איתי בן שמחון וכרמל צאיג מזנקים לתחילת ההתיישבות בגוש קטיף, עד הרגעים האחרונים לפני הפינוי, ותוהים האם ראש הממשלה אריאל שרון עשה גזלייטינג לתושבי גוש קטיף או שבעצם מדובר באירוע ה"ממתק או תעלול" הארוך ביותר בהיסטוריה, ואיך נראה ביקור לא פוליטי של שר בטחון בעזה. וגם: הופעה אגדית על שפת אגם גוש קטיף, ומה משותף לחנן גולדבלט ולמשה קצב?
עורך: אלעד בר-נוי, הפקה ותחקיר: טל ניסן, טכנאי: שרון לרנר
תאריך עליית הפרק לאוויר: 19/12/2023.
זינוק לאתמול מהדורת מלחמה: ימי גוש קטיף.
בכל פרק נכנסים שני מגישים לארכיון הענק שלנו, שולפים משם פנינים ובודקים אם באמת היה פה שמח פעם ואם משהו בכלל השתנה.
[חסות]
[מוסיקת פתיח]
קריין: זינוק לאתמול, מהדורת מלחמה עם איתי שמחון וכרמל צאיג.
איתי: שלום, כאן תרבות, זינוק לאתמול. בדרך כלל אנחנו ניגשים, אנחנו ניגשים לארכיון הענק שמאחד את שידורי הטלוויזיה של רשות השידור והרדיו של קול ישראל, מנערים היטב ורואים מה נופל. אבל עכשיו אנחנו במהדורת מלחמה של זינוק, שבה אנחנו חוזרים לרגעים קטנים, ספציפיים ואקראיים בהיסטוריית המלחמות של ישראל. לא חסרים כאלה, וגם בהיסטוריה של רצועת עזה. אני איתי בן שמחון, ואיתי כרמל צאיג. שלום כרמל.
כרמל: שלום איתי.
איתי: כרמל, היום אנחנו נחזור לכמה רגעים בהיסטוריה של גוש קטיף. מתחילת ההתיישבות שם בשנות ה-70, ועד ההתנתקות באוגוסט 2005. אבל קודם, נגיד שבצוות שלנו, אלעד בר-נוי העורך, טל ניסן על ההפקה והתחקיר, והטכנאי שרון לרנר. אפשר להאזין לנו מתי והיכן שאתם רוצים בהסכת שלנו זינוק לאתמול, שזמין באפליקציה ובאתר כאן, ובכל יישומוני ההסכתים.
כרמל: בוא נתחיל.
[פתיח מוסיקלי]
קריין: זינוק לאתמול. מהדורת מלחמה.
כרמל: איתי, גילוי נאות, שאתה כבר יודע. לפני חודש אני כתבתי לך בוואטסאפ, אינשאללה, אנחנו בעוד שנה נקליט פרק של זינוק לאתמול על גוש קטיף, בחוף נובה.
איתי: נכון.
כרמל: אבל לא סתם כתבתי את זה. לא בגלל הנטיות המשיחיסטיות שלי, אלא כי אתה גדלת בגוש קטיף, ומן הסתם חשבתי עליך הרבה כשכל הנושא הזה עלה לכותרות עכשיו.
איתי: כן, אני גדלתי בגוש קטיף, והאמת שממש רציתי שנעשה את הפרק הזה עם הפסיכולוגית שלי בחדר,
כרמל: (צוחקת)
איתי: כדי להיות בטוח שכזה, אני בסדר. אבל אלעד העורך שלנו לא הסכים. ו, כן, זה כאילו, עד היום הייתי כזה, אנשים היו שואלים אותי מאיפה אני, הייתי אומר כזה, כאילו, במקור מגוש קטיף, זה לא באמת עניין מישהו. זה היה כזה, אם אתה דתי או דתל"ש, אז זה כזה, די, באמת?? אנשים, כאילו דתל"שים ודתיים, תמיד היו מתרגשים. אבל עד היום זה באמת לא היה אישיו, יחסית. ומאז שהמלחמה התחילה, וכאילו נכנסים לעזה, וכזה, זה עולה שוב לכותרות, והרבה גם מדברים על ההתנתקות ו, זה נהיה קלף שכאילו, אנשים מתעניינים בו. זה כיף, יש לי על מה לדבר, יש לי נושא שיחה, אנשים מתעניינים בחוויית חיים שלי. וזה כמובן גם מציף הרבה הרבה דברים. הרבה זיכרונות, שלא חשבתי שאני אבקר מחדש. אבל היום במהלך הפרק אנחנו הולכים גם לראות כזה איך סיקרו את זה ואיך זה היה למדינה, וגם איך זה היה לי, ברמה האישית. אז אני מקווה שכולם הולכים ליהנות. ואנחנו מתחילים בשנת 1975. באירוע חגיגת היישוב מחדש של כפר דרום בגוש קטיף, אחרי שננטש ב-1948 ונכבש במלחמת ששת הימים. הכתב שמדווח מהאירוע הוא בני ליס, ואחריו מדבר שר המסחר והתעשייה דאז. נראה אם תזהו מי זה.
[הקלטה] בני ליס: על כביש עזה-חאן יונס הייתה ממוקמת נקודת יישוב, ושמה כפר דרום. יישוב שננטש בשנת 48'. כל הניסיונות ליישב אותו מחדש מאז 67', עלו בתוהו. יש שאמרו שאין כל הצדקה קיומית ליישוב הנמצא בנקודה זו. היום הגיעו לכאן מאות מתושבי האזור, וגם מצפון הארץ, לחגוג עם 12 המשפחות שהתיישבו מהיום קבע. כל זאת במסגרת שמונת היישובים שעליהם החליטה הממשלה.
רוה"מ אריאל שרון: "ואני שואל, האם אפשר לפנות את רצועת עזה? גם מי שאיננו רוצה לשבת ברצועת עזה, האם אפשר לפנות? היש תשובה אחרת לחייץ שחייב להיות בין סיני לבין ישראל, אם לא ישובי חבל קטיף? ולמתיישבי כפר דרום אני רוצה לומר, בכך שהחלטתם להתיישב כאן, תרמתם תרומה ממדרגה ראשונה. הן ביטחונית, והן מדינית, לעתידה של ישראל."
כרמל: זה מדהים שאריאל שרון נשמע מאז ומעולם כמו החיקוי שלו בארץ נהדרת.
איתי: וואי…! (צוחק) זה כל…
כרמל: איך הוא ידע?
איתי: זה כל מה שחשבתי. כאילו, איך עכשיו אפשר לדעת אם זה הוא, או שזה החיקוי שלו? זה פשוט…
כרמל: אם זה טל פרידמן, מי יודע? (צוחקת)
איתי: מדהים. אני חושב שלא הרבה מדברים על זה, שמה שאריק שרון עשה לתושבי גוש קטיף זה הגזלייטינג הכי גדול ש,
כרמל: וואו.
איתי: שנעשה בהיסטוריה. אני זוכר שכאילו, בהתנתקות היה כזה… אבל רגע, אריק שרון…? כאילו, היה את הנאום הזה, אנשים היו משמיעים אותו, שכאילו-
כרמל: אשכרה.
איתי: הבן אדם שאמר לך לגור שם, ושכזה, בחיים לא יפנו אותך- הוא כזה, מה יש לך? זה לא הגיוני שתהיי פה, את צריכה ללכת…
כרמל: זה כמו הארנב ועוגת הגזר. רוצה לגור בגוש קטיף? לא. רוצה-
איתי: (צחקוק)
כרמל: לגור בגוש קטיף? לא. רוצה לגור בגוש קטיף? לא. רוצה לגוש בגור קט-, בגוש קטיף? כן. איכ!
איתי: (צוחק)
כרמל: אי אפשר, יא אפס.
איתי: כן, זה כאילו, היה ממש עידוד. כי אני זוכר שכזה, תמיד אמרו, זה כזה, הממשלה נתנה לאנשים מענקים, הקלות מס, דברים, בואו לגור שם. ואז, כעבור, כעבור שנים זה כבר היה משהו שהיה אסור לעשות. וכמה מדהים שזה היה אריק שרון. שכאילו, כדי להשלים את הסיפור היפה הזה, הבן אדם שנאם ואמר "יש תשובה יותר טובה מזה שתהיו פה?"- כן. כעבור, (צוחק)
כרמל: אז הנה, הוא מצא תשובה יותר טובה, וזה לגרש. אני חושבת שלא מספיק מדברים על זה שבשנת 75', אריק שרון היה מאוד חתיך.
איתי: המממ. (בטון לא חד משמעי)
כרמל: בצורה, באמת, קיצונית. ואתה לא, כאילו, אני, אתה מכיר אנשים חתיכים, אני מכירה אנשים חתיכים.
איתי: כן.
כרמל: הם חושבים שהם יכולים לעשות מה שבא להם,
איתי: (צוחק)
כרמל: ו, ו, יתנו להם פשוט. ומה שהוא לא ציפה זה שיעברו 30 שנה, וזה יעבור. כמו שקורה עם הגיל.
איתי: וואו.
כרמל: ויתחילו לעמת אותו עם הטעויות שלו.
איתי: עם האופי שלו.
כרמל: כן. אתה יודע, אתה חתיך, אתה כזה, ניישב את גוש קטיף, לא ניישב את גוש קטיף. זה, זה טוב, זה לא טוב. והכל סבבה, אתה חתיך. כמו בלה חדיד,
איתי: (צוחק)
כרמל: היא יפה, היא יכולה להגיד מה שהיא רוצה. חכה שהיא תהיה בת 80. אז באותה שנה, ב-1975, היו הרבה דיווחים של הקמה של ישובים. חלקם ישובים מוכרים וחלקם התארגנויות קטנות יותר ולא חוקיות. למשל הקמת היישוב אלי סיני על ידי אחת הדמויות הבולטות במאבק נגד פינוי ימית וגוש קטיף, אבי פרחן. בואו נשמע כתבה של חיים גיל.
[הקלטה]
(מנגינה רכה ברקע ורחשי גלים)
חיים גיל: חוף הים בצפון רצועת עזה. ממש מול היישוב אלי סיני. עומדת שם סככת עמודים, עליה ענפי דקלים. מבנה חדש הוקם שם מול החוף. מישהו אסף עמודי חשמל, והקים מהם גדר. ושם גם גנרטור וגם דגל ישראל. אולי להדגיש, כי אין כאן עסק פרטי, אלא עניין לאומי. ורק זאת, שביישוב אלי סיני חושבים שהמבנה שבנה לו אבי פרחן, בכלל לא קיים.
מרואיין במבטא אמריקאי: המבנה למעשה מבחינתנו לא קיים, כיוון שאין לו את האישורים הפורמליים של המוסדות שמטפלים בנושא, מבחינת הקמת נכסים, ומבחינת הסוכנות, ומבחינת, כל מי שמטפלים בנושא.
חיים גיל: כן, אתה אומר מבחינתנו לא קיים, אבל הוא קיים.
מרואיין: הוא קיים, אהה, בפועל. אבל לא מבחינה חוקית.
חיים גיל: מה זאת אומרת לא מבחינה חוקית? אין לו מעמד חוקי, אין לו…?
מרואיין: אין לו את האישורים הפורמליים שרוצים.
חיים גיל: אז זאת אומרת, זה מבנה פרטיזני.
מרואיין: אם תקרא, אפשר לקרוא לזה ככה.
כרמל: זה נשמע כמו קלטת היפנוזה בהתחלה, נכון?
איתי: כן.
כרמל: עם המוסיקה, החוף הפסטורלי.
איתי: כן.
כרמל: (בחיקוי של היפנוזה) אתם רוצים את זה.
איתי: היה לנו פעם פרק בזינוק לאתמול על, על סמים ועל מסיבות טבע,
כרמל: כן.
איתי: ורוב הכתבות שם, היו עם הרקע של המוסיקה הזאת. מעניין מה הם ניסו לעשות בתת מודע-
כרמל: אהה…
איתי: עם הכתבה הזאת. אהבתי שהוא פירש את זה שיש שם דגל ישראל כי, כי זה אמירה חברתית, ולא,
כרמל: ולא,
איתי: כאילו, ולא פשוט דגל ששמים בארץ בכל מקום, מפלאפליה ועד כאילו חוף ה-, ליטרלי בכל מקום שתלכי יש דגל ישראל. אז לא צריך לחפש איפה שאין, מה שנקרא. וכן, אבי פרחן היה מפונה ימית. כאילו, הרבה מהאנשים שהקימו את גוש קטיף בעצם כבר פונו בעבר.
כרמל: אני מרגישה שזו בחירה לא כל כך טובה מבחינתם. כאילו…
איתי: שזה, זה קצת כזה…
כרמל: זה כאילו, אתה יודע, Fool me once, shame on you. Fool me twice… כאילו…
איתי: כרמל, מה שנקרא, בפעם לא הראשונה לא השנייה ולא האחרונה, את עושה פה האשמת הקורבן בפודקאסט זינוק לאתמול.
כרמל: לפעמים הקורבן אשם, איתי. (צוחקת)
איתי: לפעמים אנשים ש-, את אומרת, פינו אתכם פעם אחת, למה, למה אתם באים עוד פעם ולא הולכים לגור במקום שלא יפנו בחיים, כמו-
כרמל: תן לי לנחש איפה הם עכשיו, בגוש עציון.
איתי: אהה, אני מקווה בשביל-, טוב, אני מקווה ש-א', שלא, ש, אני מקווה שהם במקום טוב יותר. איפה שהם לא יהיו.
כרמל: אמן.
איתי: בואי נשמע עוד קצת מהכתבה על אלי סיני.
[הקלטה]
חיים גיל: היה שם ערבי אחד, שומר או משגיח, שסיפר לנו כי בשבתות המקום כאן מלא. עשרים דקות מאשקלון, ואנשים באים לרחוץ ולנפוש על החוף היפה הזה. המקום כאן שייך לאבי פרחן, הוא סיפר לנו. הקים אותו לפני כמה חודשים, סלל דרך אל החוף, בנה מגרש חנייה, הביא לכאן גנרטור, והקים את בית הקפה הקטן הזה. לא, הוא עצמו לא עובד עם אבי פרחן. יש לו בן, עדנאן שמו, והוא עובד עם אבי פרחן במזנון. רק זאת, כיוון שהם שומרים לאבי פרחן על המקום, מותר להם גם לדוג בחוף הזה, והדגים כאן נקיים מזפת וטעימים מאוד. אחר כך בא עדנאן.
חיים גיל: אהלן יא עדנאן, בוקר טוב.
עדנאן: מה שלומכם?
חיים גיל: שמעתי כבר הייתם בים היום, הא?
עדנאן: מה?
חיים גיל: כבר הייתם בים היום?
עדנאן: כן.
חיים גיל: בבוקר?
עדנאן: בבוקר.
חיים גיל: נו, איך היה?
עדנאן: תפסנו, שוואיה, דגים.
חיים גיל: כמה?
עדנאן: חמדאללה.
חיים גיל: כמה קילו?
עדנאן: יעני, 15 קילו.
חיים גיל: זה טוב או לא טוב?
עדנאן: יותר טוב, למה לא?
חיים גיל: זה טוב?
עדנאן: כן.
חיים גיל: הראה לנו עדנאן את בית הקפה הקטן של אבי פרחן. מרשים למדי. שולחנות וכיסאות ושני מקררים גדולים, ופינת מטבח לשרת את הלקוחות."
כרמל: מה הגישו בבית הקפה של אבי פרחן, אני חייבת לדעת עכשיו, איתי.
איתי: סביצ'ה מהדגים שעדנאן דג.
כרמל: אהא. (צוחקת)
איתי: כן, נשמעת עגלת קפה ממש מקסימה, בחוף המקסים של עזה, של גוש קטיף. אנשים הרבה פעמים מתארים את החוף הזה, כאילו כל, רוב האנשים שהכירו כזה אומרים וואי, היה שם את החוף הכי יפה.
כרמל: חוף בתולי.
איתי: החוף הבתולי. זה היה החוף הכי יפה, וכאילו ו, כזה, הרבה פעמים מחכים שאני אגיד להם, כן, זה היה חוף יפה. אני, כאילו, בחוויה שלי, פשוט הייתי ילד שמן שלא אהב להוריד חולצה בים, ומבחינתי לא משנה באיזה חוף הייתי, לא הייתי פשוט רוצה להיות בחוף. הייתי רוצה להיות בבית. אז אני לא, אני לא יכול להעיד על ה, על העגלת קפה הזאת, גם לא הייתי בה. אבל נשמע טוב. נשמע שגם אבי וגם עדנאן ידעו מה הם עושים.
כרמל: כן. לא, לא חשוד לך היה ההתחלה של הכתבה? יש ערבי אחד…
(צוחקים)
כרמל: בדרך כלל, אם צריך לציין, כנראה שיש בעיה כלשהי…
איתי: למה? הם רצו להראות כאילו, נראה לי,
כרמל: דו קיום.
איתי: דו קיום, כן.
כרמל: הדו קיום הידוע של גוש קטיף.
איתי: (מצחקק)
כרמל: ערבי אחד, שבגלל שהוא שומר על החוף מותר לו להיות שם. אבל, איזה סביצ'ה. טוב, זה אולי קצת קשה לדמיין את זה, אבל פעם שר הביטחון הישראלי היה מבקר ברצועת עזה. לא על סירה כמו שר הביטחון גלנט, אלא ממש ביקור רשמי של שר ביטחון בבית לאהיא, בפגישות עם בכירים בממשל. הנה קטע מכתבה של עמירם ניר, "מבט", 23 באוגוסט 1979, על הביקור של שר הביטחון עזר ויצמן.
[הקלטה]
עמירם ניר: שר הביטחון הקפיד להדגיש היום שהביקור כאן איננו פוליטי, ולא נועד לעסוק בענייני אוטונומיה. התושבים בכל אופן, בבית לאהיא למשל, לא חרגו מעניינים מוניציפליים טהורים. מסגד, בית ספר, שכונת מגורים חדשה, איחוד משפחות, חיבור מים. אבל האם ניתן ברצועת עזה לנתק היום עניינים מוניציפליים ממשמעויות פוליטיות? ראש עיריית עזה, ראשד א-שאווה, ביקש משר הביטחון אישור להשקיע בפרויקט פיתוח רבע מיליון דולרים ממקורות חוץ, שאותם לא זיהה. הבקשה אושרה. הוא ביקש שחרור מספר אסירים פוליטיים לרגל חג העיד אל פיטר, והשר הבטיח להמליץ. ועוד ביקש שאווה שטח לאיצטדיון ספורט עירוני, אישור להקמת אוניברסיטה, ורישיון לפתיחת עיתון יומי בעזה. הבקשות האלה ייבדקו. כאשר נשמע ברקע משק כנפי האוטונומיה, מקבלות כל הבקשות האלה מימד מיוחד. אבל כאמור, האוטונומיה כנושא לדיון, לא עלתה בשיחה.
שר הביטחון עזר ויצמן: "לא דיברנו על אוטונומיה, לא זה המקום לדבר על אוטונומיה. לא אני רוצה כרגע לדבר על אוטונומיה. באתי הנה בתוקף תפקידי, ובאחריות משרד הביטחון על רצועת עזה, ונפגשתי עם ידידי הוותיק מר ראשד א- שאווה, והחלפנו דעות, שאלות ומשאלות בנושא האזור הזה."
עמירם ניר: "ביקור ברצועת עזה על מאות אלפי תושביה הערביים, לא יכול להסתיים מבלי שיכלול ביקור אצל מאות התושבים היהודיים ביישובי גוש קטיף. גם כאן מעורר הביקור המוניציפלי הקשרים פוליטיים עמוקים."
תושב גוש קטיף: "דבר ראשון שהיינו רוצים לשמוע ממך, דברים ברורים, איך ממשלת ישראל רואה את העתיד של האזור הזה."
שר הביטחון עזר ויצמן: "היות ואנחנו בכל זאת נמצאים באיזשהו תהליך, תהליך מדיני, אני מציע שאתם תמשיכו לעבוד, ותיתנו למדיניים להמשיך בתהליך."
כרמל: גם כשאני באה נגיד לבקר את חברה שלי טס, חשוב לי להצהיר בכל מקום שזה ביקור לא פוליטי.
איתי: (צוחק)
כרמל: אחרת איך ידעו? סיון, היום אני באה אליך, אבל זה ביקור לא פוליטי, סתם להחליף דעות.
איתי: למה להכניס פוליטיקה לכל דבר? סך הכל,
כרמל: מה, חפרתם.
איתי: שר ביטחון מגיע ל, לעזה,
כרמל: לאדמה כבושה. לא, מה קשור פוליטי?
איתי: למה כל דבר חייב להיות פוליטי, ולמה אנשים עדיין מתעקשים לשאול פוליטיקאים שאלות לגבי העתיד שלהם? כאילו מתי, מתי זה נתנו לכם תשובה-, תכלס, הוא נותן תשובה די טובה. אנחנו-, אתם תמשיכו לעבוד,
כרמל: (צחקוק)
איתי: ואנחנו נמשיך לעשות את מה שאנחנו עושים. מעריך את ה, מעריך את הכנות. זה יפה שהוא בא לבקר בעזה, כי אני יכול להגיד לך, אמנם זה היה ב-79' ואני הייתי שם בשנים יותר מאוחרות, בין השנים 88' ל-2005, אבל זה לא היה כזה פשוט להיכנס לגוש קטיף ולרצועת עזה. ברמה שכאילו, נגיד היו לי בני משפחה שלא היו באים לבקר אותנו. כי זה היה מפחיד, כי היית צריכה לעבור במחסום. אבל היו לזה גם יתרונות. למשל, הרבה פעמים לא היה פיקוח של משרד החינוך,
כרמל: אהה (צחקוק)
איתי: ב, על בתי הספר בנווה דקלים לפעמים, על הבית ספר האזורי בנווה דקלים, כי הם פחדו להיכנס. דבר נוסף שממש היה נחמד זה שהיה שנה ש- Yes הגיעו למדינה, עם ה, הצלחות.
כרמל: תקופה יפה.
איתי: כן, תקופה מדהימה שפעם אם היית צריכה, אם היית רוצה שיהיה לך כבלים או ערוצים, היית צריכה לשים צלחת לוויינית על הגג. זה לא כמו היום שאת מתחברת ומורידה אפליקציה לטלוויזיה. Yes החליטו להיכנס לגוש קטיף. הם נכנסו, הם שמו צלחות על הבתים של אנשים שנרשמו לשירות. ואז הם, התחילה האינתיפאדה, והם החליטו שהם לא שולחים טכנאים לגוש קטיף.
כרמל: אשכרה.
איתי: אז כל מי שביטל את השירות שלו, עדיין היה יכול לראות Yes בבית, בלי לשלם על זה. שזה ממש ממש יתרון של לגור בעזה. אמנם את חיה תחת פצצות מרגמה יומיומיות, חדירות מחבלים וסכנת חיים תמידית,
כרמל: אבל,
איתי: אבל!
כרמל: יש טלוויזיה.
איתי: נכון. לי לצערי זה לא היה, כי ההורים שלי האמינו שצריך להיות רק ערוץ 2, 1 ו-2, אז לא היה לי Yes, אבל כן היה להרבה חברים שלי Yes בחינם, ושמחתי בשבילם. אוקיי, היום כולנו יודעים מה זה גוש קטיף, אבל לאורך רוב שנות ה-80, לאנשים לא היה ממש מושג. בואו נשמע קטע משיחה עם תושב גוש קטיף, מתוך כתבה של יגאל אורן ב"יומן השבוע", 3 באפריל 1981.
[הקלטה]
תושב גוש קטיף: "עם ישראל לא יודע היום מה זה, מה זה חבל עזה. לא יודעים אפילו שמדובר על-, האבסורד, שאני מדבר, ש, איפה אתה גר, שואלים אותי. אני אומר בגן אור בחבל עזה. אבל מחזירים אותכם הרי? אז אני אומר לא, חבל עזה זה אוטונומיה. מה, מי? מסתכלים עלי. אתה יודע מה, 90% מהאנשים שאני מדבר איתם, לא יודעים מה זה חבל עזה, לא יודעים איפה האוטונומיה, איפה זה חבל עזה, על מה מדובר שמחזירים, על מה מדובר לא מחזירים. עם ישראל לא יודע. ואני לא בטוח שאותם אנשים שיושבים למעלה יודעים מה זה. תאמין לי."
יגאל אורן: אין רבים היודעים כי גוש קטיף נמצא בלב רצועת עזה, בין דיר אל-בלח בצפון לבין רפיח בדרום. כיום ישנם בגוש זה שלושה יישובים. נצר חזני, קטיף וגני טל. לאחרונה הוחל בהקמתם של עוד שני ישובים בדרום הגוש, קרוב לחאן יונס, ועם השלמתו יהיו בו שבעה ישובים ומרכז שירותים אזורי.
כרמל: אני מאוד מזדהה עם הסגמנט הזה, כי גם אני לא ידעתי מה זה גוש קטיף עד ההתנתקות. וגם עכשיו, אני מרגישה ש, אני מכירה אזורים בעזה רק אחרי שהם נמחקים על ידי חיל האוויר. אז זה ממש, זה מתאר קצת את החוויה של עזה וישראל בעיניי. אנחנו רק יודעים להכיר את זה ו-It's Gone. כן חשוב לי להגיד שכשהייתי בת עשר הייתי נגד ההתנתקות, כי אהבתי את הצבע הכתום.
איתי: ההמממ.
כרמל: אז, אהה.
איתי: רגע, היית-, אה, אהבת-
כרמל: בגלל הצבע הכתום.
איתי: (מצחקק)
כרמל: כי הרי זה היה, זה היה קרב בין כתום לכחול,
איתי: נכון.
כרמל: ובעיניי, הכתום היה יותר יפה. הכחול הוא צבע המוני, כתום היה לי מיוחד, זרחני.
איתי: יפה.
כרמל: ופעם אני וחברה שלי זוהר הלכנו בשכונה, ולקחתי סרט כתום, לא ידעתי מה זה אומר, וקשרתי לה ולי. וההורים שלה צעקו עלינו…
(צוחקים)
איתי: אז אני בכלל לא ידעתי שהיה סרטים כחולים עד, עד כאילו אחרי ההתנתקות, נראה לי. הייתי בטוח שיש רק כתומים. אני, אין בי טינה על זה שאף אחד לא ידע מה זה גוש קטיף. אני עכשיו רואה את האזעקות במדינת ישראל, אני רואה כל הזמן שכתוב ישרש או ישרש. נראה לך שאני יודע איפה זה? נראה לך שטרחתי לרגע להוציא את ה-maps ולבדוק איפה זה נמצא? לא. ואני לא חושב שכולם היו צריכים לדעת איפה זה גוש קטיף. מבחינתי, אם ידעת שזה ברצועת עזה, זה מספיק.
כרמל: אני חושבת שרק בשנים האחרונות הבנתי… (צחקוק)
איתי: כן, עכשיו הרבה אנשים באים אלי ואומרים לי, וואי, חשבתי שאתם כאילו הייתם ב, בצד של העוטף. כאילו, איפה שהעוטף אבל פשוט מהצד של עזה. אני-
כרמל: טעות נפוצה.
איתי: כן. אני ראיתי מהבית ספר היסודי שלי את חאן יונס. כל הילדות. והיה לנו כאילו, כשאת הולכת מהבית ספר למרכז פיס-, מקום שאף פעם לא רציתי ללכת אליו כי שם היה שיעורי ספורט ושם הייתי פשוט יושב על מזרון בזמן שכולם היו עושים שיעור ספורט. כשהיינו הולכים מהבית ספר למפעל פיס, היה לנו פשוט בטונדות.
כרמל: שיואו.
איתי: אבל לא לאורך כל הדרך. זה היה בטונדה, שלושה מטר חשופים, בטונדה. אז כאילו, היית צריכה פשוט לקוות שאם יירו עליך, את תהיי בדיוק מאחורי בטונדה.
כרמל: זה נשמע כזה פוטנציאל לאוסידי מאוד ספציפי. כי כאילו,
איתי: (צוחק)
כרמל: לנו יש את האוסידי, בתור ילדים, של לדרוך רק על המרצפות השחורות ולא הלבנות. אז אצלכם זה,
איתי: כן.
כרמל: להיות רק מאחורי הבטונדות.
איתי: רק על הקווים, גרסת עזה.
כרמל: מה שכן, למרות כל מה שאתה אומר כזה, על דברים באמת מאוד ייחודים לגוש קטיף,
איתי: אהא.
כרמל: עדיין התחושה היא שהחוויה שלך כילד ונער מאוד דומה לחוויה שלי כילדה ונערה.
איתי: (צוחק)
כרמל: לא לרצות להיות בים, להתחמק משיעורי ספורט.
איתי: הרבה שנאה עצמית, בסופו של דבר.
כרמל: בעיקר, זה מה שמאחד באמת את כל היהודים, לא משנה איפה הם.
איתי: אז כמו שאמרנו מקודם, הרבה מהכתבות על גוש קטיף היו פסטורליות או רומנטיות, שהתייחסו למקום כאזור קסום, בתולי ויפה. הנה קטע מתוך "נקודת חן", 30 ביוני 1986.
[הקלטה]
(ברקע מוסיקה נינוחה ורחשי גלים)
אורי דביר: דייגים, חוף יפה, ואפילו שקט. אלה ועוד נמצאים בין גוש ישובי קטיף לבין הגבול עם מצרים. אנחנו בדרום מערב רצועת עזה. כביש יפה מוליך מקטיף, דרומה מערבה. ישובי גוש קטיף וחוף קטיף הם סיפור בפני עצמו.
(ברקע מוסיקה מסתורית)
לפני שנים ניסו לסלול דרך בחולות ולייצבה בשתילי אגבות. פה ושם עוד מלווה אותנו שדרה כזו, מזכירה נשכחות.
(ברקע מוסיקה שובבה וקופצנית)
ובבת אחת, נוף אחר. כמעט לבד במדבר. חיפושית, לא את ממהרת?
אישה: "אחת, שתיים, שלוש!"
אורי דביר: ניסינו להשאיר עקבות גם אנו.
אישה: "אוי אוי אוי, הופה, מה זה, מה זה? אלי…"
אורי דביר: כן. איך הגענו הנה?
כרמל: באמת, איך הגענו?
איתי: איך הגענו? קודם כל, אני שמח שספריית הסאונדים של החדשות הורחבה מאז, ואפשר להשתמש ביותר סאונדים שמתאימים לסיטואציה. כן, כאילו תמיד מתארים את ה, זה באמת היה מקום יפה ופסטורלי, והיה דיונות, והיה ים. ואולי קצת כמו המדינה, זה השילוב של השניים.
כרמל: הממ.
איתי: כאילו, את חיה, את חיה במקום הכי יפה בעולם, כאילו, וגם אומרים לך כל הזמן, זה המקום הכי יפה בעולם, וזה. וגם יש את הסכנות, ואת המורכבות של להיכנס ולצאת, ושל להיות בחושך ולחשוב שאולי מישהו ייכנס ויהרוג אותך.
כרמל: אתה מרגיש שישראל זה המקום הכי יפה בעולם? זה מרגיש לי כזה, ממש תעמולה, ציונית… (צוחקת)
איתי: תראי…
כרמל: נוקשה, כי… אולי זה באמת היה תקופה שאנשים שהיו פה לא היו בעולם, ואז היה אפשר לעבוד עליהם שזה המקום הכי יפה בעולם.
איתי: (קולות מסתייגים)
כרמל: אני גרתי בניו זילנד.
איתי: כן, ניו זילנד מאוד מאוד יפה.
כרמל: היה יפה. (צוחקת)
איתי: אבל האם בניו זילנד יש לך מדבר כמו בנגב? אני הייתי שליח של הסוכנות היהודית,
כרמל: מה אכפת לי מהמדבר?
איתי: אני הייתי שליח של הסוכנות היהודית, וידעתי להגיד שיש לך בכל הארץ גם נוף של הצפון, שזה מים וירוק, גם יש לך את חוף הים, וגם יש לך את המדבר. ושכמעט אין מדינות שיש בהם את שלושת הדברים האלה.
כרמל: עפתי, ממש. (צוחקת)
איתי: בסדר, זה, זה, זה מה שהתנחמתי בו אז, מה אני אגיד לך. היום, היום המציאות יותר מורכבת.
כרמל: היום נוף יפה זה, באמת, לראות לוויין של אינטרנט, אתה יודע ש,
איתי: (צוחק)
כרמל: יש סיבים. אינטרנט סיבים.
איתי: נוף יפה זה סימן של 5G בטלפון.
כרמל: בדיוק. אז פעם ישראלים ביקרו בעזה באופן חופשי, למרות שהיו הרבה תקריות אלימות שלעיתים גם הסתיימו ברצח. הנה קטע מכתבה של גיל סדן, "מבט" 8 באוקטובר 1986.
[הקלטה]
גיל סדן: צ"הל תגבר היום את נוכחותו בעיר. מדי פעם בפעם פשטו החיילים על הסמטאות, ערכו חיפושים נרחבים, בתקווה קלושה שאולי יגלו משהו. לישראלים נאמר- אפשר לבוא לעזה אך יש לנהוג בשום שכל. לא להסתובב בעיר לבד, ולהיות חמוש ככל האפשר. בלשונו של מפקד בכיר, לא להיות הפראייר של אף אחד. היום לא נראו ישראלים כמעט, להוציא כאלה כמו אותו תושב אבו גוש, שהתעלם מכך שרק לפני חודשים אחדים נרצח כאן ערבי בן כפרו.
תושב אבו גוש: "אני עובד כבר קרוב ל-3 שנים באזור, ואין לי ממה לפחד. אני קודם כל מאמין בדבר אחד. מי שרוצה למות, יכול למות בבית שלו. זה לא משנה בעזה, או ברמאללה, או ב, או בבאר שבע או באשקלון."
איתי: איך אפשר לא להסכים עם האמירה הזאת? מי שרוצה למות, יכול למות, בבית שלו.
(צוחקים)
איתי: למה לצאת, למה ללכת לאנשהו כשאת יכולה, למה בכלל לצאת מהבית? אוהבים ממש לתאר כאילו את ה-, הרבה פעמים בארץ כזה, כן, פעם היו הולכים לשוק בעזה, לקנות דברים. כן,
כרמל: אם אתה חמוש.
איתי: כן…
(צוחקים)
איתי: ואז מוסיפים כזה, אם אתה חמוש. או- כן, היו תקריות אלימות-, אמא שלי אתמול, ששאלתי אותה לקראת הפרק הזה, מה, כאילו, כשבאתם לגוש…? היא אמרה לי כן, נסענו כאילו, דרך עזה, וזרקו עלינו בקבוק תבערה. אבל.
כרמל: שיואו.
איתי: כאילו, זה מן כזה, זה פשוט בסוף. כאילו, פיזית היה אפשר להיכנס לעזה, והיה, הכל היה סבבה, חוץ מ…
כרמל: אני אגיד לך, זה, אני באמת בחיים לא היה לי שום שאיפות גיאוגרפיות, באמת, חוץ מאזור אחד של תל אביב.
איתי: (צחקוק)
כרמל: אבל מאז שהתחילה המלחמה, אני מוצאת את עצמי באמת עם תאוות כיבוש, שבאמת, כנראה זה משהו מתחבר לשורשים שלי הקולוניאליסטים הרעים, ואני אומרת, אוקיי. ניקח את עזה, קל. אחרי זה, אני גם רוצה את כל חלקי החרמון. לא הייתי בחיים שלי בחרמון.
איתי: (צחקוק)
כרמל: לא, אני רואה מישהו בסקי בטינדר- שמאלה, לא יהיה לי על מה לדבר איתו. פתאום אני רוצה את כל החרמון, שיהיה לנו אתר סקי מפואר. אבל באמת, כאילו, אני עושה קצת מחשבה על זה, תמיד כאילו, אם אני לוקחת את העוד אקסטרה, באמת סנטימטר… מעבר לזה שזה יהיה אסון וזה יהיה המון דם ואלימות, אני אומרת, זה לא יהיה חוף נובה. זה יהיה איזה "החוף של חנמאל".
איתי: (צוחק)
כרמל: לא יהיה לי מה לעשות שם, לא יתנו לי להיכנס בכלל. אז כן, זה תמיד באמת יש את הפיתוי הזה, מקום פסטורלי, בתולי. ואז יש את ה, באמת תוך שניה אבל, יש את הצד השני.
איתי: כן.
כרמל: לא צריך להתאמץ הרבה. דם, אלימות וחנמאלים.
איתי: מה שנקרא, מי שרוצה למות יכול למות בבית שלו.
כרמל: ממש כך. אז באמת, לא רק שפעם עזה היה מקום תיירות לגיטימי, גם הרבה מאומני ישראל היו מופיעים בגוש קטיף, אז בוא נשמע.
[הקלטה]
כתב: ציטוט מתוך פרסום לעיתונות. כמדי שנה במסורת השנים האחרונות, עורכת המועצה האזורית חוף עזה חגיגת זמר, מעין וודסטוק מקומי. בחגיגה בגוש קטיף יופיע האמן מרדכי בן דוד ורדיגר, אשר נחשב לאומן בקנה מידה בינלאומי. ורדיגר נהנה כיום מהתואר הגדול מכולם, בכל הקשור לזמר החסידי. ציטוט מהפרסום.
(מצחקקים)
איתי: כן, זה היה וודסטוק. זה, לא הרבה יודעים על התרבות שהייתה בגוש קטיף. היה לנו פסטיבלים, היה לנו אגם מלאכותי שאנחנו יצרנו, ושם הייתה במה, ושם היו ההופעות.
כרמל: וואו.
איתי: כל מה שרצית, כל מה שאת יכולה רק לדמיין. תפוח מסוכר, פופקורן, נקניקיה בלחמניה. אני מדבר איתך על דברים, כאילו, הכתבה הזאת מ-89'. כאילו זה, הקדמנו את זמננו ברמות.
כרמל: ורדיגר זה הג'ימי הנדריקס של גוש קטיף.
איתי: זהו, אני באופן אישי לא ראיתי את ורדיגר, כי זה כמובן היה לפני, אבל כן זכיתי לראות את אברהם פריד, את גלי עטרי, את יזהר כהן. המון אומנים אחרים ומרגשים שהגיעו. ואני רוצה להגיד לכל מי ששומע את זה ואומר וואי, איזה באסה שלא חייתי בתקופה הזאת, או שהייתי שמאלני ולא הסכמתי להיכנס לגוש קטיף אז פספסתי את החגיגות בקטיף- אז החגיגות בקטיף עדיין קורות, בניצן.
כרמל: די.
איתי: כן, זה קורה. ישי ריבו, עידן עמדי כבר הופיעו, ואני בטוח שאחרי כל המבצע שקורה עכשיו-
כרמל: איך קוראים לו, משהו חנן?
איתי: חנן בן ארי, כן,
כרמל: חנן בן ארי.
איתי: כן, רק כרמל.
כרמל: (צחקוק)
איתי: זמר הכי מוכר בארץ, חנן בן ארי. אני בטוח שככל שנמשיך עם המלחמה הזאת גם יותר אומנים ירצו להגיע, למרות שכבר בטח אין להם קול אחרי כל ההופעות שהם עושים בזמן חרבות ברזל. אבל כן, היו חגיגות בקטיף, הן עדיין קורות בישוב ניצן, מי שרוצה יכול להגיע ולהנות. אבל עם כל הכבוד למרדכי ורדיגר, ב-15 באוקטובר 1987, הייתה על שפת אגם קטיף הופעה ענקית עם באמת מיטב אומני ישראל. קראו לזה חגיגה בקטיף, בואו נשמע.
[אוסף הקלטות]
אושיק: וואלק, מה אני אגיד לך?
חנן: תראה מה זה, תגיד לי.
אושיק: תראה, תראה איזה גמל.
חנן: אתה יכול להגיד לי מה אנחנו עושים פה?
אושיק: מה זאת אומרת מה? השתחררנו מהמוסד.
חנן: השתחרר– ששש, למה אתה, למה אתה, בקול רם?
אושיק: מה זה למה? קיבלנו מענק שחרור מהוועד למען המשוגע.
~
דויד ברוזה ויעל לוי שרים: "ווהו, ווהו, ווהו… קול קורא לנדוד, לנדוד…."
~
להקת הדודאים: "…שרים, ושרים… לרגלי ההרים… הם רוכבים…"
~
אריק סיני שר: "שובי, שובי לפרדס, אני עוד מחכה…"
~
יזהר כהן שר: "סובי, סובי, ממטרה, לפזר פניני אורה…"
~
להקת מפקדת חילות השדה שרות: "להתאהב במפקד אצלי זה טבע…"
כרמל: אין ספק שהיה שווה ליישב את גוש קטיף, לצאת מגוש קטיף ולכבוש מחדש את גוש קטיף, בשביל לשמוע את חנן גולדבלט עושה חיקוי של גמל.
(צוחקים)
איתי: כן, יש הרבה יתרונות ב, במלחמה או ב, בלכבוש מקום. כי עכשיו-, את רואה שפעם כאילו, אשכרה האומנים הכי גדולים בארץ באו להופיע בגוש קטיף. אני לא הכרתי את המציאות הזאת. כשאני גדלתי שם זה היה מקום כאילו, שהוא היה סמל ל, לריבים, ל, לשסע בחברה, ל…
כרמל: אבל כבר הייתה אינתיפאדה. זה לפני, נכון?
איתי: כן. היה, כאילו יותר, היה מיינסטרים. היה מיינסטרים. אני, חבל שלא, חבל שלא הייתי ב-87' והרגשתי קצת מה זה להיות במיינסטרים של המדינה.
כרמל: התל אביב של עזה.
איתי: כן, התל אביב… (צוחק)
כרמל: רוק עצמאות, רוק עצמאות של רצועת עזה.
איתי: מדינת גוש קטיף.
כרמל: כן… אז את האירוע הנחה דודו דותן, והשתתפו בין השאר אושיק לוי, חנן גולדבלט כמו שאמרנו, הדודאים, יזהר כהן, אריק סיני. אבל השיא של האירוע היה ללא ספק הופעה של האחת והיחידה- גלי עטרי.
[הקלטה]
גלי עטרי שרה ברגש: "אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת. רק מילה בעברית חודרת אל עורקי, אל נשמתי. בגוף כואב, בלב רעב, כאן הוא ביתי. לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה…"
כרמל: איך לא מצטרפים לזה בקריוקי, איתי?
איתי: וואי, זה,
כרמל: איך אני עוצרת את זה עכשיו?
איתי: כן, צריך יותר לתת מקום לשיר הזה בקריוקי, את צודקת. בכללי אני מרגיש ש, אין לי ארץ אחרת… אני מרגיש שכאילו, כשאתה, לא משנה איפה אתה גדל, את גדלת בתל אביב, אני גדלתי בגוש קטיף, ואתה גדל כאילו… כמו שלא, כמו שצעקו עליך שאת הולכת עם סרט כתום, אז כאילו אני לא יכול לדמיין את עצמי לובש סרט כחול לצורך העניין, בתוך גוש קטיף. וגם עם השיר הזה אני מרגיש שהיה לי איזשהי כאילו, שבירה של המציאות. כי אני גדלתי בהתנחלות, גדלתי יחסית בסביבה ימנית. למרות שזה מאוד טרנדי לשנוא את המדינה ואת הסמלים שלה, אני תמיד התרגשתי משירת התקווה.
כרמל: וואי, אני גם.
איתי: היה לי צמרמורות, כאילו,
כרמל: כועסים עלי בגלל זה, חבריי.
איתי: ורק שכאילו גדלתי ופגשתי עוד אנשים שכזה אמרו, כן, אבל התקווה זה גזעני, וכל מיני דברים כאלה. אז אמרתי טוב, כאילו, כאילו אני נפתח לעולם. יש, יש עוד דעות בעולם. ונגיד אין לי ארץ אחרת זה שיר שתמיד ריגש אותי, ואז אמרו לי, זה בכלל שיר שמאלני. כאילו, היא אומרת לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה, ושינתה את פניה זה כאילו להיות מדינה ימנית. ככה אמרו לי.
כרמל: אולי להיפך?
איתי: זהו, ואני כזה… אבל אני מרגיש שעכשיו, כאילו, לא יודע, בא לי לעשות ריקליימינג לשיר הזה ולהגיד כן, אין לי ארץ אחרת. אני, זו המדינה שלי, אני אוהב אותה, זה המקום שלי. אין מקום אחר בעולם, כולם שונאים אותנו, כולם אנטישמים. ג'יג'י חדיד, בלה חדיד מיה קאליפה, דואה ליפה. כולם בסוף שונאים אותנו, וגם אם נרצה, אין לנו ארץ אחרת. זה לא בחירה אפילו.
כרמל: נראה לי צריך לשיר את זה פשוט עם קול כזה, (קול נמוך) אין לי ארץ אחרת… זה כזה,
איתי: נקודה.
כרמל: איזה באסה…
(צוחקים)
איתי: זה גם לא בחירה, זה פשוט עובדה.
כרמל: כאילו, ממש הייתי שמחה שיהיה לי ארץ אחרת,
איתי: (צוחק)
כרמל: וסתם עכשיו, לא יודעת מה, לריב עם בנים, וזה, חברות, רכילות. אבל לא, למרבה הצער אין לי ארץ אחרת, אני תקועה ב, באמת, אמצע המזרח התיכון.
(מצחקקים)
איתי: וואו.
כרמל: טוב, אנחנו קופצים לעשרה באוגוסט 2005. לאחר עשרות שנים של פיגועים ואלימות כלפי תושבי גוש קטיף וחיילי צה"ל, ראש הממשלה אריאל שרון מעביר את ההחלטה לבצע את ההתנתקות ולפנות את יישובי גוש קטיף. מי שנדרש לאחות הקרעים בעם הוא כמובן נשיא המדינה, משה קצב.
[הקלטה] הנשיא משה קצב: "בשם מדינת ישראל, אני מבקש מכם המתיישבים, סליחה. על הדרישה לעזוב לאחר עשרות שנים של בניין וקורבנות. אהבתכם לעם ולארץ מזכירה את אבות ההתיישבות. הרוח המפעמת בכם, היא הרוח של אבות הציונות. עליכם לכבד את החלטות הרשויות הממלכתיות, הכנסת והממשלה. החלטה שנבחנה גם בבג"ץ. משהוחלט, דינה דמלכותא דינה. אסור שההתנגדות להתנתקות תפגע בביטחון המדינה, בערכי הדמוקרטיה ובערכים המקודשים ביותר ליהדות, כמו אחדות ישראל. תהא אשר תהא המחלוקת, היא אינה מצדיקה קרע בעם.
כרמל: אז הוא כן יודע לבקש סליחה.
איתי: (צוחק), כשצריך. הערכים המקודשים. זה נחמד לשמוע את משה קצב מסביר לנו על הערכים המקודשים של היהדות והאנושות. כן, אנשים מאוד חששו שיקרה משהו ביום של ההתנתקות, ובאמת גם היה, היה עימותים בין מתנחלים לבין הצבא. היו הרבה אנשים שנכנסו מבחוץ כדי לעשות את זה, בזמן שהרבה מהמפונים פשוט ארזו את הבית שלהם והתכוונו לעזוב. אני באופן אישי, בבוקר של ההתנתקות רציתי ממש להכין נס, ונגמר לי החלב. וזה, ככה חוויתי את היום האחרון. אבל בכללי, תמיד גם-, היה אווירה, עם כל כמה שהיה קשה, וכן, הייתה אלימות ואנשים שרפו דברים, הייתה אווירה קצת בהתנתקות של הבומבמלה של הדתיים.
כרמל: (צוחקת)
איתי: ואני יכול להגיד את זה, כי הייתי שם. ונכון, אולי אנשים יגידו שיש להם ביקורת על האמירה הזאת. אני אומר לכם, הייתה בומבמלה בדשא של נווה דקלים. היו אוהלים, היה הפעלות, היה מתנפחים. בנוסף, כן, לאלימות. זרקו חומצה על חיילים, תמיד אומרים זרקו חומצה על חיילים. היו הרבה דברים. אבל כן, היו גם, זה היה כל כך בומבמלה, ברמה שגם היית צריכה כרטיס כניסה.
כרמל: די.
איתי: כי בחודשים האחרונים רק מי שגר בגוש קטיף יכל להיכנס. הוציאו לנו תעודות כאלה מיוחדות, ובמחסום כיסופים היו בודקים אותך. ואם לא היה לך את התעודה הזאת, לא היית יכול להיכנס. ומה שהיה קורה, היו לוקחים תעודות זהות, כאילו, אנשים היו משננים את התעודת זהות שלי, לצורך העניין.
כרמל: די.
איתי: ואז באים ואומרים, איבדתי את התעודה, זו התעודת זהות שלי, קוראים לי איתי בן שמחון, והם היו נכנסים. שתביני את האווירת בומבמלה, כאילו, של כזה, אני חייב להיכנס.
כרמל: כן, מפלחים חברים.
איתי: בדיוק. היינו מכניסים אנשים, כאילו, אנשים רצו בסוף להיכנס ו, ו, לממש את זכותם האזרחית של להפגין ולהיאבק.
כרמל: אז באותו קיץ התקשורת התעסקה הרבה במה שצפוי לקרות בפינוי, עם חששות כבדים שתהיה אלימות. והם נערכו לאפשרות הזאת בצורה טיפה מוזרה. בואו נשמע, מתוך משדר מיוחד בנושא, באולפן יעקב אחימאיר.
[הקלטה]
יעקב אחימאיר: אנחנו רוצים לעבור עכשיו לנושא אחר, שהוא גם כן ימצא את ביטויו במהלך מימוש תוכנית ההתנתקות. עשויה להיווצר, עשוי להיווצר עימות בין שוטרים לבין התקשורת, והצלם דני גרשון מביא סימולציה של תקרית שעלולה להתרחש. הנה.
דני גרשון "כרמלה": שלום, בוקר טוב שלומי, אני כרמלה מנשה מקול ישראל. מה יש לך להגיד על הסיטואציה בה אנחנו נמצאים?
שוטר: נעים מאוד כרמלה. יש לך זום מספיק גדול, תעמדי פה בבקשה.
דני גרשון "כרמלה": אוקיי, בסדר.
שוטר: בסדר? אני באמצע,
דני גרשון "כרמלה": מאה אחוז. רק תוריד את הידיים ממני.
שוטר: יש לך זום, תשתמש. תשתמשי.
דני גרשון "כרמלה": הידיים רק, בבקשה.
שוטר: ככה. ביקשתי,
דני גרשון "כרמלה": הצלם שמה, אני פה, אני לא מפריעה. בבקשה.
שוטר: לא, תשמעו אותי גם מפה.
(רחש וקולות ברקע)
שוטר: יש פה איזה כמה,
דני גרשון "כרמלה": פה, חיים, האווירה מתוחה. האמא (לא ברור)-
שוטר: כרמלה, כרמלה.
דני גרשון "כרמלה": לפרוץ בבכי מרורים.
שוטר: כרמלה, על שאלות אני אענה בחוץ.
מר שושנה: תראה איך אמא בוכה, עמרם.
דני גרשון "כרמלה": למה אתה, אוקיי,
שוטר: אין בעיה.
דני גרשון "כרמלה": מותר לי לשאול אותך שאלות, את האב. מר שושנה, יש לך משהו להגיד?
(אנשים צוחקים ברקע)
מר שושנה: כרמלה, אנחנו עוד לא החלטנו, למרות ההסכם שעשינו,
שוטר: כרמלה, אני אומר לך.
מר שושנה: עוד לא החלטנו אם אנחנו מוכנים או לא מוכנים. יש את האישה, שהיא מתנגדת פתאום. אנחנו צריכים להתייעץ עם המשפחה.
דני גרשון "כרמלה": אוקיי, כמו ששמעת חיים, הוא לא מוכן להתפנות עד שהוא לא-
שוטר: כרמלה, פעם אחרונה.
דני גרשון "כרמלה": סליחה, הכתף שלי.
שוטר: כרמלה, כרמלה. בואי נדבר בחוץ.
דני גרשון "כרמלה": חיים, כמו שאתם רואים-
שוטר: תצמדי לצד. כרמלה,
דני גרשון "כרמלה": מתפתח פה עימות עם ה-
שוטר: תצמדי לצד.
דני גרשון "כרמלה": צוות צילום.
שוטר: כרמלה!
דני גרשון "כרמלה": חיים, חיים!
שוטר: פעם אחרונה.
(רעשים ואנשים צוחקים ברקע)
דני גרשון "כרמלה": סליחה רגע, אלימות משטרתית! חיים!
שוטר: כרמלה, פעם אחרונה.
דני גרשון "כרמלה": תעלו אותי לאוויר, חיים!
שוטר: השלב הבא, את יוצאת החוצה.
דני גרשון "כרמלה": חיים, תעלו אותי, זה אלימות משטרתית!
מר שושנה: זה הבית שלנו!... הוא רוצה להתרומם, הוא רוצה להתרומם.
דני גרשון "כרמלה": חיים, חיים!
(אנשים צוחקים ברקע)
דני גרשון "כרמלה": חיים, הרימו אותי! חיים, זאת כרמלה!"
(צוחקים)
כרמל: וואו,
איתי: וואו.
כרמל: כרמלה מנשה, כבר לא עושים עיתונאים כאלה.
איתי: מה בנים יותר אוהבים מלעשות כאילו הם בת? באמת, אנחנו רואים את זה מ, מה בנים יותר אוהבים מלשים מגבת על הראש ולעשות כאילו הם אמא, או כתבת? אנחנו רואים את זה עכשיו בטיקטוק. זה פשוט הדבר הכי אהוב בעולם.
כרמל: אהא.
איתי: ומה היופי? שהם כל כך האמינו לעצמם שזאת כרמלה מנשה, שהם לא נתנו לה לדבר. כאילו, הסימולציה הזאת הייתה יותר איך מדברים לכתבת. היא פשוט כרמלה מנשה, אז בואו לא ניתן לה לדבר, ולא נקשיב לה לשאלות, ונצעק עליה כרמלה, זוזי, את מסתירה. כאילו, מה הייתה הסימולציה? לא לתת לכרמלה מנשה לשאול שאלה? כי אם כן, אז הם ממש עשו את זה טוב. אוקיי, ב-16 באוגוסט, יצא ראש הממשלה אריאל שרון בהצהרה לעם בנוגע לתוכנית ההתנתקות. בואו נשמע.
[הקלטה] רוה"מ אריאל שרון: "אזרחי ישראל. הגיע היום. אנחנו מתחילים את הצעד הקשה והכואב מכל, פינוי יישובינו מחבל עזה וצפון השומרון. הצעד הזה קשה לי מאוד באופן אישי. לא בלב קל קיבלה ממשלת ישראל את ההחלטה על ההתנתקות, ולא בנקל אישרה זאת הכנסת. אין זה סוד שגם אני, כמו רבים אחרים, האמנתי וקיוויתי, שנוכל להאחז לעד בנצרים ובכפר דרום. אך המציאות המשתנה בארץ, באזור ובעולם, חייבה אותי להערכה אחרת, ולשינוי עמדות. לא ניתן להחזיק בעזה לנצח. חיים שם יותר ממיליון פלסטינים, שמכפילים את מספרם מדי דור. הם דחוסים בצפיפות שאין דומה לה, במחנות פליטים, בעוני ובמצוקה, בחממות של שנאה גוברת והולכת, ללא אופק של תקווה. מתוך עוצמה, ולא מתוך חולשה, אנו עושים את הצעד. ניסינו להגיע עם הפלסטינים להסדרים, שיניעו את שני העמים לדרך השלום. אלה התנפצו אל חומת השנאה והקנאות. תוכנית ההתנתקות החד צדדית עליה הודעתי לפני כשנתיים, היא התשובה הישראלית למציאות הזאת. התוכנית הזאת טובה לישראל בכל תרחיש עתידי. אנו מצמצמים את החיכוך היומיומי ואת קורבנותיו משני הצדדים. צה"ל יערך מחדש בגבולות הגנה, מאחורי גדר הביטחון. אלה שימשיכו להילחם בנו יפגשו בצה"ל ובזרועות הביטחון במלוא עוצמתם. על הפלסטינים מוטלת אותה חובת ההוכחה. עליהם להילחם בארגוני הטרור, לפרק את תשתיותיו ולהראות כוונות כנות לשלום, כדי שיוכלו לשבת איתנו בשולחן המשא ומתן."
איתי: טוב, זה לא קרה.
כרמל: באמת מדכא בטירוף לשמוע את זה, באמת מכל בחינה.
איתי: מה אני אגיד לך, זה, זה כאילו, התחלנו את הפרק בהצהרה של אריק שרון, ואנחנו לקראת סיום גם עם ההצהרה הזאת. וזה כן היה אחד מהנרטיבים הגדולים של ההתנתקות, שכאילו איך אתה, מכל האנשים, יכול לעשות את זה? איך אתה… אני זוכר שאצלנו זה ממש היה כזה תחושת בגידה, של כאילו, אתה הבן אדם ששמת אותנו פה, באיזשהו מקום. ואחד הזיכרונות ההזויים שלי מהתקופה הזאת, זה שלקחו אותנו מהבית ספר, אני הייתי בכיתה יא', לקחו אותנו ו, לערים בארץ,
כרמל: אהה.
איתי: כי היה את משאל מתפקדי הליכוד בעצם. כי היה כל מיני אסטרטגיות לנסות לבטל את זה, או לעשות משאל מתפקדי הליכוד, לעשות משאל עם, לעשות כל מיני דברים. ונתנו לנו וורדים, וכתובות של אנשים.
כרמל: שיואו.
איתי: ופשוט נקשתי לאנשים בדלת, אמרתי להם, היי, אני מגוש קטיף, תצביע נגד ההתנתקות.
כרמל: מה אתה, בעדי יהווה?
איתי: תקשיבי, זה היה כאילו… עכשיו, זה מצחיק, אני כאילו, אני לא, או שכאילו לא היה אכפת לי, אני לא יודע. לא שאלתי שאלות, פשוט עשיתי את זה.
כרמל: זה כמו ה-trick or treat.
איתי: כן, בדיוק. רק שבסוף מפנים אותך מהבית.
(צוחקים)
איתי: treat ? trick or treat. תארזי את הדברים שלך ותעופי מפה.
כרמל: כן. trick, בואו לגוש קטיף כדי שנפנה אתכם אחרי זה.
איתי: (צוחק) וואי, זה ה-trick or treat הכי ארוך,
כרמל: כן,
איתי: של ההיסטוריה.
כרמל: וואי, ממש.
איתי: מאסטר מיינדז.
כרמל: (צוחקת)
איתי: טוב, בואי נשמע את ההמשך של ההצהרה של שרון.
[הקלטה] רוה"מ אריאל שרון: "המחלוקת על תוכנית ההתנתקות גרמה לפצעים קשים. לשנאת אחים מרה, לביטויים ולמעשים חריפים. אני מבין לליבם, לכאבם ולזעקתם של המתנגדים. אך אנו עם אחד. גם בריב ובויכוח. מתיישבי חבל עזה, היום מסתיים פרק מפואר בסיפורה של ישראל, ופרק מרכזי בסיפור חייכם. כחלוצים, כמגשימים, וכמי שנשאו בשם כולנו בעול הביטחוני וההתיישבותי. הכאב והדמעות שלכם הם חלק בלתי נפרד מתולדות הארץ הזו.
איתי: אני גם חשבתי שהפרק הזה הסתיים בחיים שלי, אבל הוא, הוא חוזר.
כרמל: רק התחיל…
איתי: אבל, כן, יש משהו דווקא… כאילו, אנחנו מקליטים עכשיו פרקים בזינוק לאתמול, וחוזרים למלחמות, ופתאום מבינים כמה זה לא באמת מסתיים. כאילו, כמה עדיין הכל, הכל חלק מהמציאות, מההווה שלנו.
כרמל: כן.
איתי: שזה גם עצוב, לא יודע. זה, זה קצת עצוב, אבל זה גם… כאילו, כאילו אנחנו לומדים כזה להבין שההיסטוריה שלנו היא חלק מהחיים שלנו, כמה שאנחנו מנסים לצייר את עצמנו ככזה, התקדמנו, אנחנו לא באותו מקום, אנחנו מדינה אחרת. אנחנו לא באמת מדינה אחרת.
כרמל: וגם בכל רגע טרגי וטראומתי של מדינה צריך להזכיר, אנחנו אחים, אנחנו עם אחד.
איתי: (צחקוק)
כרמל: אני, יש לי שלושה אחים, אני לא חושבת שפעם אחת הייתי צריכה להזכיר להם שאנחנו אחים, זה די אובייס. יש לי תחושה שעושים את זה, משהו, זה פרקטיקה של כתות. נכון, אנחנו… אנחנו משפחה.
איתי: כולנו שותים את אותו דם,
כרמל: כן.
איתי: כולנו מעבירים את הכספים שלנו לאותו חשבון בנק. הרבה מדברים על, באמת על ההתנתקות כאיזה שסע, כי זה באמת היה. אני זוכר רגע אחד דווקא כן יפה. ש, לאורך השנים, כשהיינו נוסעים החוצה היינו עוברים במחסום כיסופים, יוצאים מגוש קטיף לתוך מדינת ישראל. והיו שם הרבה פעמים מפגינים, או אנשים שעומדים עם שלטים. בימי שישי היה הפגנות קבועות, וכל מי שהיה יוצא כאילו, ביום שישי מגוש קטיף, היה רואה שלטים כזה של, "שובו הביתה", "די לכיבוש", דברים כאלה. ואני זוכר שיצאנו מכיסופים, וב-12 בלילה היו מלא אנשים על הגבעות שהיו שמה באזור הישובים של העוטף, ואותם אנשים שהיו במשך שנים מפגינים נגד, היו עם שלטים של כאילו, "אוהבים אותכם". כן היה,
כרמל: זה חמוד.
איתי: משהו, כן, זה כן היה כזה, מחמם את הלב. בכל מקרה, משם נסענו לכפר הנופש לחיילים וגרנו שם שלושה חודשים, אז אני לא יודע כמה זה עזר לי במציאות, אבל זה כן היה נחמד לראות.
[מוסיקת סגירה]
איתי: עד כאן זינוק לאתמול, להיום. תודה לצוות שלנו. תודה לעורך אלעד בר-נוי, תודה לטל ניסן על ההפקה והתחקיר, ולטכנאי שרון לרנר.
כרמל: אפשר להאזין לנו מתי והיכן שאתם רוצים, בהסכת שלנו זינוק לאתמול, שזמין באפליקציה ובאתר כאן ובכל יישומוני ההסכתים.
איתי: תודה רבה כרמל.
כרמל: תודה רבה איתי.
איתי: להתראות.
קריין: זינוק לאתמול- מהדורת מלחמה.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments