top of page

פרק 2 - חלק ב' - חיים לוינסון




עדי: יש לנו מושג, לי יש מושג. אתה יודע שאני על כל איזו תופעה שקורית ברשת או מוזיקה או בן אדם,


חיים: היה קטע אחד שדיברו על האוטו. למי יש אוטו?


עדי: לך.


חיים: לי יש אוטו אבל ממתי זה שיח? מחמיא לך על האוטו. את רוצה שיחמיא לך על האוטו?


עדי: זה לפי איך שמתנהל במדינה שלנו, לא בתל אביב כי אתה תל אביבי. אני כל פעם, באתי להגיד לך מקודם, אתה פשוט לא נותן לי לדבר, אבל זה בסדר, אני מעדיפה שאתה תדבר.


חיים: אני האורח פה.


עדי: כל פעם שיש איזו תופעה, אני נורא מעניין אותי לדעת אם זה תל אביבי, אם זה אנחנו באיזושהי בועה וזה מאוד תל אביבי או שכאילו כולם מכירים את זה. ואני תמיד הולכת לשאול את אמא שלי. 'תגידי אמא, את מכירה את…את יודעת מי זו דודו פארוק?', 'אמא תגידי, את יודעת מי זה…?' וזו מדינה אחרת חיים.


חיים: כן,


עדי: אתה בטלפון בזמן שאני מדברת איתך?


חיים: אני מקשיב, אני מקשיב.


עדי: [צוחקת] מקודם התלוננת שאני לא נותנת לך לדבר.


חיים: כן, אני מקשיב.


עדי: צריך לנהל דו-שיח, זה לא מונולוג חיים.


חיים: נו אני מקשיב.


עדי: אתה רוצה לסיים?


חיים: נו אני מקשיב!


עדי: אני אומרת שאנחנו תל אביבים וכשאנחנו חושבים שמשהו, יש צורת חיים מסוימת. לא! זה אחרת לגמרי ואתה לא מכיר את זה כי אתה באת מחברה אחרת. אתה לא מכיר את קהל היעד של מוטי וקיריל.


חיים: לא.


עדי: אתה לא מכיר בנות כאלה שיוצא איתן והוא מדבר עליהן שהן אוכלות חינם. או שזה זה וזה. אתה לא מכיר בנות שחשוב להן עם איזה רכב תבוא. אם אתה תבוא עם איזה זה, פסלו אותך על הסף.


חיים: לא, מנותק לגמרי מהעולם הזה.


עדי: אתה לא מכיר בנות שזה שעכשיו אתה לא הזמנת אותן לדייט, זה דיל ברייקר, אתה לא מכיר בנות כאלה.


חיים: מה ז"א? אה לא שילמתי.


עדי: כן, שאם אתה לא משלם זה כאילו אוי ואבוי. עכשיו, את האמת, גדלתי ככה. אין דבר כזה שחלק מהדברים לא נדבקו בך, אתה מבין? אני מנסה, ניסיתי המון שנים לעשות תהליך לצאת מהזון הזה. אבל יש דברים שנדבקים בך. להגיד לך שאם גבר לא ישלם עליי בדייט ראשון זה יהיה סבבה, אני אולי אחליק את זה מתישהו. אבל זה לא כזה סבבה כי חינכו אותי שגבר, שגבריות משמע לשלם על בחורה. מה אני אעשה, זה התניה.


חיים: פמיניסטית חדשה שבאה וטוענת שמכיוון שנשים, העלות הסמויה של היציאה לדייט היא הרבה יותר גבוהה משל גבר. זאת אומרת, פדיקור, מניקור, בגדים יותר יקרים, איפור. כמה אני מוציא על מוצרי איפור בחודש?


עדי: אתה אפס שקלים.


חיים: נכון.


עדי: אולי קרם הגנה.


חיים: זה לא איפור. קרם הגנה זה לא איפור. קרם הגנה זה נגד השמש. אני קונה קרם הגנה יקר של ה-110 שקל.


עדי: ככה זה כשאתה טלנט של קשת, יש לך כאילו זה. עור טוב זה חשוב.


חיים: זה לא איפור. כמה את מוציאה על מוצרי איפור בחודש?


עדי: אני לא קונה איפור כי אני מקבלת.


חיים: למה? אה משפיענית, משפיענית.


עדי: לא בקטע של משפיענית. [צוחקת]


חיים: משפיענית אוי, את מקבלת איפור, אוי.


עדי: אני גם לא מתאפרת כזו גדולה.


חיים: כמה בחורה ממוצעת מוציאה על איפור בחודש? מה סדר הגודל של האירוע הזה? 200 שקל?


עדי: אולי קצת פחות? אני לא יודעת. אבל איפור זה לא נגמר. יש טרנדים, אתה מבין? אז כל פעם קונים עוד. אני יכולה להגיד לך שאם לי יש בבית פי 5 לדעתי איפור ממה שאני משתמשת ולמרחק ללא יודעת, לשנה קדימה. אז בנות שאוהבות איפור ומתאפרות, המון כסף.


חיים: על קוסמטיקה. אני גם קצת מוציא על קוסמטיקה, אבל לא הרבה כסף. אני לא מדבר על טיפולי קוסמטיקה. אני מדבר על קוסמטיקה נגיד קרם פנים, קרם לחות.


עדי: אתה יודע איזה יקר זה?


חיים: אני יודע, אני קונה מדי פעם.


עדי: תקשיב, זה הדבר הכי יקר שיש.


חיים: ברור.


עדי: ולק ג'ל. ולייזר.


חיים: לק ג'ל ולייזר אני לא קונה.


עדי: ותספורת וצבע לחדש את השורש, אני אישה בת 35. להמשיך?


חיים: קורין גדעון היא באפור, תקשיבי לקורין.


עדי: גם קורין קיציס באפור.


חיים: לא, זה סדר גודל של מה? 1000 שקל בחודש?


עדי: משהו כזה, כן.


חיים: שלי 200 נגיד?


עדי: שווה בשווה.


חיים: אז יש איזו טענה נאו-פמיניסטית שלשלם בדייט, ככה קראתי אצל מגי אוצרי,


עדי: מאוד פמיניסטית.


חיים: הוא כאילו האיזון. הוא כאילו ההכרה, הוא האיזון.


עדי: זה לא הכרה. אני אגיד לך.


חיים: כמו המס הוורוד על נשים, זה המס הבולבולי על גברים.


עדי: אני אגיד לך מה אני טוענת וטענתי. זה לא עניין של זה תמורת זה. אני אומרת שאתה גבר, אני אישה. אני יש לי את סך החרא שלי כאישה, לך יש את סך החרא שלך כגבר. אני צריכה להוריד שיערות.


חיים: אבל בואי נילחם בזה.


עדי: למה?


חיים: אל תורידי שיערות ואני לא אשלם.


עדי: נו אז מה נעשה?


חיים: חצי-חצי.


עדי: לא. אני מעדיפה להוריד שיערות ושתשלם. אגב, להוריד שיערות יותר יקר מהדייט. יותר יקר מהדייט בנים.


חיים: כן.


עדי: זה יותר יקר!


חיים: יש את מכבי, לא? מכבי מסבסדים.


עדי: עכשיו, אם אני לא אוריד שיערות, כמה גברים יזרמו וכמה גברים יגידו 'איכ היא לא מורידה שיערות'?


חיים: 90% ביי.


עדי: 90% יגידו מגעיל?


חיים: כן, אבל 10% יחכו לך מחוץ לבית. היה איזה קטע ענק.


עדי: [צוחקת]


חיים: יש איזו אחת ב"אינסטגרם", איזו אמנית.


עדי: בתור מישהו שתמיד מעיר לי שאני לא יכולה לעשות כלום בלי לצלם ולעלות ל"אינסטגרם", אתה מגובה פה בחומרי "אינסטגרם".


חיים: לא ב"אינסטגרם". הייתה איזו אמנית שהעלתה ב"YNET" היה לה הפלה והיא עשתה פסל מהגושים של ההפלה.


עדי: לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!


חיים: ומהזרע של בעלה.


עדי: טוב די, זה באמת,


חיים: לא, לא, אבל היה שם קטע מדהים! מדהים, מדהים! אני חייב להקריא לך את הקטע על איך שהיא הכירה את בעלה. זה הקטע הכי מצחיק שאי פעם פורסם לפי דעתי. היא הייתה באפליקציות. היא הייתה באפליקציות ואף אחד לא פנה אליה. אז רגע, אני אמצא לך את הקטע.


עדי: שעת סיפור עם חיים לוינסון.


חיים: זה קטע מדהים, אוקיי. "הכרנו דרך אפליקציה. בהתחלה שמתי בפרופיל שלי תמונות סקסיות, אבל לא התחברתי לגברים שפנו אליי. ואז החלטתי לשנות את הפרופיל. העליתי תמונה שלי מכוסה בבוץ וכתבתי "אוהבת לטפס על עצים וליילל לירח".


עדי: סליחה?


חיים: "כך נפגשנו".


עדי: מה זה לטפס על עצים וליילל לירח?


חיים: ליילל לירח.


עדי: מה זה אומר? אני באמת לא מבינה מה זה אומר.


חיים: זה משדר ניו אייג'יות. תמונה שלה מכוסה בבוץ.


עדי: אוקיי, אוקיי.


חיים: אז אני אומר. כשתתחילי לגדל שיער, 90% יהיו מאוד אנטי, אבל 10% שאוהבים זה לא יהיה הדושים התל אביבים.


עדי: אבל זה מצמצם.


חיים: הם יחכו לך מחוץ לבית עם האופנים והכלים החד פעמיים בדרך למלא בחנויות והם לא יזוזו, הם לא יזוזו מהכניסה לבית שלך. הם יסחבו אותך על גבך לבומבלה.


עדי: אז מה אתה אומר? שאם אני לא כפופה למה שלימדו אותנו שזה להיות אישה, אני מקרבת אליי,


חיים: הייתה טענה שזה נאו-פמיניזם. אבל דווקא קיריל ומוטי זו הצצה מעניינת לפריפריה בעיניי.


עדי: אתה אומר את זה בלי ציניות שזה מדהים בעיניי.


חיים: שמה?


עדי: שזה באמת הצצה מעניינת לחיים שחיים פה. הרי מה קורה?


חיים: אני חשבתי שמהפכת הגבר הרגיש ומהפכת ה, לא אקרא לזה מי 2 כי זה לא כל כך עוסק בהטרדות מיניות, אלא מהפכת השיח, שגברים לא צריכים להיות בבונים ונשים לא צריכות להיות אוכלות מנומס. ואני קולט שזה כאילו בועה שאתה חי בה בתל אביב. אני לא יודע אם לקרוא לזה בועה, אולי זה 20%, 30%, 40%, אבל זה כאילו דילג וכל פעם יש לך תזכורות על כמה הדברים האלה מדלגים מעל חלקים שלמים במדינה שזה פשוט לא קשור אליהם. כל מה שאתה מחנך וכל מה שאתה גדל עליו, על כבוד ועל הדדיות ועל זולת ועל לחשוב ועל לצאת מתבניות, זה פשוט לא רלוונטי.


עדי: אני תמיד, הגברים שאני הכי לא סומכת עליהם זה גברים של הזמן מראים לך כמה הם פמיניסטיים. זוכר שכולם כזה, היה את המקרים שרצחו מלא נשים בתקופה קצרה? אני לא זוכרת מתי זה היה לפני כמה שנים, וכולם החליפו תמונת פרופיל ל"גבר אמיתי לא מרים יד".


חיים: אני זוכר את הגבר אמיתי.


עדי: כל מי שהחליף תמונת פרופיל, אמרתי אין סיכוי, אין סיכוי.


חיים: למה?


עדי: כי זה לא…כי זה מרגיש לי לא אותנטי. זה מרגיש לי כזה של 'תראו גם אני בעד נשים'. כאילו זה אובייס, אני לא החלפתי.


חיים: כן.


עדי: זה להגיד את האובייס. וכל מי שבחר להגיד את האובייס כנראה בתוך תוכו לא מרגיש כמו האובייס.


חיים: תגידי, את חושבת שהקמפיין נגד אלימות כלפי נשים מועיל?


עדי: מה פתאום! מה קשר? למה שזה יועיל? אני לא מבינה את זה. אני זוכרת, אז יצאו עליי כשהייתה את ההפגנה בכיכר רבין, אתה זוכר? של די לרצח נשים! אנחנו יוצאות היום.


חיים: את חושבת שקחי בניין בכל מקום בארץ, בתל אביב או בטבריה. מספר הנשים המוכות שהיו בו בשנות ה-80' הוא אותו דבר כמו היום?


עדי: לא, היה יותר גדול אז.


חיים: אז.


עדי: אנשים השתנו. כאילו זה לא עניין, יכול להיות שזה קשור להרבה דברים. אבל לצאת להפגין נגד רצח נשים, למי אתן פונות? כאילו מה, למי אתן פונות?


חיים: א', לעורר את הממשלה שתיתן כסף לאירוע הזה. ולא יודע אם כסף זה בכלל הבעיה. המגבלות הבירוקרטיות, זאת הבעיה.


עדי: אבל זה שנשים יוצאות ואומרות 'די לרצוח אותנו!' אה אוקיי. ראה רוצח את השלט.


חיים: לא נו בסדר, ברור שקהל היעד שלך הוא לא איך קראו לו? משה אביעד, אביעד משה.


עדי: אביעד משה.


חיים: כן, אני לא חושב שההפגנה הזאת תעזור לו. אבל אני אתן לך דוגמא. למשל נושא האקדחים שבן גביר נורא רוצה לחלק אקדחים.


עדי: אני בעד אגב.


חיים: אוקיי, אני נגד. בסוף מי ישלם את המחיר?


עדי: אני אגיד לך למה.


חיים: אני לא אשלם את המחיר עדי.


עדי: אתה לא תשלם את המחיר.


חיים: אישה…אישה איפשהו תשלם את המחיר שזה לא אני.


עדי: סבבה. אבל סטטיסטית שאם מישהו רוצה להרוג את אשתו, הוא יהרוג אותה גם בלי אקדח?


חיים: אני כופר בטיעון הזה, זה טיעון לא אנטיליגנטי, אני נורא מצטער.


עדי: תסביר.


חיים: קודם כל שליש מהנשים נרצחו בנשק חוקי. אוקיי? כולל שוטרים.


עדי: שוטרים, אוקיי.


חיים: כולל איך קוראים לשוטר הזה שירה בדיאנה דדבייב נו?


עדי: שכחתי את שמו.


חיים: מה זה משנה. וכן הלאה. אבל אני כופר בטענה הזאת כי יש על זה אינספור מחקרים ואינספור עדויות שהזמינות של הנשק הרבה פעמים בשעת הכעס. סתם נותן דוגמא, אפילו הכי פשוטה. אביעד משה, אם היה לו אקדח,


עדי: הוא היה יורה בה כנראה.


חיים: תודה.


עדי: כן.


חיים: לא היה לו אקדח אז הוא הרביץ לה עם מערוך. עכשיו, את שואלת אותי מישהו שהוא כ"כ אובססיבי וכ"כ זה וכ"כ זה, אז הוא ישיג נשק, אז הוא ישיג אקדח, אז הוא ישיג סכין ויצליח לרצוח. אבל הרבה פעמים זה לא אדם שכ"כ אובססיבי. זה אדם אלים שמתפתח שיש איזה התקף זעם כזה או אחר סביב נסיבה כזאת או אחרת. לצורך העניין, מתאבדים. תגידי, מה הטעם בלמנוע ממישהו להתאבד? בסוף הוא יצליח, נכון.


עדי: זה לא עניין.


חיים: מי שרוצה להתאבד, בסוף יצליח. אבל הרבה פעמים אנשים הם מנסים להתאבד כי הם נמצאים באיזה מקום לואו ודאון, ואז מצילים אותם ואחרי כמה שנים הם משתקמים מזה ובכלל לא הבינו איך הם הגיעו למצב הזה שהם רצו להתאבד. אז כן, יש את האלה שניסו. נגיד מנעו מהם. בסוף הם הצליחו למצוא דרך סבבה.


עדי: כמה שנים עד שיבינו. כי הרי את רוב המחבלים מנטרלים אזרחים. רוב הניטרולים האחרונים היו של אזרחים. השאלה כמה הסיכון שאוקיי, אני מקבלת את הטענה שלך שאם יש לך, קצת קשה לי לחשוב ככה, אבל אני מקבלת את זה. שבגלל שיש לי עכשיו משהו זמין אני ארצח אותך.


חיים: כן. כשאני עכשיו כועס עלייך, מה שזמין שיש לי עכשיו זו חתיכת הדג הזאת, אני אזרוק לך את אותה על הפנים. אם היה לי סכין,


עדי: זה פסיכולוגי ומי שרוצה להרוג,


חיים: לא, לא כולם.


עדי: לא קשור לנשק. ומי שלא רוצח במהותו ומי שלא אלים במהותו הוא לא יוציא את הנשק.


חיים: לא, בסדר, אבל השילוב של אדם אלים ואמצעי והתקף או לא יודע אם לקרוא לזה התקף, אם זה המינוח המקצועי אבל לא משנה. כאילו רגע נתון, אז הוא יכול להביא לרצח ואנחנו רואים את זה כל הזמן. אני מסכים שמי שנורא, נורא רוצה לרצוח את אשתו אני מבטיח לך שימצא את הדרך.


עדי: על זה אני מסתכלת, על מצבי קיצון.


חיים: אבל אני לא חושב שאנשים יושבים עכשיו על שולחן התכנונים וכאילו בהכרח אומרים, את זוכרת את קצין המשטרה, מיקל פישר, שירה באשתו ושני הילדים ואז התאבד? מה זה היה? מישהו יודע? אף אחד לא יודע מה זה היה הדבר הזה. ואם לא היה לו אקדח? לא היה לו איך לירות באשתו ובשני הילדים. ולא היה לו איך לירות בעצמו אחר כך. מה היה קורה אז? מה היה קורה? אף אחד לא יודע. יכול להיות שאותו ריב בוקר,


עדי: אולי היה חונק אותם. שוב, אני לא, אני סתם,


חיים: יש את הפסיכופת שקבר את הבת שלו ביער.


עדי: הנטיה שלי לחשוב שבן אדם שרוצח, שמכה, זה פסיכוטי לחלוטין וזה לא משנה אם יש לו נשק או לא נשק, הוא יעשה את הפגיעה הזאת.


חיים: אני חושב, עכשיו לגבי הנושא של אזרחים. אני חושב שהיו קריטריונים טובים שאנשים שעובדים במקומות מרוחקים, קבלנים, חקלאים, אנשים שעובדים בשדה, אני חושב, הבעיה מתחילה מזה שאין שוטרים. כשאתה עכשיו תתקשר למשטרה ותגיד 'תוקפים אותי פה ברחוב בן שמן 6', עד שתגיע המשטרה, זה לוקח זמן. אני חושב שאמצעים טכנולוגיים וצריך להיות מספיק שוטרים ברחובות שתוך דקה אמור להגיע אליך שוטר. הבעיה היא שבלוד בלילה אין שוטרים. ובתל אביב בלילה אין שוטרים. זאת הבעיה. שהם כל הזמן אומרים משילות וניתן אקדחים. לא, זה לא משילות, זו הפרטה!


עדי: נכנסת בזה.


חיים: זה אומר אין ממשלה.


עדי: נכון.


חיים: קח רובה, תדאג לעצמך!


עדי: אתה חושב, אוקיי, כשבן גביר אומר קחו אקדחים, הוא לא אומר 'קחו תעשו מערב פרוע, כן?' זה פרגון לבן גביר שאני לא נוטה לעשות, אבל זה כן כאילו בואו ננסה לפחות,


חיים: אבל זה יהיה מערב פרוע! לא, אני אומר קחו שוטרים, למה אני צריך אזרחים? עכשיו תגידי לי,


עדי: צריכים לשלם להם.


חיים: עכשיו תגידי לי למה שוטרים גם יכולים לרצוח את נשותיהם, נכון. נכון. זו גם בעיה, נכון.


עדי: אז התיאור שלי הוא נכון. זו גם בעיה, בוא נדבר שניה על משהו אחר שרציתי לשאול אותך.


חיים: כן.


עדי: שאני מחפשת לסגור אותו בכל הפרק.


חיים: כן. אה כבר הפרק הגיע לסוף?


עדי: איך אתה מתמודד, לא, מה פתאום, מה רק התחלנו חיים. אנחנו ממש רק בהתחלה. איך אתה מתמודד כי גם אני עושה דברים כאלה ואני קשה לי עם זה. אתה כל הזמן משחיר לאנשים ואז אתה צריך או לפגוש אותם או הם כותבים לך.


חיים: אין לי שום בעיה עם זה.


עדי: איך אתה עומד איתן?


חיים: אין לי שום בעיה.


עדי: תן לי סיטואציה.


חיים: אני מאמין במה שאני כותב, אני מאמין במה שאני עושה ואם אין לך את האומץ לעשות את הדברים האלה, אז אתה לא במקום הנכון. אני לא חי ממה אנשים יגידו עלי, זה לא מעניין אותי. אני מאמין במה שכתבתי. אני כתבתי את הטור על דודי אמסלם. בזמנו לפני שנתיים, טור שעורר הרבה הדים.


עדי: אימתני.


חיים: טור שעורר הרבה הדים. עד היום כל הזמן מזכיר לי את הטור הזה.


עדי: מלמדים את הטור הזה בבתי ספר לשמאלנים.


חיים: לא! לא מלמדים אותו בכלללל.


עדי: מלמדים אותו בחוגי תקשורת.


חיים: ואני אגיד לך משהו. עד שכתבתי את הטור על דודי אמסלם, הטור שלי כבר היה איזו שנה וחצי וכמעט הייתי אומר 99% מחמאות. 'זה מדויק', 'איזה חד', 'איזה חריף', 'איזה כותב'.


עדי: למה אתה יורד על אנשים שמחמיאים לך? קשה לך לקבל מחמאות אה?


חיים: מה קרה בדודי אמסלם?


עדי: מה קרה?


חיים: פתאום מלא תגובות שליליות. עכשיו אני אומר רגע, האם אינני אותו כותב חד וחריף? האם תובנותיי החברתיות אינן?


עדי: השתנו?


חיים: מה קרה?


עדי: מה?


חיים: פשוט אנשים לא אהבו את הטור שלי. הם אהבו שאני מנסח במילים את מה שהם חושבים ומרגישים. לא עניין אותם מה אני חושב. ולכן אני שמח מאוד מבחינה פסיכולוגית על הטור של דודי אמסלם כי אז ראיתי מי מעניין אותו מה אני כותב ומי רק מחפש בי את האישור לעצמי שלו. פעם אחת הייתי באיזה בית קפה בת"א. בדיוק הייתי בחופשה של חודש. ובאה אליי מישהי ואומרת 'אני בחופשת לידה, מתי הטור שלך חוזר?' אמרתי לה 'אני בחופש די, אינני יכול עוד'. אז היא אומרת לי 'אני לא יודעת מה לחשוב בלי הטור שלך'.


עדי: יואו!


חיים: ואז הבנתי.


עדי: איזו מחמאה מדהימה!


חיים: זה היה עצוב לי. את לא יודעת מה לחשוב בלעדיי?


עדי: בשבילה עצוב לך, אבל בשבילך?


חיים: את לא יודעת לחשוב בלעדיי?


עדי: חיים, אתה מת על זה. מה אתה משחק אותה? אתה עף באוויר.


חיים: אני יכול להבין שיש לי כישרון לנסח דברים שהוא חריג, אני מבין את זה.


עדי: יש לך יכולת ניסוח.


חיים: ואני יודע שיש לי ראייה מרובדת של החברה גם בגלל הרקע שלי ומקומות שמהם הגעתי ומקומות שגדלתי שיש לי ראייה של החברה שהיא קצת יותר מורכבת. אבל הראייה הזאת בפרשת דודי אמסלם נדחתה. נדחתה. וזה מה שמצער ומעציב אותי.


עדי: אתה בעצם מבקר את הקוראים שלך?


חיים: אני לא מבקר את הקוראים שלי, אבל את יודעת, אנשים אוהבים לקרוא. הם אוהבים אותי, חלקם לא כולם.


עדי: מאוד אוהבים אותך. בכלל, אנחנו עושים קפה לפעמים וזה, אני רואה את הרחוב. אני רואה את הרחוב. אני לא מדברת רק על תל אביבים.


חיים: את צריכה להבחין בין אנשים שרואים אותך שאתה מהטלוויזיה, הכוח של הטלוויזיה מהלך עליהם קסם וזה כאילו מגניב אותם לראות את האיש שהיה על המסך בבוקר.


עדי: זה לא נכון.


חיים: מפציע בשוק לוינסקי המוזנח והמגעיל.


עדי: אבל לא נכון, אם אתה תגיד דברים שהם לא אוהבים לשמוע בטלוויזיה, הם לא יאהבו אותך.


חיים: אבל יש גם אנשים שמאוד אוהבים אותי ובסדר, אני מקבל את זה. אבל מה שבדודי אמסלם אני למדתי שזה לא בהכרח שהם אוהבים אותי, הם אוהבים את עצמם ואני רק המראה וזה בסדר. אני חייב להגיד לך גם משהו. לא הלכתי רפה וחפוי ראש אחרי התגובות השליליות על הטור של דודי אמסלם. טור שאני סופר גאה בו.


עדי: זה לא מזיז לך.


חיים: לא מזיז לי כלום.


עדי: פעם אחת מישהו כתב עליך משהו נוראי, אני אפילו לא זוכרת מה זה היה.


חיים: מה? מה? מה יש לכתוב עליי?


עדי: כל פעם מגיבים לך דברים,


חיים: שמן? מה כבר אכפת לי?


עדי: לא זוכרת מה זה היה ושלחתי לך את זה,


חיים: שיש לי חצ'קון מתחת לאף?


עדי: עכשיו יש לך?


חיים: כן, זה מציק לי.


עדי: לא, אני לא רואה סליחה, לא רואה כלום. יש פה תאורה מעולה, אל תדאג, לא יראו כלום. כתבתי לך, ניסיתי לנחם אותך כזה. הייתי חמודה. כתבתי לך 'שילכו להזדיין', משהו כזה. דיברת איתי ואז ראיתי שזה לא מזיז לך בכלל. כאילו באמת זה לא נוגע בך?


חיים: אה…


עדי: לא יכול להיות שזה כלום לא נוגע בך.


חיים: מה שנוגע בי,


עדי: זה מה שאני שואלת, מה נוגע בך?


חיים: נוגע בי ביקורת לעיתים מאוד נדירות כאשר הביקורת העירה לי נקודה שלא חשבתי עליה וזה מבאס אותי שלא חשבתי עליה. וזה קורה לעיתים מאוד נדירות. קודם כל, אנשים שמקללים אותי זה באמת חסר משמעות.


עדי: אבל זה לא נעים.


חיים: וזה שאנשים לא מסכימים איתי, זה גם בסדר. זה שאנשים למשל כותבים 'למה אתה כותב נורא אגרסיבי?' נו אני נורא אגרסיבי נו. נו בסדר, לא התחתנו, הכל בסדר.


עדי: תן לי דוגמא.


חיים: שמעירים לי על דברים שלא חשבתי עליהם, קישורים שהייתי צריך לעשות בעצמי, נקודות שלא חידדתי אותן לבד.


עדי: יש דבר כזה?


חיים: כן, יש דבר כזה. יש לי קוראים מאוד חריפים. או אז אני מתבאס. וזה בסדר. גם ככה את יודעת, אני משתפר ככותב. הנה אתמול ברק סרי למשל, ידידי,


עדי: חמוד, אני אוהבת את ברק. אני מדברת איתו הרבה בתוכנית, הוא מתוק. אני אוהבת אותו.


חיים: אפשר להמשיך?


עדי: כן.


חיים: תודה.


עדי: אתה יודע מה מדהים? שכשאני מדברת, אז אתה לא מגיב לי. [צוחקת] וכשאתה מדבר ואני מנסה לשתף פעולה, אז אתה…


חיים: את יכולה למזוג לי מים?


עדי: בטח. אנחנו חותכים מלפפון שניה?


חיים: למה שמים את המלפפון הזה תמיד?


עדי: אוי שפכתי.


חיים: הוא עומד וחותך אותו דק ודק ודק וכל היפנים שעומדים שם מאחור.


עדי: איזה יפנים? זה אריתראים עושים לך את הסושי, תגיד, מה אתה נורמלי? איזה יפנים? נראה לך שהיפנים עושים את זה?


חיים: טעים המים פה, קטלני, מים קטלניים.


עדי: ברק סרי.


חיים: אז הוא העיר לי על משהו שאמרתי ב-103 ואני הסכמתי עם הביקורת שלו ואמרתי 'וואלה אתה צודק, אני אבוא מחר יותר חד'. אין לי בעיה עם זה.


עדי: ככה אמרת? אמרת לעצמך את זה בראש.


חיים: לא, אמרתי את זה גם לו.


עדי: ראיתי השבוע קטע שלך ש…רציתי להגיד לך משהו. ראיתי קטע שלך שאתה מדבר על נועה קירל.


חיים: כתבתי לו 'קיבלתי, מחר אבוא יותר חד'. מה הבעיה בזה? כן לגבי נועה קירל.


עדי: וקלטתי שהכישרון הכי מדהים שלך,


חיים: כן,


עדי: שאתה, יש לך יכולת לדבר, אני לא יודעת אם זה נכון להרים לך בעצם. אולי אני לא אגיד את זה, טוב התחלתי כבר. [צוחקת]


חיים: נהנהנה.


עדי: יש לך כישרון לדבר על משהו מאוד שטחי ולגרום לו להישמע הדבר הכי חשוב בעולם.


חיים: כי אני אגיד לך, אנשים תמיד אומרים לי 'בבוקר אתה נורא בלהט'. הם לא מבינים שאני בקושי ישן בלילה ואני בא לתוכנית בוקר, אני עייף, עצבני, לא אכלתי כלום.


עדי: כנראה בגלל הבוקר, לא בגלל נועה קירל.


חיים: אין שם מה לאכול. אז אומרים לך 'נועה קירל' ואתה מתפוצץ. באמת אני לא יכול לסבול את נועה קירל.


עדי: [צוחקת] האמת שגם אני. יש דבר פחות אותנטי?


חיים: כל כך מלאכותית.


עדי: יש פחות אותנטי? היא כמו מכונה. אגב, אני לא יכולה להתייחס אליה כאדם כי היא לא אדם.


חיים: היא מכונה לייצור כסף וטראפיק ב"אינסטגרם".


עדי: אתה מסכים איתי אז.


חיים: כן, כן, היא נוראית.


עדי: והיא גם זמרת מחרידה, בוא נגיד שניה.


חיים: היא מזעזעת, כן. היא לא זמרת! היא פרזנטורית. היא פרמורמרית, אני לא יודע איך לקרוא לזה בדיוק. היא אינסטגרמיסטית. היא גם רוקדת, היא גם שרה, היא גם קופצת, היא גם מפרסמת, היא גם זה, יום אחד היא תשיר על יום השואה. ככל שהיא מעלה יותר על החיים שלה, אין לך מושג מי היא, מה היא. אני גם לא יודע אם יש לה חיים. אני לא יודע מי היא, אני לא יודע אם זה אדם.


עדי: זה לא. בגלל זה אני לא כותבת עליה.


חיים: ציפורניים עם טפרים ואתה מוריד לה את כל הלבוש והאיפור, מה יש מתחת?


עדי: בגלל זה אני לא כותבת עליה, אתה יודע?


חיים: מה היא מעניינת?


עדי: היא לא בן אדם. אני לא כותבת עליה. אם אני אכתוב, זה על עוד 20 אלף אנשים שעושים את המוצר הזה שקוראים לו נועה קירל, אז מה הרעיון כאילו? אם הבן אדם שבצד השני לא יכול להיעלב.


חיים: כן, אומרים לי 'אתה פוגע בנועה קירל'.


עדי: נראה לך שהיא יודעת? נראה לי שאין לה, יש לה חומה כזאת.


חיים: גם אם נועה קירל תשלח לי סרטון שלה בוכה בפינה, גברת קירל, יש לך 10 מיליון שקל. את כוכבת ענקית, לא מעניין אותי אם נפגעת כשנכנסים למטבח חם.


עדי: הטיעון 'יש לך מלא כסף, תתמודדי' שזה טיעון שגם אני טוענת אותו, אנשים נורא כועסים עליי חיים. הם אומרים 'מה הקשר? אם יש לך כסף זה אומר שאת מאושרת ואת צריכה לבלוע את כל מה ש'


חיים: אתה לא יכול להגיד על דברים, כאילו להגיד רק 'תאהבו אותי'. עם כל אהבה מגיעה 20% ביקורת. זה החיים. אתה לא יכול להגיד רק אהבה. זה גם משהו שאני לא יכול לסבול באסי עזריזם הזה שכל הזמן יפנה אליו. די, אתה חי בפנטהאוז שלך בקומה 26 בדירה בבניין שקיבלת עליו הנחת סלב מהקבלן ויש לך את הבן זוג שתקוע איתך בכל פרסומת ברחבי ישראל. אתה פרזנטור מספר 1 של קשת. אתה מגיש כל תוכנית, הסדרה המחורבנת שלך נמכרה באיזה 100 מדינות, איך קוראים לזה?


עדי: מה אתה רוצה מאיתנו? קיבלת הכל.


חיים: איך קוראים לסדרה הזאת?


עדי: "להיות איתה".


חיים: "להיות איתה". אז פאקינג חיים לוינסון, איזה טרול שמן ומכוער כתב שאתה בלתי נסבל, ביג פאקינג דיל!


עדי: הוא כתב לך הודעה?


חיים: לא, הוא התלונן עליי בקשת.


עדי: אה, בקשת! תלונות של טלנט לטלנט. מה הוא אמר?


חיים: לא אכנס.


עדי: מה זה התלונן? התלונן זה 'הי מישהו שעובד איתי בערוץ מלכלך עליי, למה הוא פה?' או התלונן זה השמיע בפני קולגות את זעמו כלפיך? חיים, שואלת אותך שאלות.


חיים: כן רגע, אני צריך לענות לאשתי.


עדי: [צוחקת] לא הבנתי, אני לא מדברת רק על אשתך ספציפית. כשבן זוג מסמס, צריך לענות לו מיד?


חיים: ואם אני צריך לתאם איתה משהו ליותר מאוחר?


עדי: ליותר מאוחר כמה?


חיים: ואם עכשיו אני צריך תשובה למשהו ואם זה שרשרת של דברים?


עדי: אז אתה צריך להיות זמין כל הזמן. מה היא רצתה?


חיים: לא עניינך.


עדי: אני מתה לדעת. איך עובדים חיי נישואים.


חיים: אולי אני רציתי משהו ממנה.


עדי: לא סימסת לה עכשיו מיוזמתך.


חיים: בחיי נישואים יש הרבה תיאומים לוגיסטיים. זה מה יש.


עדי: זה לוגיסטיקה אתה אומר.


חיים: כאילו יש תמיד איזה אנשים שלוגיסטיקה, כל החיים זה תיקח את הזה. כן, חלק מהחיים תיקח את הזה. כאילו כן, זה החיים. זה כמו שכחלק מהחיים שלך כאדם אתה צריך להתלבש, אתה צריך להשתין, אתה צריך להתקלח, לא כל החיים שלך אתה באורות של תשוקה ויופי ואסתטיקה. אז גם חיי נישואים.


עדי: מה אסי עזר אמר?


חיים: לא משנה, לא אכנס לזה.


עדי: למה?


חיים: אני הולך עוד 10 דקות אז כדאי שתתחילי להעלות פה עוד נושאים.


עדי: תראה, אני לא מעלה נושאים, זה לא עובד ככה.


חיים: אז תתחילי לשאול שאלות מעניינות.


עדי: אני מביאה אנשים, אוקיי? השיחה מתחילה להתגלגל. אם אתה טוב, אז תהיה שיחה טובה. אם אתה לא טוב, השיחה תעצר. אתה תחליט. אם אתה רוצה ללכת, אתה יכול להגיד לי 'טוב עדי ששון, היה נחמד, סיימנו'. אני פשוט רק רציתי לשמוע איך אתה מתמודד עם האנשים האלה.


חיים: אני לא אכפת לי מהאנשים. אני גם, כל הנעלבים האלה באמת, אני לא מבין את הנעלבים האלה, כולם עסוקים בעצמם, כל הנעלבים האלה. איילה חסון, אגב, עוד אחת מגדולות הנעלבות, וואו. איזו חולה.


עדי: מדהים שאני צריכה לשתוק ואז אתה תמשיך בעצמך. מה קרה עם איילה חסון?


חיים: חולה. לא היא גם נעלבת כל הזמן. 'למה אמרת ולמה כתבת ולמה זה?' יאללה כוסואומו, יאללה את כ"כ מפורסמת, את כ"כ חזקה, כל המחנה הביביסטי עבד לרגלייך, את עיתונאית משפיעה. אז חיים לוינסון צייץ ב"טוויטר",


עדי: אתה מת על זה. הטון הזה,


חיים: איימה עליי בתביעת דיבה בגלל ציוץ.


עדי: אבל יש לך 300 תביעות דיבה פתוחות עליך.


חיים: 7.


עדי: 7?


חיים: כן.


עדי: עומר אצילי?


חיים: לא, עומר אצילי לא הגיש.


עדי: מה?!


חיים: לא, לא.


עדי: מי עוד?


חיים: יאיר נתניהו.


עדי: טוב בסדר, על הסשימי הזה יש לו תביעת דיבה.


חיים: יאיר נתניהו ועומר אצילי איימו ולא הגישו.


עדי: אוקיי.


חיים: אבנר הופשטיין הגיש נגדי תביעת דיבה.


עדי: על מה?


חיים: ששיתפתי את התחקיר עליו ב"פוליטיקלי קוראת", תחקיר על גל"צ שבו נטען שהוא הטריד מינית. אני חושב שעשה טעות חייו. יש לי תביעה של ציפורי שלא יודע אם לקרוא לה תביעת דיבה. לא בטוח. לא הבנתי על מה התביעה.


עדי: אסור לי ללכלך על קולגות מהתחנה כמו שלך אסור.


חיים: אה הוא קולגה מהתחנה?


עדי: הוא משדר בגלי ישראל.


חיים: מה הוא משדר גלי ישראל?


עדי: נקסט.


חיים: לא יודע, זה כל כך לא מעניין אותי.


עדי: [צוחק]


חיים: אני לא הבנתי על מה אני נתבע. הגשתי שכנגד נגדו. לא הבנתי על מה אני נתבע.


עדי: מפני שלא מבינים על מה הוא מדבר.


חיים: ערוץ 20 על ציוץ סאטירי שבו כאילו הצגתי את הערוץ כי כאילו מי שלא מכיר בזה, קורא לנתניהו ראש ממשלה בזמן שהוא לא ראש ממשלה. האירוע הזה נמשך כבר איזה שנתיים וחצי.


עדי: אוקיי.


חיים: יש איזו תביעת דיבה.


עדי: אין משהו מעניין של איזו משפיענית? הכל פוליטי.


חיים: לא, הכל תביעות הצקה פוליטיות. יש איזה עורך דין שאני לא יכול להגיד את שמו כי יש צו איסור פרסום. שהוא עכשיו ברצח של ערבי ואני כתבתי שהוא עכשיו ברצח של ערבי והוא הגיש נגדי תביעה כדי לאסור את הפרסום הזה בטענה שהוא קטין. טוענים שזה לא רלוונטי כיוון שהוא נתן ראיונות. לא מעניין.


עדי: חיים, מי ינצח במה שקורה עכשיו במדינה?


חיים: רגע, חשבתי שאת רוצה סקירה על כל תביעות הדיבה שלי.


עדי: אה יש לך עוד אחת?


חיים: יש לי עוד שלוש.


עדי: קדימה, תן.


חיים: יש תביעת דיבה של איתמר בן גביר על איזו כתבה בעיתון "הארץ".


עדי: [צוחקת] איזה כיף.


חיים: יש תביעת דיבה מסובכת מאוד של דן גרטלר על כתבה מעיתון "הארץ", זה סיפור נורא מסובך. ויש תביעת דיבה מאוד קטנה וקיקיונית של אחד גבי חמו.


עדי: לא יודעת מי זה.


חיים: לא מעניין. איזה מישהו מהצפון שפעם כתבתי עליו ידיעה שהוא בכלל במשטרה. הדבר הכי לא מעניין בעולם. אבל אול אין אול זה הרבה תסכול.


עדי: זה הרבה כסף כי אתה צריך כאילו, יש לך עורך דין אחד שמטפל בהכל?


חיים: החלק של העיתון, עורכי דין של העיתון מטפלים בזה וחלק הם פרטי. אני מטפל בזה אבל אני אגיד לך משהו, זה טיים קונסיומינג. מאוד דרמתי. טיים קונסיומינג מאוד דרמתי. זה מאוד מנג'ס. זה המון זמן.


עדי: למה? מה אתה צריך?


חיים: לא משנה, אתה צריך לשבת עם עורכי דין ואתה צריך לקרוא את המסמכים שהם שולחים לך ואתה צריך לחתום על תצהירים ואתה צריך ללכת לדיונים ואתה צריך לתכנן קווי הגנה. ואתה צריך להביא להם ראיות ואתה צריך להביא להם מובאות ואתה צריך לעשות.


עדי: אז תביעת דיבה זה בעצם להציק לנתבע.


חיים: תביעת דיבה זה אדם החליט להוציא לך עין ולהוציא לעצמו שתי עיניים ולהוציא לך עין. זו בדיוק הקלישאה.


עדי: יפה.


חיים: כי הוא מבזבז לך, הרי לא תקבל את הכסף בחזרה.


עדי: למה? אין כאלה?


חיים: מה זה 25,000 שקל? תביעת דיבה. הגנה משפטית במחירים שחברים עושים לי.


עדי: חברים…


חיים: עורכי דין שמייצגים אותי הם חברים שלי. זה עולה 25,000 שקל אחרי הנחת חבר,


עדי: הנחת סלב אני מבקשת.


חיים: 20-25, זין, אני אגיד לך משהו. אפילו היו מחזירים לי כל שקל, עלה לי עורך דין נגיד 100 אלף, אומרים לי 'קח 100 אלף'. סבבה. מה עם הזמן שלי? כמה שעות זה כל תביעה? 200 שעות? 300 שעות?


עדי: לא יודעת.


חיים: זה סדר גודל. הזמן הזה זה לא כסף? אתה הולך לדיון גישור חובה. זה לא כסף? אתה הולך לדיון בבית משפט, זה לא כסף? איך השופטים היום מתמחרים? יום עבודה 500 שקל.


עדי: מה?!!?


חיים: אדוני, יום עבודה זה 500 שקל אם אני לא הלכתי לרדיו! כי היה לי דיון בבית משפט. כמה כסף הפסדתי? 500 שקל?


עדי: לא, יותר.


חיים: תודה. זה לא מעניין אבל אף אחד וזה אני אומר לך בתסריט הכי קיצוני. במדינה נורמלית היה צריך להתחיל לתמחר. אדוני, הגנה משפטית 50. שלושה ימי הוכחות, כל יום 3000 שקל כולל הכנה. כולל השעות כולל הזה. חניה בבית משפט, לא עולה לי כסף? דלק לנסוע לבית משפט בירושלים שבן גביר הגיש נגדי שם בירושלים, זה לא עולה לי כסף?


עדי: איזה מניאק. [צוחק]


חיים: עכשיו, בגלל שהמזדיין הזה הגיש נגדי תביעה בירושלים, אז נגיד הדיון ב-09:00 אתה צריך לצאת ב-07:00, אתה לא יכול לאחר לשופט. אתה לא יוצא ב-07:30 ואומר אללה בבלה.


עדי: והם קובעים לך את הדיונים?


חיים: השופטים קובעים, בוודאי.


עדי: אז אתה מתייצב מתי שאמרו לך.


חיים: כן, אלא אם יש נסיבות חריגות או משהו כזה. אז אני מגיע. חונה, צריך לחנות, חונה. יושב שם באולם, מבזבז את הזמן, נוסע לת"א, חצי יום הלך לי על החרא הזה. מישהו מחזיר לי את הכסף הזה?


עדי: זה כמו שלנשים יש את העול של הקוסמטיקה, לך יש את העול,


חיים: של התביעות המשפטיות, כן. תשלמו עליי בדייטים!


עדי: [צוחקת] ממש תשלמו. אני שאלתי אותך מה יהיה בסוף במדינה.


חיים: במדינה? יהיה חרא.


עדי: לא נו,


חיים: עכשיו צריך לענות לשיחה.


עדי: תענה.


חיים: אני לא חושב שאני אוכל לבוא. עד מתי אני יכול להגיד לך?


עדי: הטלנט היחיד שאני מוכנה שינהל טלפונים באמצע הפודקאסט.


חיים: השני שהיה פה, כן. ובטח דור כאהן הוא מהאנשים שלא מתקשרים אליו. כאילו זה פוגעני אצל האנשים האלה להתקשר. בטח מסמס.


עדי: כן, אשכנזים צעירים.


חיים: מה דעתך על הסוגייה אגב, אפשר להתקשר לאדם בלי התראה, בלי לשאול אותו 'זה בסדר שאני מתקשר אליך? אתה פנוי?'


עדי: תלוי מי.


חיים: כל הגישה האמריקאית הזאת שאתה צריך לעשות בוק ביומן, את שיחת הטלפון. כל המיזנטרופים האלה שב"טוויטר", 'אל תתקשרו אליי', חצופים. אני לא מתקשר לאנשים סתם.


עדי: תתקשר ואפשר לסנן. כל אחד יש לו את הבחירה.


חיים: אני לא חושב,


עדי: אתה יכול לבחור להתקשר, אני יכולה לבחור לא לענות.


חיים: היום זה כאילו אקט פוגעני. זה כאילו נתת סטירה.


עדי: אקט פוגעני נהיה להם אוקוורד לנהל שיחות.


חיים: מה הבעיה להתקשר לבן אדם? לפטפט איתו 3 דקות, להגיד לו 'טוב יאללה סיימתי ביי'. למה כל שיחה?


עדי: כי הם צריכים להצדיק משהו. אתה יכול עכשיו לנסח בזמנך את התשובה שאתה רוצה לתת. אם אני עכשיו יוצאת עם מישהו והוא פתאום מתקשר.


חיים: אני לא מדבר על דייטים, אני מדבר על חברים. ח-ב-רים.


עדי: ממתי חברים לא רוצים שיתקשרו?


חיים: לא, היום זה לא מקובל להתקשר בטלפון.


עדי: מה זה לא מקובל?


חיים: לתאם שיחות טלפון.


עדי: אם זה בענייני עבודה, כן.


חיים: לא!


עדי: זה מוזר אם מישהו יתקשר אליי 'היי עדי, מדבר מזה'.


חיים: אני אכנס לאוטו, ישעמם לי, אני אגיד יאללה נפטפט קצת עם עדי. אני ארים טלפון לעדי, אגיד 'הי מה עניינים? איך היה לך היום?'


עדי: אני עונה. אני תמיד עונה. אני תמיד עונה. אבל לא מדברים על זה כשמתלוננים על זה. כן אתה מתקשר לפעמים לספר לי איזה משהו. מה לא בסדר שאמרתי? אני לא מתקשרת.


חיים: אני אדם שמתקשר.


עדי: אני תמיד מסמסת.


חיים: למה את מסמסת? למה לא להתקשר?


עדי: לא בקטע…אני לא יודעת,


חיים: לא יכול לסבול את הדור הזה! לא יכול לסבול את הדור שלכם! אני זקן.


עדי: אתה לא זקן חיים, אתה מבוגר ממני ב-4 שנים?


חיים: אני בן 39 עוד שלושה שבועות.


עדי: יש לך יום הולדת באוגוסט?


חיים: 7 באוגוסט.


עדי: אתה מאמין במזלות?


חיים: לא. הרסתי עכשיו.


עדי: לא, ממש לא הרסת.


חיים: אני אריה אבל.


עדי: אריה. אני לא יודעת דברים על מזלות. אני כן יודעת שאריה ודלי זה מזלות שמשלימים אחד את השני.


חיים: את דלי?


עדי: כל מי שנמצא מול בגלגל המזלות, זה המזל המשלים.


חיים: את מתי נולדת?


עדי: אני בפברואר.


חיים: אז את דלי?


עדי: כן.


חיים: אריה ודלי?


עדי: כן ככה אומרים.


חיים: מה זה אומר משלים?


עדי: לאו דווקא רומנטי. כלומר, המזלות שהכי מסתדרים, משלימים אחד את השני.


חיים: לא מבין בזה.


עדי: אתה רוצה להגיד לי מה יהיה במדינה פה? כי אני פתאום קלטתי,


חיים: המדינה הולכת למקום לא טוב. את רואה את המצב.


עדי: לא תהיה פה דיקטטורה נכון?


חיים: מה זה דיקטטורה, מדינות הן לא דמוקרטיות או דיקטטוריות. תהיה פה ירושלים, את היית בירושלים פעם? אני גדלתי בירושלים. ירושלים הייתה פעם פנינה של אליטות שהרימו את העיר הזאת ולקחו אותה והיה בה אנשים משכילים והיה בה אנשים טובים שלקחו את העיר הזאת. באיזשהו שלב האליטות נטשו, השאירו את העיר הזאת לכל מיני עסקנים עלובים והעיר הזאת אני אגיד לך, האזור החרדי, גם שם זה מת. עיר יקרה, עיר לא נעימה, עיר לא כיפית, עיר בלי מוסדות.


עדי: כמו טבריה.


חיים: פעם עוזרים פרלמנטרים היו גרים בירושלים. היום הם לא, כולם גרים בת"א. סטודנטים בעברית כבר לא גרים בירושלים, הם כולם באים ברכבת. אנשים לא מוכנים לגור בעיר הזאת. העיר הזאת נגמרה. אני גדלתי בירושלים, אני מאוד אהבתי את ירושלים.


עדי: אני מתה על ירושלים.


חיים: העיר הזאת חוסלה, פורקה. אני הייתי שם בשבתות, יצא לי להיות באיזו שבת לפני איזה שנה במרכז העיר, במסיבה לא משנה מה. פשוט כמעט היה לי דמעות בעיניים. פשוט אין עיר. עיר גמורה! מ-חו-ס-לת!


עדי: אתה מדבר על מה?על תרבות? על אנשים?


חיים: אין בה תרבות, אין בה רוח, אין בתי קפה, אין אוכל, אין. המסעדות הכי גדולות בישראל יצאו מירושלים. גיליז, ואיך קוראים לו, עזרא קדם ונו, אסף גרניט.


עדי: