אלעד בר-נוי בשיחה אישית על שגרה בימים בלתי שגרתיים. והפעם, איתי בן שמחון, מגיש הסכתים ואושיית טיקטוק, על אכילה רגשית, על חלומות בזמן מלחמה, על החברים שהסירו עוקב אחרי שבעה באוקטובר, וגם: על העיסוק המחודש בגוש קטיף, ואיך זה לדמיין לחזור לבית שכבר נפרדת ממנו
תאריך עליית הפרק לאוויר: 15/11/2023.
מרחב מוגן עם אלעד בר נוי.
אלעד בר נוי: שלום אתם על מרחב מוגן, כאן אנחנו מדברים על שגרה בימים בלתי שגרתיים, אני אלעד בר נוי, בכל פרק אני משוחח עם מישהו אחר, אשת או איש תרבות על היום יום שלהם, והיום אני יושב לשיחה עם איתי בן שמחון, מגיש "זינוק לאתמול" אצלנו ב"כאן תרבות", וגם "הבריט החדשה" ועוד כמה הסכתים, שלום איתי.
איתי בן שמחון: שלום אלעד.
אלעד: איתי אנחנו מתחילים עם שאלה, שאלה טריגרית גם ככה, גם בימים של שגרה, אבל עכשיו יותר מאי פעם - מה שלומך?
איתי: כן, זה יפה שאתה מתעקש עדיין לשאול את השאלה הזאת כשכבר אנשים הוציאו אותה מהלקסיקון, כן, זו שאלה שאני כל פעם עונה עליה אחרת, אם אני עונה עליה, הרבה פעמים אני כזה שואל את הבן אדם ששאל אותי - איך אפשר לענות על זה? מה התשובה שלך?
אלעד: זה כמעט תוקפני לשאול את זה, כן. וגם התשובה הזאת זה כזה, איך אתה מעז בכלל?
איתי: כן, אבל כן, כאילו, אתה עדיין בסוף, כאילו, אתה קיים, ואתה, יש רגעים ששלומי בסדר, ויש רגעים שפחות.
אלעד: גם, אני חושב על זה שהרי לא יהיה איזשהו רגע שבו אנחנו יכריזו, מותר כבר להגיד בסדר, אתה מותר כבר לדבר על מה שבא לנו, ומותר להעלות סטורים שלא קשורים למצב.
איתי: לגמרי.
אלעד: אנחנו צריכים, אתה יודע כמו מה זה בעיניי? זה כמו חילופי עונות. נגיד יש, מתחיל חורף, ואז אין איזה יום אחד שאתה עובר לבגדי חורף, זה כאילו לאט לאט.
איתי: נכון.
אלעד: שם מכנסיים ארוכים, זה כאילו גם צריך לנרמל כזה, אני חושב, באיזשהו אופן את הדבר הזה. אתה, ברגיל, אתה בן אדם של שגרה, יש לך שגרה קבועה?
איתי: יש לי יחסית שגרה, ברגיל, אבל גם כאילו פחות, ואני מרגיש שכאילו עכשיו כל דבר בחיים שלי שהיה כזה במינון מסוים, כאילו הוא הוקצן ברמות. אז נגיד זה שאין לי שגרה ברגיל, זה נהיה יותר חוסר שגרה. זה שאני לא ישן כזה טוב ברגיל, זה נהיה יותר חוסר שינה. אוכל, הכל כאילו, הכל נהיה מוקצן ברמות.
אלעד: אנחנו נדבר על כל אחד מהדברים האלה.
איתי: אנחנו נדבר על הכל. אז כן, אז כאילו יחסית יש לי שגרה, אבל עכשיו ממש אין לי שגרה.
אלעד: עכשיו התחלת עם העניין של השינה.
איתי: כן.
אלעד: אני חושב שזה משהו משותף. שמעתי היום, היום אנחנו נגיד, אנחנו חמישה שבועות כזה לתוך המלחמה. היום בבוקר שמעתי, אני חושב חמישה אנשים שונים שאמרו לי שהם לא הצליחו לישון או שהתעוררו באמצע הלילה, וגם אני.
איתי: כן.
אלעד: כלומר, וזה בכלל איזה ימים כאלה שלא, לא כל כך ישנים בהם, אבל אמרת שאתה גם בדרך כלל לא…
איתי: זהו. אז אני מהאנשים שכזה באמת כבר 12 שנה לא ישנים, וכזה ניסיתי הכל, והמליצו לי את כל האפליקציות ואת כל… לא, זה לא עובד.
אלעד: היית במעבדת שינה?
איתי: לא הייתי במעבדת שינה, כי אני מרגיש שכאילו אם אני אלך שם פשוט יגידו לי את מה שאני יודע כבר שאני לא יכול לישון, כי אני יודע כבר את התשובה. אבל לא, כאילו אני לא ישן ברגיל, ועכשיו זה ממש נהיה… אני מרגיש אבל שמה שהשתנה זה שעכשיו יש לי מין לגיטימ… לא לגיטימציה, אבל אני לא מנסה אפילו. כאילו אם בשגרה נורמלית כביכול אני כזה אומר, טוב, מחר יש לך עבודה, תנסה, תמצא דרך. עכשיו זה כזה לפני שלוש בלילה אני לא נכנס אפילו למיטה. כאילו זה המצב.
אלעד: כשאתה ישן, יש לך חלומות?
איתי: כן. יש לי חלומות, יש לי סיוטים כל לילה. ואני וחברים שלי גם לאורך השנה כזה תמיד בבוקר כותבים את מה חלמנו. כאילו זה כזה ההודעות הראשונות בקבוצה כל בוקר.
אלעד: בלי קשר לעכשיו?
איתי: בלי קשר לעכשיו. כאילו זה כזה משהו שתמיד מעניין אותנו, וגם כאילו עכשיו אתה רואה שכזה זה חלמתי אתמול שאני בפיגוע, חלמתי אתמול שאני בעזה, חלמתי אתמול שאני מתנדבת וקורה משהו. כאילו זה ברמת ה-כל לילה. למזלי אני חולם כמה חלומות בלילה, אז לפעמים גם יכולים להיות חלומות שלא קשורים למצב.
אלעד: אתה תמיד זוכרת את החלומות שלך?
איתי: כן, כן. אני ממש אוהב את החלומות וכזה להיזכר בהם. אני לא כותב אותם, זה משהו שהייתי רוצה לעשות.
אלעד: אבל אתה כותב בקבוצה אמרת.
איתי: בקבוצה, כן, אבל אתה יודע, יש אנשים שכזה, יש להם יומן ומסודר, ואתה יכול להסתכל על דפוסים ועל דברים. למרות שהדפוס כרגע הוא מאוד ברור, אני מת בסוף החלום. זה הדפוס כרגע.
אלעד: חלומות זה דבר מוזר, אתה יודע, זה… לפעמים לוקח זמן גם להבין שזו סיוט. יש את העניין של למות, שזה סימן די שזה סיוט.
איתי: כן.
אלעד: אבל יש גם חלומות שהן מין מסויטים, אתה לא לגמרי מבין למה. אני אשתף, אני הלילה חלמתי, שאני גר בהתנחלות בשומרון עם בן זוג, ויש לנו ג'קוזי ובריכה בחצר, ולשכנים יש כמה בריכות עם מים ירוקים כאלה מגעילים, ודובי קוטב בתוך חיות מחמד, שהם כאלה רזים וגבוהים ונראים לא טוב.
איתי: וואו.
אלעד: -ועכשיו, זה היה ממש גיהנום החלום הזה.
איתי: כן.
אלעד: אבל סך הכול, כן. אני לא גם יכול להצביע על מה היה בו כל כך מפחיד.
איתי: כן, כן, זה הפחד, כאילו יש את החלומות, כמו שמעת, שאתה כזה, שמישהו רודף אחריך או שאתה נמצא באיזושהי תופת, ויש את החלומות שאתה פשוט באיזושהי סיטואציה שהיא באמת פשוט… מטרידה ומפחידה.
אלעד: אז אתה ישן מעט שעות? אתה קם בשעה קבועה?
איתי: לא, זה כאילו חלק מה… כאילו אני מהאנשים שיצאו לחל"ת כזה כבר ביום השלישי של המלחמה, כאילו זה היה כזה תוך שנייה. ומאז כל יום נראה אחרת. אז יש ימים שכזה, כן, נגיד קבעתי, לא יודע, התנדבות או לפגוש בן אדם, או להקליט את הפודקאסט הזה, ויש לי משהו שכאילו אני צריך לקום אליו, אז אני אשים שעון מעורר ואני אקום, ויש ימים שאני… אתה יודע, יש גם לילות שאני לא ישן בכלל, ואז אני אומר, טוב, כבר לא ישנתי כל הלילה, אז אני אלך לראות זריחה, ואז אני הולך לים, אני יושב מול הים, ואני נזכר שבכלל זריחה לא זורחת בים, ואז אני מרגיש טמבל, יושב שם איזה רבע שעה, וחוזר הביתה, ופשוט מנסה לישון במהלך היום.
אלעד: יואו, לא לעבוד בזמן הזה, בטח אחרי שהיית רגיל לעבוד, זה ממש משבש.
איתי: כן, אבל אני לא יודע מה עדיף, כי כאילו מצד אחד אני אומר, אם עכשיו הייתי צריך ללכת לעבודה, כשהמצב כרגע, אתה יודע, יש לי אנשים מהמשפחה, חברים מאוד טובים, שהם בצבא, שהם בתוך עזה, יש את כל הסיטואציה, כאילו, של החטופים, כל הסיטואציה של המדינה, כל הדברים שאנחנו פעם בכמה זמן נזכרים, ומזעזעים שאנחנו במצב הזה, ולדמיין את עצמי עובד גם נראה לי ממש מוזר, במיוחד שהתחום שלי זה כל העניין של סושיאל-מדיה ויצירה, ודברים שכאילו, הם קצת חלק מהמציאות, ואז אתה, כאילו, איך אתה משלב את הדבר הזה? אז יש משהו דווקא מנהל מזה, שאין לי, אין לי כאילו שגרה, כי כאילו זה מאפשר לי קצת כל יום לעשות משהו אחר, ולהמשיך לדמיין שאני במין מצב ביניים, כאילו אני מרגיש שכזה, ברגע שאני אצטרך לחזור לעבוד…
אלעד: אז כאילו החיים נמשכו כבר.
איתי: כן. וכאילו כרגע אתה במין, כאילו מין הפסקה כזאת של אין חוקים, ולא ישנים, ולא אוכלים, או אוכלים יותר מדי, וכאילו קצת כמו ילד כזה שאומרים, טוב, תעשה מה שאתה רוצה בינתיים, עד שתהיה חייב לחזור. שזה, כאילו, זה מנחם, וזה גם בסוף חייב גבולות, וחייב שגרה כדי לתפקד, אז…
אלעד: זהו, חוסר התפקוד, זה יפה מה שאתה מציין, כן? כי בעצם חוסר התפקוד הוא כמו סינקדוכה לכל החוסר התפקוד שיש עכשיו מסביב, אבל יש תחושה ששום דבר לא מתפקד.
איתי: כן.
אלעד: אז יש איזושהי הלימה בין שני הדברים האלה.
איתי: כן, וזה כאילו… זה כאילו אתה דוחה את הקץ. כאילו אתה, בינתיים מותר לך הכול, ואני מרגיש שכבר, א' שאנחנו כבר שישה שבועות אחרי, וזה כבר לא המצב, כי אנשים חוזרים לעבוד, וגם אי אפשר להיות במצב הזה יותר מדי. אז כן, אז כאילו, אני כן, בדיוק כשאנחנו מקליטים את זה במין ימים של כזה, לנסות למצוא שגרה ולנסות לחזור לשגרה, אבל כרגע זה כאילו עד עכשיו זה מה שהייתי.
אלעד: יש גם את הצד השני של זה, שבעצם אתה מבלה הרבה זמן עם עצמך, יותר ממה שאתה רגיל.
איתי: כן.
אלעד: כלומר, יש בזה גם איזשהו קושי, שאתה בעצם, העבודה, אתה יודע, היא יכולה גם להיות הסחת דעת, היא יכולה להיות תחושה שאתה יכול להתעסק בדברים אחרים, ואז מדי פעם, כמו שאמרת, אתה נזכר בחטופים בעזה, וזה נורא, או באירועים של שבעה באוקטובר, וזה נורא. אבל אתה בעצם המון עם עצמך עכשיו.
איתי: נכון. אז אני גם, אני גם עם עצמי, אני גם עם חברים, יש לי גם חברים שיחסית נמצאים באותו מצב, וגם אני הרבה עם המשפחה. וכשאני לבד, אז אני די כאילו, עם הטלפון שלי, שהוא חברי הטוב ביותר, ואני לא, אני לא חושב שיש, יותר מדקה של אירועות במהלך היום, שהעיניים שלי לא צופות במסך כלשהו. אז אני כאילו לא, אני לא מרגיש שאני באמת לבד עם המחשבות שלי, כי אני תמיד, תמיד, תמיד, תמיד מתעסק במשהו מולי.
אלעד: יש לך, אתה מתאר להיות עם המסך, עם הטלפון כל יום, יש לך מערכת יחסים קרובה עם הטלפון גם בדרך כלל, אני מתאר לעצמי, נכון?
איתי: נכון.
אלעד: אמרת, אתה מפעיל סוג של, אתה גם, יש לך טיק טוק עם הרבה עוקבים, ואתה מעלה הרבה דברים. עכשיו, אני מניח שמערכת היחסים שלך עם הדבר הזה השתנתה.
איתי: זה, כן, זה, אני מרגיש שכאילו, המערכת יחסים שלי עם הכול השתנתה, כאילו, שוב, הרבה דברים נשארו דומים והוקצנו, כמו שאמרתי, המערכת יחסים שלי עם שינה או עם אוכל, אבל המערכת יחסים עם הרשתות, היא כאילו קצת המערכת יחסים שלך עם העולם, כי כאילו, היא איך אתה מציג את עצמך, ומה אתה מראה, ומה הדעה שלך, וכאילו, ואני מרגיש שכאילו, אצלי, אני ממש מנסה פשוט, כזה, לשתף את הדברים הקטנים, כאילו, שזה באמת, כמו שכבר אמרתי פה כמה פעמים, האוכל והשינה, שזה כאילו, קצת המרכיב העיקרי, כי זה, זה לאן אני, זה כאילו, המקומות שאני הכי בורח אליהם ומהם, כאילו, אני מרגיש שכזה, אני הכי בורח מהחוסר שינה, והכי בורח אל אכילה, וזה גם המקום להיות יצירתי בו, כי זה כאילו, אוקיי, מה אני אוכל היום, כאילו, כמה טוסטים בן אדם יכול לאכול, צריך לאזן את זה עם… עם סלט כרוב סגול, עם דברים אחרים, ובשינה זה מה אני אעשה עד שאני ארדם. אז כאילו, זה גם, זה גם קצת פעילות.
אלעד: יש עכשיו הרבה אנשים שעושים פעילות הסברתית בסטורי, בטיק טוק, אתה לא כל כך לוקח בזה חלק.
איתי: נכון. אני גרתי ארבע שנים במלבורן, ומשהו בחוויה, א', של לראות את כל החברים שלי משם, היהודים והלא יהודים, ויש הבדל מאוד גדול כזה בהתנהלויות של כולם שם ברשתות. החל מאנשים שכזה היו חברים מאוד מאוד טובים שלי, שבשביעי לאוקטובר כבר הורידו לי עוקב, בלי לשלוח לי הודעה, בלי לדעת מה אני חושב, בלי לבדוק אם אני בסדר, פשוט מבחינתם כבר היה… זה כבר היה מבחינתם לא לעקוב אחרי ישראלי.
אלעד: כלומר, הפכת למוקצה עבורם.
איתי: כן. ראיתי את הסטורי שלהם, שכאילו מאוד מביע צד אחד ודעה אחת, ואחרי כמה ימים לא ראיתי את הסטורי שלהם, ונכנסתי לעמוד שלהם וראיתי שאני חסום. אז החל מזה עד אנשים שכביכול מתעניינים בי ועדיין, כלפי חוץ, מראים רק עמדה אחת, ולא באמת מראים מתעניינות נוספת בי או במשפחה שלי, ועד יהודים שכאילו בשביעי באוקטובר שלחו לי הודעות אם אני בסדר, והיום אני שולח להם הודעות אם הם בסדר כשאני רואה שריפת בתי כנסת, עסקים, דברים שקורים כרגע במלבורן, לחברים מאוד טובים שלי, אנשים שבארבע שנים שגרתי שם הפכו למשפחה. ודיברנו על הסברה, ואני מרגיש שכאילו אחרי שגרתי בחו"ל, דווקא עכשיו מרגיש לי שיותר מעניין אותי לפנות למי שסביבי, ולפנות לחברים שלי ולמשפחה שלי, ואולי להצליח לסמך מישהו מישראל, מאשר לשכנע מישהו מארצות הברית. וגם לצערי, ומתוך החוויה שלי שם, אני מרגיש שזה קצת מלחמה עבודה מראש. היו לי הרבה חברים בתור הומו ובתור בן אדם פרוגרסיבי, היו לי הרבה חברים ש… מה שנקרא "woke", וכבר לפני המלחמה ראיתי את זה. כאילו הייתי עושה מימונה כל שנה במלבורן, והשותפה שלי…
אלעד: יש משפט שלא חשבתי שהיה לי פעם מישהו יגיד.
איתי: כן, הייתי עושה מימונה בבית, מכין מופלטות וזה, והשותפה שלי תמיד הייתה אומרת לי כזה 'אני מפחדת שאנשים יחשבו שזה ניכוס תרבותי'. והייתי אומר לה, אבל אני מרוקאי, כאילו איך ניכוס תרבותי, אני מרוקאי, זה שלי, ליטרלי זה מימונה, זה חג של מרוקאים יהודים, זה אפילו לא חג שכאילו את יוכלה להגיד שלקחנו ממישהו. ועדיין כאילו היא פחדה שחברים שלה יבואו למימונה הזאת, ויחשבו שזה משהו שאנשים לבנים עושים, שהוא של תרבות אחרת. וכשאתה רואה דבר כזה, אתה אומר, זה כבר לא… זה כבר לא משנה, מישהו שהוא כאילו, מישהו שהוא בדעה שלו מחלק את העולם לשחור ולבן, ואז הכול יוצא משם, אז אני לא אשכנע אותו ולא משנה איזה סרטון אני אעשה, וגם מרגיש לי שכאילו, באמת יותר בא לי להיות עם האנשים שקרובים אליי, יותר האינסטינקט שלי, הלב שלי הולך קרוב, הוא הולך כאילו לסביבה שלי, ואז משם הכול יוצא.
אלעד: גם צריך להגיד, יש איזו מבוכה מסוימת בלראות סרטונים של אנשים, שאתה יודע, שלא התעסקו בהיסטוריה, בפוליטיקה, בשום שלב בנוכחות האינטרנטית שלהם לפחות, פתאום עושים… פתאום מדבררים היסטוריה, פתאום כותבים על קולוניאליזם, ואתה כזה… אני לא לגמרי בטוח שזה המנדט או שזה תחום המומחיות, אני מבין את הסנטימנט מאחורי זה, ואתה, אפשר לומר, אתה שומר על הדברים שאתה דיברת עליהם גם לפני, נכון? אתה שומר על תחום המומחיות שלך.
איתי: אני משתדל, יכול להיות שזה גם, אתה יודע, יכול להיות שזה גם קצת, בתוך כל החוסר שגרה וחוסר ודאות, זה כזה, טוב, זה מה שאני עושה, כאילו, זה מה שאני עושה באינסטגרם, ברגיל, אז אולי את זה אני אמשיך לעשות, אבל… הנושאים עדיין קשורים לעכשיו, כאילו, אני עדיין כזה… עדיין, זה כאילו כל יום אתה מנסה למצוא כזה את עצמך מחדש, מרגיש לי.
אלעד: כשאתה קם בבוקר עם השעון, יש לך טקסים קבועים?
איתי: כן, קודם כל לבהות בקיר במשך שעה וחצי. אני, לוקח לי מלא זמן לצאת מהמיטה.
אלעד: אבל אתה בוהה בקיר או שאתה עם הטלפון?
איתי: לא, אני, האמת שאני פותח את ה-YNET בחרדה כל בוקר, ונכנס לראות ישר על דיווחים כאילו, על חיילים שנהרגו, וישר לראות את השמות וישר הפחד הזה. וזה ממש שאני עושה כזה כשהעיניים שלי לא בפוקוס, כאילו, ברמה שכזה אני מסתכל על המסך ומנסה לצמצם את העיניים כדי לקרוא, ואחרי זה, זה כאילו, זה כל האינסטגרם, טיק טוק, פייסבוק, טוויטר. שתבין, חזרתי לטוויטר, כאילו, זה הרמה שהגענו אליה.
אלעד: נדבר על זה עוד רגע, אבל לפני המלחמה, הבוקר שלך גם היה כרוך בבהייה? כלומר, הוא גם היה איטי כזה?
איתי: לא, האמת שבמשך שנים הייתי בן אדם, ממש לא בן אדם של בוקר, וזה ככה, הבקרים שלי הוא נראים פעם, ובשנים האחרונות, ממש התחלתי לעובד את הבוקר, לקום, לרדת לבית קפה, לקחת קפה, ללכת לעבודה, כאילו, ממש אהבתי פתאום שאני מצליח לקום, פעם לא הייתי יכול לקום לפני 11, כאילו, הייתי סובל עד 11, הייתי סובל. הייתי קם לעבודה וסובל עד 11, ועכשיו, כאילו, גם כי אין לי, אבל גם כי לצאת מהמיטה, זה כאילו להתחיל את היום. כאילו, זה כזה, אתה חייב לנער את השינה, ואתה… לא משנה כמה שהשינה הזאת, חלמת בדברים כאילו שאתה לא רוצה, אבל לפחות אתה לא כאילו, במודעות הזאת, וזה ממש הכי פשוט שיש, לצאת מהמיטה ולהתחיל את היום, ולנסות לדחות את זה כמה שיותר.
אלעד: הזכרת את הטוויטר, שעזבת כמה? לפני. למה עזבת ולמה חזרת?
איתי: לא, האמת שכאילו, עזבתי את הטוויטר כי באמת זה היה מקום מאוד פוליטי, ומאוד מוריד הרגשתי, ולא משנה כמה הייתי מנסה כזה לעקוב אחרי אנשים שמצחיקים אותי, וזה איכשהו תמיד ה… כנראה שהאלגוריתם בסוף בוחר לך, יודע מה באמת אתה רוצה, וכנראה שעדיין… זה מה שהייתי רואה, פשוט. בעיקר פוליטיקה, ובעיקר דברים ש… שכזה מורידים, ו…
אלעד: כן, צריכים להגיד, יש בטוויטר איזה דבר כזה, שלא משנה מה תכתוב, יהיה למישהו משהו רע להגיד על זה.אתה יכול לכתוב את הדבר, אני זוכר, כתבתי פעם על גלידוניות של מגנום. אתה יודע כמה… אנשים כתבו שם על זה שהגרביים שלי לא באותו צבע! כלומר, זה ציוץ על הגלידוניות, מה יש לכם?
איתי: כן, ומצאתי את עצמי יותר ברשת האחרות, כאילו, היה יותר נחמד, יותר נעים. ועכשיו כן, אני כאילו, אני כן קורא, אני עדיין זה המקום שאני נמצא בו הכי פחות, ומרגיש שהכי פחות תורם לי, אבל… כן, כן מעניין, וכן, אי אפשר לקחת מהטוויטר את זה שיש שם את האנשים הכי שנונים והכי מצחיקים, ולפעמים, כשאתה רוצה באמת… לראות את הדבר הזה מתוך העיניים הציניות ביותר, ולפעמים אתה רוצה, ולפעמים זה דווקא מה שהכי צריך, אז זה המקום לקבל את זה.
אלעד: הזכרנו הרבה אוכל.
איתי: כן.
אלעד: אני אגיד למאזינים, למי שלא מכיר, איתי מעלה בשבועות האחרונים סרטונים שהם על אכילה רגשית.
איתי: כן.
אלעד: אבל אולי תספר, מה זה אכילה רגשית בשבילך?
איתי: אז מה זה אכילה? קודם כול, זה דרך חיים. זה משהו ש… זה באמת כאילו… חשוב לי להגיד שאכילה רגשית זה דבר שהוא כאילו… הוא מצחיק בסרטונים וזה, אבל זה כן משהו שעד לפני המלחמה, הוא היה חלק מהחיים שלי כאילו גם במקומות פחות טובים, וגם כ… כן, כאיזשהו פיצוי על מה שאתה עובר בעזרת אוכל.
אלעד: עכשיו, אתה אומר את זה, אז אני בראש שלי מדמיין בן אנד ג'רי. אתה יודע, לאכול דברים טעימים מאוד ומשמינים מאוד, מאפים וזה.
איתי: כן. שזה משהו שאתה כאילו אומר, סבבה, נפרדו ממני, אני אפתח גלידה.
אלעד: אבל זה לא.
איתי: ואז איזה זה יכול להיות, כאילו, לאכול את הבן אנד ג'רי, ואז להכין צ'יפס מהמקפיא עם גבינה צהובה מומסת מעליו, ואז כשסיימתי, אז לאכול כדורי לינדור, ואז לפתוח פחית זירו, ואז לרדת לסופר יודה ולקחת במבה. כאילו, זה יכול להימשך שעות, זה יכול באמת להגיע למצבים לא נעימים. אבל אני חייב להגיד שכאילו, בפעמים אחרות בחיים שלי זה היה מלווה בהרבה הרבה אשמה. כאילו, אתה אוכל, ואז אתה מרגיש אשם. וזה חלק מאיזשהו… וישס סייקל. איך אומרים בעברית.
אלעד: מעגל רשע.
איתי: כן, איזה משהו כזה שחוזר על עצמו, שאתה אוכל וסובל, ואוכל וסובל, ואז אתה גם כאילו מפצה את עצמך, ואז גם מעניש את עצמך על הפיצוי. ופה אני מרגיש כאילו, מהדקה הראשונה, שכל זה התחיל לקרות, ושהתחלתי להבין מה קורה, אמרתי, טוב, אני הולך לאכול, זה הולך להיות הפס שלי, בלי להרגיש רגשות אשם, בלי כאילו, זה כאילו, ההקלה שאני נותן לעצמי, בגלל שאני יודע שלאורך החיים שלי אוכל תמיד היה איזשהו משהו מנחם, אז להגיד כזה, עכשיו אתה לא… עכשיו בלי שיפוט. כאילו, ובאמת, מהרגע שהורדתי את השיפוט, אז באמת שהיצירתיות נפתחה, ובלי עין הרע אני אוכל…
אלעד: אבל אתה אומר, נחמה, לי זה לא נראה מנחם. סליחה, כן? אבל לי זה… יש בזה מימד שהוא קצת של… הענשה זה נראה…
איתי: נכון.
אלעד: כלומר, אמרת מקודם, כריך עם מאק אנד צ'יז וכרוב סגול, זה דבר אמיתי.
איתי: כן. זה דבר אמיתי שאכלתי, ומאוד, מאוד נהניתי ממנו. אבל ברור, בסוף, אתה צריך להזין את הגוף שלך בדברים טובים, וברור שאתה מכניס אליו דברים לא בריאים, ברור שקמתי בבוקר ואכלתי חבילת של שוקולד פרה לפני שצחצחתי שיניים במיטה, אני בטוח שהקיבה שלי לא נהנית מהסיטואציה, וזה לא דבר בריא לגוף. אבל אתה…
אלעד: כן, גם בתחושה, כלומר, זה לא תחושה של להתפנק. זה נשמע שזה קצת להתכלב כזה.
איתי: נכון, כן אבל זה נותן לך את הנחמה הזאת שאתה צריך, אתה יודע, אנשים מעשנים לצורך העניין, זה לא בריא, אז זה נותן לך את הדקות האלה של ה… להירגע, כאילו, זה מה שזה, זה בדיוק זה. ברור שלטווח הארוך, אני אשמח לשלב יותר מכל אבות המזון וסיבים תזונתיים, והכול בתפריט שלי, אבל… ואני גם קצת חוזר לזה עכשיו, אבל אני מרגיש שכאילו, אני שמח שנתתי לעצמי אישור, לפחות בדבר הזה, לקבל את המענה הרגשי הזה, ולא אחרי זה להיכנס למעגלים של שיפוט ושנאה עצמית.
אלעד: אתה בדרך כלל בן אדם חרדתי?
איתי: אפשר להגיד שכן. אני, אני כאילו, אני בן אדם חרדתי, התקפי חרדה ודברים כאלה, וזה חלק מהחיים שלי. כאילו, אנשים חרדתיים הרבה פעמים, בסיטואציות מאוד חרדתיות, לא מרגישים כאילו… שזה, כאילו, קצת מרגישים שכולם הגיעו עכשיו ללבל שלהם.
אלעד: עכשיו, כלומר, מה שקורה עכשיו במדינה.
איתי: כן. אבל אני מרגיש שאפילו עכשיו, כאילו, אני מרגיש יותר חרדתי, כאילו, וזה גם כאילו, מתבטא בדברים מאוד מוזרים, כאילו, בשבועיים הראשונים שהמלחמה לא הסכמתי להתגלח, כי הרגשתי שכאילו, אם אני אתגלח, משהו רע יקרה למישהו מהמשפחה שלי. וכאילו, בגלל שאני רגיל לחרדות ואני יודע כאילו, איך הראש עובד וכאילו, וגם איך העולם עובד, שאנשים לא מתים כי התגלחת, אין קשר בין הדברים. אז ישר, ואני בטיפול, תודה לאל, אז ישר כאילו, אמרתי את זה, בכל, כאילו, אמרתי את זה ישר פסיכולוגית שלי, שכזה, אני לא מתגלח כי אני מפחד שמישהו מהמשפחה שלי ימות, ואז באמת בסוף הטיפול הלכתי להתגלח. וכאילו, גם אם הראש שלי, כאילו, גם אם לא האמנתי עדיין שכאילו, זה לא קשור, עדיין אמרתי, טוב, אתה תתגלח פיזית, ומה שיקרה יקרה, וכאילו, אני מנסה, כאילו, הרבה פעמים החרדה מגיעה בזה שכזה, אתה מנסה לשלוט בסיטואציה, אז כאילו, השליטה שלי זה שאני לא אתגלח. ודווקא הדבר הנכון לעשות זה קצת לשחרר ולא לחפש את ההוגנים המדומיינים, כי הם לא באמת, הם לא אמיתיים. אז כן, אני כאילו מרגיש עכשיו את החרדה, וגם יש לי גם כלים להתמודד איתה.
אלעד: אז זהו, אז מה אתה עושה, נגיד, בשביל להרגיע את עצמך? נגיד עכשיו, אתה יודע, הדבר הזה מציף אותך או תוקף אותך, מה אתה עושה?
איתי: אז יש, קודם כל, אם זה באמת חרדה פיזית, אז יש לי את התרגיל שלמדתי לפני הרבה שנים, שהוא עד היום כזה, הוא תמיד מלווה אותי, והוא מאוד מוכר, שזה לחפש דברים, כאילו להתחבר לגוף, וזה לחפש כזה חמישה דברים שאני יכול לראות, ולהגיד אותם, או חמישה צבעים כזה, אז אדום, אפור, ממש לחפש אותם, להגיד אותם, להסתכל עליהם. אתה ממש עושה את זה, ממש פיזית מסתכל, גם אם אני לבד בחדר בחושך, עדיין אתה תמצא כזה את הנורה שדולקת, את האור קצת מהחלון. לחפש מרקמים, זאת אומרת, איך השמיכה מרגישה, איך האוויר מרגיש, איך לגעת בקיר, איך הקיר מרגיש, רעשים, שזה כזה דווקא דבר שרבי פעם אנשים יכולים לשמוע ולהיבהל, אבל ממש לחפש כזה רכב שנוסע בחוץ, חתול שמיילל, זמזום של מזגן, לא משנה מה, ולנשום, ואחרי שעשית את השלושה האלה, אז בדרך כלל אתה כבר יותר מודע לנשימה, וזה ממש ממש עובד. זה כאילו כל פעם עובד, כי בסוף, כשאתה מתחבר לגוף, אז המוח טיפה נח. ויש דברים כזה נוספים, לדוגמה, אצלנו בבית מדליקים נר, כאילו מדליקים נר נשמה לאורך השנה כל פעם שרוצים שמשהו טוב יקרה, זה לא רק…
אלעד: וואו.
איתי: כן, אני חושב שזה מזרחי, כאילו שזה… אני לא יודע אם זה…
אלעד: אני לא מכיר את זה.
איתי: אז אצלנו בבית, ממש מהבית של סבתא שלי, ואצל אימא שלי ואצל דודות שלי, זה תמיד כשאתה נכנס לבית, יש נר דולק כאילו איפשהו, ואז אתה כזה, למי יש טסט? למי יש מבחן? למי יש… זה כאילו למשהו טוב. אז יש לי גם נר, ואני כאילו מדליק נר, וכזה חושב על כל האנשים שאני מכיר, ועל כל האנשים שאני לא מכיר, ואומר איזה תפילה, או אפילו אם זה רק ביני לבין עצמי. וזה גם כזה בחדר, אז כאילו אני רואה את הנר. ודבר אחרון שאני עושה, זה משהו שגם המטפלת שלי המליצה לי עליו, ואז שלושה אנשים שונים המליצו לי עליו, בלי לדעת שהיא המליצה לי עליו, אז אמרתי, זה בטוח נכון, וזה לדמיין את האנשים שאתה אוהב חוזרים. ולדמיין ממש את הדברים, את הסיטואציות הטובות, כאילו שקורות. לדוגמה, מישהו שאתה מכיר עכשיו חייל בעזה, או חז וחליל החטוף, או כל דבר כזה, זה ממש לדמיין פיזית את הרגע שהם חוזרים, ולדמיין את התחושה ואת השיחה, וזה הגיע כי דמיינתי את הדברים ההפוכים ממש הרבה. ואז כאילו, אני עושה את זה, גם זה קשה, אני מכריח את עצמי לפעמים, וזה מרגיש קצת טיפשי, או קצת כזה, מה אתה יושב ומחליט לדמיין משהו, אבל זה באמת משהו שעוזר לי.
אלעד: במהלך היום, נגיד מחוץ לזונים של החרדה, כן. יש לך ריטואלים שאתה עושה, דברים שעכשיו אתה מפעיל את עצמך, שאתה צופה בהם, שאתה מאזין להם?
איתי: אני בן אדם שמאוד אוהב לשבת לשתות קפה. גם אם זה בבית נס, גם אם זה בבית קפה. אז חשוב לי כזה, לא משנה מתי אני קם, אם זה בבוקר או בצהריים, הדבר הראשון זה כזה, לשבת ולשתות עם עצמי קפה, או עם חבר, או עם מישהו, זה…
אלעד: זה אחרי הבהייה? או עכשיו?
איתי: אחרי הבהייה, אחרי הבהייה. מתי שאני מצליח לצאת מהמיטה, אבל זה תמיד תמיד יהיה… זה כאילו הטקס שלי גם בלי קשר למצב, זה משהו שאני קצת כזה, העוגן שלי ביום. ואני מאוד אוהב לראות סרטוני בישול. אז יצא לי להעביר הרבה שעות מול יוטיוב, וראיתי אנשים מכינים את ארוחת תנקס-גיבינג שלהם, שזה קורה עכשיו, הוא קרה עכשיו בארה"ב, חג ההודיה. ואני לא מדבר על כזה סרטונים של 60 שניות, שכזה אתה רואה בהילוך מהיר איך מכינים הודו, זה ממש שעה ורבע של מישהי מתחילה, מאפס את כל סעודת חג שלה, היא מצלמת את זה ביומיים, ומצמצמת את זה לשעה ורבע. וראיתי כמה כאלה, של כמה אנשים שונים. אני יכול להגיד לך הכל על איך מכינים, את ה… מה זה טרקי?
אלעד: הודו.
איתי: הודו שלם. אני צמחוני, אני בחיים לא אכין את זה, אבל אני יכולה להגיד לך את כל הטיפים, איך להכין פירה שהוא לא יהיה דביק, מה השיטות אפיה, בישול במים, ארוחות שלמות של חג ההודיה, אני יכול להכין מהראש. וזה הדבר הכי… זה כאילו, המוח שלי באמת מצליח, כאילו, קצת להיכבות, קצת, קצת, קצת להיכבות כשאני רואה אנשים מבשלים.
אלעד: זה גם… זה משהו שהוא נורא בשליטה, נכון? הוא… יש לו קצב ידוע, אתה יודע איך זה הסתיים.
איתי: אני יודע איך… אני גם כאילו, אני רואה את אותה ארוחה מתבשלת בעצם, אז גם אני יודעת כל אמנות, כאילו, הם עושים כל אחד את הטוויסטים שלו, אבל בסוף זה מסתכם בפירה ועוף. אבל זה מה שאני רואה, ואני… בפרק שעשית לפופ-אפ, עשית פרק על איך… כאילו, מה הייתה הכותרת שלו?
אלעד: "המדריך התרבותי לימי מלחמה".
איתי: זהו. זה כאילו, עצם הפרק הזה, זה קצת כמו השאלה 'מה שלומך', כי כל אחד שם בעצם נתן איזשהו טקסט או שיר או סרט של דברים שכזה עוזרים להתמודד, ומישהי… סליחה, שאני לא זוכר את שמה, אמרה שהיא יכולה רק לראות דברים שהיא כבר יודעת את הסוף שלהן.
אלעד: נועה מנהיים, כן.
איתי: ואני ממש מתחבר לזה, כאילו, אני מרגיש, נגיד, מבחינת מוזיקה, הספוטיפיי שלי, מבחינתו, השנה 2003, כאילו, אני שומע רק שירים שאני מכיר, רק שירים שאני מכיר מתקופות שכאילו, כזה אהבתי, כאילו, ממש שירים מהילדות, וקשה לשמוע שירים חדשים.
אלעד: בספוטיפיי, יש את התקיית חוזר…
איתי: "עוד פעם", חוזר חלילה.
אלעד: חוזר חלילה, כן.פלייליסט, בדיוק כן. מה מופיע אצלך?
איתי: אז יש שם… באמת, "I'm not a girl" של בריטני ספירס, זה, יש שם שירים של הספייס גירלז, יש שם… כאילו, זה השירים, ג'ייסון מרז, כאילו, דברים שלא שמעתי מ-2006, שלא שמעתי מ-2004, כאילו… אני פשוט חוזר כאילו לשירים שהביאו לי נחמה אז, וכאילו, סוג של המוח שלך קצת עובד על המוח שלך, שאתה… אשליה אופטית, שאתה בתקופה, בשנה אחרת.
אלעד: שאתה כאילו מוגן, אתה… יש מישהו אחרי שדואג לך ללו"ז.
איתי: כנראה, כן. כאילו, אני לא, אני כאילו לא במודע, אני אומר, טוב, אני אשמע את האלבום הזה כי הוא יזכיר לי את התקופה. אני פשוט פתאום, פתאום…
אלעד: אתה מרגיש את הצורך בזה פתאום.
איתי: כן, וגם הוא כאילו, הוא יודע, אז כבר עכשיו שאני לוחץ נגיד, פליי, אז הוא כאילו כבר לוקח אותי אוטומטית לשם.
אלעד: האלגוריתם מבין את המצב שאתה נמצא בו.
איתי: כן, האלגוריתם, האדם יראה לעיניים, והאלגוריתם יראה ללבב, זה המשפט.
אלעד: אני חושב שתחושה של רגרסיה זה משהו שחוזר אצל הרבה אנשים.
איתי: כן.
אלעד: גם באמת לחזור למשהו שאנחנו יודעים איך הוא הסתיים, וגם, כן, למקומות נגיד הארי פוטר,
איתי: כן.
אלעד: העלו אותו בסלקום, בהוט, בייס, כל אלה, הם העלו את הסרטים בחינם.
איתי: -כן.
אלעד: ופתאום כולם צופים בזה. ממש. יש איזו חזרה, שזה… כן, יש איזה, באמת זה מקום מנחם כזה.
איתי: לגמרי. אתה כאילו, אתה יודע מה הרגשת כשראית אותם אז, ואתה יודע מה הייתה המציאות, ואתה יודע איך הכל יגמר, ואתה, אתה יודע מי הטובים ומי הרעים, וכאילו, הכל ברור והכל מסודר.
אלעד: יש עכשיו הרבה דיבור על גוש קטיף. זה כזה, חוזרים לגוש קטיף, חזרה לגוש קטיף, זה כאילו דיבור שהוא לא נחשב למיינסטרים, אבל שמענו את חנן בן ארי ואת נרקיס, כלומר, זה די נכנס למיינסטרים כדיבור.
איתי: כן.
אלעד: לא נכנס למשמעויות הפוליטיות של זה, אבל אתה גדלת בנווה דקלים, נכון?
איתי: נכון. כן, גדלתי בנווה דקלים, שהיה יישוב בגוש קטיף. זהו, האמת שזה, כאילו, זה גם, הדיבורים האלה, גם אז, גם בהתנתקות, זה לא היה בשבילי דבר פוליטי, כי זה פשוט הייתי ילד בן 17, וכזה, זה היה הבית שלי, והמחשבות היחידות שהיו לי זה הלוואי ואני וחברים שלי נגור באותו מקום במקום הבא שנגור בו, וגם עכשיו זה כאילו לא מרגיש לי פוליטי, כי זה, כשעזבנו את גוש קטיף, אני אדבר עליי, כי אני בטוח שכל אחד היה חוויה לגמרי אחרת, אבל כשאני עזבתי את גוש קטיף, זה היה מבחינתי הסוף של המקום. כאילו, לא חשבתי שאני אחזור לראות את הבית שלי, לא חשבתי שאני אחזור, זה כאילו ממש…
אלעד: חתמת את הפרק הזה.
איתי: כן, ומאז 18 שנה, זה היה מקום שתמיד, תמיד, גם בשיחות במשפחה, גם בשיחות עם החברים, זה היה כזה, לא היה מין כזה, טוב, אם נחזור או כשנחזור, זה ממש היה מקום של כזה, זהו, זה פרק שהיה ונגמר, ויש לו סוף, והסוף שלו ידוע.
אלעד: וכבר אין אותו.
איתי: וכבר אין אותו פיזית. ופתאום שכאילו, אנשים סביבך מתחילים לדבר על זה, זה כאילו, וגם אנשים שואלים אותי, 'היית חוזר עכשיו, אתה תחזור, אם יהיה, אתה תחזור', ואנשים מתעניינים גם פתאום באיך זה היה, וכאילו, באופן גם בלתי רצוני, זה משהו שאני חושב עליו, רואה תמונות שלו, מקבל תמונות של הגוש מחיילים וחברים שנמצאים שם ששולחים לך פתאום שקיעה, ומהמשפחה שלי שחלקם נמצאים שם, ואתה, כן, זה כאילו מין… זה קצת כאילו מישהו שחס וחלילה איבדת, והוא מתחיל להופיע לך ברחוב ובבית.
אלעד: זה בדיוק מה שרציתי להגיד, זה נשמע ממש כאילו עכשיו יוציאו לי… שמישהו יחזור מהמתים.
איתי: -זו התחושה.
אלעד: אני לא יודע, זה היה מעורר ברגשות קשים, כלומר, זו שאלה מפחידה.
איתי: זו שאלה מפחידה, כי האינסטינקט שלך… אני לא יודע מה האינסטינקט, אבל אתה מין כזה, רגע, אבל כבר סיכמתי שהחיים שלי זה בלי זה.
אלעד: התאבלתי על זה כבר.
איתי: כן. והדרך שלי זה כמובן כאילו, הרבה פעמים זה כזה, לצחוק על זה, וכזה, השארתי שם דברים, והשארתי שם עיתונים של ראש1, ופוסטרים וכזה, אני מדבר הרבה על כזה, האם אני אחזור לקחת אותם, או האם יחזירו לי אותם וכאלה, אבל במציאות כאילו, אני… זה מאוד כאילו מציף ברגשות לחשוב על לחזור לגוש קטיף.
אלעד: כן, צריך לומר, זה רעיון שהוא… הוא מופרך מהיסוד שלו, כלומר, עוד לפני דעה.
איתי: אני לא יודע, אני באמת לא יודע, אמרתי לך, אני לא מבין בזה, כאילו, גם אז, החיבוש הפוליטי לדברים האלה, הוא לפעמים מביך אותי, כמה אני לא מחובר פוליטית, וכמה אני לא מבין בזה, אבל… להגיד לך כאילו, לא יודע, שאני מדמיין את עצמי שם, אני לפעמים יש לי רגע שאני מדמיין כזה, וואי, אני… איך זה ייראה עכשיו? איך זה ייראה איך הרחוב שגדלתי בו נראה עכשיו? כן, זה דבר מוזר, זה באמת משהו שלא חשבתי שיצא לי לחשוב עליו. בכלל.
אלעד: העניין של לצחוק והומור הוא דבר מאוד מרכזי אצלך. הדברים שאתה עושה, אתה בן אדם מצחיק, אבל גם מה שאתה עושה ברשת, בסושיאל, זה… אני חושב 90% ממה שאתה מעלה זה תוכן שהוא מצחיק. כשהתחיל כל הדבר הזה, היה לך שם איזה פתאום רגע של, מה אני עושה עכשיו? איפה שמים את חוש ההומור בתוך כל הדברים האלה?
איתי: אז זהו, שכאילו, היה לי את זה בלי קשר לאינסטגרם. כאילו, אני מרגיש ש… היה לי את זה פשוט כי לא רציתי לצחוק בחיים שלי, ולא רציתי… כאילו, רוב הדברים שאני עושה באינסטגרם, זה דברים שעוברים לי בראש בלי קשר לאינסטגרם.
אלעד: כאילו… כלומר, זה לא החלטה שאתה לוקח עכשיו, אני אצחיק עכשיו, אני… זה פשוט מה שאתה מרגיש.
איתי: כן, אם עולה משהו זה, אז אני אעלה אותו, ולא היה, כאילו, במשך, לא יודע, שבועיים, לא היה לי מה להגיד לעצמי, לא היה לי מה להצחיק את עצמי, וכאילו, אז לא אמרתי כלום, ואז כאילו, איכשהו, פתאום היה משהו, פתאום היה, לא יודע, את הנאום של ביידן, ולא ראיתי אותו, ואז הרגשתי שכולם מדברים עליו, כאילו, זה היה נאום של קיידי ב"ילדות רעות". ואז פתאום זה הצחיק אותי, ואז העליתי את זה. אבל כאילו, לא היה, ואני מרגיש שכאילו, אני מנסה פשוט להיות כמה שיותר מחובר לעצמי, כשאני בא להגיד משהו שהוא לא לבן אדם ש… כאילו, כשהוא עולה לאינטרנט, אני מנסה להיות כמה שיותר מחובר לעצמי, ובשבועות הראשונים לא הייתי מחובר לעצמי, ולא היה לי מה להגיד.
אלעד: אני מתאר לעצמי שהתגובות שאתה מקבל על דברים מצחיקים, הן תגובות טובות, נכון? אנשים לא אומרים לך, "זה לא הזמן עכשיו לצחוקים… " אנשים נראה לי דווקא זקוקים לזה באיזשהו אופן.
איתי: חד משמעית. אני כאילו, אנשים… אני שמח, כאילו, זה… כאילו, בוא נגיד, אני מעלה את זה הרבה גם בשבילי, כאילו, בשביל לשחרר איזשהו רגש, וגם מהאינטראקציה, שאנשים, כן, שאנשים כותבים לי, "לא צחקתי שלושה שבועות, תודה", כאילו, זה מרגש, זה כיף, זו תחושה שאתה עושה משהו שאתה, כאילו, מצליח… לקחת את משהו שאתה יודע לעשות, ולתת מי… לתת, כאילו, לא יודע, אם זה… ובאותה מידה, לארוז קרטון וישלח אותו לצבא, זה בדיוק בעיניו אותו דבר. אני יכול פיזית לארוז קרטון, אני אורז קרטון, אני יכול להעלות משהו מצחיק, אני מעלה משהו מצחיק.
אלעד: אני חושב שההזדהות זה דבר מאוד מרכזי. זה לא משהו מרכזי אצלך, אבל עכשיו אנחנו מחפשים כל דבר ש… אתה יודע, אני לא רוצה כל יום שיגידו לי דברים, שיהיה לכל דבר אג'נדה, ואתה יודע, וצריך להחזיר, וצריך להפסיק, וצריך… יש איזה רגע שאני רוצה פשוט לדעת שעוד מישהו עובר את מה שאני עובר, ואז אתה אמר לי סרטון על איך כל מזל אסטרולוגי מגיב
איתי: כן.
אלעד: ואני אומר לך, ואוו, נכון, הוא צודק.
איתי: כן, תשמע, בסוף אנחנו מחפשים להזדהות, וגם יצא לי מזה, תשמע, מישהו אמר לי, תכין פופקורן ותשים עליו את הכדורי לינד… את הכדורי לינדור, הכדורים שוקעים ונמסים. וואלה. הוא עזר לי, אני עזרתי לו, הוא עזר לי. מישהי אמרה לי, תעשה בלילה, לא יודע, תירשם לאתר הזה, אני עזרתי לה, היא עזרה לי. יש הדדיות.
אלעד: איתי, לסיום, אני רוצה לשאול אותך, איזה הרגל או ריטואל או דבר כלשהו, אתה מחכה שיחזור לך מהחיים הקודמים?
איתי: וואו. וואי, זה כאילו מרגיש לי, אני אפילו, כאילו זה קשה לי לדמיין אפילו, כי זה מרגיש לי כבר חיים ש… שמשהו בהם בחיים לא יחזור, כאילו, לא במקום מורבידי של הכל יהיה גרוע, יהיה בסדר ואנחנו נמצא דרך לחיות, אבל מרגיש לי ש… משהו בסוף השתנה, וזה פשוט יהיה אחר.
אלעד: זה פשוט יהיה אחר.
איתי: וכאילו, אין משהו שאני אומר, בא לי לעשות אותו, כי כאילו, בא לי פשוט עכשיו שכאילו, שהכל יהיה בסדר ושיגידו לי, הכל יסתדר. אני כן אגיד שדווקא להיות עם אחיינים, כאילו, ולהיות עם ילדים, שזה משהו שכאילו, יש לי אחיינים שאני ממש אוהב, וממש משתדל להיות חלק פעיל בחיים שלהם, וגם עכשיו, בתוך כל זה, אני ממש משתדל ליסוע וללכת ולהיות איתם, אני מרגיש שכאילו, משהו בלהיות עם ילדים, שהם הכי נוכחים ברגע. וכמובן שגם כשאתה איתם, אז אתה לא יכול שלא מדי פעם לחשוב על כאילו, על הילדים שחס וחלילה, שנמצאים בעזה, ברור שכאילו, אתה גם, זה גם לוקח אותך למקומות הכי מפחידים כשאתה ליד ילדים כי אתה רואה אותם ואתה מפחד עליהם, אבל גם משהו בנוכחות שלהם ברגע ובעובדה שבסוף ילד משחק בצעצוע, והוא משחק בצעצוע וזהו, זה ממש משהו שמקרקע, זה כאילו, אפשר לקרוא לזה ריטואל, כי זה פשוט החיים, אבל זה משהו שממש ממש נותן לי כוח, וממש כזה מרגיע אותי, ומחבר אותי למציאות, ומחבר אותי לעצמי ולגוף, ופשוט להיות איתם.
אלעד: אז חבקו את האחיינים שלכם, בשביל זה יש אותם, בשביל זה הם באו לעולם. איתי בן שמחון, תודה רבה לך.
איתי: תודה לך אלעד.
אלעד: וזהו, עד כאן מרחב מוגן להיום, כל פרקי העסקת זמינים באתר ובוי סמון כאן, ובכל מקום שבו אתם מאזינים לפודקאסטים. תודה לטל ניסן על להפקה, תודה לטכנאי שרון לרנר, אני אלעד בר נוי, להתראות.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments