ניהול סיכונים בדרך לעבודה, על אזעקות עם בנה בן השלוש, על חשיבותן של פחמימות, על איך ספרים פה ייאלצו להשתנות, ועל חדר המדרגות על פי ז'ורז' פרק.

הפקה ותחקיר: טל ניסן, טכנאי: שלומי יצחק

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 27/11/2023.

קריין: "‫מרחב מוגן", עם אלעד בר-נוי.

[מוזיקה]

אלעד: ‫שלום, אתם על "מרחב מוגן". ‫אנחנו מדברים כאן על שגרה ‫בימים בלתי שגרתיים. ‫אני אלעד בר-נוי, בכל פרק אני משוחח ‫עם מישהו אחר, ‫אשת או איש תרבות, על היום-יום שלהם, ‫והיום אני יושב לשיחה עם המשוררת ‫והסופרת תהילה חכימי. ‫שלום, תהילה.

‫תהילה: שלום [צוחקת].

אלעד: ‫תהילה, את היית אומרת על עצמך ‫שאת בן אדם של שגרה?

תהילה: ‫בשגרה, כן, מאוד [צוחקת]. ‫בשגרה השגרתית ה…

אלעד: ‫בזמן "לא חירום".

‫תהילה: כן, מאוד. בגדול הייתי גם רוצה מאוד להוסיף ‫עוד דברים לשגרה שלי, ‫שהיום אין לי זמן.

‫אלעד: מה הכוונה?

תהילה: ‫למשל, לשאוב את כל הבית, כל בוקר [צוחקת]. ‫אולי גם להעביר איזה סמרטוט כזה. לא, בכלל, יש בזה משהו, ‫לצאת מהבית שהכל כזה מסודר, ‫עושה לי סדר כזה, זה…

אלעד: ‫המסודר זה… ‫יש כאן, אני מדמיין, ‫שתי רמות של מסודר. ‫יש את המסודר של הבית עצמו מסודר, ‫נכון? ‫שאת יוצאת מהבית, ואז את יודעת ‫שהשארת מאחורייך משהו שהכל בסדר, ‫ויש גם משהו לגבי זה שהיום עצמו ‫הוא מסודר. ‫את יודעת איך הלו"ז שלך נראה…

תהילה: כן, לא, זה אני יודעת. זה כתוב ביומן, אבל זה גם כתוב לי בראש. ‫אני לא כזה מן בן אדם ‫שפתאום אני אבוא ואגיד, ‫'אה, שיט, שכחתי… ‫שכחתי מזה, שכחתי משם'. ‫אני יודעת איפה כל דבר בבית נמצא. ‫כאילו… כן.

אלעד: ‫משהו בדבר הזה פתאום השתנה? ‫כלומר, עכשיו יכול לקרות לך דבר כזה? ‫שפתאום תגידי, 'אה, וואו, ‫הייתה לי פגישה ושכחתי ממנה?'

תהילה: קודם כול, כל הלו"ז השתנה, ‫כי היה אמור להיות… ‫היו אמורים להיות חיים רגילים, ‫ואז החיים אינם רגילים. ‫כאילו כמו שאתה עכשיו מגיש תוכנית ‫אחרת מבדרך כלל. ‫אז פתאום, כן, יש כל מיני דברים ‫שכאילו לא התבטלו, שלא ביטלתי, ‫או שיש אנשים שאיכשהו לא הבינו ‫ש… דברים השתנו, ‫ואז פתאום יש לך כזה פופ-אפס כאלה ‫של פגישות של דברים ‫שכבר לא יקרו אף פעם, ו…

אלעד: ‫אבל לא הספיקו לבטל את הפגישה.

תהילה: אבל לא הספקנו להבין שזה לא קורה.

אלעד: ‫כן.

תהילה: וגם יש את העניין הזה שבגלל ‫שאנחנו צפויים להידרש לרוץ לאיזה מרחב מוגן, ‫בכל רגע נתון, וגם, נגיד, ‫בתל אביב אין המון אזעקות, ‫אז גם… אתה נמצא במתח, ‫אבל אתה גם לא נמצא במתח.

אלעד: ‫כן, אנחנו עכשיו נמצאים פחות או יותר ‫חמישה שבועות אחרי שבעה באוקטובר, ‫זה הזמן שבו אנחנו מקליטים, ‫וכן, כלומר, משהו מתרופף עכשיו, נכון? ‫היה, עד נגיד לפני שבועיים, ‫היה כל יום אזעקה, ‫עכשיו כבר כמה ימים אין, ‫וזה מייצר איזה מצב ביניים כזה.

תהילה: כן, ואז אתה אומר, טוב… ‫והרבה פעמים הם דווקא יורים ‫בשעה עגולה, אז אתה אומר '‫טוב, עכשיו אני אלך לאוטובוס', ‫וזה מלחיץ להיות באוטובוס ‫שיש אזעקה, הייתי… ‫פתאום אנשים מתחילים לרוץ כזה… ‫כל כיוון, ואוטובוס עוצר, ‫ואתה מוצא את עצמך ‫על שביל אופניים, ‫ואת לא יודעת גם לאן לרוץ, ‫כאילו מה, אני אשכב על הרצפה? ‫אני ארוץ לתוך איזה בניין? כאלה.

אלעד: ‫כן, זה כזה ניהול סיכונים, נכון?

‫תהילה: כן. ואז כאילו פתאום, אוקיי, ‫אז אתה ממהר יותר אולי להגיע ולחזור. ‫וגם בגלל שיש ילד קטן, ‫ואני לפעמים לוקחת אותו לגן, ‫אז זה מאוד מלחיץ אותי ‫להיות איתו באוטו, ‫ואז פתאום תהיה אזעקה. ‫כי באופן כללי, זה מלחיץ ‫להיות באוטו כשיש אזעקה, ‫אבל בגלל שגם הוא נמצא, ‫אז צריכה להוסיף איזה ‫תרחיש כזה קרבי ‫שאני מוציאה אותו וקופצת על ה… ‫לא יודעת, אני לא… [צוחקים]

אלעד: ‫לא נדרשת לדבר הזה.

‫תהילה: לא נדרשתי, אני מקווה שאני לא אדרש.

אלעד: ‫כי אזעקות עם הילד בבית ‫הן יותר פשוטות, נכון?

תהילה: כן, יש ממ"ד…

‫אלעד: בתוך הבית?

‫תהילה: לשמחתי, ‫כן. ואז אנחנו פשוט הולכים לשם, ‫לוקחים איזה משחק ‫והוא סבבה, הוא לא… ‫מביאים לו את המשאית זבל ‫והוא מבסוט. ‫מביאים לו את הסיפור שהוא עכשיו… ‫גברת אליפסה… ‫מה קרה במסיבה של גברת אליפסה, ‫למשל. [צוחקים] נו. ‫אתה רוצה לשמוע מה קרה?

‫אלעד: מה קרה?

תהילה: ‫אתה לא רוצה לשמוע מה קרה. [צוחקים]

אלעד: הצליל של האזעקה…

‫תהילה: הוא כבר יודע שקוראים לזה אזעקה, ‫לדעתי את זה הוא יודע מהגן, ‫כאן אנחנו לא אומרים לו '‫יש אזעקה צריכים ללכת לזה' [בטון נמרץ ובהול]. ‫אני בכלל מנסה שיהיה כמה שפחות מודע לזה ‫שיש את הפונקציה הזאת ‫שנקראת מלחמה. ‫מבחינתי, הוא לא צריך לדעת ‫מהדבר הזה, אף פעם. ‫כל עוד אנחנו גרים כאן, במקום הזה, ‫כנראה שהוא… ‫הוא יצטרך לדעת מזה מתישהו, ‫אבל אני מנסה לא לתקשר לו את זה. ‫כלומר, אוקיי, יש אזעקה, ‫הולכים לממ"ד, ‫יש מספיק זמן, רגועים, ומחכים.

אלעד: ‫עצם הצליל של האזעקה, ‫יש בו משהו… ‫נראה לי שזה מה זה אמור להיות, ‫כלומר, יש בזה משהו מפעיל, ‫יש בזה משהו מלחיץ. ‫את מזהה שהוא מרגיש את הדבר הזה, ‫או שזה עניין יותר תרבותי, ‫אנחנו כבר כאילו יודעים שזה זה?

תהילה: האמת שאני לא מרגישה ‫שהוא נלחץ מזה, זה קטע. ‫בכלל לא. ‫אנחנו גם גרים קרוב לתחנת מד"א, ‫וזה… אז יש הרבה סירנות ברחוב. ‫גם מד"א וגם כיבוי אש, ‫אפילו שתי כיבוי אש.

אלעד: ‫אולי צריך להגיד, שגם ילדים, ‫הם נורא עסוקים בכבאיות, נכון?

תהילה: נכון. [צוחקת]

אלעד: ‫בסירנות, סמי הכבאי וכל הדבר הזה.

תהילה: משאית זבל שעושה רוורס, ‫שעושה טיו-טיו כזה.

אלעד: ‫והצלילים האלה, ‫הם מנורמלים אצלם איכשהו.

תהילה: כן, נכון. ‫זה לא מקושר אצלו לבהלה. כן, ‫זה פשוט סאונד כזה.

אלעד: ‫יש עוד דברים כאלה, שנגיד ‫שינית אצלך ‫בגלל חישוב סיכונים כאלה ‫ביום-יום שלך?

תהילה: למשל, הפסקתי לרכב על אופניים לעבודה. ‫לא יודעת למה, כאילו… ‫למרות שדווקא האופניים זה כזה אוקיי, יש איזה קו, אפשר לעצור רגע… ‫לא יודעת למה, זה היה נראה לי… ‫אולי כי זה לוקח יותר זמן מהאוטובוס. ‫אז למשל, אז זה מה שהפסקתי. ‫גם, אנחנו כבר באמצע נובמבר ‫ועדיין מאוד חם [צוחקת].

אלעד: ‫נכון. כן, יש תחושה…

‫תהילה: כאילו נתקענו באיזה רגע בזמן.

אלעד: ‫בדיוק! בדיוק. יש תחושה שכאילו ‫העונות לא מתקדמות, נכון?

תהילה: הם לא, זה כאילו הכל כזה מאוד סטטי.

אלעד: ‫זו תחושה מאוד מוזרה.

תהילה: כן.

אלעד: כלומר, עכשיו כבר היינו אמורים ‫להיות עם סווצ'רים.

‫תהילה: כן, לפעמים קופצות לי באייפון כזה ‫תמונות של לפני שלוש שנים, ‫ארבע שנים כזה, שבע שנים [צוחקת]. ‫זה כזה… לפעמים זה… אפילו למשל, ‫בדיוק לפני חמש שנים הייתי ‫בארה"ב, ואתה כזה, מעילים וצעיפים, ‫אבל גם פה בארץ, לפני כמה שנים, ‫היה כבר יותר קריר.

אלעד: ‫יש איזה עניין, אני חושב, ‫גם עם התחושה הסטטית במובן הזה, ‫שגם אין כל כך פעילויות. ‫נכון, אנחנו בעבודה, נכון? ‫בבית, יש את הדרך בין לבין, ‫אבל היו המון המון דברים, ‫היו המון דברים שהיינו עושים, ‫ואנחנו עכשיו לא כל כך עושים, נכון? ‫אנחנו לא הולכים לאכול בחוץ, אני חושב, ‫לפחות ממה שאני מצליח לקלוט ‫מהסביבה שלי. ‫גם לפגוש חברים, נכון? ‫הדברים האלה כבר איכשהו… ‫גם זה, יש איזה קיפאון כזה, ‫כאילו אין איזו התקדמות… ‫אנחנו לא צוברים חוויות חדשות ‫בהקשרים האלה.

תהילה: כן, זה קצת דומה לקורונה, ‫כשבקורונה היינו כל כך חרדים מזה שכאילו… ‫אנחנו נעולים בבתים ו‫שהעולם השתנה, ‫וכאילו גם היה אסור לנו לצאת, ‫ועכשיו כזה… ‫נראה לי שפשוט אנשים עכשיו מנותבים… ‫האנרגיות שלהם מנותבות למקומות אחרים. ‫כאילו גם אנשים מאוד מודאגים, ‫אנשים מגויסים בכל מיני… ‫בין אם למילואים ובין אם לכל מיני ‫יוזמות והתנדבויות, וגם אנשים כזה… שוב, אם חזרה לשאלה הראשונה, ‫לצאת, לפגוש חברים, ללכת לאכול איזה פיצה, ‫לא יודעת מה, לשתות איזה בירה… ‫כזה מין משהו שגרתי שאתה עושה. ‫עכשיו מה, אני אשב אשתה בירה? ‫בחוץ? ‫מרגיש כזה לא קשור. ‫גם אין מופעי תיאטרון, אין הופעות, ‫אין… אני חושבת קולנוע קצת עובד.

אלעד: ‫כן.

תהילה: ‫אבל אני חושבת שזו עצירה ‫שהיא גם הכרחית, ‫כי קורה פה עכשיו משהו אחר.

אלעד: ‫הזכרת את הקורונה, ואת יודעת, ‫אני חושב שכאילו יצאנו מהקורונה ‫ואנחנו מספרים לעצמנו לפחות ‫שזה עבר. ‫כלומר, שבאיזשהו מקום, ‫זה מאחורינו, ‫ועכשיו אני חושב, אנחנו נזכרים ‫בהרבה דברים שקרו אז, ‫ואנחנו מבינים… אני מרגיש לפחות ‫על עצמי, אני יכול להעיד, ‫שיש איזו יותר קלות בלבטל, ‫בלמחוק, ממש להגיד ברגע אחד ‫זהו, חודש שלם עכשיו ‫לא יוצאים מהבית, רק לעבודה, ‫לא פוגשים חברים, ‫דברים שאז נראו לנו, ‫את יודעת, עניין שלם כזה, ‫למה מה את עושה בבית, נכון?

‫תהילה: נכון.

אלעד: ‫גננות...

‫תהילה: בישול, אפייה...

אלעד: ‫בישול, כן, ניקיון...

‫תהילה: כן.

אלעד: ‫עכשיו אנחנו, חוץ מפה [צוחק], ‫אנחנו לא מדברים כל כך על היום-יום שלנו.

תהילה: ‫כן. אני דווקא… הייתה לי איזו מחשבה על הקורונה, ‫שכאילו… ‫כי אני נגיד מסתכלת על עכשיו ועל אז, ‫זה פשוט נראה לי כל כך… ‫כאילו לא יודעת אם שולי ‫כי בכל זאת הייתה מגפה, מתו הרבה אנשים, ‫בהתחלה זה היה מפחיד… ‫אבל בסוף העולם חזר ‫לאיפה שהוא היה לפני זה, ‫חזרנו בערך לאותו מקום. ‫ונגיד, כשאני חושבת את זה ‫בתור בן אדם כותב, ‫אין לי בעיה היום לכתוב ‫משהו חדש.

אלעד: ‫תוך כדי, כלומר, עכשיו?

תהילה: אין לי בעיה לכתוב עכשיו ‫משהו שמתעלם מהקורונה. ‫אני לא מרגישה שאני חייבת… ‫לעומת זאת, לכתוב משהו ‫אחרי מה שקרה עכשיו, ‫שלא מתייחס לזה בכלל, ‫ש… ‫בהיסטוריה של הדמויות האלה, ‫של הסיפור הזה, ‫אין את הרגע הזה ‫של מה שקרה עכשיו, ‫זה לא נראה לי אפשרי כרגע.

אלעד: ‫לא אפשרי כי זה לא בסדר, ‫או כי ממש ברמה… ‫אי אפשר לדמיין את זה?

תהילה: לא, כי זה נראה לי ‫שזה מן משהו שקרה ‫שמשנה לנו, משנה אותנו. ‫אני עדיין לא יודעת איך. ‫כאילו, הרבה אנשים מדברים, ‫"התפכחנו", מה התפכחנו? ‫אין לי מושג. ‫כאילו, עכשיו אנחנו בתוך ‫האזור של האסון הזה. ‫עדיין לא יצאנו ממנו. ‫והאסון הוא בהרבה מישורים. ‫זה אסון ברמה לאומית, ‫ברמה חברתית, ‫ברמה שאנשים איבדו אנשים, ‫אנשים דואגים לאנשים, ‫אבל גם ברמה של… ‫מה שידענו, מה שהבנו, ‫האמונות שלנו.

אלעד: ‫כאילו, היינו באיזו תודעה מסוימת.

‫תהילה: כן.

אלעד: ‫ואי אפשר לחזור אליה כבר.

‫תהילה: אי אפשר. אני לא יודעת לאן ממשיכים.

‫אלעד: כן.

תהילה: ‫אני חושבת שזו תקופה ‫שהאמונות שלנו… ‫אולי גם באלוהים, אני לא יודעת, ‫אבל האמונות שלנו, ‫הדברים הבסיסיים שאנחנו מאמינים בהם, ‫בבני האדם שסביבנו ‫ובבני האדם שנמצאים במקום הזה, ‫הן נבחנות בצורה מאוד מאוד… ‫חריפה. ‫ומתישהו… אוקיי… ‫נגיד נצא מזה, אני לא יודעת, ‫נצא מזה, כאילו כלומר, ‫נתקדם הלאה מהרגע הזה, ‫ואנשים יתחילו להבין ‫כאילו מה זה עשה להם, ‫לאן זה לקח אותם, ‫ואני חושבת על סיפור, למשל, ‫אני חושבת על מה שהתחלתי לכתוב לפני כן, ‫זה מרגיש לי כאילו ‫עכשיו לא קשור, ‫כלומר, זה אנשים שהם ‫במקום אחר לגמרי [צוחקת], הם כאילו בחיים אחרים.

אלעד: ‫כאילו מה, אתם לא יודעים כלום בכלל?

‫תהילה: כן, אתם לא מבינים מה הולך לקרות.

אלעד: ‫הדמויות.

‫תהילה: כן.

אלעד: ‫אין לך מושג.

‫תהילה: אין לך מושג. ואז אוקיי, אז… ‫וקרה לי אותו דבר גם עם הקורונה, ‫כי גם אז הייתי כבר בשלב אחר, ‫הייתי בסוף של ספר, כלומר כבר סיימתי, ‫והייתי בעריכות ואמרתי ‫טוב, את מי זה יעניין לקרוא? עכשיו את ה-pandemic הזה, ‫אבל אוקיי, עבר הזמן, ‫וגם ככה היציאה של הספר ‫נדחתה.

אלעד: כן, עכשיו לקרוא על הקורונה בספרים...

‫תהילה: יש בזה קצת משהו כזה, זה לא מעניין.

אלעד: ‫למה כתבתם על זה? ‫גם בסדרות אנחנו רואים עכשיו לפעמים דמויות...

תהילה: נכון, עכשיו ראיתי את ה… ‫את ה"מורנינג שואו".

אלעד: ‫כן, בדיוק.

‫תהילה: יש עונה, חצי עונה כזה.

אלעד: ‫כן, כן, וזה נראה כזה… ‫אוקיי, אז תיעדתם רגע מאוד מאוד מסוים בזמן, ‫אבל אנחנו התקדמנו משם, ‫אבל את מתארת משהו שהוא שונה.

תהילה: זה קצת כמו 11/9, ‫הדבר הזה. ‫ממש, תחשוב מה זה עשה בספרות, ‫מה שזה עשה בתרבות האמריקאית, ‫בתרבות בכלל. ‫וכשאתה מסתכל, ספרים אחר כך ‫שרואים אור… יש התייחסות. ‫יש ספרים שממש מתעסקים בזה, ‫על המשבר שקרה שם למוסלמים, ‫בארה"ב וכולי, אני חושבת על… ‫אני חושבת על "Exit West" ‫של Mohsin Hamid, ‫ככה הוא אומר את השם שלו? ‫מחסין חמיד?

‫אלעד: מחסין חמיד, אני חושב, כן.

תהילה: ‫כן. לדעתי זה גם יצא בעברית.

‫אלעד: כן, "מערבה", לדעתי זה נקרא.

תהילה: ‫אז כן, אז זה מין כזה רגע.

אלעד: ‫תהילה, דיברנו על האזעקות ‫בזמן שיש ילד. ‫יש משהו בזה שאת צריכה לטפל ‫במישהו אחר שהוא… ‫יש בזה אלמנט שעוזר דווקא? ‫או שהחרדה או הדאגה ‫שנלוות בלטפל בעוד יצור חי, ‫היא, כאילו מתווספת על זו שלך? [צוחק]

‫תהילה: כן. אני חושבת שזה שני הדברים ביחד, ‫ולא תמיד במקביל. ‫כאילו, למשל, אם עכשיו תהיה אזעקה ‫באמצע היום ‫והוא יהיה בגן ואני אהיה בעבודה, ‫זה ילחיץ אותי בטירוף. ‫אבל דווקא כשאני נמצאת איתו, ‫בגלל שהוא כזה ממש obliviant לדבר הזה, ‫כלומר, כמובן שהוא קולט ‫מה קורה והוא מבין, ‫אבל בגלל שזה עדיין ‫לא בעולם המושגים שלו, ‫אז אתה יודע על מה ‫אנחנו מדברים? רק על זה. ‫איתו אני לא מדברת על זה. ‫אז אנחנו משחקים, ‫אז אנחנו קוראים סיפור, ‫והוא מתגלגל מצחוק ‫וסתם משטויות, ‫וכאילו יש משהו בתמימות הזאת, ‫בידיעה הזו ‫שקצת מכניסה אותי לעולם שלו. ‫זה גם זמנים שאני לא עכשיו ‫אהיה אובססיבית ואסתכל כל הזמן בזה, ‫ופחות אשתדל.

אלעד: ‫כן.

תהילה: ‫ואז אם אני כן, אז הוא יגיד לי ‫שהוא רוצה שאני אשמיע לו שיר, ‫ואז כזה אוקיי, 'כבר סידרנו הרכבת, ‫בואו ילדים לשבת', כזה? ‫ואתה לא כל היום, החטופים, ה… ‫עוד שני חיילים נהרגו, ‫עוד לא יודעת כמה ילדים נהרגו ‫מהפצצות בעזה, ‫וכל הזמן האינפורמציה הנוראית הזאת ‫שמגיעה אליך, ‫ו… אז יש את הדבר הזה. ‫מצד שני, באמת, ‫זה באמת יצור קטן [צוחקת] ‫שהוא לגמרי באחריותך ‫והחרדה היא תמידית ואינסופית, ‫בטח שכאילו ברגעים כאלה ‫ש… איך לומר, יורים עלינו.

אלעד: ‫זה מעניין, את מתארת כאן ‫כאילו מרחב משותף איתו שהוא...

תהילה: מרחב מוגן [צוחקת].

‫אלעד: שהוא מרחב מוגן, כן. כלומר שהוא… ‫בגלל שהוא גם לא מיודע, ‫ואת לא רוצה שהוא יהיה מיודע.

‫תהילה: נכון. זה באמת כל הזמן אחד בתוך השני, ‫זה גם, אתה יודע, אתה אומר ‫כאילו אלוהים ישמור, ‫לאיזה עולם הבאתי את הילד הזה? ‫כאילו… ‫מה… מה יהיה מחר? ‫מה יהיה מחרתיים? ‫מה יהיה עוד 15 שנה? עוד 20 שנה? ‫מה יהיה כשאני כבר לא אהיה פה? ‫והוא כן. ‫מצד שני…

‫אלעד: זה קצת כמו…

תהילה: ‫ברגע הקטן, בחמש דקות, בעשר דקות, ‫בחצי שעה, בשעה, ‫והרבע שעה שאנחנו באמבטיה ‫אז אני איתו. רק איתו.

אלעד: ‫זה קצת כמו דמויות בסיפור שלך, ‫שאת כאילו אומרת להם… ‫אין לכם מושג. זה קצת זה, נכון? ‫כאילו הורים לילדים קטנים, ‫אם את תחשבי על עצמך שלפני, ‫את יודעת, שלוש שנים נגיד, ‫לא היה לך מושג על הדבר הזה, ‫ואולי טוב שלא היה לך מושג על הדבר הזה, ‫לזה שהעולם הולך להשתנות ‫באופן כזה ושהילד שהבאת לעולם ‫הוא יהיה צריך להתמודד עם הדבר הזה.

‫תהילה: כן. האמת שממש בשבוע שהוא נולד, ‫אז גם היה… ‫כזה סבב בעזה, ו…

‫אלעד: "שומר חומות" היה, נכון?

תהילה: ‫היה אזעקות, לא יודעת, אני לא מצליחה ‫לזכור את השמות.

‫אלעד: קשה לעקוב.

תהילה: ‫אז היה לזה איזשהו ככה… pre notion כזה, או מין… [צוחקים]

אלעד: ‫כן. תזכורת. אתם…

‫תהילה: לאט לאט… ‫האמת שגם הפעם היה בזה ‫משהו כל כך מפתיע. ‫אני זוכרת שהתעוררתי בבוקר ‫והמחשבה הראשונה שהייתה לי, ‫איזה מוזר, לא אמרו על זה ‫כלום אתמול [צוחקים], כאילו… ‫כי הרבה פעמים, כאילו, ‫אתה כזה קורא, יש התחממות, איזה… ‫איזה מוזר, זה בטח תקלה ב…

‫אלעד: בצופרים.

‫תהילה: בצופרים. ‫ואז כבר בתוך הממ"ד, ‫ואז אתה שומע את הבומים, ‫ואז אתה מבין, לא, ‫זה לא תקלה בצופרים [צוחקת]. ‫טוב, ואז אחר כך ‫אתה מתחיל להבין את הסקייל.

אלעד: ‫יש מקום ל… ‫אני חושב… ‫המון חרדה נכנסה ‫בחמישה שבועות האלה לחיים שלנו. ‫אז יש, מצד אחד, את הדבר הזה ‫שצריך לתפקד וצריך… ‫ומצד שני, זה מדי פעם משתלט. ‫כלומר, יש איזו תחושה של חרדה. ‫יש לך שיטות להתמודד עם… ‫דרכים להרגיע את עצמך?

תהילה: תראה, פחמימות, זה ממש… [צוחקים] ‫אני ממש חזרתי לאכול פחמימות, ‫ממש אבל, ‫כי גם הייתי קצת ללא פחמימות. ‫אני לא יודעת אם זו דרך ממש טובה ‫להתמודד עם חרדה [צוחקת].

אלעד: ‫זה בטח, את יודעת, אומרים ‫זה לא הזמן… זה לא הזמן להימנע מפחמימות.

תהילה: כן, זה לא הזמן להימנע מפחמימות. בגדול, אני דווקא… ‫אני חושבת שאנחנו מאוד דור של חרדה. ‫כולם מדברים על זה… אני לא בן אדם מאוד חרדתי, ‫אני בן אדם מאוד רציונלי כזה ויציב. ‫אבל כן, זו תקופה שהחרדה ‫מתאפסת הרבה יותר בקלות… ‫ואני חושבת בעיקר מה שאני מרגישה זה… ‫אני גם מדברת הרבה עם חברים מחו"ל, ‫שכזה כותבים איך את וזה… ‫וזה לא פעם ראשונה. אתה יודע, גם אנשים שחיים באירופה, ‫הם לא מבינים באמת מה זה, ‫הם כאילו… מה אני אגיד לך? ‫מזל להם, לא מבינים מה זה, טילים וזה. ‫דווקא יש לי חברה מאוקראינה, ‫והיא אחוש מבינה מה זה. ‫ואז כאילו בסיבובים הקודמים היו כותבים, ‫אז היא אומרת: ‫כן, אני מקווה שבקרוב זה יהיה מאחורינו, ‫ועכשיו אני לא מצליחה לכתוב את המשפט הזה…

אלעד: וואו.

תהילה: ‫כי ואז אחרי שזה יהיה מאחורינו, ‫כאילו, מה יהיה אחר כך? ‫כאילו, לאן זה הולך? ‫ו… אז נראה לי שהחרדה היא מתבטאת דווקא ‫יותר מן פחד בסיסי בפני מה שעוד… ‫

אלעד: כלומר, פחד קיומי.

‫תהילה: כן, מה שעוד הולך להיות. ‫כלומר, לאן זה הולך? ‫גם בידיים של מי ההחלטות? לאן זה הולך?

אלעד: ‫אמרת מקודם על העניין ‫של הסדר והניקיון. זה… ‫את מוצאת את עצמך מנקה עכשיו יותר, ‫נגיד? ‫גם אם יש יותר זמן בבית.

תהילה: האמת שלא. כאילו, פתאום… ‫האמת שלא [צוחקת]. ‫יש משהו פחות תפקודי בתקופה הזאת. ‫משהו… ‫כאילו, כמו שהזמן ככה נעצר ‫והטמפרטורות נעצרו והכל דחוס, ‫אז גם הזמן הקטן הזה של ה… נגיד, ‫החצי שעה שאתה מתארגן בבוקר [צוחקת], ‫הוא כאילו מצד אחד לא זז, ‫מצד שני הוא נעלם לך ככה מבין האצבעות. ‫נראה לי שזה גם בגלל ‫שאתה כל הזמן בתוך הפלאפון.

אלעד: ‫כלומר, הנוכחות...

תהילה: כאילו, אתה פחות נוכח בגוף שלך, ‫במרחב, בפעולה.

‫אלעד: כן.

תהילה: ‫יש משהו מאוד סביל בסיטואציה, ‫כאילו, אתה כל הזמן… ‫אני יכולה פתאום שעה לשכב על הגב ‫במיטה ולדפדף. ‫עוד כתבה, עוד כתבה, ‫וכולם כזה כותבים אותו דבר, ווידאו, ולא יודעת.

אלעד: ‫כן, וגם… אין בשורה. ‫כלומר, זה לא שתגללי ‫ואז אחרי שלוש כותרות פתאום ‫תגיע בשורה, ‫תלמד אותך משהו חדש.

‫תהילה: כן.

אלעד: ‫את מצליחה לקרוא עכשיו?

תהילה: ‫האמת שאחרי איזה שבועיים ככה ‫נכנסתי… ‫כלומר, לא, לא, לא הצלחתי כלום, ‫כלום, כלום, לא זה, לא לקרוא, לא… ‫ואז לקחתי איזה ספר של… Eileen, ‫של אוטסה מושפג, ‫ככה אומרים את השם שלה?

‫אלעד: אני חושב שכן. ‫היא כתבה את "שנת המנוחה ‫והמרגוע שלי", נכון?

‫תהילה: כן, ופשוט קראתי אותו פחות מ-24 שעות, ‫כי אני ממש עשיתי עליו בינג', ‫אפרופו הפחמימה. ממש...

אלעד: ‫זה גם כאילו כמו לסתום משהו.

‫תהילה: כן. כאילו ממש… גם יש משהו בספר הזה, אני ‫לא יודעת אם יצא לך לקרוא, ‫אבל הוא מאוד אפל כזה ‫ומאוד קרינג'י כזה, ‫וזה מאוד מכניס אותך ‫לאיזה אווירה כזאת ‫שהיא גם מאוד אחרת, ‫בטח שמכאן, ‫אבל זה גם חוזר אחורה בזמן, ‫זה כזה מין ספר שלא קורה בימינו, ‫כאילו זה כמו כזה לראות סרט מה-70 ‫כזה פתאום. ‫ואז אחרי זה אז חזרתי לקרוא עוד כזה… ‫אני גם קוראת קצת סיפורים קצרים וזה, ‫אבל השבוע החלטתי ‫שאני חוזרת לאיזה פרויקט ישן שלי, ‫ואני מתחילה עוד פעם לקרוא מחדש ‫את "החיים, הוראות שימוש", ‫של ז'ורז' פרק. אני הרגשתי שזה… ‫גם הכותרת…

אלעד: ‫"החיים, הוראות שימוש".

‫תהילה: "החיים, הוראות שימוש". ‫וגם יש משהו בספר הזה ‫שהוא מאוד פיזי, ‫זה מין ספר שמתרחש כולו ‫בתוך בניין מגורים כזה בפריז, ‫זה גם לא פה, זה במקום אחר, ‫אפרופו שגרה. ‫יש משהו בכתיבה שלו ‫שהוא מאוד שם לב לפרטים ‫והוא מתבונן במציאות כמו צייר, ‫מצייר לך אותה, ‫או אפילו לא יודע אם הוא מצייר לך אותה, ‫אבל הוא… ‫יש לו הבחנות כאלה. ‫אז זה כזה הקריאה… הקריאה שלי עכשיו. זה ‫גם, זה מרגיש לי שיש סיכוי ‫שעד שאני אסיים את הספר, ‫זה ספר מאוד ארוך ועבה כזה [צוחקים], ‫אז עד שאני אסיים אותו, ‫אז נהיה במקום אחר. ‫הוא יעביר אותי.

אלעד: ‫אמרת על העניין הזה ‫שהוא מתעסק בדברים הקטנים, ‫יש לז'ורז' פרק את האלמנט הזה ‫של ממש להסתכל על אובייקטים, ‫יש לו ספר שנקרא "לחשוב/למיין", ‫ששם הוא ממש עובר על הפריטים שלו, ‫שזה גם, זה מין דבר שאנחנו ‫כאילו לכודים בלעשות אותו עכשיו, נכון? ‫אנחנו כאילו חוזרים קצת ‫ליסודות כזה.

תהילה: כן. גם זה ספר שנפתח ב… ‫יש איזה הקדמה כמובן, ‫אבל אז הפרק הראשון ‫הוא על חדר המדרגות, נכון?

אלעד: וואו.

תהילה: רוצה ‫שנקרא מזה?

‫אלעד: אני אשמח, כן.

תהילה: ‫וזה גם, טוב, עכשיו כל דבר שאתה עושה...

אלעד: ‫הכול נטען עכשיו במשמעות חדשה, נכון? ‫עכשיו המילים "חדר המדרגות" ‫הם מילים מאוד טעונות.

תהילה: אז הנה, זה פרק א' ‫בחדר מדרגות אחד: "‫כן, זה יכול להתחיל כך, כאן, ‫סתם, באופן כבד ואיטי במקצת, ‫במקום הניטרלי הזה ‫שהוא של כולם ושל אף אחד, ‫שבו דרכי אנשים מצטלבות, ‫כמעט בלא שיראו זה את זה, ‫שבו חיי הבניין מהדהדים, ‫מרוחקים וקצובים. ‫על פי רוב, אין קולטים מן המתרחש ‫מאחורי הדלתות הכבדות ‫אלא את ההדים המתנפצים האלה, ‫הפירורים האלה, השברים האלה, ‫ההתרמזויות האלה, הפתיחות האלה, ‫ההכרויות האלה או התקריות האלה, ‫המתרחשות במה שקרוי ‫החלקים המשותפים. ‫הרחשים הקטנים העמומים האלה, ‫ששטיח הצמר האדום השחוק מחניק, ‫וברי החיים הקהילתיים הנבלמים ‫תמיד במישורת שליד הדלת. ‫דייריו של בניין חיים במרחק ‫סנטימטרים אחדים זה מזה, ‫לחיצה של כלום מפרידה ביניהם. ‫הם חולקים זה עם זה, ‫אותם חללים הדומים זה לזה ‫בכל קומה. ‫הם עושים את אותן תנועות באותו זמן, ‫פותחים ברז, ‫מורידים את המים בשירותים, ‫מדליקים את האור, ‫עורכים את השולחן. ‫כמה תריסרי הוויות בו זמניות ‫השבות וחוזרות בכל קומה, ‫בכל בניין ובכל רחוב."

אלעד: ‫זה מעניין, את יודעת, אנחנו… ‫הוא מדבר כזה על… ‫על זה שכל בית הוא בנפרד, ‫ועל זה שהחיים נעצרים בדלת. ‫אנחנו עכשיו באיזה מין זמן כזה ‫שמדברים דווקא הרבה על איזו מין אחדות ‫וגורל משותף, אבל איכשהו ‫כשקראת את זה דווקא… ‫הבנתי, עד כמה הזמן הזה ‫יש בו איזה מימד מכנס כזה, פנימה. ‫כאילו אנטי-קהילתי איכשהו.

‫תהילה: כן. אני חושבת שזה באמת משהו שקורה ‫גם וגם, כלומר, כל אחד מאיתנו, ‫גם בגלל שאנחנו יותר בהסתגרות ‫אז עובר איזה משהו בפנים, ‫אבל גם אנחנו באמת עוברים ‫איזה משהו כולם יחד, ‫כי כולנו עוברים את הטראומה הזאת, ‫כולנו רוצים שהחטופים יחזרו, ‫כולנו נחרדים לשמוע את הכמויות ‫של ההרוגים, והנרצחים, והפצועים, ‫ומפחדים מפני ש… ממה שעוד יבוא, ‫וגם יש הרבה התארגנויות כאלה ‫קהילתיות, אנשים מכבסים לאנשים כביסה, ‫מארחים אנשים בבתים שלהם, ‫מקימים לאנשים בתי ספר וגני ילדים. ‫הנה, אפילו מה שאנחנו עושים עכשיו, ‫אנחנו לא מדברים כל כך… ‫אנחנו מדברים גם ‫על העניינים הפרטיים שלנו, ‫אנחנו מדברים על העניינים, כלומר, ‫המקום שבו מה שקורה נוגע בנו כפרטים, ‫ולא עכשיו אוקיי, ‫באתי לדבר על הספר שלי…

אלעד: כן.

תהילה: ‫באתי לדבר על סדנה ‫שאני הולכת להעביר.

אלעד: ‫אנחנו מחפשים איזה נקודה משותפת.

‫תהילה: כן.

אלעד: ‫איזה משהו ש… ‫איזה הבנות שהן… ‫הן אוניברסליות לפה [צוחק].

תהילה: המשפט הזה שבסוף מפרידים מהם ‫רק כמה סנטימטרים.

אלעד: כן.

תהילה: ‫אבל הם כולם עושים את אותם דברים, ‫את אותם ריטואלים, בתוך הבתים שלהם. ‫כאילו לא מודעים לזה, ‫אבל כאילו כולנו כמו איזה… ‫חלקים מאותה מכונה, ‫במקרה הזה זה הבניין. [צוחקים]

אלעד: ‫את מאזינה למוזיקה ‫בזמן הפנוי שלך?

תהילה: האמת שאני יותר מאזינה ‫להסכתים ופודקאסטים ו...

‫אלעד: תשובה נכונה [צוחק].

תהילה: ‫חזרתי גם להאזין לספרים קוליים, ‫אבל למשל, אתמול ‫האזנתי לאלבום של עלמה גוב. ‫פתאום כזה. ‫זה בא לי טוב באוזן. ‫יפה.

‫אלעד: הוא מתאים קצת לתקופה, נכון? ‫יש משהו בקול שלה שהוא מאוד רגוע.

‫תהילה: כן.

אלעד: ‫ונעים, מלטף, ‫והמוזיקה שלה בכלל יש בה ‫איזו נחמה כזו, של עלמה גוב.

תהילה: כן, לגמרי. ‫גם יש משהו בה שכאילו זה נשמע ‫כמו משהו שכבר הכרתי, ‫אבל יש שם איזה טוויסט כזה. ‫גם הקול שלה, כאילו לרגע אני אומרת ‫כזה, קצת יש בזה משהו ענבל פרלמוטרי כזה, ‫אפילו לא הקול, ‫משהו בגוון של המוזיקה, ‫אבל אז זה כזה פתאום משהו מאוד כזה ‫אינטליגנטי, וצד אחד מאוד מודע לעצמו, וצד שני כזה מאוד משל עצמו, ‫לא כל כך אוהבת את המילה הזאת, אותנטי. ‫זה כאילו משהו אמיתי כזה.

אלעד: ‫כן.

תהילה: ‫לא פלברה כזאת. ‫היא קצת מסלסלת, ‫אבל זה לא סלסול מזרחי, אני לא יודעת איך להסביר. ‫שוברת כזה את הקול שלה.

אלעד: ‫את עושה מדיטציה?

‫תהילה: לא.

אלעד: ‫יש לך…

תהילה: ממש לא! [צוחקים]‫

אלעד: אני קורא את גלגול העיניים.

תהילה: כשהייתי בהריון עם נורי, הבן שלי, ‫לקראת הלידה כזה ‫קיוויתי לעבור לידה קלה, ‫כמו כל מי שנמצאת במצב הזה, ‫ואז אתה יודע, ‫את קוראת את כל הספרים וזה ו… ‫יש איזו מדיטציה כזאת, ‫אז שמתי את זה בפלאפון, ‫אז את שומעת כזה… מים כזה, ‫ואיזה מישהי מדברת אלייך, ‫וממש… אני חושבת שלא שרדתי מהדבר ה‫זה יותר מחצי דקה, פשוט נרדמתי [צוחקת]. ‫אני לא יודעת, אולי זה לא היה… ‫מדיטציה זה יותר כזה בשתיקה אמור להיות, לא? ‫כאילו...

‫אלעד: אני לא מבין גדול בעניין, אני כן יודע ‫שיש איזה אלמנט של להצליח להיות… ‫שאת לא חושבת על שום דבר.

תהילה: כן. ‫לא. ‫אגיד לך מה… היו תקופות בחיים ‫שרצתי כזה מרחקים ארוכים ‫ושחיתי מרחקים ארוכים, ובאמת ‫נגיד בריצה מאוד ארוכה של שעה, שעתיים, ‫אז יש איזה רגע… אני זוכרת ‫גם פעם אחת עשיתי חצי מרתון, ‫אני חושבת שכאילו בחצי שעה ‫האחרונה של הריצה, אני לא יודעת איפה הייתי.

‫אלעד: וואו.

‫תהילה: וזה באמת… ‫והיה לי כזה אוזניות והקשבתי למוזיקה, ‫וגם אתה לא לבד שם, ‫כי גם כל הזמן אתה שומע נשימות של אנשים, ‫כאילו ריצה קבוצתית, ‫יש בה איזה משהו נורא… ‫אתה חלק מכזה גוף חי ‫שהוא לא הגוף שלך, ‫היה בזה משהו אפילו קצת too much, ‫אני זוכרת שהגברתי את המוזיקה ‫כי זה היה לי יותר מדי ה‫התנשפויות האלה, אבל… ‫אז באמת יש משהו שם שכאילו באמת ‫אתה כבר באיזה מין ריחוף. ‫נראה לי שאני יותר מתחברת ‫לכזה סוג של מדיטציה.

אלעד: ‫היום יש משהו מדיטטיבי שאת יכולה לעשות ‫שייתן לך את ה… ‫לא יודע איך קוראים לזה, ‫זה לא נירוונה, ‫אבל את הדבר הזה, ‫את הרגע הזהוב הזה שאת מתארת?

תהילה: לא, לא… זאת שאלה טובה, לא חשבתי על זה.

אלעד: ‫נגיד, אני יכול להגיד שאצלי ‫יש שני דברים שעוזרים לי עם… שאני יכול ‫להצליח להיות ממש בלי מחשבה בהם, ‫אחד זה ניקיון.

תהילה: ‫כן.

‫אלעד: כלומר, ממש, זה עוזר. ‫בטח כשיש צליל מכני של דייסון שעובד, ‫הדעת נמסכת לתוך הצליל הזה, ‫והופס, אין אותי יותר. ‫והדבר השני זה להתעסק עם משהו ‫שהוא נורא משעמם אותי ‫אבל שקל לי לעשות אותו, ‫כמו אקסל, נגיד.

תהילה: כן, זה גם מה שאני חשבתי, ‫למשל לפני שבאתי לפה ‫אז הייתי צריכה לטפל ‫בכל מיני בירוקרטיות כאלה. למלא איזה טופס, ‫להוציא קבלה, להוציא זה… כאלה. ‫ויש משהו בזה, כזה brain free כזה, ‫ובאמת הרבע השעה הזאת בבית בבוקר ‫שאני כזה מסדרת את החדר, ‫מחזירה את הדברים למקום, ‫מפעילה את המכונת כביסה, ‫מפעילה את המדיח, כאילו...

אלעד: ‫את מפעילה את המכונת כביסה בבוקר ‫לפני שאת יוצאת?

תהילה: ואז אני מעבירה את זה למייבש.

אלעד: ‫אה, אז לא, כי זה דורש זמן, הדבר הזה.

תהילה: אז לא, קמים מוקדם, ‫יש לך ילד אתה קם מוקדם, ‫שש וחצי כזה.

אלעד: ‫כי המכונה…

תהילה: אז מפעילים את המכונת...

‫אלעד: המכונה זה גם חישוב של שעות, כי...

תהילה: לא, יש זה… חצי שעה.

‫אלעד: את עושה תכנית… אוקיי, אוקיי. זה מתאים גם ל… [צוחקים] נכון, ‫לתכנן שעתיים וחצי קדימה עכשיו זה קשה.

תהילה: לא, אם עכשיו זה משהו רציני, ‫אז זה לא, זה רק ביום עבודה מהבית.

אלעד: ‫אוקיי. אז את קמה בבוקר, ‫ואז את עושה את כל ה… ‫איזה סדר יום… סדר בוקר כזה?

‫תהילה: כן, נכון, יש כזה… גם, תשמע, הילדים מאוד ריטואליים. ‫עכשיו למשל הוא בא, אוקיי, ‫הוא בא בבוקר אלינו וזה, ‫ואז אחרי איזה כמה זמן, וזה יכול… ‫אתה יודע מה, אם הייתי מודדת ‫את זה על השעון, זה היה… ‫עכשיו אני רוצה דייסה, ‫נלך להכין דייסה, אוקיי. ‫ואז אבל צריך להחליף טיטול, ‫צריך זה, צריך לצחצח שיניים, כאילו… ‫וזה מתחיל, היום.

אלעד: ‫כן, יש רשימת פעולות, נכון? ‫שצריך בשביל להגיע מ-A ל-B, ‫כשיש ילד אז את חייבת… את לא יכולה… ‫אי אפשר בפרטאץ' לעשות את זה, נכון? ‫את לא יכולה פשוט להרים אותו על יד אחת, ‫יאללה נחליף לו אחרי זה, ‫אי אפשר לעשות את ה…

תהילה: ‫אפשר [צוחקים], פשוט פחות נעים.

אלעד: ‫כן, וזה גם מעורר דאגה לגבי איזה… למרות שאני לא יודע, יכול להיות שהילדים י‫גדלו להיות משהו מעניין, אבל...

תהילה: אתה יודע, יש להם כזה סדר יום, ‫זה כמו בגן, הם באים, עד תשע זה, ‫לא יודעת מה, ארוחת בוקר, ‫אחרי זה יש להם שעת מעגל, ‫אני יודעת איך קוראים לזה, ‫פעם קראו לזה שעת ריכוז, ‫היום לא קוראים לזה ככה, ‫שעת מפגש קוראים לזה.

אלעד: ‫כן, יותר טוב.

‫תהילה: כן. אחרי זה משחק, לא יודעת, ‫כאילו, ואז ארוחת צהריים. הכל כאילו גם ארוחה-שינה, ‫ארוחה-שינה כזה, נכון? כמונו, פחמימה-שינה [צוחקים]. ‫אבל כן. אין ספק שילד זה משהו ‫מכניס יותר לשגרה, ‫יותר strict קצת כזאתי.

אלעד: ‫כן, נכון, את בעצם לא יכולה, ‫את יכולה ‫אבל יהיו לזה השלכות יותר כואבות, ‫לאבד את עצמך. ‫נגיד, אם אחרי, את יודעת, ‫היום הנורא הזה שבעה באוקטובר, ‫שאני חושב שהרבה אנשים ‫ממש איבדו פוקוס, ‫מי שלא יכלו להרשות לעצמם ‫לאבד פוקוס ‫זה מי שיש להם ילדים קטנים, ‫כי זה ממשיך לקרות כל הזמן, זה ממשיך לקרות. ‫אנחנו יכולים עוד באיזשהו, ‫את יודעת, לקחת יום מחלה, ‫לשכב במיטה ולבהות בתקרה, ‫ואני אומר 'אנחנו' אני מתכוון ‫למי שאין ילדים קטנים.

‫תהילה: כן.

‫אלעד: אבל מי שיש לו ילד שצריך לטפל בו, ‫אז כן… זו מין, זו השגרה ‫הכי שגרתית, הכי הכרחית.

תהילה: כן. זה קצת יותר מעמיד אותך ‫על הרגליים, ‫לפחות בשביל מה שצריך ‫לעשות בשבילו. ‫כן. אני כן מרגישה שגם עליי ‫וגם על אנשים אחרים כזה, ‫פחות דואגים לעצמנו בזמן הזה. נגיד, אם בזמנים כמו שגרתיים ‫אז כל יום הייתי מכינה לעצמי ‫איזה סלט לעבודה או איזה זה כזה, ‫עכשיו זה כזה טוב יאללה, ‫אני אעלה למעלה, ‫אני אקח איזה סנדוויץ' מהקפיטריה.

אלעד: ‫שזה גם, אגב, הזמן הזה שבו ‫את עומדת ומכינה לעצמך סלט, ‫ואת מאזינה תוך כדי לפודקאסט?

תהילה: כן.

אלעד: …‫להסכת. בזמן הזה, ‫אז זה זמן שהוא… ‫הוא יצא דופן בריכוז העצמי שבו, ‫כלומר, בכמה שאנחנו משקיעים ‫בעצמנו בו. ‫כן, וזה גם, זה דבר ‫שקצת נלקח עכשיו.

תהילה: נכון.

אלעד: ‫סיוט! [צוחקים]. ‫סתם, אני כאילו, תראי, לי אין, ‫אין לי משהו… ילד לטפל בו, ‫אבל אני כן יכול לראות שגם זה ‫ש… לעמוד ולהכין סלט ולהשקיע בסלט, ‫ולחתוך את העגבניה ‫ולחתוך את המלפפון ‫ולשים קודם את השמן זית, ‫זה נראה לי כמו ‫דבר בין הזוי לבזוי לעשות עכשיו.

‫תהילה: כן.

אלעד: ‫כי פשוט תאכל את ארוחת הערב שלך [תהילה צוחקת], ‫תשבע, תאכל את העגבנייה, ‫תאכל את המלפפון...

‫תהילה: תחתוך אותם לחצי.

אלעד: ‫ויאללה, בוא נתקדם עם הדבר הזה [צוחק]. ‫זה כמו מה שאמרת מקודם, ‫כאילו יש איזה אלמנט בינג'י כזה. ‫טוב, פשוט תדחוף פנימה ‫את מה שאתה צריך והלאה.

תהילה: כן.

אלעד: ‫בדיוק, האמן דיוויד שריגלי ה‫עלה איור שלו שהוא כותב ‫"take a bath, just take a bath" ‫ויש איור של אמבטיה [צוחקים]. ‫וחשבתי לעצמי, זה לא הזמן לאמבטיות.

תהילה: זה זמן לשטיף כזה.

‫אלעד: כן.

תהילה: פשטטט כזה.

אלעד: ‫לא שיש לי אמבטיה בבית, כן? ‫אבל לו הייתה, ‫זה לא היה הזמן לשקוע בה.

‫תהילה: לגמרי. כאילו ממש, כאילו… אמבטיה כזה. כן.

אלעד: ‫אמבטיה היא ממש מסמלת את ההפך מ… ‫כלומר, את גם… את לא לבושה, ‫את רטובה, כלומר, זה כזה… ‫זה לוקח זמן…

תהילה: קצת מדיטטיבי כזה.

‫אלעד: כן.

תהילה: ‫שוכב כזה, עוצם עיניים. נ‫כון?

אלעד: ‫אה, כן. עוד נחזור, עוד נחזור ‫לעשות אמבטיות. ‫אני רוצה לשאול אותך לסיום, תהילה, ‫מה הדבר ש… ההרגל שאת הכי מחכה ‫שיחזור אחרי שכל הדבר הזה ייגמר? לא מדמיין עכשיו את האופק המדיני ‫בלי כל זה.

תהילה: נראה לי שלהיפגש עם חברים בכיף. ‫כזה פשוט, הדבר הבסיסי הזה, ‫לקבוע בחוץ, בערב, ברוגע. ‫כזה. על איזה כוס יין, לא יודעת, ‫משהו כזה.

אלעד: ‫בסוף זה דברים דומים קצת לקורונה, ‫נכון? שבקורונה פתאום הבחנו ‫כמה הדבר הזה הוא נדרש, ‫המפגש האנושי הזה, ‫ולקח זמן להתאבל את זה ‫שזה נלקח מאיתנו, ‫ועכשיו כאילו זה לא זמן להתאבל ‫על דברים כאלה, ‫כי יש כל כך הרבה על מה להתאבל.

‫תהילה: כן. פשוט אי אפשר לשים את זה בצד. ‫גם אני לא רוצה לשים את זה בצד, ‫וגם פשוט אי אפשר. ‫הרגל שכן הייתי רוצה להיפטר ממנו ‫זה להפסיק להסתכל כל הזמן. ‫נגיד כשאני בעבודה ‫ויש כזה יום עמוס, ‫אז אני יכולה לא להסתכל ‫איזה שש שעות.

אלעד: ‫להסתכל את מתכוונת ברשתות, בחדשות?

‫תהילה: חדשות, רשתות כזה. ואז כשאני כן, זה ישר מוריד אותי ‫איזה שני סנטימטר כזה. לא ששכחתי בחמש שעות האלה. אבל הייתי לא רק בזה, ‫לא בתוך זה, לא… ‫פשוט משפיף אותך כזה. הופך אותך לשפוף.

אלעד: ‫כן, זה דבר שאנחנו נצטרך ‫לתת עליו את הדעת באיזשהו שלב. ‫כלומר, עכשיו אנחנו עוד באיזה מקום ‫שאנחנו אומרים ‫כן, אנחנו מתעדכנים, נכון? ‫אפילו שאין לנו מה להתעדכן כל כך.

תהילה: לא, אני מתה, מתה להתעדכן ‫כאילו, מה קורה? תשחררו את החטופים! ‫תשחררו את כל החטופים! ‫מה קורה?

‫אלעד: כן, אחרי...

תהילה: ‫זה מה שאני מחכה לראות. ‫תוציאו...

אלעד: ‫ואחרי שישחררו את כולם, ‫זה אולי יהיה רגע שיהיה אפשר לבוא ולהגיד, ‫טוב, זהו, פה אני לוקח ברייק, ‫פה אני לוקחת ברייק מהדבר הזה?

תהילה: אני לא יודעת. יש לי מצב שאתה יודע, ‫זה מה שנקרא… ‫איך הלך המשפט הזה, it takes you back in [צוחקת], כאילו… חשבת שאתה כבר לא שם, ‫וזה שוב, כאילו…

אלעד: כן, גם יכול להיות גם שזה עכשיו...

‫תהילה: אנחנו גם עכשיו בהתמכרות.

אלעד: ‫כן, זהו.

‫תהילה: כאילו, זה לא…

אלעד: ‫יכול להיות שזה גם זה היה… ‫יכול להיות שאלה החיים שלנו, ‫כלומר, החיים שלנו… ‫אני מקווה מאוד שלא מלחמה, ‫אבל שזה סוג כזה של…

תהילה: אני בטוחה שגם אחרי שהם יחזרו ‫אנחנו נרצה לדעת מה המצב שלהם וזה. ‫אני זוכרת שגלעד שליט חזר. ‫איזה מטורף זה היה.

‫אלעד: כן.

תהילה: למרות שגם אז זה היה המון שנים.

אלעד: ‫צריך גם לזכור שאנחנו עכשיו ‫באיזה מין… אנחנו סופגים המון, ‫יש המון המון המון סיפורים. ‫כל אחד מהסיפורים האלה במצב רגיל ‫היה שבוע של מהדורות, לפחות, היה פותח. ‫אז גם כשהדבר הזה ייגמר, ‫ובעזרת השם החטופים יחזרו, ‫יהיה המון מה לספר ‫ויהיה המון מה לשאול וללמוד, גם… כלומר, זה לא שיהיה לנו… ‫לא יהיה שקט מזה או איזה… ‫לא תהיה באמת יכולת ‫לעשות הפסקה מזה.

‫תהילה: כן.

‫אלעד: טוב, אני מחכה לזמן שה… ‫להאזין נגיד עכשיו לשיחות מהקורונה ‫זה תענוג בזה ש… וואו, ‫אין לכם מושג על מה אתם מדברים. ‫אני ממש מחכה לזה שהשיחות האלה פה ‫יהפכו להיות איזה מין משהו כזה, א‫ת יודעת, וואו אתם כל כך לא רלוונטיים, ‫חשבתם שזה יהפוך את החיים שלכם ‫וזה בעצם לא, הלוואי. ‫תהילה חכימי, ‫תודה רבה לך על השיחה הזאת.

תהילה: תודה.

[מוזיקה]

אלעד: ‫וזהו, עד כאן "מרחב מוגן" להיום, ‫כל פרקי ההסכת זמינים באתר ‫וביישומון כאן ובכל מקום ‫שבו אתם מאזינים לפודקאסטים.

‫תודה לטל ניסן על ההפקה, ‫תודה לטכנאי שלומי יצחק, ‫אני אלעד בר-נוי, להתראות.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה