ד"ר יעל להב היא פסיכולוגית קלינית מומחית ומרצה בכירה בחוג לריפוי בעיסוק, בפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל אביב. ד"ר להב מומחית לטיפול בטראומה ועושה שימוש במגוון שיטות, בהן EMDR ,SE ,DBT והיפנוזה. ב-2019 הוציאה לאור, יחד עם פרופ' זהבה סולומון, את הספר "משחזור לזיכרון – טיפול בטראומה נפשית", אשר מקבץ את שיטות הטיפול המרכזיות בתחום.
ד"ר להב סיימה שתי הכשרות פוסט-דוקטורט: הראשונה בדנמרק ב-University of Southern Denmark, והשנייה באוניברסיטת סטנפורד שבארה"ב. כיום היא מנהלת את המעבדה לחקר הטראומה הנפשית באוניברסיטת תל אביב. במסגרת זו חוקרת ד"ר להב אוכלוסיות מגוונות שנחשפו לטראומה, בהם שורדי אלימות במשפחה והתעללות מינית, פיזית ורגשית בילדות.
עבודתה המחקרית מתמקדת בשלושה נושאים עיקריים: הזיקה שבין אספקטים רגשיים, בין-אישיים ובין תוצאות סומטיות ופיזיולוגיות בקרב שורדי טראומה; המשמעויות וההשלכות של הצמיחה הפוסט-טראומטית; והדינמיקה שבין נפגעי התעללות בילדות לבין הפוגע, כפי שהיא באה לידי ביטוי במושג "הזדהות עם התוקפן".
תאריך עליית הפרק לאוויר: 27/02/2022.
שחר: דוקטור יעל להב, שלום.
ד"ר להב: שלום שחר.
שחר: אז תודה שהגעת. את ראש המעבדה לחקר הטראומה בחוג לריפוי בעיסוק באוניברסיטת תל אביב. אין אדם מתאים ממך לדבר על טראומה, כי מעבר לזה שאת חוקרת את זה, ופסיכולוגית קלינית ועובדת עם אנשים - גם ערכת את הספר "משחזור לזיכרון" עם 17 שיטות לטיפול בטראומה נפשית, ביחד עם פרופסור זהבה סלמון. [כך במקור]
היום ניגע בטראומה בצורה מאוד מעמיקה. גם מה זה טראומה? מה גורם לה? מה ההשלכות שלה על הנפש שלנו, על הגוף הפיזי? וגם, איך מרפאים טראומה? מה שייתן הרבה תובנות גם לאנשים שסובלים מטראומה בעצמם ומתסמינים של פוסט טראומה. וגם בסוף ניתן כל מיני הדגשים למטפלים, וכל מיני טעויות נפוצות שעושים, והמון דברים מאוד מעניינים שאת מביאה אותם בצורה מחקרית של ממש.
ולפני הכל אני אשאל אותך, מה זה טראומה ואיך היא משפיעה על הנפש שלנו?
ד"ר להב: השאלה מהי טראומה העסיקה רבים, עדיין מעסיקה רבים. אני אגע בשתי הגדרות. אחת, המקובלת, של המדריך לאבחון פסיכיאטרי, ה-DSM-5, ולפי המדריך, טראומה נפשית, אירוע טראומטי, זה אירוע שמערב פגיעה פיזית או איום לפגיעה פיזית או מוות, או אלימות מינית. זאת הגדרה מאוד-מאוד ספציפית, שימו לב שפשוט אין את המרכיב הסובייקטיבי. בעבר היה אותו ב-DSM-4, והוציאו אותו. אז זאת הגדרה של ה-DSM-5. אבל יש הגדרה רחבה יותר, שאולי אחר-כך אני אגע בה, כשאני אדבר על טיפול ה-EMDR, הגדרה שאני מאוד-מאוד מחוברת אליה, שרואה בטראומה, אירוע שבעצם לא הצלחנו לעבד אותו, ולכן אנחנו חיים אותו וחווים אותו מחדש, כאילו הוא מתרחש בהווה.
שחר: [מהמהם בהבנה] זאת אומרת שזה לא בהכרח רק סכנת חיים, זה יכול להיות אולי גם משהו חברתי מסוים, או משהו שהוא לא אקוטי, אבל אם בחוויה הסובייקטיבית הבן אדם לקח את זה קשה, זה גם יכול לייצר השלכות לעתיד.
ד"ר להב: נכון. נגיד זה… לדוגמה, אני אקח את החרם החברתי שילד חווה, אז לאו דווקא יהיה… תהיה שם פציעה פיזית, או איום מסוג מוות, או אלימות מינית, אבל עדיין חוויה כזאת יכולה להישאר חיה בתוך המערכת הנפשית, ולגרום ל… לאותו מטופל, לאותו אדם, לסבול מכל מיני קשיים שמלווים אותו בהווה.
שחר: כן, אני חושב שהיום גם, אם נופל טיל איפשהו, אנחנו מאוד מודעים לזה, ואולי שולחים איזה פסיכולוג שידבר עם הילדים. אבל דווקא אם מישהו חווה דחייה, והוא מרגיש עם זה לא בסדר, והוא לא משתף אף אחד, לפעמים זה יכול לייצר יותר השלכות.
ד"ר להב: כן, כן. ובכלל, אני חושבת, בחברה הישראלית רוויית הטראומות, אנחנו הרבה פעמים חושבים על טראומה - אנחנו חושבים על לוחמים. היום יש מודעות הולכת וגדלה, שהרבה פעמים הטראומה היא בתוך הבית.
שחר: כן.
ד"ר להב: היא בתוך אזורים אחרים, שלא נראים כמו שדה הקרב, ועדיין אנשים יוצאים מאוד-מאוד פגועים, והפגיעה היא לאורך שנים.
שחר: אז מה באמת הפגיעה? איך זה משפיע על הנפש בטווח הארוך?
ד"ר להב: אפשר לומר שההשפעות של הטראומה הם מגוונות, הם באמת נוגעות באזורי חיים שונים. אז קודם כל, יש לנו את הקשיים הרגשיים, הנפשיים, יש לנו את ה-PTSD, שזה קלאסי. זאת אומרת, בדרך כלל, כשחושבים על טראומה, חושבים על PTSD. אבל בנוסף, יש כמובן הפרעות מצב רוח, דיכאון, חרדה, הפרעות האכילה, שימוש בחומרים, הפרעות ניתוקיות - זאת אומרת, שנשענות על מנגנונים דיסוציאטיביים. אז זה מהבחינה הרגשית-נפשית. בגדול יש עוד הפרעות נוספות.
ידוע שהטראומה עלולה להשפיע על הגוף, והרבה אנשים מדברים דווקא דרך הגוף שלהם. טראומה קשורה לתחלואה גבוהה, לשיעורים גבוהים של מחלות שונות, להזדקנות מואצת. אנחנו יודעים ששורדי טראומה, יש להם הזדקנות תאית מואצת. יש את הדבר הזה שנקרא אורך טלומרים, אותו חלק ב-DNA שמתקצר עם ההזדקנות. ואנחנו הראנו במחקרים שלנו, וגם אחרים כמובן בעולם, ששורדי טראומה, במיוחד כאלה שפיתחו PTSD, יש להם טלומרים קצרים יותר. [שחר מהמהמם בהבנה]
אז זה מהבחינה הפיזית. וכמובן יש השלכות על הפן הבין-אישי, במיוחד אם הטראומה הזאת עירבה אחר, אדם אחר שפגע בי. במיוחד אם סמכתי עליו, אם הוא היה קרוב, כמו הורה, אז שורדי הטראומה עלולים גם להפגין איזושהי נסיגה חברתית, להימנע מקשרים חברתיים, להפגין קשיים סביב קשרים חברתיים. זאת אומרת, נגיד, קשר זוגי מאוד-מאוד סוער ולא יציב, ועוד ועוד השלכות רבות גם בתחום הזה.
שחר: דיברת פה על המון דברים מעניינים, שאני חושב ששווה להתעמק בהם יותר. אני רגע אשאל אותך, אז אנחנו יודעים שיש בחברה שלנו המון אנשים שחווים חרדות, ומצבי רוח, ודיכאון, ו-OCD, והפרעות מהסוג הזה. עד כמה המרכיב של הטראומה הוא משמעותי בהפרעות מהסוג הזה? זאת אומרת, כמה מתוך האנשים שיש להם חרדות, ושיש להם מצבי רוח, או אולי יש להם התמכרויות, או דברים כאלה שהם נפשיים - מה האחוז מהם שבעצם השורש הוא טראומה? אני מניח שאת לא יודעת את התשובה המדויקת, וגם בתור חוקרת את לא תתני לי תשובה מדויקת, אבל ב"פחות או יותר".
ד"ר להב: אז באמת…
שחר: כן. [מגחך]
ד"ר להב: אני לא אתן לך, אין סיכוי שאני אתן לך תשובה מדויקת, כי אין תשובה כזאת מספיק מדויקת. דווקא עכשיו אני אדבר כמטפלת, שרואה הרבה מאוד מטופלים בסביבות שונות. זאת אומרת, כרגע אני מטפלת בקליניקה פרטית, אבל בעבר עבדתי במסגרות שונות, וזה עדיין מפתיע אותי, שמטופלים מגיעים לקליניקה ויש… סיבת הפְּנִיָּה היא מאוד שונה מטראומה. זאת אומרת, לא יכולתי לחשוב שמדובר בטראומה. לדוגמה, קשיים סביב יצירת קשר זוגי, ומהר מאוד מה שמתגלה זה שהייתה טראומה בעבר שעיצבה את ה… את התפישות הבין-אישיות, עיצבה את ההתנהלות בתחום הזוגי, והיא בעצם מרכיב מאוד משמעותי ב… בסבל של המטופל.
שחר: ומה בעצם… הסיבה? כי אנחנו יודעים שיש קשר. את הקשר אנחנו רואים סטטיסטית שהוא קיים, אבל מה גורם לזה? למה הטראומה פוגעת במערכות יחסים? למה היא גורמת לחרדות?
ד"ר להב: כשאנחנו אומרים משפט כזה, כמו - טראומה פוגעת במערכות יחסים או בתחום הבין-אישי, זאת אמירה גורפת. ולכל שורד טראומה יש את הסיפור הספציפי שלו, ואת הסדק או השבר האישי שלו. אבל אפשר להגיד שאנשים שחווים טראומה שהיא בין-אישית, זאת אומרת שיש שם פוגע אחר שפוגע בהם, מתעלל בהם, במיוחד אם מדובר על ילדים, בשלב התפתחותי מוקדם - אז בעצם הם מפתחים… התפישות הבין-אישיות שלהם מתפתחות בצל התעללות. זאת אומרת, איך ילד כזה, לדוגמה, יכול להבחין בין אהבה לבין פגיעה? איך ילד כזה יכול לבסס אמון באחר, כשדמות מאוד מרכזית בחיים שלו, כמו הורה, בוגדת באמונו? יש כאן בעצם, אפשר להגיד, פגיעה עמוקה ביכולת לפתח התקשרות בריאה. ואנחנו יודעים שהתקשרות בריאה היא בסיס לבריאות נפשית. לא רק נפשית, גם פיזית.
שחר: את יכולה להרחיב פה, ככה, על מה זה התקשרות, למי מהמאזינים שלנו שלא מכיר?
ד"ר להב: זה קונספט שפותח על ידי בולבי, ומדבר על ההפנמה של מערכות יחסים מוקדמות. ואם יש לי מערכת יחסים מיטיבה, אם הדמויות המטפלות, בעצם דואגות לי, עקביות, נותנות לי תחושה שהם רואות אותי, שומרות עליי - אני מפתחת את מה שנקרא התקשרות בטוחה. אני יודעת שיש לי מקום בקשר, שאני אהובה, שאפשר לסמוך על האחר, שאם אני במצוקה, יש מי שיגן עליי. ולעומת זאת, אם הדמויות שלי הן לא עקביות, אי אפשר לסמוך עליהן, אם הן מזניחות אותי, לא קשובות אליי - אני לא אפתח התקשרות בטוחה. יכול להיות שאני אפתח איזושהי חרדה סביב השאלה אם האחר זמין עבורי, או שאני אגיע למסקנה שבעצם אי אפשר לסמוך על אנשים, וכדאי שאני אשען על עצמי.
והתקשרות, לפי בולבי - וזאת טענה שאני חושבת שהיא מאוד-מאוד חשובה, ואני נשענת עליה כשאני חושבת על המטופלים שלי שורדי הטראומה - התקשרות היא מנגנון הישרדותי. זאת אומרת, כשאנחנו גדלים אחר-כך, וחווים מצבים מכאיבים או מאיימים, במיוחד טראומות, אם יש לנו התקשרות בטוחה, אנחנו יכולים להישען על הדמויות המופנמות שלנו. על איזשהו קול פנימי של איזשהו הורה שאומר: "יהיה בסדר, אנחנו יכולים לעבור את זה, אנחנו אהובים, אנחנו לא לבד בעולם, העולם הוא לא כל-כך נורא". אבל אם ההתקשרות הבסיסית היא לא בטוחה, אין לי את המשאב האדיר הזה. ועכשיו, אם נחשוב על ילדים שעוברים התעללות, אז לא רק שאין התקשרות בטוחה, האחר שאמור להציל אותי מפני אירועים מסוכנים, מפני מצבים מאתגרים בחיים, הוא זה שמתעלל בי. אז כמובן שיש כאן עיוות אדיר שלא מאפשר לי אחר-כך ליצור מערכות יחסים בריאות.
שחר: אז אפשר להגיד שבעצם, ככל שההתקשרות שלנו בטוחה יותר, זה בעתיד הופך אותנו ליותר חסינים מטראומה? במרכאות "יותר חסינים", כי ברור שכל בן אדם יש לו נקודת שבירה, אבל מרוב הטראומות. האם זה הופך אותנו ליציבים יותר רגשית? וההפך, האם מי שאין לו התקשרות בטוחה - האם הוא יותר רגיש ודבר יותר קטן, יכול לגרום לו לתסמינים?
ד"ר להב: כן, אפשר להגיד בגדול שכן. אפשר להגיד שהתקשרות זה סוג של משאב מאוד יקר. כשאנחנו נחשפים לאירועים סטרסוגניים ואירועים טראומטיים, ואנשים שיש להם התקשרות בטוחה, כשהם נפגשים באירוע כזה, הם… הם קצת יותר חסינים. כמובן שצריך לקחת בחשבון שאנחנו מדברים כרגע על מה שנקרא single trauma - אירוע שיש לו התחלה, אמצע וסוף. נגיד, כמו מבצע "שומר החומות", אוקיי? אז נגיד, אנחנו עשינו מחקר על המבצע הזה, שאלנו ישראלים מה הם חווים בזמן המבצע, ובאמת ראינו שהתקשרות בטוחה היא מגינה. זאת אומרת, אלה שהייתה להם התקשרות בטוחה, פחות פיתחו תסמינים פרי-טראומטיים, זה נקרא. אני ככה מכניסה מושגים מתחום הטראומה. זאת אומרת, סימפטומים טראומטיים בזמן שהאירוע עדיין מתרחש. כשמדובר על טראומה, כמו התעללות ביַלְדוּת, ששם יש טראומה מתמשכת, שמתרחשת במסגרת מערכת יחסים, עם פוגע שהרבה פעמים הוא מהווה בעצמו דמות התקשרות, אז הטראומה עצמה, היא מכרסמת בהתקשרות. היא לא מאפשרת לייצר התקשרות בטוחה. ואז בעצם הנפגעים, נלקחת מהם האפשרות להישען על משאב מאוד משמעותי, לא רק מול טראומות בחיים, אבל בכלל, ההתקשרות היא חשובה לתפקוד הפסיכולוגי וגם הפיזי שלנו. חשוב להבין את ה… את ההשלכות של התעללות בילדות מתוך הפריזמה של ההתקשרות.
שחר: מה הסקאלה של, בעצם, התעללות?
ד"ר להב: יש מספר סוגים של התעללות בילדות. אנחנו מדברים על התעללות מינית, פיזית ופסיכולוגית. בעבר התמקדו יותר בהתעללות מינית ופיזית, היום ידוע שהתעללות פסיכולוגית היא קשה לא פחות. היא גם סמויה. התעללות פסיכולוגית זאת חוויה של הילד שלמעשה הוא לא אהוב. הרבה פעמים ילדים שחווים כזאת התעללות, חווים מצבים שבהם לועגים להם, משפילים אותם, אומרים להם דברים מאוד-מאוד קשים, הם מרגישים ש… לא שייכים למערכת המשפחתית. ומדובר על חוויה מתמשכת, כן?
שחר: כן.
ד"ר להב: ואם נחשוב על משפחה ועל בית כמקום בטוח, אז הילדים האלה מרגישים לא רצויים ולא אהובים. אחת הבעיות הקשות היא שבסביבות כאלה, הילד גם לא מקבל תיקוף והכרה. זאת אומרת, הילד הרבה פעמים יכול לבוא ולנסות להתעמת עם ההורה או עם האחים, ולהגיד, אני… מתייחסים אליי בצורה מזעזעת, זה לא הוגן, זה לא בסדר, ואז מה שאנחנו נראה, שזה מאוד-מאוד דומה דרך אגב להתעללות פיזית ומינית - יש את ההכחשה, יש את הלעג, יש את ההקטנה.
שחר: וואו.
ד"ר להב: יש את מה שנקרא בשפה הטיפולית של ה… שפת ה-DBT, הטיפול הדיאלקטי-התנהגותי, יש חוסר תיקוף. והחוסר תיקוף הזה הוא לא פחות גרוע מההתעללות עצמה, כי אז האנשים האלה יכולים להסתובב בעולם עם שאלה: "האם אני רגיש מדי? האם אני מגזים או מגזימה? או שבאמת קרה לי משהו מאוד-מאוד קשה?".
שחר: וואו. אני חושב שנגעת עכשיו… שיש אנשים שיורדים להם דמעות עכשיו, ש… אנשים שחוו את זה ברמה כזו או אחרת. התחושה הזאת… אולי תחושה גם של אשמה.
ד"ר להב: בטח.
שחר: לא בסדר ש… למה זה קורה לי? אני אולי לא בסדר?
ד"ר להב: למה אני? למה לא אוהבים אותי? אולי אני מדמיינת?
שחר: אז זה גם בטח מחסל את ההערכה העצמית.
ד"ר להב: בטח. המערכת המשפחתית היא… היא ראי לאינטרקציות שילוו אותנו לאורך כל החיים, וברגע ששם יש פגיעה, ברגע ששם יש התעללות, נסדק משהו מאוד בסיסי שלא מאפשר לנו לייצר מערכות יחסים מיטיבות עם אחרים. כמובן שכשאני אומרת את הדברים האלה, אני רוצה לסייג, תמיד יש את האפשרות בכל זאת איכשהו לגבור על הטראומה.
שחר: כמובן.
ד"ר להב: כמובן שגם אם פונים לטיפול, וכמה שיותר מהר, ואולי בהמשך אני גם אצביע על חלון ההזדמנויות המאוד-מאוד חשוב הזה, ומוצאים מטפל שמתחברים אליו - אז אפשר לגבור על הטראומה ולבנות חיים נהדרים. אני מכירה שורדי טראומה שמצאו זוגיות ובנו חיים, ויש להם, ככה, מערכת משפחתית חדשה נהדרת. אז תמיד יש תקווה. אני מציינת את החלקים היותר אפלים וקשים, כדי ש… גם להזמין אנשים שחווים כאלה דברים, גם לתת להם תיקוף, להיות במובן מסוים… לתת להם קול ולהזמין אותם לפנות לטיפול, וגם שאנחנו כחברה נכיר במה שקורה מסביבנו.
שחר: כן, לגמרי. אנחנו נדבר גם בהמשך על ה… מה עושים, איזה כלים יש, מה אפשר לעשות בטיפול. אבל אני חושב שזה באמת מאוד משמעותי, כי אנשים כאלה מרגישים, מסתובבים בעולם: "אני דפוק, משהו לא טוב בי". ושהם מבינים: "רגע, עברתי טראומה, זה גרם לי לדברים האלה. זה לא קָרְבָּנוּת, זה, רגע, דווקא…", זה להסיר ממני את האשמה הזאת. כי הרבה פעמים אנחנו תופסים את זה כ-מה, אני מתקרבן, אני מתלונן, אני לא לוקח אחריות על החיים. אז ברור שאפשר להאשים את העבר ולא לקחת אחריות.
ד"ר להב: כן.
שחר: ויש מצבים כאלה. אבל זה לא המצבים של מי שחווה טראומה. זה… הם לרוב, להפך, לוקחים על עצמם יותר מדי אשמה.
ד"ר להב: נכון, נכון, לגמרי. ויש גם את ההבדל האדיר בין הכרה במה שקרה לי, תיקוף עצמי, כן? שאחר-כך זאת אחת מהמטרות הטיפוליות, שבסוף גם אותו האדם שאומר: "אני דפוק", או אותה אחת שאומרת: "אני רגישה מדי, אני מפרשת דברים בצורה מעוותת", יוכלו להגיד לעצמם: "לא. עברתי משהו מאוד-מאוד קשה, זה מאוד הגיוני שאני חוֹוֶה או חוֹוָה כל מיני קשיים". אבל יש הבדל בין התיקוף הזה לבין לקחת אחריות. זאת אומרת, אני תמיד אומרת למטופלים: "זה חשוב שתכירו במה שעברתם, אבל זה חשוב שגם תקחו אחריות על ההחלמה שלכם".
שחר: נכון.
ד"ר להב: כי אם אנחנו לא ניקח אחריות על ההחלמה, אנחנו ניתקע… ניתקע במקום.
שחר: כן. האמת שכל הנושא הזה, במיוחד של ההתעללות - פיזית, מינית, נפשית - במשפחה, ועם דמויות סמכותיות ובילדות, מאוד מתקשר לעוד משהו שאת העמקת בו את המחקר, וזה הרעיון של הזדהות עם התוקפן. תוכלי להרחיב על זה יותר? מה המשמעות של זה ואיך זה קורה?
ד"ר להב: כן, בשמחה. התופעה הזאת של הזדהות עם התוקפן, היא בעצם נשענת על התיאוריה של שנדור פרנצי, עוד… שפותחה עוד בשנות ה-30 של המאה ה-20. ופרנצי תיאר בכתבים שלו… הוא התייחס במיוחד להתעללות מינית בילדות, והוא אמר את הדבר הבא, שלדעתי זו טענה גם מדויקת ופורצת דרך. הוא אמר, ילד או ילדה שחווים התעללות מינית, הם חייבים, כדי לשרוד את ההתעללות, לפנות את ה… לרוקן, לפנות את העצמי שלהם, להתנתק מהעצמי ולחבור לתוקף. הם חייבים את זה קודם כל בשביל לא להרגיש את הכאב הזה, כי מבחינה נפשית הם לא יכולים לשרוד כזה כאב. זה יותר מדי. אבל הם גם עושים את זה כמנגנון הישרדות מתוחכם, גאוני לדעתי. אם אני חוברת לתוקפן, אם אני לומדת את ה-mind שלו, אם אני מתחילה לתפוס את הדברים מנקודת מבטו, אני אוכל לזהות מתי הוא מסוכן עבורי. אני אוכל לדעת איך אני יכולה לרצות אותו, מה מרגיע אותו. אני אוכל ממש גם להתנתק מעצמי, שזה עדיף במצבים כאלה בלתי נסבלים, אבל גם באמת לפרק את התוקפן מנשקו במובן מסוים.
אני, שעבדתי במשך שנים במרכז לֹטֶם לנפגעות טראומה מינית, נדהמתי לגלות שזה אכן קורה. זאת אומרת, המנגנון הזה קיים. כי… אני אומרת שנדהמתי לגלות את זה כי המנגנון הזה הוא מאוד מערער. איך אנחנו יכולים לאהוב, לחבור, להיקשר למי שמתעלל בנו? אבל באמת נפגשתי בהרבה מאוד מקרים ששם יכולתי לזהות את המנגנון הזה. ואז כשהתחלתי לחקור, כשנכנסתי לתחום המחקר, גיליתי גם לתדהמתי שהנושא לא נחקר מעולם. יש את תסמונת סטוקהולם, שהיא דומה, אבל היא לא זהה. המנגנון של פרנצי הוא הרבה יותר מתוחכם. אבל חוץ מכמה כאלה case studies, כאלה אנקדוטות שנראות צבעוניות, אף אחד לא חקר את זה.
החלטתי שזה הנושא שאני רוצה לחקור. ולפני שלוש שנים, ביחד עם פרופסור קרני גינזבורג ודוקטור ענת טלמון מאוניברסיטת תל אביב, פיתחנו שאלון, זה לקח לנו הרבה זמן, זה דורש הרבה יצירתיות לפתח כזה שאלון. פיתחנו שאלון שמודד הזדהות עם התוקפן. הראינו שהוא תָּקֵף, הראינו שהוא מהימן, והתחלנו לחקור את התופעה הזאת. היום במעבדה שלי אנחנו מתמקדים בתופעה. והמחקרים שלנו, הם כל פעם… הם גם מפתיעים אותי, וגם מעוררים אצלי תקווה. מה שמפתיע זה קודם כל לגלות שאנשים שחוו התעללות בילדות, גם שנים אחרי ההתעללות, וזה גם מה שפרנזי טען, מזדהים עם אותו פוגע.
שחר: שגם… מה זה אומר להזדהות?
ד"ר להב: כן. אז אני באמת אפרוט את זה, כי מדובר כאן על מנגנון מורכב. אז ההזדהות הזאת כוללת, אפשר להגיד, ארבעה אספקטים. קודם כל, אותה התרוקנות של העצמי. זאת אומרת, הילד או הילדה מתנתקים מהחוויה האישית שלהם, מהרגשות שלהם, מהצרכים שלהם, ומאמצים את מה שנקרא ה-agency של התוקפן. הופכים להיות כמו מין אוטומט כזה שמרצה את התוקפן, לא רק התנהגותית-פסיכולוגית. זאת אומרת, הם ממש… הם ממש איתו. זה כל מיני מצבים. נגיד, מטופלים שאומרים לי: "אני לא יודעת למה, אבל הרגשתי שאני מבינה אותו. פשוט עשיתי כל מה שהוא רוצה. כאילו שאני… אני… אני לא קיימת. אין לי שום מחשבה, רצון משלי באותם רגעים. אני פשוט נעלמתי". אז זה… זה החלק הזה.
החלק השני זה איזושהי נטייה לפתח מה שאנחנו קוראים לו רגישות מוגברת כלפי התוקפן. זה מין ניסיון של הילד לקרוא את המחשבות של התוקפן, לזהות את הניואנסים. מתי… מתי הוא, נגיד, על הקצה? מתי הוא עלול לפגוע בי? מתי הוא זקוק לי יותר? מתי… מתי אני רואה שהדחפים שלו הם עומדים לצאת לפועל, אוקיי? אני ממש לומדת את ה-mind של התוקפן.
הרכיב השלישי, הוא כולל אימוץ של התפישות של התוקפן בנוגע לפגיעה. כאן הילד או הילדה, הם ממש רואים את הפגיעה דרך הפרספקטיבה של התוקפן. הם מתחילים להאמין שאולי, קודם כל, זה לא כל-כך נורא. ואז אנחנו רואים את ההכחשה ואת המינימליזציה. גם מתחילים להאמין שזה מגיע להם. כי זה הסיפור, זה הנרטיב, של הפוגע: "את פיתית אותי", גם כשמדובר על ילדה בת… עשר, כן? "אתה ילד רע, בגלל זה מגיע לך מכות". הילד או הילדה מאמצים ממש את הפרספקטיבה הזאת. ואחר-כך אנחנו רואים את זה, וזה מיתרגם לכל מיני התנהגויות שאחר-כך אנחנו לא מבינים - למה היא הגישה תלונה וביטלה? למה היא חזרה להיות בקשר איתו? איך אפשר להבין את הדבר המוזר הזה, כן?
והמרכיב הרביעי זה הפנמה של התוקפנות של הפוגע. וכאן בעצם פרנצי אמר משהו שהוא מאוד מאיים עלינו אני חושבת, כחברה - שהנפגע לומד שהוא גם תוקפני כמו התוקפן. זאת אומרת… וכאן גם את זה שומעים מנפגעים, וקשה לנו לפעמים כמטפלים לשמוע את זה, אבל זה קיים. כשנפגעים אומרים: "אנחנו לא כל-כך שונים, גם אצ… גם לי יש את זה, גם אני נדבקתי". אוקיי? עכשיו זה, דרך אגב, חשוב לי, חשוב לי מאוד-מאוד לציין - זה לא אומר ששורדים הופכים להיות פוגעים. אנחנו יודעים שרוב רובם של הש… של השורדים של ההתעללות לא פוגעים באף אחד. להפך, יש אפילו תופעה של טרואיזם, אפילו אלטרואיזם, ככה, בולט וניכר בקרב שורדי התעללות. אז זה לא מיתרגם בהכרח למקום הזה. אבל אני מדברת יותר על החוויה הפנימית שמישהו לימד אותי מה זה רוע, ואני נדבקתי ברוע הזה, אני נדבקתי בתוקפנות הזאת. הרבה פעמים מה ששורדים יעשו עם התוקפנות הזאת, זה להפנות את התוקפנות כלפי עצמם, ולא כלפי אחרים.
שחר: וואו, זה מרתק. זה מסביר המון דברים, שפתאום ככה, תוך כדי שדיברת, הרצתי בראש המון מקרים. זה מסביר דברים, כי יש את התיאוריות, גם הפסיכואנליטיות, שהן מאוד יפות, אבל פתאום לקחת את זה, ובכלים מחקריים, הראית שזה קיים. ועולים לי הרבה דברים, אבל הדבר המשמעותי ביותר - האם זה מסביר למה הרבה פעמים, נגיד, אישה חוזרת שוב ושוב אל בעל תוקפן? האם, קודם כל, יש קורלציה בין מישהי שעברה איזושהי התעללות בילדות, לבין מישהי שעוברת התעללות בבגרות? והאם זה מסביר גם במידה מסוימת למה זה קורה?
ד"ר להב: כן, אתה נוגע בדיוק, בדיוק במקומות ש… בלב המחקר שלנו, ובשאלות שמבחינתי הם הכי חשובות. כי… כי המחקר גם… המטרה שלי כחוקרת, זה שבסוף יוביל לשינוי בחקיקה, וגם לשינוי בטיפול. אותה הדינמיקה הטרגית שאנחנו יודעים שהיא קורית, שמחקרים כבר תיעדו אותה, שאנשים שחוו התעללות בילדות, הם בסיכון גבוה להיכנס למערכות יחסים מתעללות. אנשים שנפ… נגיד נפגעו מינית, הם בסיכון הרבה יותר גבוה לפגיעה מינית נוספת בבגרות. אז אפשר להבין את הממצאים האלה דרך המנגנון של הזדהות עם התוקפן. כי מה שפרנצי טען, ואנחנו הוכחנו מדעית, זה שהמנגנון הזה של הזדהות עם התוקפן, הוא אמנם נועד לעזור לקורבן לשרוד את ההתעללות, אבל משלמים על זה מחיר כבד, וזה דומה למנגנונים אחרים כמו דיסוציאציה.
כי המנגנון הזה הוא כל-כך עוצמתי, שהוא הופך להיות כרוני. והוא משאיר… קודם כל הוא משאיר את הקורבן… במידה והקורבן יכול היה לעזוב, לפעמים גם קורבנות של התעללות כמו הילדים, הם ממש ממש חסרי אונים. אבל בראש ובראשונה הוא הרבה פעמים משאיר את הקורבן במערכת היחסים המתעללת. כי אם אני מאמינה שזה באשמתי, למה שאני אעזוב? או אם אני מאמינה שלא… זאת בכלל לא התעללות. שאת זה גם ראינו במחקר שלנו שעשינו לאחרונה, שהעברנו שאלונים על התעללות מצד בן הזוג. אנחנו רואים אחוזים, בערך 40 אחוזים מהאנשים שענו לנו במחקר נמצאו כבעלות היסטוריה של אלימות מצד בן הזוג. אבל אז גם שאלנו אותם שאלה ישירה, כי רצינו לראות איך הן מגדירות את זה. ו"לא! אני בכלל לא עוברת התעללות". גם אם עניתי על שאלה שאומרת: "האם הוא איים עליי ברצח?". זה גם מסביר את הפערים האלה, איך הם… מה? איך הם לא רואות? אז הם לא רואות כי הן פיתחו איזשהו מנגנון שנועד לעזור להם לשרוד, אבל המנגנון הזה הפך להיות חלק מהמערכת הנפשית שלהם. וגם זה יכול להסביר למה הם חוזרות, למה הם… למה הם יוצרות קשר עם התוקפן?
אז לאחרונה עשינו מחקר בקרב נשים שבדק אלימות מצד בן הזוג, אז קודם כל הראינו ש… וזה שונה מפרנצי שהתייחס רק להתעללות בילדות, הראינו שהמנגנון הזה קיים גם בקרב נשים שחוות או חוו התעללות מצד בן הזוג, גם אחרי שהם יוצאות מהקשר. זאת אומרת, הוא הופך להיות ממש כרוני, והוא מסביר את המצוקה שלהם. הוא מסביר גם סימפטומים של דיכאון ושל טראומה, כי הוא בעצם מעמיק את ההחייאה של הטראומה, הוא לא מאפשר לאישה לעבד את האירוע המאוד-מאוד קשה הזה.
ומחקר שאני מקווה מאוד שיתפרסם בקרוב, גם יראה… זה מחקר שביצעתי בקרב נשים שיצאו מקשר מתעלל. הוא מראה שהזדהות עם התוקפן מסבירה את הסבירות לחזור לקשר מתעלל, מעבר להרבה מאוד משתנים אחרים, כמו לדוגמה תלות כלכלית, המצאותם של ילדים במערכת הזוגית, עוצמת ההתעללות, תדירות ההתעללות, מעבר לכל המשתנים האלה שאנחנו יודעים שיש כבר מחקרים שמראים שהם מנבאים חזרה לפוגע - הזדהות עם התוקפן בעצם הסבירה את הנטייה הזאת.
שחר: וואו, זה מדהים. כי זה גם מסביר משהו שהוא לא אינטואיטיבי. האינטואיציה שלנו אומרת, אם היא עברה התעללות, היא תדע לזהות אותה יותר טוב בעתיד. אבל זה מסביר למה זה בדיוק הפוך. זה באמת הסבר משמעותי וגם מאוד מעשי, כי יש מה לעשות עם זה. עכשיו, עלתה לי עוד מחשבה שמעניין אותי מה את חושבת עליה. שכזה, אם מישהו פוגע בנו, ואנחנו לא עשינו כלום, לא הגיע לנו להיפגע. ואז הוא פוגע לנו, זה מין כזה שובר לנו את האמון, לא רק בבני אדם, אלא בכלל בעולם, בזה שיש איזשהו צדק בעולם, שיש איזו חוקיות של סיבה ותוצאה. אני סתם יכול להיות בסדר, לא עשיתי כלום, מה, אני בסך הכל ילד או ילדה, תמימה, וככה פוגעים בי. אז בעצם זה שאני לוקח על עצמי את האשמה, "אולי אני לא בסדר", אז אני אומר: "יש פה איזה סיבה ותוצאה. זה לא קרה סתם ככה, אני לא חסר אונים. יש פה מנגנון של סיבה ותוצאה. אני הייתי לא בסדר, זה הגיע לי", ואז זה משמר לי על איזשהי תחושת ודאות מסוימת בעולם, שזה לא עולם לגמרי כאוטי. זה יכול להתחבר לך?
ד"ר להב: זה מעבר למתחבר, שחר. אתה מדבר כמו [שחר מגחך] טובי התיאורטיקנים בתחום ה-guilt, שהם ממש טוענים את מה שאתה טוען. הם אומרים - אנחנו לרוב, אם לא חווינו טראומה, אנחנו מסתובבים עם כל מיני תפישות בנוגע לעולם, לעצמנו, לאחרים. תפישות שהם דרך אגב לא כל-כך מדויקות סטטיסטית, כן? שהעולם הוא טוב, שיש לנו שליטה, שאם נתנהג יפה יתנהגו אלינו יפה, שאנשים בגדול הם טובים והכל בסדר. ואז מגיעה הטראומה, ומנפצת את האמונות הכי בסיסיות שלנו, ואחת מהן היא שיש לנו שליטה. וכולנו אוהבים שליטה, מי לא אוהב שליטה? וכאן האשמה נכנסת לתמונה, כי אם אני אשמה, אז יש מה לעשות עם זה, כן? יש… יש לי רמה מסוימת של שליטה. כמובן שהמחירים של האשמה הם נוראים.
שחר: כי מה המחירים של האשמה?
אנשים יקרים, מיד נמשיך בפרק. רק רציתי לספר לכם שאם אתם אוהבים את הפודקאסט, אני מזמין אתכם להצטרף בחינם אל קבוצת הוואטסאפ הסגורה, שבה אני שולח פעם בשבוע משפט השראה, פלוס תוכן מעצים ואיכותי. קישור ההצטרפות נמצא בתיאור למטה. וגם מזמין אתכם לעקוב באינסטגרם ובטיקטוק. שם תוכלו למצוא סרטונים ממוקדים, וככה לצרוך תוכן משמעותי שתורם להתפתחות שלכם באופן יומיומי. ואם גם בא לכם לשתף את הפרק בסטורי ולתייג אותי, תדעו שאני תמיד משתף גם אצלי, ואני מאוד מעריך ומוקיר את השיתופים שלכם. זה עוזר לי להגיע לעוד אנשים, ונותן לי מוטיבציה להמשיך להשקיע ולייצר את התכנים הכי איכותיים שאני יכול. מודה לכם על ההאזנה והתמיכה, ואנחנו ממשיכים.
ד"ר להב: אשמה היא פצע מאוד-מאוד קשה שעלול ללוות הרבה שורדים, ולהקשות עליהם מלהחלים. אם אני אשמה - למה שיגיע לי להחלים? כן? אני שמעתי את המשפט הזה בקליניקה.
שחר: וואו.
ד"ר להב: אולי אני אמורה לחוות את הייסורים שאני חווה. אשמה גם משפיעה על המצב הפיזי, כן? לא סתם אומרים שאשמה היא לא בריאה. אנחנו יודעים שהיא קשורה לתחלואה פיזית, ובאחד המחקרים שלנו הראינו שהיא גם קשורה לכאב. ל… לנטייה של שורדי טראומה, אפילו, להכאיב לעצמם במובן מסוים, לשאת כאב בעוצמות מאוד-מאוד…
שחר: כן, גם אשמה זה מין כזה רגש כזה: "אני לא בסדר". זה משהו שמרסק הערכה עצמית, נראה לי, לחלוטין.
ד"ר להב: בוודאי.
שחר: זה הלקאה עצמית וביקורת עצמית וכל ה…
ד"ר להב: איך אפשר ליצור תיקון? איך אפשר לעבד את האירוע? תחשוב על אירוע נגיד מאוד-מאוד קשה, נגיד פגיעה מינית. אם אני אשמה בפגיעה המינית, איך אני יכולה להמשיך הלאה? מה זה אומר עליי כאדם? אוקיי? איך… מה אני עושה עם זה עכשיו? אז במובן הזה אשמה היא, שוב, כמו… כמו הרבה תופעות ב… בהקשר לטראומה, היא איזשהו ניסיון להתגבר עם קושי מאוד-מאוד גדול, שהוא ניסיון לא יעיל בטווח הארוך. יש עליו מחירים, יש לו מחירים מאוד כבדים.
שחר: כן, בהחלט. אני חושב גם שאם בתור ילד, שוב, חסר אונים, הבן אדם שאמור לדאוג לי ולאהוב אותי, הוא הפוגע, ואני כועס עליו - אז פתאום אין מי שיאהב אותי ואין מישהו מגן בחיים, אז עדיף לי לקחת את האשמה…
ד"ר להב: בטח.
שחר: ואז, אמנם עם האשמה, עם כל השיט שלה, ועם כל הערך העצמי הנמוך וכל מה שהיא יוצרת, אבל לפחות יש איזה מישהו עדיין בעולם שאוהב אליי, וכי אם אני אכעס עליו ואאשים אותו, אז לא יישאר לי…
ד"ר להב: נכון.
שחר: …אף דמות מגינה.
ד"ר להב: הדמויות המטפלות בתחילת החיים, זה הכל. זה פשוט הכל. והרבה מאוד תאורטיקנים כותבים על זה, שחייבים לא לראות את ה… את הצד הסדיסטי של הפוגע, אם הוא דמות ההתקשרות שלי, כי אחרת אני אמות.
שחר: כן.
ד"ר להב: מבחינה פסיכולוגית, אני פשוט אמות, אז עדיף לקחת את האשמה. ועדיף גם לספר לעצמי סיפורים אחרים, אם אנחנו מדברים על מנגנוני ניתוק ודיסוציאציה, עדיף שאני לא אדע. ואז אנחנו גם הרבה פעמים שומעים על כל מיני מקרים כאלה, שגם אנחנו עלולים לחשוב שזה מאוד-מאוד מוזר. איך יכול להיות ששנים גבר או אישה לא זכרו שהם עברו טראומות, אירועים כל-כך קשים, ורק… או לא דיברו על זה, או לא התלוננו, ורק עכשיו הם מתלוננים? ובעצם מה שאני מנסה להגיד במילים אחרות, זה שהקושי בכלל לתת לזה שם, ולהכיר בהתעללו… בהתעללויות מהסוג הזה, הוא כל-כך גדול, שזה בכלל לא מפליא, שלוקח לאנשים שנים לפעול.
שחר: כן. תוכלי להרחיב קצת על הדיסוציאציה?
ד"ר להב: כן. אני… אני אולי אדבר על דיסוציאציה ובגידה. ג'ניפר פרייד טענה את הטענה הבאה. בגדול, אנחנו יצורים חברתיים. עדיף שנדע ונזהה כשאנשים אחרים בוגדים בנו, או עומדים לבגוד בנו. אבל כשמדובר על התעללות בילדות, ואותו בוגד, אותה בגידה, היא מצד דמות מרכזית בחיים שלנו, שאנחנו תלויים בה בשביל לשרוד, אסור לנו לזהות בגידה. כי אם אנחנו נזהה בגידה - או שנחווה נטישה, או שייווצר עימות. בכל מקרה, הקרקע תשמט. אז היא אומרת, מנגנוני הבגידה, כאילו נכנסים למצב של off. הם כבים, הם לא עובדים. ואז הילד או הילדה נכנסים למצבים דיסוציאטיביים. הם לא זוכרים, הם מנותקים. הם יכולים גם להלביש, זאת אומרת, לספר לעצמם כל מיני סיפורים אחרים, או חלקי סיפור.
זאת אומרת, כשאנחנו מדברים על דיסוציאציה, מה זה דיסוציאציה באמת? זה חוסר אינטגרציה, זה חוסר חיבור בין תהליכים מנטליים שונים. הרי כשאנחנו חווים כל מיני חוויות, אנחנו יוצרים איזשהו חיבור בין אלמנטים שונים, כן? בין… לדוגמא, עכשיו, כשאני מדברת איתך, אני מרגישה כל מיני דברים, אני חשה בגוף, יש לי מחשבות מסוימות, זכרונות, אסוציאציות, תפישות, אבל הכל מחובר, אני לא מרגישה את זה כפאזל כזה מפורק. הדיסוציאציה זה בדיוק אותו פירוק. ואז מה שאנחנו הרבה פעמים רואים, זה שזיכרון הטראומה יכול להיות מופקד באזורים מסוימים של הנפש, ולא מחובר לאזורים אחרים. ואז נגיד, ילד או ילדה ש… שחוו את הבגידה הזאת ופיתחו מנגנונים כאלה - הביטויים הטראומטיים, או הנרטיב הטראומטי, יבוא לידי ביטוי במצבים מסוימים. לדוגמה, נגיד, האישה הזאת בבגרותה, כשמישהו מסוים יגע בה בצורה מסוימת, פתאום היא תקפא. הגוף שלה ידבר את הטראומה. אבל היא לא תזכור את הטראומה הזאת, לא יהיה חיבור לזיכרון.
שחר: אז יש איזה כמה דברים שגם אנשים שיתפו אותי בהם, תגידי אם זה גם מתקשר לדיסוציאציה. אז קודם כל, לפי מה שאני הבנתי, הרבה אנשים בכלל מתנתקים, כמו שאמרת, כאיזשהו מנגנון הגנה כזה. זה עוזר לי רגע לא להרגיש את הכאב הזה, לא להיות מחובר אליו באותו הרגע. שזה טראומה שיותר מדי קשה להכיל, וגם אין לי באמת דרך להתנגד, אז האפשרות היחידה שלי היא להתנתק. אנשים שונים גם, לפי מה שאני תשאלתי, את בטח יש לך הרבה יותר ניסיון וזה מעניין אותי לשמוע גם, אומרים שהם חווים את זה באופן אחר. אז לאחד זה מין, פשוט, איזה ניתוק מהרגש. כאילו, לא… לא מרגיש, יכול לדבר על הדבר, אבל אין שם רגש. בן אדם אחר זה אולי ויזואלית, הוא ממש חווה את זה מהצד, הוא כאילו לא חווה את עצמו, הוא כאילו חי לידו. ואז זה גם משפיע על האנשים האלה, גם שנים קדימה, לפעמים אפילו לא מבינים למה, כאילו לא מצליחים להרגיש, אין שום התלהבות, הכל ריק כזה, הכל מאולחש. הם לא מצליחים פשוט להרגיש, וממש סובלים מזה. הכל כהה כזה, אפרורי, זה כמו… לחיות במקום אחר, ואז אני יודע גם שהרבה אנשים מזה הולכים להתמכרויות, כי זה משהו כזה שיביא רגע את הריגוש הרגעי. יעורר. אז האם זה מתחבר לך?
ד"ר להב: מעניין, החיבור להתמכרויות. כן, מתחת לשם הזה, דיסוציאציה, יש המון-המון תופעות. חלק מהאנשים חווים ניתוק מעצמם תוך כדי האירוע, ואז הרבה פעמים שומעים שורדים ושורדות, מתארים איך הם ראו את עצמם מהצד, כאילו שזה מישהו אחר לגמרי. אחרים מתארים מצב שבו הם נגיד תופשים את האירוע כאילו שהוא מבעד לאיזשהו… כמו מין מסך, הכל מעורפל, כל… הזמן עובר לאט. ויש כמובן גם את הניתוק הרגשי של: "עשיתי כל מיני דברים…", לדוגמה, בפיגוע, כן? שמעתי איזשהו נפגע שאמר: "פיניתי גופות, פעלתי מעולה, על אוטומט. לא הרגשתי כלום, הייתי ריק". כאילו שזה ממש כמו רובוט.
שחר: כן. שזה אני מניח גם איזשהו מנגנון הישרדותי, אולי אפילו חיובי במידה מסוימת. אבל בטח אם זה חוזר על עצמו, התעללות שחוזרת על עצמה, זה כבר…
ד"ר להב: יש די, ככה, חילוקי דעות סביב העניין הזה. יש חוקרים וקלינאים שטוענים שדיסוציאציה בזמן הטראומה היא כנראה יעילה, זה מנגנון הגנה, אבל אם ממשיכים יותר מדי להישען על המנגנון הזה, אז זה הופך להיות לא יעיל. ויש כאלה אחרים שאומרים - זה בכלל לא יעיל, וגם לא מדובר על מנגנון הגנה, מדובר כאן על תוצר של הצפה. המערכת כל-כך מוצפת שהיא פשוט, כאילו, אפשר להגיד, יוצרת מצב שבו אנחנו נעכל את החוויה בחלקים, ולא בחיבור. זאת אומרת, אני כל-כך… אני יכולה רק לפעול כרגע, אבל אני לא יכולה כרגע להרגיש. אני יכולה…
שחר: הצפה שהיא ממש כימיה במוח.
ד"ר להב: כן, לגמרי. הצפה חושית, הצפה רגשית, שיוצרת את התופעה הזאת. לא מדובר על הגנה, זה מה שהם טוענים. והיום יש יותר ויותר עדויות שהדיסוציאציה בזמן הטראומה, היא כנראה לא יעילה. היא כנראה לא יעילה. היא אפילו נמצאה כמנבאת PTSD בטווח הארוך. גם במחקר שלנו, שכרגע עשינו ב"שומר החומות", מצאנו שאנשים שדיווחו שבזמן המבצע הם היו דיסוציטיביים, שלושה חודשים לאחר מכן הם סבלו מרמות גבוהות של PTSD יחסית לאנשים אחרים. אז גם כאן אנחנו הוכחנו שדיסוציאציה היא כנראה לא יעילה.
שחר: זאת אומרת, נגיד, לעומת הזדהות עם התוקפן, שהיא גם משהו שמאוד-מאוד פוגע בעתיד, אבל כן יעיל בזמן הטראומה? גם אפשר להגיד, אבל, שזה לא באמת יעיל ושזה מגביר את ה…
ד"ר להב: שאלה מעולה, כי עדיין לא יצא לנו לחקור הזדהות עם התוקפן בזמן אמת, אוקיי? ממש לבדוק. כי גם מה אנחנו צריכים לבדוק? אנחנו צריכים לבדוק את עוצמת הכאב של נשים, או אנשים, שמפתחים הזדהות עם התוקפן וחווים כרגע התעללות, לעומת כאלה שלא מפתחים את המנגנון הזה. אז אין לנו עדיין גישה כמובן לאוכלוסייה כזאת. זה מאוד-מאוד מורכב לבצע כזה מחקר.
שחר: כן, טוב, אני חושב שגם יעיל זה גם תלוי מצב. זאת אומרת…
ד"ר להב: נכון, בדיוק.
שחר: בטח הכי יעיל זה לא להשתמש בזה, אבל אם הבן אדם מרגיש חסר אונים ואין לו את המשאבים להתמודד…
ד"ר להב: כן.
שחר: …אז זה מה שנותר לו.
ד"ר להב: וגם יכול להיות שאם אני לא אֲרַצֶּה את התוקף, ואם… כן? אז אני אקבל יותר… אני אקבל מכות הרבה יותר חריפות. או שאם אני לא אזהה איך לרצות אותו, איך להרגיע אותו, אני אהיה בסכנה ל… הרבה יותר קשה וחריפה, או שאני פשוט אחווה גם כאב בלתי נסבל ואני אתמוטט רגשית.
שחר: יש שאלה שמעניינת אותי. מה ההבדל, בעצם, בין דיסוציאציה כזו שהיא מאוד פוגעת, לבין ניתוק במובן החיובי של הפרדה קוגניטיבית בין ה… ביני לבין המחשבות שלי, כמו שאומרים במיינדפולנס - אני לא המחשבות שלי, ואני יכול להתבונן על זה מהצד, על המחשבות, על הרגשות, וזה לא אני. וגם השאלה הזאת עלתה לי אחרי משהו שהיה חוויה לא קלה לשמוע. אני אתן מינימום-מינימום פרטים כדי שלא יהיה שום סיכוי לזהות. מישהי, שעברה התעללות מינית קשה מאוד, סיפרה לי שמבחינתה היא יכולה גם ללכת לזנות, וזה אפילו אימון בשבילה, כמו אימון רוחני כזה, שהיא יכולה כזה להתנתק רגע מהחוויה. כמובן אחר-כך היא הגיעה למסקנה שזה מאוד לא ככה, אבל כן עלתה לה המחשבה הזאת בצורה מאוד-מאוד חזקה. ואז גם… גם אני התחלתי להרהר בשאלה הזאת. כי כמובן יש הבדל מאוד גדול, אבל מעניין אותי כזה להגדיר את זה בצורה שהיא ברורה.
ד"ר להב: אני גם אתייחס להבדל בין מיינדפולנס לבין דיסוציאציה, וגם אני אתייחס להבדל בין היפנוזה לדיסוציאציה, כי אני עוסקת גם בהיפנוזה. וגם בהיפנוזה, לפעמים, מה אנחנו עושים? אנחנו משתמשים בתהליך של… תהליכים דיסוציאטיביים, כדי לטפל בסימפטומים. אנחנו יוצרים כל מיני הפרדות בין אזורים שונים ב… של ה-mind, תהליכים מנטליים שונים, אבל אנחנו עושים את זה בגיוס… על מנת בעצם לייצר הקלה.
ההבדל בין הדיסוציאציה שבה אנחנו עושים שימוש בהיפנוזה, או ההתבוננות המרוחקת שאנחנו עושים בשימוש במיינדפולנס, לבין דיסוציאציה, הוא שכאן מדובר… בשיטות הטיפול, אני מפעילה איזושהי שליטה, אני פועלת לא מתוך מקום של איום אל מול גירוי של לדוגמה טריגר, כן? ואני מפעילה שליטה זמנית, כשיש לי כן את היכולת לעשות את החיבור, אוקיי? כשאנחנו מדברים על דיסוציאציה, לדוגמה אחרי התעללות, היא הרבה פעמים תגובה לטריגרים וכל מיני רמזי טראומה. ואין לי את היכולת, אין לשורד את היכולת לעשות את החיבור. הוא לא עושה שימוש במנגנון המאוד מתוחכם הזה בעצם לטובתו.
ועכשיו אני רוצה לחבר את מה שאמרת לגבי מיינדפולנס או ניתוק, ופגיעה עצמית, אני אקרא לזה, או התנהגות פוגענית בעצמנו, לבין עוד תופעה שקוראים לה צמיחה פוסט-טראומטית. בתקופה הזאת שבאמת טיפלתי במרכז לטם, שמתי לב שהרבה מאוד שורדות של התעללות מינית בילדות, אומרות לי את הדבר הבא, הם אומרות לי: "מצד אחד אני בסבל נוראי, סובלת מפלשבקים, לא מצליחה לישון כמו שצריך, כמובן שהקשרים מאוד-מאוד פגועים, יש רגעים שיש מחשבות אובדניות, ממש המון-המון סבל". ולעומת זאת במצבים אחרים, מסוימים, בסשנים, היא יכולה להגיד לי: "את יודעת מה? מה שחוויתי זה סוג של מתנה. אני בעקבות הדבר הנוראי הזה, הפכתי להיות אישה יותר חזקה, למדתי להגן על עצמי, למדתי להעריך את החיים. למדתי שיש… יש לי אפשרות להתגבר על דברים, התחזקתי".
אפשר לקרוא לנרטיב הזה בשם "צמיחה פוסט-טראומטית", והקונספט הזה של צמיחה פוסט-טראומטית, שאנשים אחרי אירוע טראומטי יכולים לצמוח ובעצם יכולים למצוא משמעות באירוע, ואפילו לא רק שלחזור לעצמם, כן, ולהתאושש, אלא אפילו לחוות איזשהו שיפור בתפישה העצמית, בקשרים הבין-אישיים, במציאת משמעות. הקונספט הזה הפך להיות מאוד-מאוד פופולרי, כי אנחנו… הרי הפסיכולוגיה החיובית הפכה להיות, ככה, שדה באמת שמושך המון-המון תשומת לב. ואני תהיתי לגבי הנפגעות האלה שמדברות בשפת הצמיחה הפוסט-טראומטית, גם ראיתי כל מיני מחקרים שאומרים, פגיעה מינית, בסדר. יש צמיחה פוסט-טראומטית. התעללות בנשים - צמיחה פוסט-טראומטית. ואני הייתי קצת חשדנית לגבי הצמיחה הזאת, לפחות לפי מה שראיתי מהקליניקה.
ואמרתי את הדבר הבא. נכון, יש כנראה אנשים שבאמת צומחים מתוך הטראומה, אבל אני לא חושבת שזה נשמע כמו מה שתיארתי לך או כמו מה שאתה תיארת לי. אני חושבת שאנשים שצומחים מהטראומה, הם צומחים יותר במובן האקזיסטנציאליסטי. אחרי שהם מתאבלים על הטראומה וכואבים את הטראומה ומכירים במחירים של הטראומה - הם יכולים להגיד: "טוב, אני אנסה לעשות מזה משהו קצת יותר טוב. אני אנסה למצוא משמעות בתוך הדבר האפל הזה". אז יש את האנשים שבאמת עושים את ה… את התהליך המדהים הזה וצומחים מהטראומה, אבל זה לא נראה כזה, זה לא מצטלם טוב. זו לא הצמיחה הזאת של: "התגברתי והתחזקתי". זו צמיחה יותר צנועה. זה צמיחה של בן אדם שמכיר גם בפגיעות שלו.
ויש צמיחה שהיא כנראה נשענת על דיסוציאציה. שהיא כנראה משקפת מצב שבו השורדים כל-כך… לא מסוגלים להכיל את הכאב, שהם נשענים על מנגנונים דיסוציאטיביים ומייצרים סיפורים חלופיים שהם מנותקים מסיפורים אחרים לגמרי, מאוד שליליים שיש להם לגבי עצמם. ואז רואים את התנודות האלה בקליניקה. זאת אומרת, מצד אחד יש רגעים שאני רוצה למות ואין תקווה ואני אף פעם לא אצא מזה והעולם הוא שחור ונוראי, ומצד שני יש רגעים שאני אומרת: "מה, זה לא היה כל-כך נורא. אני התחזקתי, אני גדלתי". ואין חיבור בין הנרטיבים האלה, וזאת הצמיחה הדיסוציאטיבית. ובכמה מחקרים כבר הראינו שכנראה שהתופעה הזאת קיימת. זאת אומרת, שאנשים שהם מדווחים על צמיחה פוסט-טראומטית אבל הם מאוד דיסוציאטיביים, הם… למעשה מצבם יתדרדר. הצמיחה הפוסט-טראומטית שלהם מנבאת פסיכופתולוגיה ומצוקה פיזית ורגשית והידרדרות בתחומי חיים שונים, לעומת אנשים שהם לא דיסוציאטיביים והם מדווחים על צמיחה פוסט-טראומטית. ששם אנחנו רואים או שהם משתפרים באמת, זאת אומרת באמת ה-well-being שלהם הולך ומשתפר, או שלא רואים שום אֵפֶקְט. זאת אומרת הם פשוט חווים איזושהי חוויה שהם נמצאים… הם מצאו מקום שלו עם עצמם, אל מול הטראומה, אפשר להגיד.
שחר: האמת שזה נקודה מרתקת. אני גם יכול להריץ דוגמאות בראש ולגמרי לראות את מה שאמרת עכשיו. בטוח יש דבר כזה, צמיחה פוסט-טראומטית, ובטוח מי שעבד על זה הרבה שנים, אז עצם זה שזה הכריח אותו לעשות עבודה במשך שנים וללמוד על עצמו ועל הנפש שלו, זה בהכרח הצמיח אותו. אבל אולי באמת לפעמים אנשים מכריזים מוקדם מדי: "ניצחון", שזה לא באמת ניצחון, וזה איזושהי… עוד בריחה.
ד"ר להב: כן, במיוחד אם יש התנהגויות שהן מסכנות.
שחר: כן.
ד"ר להב: נגיד אם שורדת, כמו שאמרת, נגיד, אז היא בעצם חוזרת אחורה ל…
שחר: זה אולי גם איזה ביקורת שיש על תחומים כזה נגיד של חשיבה חיובית ו… ניו-אייג', שאומרים, רגע, זה לא מחובר פה לקרקע, אז אולי מישהו שהגיע מתוך איזושהי טראומה ומאוד פתאום מצא איזה משהו ניו-אייג'י שמאוד מאוד רומם אותו, אבל עוד לא פתר רגע מהשורש, אז אולי זה בטווח הארוך באמת הדברים הפחות טובים. וזה לא שיש לי משהו נגד זה, אני מאוד בעד, אני בעד הזרמים החיוביים…
ד"ר להב: כן.
שחר: …והרוחניים. אני מאוד בעד. אבל אולי לפעמים אנשים מפרשים את זה לא בצורה הכי נכונה, או בלי רגע לטפל בעומק.
ד"ר להב: כן, כן. זאת אומרת, גם אני בעד חשיבה חיובית והכל באמת טוב, אבל כשמטופל מספר לכם מצד אחד על היסטוריה כזאת קשה, ואז מביא את החלקים האלה, תנסו לבדוק אם יש חיבור. אפילו תשאלו: "מה החיבור? איך זה מתחבר?".
שחר: כן.
ד"ר להב: זה מאוד מעניין. כי אז אולי אתם בעצם תגלו שהוא או היא לא מצליחים לחבר, שהם לא מצליחים לעשות אינטגרציה, שזה אזורים שונים באישיות…
שחר: כן.
ד"ר להב: …של אותו מטופל. ואז אולי כדאי לדבר על ה… על הקושי הזה לחבר.
שחר: הקו בין איזושהי התמודדות מאוד בריאה, מאוד נכונה, מאוד אקזיסטנציאליסטית, לבין משהו שהוא קצת הונאה עצמית, הוא דק.
ד"ר להב: כן.
שחר: איך כן אפשר לרפא טראומה? או לפחות להקל על תסמינים? האם אפשר בכלל לרפא לגמרי? מה השיטות שיש היום?
ד"ר להב: קודם כל, יש בארץ המון המון המון קלינאים נהדרים ומוכשרים, ואנשים שמפתחים טיפולים חדשים, מרתקים ויצירתיים. יש באמת בספר שהוצאנו "משחזור לזיכרון - טיפול בטראומה נפשית", יש המון-המון שיטות, חלקן יותר מבוססות אמפירית, חלקן חדשניות לגמרי, ועכשיו, כרגע, נחקרות. מה שחשוב לי קודם כל להגיד זה שאל מול מגוון השיטות, יש, אפשר להגיד, כמה טיפים שאפשר לתת למטופלים. כל אחד, חשוב מאוד שהוא ימצא את הטיפול שהוא מתחבר אליו, שפת הטיפול שהוא או היא מתחברים אליו.
יש אנשים שלדוגמה יותר מתחברים לטיפולים שהם דרך הגוף, ואז יש את השיטות כמו Somatic Experiencing, טיפול בחוויה סומטית, וטיפולים נוספים ששמים דגש רב יותר על ה… על הגוף. יש אחרים שנגיד יכולים להיתרם מתהליכים שמערבים אמנות או יצירתיות, אז וידאו-תרפיה. כאלה שיותר מתחברים לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, ליותר… לטיפול דינמי, להיפנוזה. באמת, המגוון הוא רחב. אבל מעבר למגוון הזה, יש שלוש שיטות טיפול שנחקרו בצורה קונסיסטנטית ונמצאו הכי יעילות. היחצון שלי הוא זהה עבור שלושתן.
הראשונה היא שיטה שנקראת בעצם ה-Prolonged Exposure Therapy, שפיתחה עדנה פואה, טיפול בחשיפה ממושכת. אחד הטיפולים ה… באמת החזקים לעיבוד טראומה. הוא אמנם טיפול מאתגר, כי הוא דורש מהשורד גם לשחזר את האירוע הטראומטי, וגם הרבה פעמים להיחשף לכל מיני גירויים ומצבים שקשורים לטראומה. אז זה לא קל, אבל באמת היעילות של הטיפול היא מאוד-מאוד מרשימה.
שחר: שבעצם הטיפול הזה משחזר את האירוע הטראומטי פשוט באופן הדרגתי?
ד"ר להב: אנשים חווים אירוע טראומטי, מן הסתם, הם לא רוצים לחזור ולהיזכר בו, לדבר עליו ולהיחשף לגירויים שקשורים אליו. אם הם היו מאפשרים לעצמם לדבר עליו, להיזכר בו ולהיחשף לגירויים שקשורים אליו, לפי עדנה פואה, וגם מחקרים מצביעים על זה, הייתה מתרחשת החלמה ספונטנית. למה? כי הם היו מגלים שזה לא קורה שוב. לדוגמא, אדם שעבר פיגוע, אם הוא בניגוד לאינטואיציה, כן ימשיך ללכת למקומות הומי אדם, שאולי מזכירים לו את הפיגוע, הוא יגלה שזה לא קורה שוב. ואז מתרחש איזשהו תהליך החלמה ספונטני. הבעיה היא בהימנעות. נוצרת איזושהי התניה בין כל מיני גירויים שקשורים לטראומה, לבין האימה וחוסר האונים שהאדם חש בזמן הטראומה, ואז האדם מתחיל להימנע. הוא מנסה להימנע מלחשוב על הטראומה, מלהיזכר על הטראומה, להיות במצבים או להיחשף לגירויים שקשורים לטראומה, וזה רק בעצם מעלה את הסיכון שהוא יפתח לאורך זמן PTSD. ולכן מה שעושים בטיפול הזה, גם מבקשים מהמטופל להיחשף לסיפור הטראומטי, מה שנקרא, בדמיון. יכולים לבקש מהמטופל נגיד להקליט את הסיפור הטראומטי ולהאזין לו שוב ושוב, במקום לברוח ממנו, שוב ושוב להאזין לו. וגם להיחשף לכל מיני מצבים ואירועים שקשורים מבחינתו לטראומה. לדוגמה, ללכת למקומות הומי אדם. כמובן שעושים את זה בהדרגה, כן? כדי שהמטופל לא יהיה מוצף. בשנים האחרונות גם מכניסים את ה-VR לחשיפה, כדי שיהיה אפשר גם לשחזר ויזואלית ולערב עוד חושים.
שחר: זאת אומרת, אני מניח שבהתחלה מאוד קשה רגשית, וזה מציף מאוד רגשות, ויש בכי… ואיך זה מועיל שהבן אדם פורק? לָמָּה זה מועיל?
ד"ר להב: איך זה עוזר? אז שוב, זה נשען על הנחת ה… ההתנייה שנוצרה בין כל מיני גירויים לבין החוויה הרגשית של האימה וחוסר האונים. ואז הם אומרים, אם האדם יחשף לגירויים השונים ולסיפור הטראומה שלו, ויגלה שהוא שורד את זה, בסדר, יש חרדה, אבל היא עוברת, והוא פחות ופחות ימנע, כאן יתחיל תהליך של עיבוד הטראומה, והוא יוכל להשתחרר מהסימפטומים הפוסט-טראומטיים.
שחר: בעצם הדיסוציאציה היא גם בין הזיכרון הרגשי לבין הזיכרון המילולי, אפשר להגיד? שגם שם יש איזה דיסוציאציה, שבן אדם לא יודע להסביר לעצמו מה קרה, או ש…
ד"ר להב: הרבה פעמים אנחנו רואים את זה. זאת אומרת, הרבה פעמים הנרטיב המילולי פגוע, בניגוד לזיכרונות אחרים שאנשים יכולים ככה לספר את הסיפור. קרה לי… גם אם קרה לי משהו מאוד-מאוד עצוב, כן? אני יכולה לספר את הסיפור יחסית בצורה קוהרנטית, ולשלב אותו בסיפור חיי. האירוע הטראומטי הרבה פעמים אין לו מילים. השורדים אומרים: "אני לא יכול להעביר במילים את מה שחוויתי. והוא גם הרבה פעמים נעדר קוהרנטיות, והוא מרגיש שהוא מנותק מסיפור החיים שלי, מהרצף. הייתי פעם אדם X, היום אני אדם Y, זה לא מתחבר. אני מישהו אחר, הסיפור שלי קטוע".
שחר: כן.
ד"ר להב: הטיפול בחשיפה ממושכת, הוא לא שם דגש על הנרטיב, הוא שם דגש על ממש לחשוף את האדם לסיפור האירוע, וגם לגירויים שקשורים לאירוע, במטרה באמת לצמצם את ההימנעות ולאפשר לאדם לגלות שזה לא קורה שוב.
שחר: כן.
ד"ר להב: בעצם לבטל את ההתניה. הטיפול השני שהוא גם יעיל באותה מידה, זה טיפול ב… בשיטת העיבוד הקוגניטיבי. הטיפול הזה שם דגש במיוחד על שינוי האופן שבו השורד חושב על הטראומה.
הטיפול האחרון, שאולי עליו אני אדבר קצת יותר, זה ה-EMDR. זאת גישה… בעיניי שיטת טיפול מדהימה. היא יעילה כמו שתי השיטות האחרות. מה שככה גרם לי להתחבר אליה, זה שהיא לא דורשת מהמטופל לעבוד יותר מדי קשה בבית. כי אנחנו מדברים על מטופלים שלרוב עד שמגיעים לטיפול כל-כך קשה להם, אז במובן הזה זה יתרון אדיר. יותר קל לשרוד כזה טיפול, הוא מאוד-מאוד מהיר.
ה-EMDR, מה זאת השיטה הזאת? זה בעצם הקהייה שיטתית בעזרת תנועות עיניים. שיטה שפותחה על ידי פרנסין שפירו ב-1987, והיא נשענת על ההנחה שטראומה זה אירוע שלא הצלחנו לעבד, ובטיפול אנחנו מעבדים את האירוע הטראומטי כדי שהוא יהפוך להיות חלק מההיסטוריה שלנו, ויפסיק להיות חלק מההווה. שנפסיק לחוות אותו כאילו הוא מתרחש כאן ועכשיו.
פרנסין שפירו ממש התחילה לחקור את זה, היא ניסתה את זה על עצמה, על אנשים בסביבתה, ואז היא ביצעה מחקרים והיא גילתה שמשהו בגרייה בילטרלית… זאת אומרת, מה זה גרייה בילטרלית? משהו באופן שבו אנחנו מגרים אונת מוח אחת, ואחר-כך אונת מוח שנייה וחוזר חלילה, מייצר הקלה. אנחנו לא יודעים למה, אבל כן, זה מייצר הקלה משמעותית.
והיום אנחנו עדיין לא יודעים למה זה קורה, אבל אחת התיאוריות שאני מאוד-מאוד אוהבת זה ש-EMDR זה דומה לשנת REM. בשנת REM אנחנו הרי מזיזים את העיניים מצד לצד ואנחנו חולמים חלומות. וכנראה שהחלומות עוזרים לנו לעבד כל מיני אירועים, במיוחד טעונים רגשית. אז EMDR עוֹשָׂה שימוש בטכניקה הזאת של גרייה בילטרלית. אנחנו מבקשים ממטופל לעקוב אחרי היד שלנו או עצם אחר, להזיז את העיניים מצד לצד או משמיעים לו צליל באוזן אחת או מצד השני.
שחר: רק מצד לצד או גם במעגלים?
ד"ר להב: מצד לצד, אלכסון גם לפעמים, כן. אבל המטרה היא באמת… גם האלכסון יוצר את הגרייה הזאת מאונה אחת לאונה שנייה, שזה… זה העניין המשמעותי.
שחר: זאת אומרת, המשמעות היא בין שתי האונות של המוח?
ד"ר להב: כן.
שחר: לא בהכרח בין הלמעלה למטה?
ד"ר להב: בין שתי האונות. כמובן ש-EMDR, חשוב לציין, זה לא להזיז את העיניים מצד לצד או… כן.
שחר: או… כן. [מגחך]
ד"ר להב: אז לא לנסות את זה בבית. אני גם יודעת שיש כל מיני שיטות טיפול שקוראות לעצמן קצת בשם אחר, והם לא EMDR, והם לא נחקרו. EMDR זה הרבה יותר מגרייה בילטרלית. זה פרוטוקול שלם שמערב גם את הגוף, גם את המחשבות של המטופל, גם כמובן את הרגשות והחישות הסנסוריות כשהמטרה לעשות אינטגרציה. והתוצאות הם מדהימות, ויש מטפלים שעוברים הכשרה בטיפול הזה, ויכולים לעזור להרבה מאוד מטופלים. אז… כן, אני ממליצה עליו בחום.
שחר: מה יותר חשוב? הקשר עם המטופל או השיטת טיפול? זאת אומרת, האם אפשר לטפל בטראומה באמת מהר, או שזה משהו שהוא חייב… להיווצר איזשהו קשר בטוח שהוא מתמשך, אפילו אם יש איזה EMDR כזה שהוא סופר מהיר?
ד"ר להב: אפשר לטפל בטראומה מהר, אבל שוב, כל מקרה לגופו. באמת לכל מטופל יש את הסיפור שלו עם הטראומה. לי יצא פעם אחת לטפל במטופל, להתחיל לעשות טיפול EMDR. אחרי שני סשנים, היה באמת שיפור מאוד-מאוד משמעותי, אבל אז הוא אמר לי את הדבר הבא: "אני לא בטוח שאני רוצה להיפרד עוד מהטראומה שלי. זה מהר לי מדי". כי אנחנו גם חייבים להבין שכשמדובר על אירועים טראומתיים מתמשכים, במיוחד כאלה שהתרחשו בילדות, והאדם צמח לתוכם, הם חלק… זה חלק מהזהות של האדם. אנחנו צריכים להקשיב למטופלים שלנו ולבדוק בדיוק מה הקצב המתאים. ואנחנו צריכים לזכור שטראומה זאת הייתה הצפה בלתי נסבלת. אסור לנו ליצור הצפה כזאת בטיפול. וחשוב מאוד שאנחנו נשים לב לקצב המתאים, למינון המתאים, ונהיה קשובים כל אחד ו… ולסיפור שלו.
שחר: אז בואי נדבר על משהו שאמרנו שנדבר עליו, וזה ככה, בפנייה למטפלים. האם יש סכנות מסוימות בטיפול בטראומה? האם אנחנו יכולים לפגוע בלי כוונה בבן אדם יותר? האם יש דגשים מסוימים של זהירות בטיפול בטראומה, שחשוב לך להגיד אותם לאנשים?
ד"ר להב: כן, אז… אז באמת יצא לנו ככה לדבר, ושאלת אותי כמה זמן צריך ללמוד טיפול בטראומה. ואמרתי לך, צריך ללמוד גם את התיאוריות וכולי, ואת הטכניקות והכל, וגם, לדעתי, צריך הכשרה עם הדרכה של שנים. למה? יש המון-המון אנשים מוכשרים, רגישים, אמפתיים, שרוצים לעשות שינוי, באמת, חיובי, ולטפל בשורדי טראומה. הטיפול בשורדי טראומה, הוא דורש מאיתנו באמת להבין את הדינמיקה המאוד-מאוד עדינה שמתרחשת בחדר. אפשר להגיד שטיפול בטראומה זה כמו טיפול בחומר נפץ. צריך לדעת, לזהות בדיוק מה קורה בינינו לבין המטופל. באופן כללי אנחנו יודעים שטיפול פסיכולוגי מעלה כל מיני רגשות עזים, הרבה פעמים מצד המטופלים, וגם מצידנו. העברה, העברה נגדית, כולנו מכירים את המושגים האלה. בטראומה, יחסי העברה-העברה נגדית, יכולים להיות הרבה יותר מורכבים. גם מבחינת העוצמה שלהם, וגם מהבחינה הזאת, שהם עלולים להיות גם דיסוציטיביים, ולנוע בין עמדות שונות.
שחר: אז את יכולה לתת דוגמה?
ד"ר להב: כן.
שחר: נגיד, דיברת על המושיע, שזה היה מאוד מעניין.
ד"ר להב: כן, רוב האנשים שמגיעים למקצועות טיפוליים, יש… יש להם את הרצון לעזור, להציל, כן? פנטזיית ההצלה, שכולנו מכירים. ושורדי טראומה יכולים לעורר אצלנו את המקום הזה מאוד-מאוד חזק. להפעיל אצלנו…
שחר: הם מאוד מחפשים איזה תמיכה, איזה מושיע.
ד"ר להב: בטח, בטח. במיוחד מטופלים שנמצאים באיזושהי מצוקה נוראית, ואומרים לנו: "אנחנו מפתחים תלות עזה, ו… ורק את תעזרי לי. ואני חייב, אני חייב לדבר איתך. וזה לא מספיק סשן אחד בשבוע, גם לא פעמיים. ו… וכן, ב-12 בלילה אני… אני רוצה לפגוע בעצמי. את חייבת להיות שם בשבילי, תצילי אותי, תעזרי לי".
אנחנו חייבים לדעת ולהכיר מה אנחנו עושים עם המקום הזה. איך אנחנו מצד אחד, קודם כל לא מתעלמים ממנו, לא נבהלים ממנו יותר מדי, לא הודפים, ועם זאת שומרים על גבולות מאוד-מאוד ברורים, ש… שיגנו לא רק על עצמנו, אלא גם על המטופלים שלנו. אנחנו… כשמדובר על התעללות, לדוגמה, אנחנו חייבים לזכור שהמטופלים שלנו חוו פריצה של גבולות. אין טוב ורע, אין הבדל בין אהבה למין, אין… התפקידים מתחלפים, אוקיי, הרבה פעמים במשפחה. הכול מאוד-מאוד פרוץ. ואנחנו צריכים ללמוד לשמור על הגבולות, אבל גם ללמוד לעשות, להשתמש בחומרים האלה שעולים במסגרת ה… יחסי העברה-העברה נגדית, כחומר טיפולי, כאיזשהו ביטוי של החייאה של טראומה. ואני רק רוצה לציין עוד משהו, שהוא שוב אתגר שקצת הזכרתי, שגם יחסי העברה-העברה נגדית, במסגרת הטיפול בשורדי טראומה, יכולים להיות מאוד-מאוד גם סוערים, אבל גם להתחלף.
יש את דיוויס ופראולי שכתבו על העמדות השונות אל מול מטפלים שורדי התעללות מינית בילדות. וזה מדהים, אני חושבת שהם באמת נגעו בהיבטים שונים, ומדברות על המעברים האלה, שלפעמים אני יכולה להרגיש כמו המושיע, ופעמים אחרות כמו הסאדיסט, אוקיי? או כמו מה שהן קוראות לו - "האם שלא רואה". זאת שפתאום אדישה, שלא מחוברת בכלל, לא שומעת את המצוקה של המטופל שלי. ואיך… מה אני עושה עם כל זה? איך אני בעצם לא נסחפת למערבולת הטראומה ולא יוצרת נזק?
כי כן, שאלת אותי מה עדיף - שלא יהיה טיפול, או שיהיה טיפול בסכנה שיהיו נזקים? ואני אגיד, עד שמטופלים פונים לטיפול, רצוי שאנחנו באמת ניתן להם את הטוב ביותר אחרי כל מה שהם עברו. וטיפול שהוא לא מספיק מקצועי בטראומה, הוא יכול ליצור טראומטיזציה משנית, הוא יכול ליצור נזק. כי נוצרת כאן התקשרות מאוד-מאוד חזקה הרבה פעמים. והמטופל, הוא מגיע, והרבה פעמים הטיפול הוא התקווה… ה-תקווה עבורו עכשיו, ואם הטיפול הזה מתרסק, או אם קורה משהו בין המטופל לבין המטפל, או המטפלת, שהוא לא תקין - זה עלול ממש לסדוק באמון בצורה מאוד-מאוד חריפה.
שחר: אז מה הסכנות? כי יכול להיות שמאזינים כאן כל מיני אנשים שהם לא מתמחים בטראומה, אבל הם כן מטפלים, ואולי מאמנים אפילו, והם אפילו אומרים: "אני לא עובד עם טראומות". אבל כשעובדים עם אנשים, דברים צפים ודברים עולים, מטבע הדברים. ואז נגיד אם מישהו מאמן, והוא בהגדרה שלו אומר: "אני לא עובד עם טראומה. אני מכיר במה המיומנויות שלי, אני מודע למה היכולות שלי, אני לא עובד עם זה". אבל עכשיו כבר בן אדם נקשר אליו, הוא עשה את התהליך, וצפה טראומה. והבן אדם אומר: "אני בוטח בך, אני… בך אני בוטח. אני לא בוטח במישהו אחר. הייתי כבר אצל פסיכולוג, הייתי אצל פסיכיאטר, אני… איתך נוצר לי קשר". אז מה הדגשי זהירות שבתוך המקום הזה, הוא… חשוב שיהיו לו במודעות?
ד"ר להב: אז אני חושבת שחשוב שיהיה לו במודעות שהוא חייב ללכת להדרכה אצל מומחה טראומה. אני… אני פשוט…
שחר: כן…
ד"ר להב: הייתי רוצה, הלוואי שיכולתי לתת טיפים כאלה, רשימה כזאת…
שחר: לא, אני אוהב… אני לא מחפש את ה… רשימה.
ד"ר להב: אבל אני אומרת, באמת, אם אתם רוצים להרגיש גם בטוחים ומסוגלים אל מול מטופלים כאלה מאתגרים, וגם לתת להם את הטיפול הכי טוב, וכבר נקלעתם לסיטואציה כזאת, אז… והמטופל לא מסכים ללכת לטיפול אצל מישהו שהוא מומחה לטראומה - אז תפנו להדרכה מקצועית ותנסו לקבל כלים. ובאופן כללי אני חושבת שבארץ כדאי שאנחנו נסדיר את מקצועות הטיפול, ובאמת גם נכבד את המטפלים וגם את המטופלים. כי, גם אמרתי לך את זה לפני זה, לפני שהתחלנו את הראיון, שאני גם חושבת שלא לתת מספיק כלים למטפלים, זה קצת להפקיר אותם. אחר-כך מגיעים מטופלים מאוד מורכבים, והם לא יודעים איך להתנהל, הם מתקשים.
שחר: מה אם יש בן אדם שעכשיו הוא עובר טראומה, או שהוא מקשיב לזה והוא יעבור טראומה בעתיד? כי זה לפעמים קורה בחיים. האם יש משהו שאפשר לעשות בזמן אמת שיכול למנוע את הפוסט-טראומה, את הסימפטומים בעתיד?
ד"ר להב: כן, בהחלט. למעשה, אנחנו היום חושבים על הזמן הזה של החשיפה, או כמה ימים אחרי החשיפה, כחלון הזדמנויות שאפשר לצמצם את הסיכון לפתח סימפטומים של פוסט-טראומה. אז אני רוצה לציין את המרכזיים. קודם כל - הגוף. הרבה פעמים אנשים שעוברים אירוע טראומטי, נגיד תאונת דרכים, או, לא יודעת, איום ביטחוני, יש מבצע צבאי וכולי. הם מגיבים, ובצדק… מי שירצה לקבל יותר פרטים, שיקרא על שיטת הטיפול "החוויה הסומטית". הם מגיבים בכל מיני תגובות פיזיולוגיות, שאנחנו לא מבינים שהם כנראה ניסיונות לפרוק את העוררות הפיזיולוגית העצומה שהם בעצם עוברים באותם רגעים. ואז אנחנו רואים רעד, בכי, כל מיני תגובות כאלה גופניות. וכאן אני אומרת, למי שמאזין או צופה - תנו לעצמכם לחוות את זה. אתם מרגישים רצון לבכות או אתם רועדים - תנו לעצמכם לרעוד עד שזה יחלוף מאליו. אל תעצרו את עצמכם, אני יודעת שלפעמים זה מרגיש, ככה, אולי מביך, אולי אתם בסיטואציה מסוימת עם עוד אנשים, אבל זה מאוד מאוד מאוד חשוב. אם תתנו לעצמכם לפרוק את העוררות הזאת, ה… לפי תיאורית החוויה הסומטית, הגוף יחזור לאיזשהו איזון.
שחר: למה כשלא פורקים את זה, אז הוא לא חוזר לאיזון, ונוצרות אחר-כך הסימפטומים והחרדות? יודעים להסביר את זה? מה קורה שם, פיזיולוגית, אפילו?
ד"ר להב: כן, כן. זאת אומרת, לפי הגישה הזאת, מה שקורה זה שהעוררות נותרת תקועה. ואז היא יוצרת את השַׁמּוֹת האלה, את הסיוטים, את ה…
שחר: אבל מה זה אומר 'תקועה'? מה זה אומר 'תקועה'?
ד"ר להב: אנחנו מדברים על עוררות של מערכת פיזיולוגית, יש לנו את המערכת הסימפתטית. הרי מה היא רוצה שנעשה? fight-flight, אוקיי? ואנחנו לא. נגיד, יש תאונת דרכים, אנחנו לא בורחים, אנחנו לא נעים, אנחנו לא מוציאים את הדבר הזה. אנחנו לא נעים ולא נלחמים. לפי התיאוריה, זה נשאר שם במערכת, ומתחיל לייצר סימפטומטולוגיה.
שחר: אבל מה נשאר?
ד"ר להב: אז אם ה… המתח, המתח העצום הזה, האנרגיה, האנרגיה לפעולה… יש דחף לפעולה שלא מקבל ביטוי בעצם. אז אם אנחנו רועדים - אנחנו מפרקים, אנחנו נותנים פורקן לאותה אנרגיה הזאת, שיש לנו באותם רגעים בגוף. או אם אנחנו בוכים - גם, אנחנו נותנים פורקן לאותה אנרגיה עצימה בגוף. אז זה טיפ אחד. טיפ שני…
שחר: ואז גם אפשר להגיד שזה גם אחת הסיבות ש… איזה טראומה של התעללות כזאת, שהבן אדם היה צריך לפתח כל מיני תסמינים של לשתוק ו…
ד"ר להב: הקיפאון, הקיפאון, יש לו מחיר.
שחר: …לא לבכות, אז… ולקפוא, אז הוא הרבה יותר סובל מתסמינים מאוחרים.
ד"ר להב: נכון. נכון, אנחנו יודעים שהקיפאון אוטוני [כך במקור], מה שנקרא, יש לו… יש לו מחיר מאוד-מאוד כבד. טיפ שני: לנסות להימנע מכדורי משככי חרדה, וכדורים שעוזרים לשינה. זה בניגוד לאינטואיציה. הרבה פעמים אנחנו אומרים: "מה, אני בחרדה עצומה", או: "אני כבר לא ישנה שני לילות, אני חייבת לקחת איזה כדור". אבל ידוע, מחקרים מראים, שזה מקשה עלינו לעבד את הטראומה. אנחנו… עדיף לסבול קצת יותר בטווח הקצר, ולמנוע, בעצם, סבל מתמשך וארוך.
טיפ נוסף - תיקוף עצמי, ותיקוף מהסביבה, שזה אחד הטיפים החשובים ביותר. ידוע שתמיכה חברתית היא אחד מהגורמים החשובים ביותר שמגנים מפני PTSD. אני חושבת שאם אתם יכולים למצוא דמויות שאתם סומכים עליהם, שהם אמפתיות, שאתם יכולים להישען עליהם ולספר להם את הסיפור, אפילו שוב ושוב, אם אתם מרגישים צורך, מה שקרה לכם, ולהיות לצידם, זה מאוד-מאוד חשוב. אבל לא פחות חשוב, זה התיקוף העצמי. להיות חברים טובים של עצמכם, ולנסות למצוא איזשהו, איזושהי דרך להגיד לעצמכם: "אני בסדר, זה בסדר שאני נסער או נסערת, זה בסדר שקשה לי, אני אנושי, אי אפשר לשלוט בהכל". ולנסות לתת לעצמכם - מה שאני אומרת למטופלים - חיבוק גדול, עצמי. זה ממש ככה, בגדול. ואני מקווה שבאמת יקחו את הטיפים האלה.
שחר: כן, טיפים מאוד משמעותיים. טוב, אז אנחנו גם נשים קישור בתיאור למטה לאתר של המעבדה שלך לחקר הטראומה, שיש שם גם קישור לעוד מאמרים, לספר, להשתתפות במחקרים על טראומה, אם חוויתם טראומה ואתם רוצים לתרום ולקדם את המחקר, אז זה יכול מאוד לעזור. וגם נשים קישורים למרכזים של סיוע, אם אתם מרגישים שאתם זקוקים לסיוע. ויש עוד משהו שחשוב לך להוסיף?
ד"ר להב: באמת באתר של המעבדה שלנו יש אפשרות ליצור איתנו קשר, ואני רוצה להזמין גם אנשים שרוצים להשתתף במחקרים שלנו, אבל גם אנשים שרוצים לחקור. אז אם אתם מעוניינים להצטרף לצוות שלנו, הצוות שלנו הוא גדל והוא אינטרדיסציפלינרי, אנחנו נשמח מאוד לקבל לשורותינו חוקרים וחוקרות טובים. צרו איתי קשר, ואני בטוחה שאנחנו נמשיך ביחד לקדם את הנושאים האלה.
שחר: כן. טוב, תודה רבה, יעל. היה מרתק. נגענו פה בנושאים שגם באמת חידשו לי והעמיקו פה, וזה באמת מחקר חדשני שהוא גם מאוד מעשי, זאת אומרת מעבר לזה שהוא מעניין והוא מסביר דברים. ואני חושב שמי שהקשיב פה וחווה דברים מסוימים על עצמו, זה מפיל הרבה אסימונים וכבר מתחיל תהליך. זה גם מרתק, גם מעשי.
לכם אני רוצה להגיד גם תודה-רבה על ההאזנה, ואם אתם חושבים שיש אנשים מסוימים שיכולים להיתרם מזה, אז בבקשה תשלחו להם את הפרק הזה. כי יעל נתנה כאן דברים שבאמת לא מדברים עליהם, וברמת עומק מאוד-מאוד מעמיקה. זה משהו שבאמת יכול לסייע, לעזור לאנשים. אם אתם תשתפו את זה גם בסטורי ותתייגו אותי, אז אני תמיד מתייג בחזרה, זה נותן גם לי הבנה איזה פרקים אתם אוהבים, ומה אתם רוצים שאני אביא עוד לפודקאסט. אתם מוזמנים גם להגיב כאן למטה, לשאול כל שאלה, ותודה רבה. שוב תודה רבה, יעל, ו…
ד"ר להב: תודה רבה, שחר. היה עונג גדול.
[אות מוזיקלי]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments