top of page
עדי קלינטון

ב׳ הנבחרים - ניצולת הטבח בבארי, יסמין פורת, שהייתה בקיבוץ עם הילדה ליאל חצרוני בריאיון

יסמין פורת, שניצלה מהטבח בבארי בריאיון לקלמן ליבסקינד ואסף ליברמן ביום ה-40 למלחמת "חרבות ברזל", בתוכנית "קלמן ליברמן", 15.11.23


 

"לא יצאו משם בחיים": ניצולת הטבח בבארי, שהייתה בקיבוץ עם הילדה ליאל חצרוני בראיון

בית הנבחרים 15.11.23

לוגו: אתם מאזינים ל"בית הנבחרים", הראיונות שכולם מדברים עליהם, מבית "כאן" רשת ב'


אסף ליברמן: נקבע מותה של ליאל חצרוני היא בת 12 מקיבוץ בארי. מאז המתקפה בשמחת תורה בשבעה באוקטובר היא הוגדרה נעדרת ,אבל עכשיו החליטו במשפחה שיש מספיק ממצאים, עדויות וסיפורים מה שקרה שם.


קלמן ליבסקינד: נדמה לי שיותר עדויות וסיפורים כלומר אין זיהוי מוסמך שלה, של גופתה אבל כן, התקבלה החלטה


אסף ליברמן: ממצאים מבחינת מה קרה לבית, ומה קרה לשאר האנשים שהיו בבית שנקבע מותם. המשפחה אומרת 'אין בעצם שום סיכוי שהיא בחיים ולכן אנחנו מעדיפים לקבוע את מותה'


קלמן ליבסקינד : כן, ההלוויה תערך בקיבוץ רביבים, מה שמוגדר כטקס פרידה, ממנה מליאל חצרוני, הילדה. יובאו לקבורה חפצים אישיים שלה. מי שהייתה איתה בשעותיה האחרונות, היא יסמין פורת

שלום יסמין.


יסמין פורת: שלום, שלום, בוקר טוב.


קלמן ליבסקינד: מה שלומך?


יסמין פורת: בסדר, זה יום קשה, כי...

אתה יודע, אני עוקבת אחרי הסיפור של ליאל, זה כבר מאז שהוא התחיל, מאז שהכל התחיל, ואני עד היום מופתעת איך לא מצאו אותה.

ושואלת את עצמי כל הזמן מה התרחש בבית אחרי שאני יצאתי משם, שהגענו למצב כזה שלא מוצאים אותה.


קלמן ליבסקינד: את עברת את היום הנורא הזה בקיבוץ בארי, אבל זה קרה כמעט במקרה.

את לא תושבת המקום.


יסמין פורת: נכון.


קלמן ליבסקינד: אז איך התחיל היום הזה ואיפה מבחינתך?


יסמין פורת: אני וטל הבן זוג שלי היינו במסיבת הנובה, ברעים, וברחנו משם כשהתחילו הטילים עוד לפני שידענו שיש חדירת מחבלים בכלל בארץ לבארי או למסיבה ו…לא אלאה אתכם בפרטים אבל איכשהו נקלענו לקיבוץ בארי וביקשנו שם מזוג מחסה, מהדס ועדי דגן ,והם הסכימו לקבל אותנו


אסף ליברמן: את אומרת לבארי הגעתם כי נמלטתם מהמסיבה לבארי


יסמין פורת: כן כן כן, כי היו מחבלים במגוניות, והתחלנו לברוח ממחבלים בכבישים, ואז המחסום של בארי נפתח והחלטנו להיכנס כי לא ידענו שיש שם חדירה, וידענו שזה קיבוץ מאוד טוב, כאילו ששומרים עליו.

בקיצור קיבוץ מוגן כזה, כי זה קיבוץ ידוע אני גם קיבוצניקית מהצפון אמנם אז אני מכירה ככה קיבוצים.

החלטנו להיכנס להתגונן שם ובגלל שהמצב כזה החמיר גם פתאום אמרו שכן יש חדירה, וגם בגלל הרקטות החלטנו לדפוק לאיזה זוג בדלת


אסף ליברמן: פשוט דפקתם על הדלת של בית אקראי?


יסמין פורת: כן כן ממש כי כבר היה נורא מלחיץ המצב, כבר היו מחבלים בכבישים ורקטות באוויר שעפו בלי סוף ולא ידענו ככה מה לעשות עם עצמנו


אסף ליברמן: וכשאתם מגיעים לבארי בעצם המצב בקיבוץ הוא מה? אין מחבלים עדיין בקיבוץ…


יסמין פורת: בשלב הזה- אין. הם התחילו בכבישים כי אותנו פגשו כבר במגוניות אז לא ידענו שהם כבר… ואני חושבת שחמש או עשר דקות אחרי שאנחנו הגענו, הם נכנסו לתוך, התחילו לפרוץ לבארי ולשאר הקיבוצים


קלמן ליבסקינד: ואת לפי מה את מחליטה לאן להיכנס בבארי?


יסמין פורת: אהה… רנדומלית. ברחנו כי אנחנו לא מכירים את הקיבוץ, פשוט נסענו לאיזה חנייה מרכזית כזאת שהתבררה שהיא ליד חדר אוכל, ואז פשוט עצרנו שם את האוטו, שהרקטות עוברות באוויר ויש תחושה, אמרו שיש מחבלים אבל אתם חייבים להבין שבתפיסה שלנו אנחנו מדברים על שש וחצי בבוקר, גם אם אומרים לך "חדירת מחבלים" בתפיסה זה 4-5 זה משהו שאפשר להשתלט עליו, זה לא 300 מחבלים, בסדר?

בתפיסה לפני השביעי באוקטובר, אתה יודע


קלמן ליבסקינד: והבית שנכנסתם אליו, נדמה לי אם אני זוכר נכון, הוא הבית ממש אחד הקרובים לאותה חנייה ליד החדר אוכל


יסמין פורת: נכון, זה בעצם 4 בתים כאלה שצמודים …שקרובים לחדר אוכל אנחנו דופקים בשניים-שלושה בתים ראשונים שמסתבר כנראה שזה בתים של חלק מהחבר'ה שיהיו איתנו אחר כך, אבל הם כנראה לא ענו. תבינו שאנשים עדיין ישנו בשעה הזאת היה עשרה לשבע כשהגענו לקיבוץ בארי והתחלנו לדפוק על בתים ובכל מקרה הדס ועדי דגן עונים, פותחים לנו את הדלת, ואתה רואה שהם ממש קמו משינה, ואנחנו נכנסים אליהם ו…השעה עשרה לשבע אני זוכרת את זה כי בדקנו את זה שאלתי אותם 'מה השעה?' כי רציתי להבין באיזה שעה הגעתי אליהם ובכל מקרה אנחנו מתחילים לשהות אצלהם בבית ובשעה שבע וחצי.


קלמן ליבסקינד: מה זה לשהות אצלהם- נכנסים לממ"ד? מה עושים?


יסמין פורת: זהו, בהתחלה אנחנו אפילו לא נכנסים לממ"ד. תבין שהם אנשים מייסדי העוטף ומכירים את...

כי הם חיים שם הרבה שנים. הם המייסדים נראה לי של קיבוץ בארי. הם לא נלחצים מקצת קסאמים.

גם אני מהצפון אז אני קטיושות, ילדת קטיושות, אז גם מכמה קסאמים לא נלחצת.

אבל אנחנו יושבים שם בהתחלה, עוד שותים קפה בסלון מתחילים לעכל...


אסף ליברמן: אה, הם מארחים אתכם, מארחים אתכם אצלם בסלון, מציעים קפה, אתם יושבים…


יסמין פורת: כן, ואנחנו מספרים להם, היינו עכשיו במסיבה ואתם לא מבינים, רקטות באוויר, והלכנו למיגונית ליד בארי, והגיעו שני מחבלים והתחילו לירות שם.


אסף ליברמן: אתם באים במנוסה, כלומר, אתם כן נמלטים עם איזושהי מידה של בהלה.


יסמין פורת: כן, אבל לא בצורה שאתם מכירים.


קלמן ליבסקינד: יותר מאוחר, כן.


יסמין פורת: יותר מאוחר. אנחנו מהראשונים, שאנחנו בורחים בהתחלה, זה מטילים, ואחרי זה כי ראינו שני מחבלים במיגונית, ועדיין אני אומרת לך כבן אדם מאוד סביר שמבין עניין- לא עשיתי את ה shift שאם יש שני מחבלים במיגונית הזאת אז זה אומר שיש, לא יודעת, שלושת אלפים מחבלים עכשיו


קלמן ליבסקינד: אז בשלב הראשון אתם- כמה אתם? אמרנו, שניים?


יסמין פורת: אנחנו שניים, זוג


קלמן ליבסקינד: שמתארחים אצל זוג אחר


יסמין פורת: כן, שלא מכירים אותם. אנחנו זוג בשנות ה-40 לחיינו הם זוג בני 70. אנחנו מגיעים אני ישר מזהה שאנחנו בשכונת מגורים של אנשים ותיקים כי אני מזהה שיש קלנועית ליד כל בית, וזהו. ואז בשבע וחצי שרקטות, נשמעות רקטות כל הזמן באוויר ומתחילים לקבל וואטסאפים גם בתוך הקיבוץ, הדס, שהיא האישה של הבית היא אומרת לנו 'אני חושבת שהגיע הזמן להיכנס לממ"ד, שולחים המון וואטסאפים שגם יש חדירה', ותבין גם הם באותן שעות שהם אומרים שיש חדירה, כולם מבינים שזה- עוד פעם, בתפיסה שלנו, שזה משהו של ארבעה חמישה ועוד רגע…


קלמן ליבסקינד: עוד רגע צה"ל יטפל והכל יחזור למקומו בשלום


יסמין פורת: כן, צה"ל משתתפים והכל יהיה בסדר, רק מחכים כאילו שיהיה בסדר


קלמן ליבסקינד: מתי העסק הולך ומסלים?


יסמין פורת: אז אני חייבת להגיד שכמו כל עם ישראל אנחנו בעצם נכנסים לממ"ד משבע וחצי בבוקר ומתחילים לראות מה קורה בטלוויזיה כי יש בממ"ד טלוויזיה, ואנחנו מתחילים לראות, גם דרך הקבוצות וואטסאפ שלנו, של קהילת הטראנס, אנחנו מתחילים לראות הודעות- "זה נעלם", "בזה ירו", "מי שמע על זה…". אני מבינה שמשהו לא תקין קורה ואנחנו מתחילים לקבל מלא מלא הודעות, ואני זוכרת שאני אמרת לטל "מה, יש מלא נעדרים מהמסיבה, מה, לאן הם נעלמו? אני לא מבינה את זה". במקביל תחשוב שהם מקיבוץ בארי והדס ועדי מתחילים לקבל וואטסאפים בקבוצות שלהם- "פרצו אליי הביתה, בבקשה תבואו להציל אותי, תקראו למישהו, אני שומעת צעקות בערבית בבית שלי…" , וחמש דקות אחרי, כבר אותו בן אדם, או אישה שהיו בתקשורת כבר לא מתקשר יותר. ואני רואה שעם הזמן הדס ועדי- אם בהתחלה הם היו 'קולים' כאלה ואתה יודע, הם מתחילים להרגיש, אתה רואה גם עליהם שהם מהאזור והם אנשים בכל זאת מבוגרים והם מביני עניין, אתה רואה שהם מתחילים להרגיש שמשהו לא תקין קורה. ואז אני אקצר לכם את הזמן כי זה שעות של אימה ואנחנו יושבים משבע וחצי בבוקר עד שתיים אחרי הצהריים


קלמן ליבסקינד: בשלב הזה שוב- אתם ארבעה אנשים בבית…


יסמין פורת: ארבעה אנשים בממ"ד, יושבים מול הטלויזיה, מול טלפונים, ומקבלים הודעות ומבינים מה קורה תוך כדי, רק מההודעות ומהטלויזיה. אנחנו מתחילים להבין שמשהו רציני קורה בישראל אבל עוד לא מבינים את הסדר גודל. ולאט לאט לפי האנשים שמדווחים בוואטסאפ בקבוצות בבארי אנחנו מבינים מהדס שהמחבלים מתחילים להתקרב לאיזור שלנו, כי הם התחילו בדיעבד בקצה השני של הקיבוץ.

ועכשיו אני אקצר לכם תהליכים: באיזה עשרה לשתיים הדס אומרת לנו 'אני רוצה שתהיו רגועים, המחבלים נמצאים בבית של השכן. הם כנראה מגיעים לפה.'

קצת שיהיו שקטים, אנחנו… זהו, אנחנו מתחילים להתכונן לגרוע מכל.


קלמן ליבסקינד: נעולים בממ"ד…


יסמין פורת: זהו, שאני חייבת להגיד שהממ"ד לא ננעל רק נסגר. אז עדי, שהוא הבעלים של הבית.

בקיצור, אז אני אגיע לזה.

פתאום בשעה שתיים בצהריים- הבית מתנפץ, אתה שומע ששוברים הכל, יורים, צעקות בערבית. אתה שומע שיש הרבה אנשים בבית, אתה שומע שזה לא אחד שניים שלושה אנשים, אתה שומע שיש הרבה. לא עוברת דקה והם מגיעים לממ"ד ובגלל שהממ"ד לא נעול רק סגור, עדי במשך שעה שלמה מצליח להחזיק את הידית של הממ"ד, מצליח להחזיק אותה חזק ולא לתת להם לפרוץ אותה. הם יורים לדלת, הם צועקים, הם מנסים לשכנע אותנו.

בדיעבד, אני מכירה את האנשים שהיו איתי רק בדיעבד, כי אחרי זה סיפרו לי עליהם וכאלה.

אז בדיעבד ינאי, אח של ליאל, גם נקרא לבוא ל...שמענו ילד צעיר שאומר, 'הדס ועדי, אני שכן שלכם, בואו, הם רק רוצים לצלם אותנו הם לא יעשו לנו כלום'.


קלמן ליבסקינד: המחבלים לוקחים את ינאי, שהוא ילד בן 12


יסמין פורת: כן, מביאים אותו אל הבית


קלמן ליבסקינד: ובעזרתו מביאים אותו אל הבית שלכם, מבית אחר שכן


יסמין פורת: כן, וכאילו אומרים לו כנראה 'תגיד להם לצאת החוצה' , אז הוא אומר להם בעברית, ואתה שומע שהוא ילד והוא ישראלי ואומר להם גם 'ינאי, עדי והדס אתם מכירים אותי זה השכן תצאו החוצה, הם לא רוצים להרוג אותנו' כאילו מוכיח את זה בזה שהוא מדבר איתנו


קלמן ליבסקינד: מה אתם מבינים מזה?


יסמין פורת: אני חייבת להגיד לך שאני וטל בשלב הזה התחבאנו בתוך ארון בגדים וטל ו...לא טל, ועדי החזיק את הדלת והדס ישבה על הספה נורא מפוחדת. אנחנו מבינים שהם מנסים להוציא אותנו בכל דרך אפשרית, גם מנטלית וגם פיזית. וזה לא עובד להם, ואני מדברת אותך על שעה שלמה.

אתה שומע עשרה, לפחות, בדיעבד זה יהיה עשרה מחבלים בתוך הבית של עדי והדס.

ואז אחרי חמישים דקות הם מחליטים לזרוק רימון לתוך החלון של הממ"ד, שצריך לעקם אותו או משהו כזה, והם מצליחים לפרוץ את החלון, ואז הם בשעה שלוש כמעט מכניעים את הדס ועדי. אני שומעת את זה דרך הארון. הם אומרים לה לצאת והיא מתחננת על נפשה, ואתה שומע שלוקחים אותם את הכל, שומע אותם בתוך החדר ולא עוברת דקה והם פותחים את הארון בגדים שאני וטל נמצאים שם, שלושה מחבלים מכוונים עלינו קלצ'ניקוב לתוך הראש, אומרים לנו לצאת החוצה, ואנחנו יוצאים גם. אני חייבת להגיד לך שבגלל שהייתי הרבה זמן בתוך הארון הזה והארון היה חשוך, אז הייתי גם נורא מסונוורת, ובתור ישראלית אני חייבת להגיד לך כשיצאתי הייתי בשוק. היו בתוך החדר הקטן הזה, חדר קטן בסופו של דבר, עשרה מחבלים שמובילים אותנו, אותי ואת טל, יחד עם הדס ועדי שיצאו איזה 2-3 דקות לפנינו, למרפסת משותפת של רביעיית בתים כאלה צמודה. אנחנו יוצאים לחצר כזאת, ואני מגלה שאנחנו, עם בערך כ-40 מחבלים, 40 מחבלים, אני הייתי בשוק! אני לא האמנתי מה שאני רואה.


אסף ליברמן: שריכזו להם, 40 מחבלים, שמרכזים עוד אנשים, עוד ישראלים, למקום הזה.


יסמין פורת: תחשבו שזה כאילו כמו שהם כבשו רביעיית בתים כזה, רכבת כזאת, ואז יש לה חצר משותפת, ובחצר המשותפת הזאת של ארבעה בתים הצמודים, יש בערך כ-40 מחבלים, כולם עם קלצ'ניקוב, כולם עם תחמושת עליהם, עם אפודים כאלה מלאים תחמושת, חיילים כאילו לכל דבר.


קלמן ליבסקינד: וכמה ישראלים? כמה תושבים?


יסמין פורת: אממ… לקח לי זמן, אתם צריכים להבין שבגלל שאני לא מהקיבוץ אז אני לא מכירה את האנשים, הם כולם, אחרים יכירו את כולם או את רובם, כי גם היו שם עוד אורחים, אבל בגדול אנחנו בסופו של דבר היינו 15 בני ערובה.


קלמן ליבסקינד: מה הם עושים איתכם?


יסמין פורת: זהו, שבהתחלה הם מכניסים אותנו לבית אחד של גברת פסי כהן שיש לה במרפסת בצורה מובנית כזאת פינת אוכל מאוד מאוד ארוכה של איזה 12 או 14 מקומות, והם מושיבים אותנו שם, אנחנו בעצם מצטרפים, אני וטל, לשאר בני הערובה שכבר יושבים בפינת אוכל. ושם בעצם אני מתחילה להבין מי יושב איתנו. אני יכולה לספר שבדיעבד זיהיתי את ליאל וינאי. אני לא ידעתי אז שהם תאומים חשבתי שהם אחים, ראו ישר שהם קשורים. וראיתי שהם יושבים עם מישהי מבוגרת שהבנתי שהיא הסבתא כי לא הזדהנו, לא עשינו היכרות


קלמן ליבסקינד: הסבתא שלהם


יסמין פורת: כן, שהבנתי שהיא לא הסבתא הביולוגית אבל זאת שטיפלה בהם, איילה. יושבים כמובן הדס ועדי, יושבת גברת פסי כהן שהיא בעלת הבית, שאירחה את אחותה ובעלה, והבן שלה. הבעל נהרג כבר בפריצה לבית, והבן שלה שוכב ירוי עם כדור בירך.

יושבים שם עוד זאב וזהבה, זוג ,ועד אישה בודדה חווה, ובקיצור, כל מי שהיה בבתים האלה פשוט הוצא מהממ"ד שלו, והגענו למצב שהיינו 15 אנשים בפינת אוכל.


קלמן ליבסקינד: מה עושים איתכם?


יסמין פורת: בהתחלה רק שומרים עלינו. זה אומר שיש בערך כ-40 מחבלים בתוך כל הקומפלקס הזה של הבית. עשרה מחבלים, או 12, כן? כל מה שאני אומרת זה בערך, הם שומרים עלינו, בסדר? הם יושבים איתנו


קלמן ליבסקינד: יש איזה שיח איתם? את מבינה מה הם רוצים? כי הם לא הורגים אתכם.


יסמין פורת: נכון, זה כל הסיפור של המקרה הזה, במקרה הספציפי הזה אני הופכת להיות האשת קשר שלהם. זה אומר שאחרי איזה 20 דקות מהרגע שאני נחטפת, הם פונים אליי, והם שואלים אותי אם יש לי טלפון, כאילו אם אני מכירה אנשים מהצבא ומהמשטרה, אני אומרת להם שכן, הם אומרים לי בואי נתקשר לאחד מהם, הטלפון שלי לא היה איתי. הם הסכימו אפילו לחזור לבית הקודם ולחפש את הטלפון שלי. בכל מקרה, אני מקצרת לכם תהליכים, 20 דקות אחרי שאני נחטפת, הם לוקחים את אחד הטלפונים של אנשי הקיבוץ שם, ומתקשרים "100", ואני יחד איתם מתקשרת למשטרה. הם חשבו שהצבא כבר מכתר את כל בארי ואת הדרך לעזה. הם רצו לצאת בחיים איתנו. הם רצו בעצם שהמשטרה תאפשר להם נתיב מילוט תחת חסות המשטרה


קלמן ליבסקינד: הם לא חלמו את מה שידענו או אנחנו יודעים יותר מאוחר שמצבם בשטח טוב כל כך, הם חשבו שצה"ל מכתר אותם והם אמרו אנחנו נצלצל למשטרה וננסה אולי לנהל משא ומתן ולצאת הכי טוב מהאירוע הזה


יסמין פורת: נכון, נכון כי הם יכלו לצאת איתנו עשר פעמים הלוך חזור, הם פשוט לא הבינו את זה.

אבל הם כבר חשבו שהמשטרה נמצאת בכל מקום, ובעצם כמעט שעתיים אני ביחד עם אחד המפקדים, שהוא היה, נקרא לזה 'אחראי על הבני ערובה', לא יודעת, הוא היה איתנו. חוליה אחת שמרה עלינו, לפחות, וחוליות אחרות שמרו שם על החצר, אתה יודע, זה היה כאילו הם הגנו שם על כל הטריטוריה.


קלמן ליבסקינד: דיברת עם המשטרה?


יסמין פורת: במשך שעה דיברתי שבע שיחות עם המשטרה, כל השיחות האלה מוקלטות. יחד עם המחבל, זה אומר שכל פעם אני מתחילה את השיחה ואומרת "שלום אני יסמין מקיבוץ בארי, נחטפנו לבית של פסי כהן בבקשה תצילו אותנו. המשטרה לא הבינה, בגלל זה יצרו גם את הזירה של החדר אוכל. לא הייתה זירה של חדר אוכל אני אומרת להם: "אנחנו בית מתחת לחדר אוכל!". הם לא הבינו מה אני אומרת…לא משנה. לקח שעה וחצי עד שהם.. או בין שעה וחצי לשעתיים, שבזמן הזה דיברנו שש פעמים עם המשטרה, ובאחת השיחות, בגלל שאני הייתי קרת רוח יחסית בכל השיחות, ומדברת ככה, כמו שאני מדברת איתך, הם כל הזמן, כאילו, החמאסניקים כל הזמן עשו לי תנועות כאילו, שאני אעשה את עצמי בוכה, שאני אראה יותר היסטרית, הם רצו שהמשטרה תשמע שאני יותר היסטרית . ובגלל שזה לא בא לידי ביטוי בקול שלי, באחת השיחות אני זוכרת שהם מביאים את ליאל, היא עומדת, כאילו הם קוראים לה לבוא, היא באה אליי, והיא באמת לוקחת ממני כאילו את הטלפון וצועקת משהו קצת יותר היסטרי- "בבקשה תבואו לעזור לי!". גם הקול שלה יותר היסטרי, גם איך שהיא אומרת את הדברים. וזהו ואז החזירו אותה לשבת, אותי העלו לפחות עוד שלוש פעמים לכביש כדי לזהות אם יש מחבלים שמסתתרים בשיחים, הם כל הזמן האמינו שגם יש צלפים בשיחים, אנחנו עולים לכביש, אני עולה עם שלושה מחבלים כולם מכוונים קלצ'ניקובים לכל עבר ואני אומרת "שלום, יש פה מישהו? יש פה מישהו? משטרה? אני אזרחית". ואף אחד לא עונה. ככה שעתיים.

ובסוף המשטרה מתייצבת.

בשעה חמש המשטרה מגיעה, כל חמש המשטרה או צבא מגיע, מתייצבים מול הבית, עכשיו אתם חייבים להבין, זה הכל נורא קטן, אתם רואים את זה כבר בסרטונים. זה אומר שיש בית, גינה, הבית טיפה יותר נמוך מהכביש, אז יש שני סלעים של טרסה כזאת, ואז הכביש.

והמשטרה מתייצבת מול הכביש, והמחבלים נהיים דרוכים, זה אומר שכולם מתחילים לכוון נשקים לכיוון המשטרה..


קלמן ליבסקינד: אתם בשלב הזה כל הקבוצה?


יסמין פורת: אנחנו כל הקבוצה יחד איתם, פרוסים. האמת אני אגיד לך זה תפס אותנו כל אחד במקום אחר, כי תחשוב שכבר היינו איתם שעתיים, ובגלל שכולנו חוץ ממני ומטל כולם היו אנשים בני 65-70 וזוג הילדים, אנשים היו מאוד רגועים, אז הם אפשרו לנו בגלל שהיה נורא חם בתוך הבית הם אפשרו לנו גם קצת להיות בחצר, לשבת שם, אתה יודע הייתה מין חומה נמוכה כזה, וישבנו שם כדי לקבל קצת אוויר, כי הם לא רצו אותנו לחוצים, הם רצו שנהיה רגועים. אם מישהו היה נלחץ, היינו נותנים לו כוס לשתות מים, וישבנו בחוץ גם חלק מהזמן.

קשה לי להיזכר למה אני הייתי בתוך הבית שכל זה קרה, וכשהמשטרה מגיעה, זה קורה, תבין, זה הכל עניין של 2-3 דקות, אתה לא, לא נערכנו לאירוע הזה, לא ידענו מה הולך לקרות.

פתאום המשטרה מתייצבת, כל אחד זה תפס אותו במקום אחר, ולא עוברות שתיים שלוש דקות ואנחנו במתח, מה יהיה? אתה יודע, אני לא יודעת מה יהיה. ואז מתחיל קרב ירי שמתחיל בכדור אחד שניים שעפים באוויר בין שני הצדדים, שתוך דקה הופך למאות כדורים שעפים באוויר


קלמן ליבסקינד: תארי שוב שנייה את הזירה, כלומר איפה נמצאת המשטרה? איפה נמצאים המחבלים? איפה אתם נמצאים כשמתחיל כל הקרב הזה?


יסמין פורת: אז תחשוב שאם יש רביעיית בתים צמודים כאלה, בסדר? ואנחנו בעצם בצד האחורי שלהם, בחצרות שלהם, במרפסות שלהם אתה בא מה...הבנת, הכניסות זה מהצד השני ואנחנו יושבים כאילו בפינות אוכל שלהם בחוץ, אבל בבית אחד. ויש שטח אדמה של דשא, כזה דשא ואדמה יחסית לא גדול, בסדר, אני חושבת


קלמן ליבסקינד: בין הבתים?


יסמין פורת: בין הבתים לטרסה שאם אתה עולה שני סלעים כאלה אתה מגיע לכביש, שהוא כביש צר קטן כזה קיבוצי, וכשאתה עובר את הכביש יש אזור כזה של מכבסה שיש שם כזה איזור כזה עם משטח בטון. זה אומר שהצבא מגיע למקום הזה של המכבסה, איפה שיש משטח בטון, מתייצב שם מול הבית. אז יש כביש, שני סלעים, דשא ממש קטן של אני חושבת שניים שלושה מטרים כאילו מבחינת האורך, ואז הבתים. זה מאוד מאוד קטן הכל, אני חושבת מבחינת מטר אווירי זה אולי הכל מאה מטר…


קלמן ליבסקינד: וכשמתחיל קרב היריות אז אתם איפה?


יסמין פורת: אז אני חייבת להגיד, זה תופס כל אחד מאיתנו, אני מדברת עכשיו על הבני ערובה, זה תופס כל אחד מאיתנו במקום אחר. אני בגלל שכנראה היה לי שיח עם המחבלים אני הייתי איתם בסלון. רוב הבני ערובה היו בחוץ.


אסף ליברמן: כלומר, את עם המחבלים? כשהצבא בחוץ יורה על המחבלים


יסמין פורת: אני לא זוכרת מה היה, אני זוכרת שפתאום הצבא מגיע. תבינו זה היה לו"ז כזה, כל המון מדברים איתם, מתקשרים והם לא מגיעים, הם כן מגיעים, ופתאום עבר ג'יפ אחד ונופפנו לו לשלום, ועבר עוד ג'יפ ונופפנו לו לשלום כי הם לא הבינו איפה הבית, ואז הם כנראה הבינו איפה הבית ואז הם התייצבו. הרגעים האלה באמת אני חייבת להגיד אני לא זוכרת בדיוק למה הייתי אני בתוך הסלון ואחרים היו במקומות אחרים אבל זה המצב


קלמן ליבסקינד: אבל כשאת בתוך הסלון זה המקום המוגן ביותר כרגע?


יסמין פורת: בוא נגיד שהממ"ד יכל להיות יותר מוגן


קלמן ליבסקינד: כן אבל זה יותר מוגן ממי שהיה בחוץ


יסמין פורת: ברור, כי לפחות לי היו חלונות שהגנו עליי מפני הירי, אני הייתי, לי זה כן, לי שיחק המזל בעניין הזה. אז אני יכולה להגיד לכם כשפורץ הירי, זה אני אבין בהמשך כי אני אחרי זה אצא ואראה איפה כולם נמצאים אז שמתחיל חילוף הירי, בסביבות השעה 17:00, אותי זה תופס בסלון, אני משתטחת על הרצפה יחד עם כולם, כולם משתטחים על הרצפה גם אומרים לנו, בצעקות, ומראים לנו וזה.

אני בסלון עם עוד בת ערובה שנקראית חנה, היא אחות של פסי כהן שבאה להתארח עם בעלה כבר שנהרג, והיא מספרת לי את זה תוך חילופי הירי. ויש עוד אישה, לפי דעתי זאת הייתה זהבה ששוכבת בסלון, ואנחנו שלושתנו בסלון, ויריות לכל מקום.

בשלב הזה, את ליאל וינאי והסבתא, אני לא רואה פיזית, אני לא יודעת איפה הם נמצאים בתוך הבית, אבל אני יודעת שהם בתוך הבית כי אני הייתי שותפה, שותפה… נמצאתי בערך בשעה של קרב ירי מטורף.

זה אומר שבשעה הזאת ליאל לא מפסיקה לצעוק מפחד והיסטריה, ואני רק שומעת אותה, אני לא יודעת איפה היא נמצאת, כי אי אפשר להרים את הראש, אתה אתה רק מרים את הראש, אתה מקבל כדור לראש, אתה לא יכול באמת להסתכל.

אבל אני זוכרת שכל פעם שהיה מטח מאוד כבד ופעם אחת גם כשזרקו.. לא יודעת, זרקו משהו כמו מרגמה, RPG, לא יודעת, משהו שהוא לא רובה, והיה בום נורא גדול והיא צרחה שם מפחד, כמו שכל ילדה קטנה הייתה צורחת. ממש פחדה פחד מוות ושמעו את זה והיא לא הפסיקה לצעוק, כי אם אנחנו המבוגרים גם נפלטה לנו צעקה פה ושם זה היה, אתה יודע, בצורה יותר מאופקת לעומתה כי, הבנת- בגלל ה… היא באמת הייתה נורא מפוחדת. היום אני מבינה שהיא בגיל של הבנות הגדולות שלי, שזה מזעזע אותי לחשוב על מה שהיא עברה.


קלמן ליבסקינד: מתי ראית או שמעת אותה בפעם האחרונה?


יסמין פורת: אז זהו, אז אני, למזלי, אחרי בערך שעה, אחד המחבלים מחליט להיכנע ומוציא אותי כמגן אנושי מתוך הבית. ובשלב הזה בעצם נוצר איזושהי הפסקת אש מאוד מתוחה, כי החמאס אמרו לו שאם הוא יוצא, אז הוא נחשב בוגד, אז הם הולכים לירות לו כדור בגב, והמשטרה שלנו מאיימת עליו.

בגלל שאני זאת שדיברתי עם השוטרים, אז ידעו שיש שם אישה בשם יסמין, אז הם אומרים לו, להיכנע עם בחורה, להיכנע עם יסמין, לצאת איתה החוצה, ערום. זה אומר שהוא מתחיל להתפשט…


אסף ליברמן: תסבירי, תסבירי איך זה קורה פתאום.


יסמין פורת: אז אני אסביר לך, אני הייתי במטבח, לא במטבח, בסלון, אתם צריכים להבין, זה בית קטן. והוא היה מאחורי הדלפק של המטבח. זה הבדל בין, זה קרוב, זה כאילו אחד ליד השני. הוא פשוט מגן על עצמו עם הדלפק ואני עם הספות, מגנים עצמנו מפני הירי. הוא נמצא עם עוד, עם הערבי ישראלי בסוף שגם נהרג שם, עם עוד בת ערובה חנה, ועוד מחבל. הוא כל הזמן מדבר בטלפון בערבית, אני לא מבינה ערבית, תחת הירי צועק בערבית הוא עצבני כזה. עכשיו אני לא מבינה מה הוא אומר אני לחוצה מאיפה נכנס לי עכשיו כדור לתוך הגוף, ממש לחוצה להגן על עצמי.

והוא צועק, צועק, צועק, צועק.

באיזשהו שלב, שאני מדברת איתכם שאנחנו 50 דקות תחת חילופי אש מאוד מאוד קשים, שזה המון זמן, מי שלא היה אף תחת חילופי ירי.


קלמן ליבסקינד: מי שלא יצא לו.


יסמין פורת: כן, מי שלא יצא לו במקרה. סתם, זה ההומור שלי.

פתאום הוא אומר לי, תוך כדי ירי, "יסמין תעל, תעל" כאילו הוא מסמן לי בעצבים, לבוא אליו, ויש ירי אז אני ממש, אני עושה מה שהוא אומר אז אני עוברת אליו, קופצת אליו כזה את הצעד הזה שהייתי צריכה לעבור ביני לבנו, תחת ירי, אני רואה פתאום שהוא עם תחתונים וגופייה. ואתה יודע, לא הבנתי עדיין שום דבר, הייתי כל כך בשוק מכל הסיטואציה, ואז הוא מדבר עוד כמה דברים עם המחבלים סביבו, צועק, צועק, צועק. וזהו, ואז הוא מתחיל לצאת איתי. מחבק אותי..


אסף ליברמן: אז בזמן אמת או בדיעבד את מבינה שהתנהל איזה משא ומתן?


יסמין פורת: כן, ואני גם יודעת. הוא נחקר, אני נחקרתי. כולם כבר, כולם… מי שהיה אפשר לחקור אותו, שזה אני והוא, אז נחקרנו


קלמן ליבסקינד: שהתנהל משא ומתן שבמסגרתו המשטרה לו "אתה רוצה לצאת החוצה…"


יסמין פורת: לא התנהל משא ומתן. הוא ראה מה קורה, המחבל הזה ראה מה קורה, הבנתי שהוא בן 50, הוא לא ילד, לעומת שאר המחבלים שהיו מאוד ילדים…


קלמן ליבסקינד: אבל מי אמר לו לצאת ערום?


יסמין פורת: הוא החליט להיכנע. הרי היה כל הזמן תקשורת עם המשטרה, כי המשטרה דיברה איתנו, כל הזמן היתה תקשורת איתה דיברנו לפחות 7 או 8 שיחות עם המשטרה, והוא דיבר כל הזמן עם דובר ערבית. כנראה כבר באיזשהו שלב היתה תקשורת איתו, ואז, היום אני מבינה גם שמעתי כבר את השיחות, שהוא מבקש להיכנע, כי הוא מבין שמפה הוא לא יוצא בחיים. הוא רואה את כמות הירי, הבנתי גם שהיו שם עוד שני מפקדים מאוד קיצוניים בדעותיהם. הוא נגיד נחשב פחות קיצוני, שאמרו 'לא משנה מה, או שעושים לנו נתיב מילוט החוצה כולם בחיים או שכולם מתים'.


קלמן ליבסקינד: אז הוא מחליט להיכנע, הוא מתפשט תחתונים וגופיה ולוקח אותך החוצה איתו..


יסמין פורת: כן, ואז, עכשיו אני לא יודעת איזה סיכומים הוא עושה, כי אני בכלל לא יודעת שהוא סוגר את העיסקה הזאת, את זה אני אבין אחר כך, אבל בגדול אני יודעת אחרי החקירה שלו, שהחמאס אמרו שהם ירו לו כדור בגב כשהוא יצא, והימ"מ שלנו מצד שני אומר, 'צא החוצה!', ואתה יודע, את כל ה… מה שהם צועקים לו במגפון, אנחנו יוצאים, פתאום נהיית הפסקת אש מאוד מתוחה, שכל הנשקים הם מכוונים אלינו, זה אומר שכל החמאסניקים מכוונים אליי ואליו, הוא מתחיל להתפשט תוך כדי הליכה, ממשיך להוריד תחתונים, גרביים וגופיה, הוא נשאר עירום כביום היוולדו, ככה אנחנו מתחילים ללכת מול כולם, כשהוא ערום ואני לפניו, כמגן אנושי.

בזמן הזה, כשאנחנו בעצם עוברים את השלב של הסלון והמרפסת, איפה שהיינו בקודם עם הפינת האוכל, אז אני יוצאת לחצר ושם אני מזהה את טל שלי, את הדס, עדי דגן ועוד טל שהוא הבן של הזוג, ועוד זוג מבוגרים, שוכבים על האדמה והדשא… אתה לא מבין בכלל איך זה היה נראה… פשוט פרוסים ומלאים ברסיסים, ירי שלא מפסיק והם שוכבים על הדשא ככה כמו גופות, הם עדיין כולם היו בחיים, אתה רואה את זה. הספקתי עוד ממש תוך כדי יציאה לשאול את טל שלי, "טל אתה בסדר?" והוא הרים את הראש, והוא ממש נורא נורא מבוהל כי הם היו, תבין שהם אפילו לא ידעו שיצאתי כי הם היו עם הראש לאדמה, כולם שמו את הראש מול האדמה כדי להגן על עצמם.


קלמן ליבסקינד: את יוצאת איתו החוצה ולאן הולכים?


יסמין פורת: ואנחנו מטפסים, אנחנו הולכים את כל החצר, מגיעים לשני סלעים של הטרסות, מטפסים אותם ככה, ואז אנחנו עומדים ממש בכביש, רק פשוט אנחנו בצד השני של הכביש והימ"מ. וזה כביש קטן, כן? כביש צר. מלא שוטרים מכוונים אלינו, צועקים לו במגפון דברים שאני מתארת לעצמי שזה 'תשחרר אותה, תשחרר אותה'.

אנחנו מתקדמים עוד קצת אליהם, הוא נותן לי דחיפה.

אני רצה מהר לשוטרים, אותו מהר עוצרים.

זה הסיפור הצלה שלי.

פה אני ניצלת בעצם ומוחזקת על ידי השוטרים, אבל נשארת איתם לעוד שלוש שעות לחימה. זאת אומרת, פשוט אני עברתי לצד של השוטרים, אבל נשארתי בזירה של בארי ובאירוע הזה…


אסף ליברמן: ואת המחבל ששחרר אותך מה עושים אותו?


יסמין פורת: עצרו אותו וחקרו אותו, ודרך אגב היום אני יודעת מהאנשים שהיו איתי שם שהוא מסר המון המון מידע, הצליחו להוציא ממנו המון המון מידע שבדיעבד הציל עוד הרבה אנשים שזה… אפשר להגיד משמח


קלמן ליבסקינד: כשאת ניצלת ועוברת לצד של המשטרה כל מי שהשארת אחרייך- אנשינו חיים


יסמין פורת: חיים כולם אם, אתה יודע, אם היו ארבעים מחבלים.. סתם, לא ספרתי את זה, בערך ארבעים מחבלים, אז הם נשארים עדיין עם ארבעים מחבלים כי רק אחד נכנע מתוך הארבעים, אז זה לא משנה את את הסדר גודל, הם עדיין נשארים באותה סיטואציה


קלמן ליבסקינד: אבל האם הם משהו כמו חמישה עשר איש משלנו?


יסמין פורת: יפה, אז עכשיו הם ארבע עשרה, ועם שלושים ותשע מחבלים, בסדר?

פשוט רק שניים יצאו, וזה כמויות של אנשים. ואז אני עוברת למשטרה וישר אני אומרת להם שאני מסוגלת לדבר ושהם יכולים לחקור אותי ולשאול אותי מה שהם רוצים, ואני באמת יושבת שם, עם מפקד היחידה ומתארת לו איך נראה הבית, ואיפה המחבלים ואיפה הבני ערובה, ממש מציירת לו- 'תראה פה בחצר יש ארבע בני ערובה ששוכבים ככה על הדשא, ופה יש שניים ששוכבים מתחת לטרסה, ובסלון יש אישה ששוכבת ככה ויש אישה ששוכבת ככה', ואני אומרת להם על התאומים ועל הסבתא, אותם אני לא ראיתי, באמת הם אתה יודע כשאני יוצאת הם היחידים שאני לא רואה אותם, אני שומעת, את ליאל שמעתי כל הזמן, אז אני יודעת בוודאות שהם היו שם. לפי דעתי הם היו כאילו משמאלי, כאילו… לא משנה. אני ניסיתי להסביר להם שהם, איפשהו ליד המטבח, משם שמעתי את הצעקות, כי אני אולי לא רואה אותם, אבל אני שומעת, ואני שומעת מאיפה באות הצעקות.

ניסיתי להסביר להם איפה נמצאים כל הבני ערובה. מן הסתם היו יותר מחבלים בבית, מאשר בני ערובה.

המחבלים היו בממ"ד, הם היו במקלחת, הם היו פרוסים מתחת לכל הטרסה, מתחת לאיזה חלון בסלון שהגן, איזה חלון כזה היה שהגן, התריס שלו הגן מהכדורים, אז כולם ישבו, מלא מחבלים ישבו מתחת, הם תפסו את המקומות היותר טובים בוא נגיד… להתחבא. אני נשארת שם בשלוש השעות האלה בעצם חוקרים אותי לפחות שלוש או ארבע פעמים כדי להבין איך הבית נראה ומה עושים וכמה בני ערובה ואתה רואה שבכלל הם לא מבינים את הסדר גודל… שאני אומרת להם, בפעם הראשונה, שיש כ-40 מחבלים, אומרים לי, 'לא יכול להיות'.

כאילו, 'נראה שאת מגזימה'.

לא אומרים לי את זה, בקטע כאילו, בואי 'סתכלי עלינו, אנחנו פה ארבעים. אז אני אומרת לו 'הם יותר מכם'. הם לא האמינו! זו הייתה עוד התמימות גם של הצבא שלנו.


קלמן ליבסקינד: כלומר, גם בשלב הזה המשטרה לא קלטה את גודל האירוע


יסמין פורת: לא קלטה את גודל האירוע. כשאני אומרת ארבעים הם חושבים שאני אולי מגזימה או בהיסטריה.

וזהו ואז עכשיו אני אחבר לכם קצת מהעדות של הדס דגן. זה לא מהעדות שלה, פשוט שוחחתי איתה ברמה האישית כדי להבין מה קרה לבן זוג שלי, כי בסוף הוא נהרג לידה ורציתי להבין מה קרה ואז גם דרך הסיפור הזה גם שמעתי את ה...פחות או יותר את התשובה על ליאל. בכל מקרה אני יוצאת ותבינו שכולם נשארים שם ומתנהל קרב לחימה, עכשיו פשוט כבר הם יודעים יותר פרטים ממני. והקרב לחימה לא מפסיק, היה ניסיונות של משא ומתן, אפילו אותו מחבל שנכנע דיבר במגפון עם החברים שלו כדי לנסות אולי להניע אותם אבל הם הבנתי היו…


קלמן ליבסקינד: מטעמה של המשטרה הפעם


יסמין פורת: כן, כן, מטעמה של המשטרה מדבר במגפון בערבית שהוא ערום וצועק להם, והכל כזה… אתה יודע, והם לא משתכנעים


קלמן ליבסקינד: צריך להגיד כאן משהו בסוגריים יסמין, יש להניח שאם החבורה גדולה הזו שהייתה איתכם, חבורת המחבלים הייתה יודעת כמה טוב מצבה בקיבוץ, באזורים אחרים של הקיבוץ, הסיפור הזה היה נגמר אחרת, נכון?


יסמין פורת: מה, אם הם היו יודעים ש…


קלמן ליבסקינד: שהם יכולים לקחת את כולכם ולחטוף אתכם.


יסמין פורת: אה, כן, כן, כן, כן.


קלמן ליבסקינד: לא צריך לנהל משא ומתן עם אף אחד, לא צריך לחייג 100 למשטרה, לא שום דבר.


יסמין פורת: תראה, את הראשונים, אנחנו רואים היום את כל הסיפורי חטיפה, ורואים, אתה רואה שאת רוב החטיפות עשו ב-10, 11, 12 בבוקר. בשעה שלוש, הם בעצמם, כמו שכל אזרח יכל לחשוב, הם חושבים שהצבא כבר נמצא בכל מקום. הם יכלו לצאת איתנו עשר פעמים הלוך חזור. אבל הם לא האמינו שזה המצב אז הם ביקשו את המשטרה. בכל מקרה אני אקצר לכם, שלוש שעות נוספות אני נמצאת בלחימה מאוד מאוד מסיבית פשוט אני פשוט בצד עכשיו של הטובים, כביכול, אבל כל האחרים נמצאים תחת חילופי אש מאוד מאוד כבדים, עם מחבלים שהבנתי שהם לא משתפים פעולה, ואומרים שאם לא תתנו להם לצאת בחיים אז כולם מתים. ובאיזשהו שלב מגיע טנק מול הבית שאני חושבת שעה שבע, שבע וחצי בערב, כי אתם מתחילים להבין זה היה שעון קיץ עדיין ומתחיל כבר להחשיך, ואני זוכרת שתהיתי לעצמי למה יורים פגזים של טנק בתוך הבית וגם שאלתי את אחד החבר'ה שהיה איתי 'למה יורים?' אז הסבירו לי שזה בשביל לשבור את הקירות כדי לעזור לטהר את הבית. אני יודעת, ועכשיו אני אעבור קצת לשיחה שלי עם הדס, אני יודעת שהדס דגן, שסיפרתי לכם שהיא שכבה, הם שכבו ארבעה חבר'ה בחוץ צמודים אחד ליד השני, ועוד שניים שישבו מתחת לטרסה.


קלמן ליבסקינד: הדס שוב נזכיר בעלת הבית.


יסמין פורת: כן, בעלת הבית, הדס דגן. היו שני בומים גדולים מבחינתה, שאני יודעת שזה שני פגזים שנורו מהטנק היא אפילו לא ידעה, כי עוד כאן הם לא רואים כלום הם מסתכלים על האדמה. היא אומרת, היא סיפרה לי במילים האלה היא אומרת, 'יסמין, שהיה את השני בומים הגדולים אני הרגשתי שעפתי לשמיים'. היא, הייתה לה כמו תחושה שהיא מתה וחזרה לחיים, אבל היא בגדול הרגישה שהיא עפה לשמיים ונחתה, למרות שלא נראה לי שזה היה המצב, והיא אמרה לי, זה לקח לי 2-3 דקות לפקוח את העיניים לא הרגשתי את הגוף שלי, הייתי משותקת לחלוטין. וכשפקחתי את העיניים ראיתי שעדי שלי מת, שהעורק הראשי שלו נחתך והוא כולו מדמם. היא מספרת לי, זה ממש, היא שמה לו, את האגודל שלה על העורק הראשי, אבל הוא כבר היה מת.

ואז היא אמרה לי, גם טל שלך כבר הפסיק לזוז בשלב הזה, כי הם שכבו משני צדדיה.

היום אני מאמינה שהם הביאו לה באופן טבעי מגן אנושי. כי הם שניהם בחורים גדולים והיא אישה קטנה, והם שכבו מצדיה והם פשוט...


אסף ליברמן: יסמין, שני דברים שרגע, דורשים הבהרה רגע.

באיזה שלב ואיך כל בני הערובה שמוחזקים עדיין בבית, איך הם נהרגים? ואיך הדס יוצאת משם בחיים?


קלמן ליבסקינד: היחידה. צריך להגיד, מכל האירוע הזה, את והדס, רק את והדס יצאתם בחיים.


יסמין פורת: תבינו שמכל האירוע שהוא בערך מסתיים. אני יצאתי משם בשמונה וחצי בערב. אני יוצאת בחמש וחצי, אני במשטרה, ואני נשארת עד שמונה וחצי בערב, שיש לחימה מטורפת. זה שעות של לחימה בין שני הצדדים.

כולם שם, תבינו.

כי מישהו שוכב עם ארבעה אנשים, שוכבים אחד ליד השני על דשא כזה בגינה, אז הם כל הזמן שם חשופים ל…מאות אלפים של כדורים ורסיסים שעפים באוויר. אי אפשר לא להיפגע מדבר כזה.

להגיד לך בסוף מי נהרג מאיזה כדור של מי, אי אפשר לדעת.

אבל זה משהו רפואי הרי. לרמת הבנתי, כי הדס יצאה משם בחיים והיא מדברת, לא היה שם וידוי הריגה או משהו כזה, לפחות לא החבר'ה שלה, כי היא מספרת לי שאחרי שהיא התרוממה משני הפיצוצים הגדולים, הרימה את הראש או משהו כזה, היא הרגישה שבעלה מדמם עליה, היא הייתה מלאה בדם שלו, אני פגשתי אותה גם אחרי זה. והיא אמרה לי שגם טל שלי ששכב מימינה, כבר הפסיק לזוז בשלב הזה. ואז אני זוכרת שהיא מספרת לי את הדבר הבא, היא אומרת לי, 'הילדה לא הפסיקה לצרוח כל השעות האלה, היא לא הפסיקה לצרוח', אז אמרתי, אני זוכרת שגם כשאני הייתי בשעה הראשונה, היא לא הפסיקה לצרוח. ואז היא אמרה לי, 'יסמין, כשהיו את השני פגזים האלה, היא כבר הפסיקה לצרוח'.

אז הייתה דממה.

אז מה אתה יכול להבין מזה?

שאחרי שהיה את האירוע המאוד מסיבי שם של הירי, שהסתיים עם שני פגזים, שם בערך כולם הלכו.

זה לפחות, אני יודעת ככה, מהשיחה שלי עם הדס, שמתארת, והיא משום מה, כנראה בגלל שהיא אישה קטנה וכל הרסיסים עפו על בעלה ועל הבן זוג שלי, היא איכשהו תשמע, היא לא נראתה נורמלי כשהיא יצאה, כן, היא הייתה נראית… אני הכרתי אותה בבוקר ואם היית רואה איך היא נראתה בערב… זה לא אותו בן אדם. אבל איכשהו היא שרדה את זה, שום רסיס לא פגע בה. היא הייתה גם מלאה ברסיסים, אבל שום רסיס לא פגע במקום ש...


אסף ליברמן: ואז מה? כל המחבלים נהרגו שם פשוט?


יסמין פורת: כולם נהרגו. כל הבני ערובה וכל המחבלים. בית שמלא גופות


אסף ליברמן: והדס איכשהו…איכשהו…


יסמין פורת: איכשהו מכל ההרג הזה… כאילו…אלוהים רצה שהיא תהיה איתנו, הציל אותה. היא יוצאת מכל התופת הזאת. כשאני ראיתי אותה, היא הייתה… תבינו כשפגשתי אותה בבוקר היא הייתה לבושה יפה, שיער מסורק. זה נראה, בן אדם נורמלי. כשהיא יצאה משם, כל השיער שלה עמד, מלא אבק, עם קלקרים בתוכו.


אסף ליברמן: אז את מבינה בעצם למה לגבי ליאל לא הייתה קביעה שהיא נהרגה אלא רק אתמול?


יסמין פורת: אני הבנתי שלא מצאו עד היום שרידים שלה, תראה אני חושבת שחלק מהחומרי נפץ שם, נזרקו רימונים ואני לא מבינה כל כך בתחמושת, נזרקו שם דברים שהם מעבר לכדורים של רובה. אני יודעת שהם מתלקחים ואני רואה גם היום הצילומים שהבית נשרף בחלקו, הבית של עדי והדס לא קיים יותר, לא יודעת איך זה קרה. אי אפשר לתאר בכלל איך הבתים האלה נראים. טוב, רואים את זה. אני מעריכה אם תשאלו אותי לפי מה שאני מבינה שקרה בבתים אחרים היא כנראה נשרפה כליל. לברוח משם היא לא ברחה, לא חטפו אותה אני אומרת לך לא יצאו משם. אנחנו מדברים כבר על שמונה וחצי בערב חושך מוחלט, הבית שרוף. כבר בשלב הזה היה הרבה צבא… הרבה, היה שם ימ"מ, מטכ"ל ושכיתרו את הבית אז זה אומר שליאל לא יכלה לצאת משם, והדס זוכרת שהייתה כל הארבע שעות של הלחימה היא זוכרת אותה לא מפסיקה לצרוח, את הילדה, ופתאום היא מפסיקה.


אסף ליברמן: אוקיי. יסמין פורת.


קלמן ליבסקינד: סמין תודה רבה ששיתפת אותנו בסיפור הבאמת מטורף הזה.


יסמין פורת: כן, תודה לכם, ושנדע רק ימים יותר טובים. תודה ביי.


אסף ליברמן: תודה יסמין, תודה רבה







2 views0 comments

Comments


bottom of page