top of page

זינוק לאתמול - מהדורת מלחמה: סקס, סקאדים וסלוטייפ

שיר ראובן ויואב רבינוביץ' ממשיכים להעלות זכרונות ממלחמת המפרץ, והפעם – למה אנשים כל כך אוהבים להזריק אטרופין, איך בעלי זקן ארוך אמורים לעטות מסיכת אב"כ, מה בוז'י הרצוג באמת כתב על הפגז ההוא, ואיך לשמור על יחסי מין בריאים בזמן מלחמה על פי הסקסולוגית המיתולוגית ד"ר רות וסטהיימר.

עורך: אלעד בר-נוי, תחקיר: נועה רוקני, מפיקה: טל ניסן, טכנאי: יבגני לייזרוביץ'.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 05/02/2024.

(הערת המתמללת: מה שנאמר על ידי ד"ר רות וסטהיימר הוא במבטא מאוד כבד ועם שגיאות דקדוק. השארתי את המקור)

[חסות]

[הקלטה של תוכניתו של מנשה רז מראיין את ד"ר ד"ר וסטהיימר]

ד"ר וסטהיימר: בזמן שמרגישים מאוד בלחץ, יפה מאוד קצת לנגוע אחד בשני. אני לא אומרת שלקיים יחס מין, כי זה עוד יכול לשים יותר לחץ. אבל לדבר אחד עם השני ולהגיד לבן זוג: כשכל זה יעבור, שיהיה שקט, בוא נלך לאילת, נעשה לנו וויקנד, נעשה לנו שבת, שאנחנו נישאר במיטה.

מנשה: שבוע של שכרון חושים.

ד"ר וסטהיימר: כן.

מנשה: במילים אחרות, מה שבעצם את אומרת, שהחדר האטום הוא לא בדיוק השראה לסקס?

ד"ר וסטהיימר: בהחלט לא.

[סוף הקלטה]

יואב: מה יש לרות וסטהיימר נגד החדר האטום? למה היא כל הזמן אומרת לנו לא לעשות יחסי מין ב…? מה זה עניינך?

מה? החדר האטום? חבר'ה, יש שם סלוטייפ. מה, יש תחושה, יש תכונה... לא רק אני… זה… להפסיק? יש תחושה קריפית בחדר?

קריין: זינוק לאתמול, מהדורת מלחמה. עם שיר ראובן ויואב רבינוביץ'.

יואב: עם שיר ראובן ויואב רבינוביץ'. מי ישמע?

שיר: בשביל זה הוצאתם קריין מהמיטה?

יואב: עם מהדורה מיוחדת, ישב פה, הקליט, יאללה!

שלום, כאן תרבות, זינוק לאתמול. בדרך כלל, מה שאנחנו עושים, אני אספר לכם מה קורה פה בדרך כלל: בימי שגרה אנחנו הולכים לארכיון הענק, הוא מאחד גם את השידורים של הטלוויזיה, של רשות השידור וגם של הרדיו של קול ישראל. אנחנו מנערים ממש חזק, מוציאים ביטוח לפני, זה עניין שלם, וזה, מה שנופל, אנחנו מרימים ומביאים לכם, עם הפרשנות ה… אני לא יודע אם שמעתם את השם שלנו בהתחלה, מה זה, כי הדברים שיוצאים לנו מהפה בעקבות הקטעים האלה, הם פווו, הראש מתפוצץ.

שיר: הראש מתפוצץ, ויש ריח של קינואה עם עדשים וסלמון.

יואב: זה מה שיוצא…

שיר: מאיזו שהיא סיבה…

יואב: לגמרי. אבל עכשיו, עכשיו, ספציפית עכשיו, אנחנו במהדורת מלחמה.

שיר: הומור בינג', זה היה.

יואב: כן, זה זה היה כפי ששמעת. תחזרו לפרק הקודם, תאזינו לו. עכשיו אנחנו במהדורת מלחמה של זינוק, אנחנו חוזרים לרגעים קטנים, ספציפיים, ואקראיים בהיסטוריית המלחמות של ישראל. יש לנו הרבה כאלה. אבל הפעם אנחנו במלחמה כזאת שיחסית, יחסית, יחסית, מהצד שלה היא קצת, קצת, יש בה… היא לא כזאת נוראית, יחסית למלחמות הזאת שנדבר עליהן.

אני יואב רבינוביץ', ואיתי, כפי שוודאי שמעתם כבר גם, שיר ראובן, שלום שיר.

שיר: שלום, שלום יואב.

יואב: מה שלומך?

שיר: בסדר, בסדר.

יואב: אני הבנתי, אני יודע שכבר דיברו הרבה על איך שעונים היום לשאלה, מה שלומך?

שיר: כן.

יואב: אבל שזה בעצם גם כשאתה בטלפון, אתה עונה כאילו את פוליטיקאי שמרואיין ברדיו.

שיר: אני פשוט מרגישה, אני כל כך בדיכאון, שאני כבר לא טורחת להגיד את ה… בהתאם למצב.

יואב: זה, כאילו, ברור מאליו.

שיר: כי כל מי שמכיר אותי, אני כזה, מה יכול להיות המצב? אני באמת צריכה להגיד שאני לא בטוב? בוודאי שאני לא בטוב. מה שלומי יכול להיות?

יואב: כלומר, כבר ברור שאנחנו אומרים את זה עם סאבטקסט.

שיר: אני לא תורמת במשרד. אני פשוט אומרת, מה שלומך? הכל טוב.

יואב: הכל טוב?!

שיר: הכל טוב כי…

יואב: את אומרת שזה ברור…

שיר: אני בדיכאון. לא, בגלל שאני לא אפול על בן אדם ואני אגיד אני חושבת להתחיל ציפרלקס. מה שלומך? אני דיברתי על זה ברצינות, על להתחיל ציפרלקס. האם זה מה שאתה רוצה לשמוע? לא! הכל טוב. יאללה. תתקדם עם הפרק.

יואב: אז אני אתקדם עם הפרק. תגידי, מלחמת המפרץ, עוד זכרונות. אני אספר רגע מה אני זוכר ממלחמת המפרץ עוד.

שיר: כן?

יואב: הענק הירוק.

שיר: מה?!

יואב: הענק הירוק! וכמובן…

שיר: מה הוא קשור למלחמה? ראית את זה בטלוויזיה?

יואב: היה סדרה של הענק הירוק מצויר.

שיר: מה?

יואב: כשהוא היה כועס, הוא היה הופך לגדול וירוק. ואולי ראיתי את זה בגיל מוקדם מדי, זה קצת...

שיר: עירער אותך?

יואב: כן, טיפה. כלומר, האם יש בתוכנו את הדבר הזה שמחכה להתפרץ ואיך מחזיקים אותו בפנים עד שהוא יוצא בדרכים אחרות? אז זה הזיכרון שלי ממלחמת המפרץ. וכמובן, אברי וארז, העולם הערב.

שיר: איך ראית את זה? לא הייתי מסוגלת לראות אנשים לא מצוירים בטלוויזיה. אנשים לא מצוירים, לא מעניינים אותי.

יואב: אבל היה גם את העולם הערב, אני זוכר.

שיר: אני לא זוכרת.

יואב: אני זוכר את זה ממש כחוויה של צפייה משותפת בטלוויזיה, ושיחקנו בטריוויה. שיחקנו בטריוויה.

שיר: נשמע שסך הכל זה היה גיבושון עבורכם, עבור משפחת רבינוביץ'.

יואב: כן, כן. האמת שבאותה תקופה, בואו, אני אספר לכם קצת ג'וס, ג'וס מהבית.

שיר: ג'וס מחנה.

יואב: בדיוק, הייתה בהריון עם אמיר.

שיר: די!

יואב: ככה ג'וס, ככה כשאתם, אם אתם אי פעם, ככה מגגלים אותי, הנה קצת מידע, ככה...

שיר: לעורך ערך הויקיפדיה שלך.

יואב: בדיוק, בימי מלחמת המפרץ, אמו הייתה בהריון עם אחיו הקטן… טוב, בצוות שלנו, קבלו את: העורך שלנו אלעד בר-נוי, המפיקה שלנו טל ניסן, התחקירנית שלנו נועה רוקני והטכנאי יבגני לייזרוביץ'.

אתם, אתם יודעים מה עושים עם הסכתים? כי זה לא רק בכאן תרבות, זה גם הסכת. אז אתם יכולים להאזין לנו מתי והיכן שאתם רוצים. להסכת קוראים "זינוק לאתמול". הוא זמין באפליקציה, ובאתר כאן ובכל יישומי ההסכתים.

קריין: "זינוק לאתמול - מהדורת מלחמה".

יואב: אתם בטח סקרנים לשמוע מה הקטע הראשון שאנחנו נשמיע לכם, נכון? אז לא רק אתם סקרנים.

בפרק הקודם התחלנו לדבר על מתקפות של טילי סקאד על מרכז הארץ. הרבה פעמים, גם היום, מדווחים לנו על סקרנים בזירות של פיגועים או תאונות או נפילות טילים ומתברר שזה לא דבר חדש! הנה דיווח של יגאל גורן, מתוך מבט 23 בינואר 1991. באולפן, מי אם לא, דליה מזור.

[קטע מתוך תוכנית החדשות מבט]

דליה מזור: "המשטרה ונציבות הכבאות וההצלה שבים ופונים אל הציבור בדרישה חד משמעית שלא להתגודד באתרים שבהם נופלים טילים, משום שהדבר מקשה מאוד על פעולות ההצלה. אמש והיום נאספו מאות סקרנים באזור האסון ברמת גן ולא נענו לקריאת כוחות הביטחון לפנות את האזור. באזור נפילת טיל הסקאד היה היום יגאל גורן.

קריאות מהשידור מהרחוב: מי שלא גר בסביבה ומי שאין לו מה לעשות פה, לעזוב את המקום. זה מקשה את העבודה שלנו. רבותיי, אני מבקש מכולם לעזוב את המקום.

אישה (כנראה שוטרת): סלח לי, אתם לא נמצאים פה בכיף, נכון? אז תלכו הביתה. גברת וכל האנשים, תלכו בבקשה הביתה שלכם.

יגאל גורן: גם בעבר, בעת פיגועי טרור, הייתה תופעת הסקרנים המגיעים אל מקום האירוע, למטרד. אבל הפעם, עם גל תקיפות הטילים על מרכזי האוכלוסייה, הופכת התופעה פשוט בלתי נסבלת.

אישה: מה יש לכם לעשות? אין לכם מה לעשות, נכון? בבקשה הביתה. זה לא הצגה וזה לא קולנוע. זה אנשים שגרים פה, וחיים פה.

יגאל גורן: בעוד בני המשפחות ההמומים מהרס בתיהן עסוקים בהצלת שארית רכושן, צובאים סביבם מאות סקרנים, שהגיעו לכאן מקרוב ומרחוק, וידיהם של אנשי המשטרה והביטחון קצרו מלהושיע.

איש כוחות הביטחון: חבר'ה, בפעם המאתיים, תפסיקו, אתם רק מפריעים לנו.

יגאל גורן: אתה גר כאן?

איש: ההורים שלי גרים פה, כן.

יגאל גורן: תגיד לי, ואיך אתה מתייחס לתופעה הזאת של כל ההמונים שבאים לראות את מה שקורה כאן?

איש מהרחוב: אני חושב שהם באים גם לבזוז פה, ולא רק להסתכל. הם רק מפריעים, וגם בלילה היה פה התקהלות גדולה מאוד, ואני חושב שזה ממש הפקרות.

יגאל גורן: אנשי ביטחון דיווחו לנו היום על ניסיון אחד, לפחות, של גורמים פליליים לנצל את האסון, כדי לבזוז רכוש מתוך הבתים הפרוצים. אבל עיקר הבעיה, הן ההפרעות הקשות שגורמים מאות הסקרנים לאנשי ההצלה, החילוץ והשיקום, שהיו טרודים באתר מאז נפילת הטיל אמש.

שוטר: אזרחים יקרים, מי שאין לו מה לעשות פה שיעזוב את המקום. תודה רבה.

יגאל גורן: איך היית מתאר את ההתנהגות של הציבור כאן מהרגע שהיה האירוע?

מרואיין: מבחינה אחת, מצוין, מבחינה שנייה, על הפנים. מבחינה מצוין, שלא היה בפאניקה. גם אלה שנפגעו התפנו וזזו הצידה. מבחינת סקרנות, עובר כל גבול".

יואב: אני פשוט כבר יודע מה חלוקת התפקידים בינינו, את מבינה?

שיר: מה?

יואב: את הולכת להגן על הסקרנים, ואני אצטרך להגן על הממסד ולצאת עוד פעם בומר.

שיר: דווקא לא.

יואב: הופה.

שיר: דווקא מה שרציתי להגיד זה שיש את האלה, כאילו בהתחלה חשבתי, לבזוז, מי יבוא לבזוז? ואז אמרו, לא לא. באו לבזוז. וחשבתי, את מי שבוזז, אני עוד יותר מבינה.

יואב: (צוחק) יופי…

שיר: לא, אני בחיים לא אעשה את זה.

(שניהם צוחקים)

יואב: אני לא מגנה על הסקרנים. הגנבים לעומת זאת, הבוזזים…

שיר: לא, לא. אני לא מגנה על הבוזזים, אני פשוט אומרת, יש כאן איזשהו משהו שאני מבינה, הם אומרים, אני רוצה רכוש, אני הולך, לוקח.

יואב: כן.

שיר: אני מבינה, אני לא מזדהה, אני מבינה. סקרנים, מה הם רוצים?

יואב: לא!...

שיר: הם רוצים להיות ליד המוות? הם רוצים להיות ליד הסכנה?

יואב: לא… לראות…

שיר: הם רוצים לראות איך זה… למה? אני גם לא מבינה אנשים שמאטים ליד תאונה.

יואב: הגיע צינור מתכת מעיראק לארץ ישראל.

שיר: נו?

יואב: לא מעניין? מגיע… יש… רואים את הקטנים האלה, את הכנפנועים האלה, בסוף, שזה ככה יוצא מהאדמה, כמו בלוני טונס…

שיר: כן.

יואב: זה מגניב ויוצא עשן כזה… מכתש, רואים כזה מכתשון קטן.

שיר: לא מעניין אותי.

יואב: אני לא אגיד לך שאני אצא מהבית בגלל זה…

שיר: לא הגיעה רשת המבורגרים מאמריקה, שאני רוצה זה… זה לא מעניין אותי. למה שזה יעניין אותי?

יואב: לא, יש פה, יש טיל. לראות טיל, יש בזה משהו מגניב. אני לא אצא מהבית בשביל זה, אבל לא… אני לא מדבר על זה ממקום של שפיטה. להפך, אין בי את המוטיבציה. אני צריך כוחות לצאת מהבית.

שיר: אתה אומר, שזה בעצם אתה שמעריך את הסקרנים.

יואב: בדיוק!

שיר: על המוטיבציה שלהם.

יואב: בדיוק! כל הכבוד לכם שיש לכם את התשוקה הזאת, לצאת מהבית ולחזות בפלא הזה.

שיר: זה כמו, אבל, שבדור שלנו אומרים שאנשים פחות מקיימים יחסי מין. באמת, זה בדיוק אותו דבר.

יואב: הם גם פחות הולכים לראות טילים.

שיר: כן, כן, בגלל שיש לנו את הכל באינטרנט, טיל באינטרנט, אנשים אחרים מקיימים יחסי מין באינטרנט. יש לך את הכל באינטרנט ואתה לא יוצא מהבית. אתה לא מריח את הדשא, אתה לא מריח את הטילים.

יואב: זה לא שהסקרנים נעלמו מחיינו. אני חושב שגם עכשיו עם ה… יש עדיין את התופעה הזאת, לא?

שיר: ואתה יודע, מי באמת באולפני החדשות, מי תמיד אנשים שמגיעים לראות, לפחות בחורים שראיתי שהגיעו לראות פיגועים?

יואב: נו?

שיר: חרדים. מי שאין להם אינטרנט.

יואב: מעניין מאוד, יפה, איזה תיאוריה חזקה.

שיר: אהבנו.

יואב: אהבתי מאוד. אולי את יכולה לקבל כמה נקודות זכות על זה?

שיר: איפה?

יואב: באיזה אוניברסיטה? לכי, תזה…

שיר: פשוט ללכת ולבקש נקודות זכות?

יואב צוחק: תתני ת'תזה, זה ממש מסתדר.

שיר: אני יכולה להמיר אותם אחר כך?

(יואב צוחק)

שיר: סתם, תכל'ס, יש לי כל כך הרבה רעיונות לתזות.

יואב: רגע, מיד תספרי לנו על זה, אבל זה ספציפית בחוג לסקרנים, בפקולטה למדעי החברה.

טוב, אנחנו עושים קצת רומנטיזציה למלחמה, אבל רגע ניכנס לפרופורציות. במלחמת המפרץ מתו שלושה אזרחים ישראלים ישירות מפגיעת טיל סקאד והוכרזו יותר מ-70 חללים נוספים בארץ, שרובם מחנק כתוצאה משימוש במסכה או מהתקפי לב.

אחת הבעיות הנפוצות במלחמה הייתה שימוש לא נכון במזרק האטרופין, שהיה אמור לעזור במקרה של פגיעה מגז כימי. אז אנחנו עכשיו נשמע דיווח של משה נסטלבאום, מתוך משדר חדשות מיוחד, ב-18 בינואר 1991, באולפן דוד גלבוע:

[הקלטה מהשידור] דוד גלבוע באולפן: "בבתי החולים בגוש דן, טופלו היום רבים רבים, שהשתמשו, שלא לצורך במזרקי האטרופין. לאחר הטיפול הם שולחו לבתיהם. אנחנו חוזרים ומבהירים, השימוש במזרק צריך להיעשות רק על פי הוראה מפורשת של מפקדת ראש הג"א. אנחנו עכשיו נצפה בכתבה על כל מי שנפגע וטופל היום בבתי החולים. הנה הכתבה של משה נסטלבאום:"

משה נסטלבאום משדר מבית החולים: "יש מי שעושה שימוש במזרקי האטרופין גם כשאין צורך בכך ונזקק לקבלת טיפול בבתי החולים. כל היושבים כאן השתמשו במזרק האטרופין שבערכת החירום, מבלי שווידאו תחילה אם יש הצדקה לכך. לבית החולים איכילוב בתל אביב הובאו היום כמה עשרות אזרחים שסבלו מהתייבשות בעקבות ההזרקה. אף לא אחד מן היושבים כאן עיין בעלון ההדרכה המצורף לערכת המיגון לפני שלחץ על המזרק.

כוחות ההצלה נאלצים לטפל בעת חירום לא רק בנפגעי התקפה כימית, אלא גם באזרחים שאינם קוראים את ההוראות כנדרש. בין האזרחים שקיבלו כאן טיפול רפואי, הרבה עולים חדשים שאינם בקיאים בשפה העברית. כדי לפתור בעיות כדוגמת הזרקת אטרופין שלא לצורך, הקימה מפקדת ראש הג"א, מרכז מידע שאליו מתנקזות במשך כל שעות היממה פניות של אזרחים. הטלפניות האלה נותנות מענה לאלפי שאלות המופנות אליהן. היום נשאלו גם שאלות רבות באשר לשימוש במזרק האטרופין.

רופא: ראוי להזכיר כאן שסימנים של פגיעת גז עצבים הם סימנים ברורים מאוד, כגון, דמעות מוגברות, ריבוי של רוק, דופק מוגבר, לחץ בחזה. אלה הם סימנים מעידים של פגיעת גז עצבים. אנחנו לא מניחים שבחדר אטום, כאשר אנחנו מוגנים במסכה תקינה, כפי שאנחנו מנחים, יש סיכוי שגז עצבים יפגע באדם. לכן צריך לשקול היטב ולהימנע ככל האפשר מהזרקה לא נדרשת של מזרק אטרופין".

יואב: אני לא מזריק אטרופין. אני, העיניים שלי יצאו מהחורים מהגז, אני לא מזרק אטרופין.

שיר: אני לא שוללת…

יואב: אוקיי…

שיר: אבל אני אוהבת לעשות אביוס לתרופות מרשם.

יואב: (צוחק) אוקיי…

שיר: כי אני חושבת שאם מלחמת המפרץ הייתה עכשיו, כאילו אתה יודע… יש את הספר "שירת הסירנה"...

יואב: אוקיי.

שיר: הספר היפה שכתבה עירית לינור, והיא אמרה, נעשה קומדיה רומנטית במלחמת המפרץ בניינטיז, וזה נורא ניינטיז, זה ספר… רעיון מדהים. אני לא מבינה למה היא לא המשיכה לכתוב ספרים מקסימים כאלה במקום מה שהיא עושה עכשיו. ואני חושבת שאם זה היה עכשיו, כאילו בתל אביב, אנשים היו כזה (קולות של הרחה) מה זה, אחי?

יואב: (צוחק) מסניפים אטרופין.

שיר: זה אטרופין, אחי. אתה עושה את זה, אתה עף. מה, זה ברור שהיה אביוס באטרופין. כאילו, אני לא מבינה איך הם לא עשו את זה. אם עכשיו יש, אם מחלקים אטרופין עכשיו, באמת, תפתח שעון, עד שמישהו אומר, מה יקרה לי? (יואב צוחק) ואם אני אשים מוזיקה, וקצת יין אדום, וקצת אטרופין, מה? נשמע פאן.

יואב: אני כל כך שונא שאתה הולך לאיזה בר, ויש תור ענק לשירותים, ואז אתה מבין שיש שם שני חבר'ה שפשוט מזריקים אטרופין. זה פשוט משגע אותי, כאילו. יאללה, צאו משם כבר, הבנו, אתם מגניבים, יאללה, מגניב. טוב, אז זה היה את העניין עם האטרופין, אנשים הזריקו לעצמם, לפעמים בצדק, לפעמים שלא בצדק. היה איזה שיר משהו עם, אה, את זה אני זוכר מהצבא.

שיר: מה?

יואב: אני מקווה שזה עובר צנזורה.

שיר: נו?

יואב: כשצריך להזריק אטרופין, אז הצהוב...

שיר: האפור למעלה והשחור למטה…

יואב: רגע, זה אפור ושחור, זה לא צהוב וירוק? ואז ירוק זה דשא, וצהוב זה שמש?

שיר: אני שמעתי על אפור ושחור, אפור זה שמיים, ושחור זה אספלט.

יואב: אפור זה שמיים ושחור זה אספלט?

שיר: אם זורקים טילים, ואתה צריך להשתמש, השמיים כנראה אפורים. כנראה שזה לא שמיים בהירים וכחולים.

יואב: תשמעי, הרבה יותר קל, אני חושב דשא ושמש.

שיר: חד משמעית!

יואב: אני מקווה שאני אקבל את הצבעים האלה.

שיר: אבל זה הצבע של המזרק.

יואב: אבל אולי זה גם לא טוב לעיוורי צבעים, את אומרת. צריך שחור ואפור.

שיר: לא חשבתי על זה.

יואב: וגם בגלל, שאני מזכיר, זה היה ב-91', לחלק עדיין היה כאילו, טלוויזיות בשחור לבן.

שיר: עדיין לא היה צבעים…

יואב: מלחמה, שיר… מלחמה מביאה לפעמים לדילמות מוזרות. (שיר צוחקת) למשל, מה יעשו בעלי הזקנים, כשהם צריכים לשים את המסכה? שזה לא יתלוש להם.

שיר: נשמע מאוד כואב להם.

יואב: שזה לא יתלוש להם את הזקן. אני בתור מישהו שיכול לגדל שיער פנים, אך בוחר שלא לעשות כך…

שיר: וואי, למה אתה בוחר שלא, באמת?

יואב: כי אני לא באמת יכול לגדל.

שיר: למה?

יואב: לא באמת, אני קצת שיקרתי ותפסת אותי. ממש ככה, תוך שנייה…

שיר: מה זאת אומרת?

יואב: יוצא לי כזה, יש מרווחים. יש מרווחים שהם גדולים מדי…

שיר: די…

יואב: כדי שגבר בגילי יסתובב עם השיער מחוץ ללחיים.

שיר: וואו.

יואב: כן, כן, כן. פה אין לי, לא מתחבר.

שיר: אבל יש הרבה שאין להם.

יואב: מי שרוצה שיסתכל, יש וידאו. מה?

שיר: יש הרבה שאין להם פה והם מגדלים.

יואב: והם טועים?

שיר: אה, באמת?

יואב: הם עשו טעות חמורה… שוב, השאלה באיזה שפע. אצלי גם אין צפיפות. שוב, אני תוהה כמה להמשיך להשפיל את עצמי פה, אבל אין לי, אין לי.

שיר: זה לא משפיל, בגלל שאני בת, ומבחינתי, לא להיות צעיר זה תמיד יהיה דבר קוקטי. אתה מבין?

יואב: לא לגמרי. אני צריך לגגל בדיוק מה קוקטי אומר, אבל בסדר גמור…

שיר: כאילו, חינני, אלגנטי.

יואב: לא, בסדר גמור. אבל הייתי שמח… כן, הייתי להיות קצת חוטב עצים, כן? ברור עכשיו, הייתי רוצה את מודל הגבריות הזה לאמץ כלפי עצמי.

שיר: מעניין.

יואב: בסדר. למרות שיש אנשים שאתה ממש רואה עליהם שהם מגדלים זקן רק כי הם יכולים, אבל לא כי זה, כי הם צריכים. את מבינה מה אני אומר?

שיר: מה זה כי הם צריכים? מי צריך זקן? מי שיש לו פימה?

יואב צוחק: לא. חוטבי עצים צריכים זקן. אנשים, אנשים שהם באמת גבר אלפא ויש אנשים שנראים כמו גבר האלפא, אבל הם סתם נחמדים. הם לא צריכים זקן. הם צריכים להגיד, חבר'ה, אני ממש נחמד.

שיר: הכנתי פיתות, הכנתי עוגה לכל השכנים, מי שרוצה, בקומה שנייה מוזמנים.

יואב: אז לא רק גברי האלפא מגדלים זקן. הנה קטע מכתבה של מיכאל טוכפלד על שימוש במסכות אב"כ בציבור החרדי מתוך יומן בוקר, 2 באוקטובר 1990:

[הקלטה מהשידור] מיכאל טוכפלד: ההודעה על חלוקת מסכות הגז תפסה את הרחוב החרדי בעיצומן של ההכנות לחג הסוכות. אולם בין בניית הסוכה לבחירת ארבעת המינים, בכל זאת נדרשים לבעיה, אם חלילה נאלץ להשתמש במסכות הגז, מה יעשו בעלי הזקנים? שכן השחתת הזקן אסורה על פי ההלכה, אך מאידך גיסא, המסכה צריכה להיות צמודה היטב לפנים, ללא חציצה של זקן. השאלה היא, האם פיקוח נפש דוחה זקן? יצאנו לבדוק מה אומרים על כך בעלי הזקנים בחוצות ירושלים:

מרואיין: "אלוהי מסכה לא תעשה לך". אנחנו לא מאמינים במסכות. אני לא מתכונן לזה.

מיכאל טוכפלד: אבל יש עניין של פיקוח נפש. אתה יודע, רבנים פסקו שיש עניין של פיקוח נפש.

מרואיין: בירושלים לא יהיה שום דבר. אני יש לי ביטחון מלא שבירושלים לא יהיה שום דבר.

מרואיין נוסף: אם יהיה בעיה של פיקוח נפש, התורה אומרת שמותר להוריד את הזקן. אבל עד שאתה לא בטוח שזה יהיה פיקוח נפש, אני לא מוריד את הזקן.

מיכאל טוכפלד: איך אתה תדע?

מרואיין: אם הרבנים יפסקו שצריך להוריד, אני אוריד.

מיכאל טוכפלד: זאת אומרת, אתה תחכה עד שרבנים יבואו ויגידו שעכשיו צריך להוריד את הזקן.

מרואיין: בודאי. שהרב יוסף, שהוא גדול הדור, הוא יגיד לנו שצריך להוריד את הזקן במקרה חירום, אנחנו נוריד את הזקן.

מרואיין נוסף: נסתדר, נסתדר עד אז.

מיכאל טוכפלד: אתה תוריד את הזקן?

מרואיין: אני לא מאמין.

מרואיין נוסף: אם הרבנים יפסקו, ויחליטו שכן, אנחנו נגלח, ודאי. מה שהרבנים יפסיקו, זה מה שנעשה.

עוד מרואיין: מה אני אומר? זה לא טוב. זה מראה שהמצב כנראה מחמיר. אבל אומרים שפתרו גם את הבעיה הזאת, אומרים שיש גם מסכות שפותרות גם את הבעיה הזאת, ככה כתוב בעיתונים החרדים. קראתי שיש איזו… התקינו מסכה כזאת, שמתאימה, מתאימה לאדם שיש לו זקן.

מרואיין נוסף: יש פסיקה של הרב אליהו, שאפשר להוריד זקן.

מיכאל טוכפלד: וזה מה שתעשה?

מרואיין: בהחלט.

מיכאל טוכפלד: איך אתה תרגיש אם תצטרך להוריד את הזקן?

מרואיין: אם שומעים לרבנים, אז עושים הכל עם בלב שלם ושמחים.

יואב: תראי, אני רגע רוצה לייצג את הצד של החרדים.

שיר: כן, כי צברתי בטן מלאה תוך כדי הסינק.

יואב: את נגדם?

שיר: אני לא נגדם, אני פשוט אומרת: אם אתם מאמינים באלוהים, אז לא צריך מסכות, אז בשביל מה צריך? אם אתם מאמינים שאלוהים שומר עליכם ואתם מתפללים, מה אתם פונים למדע בשביל שיציל אתכם? באמת?

יואב: לא.

שיר: או מדע, או אלוהים. אתם לא…

יואב: הם לא אומרים שלא צריכים, הם רק אומרים, במקרה של פיקוח נפש. ונשאלת השאלה, מתי זה פיקוח נפש? אבל רגע, לא את זה רציתי להסביר.

שיר: אוקיי.

יואב: רציתי להגיד שזה קצת מוזר. בואי תראי, מלחמת המפרץ, הם צריכים להוריד זקנים.

שיר: אוקיי.

יואב: קורונה, אסור להם להיות בבית כנסת. איכשהו כל האירועים האלה… פתאום יהיה לנו עכשיו רעידת אדמה, כולם חייבים להוריד את הכיפות, אסור שטריימל, אסור שטריי… תפילין? תפילין ברעידת אדמה?! (צועק) מה, השתגעת? כאילו איכשהו זה פתאום...

שיר: הולכים לעשות על זה כתבה באתר כיפה, אתה משוגע. (יואב צוחק) הם הולכים לפרסם את זה: "יואב רבינוביץ': כל החרדים צריכים להוריד את הכיפות, עוד מעט יהיה רעידת אדמה בגללכם". זה הולך להיות אייטם. אני הולכת לקבל פוש מאתר כיפה, אליו אני מנויה.

יואב: אני רק אומר, אם אתם שמים ציצית, לא פלא שנופל מטאור. סתם. כאילו זה תמיד, זה תמיד איכשהו מתנגש בהם, אז אני לא טוען שהם מביאים את זה, להפך, אני אומר שעושים להם דווקא. אני אומר ש… שפתאום באים אליהם ואומרים: אתם לא יכולים להיות כבר חרדים כי… איזושהי סיבה כזאת גדולה וזה. כולם צריכים לרדת למקלטים. ואגב, מי שחרדי, די. כאילו, מה? מה?

שיר: קודם כל, הקורונה עם ההתקהלות, זה גם היה בחדרי כושר, זה גם מאוד פגע בנו ההומואים, בדיוק כמו שזה פגע בהם.

יואב: כן.

שיר: דבר ראשון.

(יואב צוחק)

שיר: דבר שני, אני לא… זה.

יואב: לקח לי…

שיר: מה?

יואב: הייתי צריך לחבר, ואז הבדיחה התפרצה לי בראש.

שיר: אבל זה פשוט… אני לא מבינה, אני לא מבינה. כי מצד אחד אתם אומרים: אלוהים, הלכה, אנחנו לא רוצים… העולם הזה, הזמן שלו, המודרניות הזאת, המודרנה, היא לא נוגעת לנו ואנחנו רוצים להיות בכוך שלנו, להתפלל, ואנחנו… אתה יודע מה? ואני כאילו אומרת, בסדר, אתם מאמינים בזה? בסדר. אבל פתאום אומרים להם: אתם שומעים, לפי המדע, אתם פשוט חייבים להשתמש במסכה הזאת, ואז פתאום הם יורדים לכאפה, ואומרים, אה, לא, אם צריכים מסכה, זה במקרה של פיקוח נפש… מה זה פיקוח נפש? פיקוח נפש, זה באמת הדלת האחורית, שדרכה הם בורחים לזרועות המדע, שיציל אותם.

יואב: אבל ראית שבסוף, רובם בעצם אמרו: תקשיב, מה שהרב שלי אומר, אני עושה.

שיר: נו, כן…

יואב: כלומר, הם לא באמת נותנים תימוך מדעי, כלומר, כל מה שהם אומרים, זה בכלל עובר דרך המסננת הזאת של הרב. כלומר, זה בכלל עניין כזה… היררכי כזה.

שיר: הייתי שמחה, הייתי שמחה להאמין ככה במשהו. אין לי… הייתי באמת שמחה.

יואב: דניאל הגרי. אני הצעתי לך בפרק הקודם, מי שהאזין, ואם לא הורידו את זה בעריכה.

שיר: לא, אבל הייתי שמחה, אתה יודע, תכלס, מה אני אומרת בעצם? הייתי שמחה להצטרף לכת בסוף, זה הרגש שאני מרגישה.

יואב: לא… כת זה…

שיר: אבל כת נחמדה, הייתי רוצה להצטרף לכת נחמדה. פשוט אין דבר כזה, אין מוצר כזה.

יואב: לא, אני חושב שכאילו, יכול להיות משהו כזה שזה נחמד? חלק מהעניין זה שכאילו...

שיר: לא, כי הם מפקיעים ממך את כל הכוח. הייתי, ואתה לא יכול, אם אתה רוצה ש...

יואב: אולי, אבל זה רעיון, כאילו פעם ראשונה מישהו יבוא ויגיד לך, תעשה רק מה שאני אומר לך.

שיר: ואני לטובתך...

יואב: אבל, ובאמת כאילו, כל היום אני אהיה כזה הכל קול, הכל בסדר, כאילו, לא יודע אם זה יכול לעבוד.

שיר: אבל הטענה היא, שנפש האדם לא מסוגלת להיות בפוזיציה הזאת להרבה זמן, בלי שאתה אומר לו, תדחוף מהדק לתחת (יואב צוחק). תצלם את זה, תשלח תפוצת יחידה.

יואב: תגידי, שיר, אני יכול לשאול אותך שאלה?

שיר: בטח.

יואב: את ראית…

שיר: בגיל 19 (יואב צוחק).

יואב: את ראית את החיילים שכותבים כתובות על פגזים לפני שמפגיזים איתם?

שיר: כן.

יואב: גם בשיר "חרבו דרבו" העניין הזה מוזכר. ואפילו הנשיא בוז'י הרצוג, בכבודו ובעצמו, צולם כשהוא כותב על פגז. הדבר הזה, אגב, לדעתי הופיע בהאג, אני צודק, אני טועה?

שיר: כן, כן.

יואב: מתברר שזה לא עניין חדש. כן, כן. לא אנחנו המצאנו את זה, היהודים…

שיר: די!

יואב: למרות שחשבנו. הנה קטע ממהדורת הבוקר, 1 בפברואר 1991, מגיש דוד גלבוע:

[הקלטה] דוד גלבוע: אנחנו עוברים לשולי המלחמה הזאת, שולי מלחמת המפרץ. יש גם הומור של מלחמה, אחד מביטוייו, כתובות אישיות, סיסמאות שמשרבטים החיילים האמריקנים על הפצצות המוטענות על מטוסים. רשת ה-CBS מדווחת על כך מסעודיה:

President George H. W. Bush: "We have not been tracking Mister Saddam Hussein for the purpose of targeting him. We are not in the business of targeting Saddam Hussein. were not gotten into business of trying to track him down into an individual location and then strike that location”.

CBS Anchor: That is what they say in Washington but out on the flight line they know better. The bombs are addressed personally. “Good morning Mister Saddam”, “To Saddam with love”, “To Saddam - put this fire out - from the north Syracuse volunteer fire department”’, it’s personal all right. One of these inscriptions even says: “it's personal”. and now saddam hussein - for all you do, this bomb is for you”.

שיר: זה מעניין, בגלל שכאילו אתה אומר: פה, זה באיזה שהוא אופן אישי, הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא אישי. כי אתה באמת מרגיש חרדה ואתה מרגיש מאויים על חייך. או יותר גרוע מזה - מישהו שאתה מכיר נרצח או… זה סכסוך שנמשך הרבה שנים, פיגועים. סביר להניח שאתה הרגשת על בשרך את תוצאות הסכסוך, בין אם בצורת חרדה ובין אם בצורת מישהו שבאמת נפגע. אז כשכאן כותבים על פגזים לחמאס, בטח אחרי השביעי באוקטובר, אני מבינה את הסנטימנט.

מעניין אותי מה דחוף לאמריקאים האלה שמה לכם ולסדאם? מה לכם? ג'ורג' בוש אני מבינה, אתה רוצה את הנפט, מאה אחוז. שוב, אני אוהבת להבין את האינטרסים. אני לא שופטת, רק אוהבת את ה… רוצה לבזוז? סבבה. אתה רוצה את הנפט? הבנתי.

מה יש לחיילים אלה לשנוא את סדאם?

יואב: את יודעת, זה מצחיק כי אני חשבתי על זה בדיוק מהמקום ההפוך של האישי כאילו, שהרי אצלנו, מה הטענה נגדנו עכשיו שמציירים על פגזים וכשבוז'י מצייר על פגזים? שכאילו, אנחנו לא עושים את זה אז ממוקד באופן צבאי, אלא מופעלים מאיזשהו יצר של נקמה. כלומר, אנחנו גם לא יורים באופן ממוקד, אלא באופן חסר אבחנה, כי אנחנו מאחלים לתושבי עזה וכל מיני דברים כאלה. הכתובות אצלנו הן באמת נגד החמאס, נגד תושבי עזה, כל מיני כאלה. אבל החיילים של... האמריקאים רק רשמו דברים נגד סדאם, שזו מטרה צבאית לגיטימית. כלומר, אנחנו לא יכולים לבוא אליהם ולהגיד, גם אתם מציירים על טילים. הם יבואו ויגידו לנו: כן, אבל הוא מטרה לפי חוקי המלחמה, אמנת ג'נבה וכו' וכו' וכו'.

שיר: אני חושבת שהם פשוט מכירים רק את סדאם.

יואב: ברור.

שיר: אז זה יותר… הם לא מכירים עוד עיראקים, הם לא יודעים איפה הם… הם אפילו לא יודעים מה זה בגדד. אני חושבת שהם מכירים רק את סדאם וגם, אתה יודע מה? אחרי מה שקרה, יצר נקמה, צריך להפריד בין הדברים: יצר נקמה, מותר להרגיש. אין בעיה, מותר להרגיש נקמה. הם גם התחילו איתנו, הם יודעים שאנחנו יותר חזקים. מה, זה חדש לכם שיש לנו חיל האוויר?

יואב: אה… זה ב… אני גם לא חושב שזה כזה נורא לצייר על טיל. קצת מורל, הכל בסדר.

שיר: תלוי מי, תלוי מי. בוז'י, לדעתי, באמת… תגדל קודם זקן מלא ואז תצייר על...

יואב: לא, דווקא… הוא כתב שם איזה מין משהו כזה של...

שיר: מייחל לשלום, מייחל… (שניהם צוחקים) מייחל לעתיד משותף לשני העמים.

יואב: (מנסה לחקות את בוז'י בקול דק) "פנינו לשלום…" מה את אומרת? זה החיקוי השני שלי, חוץ ממתי כספי. "פנינו לשלום…"

שיר: אני פייר… לא זוכרת כל כך…

יואב: לא, לא טוב כל כך.

שיר: איך הוא נשמע. בוז'י.

יואב: זה היה גם חיקוי לא טוב. (ממשיך לנסות לחקות את בוז'י) זה בסדר?

שיר: הא, זה דומה. כן.

יואב ממשיך בקולו של בוז'י: זה פנינו לשלום…

שיר: אני רוצה להגיד שהיצר להרגיש זה בסדר, אבל סביר להניח שמי שאומר להם איפה לזרוק את הטילים, הוא כנראה לא מונחה על ידי יצר נקמה, בגלל שהוא צריך למצוא נ"צים וכל מיני חרא כזה…

יואב: ברור.

שיר: שאתה לא יכול לנקום כשאתה מחפש נ"צ. אתה... זה לא איך שזה עובד.

יואב: לא, הם...

שיר: הם לא עושים קולולוש וזורקים טילים על כולם.

יואב: הם שכלתנים לגמרי.

בספר "לוחמה פסיכולוגית", שאני לא זוכר של מי הוא, שזה לא בסדר מצידי, נכתב שם שהעיראקים ניסו להשפיע על החיילים האמריקאים עם כל מיני מסרים של לוחמה פסיכולוגית, כמו שעכשיו החות'ים עושים לנו בטוויטר, ואז הם היו רושמים שם דברים כמו… הם כאילו היו עושים את זה, אני חושב, או בעלונים או בקולות, אני לא זוכר, אבל הם היו אומרים שם דברים כמו: "אשתך עכשיו בבית עם באגס באני. או עם בארט סימפסון", כאילו דברים כאלה, כי הם… כאילו לא הבינו את הראש האמריקאי.

שיר: זה הדבר הכי מצחיק בעולם. אני מקווה ש… הייתי באמת משלמת על זה בשוק הפשפשים טוב, כסף יפה, על עלון של "אשתך עכשיו מזדיינת עם באגס באני" (יואב צוחק).

יואב: אפרופו להזדיין עם באגס באני, הקטעים האחרונים שנשמע הם מתוך ראיון עם הסקסולוגית רות וסטהיימר. היא באה לארץ בזמן המלחמה כדי לתמוך באזרחי ישראל. עכשיו רגע, אני כבר רוצה לעצור ולהגיד: (יואב צועק) רות, איפה את עכשיו?! מה, את בת 95?! זה התירוץ שלך?! ברק בן 87, הולך להגן עלינו בהאג! איפה את?!

שיר: תכל'ס, הייתי שמחה לשמוע…

יואב: (ממשיך לצעוק) אנחנו צריכים לעשות סקס במלחמה אבל לא יודעים איך!

אז היא במלחמת המפרץ הגיעה כדי לתמוך באזרחי ישראל, לייעץ בנוגע לאינטימיות בחדר האטום. כי היינו צריכים שתעזור לנו, תיתן לנו עצות על סקס בזמן שיורים עלינו טילים כימיים. זה מה שהיינו צריכים. אז איפה היא עכשיו?!

זה מחדשות הבוקר, הקטע הזה. מהדורת הבוקר, 6 בפברואר 1991 מגיש מנשה רז:

[הקלטה] ד"ר וסטהיימר: "בזמן לחץ, יכול מאוד להיות שגם יהיו בעיות בין הזוג. ואם יש בעיה, לא לעשות מזה טראסק גדול כזה, אבל להגיד, בוא נרגע, בוא קודם נראה שכל הזמן הזה יעבור, ואז, אם יש בעיה, נלך ונדבר על זה. בזמן ש… מרגישים מאוד בלחץ, יפה מאוד קצת לנגוע באחת בשני. אני לא אומרת שלקיים יחס מין, כי זה עוד יכול לשים יותר לחץ, אבל לדבר אחד עם השני. ולהגיד לבן זוג, כשכל זה יעבור, שיהיה שקט, בואו נלך לאילת. נעשה לנו וויקנד, נעשה לנו שבת, שאנחנו נשאר במיטה.

מנשה רז: שבוע של שכרון חושים.

ד"ר וסטהיימר: כן.

מנשה רז: במילים אחרות, מה שבעצם את אומרת, שהחדר האטום הוא לא בדיוק השראה לסקס?

ד"ר וסטהיימר: בהחלט לא. אבל לנגוע באחד בשני, ולתת לאחד לשני, את תשומת הלב, ואת הידע, שבן זוג ישנו כאן, ושלא לבד. אני מאוד מאוד עצובה על כל האנשים שלבד היום. כי אני עכשיו הייתי לבד שתי לילות, בבית מלון, וזה הרגשה שמאוד בודדים".

יואב: אה, גברת, את לא תגידי לי איך לקבל השראה וגירויים מהחדר האטום, כן או לא?

שיר: האמת שבאמת במלחמה הזאת, אז היה על זה גם כתבה, כמובן בהארץ, ואמרו שיש כאלה שזה עושה להם את זה. שאנשים כאילו הם לא מיניים, לא חרמנים וזה, ויש כאלה שזה עושה להם את ההפך.

יואב: אוקיי.

שיר: שהם עוד יותר. ואני חושבת שזה צריך להיות תמיד פינה בחדשות בוקר.

יואב: מה, איך אני לטפל בבעיות בזקפה?

שיר צוחקת: כאילו… פשוט כאילו שמישהו ידבר בתוכנית בוקר גם, היו כזה, אה, אוקיי, ואיך… היום קצת גשום, זה עלול להשפיע, אני כאילו חושבת פשוט שזה דבר שהייתי רוצה לשמוע עליו.

יואב: (פורץ בצחוק) בכלל, שהכל יהיה מהזווית הזו. איך זה יכול להשפיע על האונות שלי?

שיר: פשוט שתהיה פינה, פשוט שתהיה פינה כזאת. זה לא מדובר לדעתי מספיק. וגם זה כל כך נחמד שאישה מבוגרת מדברת איתך על סקס.

יואב: נכון.

שיר: זה כל כך מרגיע. יש לי רק דברים טובים לומר על זה, יש לי רק, באמת… היא צריכה להיות בכל ה… למה היא לא איתנו עכשיו?

יואב: לא, אבל היא גם נורא… מה? חדר האטום, חבר'ה, יש שם סלוטייפ. מה? יש אה… יש תחושה, יש תכונה, לא רק אני… זה, להפסיק? יש תחושה קריפית בחדר? כאילו… תגידי לי לעצור (נקרע מצחוק).

שיר: אני חושבת שזה מקסים. אני חושבת...

יואב: ככה זה כשאני מיני, זה ככה, ככה אני מיני, זה רק לאלה שרואים את זה בוידאו. (מחקה את עצמו בקול טיפשי) "אאא…יש סלוטייפ?".

שיר: אני לא יודעת, הידיים שלי רוצות להוריד חולצה אבל…

(שיר ויואב נקרעים מצחוק)

יואב: הפעלתי את הקסמים שלי. אה טוב, אבל תודה רבה, תודה רבה לרות. איפה היית אומרת במדרג הסטארשיפ היהודי העולמי, זה מול סיינפלד עכשיו?

שיר: וואו, מה זאת אומרת? כאילו, איזה מקום…

יואב: זאת אומרת מה יותר גדול? מה יותר ביג?

שיר: ברור שסיינפלד.

יואב: אבל רות, היא הייתה, היא כזה בשיאה, אז היא כזה מן כוהנת… כאילו, סיינפלד בסדר, המציא את הקומדיה מחדש. אבל רות הייתה הראשונה שדיברה על… אפילו, אני לא יכול להגיד אפילו!

שיר: אני אגיד לך מה, סיינפלד חד משמעית יותר מפורסם, יותר מצליח, יותר עשיר, יותר הכל. מי הייתי רוצה לשבת איתו ולהתמסטל? חד משמעית רות. סיינפלד תעוף לי מהבית, תחזור, לא, זה לא הכתובת, מי גר פה? החלפתי טלפון, לא מזהה שיחות.

יואב: טוב, אז זאת הייתה רות, אבל אנחנו לא סיימנו איתה. אנחנו לא סיימנו איתה…

שיר: תודה לאל.

יואב: היינו רק באמצע. יש לנו עוד קטע שלה שאנחנו רוצים לשמוע, מנשה רז מבקש ממנה עוד עצות. מנשה אתה שובב…

[הקלטה] מנשה רז: "אני מוכרח לומר לך משהו: יש לי חבר…

שיר: (קוטעת את ההקלטה) "יש לי חבר…"

[ההקלטה ממשיכה] מנשה רז: "בטח כולם אומרים לך ככה, יש לי חבר.

ד"ר וסטהיימר: (בהומור) נכון. עם חיוך כזה.

מנשה רז: יש לי חבר שאומר שדווקא בזמן מתח ודווקא בזמן חרדה, סקס זה אלטרנטיבה מאוד מוצלחת.

ד"ר וסטהיימר: בגלל זה, אם היחס טוב בין שניהם, גם לאישה, יפה מאוד לקיים יחס מין. לא בחדר, שצריכים לחכות להפסקה.

מנשה רז: לא בחדר האטום.

ד"ר וסטהיימר: לא. אבל… אולי במשך היום, כי במשך היום יותר שקט, קצת יותר מרגישים שאולי שום דבר לא יכול לקרות.

מנשה רז: יש גם יותר חמצן.

ד"ר וסטהיימר: ואז, בבקשה, לסגור את דלת השינה עם מפתח, וכן לקיים יחס מין, כי גם כאן אומרים אחד לשני: "אני כאן, אני רוצה שתרגיש טוב ואני רוצה שאת תרגישי טוב".

מנשה רז: אבל את יודעת, יש עוד בעיה. הילדים שלושה שבועות לא הולכים למוסדות החינוך.

ד"ר וסטהיימר: זה באמת בעיה. ולמה זה בעיה? מבחינת לחץ. אני הרי אמא, ואני יכולה לתאר לעצמי כמה שזה קשה להיות בבית עם שלושה ילדים, שבדרך כלל הולכים לבית הספר, ועכשיו פתאום מוכרחים לא רק לתת להם לאכול, אבל גם להעסיק אותם. ואני חושבת שכאן בארץ יש משהו פנטסטי. איך שכולם עוזרים אחד לשני בזמן שדברים ככה לא כל כך טובים. אבל אם הילדים בבית ואם יש קצת זמן ואם יש בעל ואישה שיכולים לקיים יחס מין תשלחו את הילדים לשכנים.

מנשה רז: ד"ר רות, אני מוכרח לומר לך שיש לי חבר אחר, שכששמע שאת באה לאולפן אמר לי: תגיד איך אפשר לדבר על סקס בבוקר?

ד"ר וסטהיימר: כן, הו! אתה בתור גבר יודע שהרבה פעמים גבר, ועכשיו מבחינת זאת שלאישה יותר מותר להגיד מה שהיא רוצה, בבוקר זה נהדר. כי ישנו בלילה, נחו, ואחרי זה היום נראה יופי".

יואב: עוד פעם, מה יש לרות וסטהיימר נגד החדר האטום? למה היא כל הזמן אומרת לנו לא לעשות יחסי מין ב… מה זה עניינך?

שיר: תכלס, אני לא יודעת. הוא אולי מתכוונת לא תוך כדי הפצצה. כדי שתוכל להיות ערני אם תצטרך להזריק אטרופין. (יואב צוחק)

שיר: באמת זה הדבר היחיד שאני חושבת עליו.

יואב: זה לא קשור למין, היא רק אומרת חבר'ה תזהרו…

שיר: תהיו אחראים, כן.

יואב: לא, ולא רק זה. גם הקטע עם לנעול את הדלת, היא כאילו יועצת מין ממש בייסיק. אתם צריכים לנעול את הדלת, ורק אז, כן, בסדר, זה… כן, זה לא מיוחד ללחימה.

שיר: אני חייבת לומר שקצת קינאתי באנשים שהיו, שחיו בתקופה הזאת, שזה לא קורה לי הרבה במהלך הקלטת ההסכת הזה "זינוק לאתמול", בגלל שהיום כאילו אף אחד, מי מגיש היום תוכנית בוקר? אני יודעת רק שי גולדן בערוץ 14, מי עוד?

יואב צוחק: ניב רסקין ב-12 וב-13 זה משתנה.

שיר: אוקיי.

יואב: אבל אני צופה רק בכאן 11, בקלמן ליברמן בשידור שלהם.

שיר: אה, נכון. לתאגיד אין בעצם תוכנית בוקר.

יואב: לא, יש להם את קלמן ליברמן ובכאן רשת ב' שמשדרים אותם גם בכאן 11 ואני צופה רק בזה.

שיר: ברור, אבל זה תוכנית רדיו.

יואב: אני מת על קלמן ליברמן.

שיר: היום אתה מדמיין את ניב רסקין… הוא בחיים לא יכול להגיד: "יש לי חבר, יש כאלה, שעושה סקס", כי אתה אוטומטית מדמיין אותו מקיים יחסי... אוטומטית. בשנייה… אני דמיינתי… אני לא יודעת איך מנשה רז נראה ודמיינתי אותו שוכב עם מישהי…

יואב: אני בטוח שהוא נראה ככה…

שיר: בעצם זה שהוא אמר.

שיר: כן, וזה... כאילו, באמת עברנו איזושהי סטריליזציה כזאת, שאתה כזה לא רוצה… אף אחד הוא לא מיני, כולם פה כדי למכור פרסומות.

יואב: למה? אבל היה לך את ה… מה עם הדוקטור דניאל גריי הזה, שתמיד נמצא בתוכניות בוקר, לא?

שיר: אבל הוא מה, מי זה?

יואב: זה ההוא שכמו בועז ביסמוט, רק למיניות.

שיר: כן, אני…

יואב: בועז ביסמוט למיניות.

שיר: הגדרה מושלמת. הגדרה מושלמת, אבל מה הוא אומר?

יואב: שצריך לסגור את הדלת.

שיר: אה, גם הוא עם הדל… הם לא י...

יואב צוחק: מקיימים יחסים… לא לשכוח לנעול את הדלת.

שיר: אבל כאילו אני פשוט חושבת אם כמה ניב רסקין מעורב בשיחה, האם… כאילו בגלל שהיום אתה לא, כולם באמת נורא היו כזה… מיניות… אנחנו לא… זה לא התדר שמשדרים עליו, בטלוויזיה המסחרית בכלל…

יואב: כן.

שיר: וחשבתי, יפה שכאילו הלכת על זה. שזה היה מותר. קינאתי בהם על זה שזה היה מותר, יש בזה משהו הרבה יותר הגיוני והרבה יותר בריא.

יואב: אני כן רוצה להגיד שרות וסטהיימר, דיברנו על זה, היא בת 95, היא מאוד מאוד מאוד מבוגרת היום.

שיר: נכון.

יואב: שם היא כולה בת 62, אנחנו עוד רגע בני 62.

שיר: נכון.

יואב: היא קצת…כאילו היא קצת… זה כאילו תמיד, כמו שאת אומרת עליי רק ב… ב…

שיר: אתה רוצה להגיד שהיא תמיד חרמנית?

יואב: (צוחק) לא, לא! היא פשוט זקנה כבר די הרבה זמן.

שיר: היא זקנה די הרבה זמן.

יואב: בגיל 62 היא לא הייתה צריכה להיות כל כך זקנה.

שיר: אבל אני חושבת שכשאנחנו נהיה בני 50, אנחנו לא נחשוב ש-62 זה זקן. זה כמו שכשאתה בתיכון…

יואב: (צועק) אני לא חושב ש-62 זה זקן… אני חושב שהיא יותר זקנה ממה שהיא צריכה להיות.

שיר: שהיא יותר זקנה ממה שהיא צריכה להיות?

יואב: כי היא מדברת כאילו שהיא ממש כבר…

שיר: היא באמת תמיד היתה זקנה.

יואב: זהו. גם שהיא היתה בת 62, ופה היא כבר ב… כבר ממש…. זה כבר בסוף! והיא הייתה עוד שנים לפני זקנה.

שיר: כן, כן.

יואב: אבל פעם היו אנשים כאלה, גם שוב, אני לא רוצה לתת פה עוד פעם ג'וס מהבית שלי, אבל סבתא שלי, כשהיא נפטרה, אנשים היו בשוק, כי הם זוכרים אותה….

שיר: שהיא עדיין חיה, הם היו בשוק כאילו?

יואב: כי היא הייתה כאילו מן אגדית כזאת, אבל זכורה לכולם תמיד כזקנה.

שיר: אבל זה נראה לי קטע של אנשים צעירים. זה כמו שאתה בתיכון ואתה מכיר, יש לך בן דוד שהוא בן 26 ואתה כזה...

יואב: כן.

שיר: או מיי גאד. מה? אני בחיים לא אהיה בת 26.

יואב: כן.

שיר: זה כאילו עניין של פרספקטיבה. ועכשיו נגיד, פעם 40 נראה לי מבוגר, עכשיו אני כזה, אני בת 40.

יואב: אני חושב שאני בן 62.

שיר: כן.

יואב: כן.

שיר: ואז 40, אתה כבר מה… ברגע שאתה בן 40, אנחנו עוד שניה בני 40, יואב. מה זה, כמה שנים?

יואב: זה באמת עוד שניה.

שיר: כן.

יואב: לא, זה ממש… אני חושב שזה לגיטימי להתחיל לחוות את משבר גיל 40 בשבילי.

שיר: חד משמעית.

יואב: כן, כן, לא, אני שם.

שיר: למרות שאתה גדול ממני רק בשנה.

יואב: נו בסדר…

שיר: או באלף שנים, לפי ה...

יואב: את עוד רגע יכולה… (צוחק)

שיר: בקיצור, אז אני אומרת, כשאתה מתחיל 40, אז הגיל הבא שלך זה 50.

יואב: כן.

שיר: זה… בקיצור…

יואב: לא, אני כבר שם… אני כבר לא חושב… כי אני הרי מסתכל 15 שנה אחורה, זה לפני רגע, זה גם עוד, עוד שנייה, זה לא שזה כבר נראה… 52 כבר בכלל לא נראה לי עניין. בגלל זה אני אומר: רות, אני בגיל 62 מתכוון להיות הרבה יותר חיוני ממך! (צועק)

תודה רבה! מעברון! וואאייי. יש עוד קטע? נראה לי שזהו…

שיר: לא, לא, מעברון.

[מוזיקה מתנגנת]

יואב: רות, סליחה שצעקתי עלייך.

שיר: לא, לא, היא אוהבת את זה. היא אומרת את זה בהמשך התוכנית בוקר. כשהגבר צועק על אישה, הוא גורם לה להרגיש.

יואב: טוב, אנחנו עד כאן. עד כאן. זהו, אנחנו סיימנו. זה הסוף של "זינוק לאתמול" להיום. אנחנו רוצים לקחת רגע את הזמן ולהודות לצוות שלנו, אז חבר'ה, בבקשה, שנייה.

תודה רבה לעורך אלעד בר-נוי.

שיר: אלעד בר-נוי.

יואב: תודה רבה למפיקה טל ניסן.

שיר: טל ניסן.

יואב: תודה רבה לתחקירנית נועה רוקני.

שיר: נועה רוקני.

יואב: ולטכנאי, יבגני לייזרוביץ'.

שיר: יבגני לייזרוביץ'.

יואב: תודה רבה לך, יבגני.

שיר, אני רוצה לספר לך, אם את אי פעם תרצי להאזין לשיחה הזאת שהתקיימה בינינו עוד פעם, באופן ערוך וקצבי, שכל אחד יכול להנות ממנו, שמשלב גבוה ונמוך, את יכולה לעשות את זה מתי ואיפה שאת רוצה. להסכת שלנו קוראים, סתם שתדעי, "זינוק לאתמול". הוא זמין, את יודעת איפה זמין אגב?

שיר: אני חושבת שהוא זמין באפליקציה ובאתר כאן ובכל יישומוני ההסכתים?

יואב: הא. אז למה את נותנת לי ככה, מה אני הסגברתי עכשיו כאילו? את פשוט נתת לי להסגביר ואת שאלת בעצמך?

שיר: כן, אני כתבתי עליך פוסט בפוליטיקלי קוראת ואתה מבוטל למעשה. ומהשבוע הבא תגיש איתי את ההסכת הזה… (צוחקים).

יואב: תודה רבה שיר.

שיר: תודה רבה יואב. להתראות.

יואב: יאללה ביי.

קריין כאן 11: "זינוק לאתמול - מהדורת מלחמה"

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

3 views0 comments

Comments


bottom of page