נלמד מד"ר מינה רז על שתי גישות חדשות ופורצות דרך, שמובילות היום את הפרקטיקה המקצועית עם אנשים עם מוגבלות: גישה מוכוונת אדם, ומודל ה-ICF, ואיך ניתן ליישם את העקרונות שלהן בעבודה עם אנשים עם מוגבלויות
תאריך עליית הפרק לאוויר: 17/03/2024.
ד"ר רז: אנחנו הרי יודעים ששפה משנה את המציאות, וכשאנחנו מסתכלים על האנשים עם המוגבלות כבעלי צרכים מיוחדים, זאת אומרת אנחנו מגדירים אותם דרך השונות שלהם, אנחנו בעצם מפריעים או מחבלים בעבודה המקצועית שלנו איתם. למה? כי מרגע שאני תופסת את האדם שעומד מולי כאחר לחלוטין, כבעל צרכים שונים לחלוטין ממני, זה בעצם יגרום לי להתנהל איתו אחרת, אחרת לגמרי מאיך שהייתי מתנהלת עם בן אדם אחר.
[מוזיקת פתיחה]
ד"ר שי: שלום לכולם, אתם על "עו"סים לכם בית ספר", הפודקאסט של בית הספר המרכזי לעובדים בשירותי הרווחה. פודקאסט שבו נעסוק בכל מה שחם, ובכל מה שחדש, ובכל מה שמעניין בתחומי העבודה הסוציאלית בישראל, ובעיקר איך תוכלו להשתמש בידע הזה בעבודה שלכם בשטח, כשמדי פעם ניתן גם כלים פרקטיים ויישומיים להתערבות.
עולם המוגבלויות עובר בשנים האחרונות תמורות ושינויים מרחיקי לכת. קבלו רשימה חלקית: הקמת מינהל מוגבלויות במשרד הרווחה, תפיסות מקצועיות חדשות ופרקטיקות פורצות דרך שהולכות ומתבססות בשטח, והשיא - בחוק שירותי רווחה לאנשים עם מוגבלות שנחקק ב-2022 ופותח אופקים חדשים והזדמנויות חדשות. בכל אלה נעסוק בסדרת הפרקים הקרובה של "עו"סים לכם בית ספר", ובמיוחד בהשלכות של זה לפרקטיקה של אנשי מקצוע בתחום המוגבלות. לשם כך, הזמנו אלינו את דוקטור מינה רז. מינה היא מרפאה בעיסוק ודוקטור לחינוך מיוחד. היא מרכזת את תחום המוגבלויות ומפתחת ידע בבית הספר המרכזי שלנו. חוץ מזה, היא מנהלת את תחום המעבר לבגרות בארגון "אלומות אור". מינה מפתחת מודלים להתערבות מקצועית מבוססת נתונים עבור צוותים שעובדים עם אוכלוסיות מוחלשות, כשאחד המודלים המקצועיים המוכרים שהיא פיתחה הוא מודל העבודה של תוכנית "יוצרים עתיד", להכנה של תלמידי החינוך המיוחד לעולם העבודה. נדבר עם מינה על התפיסות המקצועיות החדשות בתחום של עבודה עם אנשים עם מוגבלות, ואיך אנשי מקצוע יכולים ליישם אותם בעבודה שלהם. שלום, מינה.
ד"ר רז: שלום, בוקר טוב.
ד"ר שי: בוקר טוב, ולפני שאנחנו… לפני שנצלול קצת יותר לעומק, ספרי לי קצת, בכלל, איך הגעת לתחום הזה של מוגבלויות ושל עבודה עם אנשים עם מוגבלויות. איך הקשר שלך לתחום הזה התחיל?
ד"ר רז: הממ… האמת שהתחלתי את הדרך המקצועית שלי בתחום של בריאות הנפש, עבדתי בכל מה שקשור לשיקום תעסוקתי, וראיתי… ראיתי שאנשים עם מוגבלות, לא משנה איזה מוגבלות, מתמודדים עם דברים מאוד מאוד דומים, וחלקם מאוד קשורים לאיך שהחברה תופסת אותם. ועוד פעם, נפש האדם זה משהו שמשותף לכל האנשים, עם מוגבלות ובלי מוגבלות. ועם השנים התחלתי גם לעבוד עם אוכלוסיות מגוונות, וראיתי שהידע שצברתי בתחום של בריאות הנפש מאוד מאוד סייע לי להגיע גם לאנשים עם אוטיזם, גם לאנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית.
ד"ר שי: אבל איך… למה חשבת שבריאות הנפש בעצם מכין אותך או מאפשר לך להגיע למוגבלויות אחרות?
ד"ר רז: אני חושבת שיש משהו באנשים שמתמודדים עם… עם אתגרים נפשיים, שקל יותר לפעמים להזדהות איתם, מכיוון שהם נראים בדיוק כמונו. והחסמים הם הרבה פעמים קשורים לאיך שאנשים האלה תופסים את המציאות, או איך שאנשים בחוץ, בחברה, תופסים אותם. אבל יש משהו שהוא פיזית, הוא אותו דבר, אתה לא, אתה לא יכול לאתר איפה המחלה נמצאת. והמקום של הדמיון הזה לקח אותי להבין שכולנו בעצם מאוד מאוד דומים אחד לשני, בהרבה היבטים, למרות השוני הפיזי, המוטורי, הקוגניטיבי, הרגשי. כלומר, יש איזה שהוא מכנה משותף, שמשם אפשר להתחיל ולעבוד. קודם כל לראות את הבן אדם, יש מולי בן אדם, עם מאפיינים כאלה ואחרים, אבל הוא קודם כל בן אדם. ובבריאות הנפש זה סופר חשוב להחזיק בהתייחסות הזאתי. וגם בתקופת העבודה שלי בעולם בריאות הנפש מאוד עלה החוק של סל שיקום…
ד"ר שי: בשנת 2000.
ד"ר רז: נכון, בשנת 2000, זה חוק מאוד מאוד מתקדם, וכל העשייה במדיניות הייתה סביב הזכויות של אנשים עם מוגבלות נפשית. והתנועה של ההחלמה, ששמה במרכז את האדם ואת הרצונות ואת הצרכים ואת ההעדפות שלו, מאוד הכשיר את הקרקע, עבורי לפחות, לעבוד עם אנשים עם סוגים שונים של מוגבלויות.
ד"ר שי: עוד פעם, נצלול באמת לנושא הזה, ועד כמה… עד כמה בעצם מדובר באנשים שהם כמונו או לא כמונו, אבל נזכיר רק את ההקשר שבו אנחנו מדברים, זה שכל נושא המוגבלויות בכלל הוא נמצא ככה בהרבה תמורות בשנים האחרונות. נזכיר את הקמת מינהל מוגבלויות במשרד הרווחה, ונזכיר… כבר לפני כמה שנים, ונזכיר את חוק, את החוק החדש לשירותי רווחה לאנשים עם מוגבלות. יש הרבה תמורות בנושא הזה.
ד"ר רז: בעולם הזה, גם כן, גם ברמה הלאומית וגם ברמה העולמית.
ד"ר שי: כן. אז יחד איתך בסדרה הזאת, אנחנו ננסה גם להבין קצת יותר טוב את התמורות האלה, ובאמת, מה ההשפעות שלהם על הבנת מוגבלות, מהי מוגבלות, ובעיקר בעיקר ננסה להבין איך זה משפיע על הפרקטיקה של כולנו, של… כמי שעובדים עם אנשים עם מוגבלויות, מה ההשפעות של זה על הפרקטיקה ועל העבודה שלנו עם האנשים האלה. אבל אני רוצה אולי לפתוח באיזושהי שאלה שככה… שאלה שככה מעסיקה אותי ותפסה אותי בעצם אני חושב מהפעם הראשונה שדיברנו על הנושא הזה, אני זוכר שפעם דיברנו על המונח 'אנשים עם צרכים מיוחדים'…
ד"ר רז: 'בעלי צרכים מיוחדים'. הרבה יותר אוהבים להגיד "בעלי".
ד"ר שי: בעלי צרכים מיוחדים, זהו… אולי תתייחסי גם עוד שנייה ל"בעלי" הזה, אבל כשאמרתי את המשפט הזה פעם ראשונה כשנפגשנו, אז ככה קפצת כנשוכת נחש ואמרת שלא צרכים ולא מיוחדים! עכשיו את גם מוסיפה את ה"בעלי", שככה עורר בך התנגדות. אז אולי ככה, אני אשמח שנתחיל דווקא דרך הנקודה הזאתי, כי אני חושב שהיא יכולה לחדד הרבה מהתפיסה שאת מדברת עליה. אז בואי תגידי למה את כל כך לא אוהבת את זה? צריך לציין שזה אולי המונח השגור היום.
ד"ר רז: השגור, נכון.
ד"ר שי: גם בציבור הרחב, ואפילו בין אנשי מקצוע שעוסקים בעבודה עם אנשים עם מוגבלויות, ולמה את לא אוהבת את זה? זאת אומרת, למה את חושבת שזה מונח בעייתי, ולמה התפיסה שהוא משקף היא בעייתית בעינייך?
ד"ר רז: זה מאוד קשור למה ששאלת אותי קודם, על איך עברתי מהתחום של בריאות הנפש למוגבלויות אחרות. כי מתוך ההבנה שאנחנו הרבה יותר דומים מאשר שונים, בטח ובטח בצרכים האנושיים שלנו, וכשאני רוצה לעבוד עם בן אדם ולהיזכר שהוא בן אדם, למרות שהוא יכול להיות מאוד שונה ממני בהתנהגות, בהתנהלות, במראה, בהבנה, ביכולות, כדי להצליח לעבוד איתו, מה שהיום קוראים לו תפיסה מוכוונת אדם, או client centered, או הלקוח במרכז, יש לזה כל מיני שמות, אבל במשרד הרווחה המונח הוא "תפיסה מוכוונת אדם", כדי להצליח לעבוד בתפיסה מוכוונת אדם, אני צריכה לזכור שיושב מולי בן אדם. ואחד הדברים שמונעים מאיתנו לעבוד עם אנשים עם מוגבלויות במקום של הערכה, כבוד, זה איזושהי תפיסה שהם מאוד מאוד שונים מאיתנו, מה שנקרא "בעלי צרכים מיוחדים", ולכן הם זקוקים להתייחסות מאוד שונה, והם זקוקים לאיזשהם דברים אחרים.
ד"ר שי: אבל זה לא נכון? זאת אומרת, בסוף יש להם צרכים אחרים, מיוחדים, הם צריכים כל מיני… אה…
ד"ר רז: הם צריכים לפעמים התאמות, הם צריכים לפעמים הנגשה.
ד"ר שי: כן, אז למה זה לא צרכים מיוחדים?
ד"ר רז: אז כשאני מדברת על המונח צרכים, אני מתכוונת לצרכים האנושיים…
ד"ר שי: כלומר?
ד"ר רז: כמו שמאסלו דיבר עליהם, כמו שדיסי וראיין בתיאוריה של המוטיבציה שלהם, שהם מדברים על צרכים פסיכולוגיים בסיסיים, או הצרכים האנושיים, אם נסתכל שנייה לטבלת הצרכים של מאסלו, ונסתכל על כל השלבים שלה, מהצרכים הפיזיולוגיים הבסיסיים ועד צורכי הערכה ומימוש עצמי, אנחנו יכולים לראות שאנשים עם לא משנה איזה מוגבלות, צריכים רוצים להשיג את אותם דברים, כמו אנשים בלי מוגבלות.
ד"ר שי: מה זאת אומרת?
ד"ר רז: הם זקוקים…
ד"ר שי: תני דוגמה למשל. אנשים עם מוגבלות עם שכלית התפתחותית עמוקה, האם את יכולה להגיד שהצרכים שלהם זהים או דומים לאנשים רגילים?
ד"ר רז: הצרכים של הרווחה שלהם הם מאוד מאוד דומים. כלומר, כדי להגיע למצב של רווחה פיזית, נפשית, רגשית, אני צריכה את אותם דברים, את אותם דברים. יש חסמים שמונעים ממני להגיע, או לממש, או לספק את אותם צרכים בסיסיים. אנשים עם מוגבלות שכלית עמוקה, יכול להיות שאנחנו לא מצליחים להבין בדיוק מה הם רוצים, או מה הם צריכים, הם לא יכולים להביע את זה בצורה שהיא ברורה לנו, אבל מעצם היותם בני אנוש אנחנו שותפים לאותם צרכים אנושיים בסיסיים.
גם אנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית וגם אנשים עם אוטיזם זקוקים להרגיש בטוחים, זקוקים להרגיש מוערכים, ורוצים לבטא את הייחודיות שלהם בעולם הזה. אז המקום הזה הוא מאוד דומה, מאוד דומה, יותר מאשר… כלומר, השונות היא קיימת, אבל כולנו מוּנעים בעולם הזה, וההתנהגות שלנו, לפחות כך אני מאמינה, היא מוּנעת מאותו מקור פנימי שרוצה לספק את הצרכים, למשל הפסיכולוגיים, שהם צרכים של אוטונומיה, צרכים של מסוגלות ושייכות. כולנו שותפים, כלומר, מעצם היותנו בני אדם, אנחנו שותפים לאותם צרכים פסיכולוגיים, פיזיולוגיים, אבל אנחנו נתקלים בחסמים שונים בתהליך של מימוש הצרכים האלה.
ד"ר שי: כן. אני שואל את עצמי… זה די נשמע מובן מאליו, זאת אומרת, מה חדש פה? זאת אומרת, זה לא משהו שתמיד חשבו?
ד"ר רז: אני לא חושבת שזה משהו חדש ואחר. כל מה שאנחנו עושים עכשיו זה להיזכר בדברים שהיינו צריכים לקחת אותם בחשבון כבר קודם לכן. השונות של האנשים עם המוגבלויות, לפעמים הפיזית וההתנהגותית, מייצרת איזושהי התייחסות אחרת. כל מה שאנחנו עושים עכשיו בתפיסה מוכוונת אדם, זה להזכיר למי שעובד עם אנשים עם מוגבלויות שהוא עובד עם אנשים. ומתוקף היותם אנשים הם זקוקים לאותם תנאים כדי לפרוח ולשגשג ולהתפתח. וזה נכון שהמוגבלות היא גם סוג של חסם שמונע מהאנשים לממש את הצורך הזה. למשל, אדם עם אוטיזם יכול מאוד, ואנחנו יודעים, רוצים זוגיות וחברות, אבל יש חסמים מתוקף המוגבלות שלו שמקשים עליו להגיע למקום של הבנה והדדיות עם אנשים אחרים. אבל יש עוד חסמים שלא קשורים רק למוגבלות, אבל הרבה פעמים המוגבלות כשלעצמה יכולה להוות חסם במימוש הצרכים.
ד"ר שי: מַבחינה בין צרכים וחסמים, את אומרת, ברמת הצרכים אנחנו ואנשים עם מוגבלויות, אין שום הבדל, בגדול אנחנו עם אותם צרכים פסיכולוגיים אנושיים אוניברסליים, אבל יש הבדל בחסמים. לנו יש… אולי לנו יש פחות חסמים, ולהם יש הרבה יותר חסמים. תפרטי קצת על החסמים האלה שאת רואה אצל ה…
ד"ר רז: טוב, אז קודם כל, באמת, אם אני מבינה שהצרכים האנושיים הם אוניברסליים ודומים ומשותפים לכל בני האדם, אז אני רוצה להרגיש שייכת, אני רוצה להרגיש מסוגלת, אני רוצה לבחור את הדרך שלי בחיים לצורך העניין, אבל אני לא מצליחה. ואז השאלה נשאלת, למה אני לא מצליחה? וכשאנחנו מתחילים לפרוט מה מונע מאנשים, בעצם מאנשים עם מוגבלות וגם אנשים בכלל, לממש את הצרכים שלהם, אנחנו יכולים לראות בעצם שלוש זירות של חסמים: אחת שקשורה באדם עצמו ובהיבטים או בהקשרים האישיים שלו, כמו האישיות שלו, הטמפרמנט שלו, בסדר?
ד"ר שי: [מהמהם בהסכמה]
ד"ר רז: יכולים להיות לי כמה אנשים עם אותה מוגבלות ואישיות שונה לחלוטין, זה נורא חשוב לזכור את זה.
ד"ר שי: כן, שגם להם יש אישיות.
ד"ר רז: בדיוק. ו… אז יש היבטים שקשורים באישיות, שיכולים להיות חסם במימוש הצרכים. יש היבטים שקשורים במוגבלות עצמה, בסדר? שהיא… אם אני לא רואה, אז לא יכולה לראות, אם אני לא יכולה ללכת, אז אני לא יכולה ללכת או להגיע לכל מיני מקומות שאני רוצה להגיע, אלא אם כן יש התאמות, ואחר כך נדבר על זה. אז יש חסמים כמו שאמרתי, שקשורים באדם, יש חסמים שקשורים בסביבה שבה אדם חי ופועל. וכשאנחנו מסתכלים על הסביבה, אז היא בנויה מהיבטים פיזיים, נכון? המבנה של הסביבה, את זה הרבה, הרבה פעמים קל להבין.
ד"ר שי: נגיד, בניין לא נגיש.
ד"ר רז: למשל. מדרגות לא מאפשרות לאנשים עם כיסא גלגלים להגיע אליהם.
ד"ר שי: כן, אוקיי.
ד"ר רז: במקומות מסוימים זה נורא נורא מובן, ובשביל זה יש את כל חוקי הנגישות.
ד"ר שי: [מהמהם בהסכמה] ומה זה חסמים לא פיזיים בסביבה?
ד"ר רז: אבל נגישות היא לא רק פיזית, אוקיי? היא גם קשורה בעמדות ובתפיסות שיש לסביבה כלפי אנשים עם מוגבלות. מה אני חושבת? מה אני מרגישה כלפי האדם עם המוגבלות? איזה מחשבות יש לי לגבי היכולות שלו, לגבי הדברים שהוא ישיג בחיים שלו, לגבי העתיד שלו? כלומר, כל… או מה מגיע לו? או מה הוא צריך, אוקיי? הרבה פעמים בעבודה עם אנשים עם מוגבלות, הרבה פעמים אנחנו רואים מן סוג של פטרונות כזאת, בגלל שאדם יש לו יכולות אחרות משלי, איכשהו זה גורם לאנשים אחרים, במיוחד אנשי מקצוע, להרגיש, או לחשוב, שהם מבינים הכי טוב מה האדם הזה צריך. אז זה חסם מאוד מאוד משמעותי, כי אם אני מרגישה שאני, או חושבת שאני יודעת את הכל, אז מה אני לא אעשה? אני לא אשאל את האדם עצמו.
ד"ר שי: [מהמהם בהסכמה]
ד"ר רז: וזה חסם מאוד מאוד מאוד משמעותי כשאנחנו רוצים לעבוד עם בני אדם כבני אדם. עוד חסם שקשור בסביבה הוא גם, כמו שאמרתי, ההיבטים הפיזיים, ההיבטים האנושיים, אבל גם ההיבטים החושיים - ריחות, קולות, צפיפות, חום, קור, אוקיי? כל הדברים האלה הרבה פעמים לא מאפשרים לאנשים עם איזושהי רגישות חושית מסוימת לבטא את עצמם ולהביא את היכולות שלהם לידי ביטוי ואת הרצונות שלהם. הרבה פעמים…
ד"ר שי: נגיד אדם עם… על הספקטרום האוטיסטי, שסביבה עם המון המון גירויים היא חסם מבחינתו להצליח לתפקד. לדוגמה.
ד"ר רז: למשל. אפילו הוא רוצה לקנות לעצמו משהו והוא לא יכול להיכנס לקניון, כי הכריזה בקניון לא מאפשרת לו…
ד"ר שי: [מהמהם בהסכמה]
ד"ר רז: לא מאפשרת לו להגיע לחנות שהוא רוצה. זה כל כך פשוט. ואחת הדוגמאות שכולם יכולים להכיר זה כשיושבים בכיתה ורוצים ללמוד, לצורך העניין, ואז… ואז מה מתחיל? תגבירו את המזגן…
ד"ר שי: אהה, כן.
ד"ר רז: תורידו את המזגן, החום, הקור, או שהוא מאפשר לנו או לא מאפשר לנו ללמוד ולקחת חלק בפעילות. אז הסביבה היא לא רק אנשים, היא גם היבטים פיזיים, גם היבטים חושיים שיכולים או לסייע לנו או לעכב אותנו מלממש את הצרכים האנושיים שלנו. וצריך לזכור שבתוך סביבה בן אדם פועל, או צריך לפעול, ולפעמים הפעילות שאני צריכה לעשות בסביבה מסוימת היא החסם. הדברים שאני נדרשת לעשות, אני פשוט לא מסוגלת או לא יודעת איך לעשות אותם, או שאני לא מבינה בכלל למה אני צריכה לעשות את זה.
הרבה פעמים אנשים עם מוגבלות צריכים, נדרשים לעשות דברים שהם לא מבינים למה, או מה המשמעות שלהם. לא הנגישו להם את הרלוונטיות של הפעילות הזאתי, והם פשוט עושים כי מישהו אחר אמר להם שצריך. אז… סיטואציה מהסוג הזה היא גם חסם, כי כשאתה צריך לעשות משהו שאתה לא מבין למה, אז מה יקרה למוטיבציה שלך?
ד"ר שי: אההה…
ד"ר רז: אם אני אכריח אותך לעשות משהו, או שאני אגיד לך עכשיו אתה צריך לעשות…
ד"ר שי: תיפחת, תיעלם. [צוחקים]
ד"ר רז: תרד מאוד.
ד"ר שי: כן, ברור.
ד"ר רז: אז הרבה פעמים אנחנו נראה התנגדויות וחוסר יכולת להסתגל, ולפעול על פי כללים מסוימים, כי פשוט לא תיווכו לנו את המשמעות שלה. וזה הרבה פעמים אחד החסמים הכי גדולים, כי כשאנשי מקצוע מסתכלים על אנשים בתפקוד היומיומי שלהם, וככה יכולים להעריך שאדם מצליח או לא מצליח לעשות משהו, הרבה פעמים הם לא שואלים את עצמם האם הפעילות הזאת היא רלוונטית ומשמעותית לאדם. שזה גם יכול להיות חסם. בעצם כשיש איזושהי הלימה בין המאפיינים של האדם, לבין הסביבה שהוא בה חי ופועל, לבין הפעילות שהוא צריך לבצע באותה סביבה, אנחנו נראה תפקוד, הסתגלות, רווחה אישית. הרבה פעמים אני נותנת את הדוגמה, אם נעשה את השיחה הזאת באנגלית, אז היא תהיה הרבה פחות טובה, כי אנגלית זה לא שפת האם שלי, והפעילות כשלעצמה היא מהווה חסם. כלומר, אני אוכל… אנסה לדבר איתך, אבל זה לא יהיה…
ד"ר שי: זאת אומרת, לא האדם, לא הסביבה, אלא דרישות של המשימה או הפעילות עצמה.
ד"ר רז: הדרישות של הפעילות עצמה יכולים גם להוות חסם.
ד"ר שי: כן. דיברנו על הבחנה בין צרכים לבין… לבין חסמים, שאנחנו צריכים לזהות את החסמים האלה, ובעצם העבודה שלנו עם האדם עם מוגבלות לא מתמקדת לא בצרכים המיוחדים שלו אלא בהסרת החסמים.
ד"ר רז: נכון.
ד"ר שי: עכשיו, אם ככה ניקח את זה אולי למקומות היותר פרקטיים של ככה, איך זה מתרגם הדבר הזה לאיזושהי תפיסה לגבי עבודה עם אנשים עם מוגבלות? מה בעצם הבשורה? מה האמירה פה כלפי אנשים מקצוע שעובדים?
ד"ר רז: בעצם הגישה היום שככה משפיעה או רווחת בתחום של המוגבלויות, זה גישה מוכוונת אדם. למה הכוונה? תראה, דיברנו על איזה תפיסה אני צריכה להחזיק כדי להיות אשת מקצוע שהיא מוכוונת אדם, בסדר? שאני צריכה להוריד מהשולחן את התפיסה הזאת שהאדם מולי יש לו צרכים שונים משלי. ומתוקף ההבנה שאנחנו הרבה יותר דומים מאשר שונים, כשאני עובדת מוכוון אדם, מה שצריך לעניין אותי זה מה הדברים שמשמעותיים לאדם עצמו, מה חשוב לו, מה הרצונות שלו, אוקיי? פטרישה דיגן, שהיא מובילה של תנועת ההחלמה, היא ככה, באחת ההרצאות שלה, אמרה משהו שככה נחרט בזיכרוני, אז אני אצטט אותה. היא אומרת, הבעיה עם אנשי מקצוע הרבה פעמים, שכשמגיע אליהם האדם עם המוגבלות, הם שואלים אותו, what is the matter with you? כלומר, מה הבעיה שלך? ואז משם מתחיל השיח. כשבעצם הם צריכים לשאול, what matters to you? מה משמעותי וחשוב עבורך? וכשאני עובדת מוכוון אדם, אני חייבת להיות מספיק צנועה ומספיק סקרנית כדי להבין מיהו האדם שנמצא מולי, מה חשוב לו, מה משמעותי עבורו. לא משנה באיזה גישה אני עובדת, לצורך העניין, אם זו גישה רפואית או חברתית או ביו-פסיכוסוציאלית, אנחנו נדבר על כל הגישות האלה בפרק אחר, אבל אני צריכה לבוא מתוך איזשהו נכונות להבין מיהו האדם ומה חשוב לו. והאמת היא, זאת לא פריבילגיה. כשאנחנו מסתכלים…
ד"ר שי: זאת אומרת, זה לא איזה מן… משהו חסד מיוחד שאתה עושה איתו.
ד"ר רז: בדיוק.
ד"ר שי: אפרופו צרכים וחסמים.
ד"ר רז: נכון, נכון. אנחנו בעצם… להיות מוכוון אדם זה להיות מוכוון לרצונות והעדפות ולדברים שמשמעותיים עבורו. וזאת לא פריבילגיה, כי כשאנחנו מסתכלים על מהי בריאות ואיך בריאות מוגדרת על ידי ארגון הבריאות העולמי, אז… אני אקריא לך את ההגדרה, היא מאוד מאוד חשובה.
ד"ר שי: [מהמהם בהסכמה]
ד"ר רז: בעצם 'בריאות היא מצב של רווחה גופנית, נפשית וחברתית, ולא רק מצב של היעדר מחלה או סבל פיזי או נפשי'. זאת אומרת, אליהו, שאם אין לך בעיה, זה עוד לא אומר, או אם אין לך בעיה רפואית שקוראים לה בשם, זה עוד לא אומר שאתה בריא. עצם זה שאתה נטול אבחנה זה עוד לא אומר שאתה בריא. מתי בריאות מתרחשת ומתקיימת? קודם כל, ארגון הבריאות העולמי מגדיר בריאות כזכות, אחת מזכויות האדם הבסיסיות, וכדי להיות בריא, אדם, או קבוצה, צריכים לאתר, צריכים להיות מסוגלים לאתר את השאיפות שלהם או את הרצונות שלהם, להביא אותם לידי ביטוי, וגם אם יש צורך לעשות שינויים בסביבה כדי לספק וכדי לממש את אותם צרכים, רצונות ושאיפות.
ד"ר שי: כלומר, את אומרת הסרת החסמים כדי לממש את הצרכים שדיברנו עליה קודם, היא-היא בריאות לפי ההגדרה הזאת. זה בריאות.
ד"ר רז: הסרת החסמים היא הקומה הראשונה. הקומה השנייה זה זיהוי אותם רצונות, העדפות, מה שמשמעותי לאדם, ומשם להתחיל לעבוד.
ד"ר שי: כן.
ד"ר רז: כלומר, כדי להיות מוכוון אדם על אמת, אני צריכה לשים בצד את כל מה שאני חושבת על מה האדם הזה צריך, או חייב, או מה יהיה לו טוב, כן? אני צריכה להתחיל לשאול אותו מה הוא צריך, מה חשוב לו, מה יעשה לו טוב, ומשם להתחיל.
ד"ר שי: אוקיי.
ד"ר רז: ואז אחרי שאני מבינה מה חשוב לו ומה הוא רוצה, אני יכולה להבין מה החסמים. כלומר…
ד"ר שי: כן. אז אני שומע אותך, וככה, על פניו זה נשמע לי מאוד משכנע או הגיוני. איפה את רואה אתגרים עם הדבר? זאת אומרת, האם יש… אנשי מקצוע שאת מדברת איתם על זה, מקבלים את זה? זה נשמע להם… איפה… אם זה קשה לממש את זה? זאת אומרת, איך זה בא לידי ביטוי בעבודה שלהם? איך זה יכול לבוא לידי ביטוי?
ד"ר רז: לפעמים דווקא אנשים שלא למדו הרבה שנים על תחום המוגבלויות, יותר קל להם להבין את הגישה הזאתי, כי יש בה משהו מאוד טבעי.
ד"ר שי: נכון.
ד"ר רז: אני מתעניינת באדם מולי, ואני מנסה להבין מה חשוב לו, ואני יחד איתו מתכננת איזושהי תוכנית כדי לייצר את…
ד"ר שי: לממש את זה.
ד"ר רז: לממש, לייצר את המצב הזה שהוא רוצה להגיע אליו. הרבה פעמים אנשי מקצוע, בלי להתכוון, הם נמצאים עם… מאוד מאוד מזדהים עם הקשיים, עם הבעיות, דווקא מתוך הניסיון המקצועי שלהם, דווקא מתוך הידע הקליני. ולשים את זה בצד ולהתעניין על אמת באדם מולי, לפעמים זה נראה… זה מן איזשהו פער שקשה להם לחצות אותו. כי כשאני רואה בן אדם אני כבר יודעת מה הוא צריך, ואיזה מסגרת, או איזה טיפול, או במה הוא צריך להשתפר, ואני… ומביאה את זה, אני בעצם מנכיחה את עצמי, ולא מאפשרת לאדם שמולי לצמוח.
זו אחת הטרגדיות הרבה פעמים בחוויה של חיים… בחוויית החיים של אנשים עם מוגבלות, במיוחד אלה שנולדו עם מוגבלות, כי הם היו מוקפים אנשי מקצוע, וממשיכים להיות מוקפים אנשי מקצוע, שתמיד יודעים…
ד"ר שי: מה הם צריכים.
ד"ר רז: גם הורים ומשפחות, כן? שתמיד יודעים יותר טוב מה טוב עבורם. והם הרבה פעמים מאבדים את הקול הפנימי הזה, את היכולת להבין עבור עצמם מה טוב. וכשאנחנו באים עם הגישה הזאת שמוכוונת אדם לאנשי מקצוע, וכשהם מנסים פתאום להתעניין ולהבין עם המטופלים, מקבלי השירות, מה חשוב להם, הם פתאום פוגשים איזשהו מדבר. כי אנשים עצמם לא תמיד יודעים להגיד מה הם רוצים ומה חשוב להם, כי לא בגלל שאין להם את היכולות האינטלקטואליות להבין מה הם רוצים, או בגלל קושי לבטא את זה תמיד, הם פשוט לא מבינים את הסיטואציה הזאת שבה שואלים אותם. וצריך נורא לזכור, כדי להיות מוכוון אדם, אנחנו צריכים לזכור שרצון לא קשור, רצון או העדפה, הם לא קשורים לרמה אינטלקטואלית. כלומר, גם תינוק, שכולנו מסכימים שהקוגניציה שלו עוד לא התארגנה למחשבות ברורות, גם תינוק יש לו העדפות לסוג של תנוחה, לסוג של מזון, כלומר, כשאנחנו מוכווני אדם, אנחנו צריכים לאתר את ההעדפות האלה.
ד"ר שי: אבל דווקא דוגמה של תינוק, אני… את קצת מרימה לי להנחתה, כי בעצם תינוק זה דוגמה טובה למישהו שאמנם יש לו העדפות ורצונות, אבל הרבה פעמים הורים מרגישים שהם יודעים יותר טוב מהילד שלהם, מה הוא צריך או מה הוא זקוק. זאת אומרת, הגישה הזאתי, אם אתה בא, במיוחד עם אנשים עם רמות תפקוד מאוד מאוד נמוכות, שלצורך העניין, נשווה אותם לתינוק, אז לפעמים כן, אתה יודע יותר טוב בשביל האדם מה הוא צריך או מה הוא זקוק. זאת אומרת, ההשוואה…
ד"ר רז: לפעמים מה שאדם רוצה, לא טוב לו, לפי איך שאני תופסת את זה.
ד"ר שי: נכון. אז איך את מיישבת את זה?
ד"ר רז: אז קודם כל, זה איזון דק. להיות מוכוון אדם, זה לא מערב פרוע, ולא, הרבה פעמים אני אומרת, מה שנקרא "אמבולנס המשאלות". זה לא כל מה שאתה רוצה, ככה יהיה. אבל אנחנו צריכים להתחיל, קודם כל חשוב מאוד להגדיר גבולות. גם בחינוך אנחנו יודעים, גם כהורים, אנחנו צריכים גבולות של מה כן ומה לא. אבל בתוך גבולות מאוד ברורים נוצר ביטחון, ובתוך הביטחון הזה אפשר גם להביע מה כן ומה אני רוצה, וכשאני בא… כשאני רוצה לעבוד מוכוון אדם, מה שאני צריכה להחזיק בראש שלי, זה מה כן, ולא רק מה לא. וזה קל נורא לשלול את הזכויות של אנשים עם מוגבלות, ולשכוח את מה כן ומה הם רוצים, כי אנחנו פשוט בעמדה מאוד ברורה של אלה שמחליטים על החיים שלהם כאנשי מקצוע. וזה דורש המון המון התבוננות פנימית, מודעות, כדי לוותר על הכוח הזה, הרבה פעמים, אל מול האדם שמולנו. ולא תמיד כוח…
ד"ר שי: מה זאת אומרת על הכוח? הרי אני לא עושה את זה בשביל לשלוט בו, חלילה, הרי מדובר באנשים מסורים שרוצים את טובתו, זה לא שהם עושים את זה מסיבות של שליטה.
ד"ר רז: נכון, אבל יש פער בין טובתו של האדם לבין רצונו, והיום, אם נתחיל להסתכל גם בפסיקות המשפטיות שקשורות בהקשרים האלה, ובעולם המוגבלויות, יותר ויותר אנחנו… כל עוד הרצון של האדם לא פוגע באופן מוחשי באחרים ובו, אנחנו נעשה, אמורים להשתדל לעשות ולייצר מציאות שמביאה לידי ביטוי את הרצונות ואת השאיפות שלו.
ד"ר שי: כן. יש לך אולי איזה דוגמה כדי להבין מה זה… מה זה לברר את הרצונות עם אדם עם מוגבלות קשה, נגיד?
ד"ר רז: קודם כל, זה הרבה יותר מאתגר עם אנשים שהם לא מילוליים או ש…
ד"ר שי: [מהמהם בהסכמה] כי פשוט קשה לשאול אותם.
ד"ר רז: פשוט קשה לשאול אותם, אפשר לשאול אותם באופן ישיר…
ד"ר שי: קשה להם יותר לענות, כן.
ד"ר רז: קשה להם יותר לענות. אבל אנחנו במקרה הזה יכולים להיעזר במטפלים הישירים שלהם, באנשים שמכירים אותם, מי שמכיר אותם יודע מה עושה להם טוב, מה חשוב להם. הרבה פעמים כשאנחנו יודעים מה עושה טוב לבן אדם ומה חשוב לו, אנחנו עושים את ההיפך ממוכוון אדם, אנחנו הרבה פעמים מחזיקים את זה כתנאי.
ד"ר שי: [מהמהם בהבנה]
ד"ר רז: אם תעשה ככה וככה, תוכל לקבל את המשחק שאתה אוהב, את הטאבלט, לשמוע…
ד"ר שי: זאת אומרת, מימוש הרצונות הוא איזשהו פרס ולא משהו בסיסי.
ד"ר רז: הוא הרבה פעמים… בדיוק, הוא איזשהו תנאי. וכשאני רוצה לעבוד מוכוון אדם, אני רוצה לייצר סיטואציה שבה החיים של הבן אדם, במציאות של החיים שלו, באים לידי ביטוי הדברים שהוא אוהב וחשוב לו. אם אני יודעת שבן אדם מאוד אוהב ללכת לקניון, וזה קורה פעם בחודש או בכמה שבועות, וזה רק אחרי שהוא עושה תורנויות, אחת, שתיים, שלוש, ארבע, אז אני לא לגמרי מוכוונת אדם. כשאני עובדת מוכוונת אדם אני קודם כל בודקת מה חשוב ומשמעותי לאדם, אני מאפשרת את זה במציאות היומיומית שלו, ואז מתוך המקום הזה, שהנחת הבסיס זה שאם יש מקום הקשבה לרצונות ולהעדפות, תהיה חוויה של רווחה, תהיה חוויה של בריאות.
ד"ר שי: בריאות, כן.
ד"ר רז: מתוך זה אפשר לצמוח הלאה ולבנות מטרות ולייצר עוד ועוד דברים שגם חשובים לי, כאשת מקצוע, אבל קודם כל אני צריכה להגיע למצב שבו יש… שהאדם שנמצא מולי, נמצא ברווחה. שיש מקום לאיך שהוא תופס את הדברים, שיש מקום לרצונות שלו, וזה לא איזשהו תנאי וזה לא איזה פרס, אלא משהו שבאמת רואה את זה.
ד"ר שי: כן. זאת אומרת, מבחינתך לסייע לאדם לממש את הרצונות שלו, או להביע אותם, זה משהו שהוא לא איזה אקסטרה, הוא כאילו ה-basic מהבחינה הזאתי.
ד"ר רז: זה הבסיס.
ד"ר שי: כן.
ד"ר רז: זה הבסיס. זה הבסיס בעבודה המקצועית עם אנשים עם מוגבלות. כי אנשים ללא מוגבלות יודעים למחות ולהגיד את המקום שלהם, ו… ואנשים עם מוגבלות, בגלל הסיטואציה שאליה הם נולדו, בגלל שהיו שם הרבה אנשים חכמים ויודעים מה טוב עבורם, הם הרבה פעמים איבדו את הקול הפנימי הזה.
ד"ר שי: זאת אומרת, גם אם אנחנו נשאל אותם, הם לא תמיד ידעו לענות לנו.
ד"ר רז: נכון, ואז זה הופך להיות מטרה טיפולית.
ד"ר שי: [מהמהם בהבנה]
ד"ר רז: למצוא את הקול הייחודי שלי, מה חשוב לי, מה אני אוהב.
ד"ר שי: כלומר, זה לא שאני בא ורק שואל אותו מה הוא רוצה, והוא אומר לי, וזהו, ואני עוזר לו.
ד"ר רז: כן.
ד"ר שי: זה הרבה יותר מורכב, כי הוא לא רגיל בכלל ששואלים אותו מה הוא רוצה, אז הוא גם לא יודע לענות.
ד"ר רז: תראה, הרצון, הרצון הזה, זה מה שהופך אותנו לבני אדם בסופו של דבר, לאנושיים. ודרך הרצונות שלנו והמימוש שלהם, אנחנו מזהים מי אנחנו, נוצר עצמי, נוצר מישהו. וכשיש שליטה חיצונית כל הזמן שלא מאפשרת ולא נותנת מקום לרצון הזה לנבוע, אנחנו בעצם לא… אנחנו מדכאים את האנוש שבבן אדם. ולכן… לכן הבריאות מוגדרת, בריאות אופטימלית, והיכולת לזהות את מה שחשוב לי ואת מה שאני רוצה כבסיס לבריאות, היא… זה משהו שצריך להנחות אותנו בעבודה המקצועית עם אנשים עם מוגבלות.
ד"ר שי: כן.
ד"ר רז: גם אם האדם שמולי לא יכול להגיד לי מה הוא רוצה, אז המאמצים של העבודה שלי צריכים להתמקד כדי להבין מה הוא אוהב ומה הוא רוצה.
ד"ר שי: [מהמהם בהסכמה]
ד"ר רז: ויש אנשים שלא יוכלו להגיד את זה, אבל בהתנהגות שלהם אנחנו נוכל להבין מה עושה להם טוב. נוכל לראות מתי הם רגועים ונינוחים ומתי הם מתוסכלים. אז שם צריך להיות המקום של ההסתכלות שלנו, כאנשי מקצוע.
ד"ר שי: תפיסה מאוד הומניסטית, מאוד אנושית.
ד"ר רז: מאוד, נכון, נכון.
ד"ר שי: מרגש, אני חייב לומר. אה… טוב, אנחנו נסכם את הפרק הראשון. רק אומר שבפרקים הבאים אנחנו קצת ננסה לפרוט את התובנות הכלליות האלה, ואת התפיסה שאת מציגה כאן לפרקטיקה, זאת אומרת, איך זה בא לידי ביטוי ביום יום של העבודה עם אנשים עם מוגבלויות, וננסה קצת יותר לצלול לדברים האלה.
[מוזיקת סיום]
אני רוצה מאוד להודות לך על הפרק הראשון והמעניין והמרתק של השיחה שלנו, ו… נתראה בפרק הבא.
ד"ר רז: תודה לך.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments