top of page

סימנים - פודקסט על בדסמ - קפצנו לבקר

בצל המלחמה באנו לקשקש ולהרגיש רגע של שפיות.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 26/11/2023.

אלינור: היי, אנחנו סימנים, והפרק הזה הוא פרק יוצא מן הכלל. זאת אומרת, הוא לא עונה 1, לא 2, לא בשום רצף. הוא פרק שבו דורותי ואני פשוט הגענו לדבר.

אז אנחנו מדברות על כל מיני ומיני, זה יכול לטרגר גם.

אנחנו מדברות על סשנים קצת, אנחנו מדברות על BDSM בצל המלחמה.

יש כאן כל מיני תיאורים לא מפורשים, אבל כן תדעו שזה יכול לעלות בהם טריגרים.

את רוצה להגיד עוד משהו?

דורותי: לא.

אלינור: אז פתיח ואנחנו מתחילות.

[פתיח - "הפודקאסט מכיל שפה בוטה, תיאורים מיניים מפורשים, לא מצונזרים ולא מתנצלים -ומי שלא טוב לו, יום טוב לו"]

[מוזיקה קצת אפלה]

["סימנים, פודקאסט על BDSM -על מה? -על BDSM"]

אלינור: היי דורותי.

דורותי: היי אלינור.

אלינור: מה העניינים?

דורותי: אה, את יודעת, יום יום, שעה שעה.

אלינור: איזה שאלה, נכון? שואלים אותך מה שלומך, וכזה בסדר?

דורותי: את יודעת, אני, אני לא יודעת אם דיברנו על זה פעם, אבל פתאום זה כזה עולה לי, שמחשבה מייצרת מציאות וכל השיט הזה. אז אני אימצתי לי בדבר הזה משהו אחד, שתמיד כששואלים אותי 'מה נשמע?', אז אני עונה 'מצוין'. לא טוב, לא בסדר, לא סבבה, מצוין. וזאת התשובה שלי, כי בסוף רוב האנשים הם לא באמת רוצים שתתחילי לשפוך את הקרביים שלך ביום יום. וכשאני עונה 'מצוין', זה כזה תופס אותם בהפתעה, כי הם לא רגילים לשמוע את התשובה הזאת. ואז הם כזה מהרהרים, 'רגע, אם לה מצוין, אז מה איתי? ולמה מצוין?' וכאילו זה, אני רואה שהעיניים מתגלגלות להם. אני מציבה סטנדרט גבוה. גם אם לא תמיד מצוין, אבל גם אני מרגישה שכשאני אומרת מצוין, אז אני כאילו צריכה לגרום לעצמי לעמוד בדבר הזה. אז אני עושה את זה.

אלינור: וכל השיט הזה.

דורותי: וכל השיט הזה.

[אלינור צוחקת]

דורותי: ובתקופה הזאת של המלחמה, ותכף אנחנו ככה נפרט על זה קצת יותר, אז אני לא יכולה לשלוף את המצוין הזה. ופתאום כשכל מי ששואלים אותך מה נשמע, שזאת השאלה שאת כאילו הכי צריכה לענות לה מהשרוול, כי את אף אחד לא מעניין מה תעני, אז פתאום מרגיש שיש לה המון משקל עכשיו.

אלינור: כן.

דורותי: זה ממש דבר.

אלינור: אני, תקופה היה 'שלומי כשלום עמי', שזה היה מאוד מתאים. נראה לי 'גם וגם', גם וגם כולם מבינים.

דורותי: כן.

אלינור: גם נורא, גם ממשיכים, גם חרא, גם עצוב, גם טוב כי החיים הם גם וגם. כן, שאלה מורכבת.

דורותי: אבל אנחנו כאן.

אלינור: היי.

דורותי: היי.

אלינור: באנו לבקר.

דורותי: נכון.

אלינור: חשבנו לעשות עונה. הייתה עונה שנייה, שני פרקים.

דורותי: שני פרקים כבר כתובים מוכנים.

אלינור: כן.

דורותי: נעשה מחקר, התכווננות, הכל.

אלינור: שום קשר ביניהם למה שקורה עכשיו, הרגיש לפחות. אבל כן, היה מאזינים מאוד חמודים שלנו, וחמודות. שאמרו שהיי, ומה העניינים, וגם אנחנו נורא התגעגענו. אז אמרנו, נקפוץ לבקר ונדבר קצת.

דורותי: נכון.

אלינור: ונראה לאן זה נגיע.

דורותי: נכון. אז מה נעשה היום?

אלינור: נדבר, נדבר על החיים, נדבר על BDSM בצל המלחמה, אם יש בכלל כזה דבר, ומה זה אומר. נדבר על, תמיד אנחנו מגיעות לסקס, כאילו, אבל זה גם, בייבי בום.

דורותי: אנחנו מתחילות בסקס, ממשיכות בסקס.

אלינור: אני כן מוסיפה משהו, ובאמת, אני חושבת שהתחושה שלי, שבאמת, עד שהחטופים לא מוחזרים, אני, התחושה היא שלהמשיך הלאה היא לא, היא לא אפשרית. כאילו, בא לי להגיד את זה, אנחנו מדברות על הכל עכשיו, נכון?

דורותי: כן.

אלינור: אז כאילו, זה, זה העניין. אז, אז גם זה קריאה להחזיר אותם, ומיד. אבל, אם אני אהיה פוליטית, מותר? זה פוליטי? לא, זה אנושי, נכון? זה אפילו לא פוליטי. זה כאילו כזה.

דורותי: זה פוליטי, אבל את יכולה להגיד, כאילו, אנחנו לא, בואי.

אלינור: אבל, אבל כן, נראה, נראה מתי נשוב כשהם ישובו כבר.

דורותי: אני שמעתי רעיון עם פרופסור מולי להד, ב"חיות כיס", הם עושים עכשיו בפודקאסט שלהם כמה פרקים על איך ממשיכים. אז הם כאילו זזו מהפורמט של פודקאסט על כלכלה, ופרופסור מולי להד, הוא מומחה עולמי לחוסן וטיפול במצבי אסון, ואחד הדברים שהוא אמר, שדווקא בתקופות האלה של מלחמה, והוא עסק באמת הרבה מאוד בשיקום של אנשים שנמצאים באזורי מלחמה, חייבים לייצר באופן ממש מכני, איים של ודאות. והוא אמר, יש לנו תחושות אשם, ויש אשמת הניצולים, וזה קשה, אנחנו כולנו באמת גם במעגלים רחוקים יותר, שלא הייתה בנו איזושהי פגיעה אישית במעגלים קרובים, אנחנו חווים בימים אלה טראומה וקושי, והדרך היחידה לשרוד את הדבר הזה בצורה שלמה ככל הניתן, זה ממש ליצור איים של ודאות.

ואני חושבת שבשבילי להקליט איתך את הפרק הזה ולשבת פה עם ה... אני לא יודעת אם אתם שומעים, אבל המיקרופונים החדשים שכל כך התרגשנו.

אלינור: שחיכו חודשים.

דורותי: שחיכו בשביל להקליט את העונה החדשה בסאונד איכותי והכל. אבל באמת ההכרח הזה לשבת איתך ולהקליט עם כל הקושי שבדבר ועם כל זה שכבר התכוונו להקליט כבר אני חושבת שזה חמש פעמים וביטלנו. אבל בכל זאת לעשות את זה, זה ממש ליצור בכוח אפילו, איים של ודאות בשבילי.

אלינור: עוגנים.

דורותי: ממש. שמאפשרים לי להמשיך. אני מקווה שגם למאזינים ולמאזינות שלנו.

אלינור: לגמרי.

דורותי: מישהו כתב לנו ששומע אותנו במילואים.

אלינור: היה לי כזה וואו. אוקיי, בסדר, בסדר. אז כן, זה לא אסקפיזם עד הסוף היום, כי כאילו בכל זאת, אבל כן, נחמד להיות פה. מרגיש שהיה רגע של כזה [שואפת], אוקיי, רגע שנייה, שפוי, נורמלי. משהו, אפשר אולי להביט לאיזה אופק, כאילו.

אני חושבת שמהשיחות, רוב השיחות האחרונות שלי עם אנשים שסביבי, היה שבאמת משהו מאוד עמוק התערער בתחושה של להסתכל על העתיד ולדמיין משהו טוב. זה התערער עמוקות. פתאום הכל נראה היום ונורא ומה יהיה וכולנו הולכים למות! וכל הדבר המאוד אמיתי הזה.

דורותי: כן, פגעו בתחושת הביטחון בבית שלנו.

אלינור: נכנסו הביתה.

דורותי: בדלת של הבית.

אלינור: נכנסו הביתה. הדבר הזה מאוד מאוד מערער. וכאילו לייצר אופק חדש. רגע, אוקיי, אפשר לחשוב על מחר. אולי אפשר לייצר משהו טוב. סופר חשוב לחוסן נפשי. שנדבר על זה גם.

דורותי: ובכל זאת אנחנו פודקאסט על בדסמ.

אלינור: נכון.

דורותי: אז אנחנו ניקח את זה למקום הזה שלנו.

אלינור: כן. אז מה שלום הבדס שלך בעת המלחמה? איך זה נראה?

דורותי: זה מורכב. אני יכולה להגיד, זה ממש מתחלק לתקופות. בואי רגע נמקם אותנו בזמן, כי אני לא יודעת מתי יאזינו לפרק הזה. אבל אנחנו נמצאות עכשיו...

אלינור: אנחנו 40 יום אחרי.

דורותי: 40 יום.

אלינור: כן.41 או 40 יום לדעתי.

דורותי: ממש 40... כן. מאז תחילת המלחמה, מאז ה-7 באוקטובר. וקודם כל אני אגיד שהשבוע הראשון, הוא היה מנותק. מנותק. כאילו עכשיו אם אני מסתכלת אחורה, זה היה איזה... כאילו אני לא זוכרת, לא יודעת מה היה שם. זה איזה חלון זמן שלא קיים. ממש הייתי מנותקת מכל תחושה, מכל יכולת להתנהל באופן רגיל. למרות שאת חייבת להתנהל באופן רגיל כי יש ילדים ויש בית ויש עבודה ויש דברים, אבל זה כאילו באמת, יש לי איזה בלקאאוט ממש מהשבוע הראשון.

השבוע השני, אני חושבת, אחרי בערך עשרה ימים, פתאום נעשיתי חרמנית ברמות משוגעות. משוגעות. אחרי שכאילו היה איזה עשרה ימים, שלא שאמרתי, 'אוי, לא בא לי סקס'. לא הייתי, כאילו, מה זה סקס? לא יודעת מה זה הדבר? זה בכלל לא היה דבר כזה ביקום. פתאום נעשיתי חרמנית ברמות.

אלינור: יצר ההישרדות.

דורותי: ממש. יצר הישרדות והצורך כאילו, הכל פשוט יצא החוצה. אז זה ככה משהו שפתאום ממש, ממש סחף אותי. את יודעת וזה גם נורא מורכב, כי כמו שאמרת, בתוך כל הדבר הזה, אז יש לך גם, לי יש גם רגשות אשם על זה, על מה פתאום את חרמנית? אז מה פתאום את מזדיינת כאילו מסביב לשעון בכל הסיטואציה הנוראית הזאת?

אבל זה מה שהיה. כאילו, זה מה שאני יכולה להסביר.

ובאמת, אבל עניין של בדסמ לא היה, לא ממש יכולנו לקיים את זה. לא הרגשנו שזה אפשרי. אני חושבת שבערך אחרי שבועיים וחצי, אני לא יודעת, באיזשהו רגע, אמרתי לבן זוג שלי, לשולט שלי, 'אני צריכה שתכאיב לי, אני לא יכולה.אני ממש מרגישה את זה, שהמוח שלי במערבולת מטורפת, ואני צריכה רגע, כאילו, להרגיש מקורקעת. אני צריכה את הדבר הזה.'

אז הוא ממש, כאילו, תפס אותי, וזה היה יותר אלמנטים פיזיים אבל של הגוף. זאת אומרת, לתפוס אותי עם הידיים, ולשרוט אותי, ולתקוע ציפורניים, ולנשוך. כלומר, אקטים כאלה. אבל לא סשן, ולא איזה משהו מאוד דרמטי, אבל יותר תופעות כאלה שהתחילו נוכח הימים.

ואני חושבת, אם אני מסתכלת רגע על הצד שלו, אני חושבת שגם בשבילו בכל המערבולת הזאת, היה נורא קשה לאסוף את עצמו בשביל לנהל דבר כזה.

כי אני בתוך הכאוס, ואני כזה, 'טוב, תקרקע אותי כדי שאני ארגיש יותר טוב', אבל הוא צריך, כאילו, להתפנות לדבר הזה, כדי להצליח לנהל אותו. שזה גם דבר שנורא קשה להתפנות אליו.

אז אלו היו ההבלחות הקטנות של הבדסמ בתוך היום-יום שלנו עד שהכל התפוצץ לפני שבוע, אני חושבת. זה מצחיק, כי אני כאילו מסתכלת על זה אחורה, אבל בסך הכל אנחנו מדברים על חודש ושבוע שעברו מאז.

אלינור: זה קטע, גם, אבל ביטויים. את אומרת, "הכל התפוצץ", ואני כזה, מה התפוצץ? רגע, מה?

דורותי: נכון.

אלינור: זה כזה, לא, אה.

דורותי: צריך לשנות את המילים.

אלינור: כן, זה, לא, אוקיי.

דורותי: אז פתאום הכל באמת, אני אגיד, התפוצץ, כי זאת הייתה התחושה.

אלינור: כן.

דורותי: שכל מה שהחזקתי, אני לפחות, החזקתי בתקופה הזאת, ביכולת להתנהל ולאסוף את עצמי כמה שאפשר ולהחזיק את זה והכל, אני פשוט איבדתי את זה. ואז באמת יצא שהיה לנו סשן, שנוצר מתוך הדבר הזה. כאילו, מתוך זה שאני התפרקתי לגמרי ומתוך ההבנה שלו שאין שום דרך, כאילו שכלום לא חודר אליי, שאי אפשר לאסוף אותי בשום דרך, לא במילים, לא בחיבוקים, כאילו שום דבר לא מצליח לחדור לזה שאני מפורקת לגמרי, עד שהוא פשוט קם, לקח ניילון, והתחיל לעטוף לי את הכפות ידיים ולעטוף לי את הכפות רגליים.

ואני עוד באמת הייתי בסערת רגשות ומערבולת מאוד מאוד גדולים, אבל הוא אחר כך אמר, שהוא באמת כבר כזה לא ממש ידע מה לעשות ומה שעלה לו לראש זה לקחת ניילון ולהתחיל לעטוף לי את הכפות ידיים. והוא אומר שתוך כדי שהוא התחיל לעטוף לי את היד הראשונה, המבט על הפנים שלי פתאום השתנה, ברמה שהוא הבין שכאילו הוא חייב לעשות את זה.

אלינור: זה המקום הבטוח שלך.

דורותי: שזה המקום הבטוח שלי. והוא אומר שככל שהוא המשיך לעטוף אותי, הוא תפס את המקום הבטוח שלו. וזה מדהים. אני יכולה לתאר מהמקום שלי, איך, את יודעת, פתאום כל אחד מאיתנו נכנס לתפקיד שלו, בתוך מערכת היחסים הזאת. ומכיוון שמערכת היחסים שלנו היא של הורות כזאת חצי משותפת לילדים שהם לא שלנו, אבל גרים ביחד ובני זוג ועובדים וזה כאילו מיליון, יש לנו מיליון תפקידים בתוך, מיליון כובעים בתוך מערכת היחסים הזאת, אבל התפקידים האלה של שולט ונשלטת, הם לא באו לידי ביטוי באמת במשך המון זמן, ומשהו שהוא כל כך אינהרנטי לזוגיות שלנו, לביטוי האהבה שלנו והביטחון שלנו אחד בשנייה, שזה היה פשוט משהו הכרחי.

ואז ברגע שהוא קלט כאילו את המבט על הפנים שלי, וגם את התחושות שלו, שממקום כזה המבולבל, שלא יודע מה לעשות, של איך להרגיע אותי, כאילו היינו בהתחלה לפני זה בריב, וכאילו זה היה כזה ממש בלגן וכאוס, פתאום הכל היה נורא ברור.

כאילו היה נורא ברור לו מה הוא עושה ולי היה נורא ברור מה אני בתוך זה, ותפסנו את המקומות שלנו. ואז הוא ראה שזה באמת מתחיל לי להשקיט את המוח ואני הרגשתי שאני מצליחה לאט לאט להשתחרר, וזה עוד היה באמת, הרגשתי עוד מאבק כזה במיינד שלי, של אני לא יכולה לשחרר, ומלא בלגן ומלא רעש, אבל לאט לאט זה פשוט העיטוף הזה ממש השקיט אותי.

ואז הוא העמיד אותי ועטף את כולי, ממש ניילן אותי את כולי, והשכיב אותי ככה על הספה, כשאני מנוילנת לגמרי, לא שומעת, לא רואה כלום. ופתאום יכולתי לנשום. כאילו אחרי חודש של טירוף.

את יודעת, פתאום יכולתי להירגע, להניח את הדברים בצד לרגע. את כל הימים מלאי הבכי, את כל הלילות טרופי השינה, את כל הכאוס שכולנו מתמודדים איתו, פתאום היה לי שקט.

ואז ממש היה לנו סשן של אימפקט וזה היה פשוט מדהים.

אחר כך כשכתבתי על זה, אז חשבתי על זה שכאילו זו דרך מאוד משמעותית, באופן שבו אנחנו מבטאים את הקשר שלנו. וזה כאילו כמו שבמשך חודש הוא לא יגיד לי שהוא אוהב אותי, או אני לא אומר לו במשך חודש שאני אוהבת אותו. והכל מתנהל כרגיל, אבל פשוט אנחנו לא אומרים אחד לשנייה שאנחנו אוהבים אחד את השנייה. זה משהו נורא משמעותי בתוך המערכת היחסים. זה חוסר עצום. אז אותו דבר גם הסשן הזה.

זאת אומרת, זה שלא היה לנו סשן במשך חודש, זה עם כל ההצדקות ההגיוניות ללמה זה לא קרה.

אבל זה באמת כרסם משהו במערכת היחסים שלנו, זה שהיה מאוד משמעותי. אז זה הבדסמ שלנו בימים אלה. זה מורכב.

אלינור: זה מאוד מורכב. ואני... תראי, קודם כל, נתחיל מזה, יש את העניין המטרגר מאוד. כל עניין החטופים. כל מה שקשור לחבלים וקשירות, ואת יודעת, אפילו לכסות את הפנים ואת העיניים, כל המראות האלה, גם שאני התחמקתי כמו מאש לראות סרטונים ובאמת נמנעתי מלראות סרטונים מטרגרים, אין מה לעשות, את חשופה לזה. מילה פה, מילה שם, הבנת את כל הסיפור. אני שנייה אפילו לא נוגעת בסקס, שהוא גם כאילו נושא מאוד מאוד רגיש שהיה.

אבל הרגשתי שהמערכת, גם שלי וגם, את יודעת, כבר ראיתי את זה כזה מסביב, המערכת עצבים שלנו הייתה על הקצה. המערכת הסומטית, המערכת, כאילו הכל היה כאילו גם ככה, כל כך הרבה כאב וכל כך הרבה תחושה של חוסר אונים וחוסר שליטה לא בקטע טוב, אלא הכי חוסר אונים, חוסר שליטה, בטח בימים הראשונים, בשבועות הראשונים, שלא היה אמא ואבא למלחמה הזו.

את יודעת, אני קלטתי, כשאני נכנסת לחדשות, כולם עשו את זה, ושומעת חדשות, ומחפשת שביבים, שמישהו ייתן לי את התמונה המלאה.

את לוקחת מפה, הוא אמר ככה, הוא אמר ככה, אבל לא היה אף אמא ואבא שאומרים, 'זה מה שקורה, כך וכך חטופים, כך וכך הרוגים, אל תדאגו, זה כבר, חיסלנו את כולם שם, פה אנחנו בטוחים'.

לא היה את זה הרבה ימים, וזה היה ממש תחושה של, 'היי, אנחנו לבד, אנחנו ילדים, לבד'. העם המדהים הזה, הרים את הכל ובאמת וואו, אבל לבד, אין הורה. וזה תחושה של חוסר שליטה, וחוסר אונים מאוד גדולים, ואז, את יודעת, הסתכלתי על זה מול הבדסמ והיה לנו שיחות כזה בקבוצה שלנו. יש לנו קבוצה קטנה של בדסמ של חברים טובים, וגם נכנסתי קצת, לאלינור ריגבי מאוד, את יודעת, בשבוע הראשון בטח שלא. היה לי כזה, וואי, המערכת שלי, הדבר האחרון שהיא צריכה כרגע, זה עוד משהו עצבי, עוד כאב, אני רוויה, אני אין יותר מקום לכאב ועצב, לא משנה גם אם זה כאילו מבחירה, וגם לא לחוסר שליטה, וחוסר אונים, אני פשוט לא מסוגלת עכשיו להתמודד עם זה. וגם באופן כללי, אני מודה שלהסתכל על תמונות של שיבארי, שזה הדבר שביום יום, אני נהנית ממנו, מציירת אותו, והיה לי קשוח. אני כזה וואו, זה פתאום נראה לי נורא אלים, כי הגל אלימות היה נורא נורא חזק, אז כל דבר אחר, היה פשוט מטרגר, אין לי מילה, המילה הזאת טחונה, אבל כן, זה היה הדבר הזה.

ואותו דבר לגבי סקס, מצד אחד, גם אני הייתי מאוד מאוד חרמנית, אבל אני גם יודעת מחברות טובות שלי, וגם... זה חרמנות שהיא, אני לא יודעת, את יודעת, עם כל מה שקרה, כל הזוועות, אנחנו לא נכנס עכשיו ונגיד את זה, אבל זה גם, גם מאוד מאוד קשה. כאילו, זה מציף מאוד מאוד, כל העניין המיני, וואו. אז היה, זה נורא נורא מורכב, ונראה לי באמת, אם יש לך סקס עם מישהו שאת מאוד, לי אין בן זוג כרגע, אז אם יש סקס עם מישהו שאת מאוד בוטחת בו, והוא הסייף ספייס שלך, זה דבר מאוד אחד, מאשר לפתוח טינדר וללכת להזדיין וזה לא, זה כל כך לא הדבר עכשיו, כאילו, לא משנה כמה אני חרמנית. אבל זה ממש יצר הישרדות. זה היה כזה, וואו, ניסו להרוג אותנו, אבל על אמת, והרגו. אני רוצה לחיות עכשיו! וחזק! אני רוצה להרגיש בחיים! שאנחנו פה! בואו נתלה איזה דגל ישראל, סתם. [צוחקת]

דורותי: ביחד ננצח. [אומרת בטון של תשדיר בחירות]

אלינור: כן, ממש, אבל כאילו, כן, בואו, משהו שאנחנו בחיים, כזה, יש תחושה כזאת, שלא יהרגו אותי. כל אחד עם הכיוון שלו, יותר לאומני, פחות לאומני, כן?

אבל מן כאילו, וואו, וסקס זה הדבר הראשון, אין יותר חיים מזה, זה כאילו, Damn, I'm here כאילו, אז זה גם מאוד מאוד טריקי, ועם הבדסמ, את יודעת, כשאת מתארת את העיטוף, אני אומרת לעצמי, וואי, זה נשמע ממש טוב, כאילו. לא יודעת לגבי אימפקט, אבל גם עכשיו, הנה, אנחנו 40 יום אחרי, וכן, עכשיו אני יכולה יותר להגיד, אוקיי, מעניין, אני רוצה לחוות כאב, וזה לגמרי המקום המשחרר. המרחק הוא, המרחק עושה את הדבר.

דורותי: המרחק זה עניין, ממש.

אלינור: אני יכולה להגיד שאני חוזרת שנייה לפוסט טראומה וטראומה. אני ראיתי הרצאה של פרופסור יובל נריה ופרופסור יובל נריה היה במלחמת יום הכיפורים והוא מומחה לטראומה עולמית. הוא ראש מחלקת הטראומה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, והוא יובא לארץ כדי להקים את מערך הטראומה הלאומי בישראל אחרי כל מה שקרה. הוא ממש הביאו אותו לשם מהארץ, אחרי ה-11/9, שזה בעצם כל מה שקשור לטראומה הלאומית, איך עם חווה טראומה?

וכשאת רואה את ההרצאה שלו, היא קצת יבשה כזאת, זאת אומרת, זה הרבה נתונים והכל, אבל את כן רואה שבאחוזים מאוד מאוד מאוד קטנים, בסופו של דבר מפתחים פוסט טראומה.

בגדול רוב האנשים, הוא אומר, יש שריטה, תישאר לנו שריטה, כן זה, אי אפשר. אבל בין זה לבין פוסט טראומה, המרחק הוא מאוד מאוד גדול. ובאמת הדברים הראשונים, זה כמו שאמרת, עוגנים, זה משפחה, זה קהילה, זה הקו הראשון, זה תמיכה ולהיות שם, וגם לחזור לאט לאט לחיים עצמם ולדברים שעושים לך שקט, והמרחק עושה את הדבר הזה.

דבר נוסף, שהוא סיפר וזה נורא מעניין, זה שלרוב בטראומות לאומיות, רעידות אדמה ושיטפונות וגם 11/9 והכל, תמיד בא לי להגיד, 11/9 אחותך, אבל אני לא יכולה לעשות את זה.

הוא מדבר שהמרחק מהטראומה, פיזית, גיאוגרפית, הוא מאוד מאוד חשוב, אבל בגלל שהיום יש לנו טלפונים, אז כולנו חווים את זה כאילו היינו שם. כמובן שלא כמו החבר'ה, מי שבאמת היה שם, אבל הדבר הזה מייצר עוד פוסט טראומה. זאת אומרת, להניח את הטלפונים, לא להיכנס, בטח לא לסרטונים ולהתנתק קצת מהחדשות, הוא כזה ממליץ בחום ללא לפתח פוסט טראומה.

דורותי: אני שמעתי שדיברו באמת באופן, אני לא זוכרת על מה, אבל כאילו עשו איזושהי השוואה בין באמת מה שהיה במלחמת יום כיפור למה שקורה עכשיו ואמרו שזה בדיוק מתחבר למה שאת אומרת. שאחד הדברים, אני יודעת, אולי אפשר להגיד, עזרו להתמודד עם מה שהיה במהלך יום כיפור, זו העובדה שזה לא היה נוכח בכאלה עוצמות כל הזמן. כלומר, שמעת חדשות, שלוש, ארבע, חמש, שבע, פעמים ביום, אבל זה מה שזה היה.

אלינור: זה לא כמו להיכנס לטלגרם ולראות סרטונים.

דורותי: אפילו לא כמו זה, עזבי את הטלגרם, זה שיש לך ערוצי חדשות, שלושה, ארבע ערוצי חדשות, שמשדרים 24/7, כל הזמן. ואין מה להגיד 24/7, אז מראים כל הזמן את אותן תמונות ומדברים כל הזמן. זאת אומרת, זה כל הזמן עוטף אותך, את לא יכולה להתנתק מזה, בשביל ההתנתקויות ההכרחיות כדי לשמור על השפיות, שחייבים לעשות את החלונות האלה.

אלינור: לגמרי. אני חושבת שהרבה מהשיחה שנוצרה עכשיו סביב זה ואני אגיד שזה לחיוב, גם שאני, קשה לי להגיד משהו לחיוב על התקופה הזאת, כי כאילו עדיף היה שלא, אבל נגיד. זה באמת ההסתכלות הזאת, היא קודם כל על מערכת בריאות הנפש, שנייה רגע נדבר על זה בקטנה, רק כי זה נושא יקר לליבי. אבל העניין הזה, שאנשים מבחינה פיזית, הם כאילו שומרים על עצמם, אבל מבחינת הנפש, זה כמו זבל, פשוט מעמיסים. עוד מראות ועוד סרטון ועוד שיחה ועוד זה ועוד זה ועוד זה ועוד זה, ואומרים, 'הנפש שלי תסתדר'. לא, הנפש שלך לא תסתדר. ממש, ממש לא.

ופתאום היה שיחה אמיתית, על לשמור על הנפש. וזה משהו שאנחנו מאוד לא מורגלים לו, גם כעם מאוד כזה, 'אנחנו חזקים, אין עליי, זוזי, הכל בסדר, אני עברתי את כל המלחמות', את יודעת, כזה.

אבל לא, זה פתאום כזה, רגע, הנפש שלי סופגת את הדבר הזה בכל מקום וזה בסדר להיות בשיחה, וזה קרה לי, וזה לא פשוט, שמישהו מתחיל לדבר, עם הרבה מידע שאני לא רוצה לדעת.

דורותי: תיאורים גרפיים.

אלינור: כי אני לא ישנה אחר כך, אני כל הלילה חושבת על זה ולא ישנה ולא ישנה. ולהגיד לו, 'לא, 'לא, לא, לא, לא, תעצור', וזה ממש קשה לעצור מישהו באמצע שיחה, את כזה, 'לא, לא, לא, אני לא רוצה לשמוע, אני לא רוצה', וזה ממש בסדר.

דורותי: נכון.

אלינור: זה לגיטימי לגמרי. וכל השיחה על פוסט טראומה, שלא הייתה מעולם בצורה כזאת, ועל מערכת בריאות הנפש המתפוררת שלנו בישראל, שפתאום קיבלה כזה, אה! רגע, מה, אין פסיכולוגים ופסיכיאטריים? אה, מה אתם אומרים?

לא היה לפני גם, כאילו, לא היה כלום, יש אשפוז במסדרונות. ופתאום עכשיו זה כזה, אה, אנחנו צריכים לדאוג לנפש. אז אני אגיד חיובי, את יודעת, לפחות זה.

דורותי: כן.

אלינור: זה משהו שאני שמחה, אין מילה, לא, זה לא שמחה. [מצחקקת במבוכה]

דורותי: לא, אבל זה איזשהו ביי פרודקט חיובי שיצא מהדבר הזה.

אלינור: אמת, תודה על הניסוח, כן, מה שאמרת. כן, אבל בדסמ, את יודעת, יש אנשים שחזרו קצת למסיבות, נדבר על זה רגע, טיפה?

דורותי: כן.

אלינור: רוצה לדבר על זה עכשיו?

דורותי: אני אגיד, אני אתן, אני אלך רגע צעד אחורה אפילו.

אלינור: כן, אוקיי.

דורותי: שגם על זה חשבתי, כי את יודעת, מהרגע שהתחילה המלחמה, אז כל הוואטסאפ, כל הרשתות, כאילו, הוואטסאפ, הטלגרם, ואני לא בשום טלגרם של מבזקים כאלה, אבל קבוצות טלגרם של בדסמ, אנחנו מדברים רק על זה. ובאינסטגרם ובפייסבוק, הכל מוצף במלחמה. ויש לי את פינטרסט, והפינטרסט שלי הוא נקי, בפינטרסט שלי אין מלחמה.

והרגשתי ממש איך, בהרבה מאוד ימים, שאני כל היום, קופצת ל-Ynet, ונכנסת לפייסבוק, ונכנסת לזה, ותוך כדי ומציף מכל כיוון המציאות הזאת. וכשהרגשתי שזה טו-מאץ', אז נכנסתי לפינטרסט.

בפינטרסט שלי אין מלחמה, כמו שאמרתי, והפינטרסט שלי, הוא מאוד... [מצחקקת] יש לי כאילו, את הלוחות של הציפורניים, של מה לעשות בלק ג'ל. [צוחקת]

אלינור: אגב, לק ג'ל זה היה כאילו כוכב המלחמה, רגע, אוקיי, נדבר על זה.

דורותי: אז זהו, יש לי כאילו את הלוחות בפינטרסט של הלק ג'ל, יש לי את הלוחות בפינטרסט של בגדים, ויש לי את הלוחות בפינטרסט של הבדסמ, שכל הדברים שקשורים לאופנה, ולאקטים בדסמים וכל מה שאני יכולה למצוא שם.

אלינור: כן, פינטרסט, הם לא, אין צנזורה?

דורותי: לא, דיברנו על זה, לדעתי, באחד הפרקים הראשונים, ואמרתי לך שלא. רוב התמונות שאני שמה בפוסטים בקבוצה, הם מתוך פינטרסט, ואני בוחרת את העדינות יותר בהן, כי לקבוצה שלנו של "סימנים", בכל זאת, אני לא רוצה לשים תמונות יותר מדי,

אלינור: שצוקי לא...

דורותי: בוטות, כן. וכאילו תפסתי את עצמי גוללת בבורד של הבדסמ שלי בפינטרסט, ואני כזה אווווו ואז את יודעת, חוזרת לפייסבוק, וכזה, אוקיי, וואו.

ונפל לי הסימון באמת על הדיכוטומיה הזאת, גם של המציאות, אבל גם שהיא אני. ואין מה לעשות, הזהות שלי היא גם דורותי שנטועה פה ועכשיו בישראל והיא חלק מהעם וחווה את הכל ומרגישה את הכל וכואבת.

אלינור: שהיא מאוד ישראלית.

דורותי: מאוד, כן. תראי, אני באתי מקנזס.

אלינור: יהודייה.

[צוחקות]

אלינור: דורותי הייתה יהודייה.

דורותי: אבל אנחנו כבר לא בקנזס. ופה בישראל באמת אני נטועה כאן עמוק. ומצד שני, דורותי, זה גם החלקים האלה. והמחשבה על, איך לחזור לבדסמ ואיך לחזור לחיים האלה בעולם הזה. והיום, ממש היום כשאנחנו מקליטות, יש לי בקלנדר, תזכורת שהיום בערב אמור להיות לנו פליי.

והשולט שלי שאל אותי לפני שבועיים, 'תגידי, מה נעשה? אולי נעשה פליי'.

אז הוא יהיה קצת אחר והוא יהיה קצת שונה, אבל אנשים יבואו, וכל אחד יעשה מה שהוא רואה ומה שהוא רוצה, ומה שהוא יכול להכיל במצב הזה.

והמחשבה הראשונה שעלתה לי בראש שכאילו מה שהיה לי נורא קשה, זה לאו דווקא הסשנים שיתקיימו כאן והמחשבה אם יש משהו שיכול להיות טריגר, כי בסוף כן, זה להסתכל על סשנים שהם לא פשוטים בכלל.

המחשבה הראשונה שהפריעה לי, זה שאנחנו תמיד צריכים לשים מוזיקה חזקה כדי שהשכנים לא ישמעו את כל הכל הבלגן.

אלינור: אני גם חושבת שהשכנים שלך יודעים כבר הכל.

דורותי: לא, הם יודעים, כן, אבל את יודעת, יש לדעת ויש לשמוע ולהרגיש את הקירות רועדים.

אז אנחנו שמים מוזיקה תמיד חזקה, כדי שיסוכך כמה שאפשר על ה...

אלינור: אני רק אגיד משהו, שבאתי עכשיו, היום, אז פגשתי אותך ואת השולט למטה, ואז את הלכת כזה, לטייל עם הכלב ואנחנו דיברנו והתחבקנו. אז כזה, את יודעת, התחבקנו כזה, כאילו אנשים רגילים, אני לא יודעת מה, איך זה הולך עם אנשים סחים, והשכנים שלכם עברו. אז כשהוא הלך, אמרתי לו, 'ביי דוד'.

[צוחקות]

דורותי: באמת?

אלינור: אני לא יודעת אם הוא קלט או לא, אבל אני כזה, לא יודעת, השכנים שלך חושבים. [צוחקת]

דורותי: זה נראה לך שהחיבוק שלכם היה הולם, חיבוק של דודים?

אלינור: או, לא יודעת, יש כל מיני, דוד זה גם בתנ״ך, זה הזה ש'ך, אז כאילו, נכון, יש איזו מילה כזאת, דודי, לכה דודי, וזה, איכ, אז, לא יודעת.

[צוחקות]

אלינור: כן.

דורותי: יש לי הרגשה שהם יודעים שאתם לא דודים.

אלינור: אין לדעת.

דורותי: אין לדעת.

אלינור: הם כבר חוו הכל.

דורותי: ואם נחזור רגע לפליי, אז באמת המחשבה הראשונה שהייתה לי, הייתה, אני לא, אני לא אוכל לשים מוזיקה חזקה. זה מה שכאילו, הרגשתי שאני לא מסוגלת לעשות. שבגללו, אי אפשר עכשיו לקיים פליי.

אלינור: כן.

דורותי: מצד שני, אנחנו כן מקיימים מאנצ'ים.

אלינור: משהו אחר לגמרי.

דורותי: אבל זה עדיין?

אלינור: לא, זה, מאנצ'ים זה ממש, בואו ניפגש חברים. כולנו, במקרה גם בדסמים, אבל את יודעת, יושבים בבר ולובשים בגדים רגילים. כאילו, זה לא עכשיו להסתובב ערומים. ומדברים על החיים. בדרך כלל גם על המלחמה אובייסלי, אולי על עוד דברים והכל, אבל זה פשוט רגע בו, אה, אנחנו קהילה. את יודעת, יש את המילה הזאת, שמשתמשים בה ולא משתמשים בה. כי אנחנו מכירים העולם האמיתי, גם כאילו, אז זה משהו אחר לגמרי.

דורותי: נכון.

אלינור: זה מאוד מאוד אישי. אני, את יודעת, ראיתי גם את השרשורים של המסיבות שכן קרו.

דורותי: כן.

אלינור: עכשיו אני מבינה את העניין של החיים חייבים להמשיך. אנשים שחזרו מהמילואים ואומרים 'וואי, אני חייב להתפרק, וזה עושה לי ממש טוב, וזה מחזק אותי'. הכל מאוד מאוד אישי, זה נשמע מאוד שיפוטי. אני אגיד מה שגם קצת דיברנו על זה אנחנו.

אני, הקושי שלי היה המחשבה על הביגוד. המחשבה, זה מאוד אישי, סבבה? אני, כאילו...

דורותי: לא, כי כל הפודקאסט שלנו בדרך כלל בכלל לא אישי.

אלינור: לא, לא יצא שאני מאוד שופטת, כאילו ומאוד מבטלת משהו או כזה. אז אני אומרת, זה כאילו, ברור לי שכל אחד עם הכפתור הקטן שלך לוחץ פה ולך לוחץ פה, לך לא מפריע המוזיקה, אבל כן מפריע זה.

המחשבה שהסתובבו, אנשים מסתובבים, כאילו, בבגדי פטיש, ציצי בחוץ, כל הדבר הזה, אפילו פחות הסשנים, אלא משהו בשואו הזה, שכשאני מתלבשת למסיבת פטיש, אני מרגישה הכי חופשיה שיש. משהו שהוא כזה, חי את החיים ונהנה מהמיניות שלו בצורה, כאילו, בחוץ.

דורותי: משהו נורא הדוניסטי בזה.

אלינור: כן. מאוד מאוד כיף, ומאוד זה, לא יכולה. אני אמרתי לך את זה גם קודם, התחושה שלי זה, רגע, רגע, רגע, רגע, אנחנו לא יכולים להמשיך עדיין. חכו, החיים לא יכולים עדיין להמשיך, אנחנו... רגע, כאילו, צריך לשמור על משהו שנייה, לפני שממשיכים לגמרי. אני לא מסוגלת. הנה אני אגיד את זה, יש ילדים בעזה. לא יכולה. לא יכולה.

עכשיו, שוב, מאוד... ומי שעושה, ומי שמגיע על המסיבות בתל אביב, את יודעת לא נגיד עכשיו איפה, אבל וזה כן עושה לו טוב והכל, תפדלו. אבל כן, זה עניין מאוד מאוד אישי.

דורותי: אני חושבת, אני מסכימה איתך, אני חושבת שהקו משתנה בין כל אחד, ואני יכולה להגיד שאני מרגישה שהקו אצלי משתנה גם כל שעה בערך.

אלינור: חד משמעית.

דורותי: כלומר, יכולה להיות שעה שאני אגיד, וואו, בטח, גם דיברנו על הפודקאסט. כאילו, קבענו

אלינור: קבענו וביטלנו את הפודקאסט הזה, בטח.

דורותי: וקבענו להקליט את שני הפרקים שכבר מתוכננים ולהמשיך.

אלינור: כן.

דורותי: זאת אומרת, להקליט את העונה הזאת, ואמרנו, אנחנו מקליטות, אנחנו עורכות, ואנחנו גם נפרסם, כי...

אלינור: כי אסקפיזם.

דורותי: בדיוק.

אלינור: כאילו, כי אנחנו עוד פה. אבל אני חושבת עכשיו על הרגע הזה שבו, כאילו, כן, היה רגע שאמרנו, טוב, אנחנו מקליטות את השני פרקים שרצינו, וזה, כן, זה היה ממקום כזה של, אנחנו פה, אנחנו בחיים, אנחנו צריכות להמשיך, ואז יומיים אחר כך מתקשרת אליי, ואני בוכה בטלפון, אומרת לך, 'דורותי, אני לא מסוגלת', אני לא יכולה, אני לא יכולה, לא יכולה, לא יכולה, לא יכולה. עד שהגיע הפרק הזה.

דורותי: כן.

אלינור: שפשוט אנחנו, בוא נדבר, בוא נאכל לכם את הראש, כאילו.

דורותי: אז אנחנו אוכלות.

אלינור: כן, היי.

דורותי: תראי, זה כל כך מורכב, אני באמת, אני... לא סיפרתי את הכל על הסשן, אני אספר על הסשן.

אלינור: בטח.

דורותי: זה קשה, זה קצת, טוב, אזהרת טריגר, לא יודעת.

אלינור: כל הדבר הזה מטרגר, אמרנו בהתחלה. כן, די.

דורותי: אז באמת, זה גם אחד הדברים שעלו הרבה בשאלות בקבוצות על, 'אני חוששת לעשות עכשיו סשן', 'אני חושש לעשות עכשיו סשן כי אני לא יודע מה פתאום יכול לטרגר', 'אני לא יודע מה פתאום יכול לצוף'.

אם מקודם ידעתי שהדברים האלה זה עדיין לשחק במרקם פסיכולוגי עדין, אז עכשיו כשהמרקם הפסיכולוגי עוד יותר שברירי, אז בכלל אנחנו לא יכולים לדעת מתי יתפרץ מה ולמה.

אלינור: אפשר להישאר על זה רגע?

דורותי: כן, בטח.

אלינור: אפשר רגע להגיד את זה? לא, אתה גם ככה משחק בנפש של מישהו, כמו שאמרנו פה אלף פעם בדבר הזה. ובתקופה הזאת, זה היה נראה לי כאילו, וואו, איזה פרופיל סיכון מאוד מאוד מאוד מאוד גבוה. כאילו, לקחת על הנפש של מישהו אחר. נגיד בשבועות הראשונים. אני כולי judgy, בסדר? כאילו, אני כולי כזה...

דורותי: לא, בסדר, לא, אני רוצה להיכנס עוד יותר, ביתר שאת אפילו לדבר הזה, כי דיברנו על המסיבות, ואני אגיד משהו שממש הכעיס אותי. ואני רוצה גם להגיד אותו כאן, כי בעיניי זה סופר קריטי.

היה אחד המועדונים שהציע אפשרות וקיים אצלו ערבים, שהוא הגדיר אותם כערבים שקטים לקהילה. הוא הציע ערבים שהוא מארגן כערבים שקטים לקהילה. הכניסה הייתה בחינם, למיטב הבנתי אם אני זוכרת נכון, אמרו גם שאין מוזיקה. יהיה בר עם מחירים במחיר מוזל, מבחינתי אפילו לא צריך מוזל. אנשים באים, שותים, שישלמו על זה, המקום לא צריך להפסיד כי הוא מארח אנשים.

ואני החלטתי שזו מחווה נורא יפה. במקום של הקהילה, שהוא גם מאפשר מרחב מוגן לקיים מפגש לאנשים, ממש כמו המאנצ'ים שאנחנו התחלנו לקיים מאז המלחמה. אני חושבת, חשבתי גם שזה ממש היה כוח של הקהילה. כלומר, אנחנו עכשיו מאפשרים לכם לבוא למועדון, להרגיש ביחד, להרגיש את הכוח שלכם, לחבק אחד את השני. חשבתי שזה רעיון נורא נורא יפה. ובאמת היו, לדעתי, שניים או שלושה מפגשים שהתקיימו באופן הזה.

אלינור: ואז,

דורותי: ואז, במפגש השלישי או הרביעי, אני לא הייתי באף אחד מהמפגשים, אבל עלה פוסט של אנשים שהרגישו ממש צורך וקיימו סשן על הבמה במהלך הערב הזה. כשאני קראתי את הדבר הזה, אני פשוט באמת ממש כעסתי.

אלינור: לא מגניב.

דורותי: ממש הכעיס אותי.

אלינור: ממש.

דורותי: אנחנו מדברים, מדברות אלף פעם על גבולות ועל קווים אדומים. אנחנו מדברות אלף פעם על תיאום ציפיות. אני באתי ודיברתי על X, אנחנו לא עושים Y. דיברנו על Y, אנחנו לא עושים X.

ואנחנו גם לא מבקשים אישור תוך כדי סשן לשנות דברים שלא הוסכמו מראש ולעבור על גבולות שלא הוסכמו מראש. כי מי שנמצא בתוך הסיטואציה הזאת, הוא לא ב...

אלינור: לא, אתה נמצא שם, מה תגיד להם? 'היי חבר'ה תפסיקו זה מפריע לי'? אתה לא תעשה את זה הרי.

דורותי: בדיוק. ואז אנשים שמגיעים לערב שאמור להיות ערב שקט, שאמור להיות ערב מחבק, שאמור להיות ערב ש... כן, נכון הוא מתקיים במועדון בדסמי, אבל כל הסממנים הבדסמים מוצאים מה... או המסיבתיים לפחות, מוצאים מההקשר הזה של המסיבה. פתאום לקיים סשן.

אלינור: המטרגרים, את יודעת.

דורותי: בדיוק. אני לא יכולה להסביר כמה הדבר הזה הוא חמור בעיניי. אני גם הגבתי על זה ואמרתי את דעתי. ואנחנו חוזרות לעניין הזה של קיום סשנים בתקופה הזאתי. וכמו שאמרת, תמיד לקיים, בדסמ זה פרופיל סיכון גבוה, זה פורט אקסטרים. צריך לדעת, צריך לשים לב, צריך לקחת בחשבון שגם אם תכננתי הכל מדוקדק 100% ואני מכיר את הפרטנר שלי 100%, דברים יכולים לקרות, אתה לא.

אלינור: אתה לא מכיר את הפרטנר שלך 100%. גם אתה לא יכול להכיר בן אדם, את עצמך אתה לא מכיר 100%.

דורותי: בדיוק.

אלינור: אוקיי. זה לא כאילו.

דורותי: אי אפשר, אי אפשר לצפות את הכל מראש. וזה בסדר, אנחנו לוקחים את זה בחשבון ואנחנו יודעים ואנחנו נערכים לזה. אז לבוא כשכל הקהל ציפה למשהו אחד ופתאום לתת לו בפנים משהו אחר. גם אם יש 100 אנשים ו-99 מתוכם זה לא מזיז להם בכלל, לאדם המאה זה יכול היה לגרום באמת לטריגרים כל כך, כל כך קשים. זה דבר שהוא נוראי בעיניי.

אלינור: מסכימה לגמרי.

דורותי: ואנחנו צריכים לזכור את זה בכלל וגם כשאנחנו מקיימים סשנים כי כמו שאמרנו אנחנו לא יודעים ביום יום ברגיל שלנו, בשגרה שלנו, איך אנשים יכולים להגיב במהלך הסשן, על אחת כמה וכמה כשאנשים הם במצב הרבה יותר רגיש, הרבה יותר מעורער, מדחיקים המון דברים, אנחנו לא יודעים איך דברים יצאו. ואני אחזור לספר על חלק מהסשן שלי שהתחלתי לספר עליו מקודם. אז באמת חלק מהסשן.

אלינור: שהוא מטרגר.

דורותי: שהוא מטרגר, זהו. זה חלק מטרגר, אני לא יודעת איך להגיד לכם. תקפצו כמה שניות קדימה. אני לא יודעת אבל גם ממה תיזהרו. אבל אז במהלך הסשן באמת הייתי כולי מנוילנת ושוכבת על הספה והוא הצליף בי עם קיין בידיים ובירכיים והוא סובב אותי קצת על הגב והצליף בי בתחת ואז היה חלק שהוא שוב סובב אותי לשכב על הגב והיה פתאום איזה רגע שהוא שהרגשתי שהוא לא כאן.

זאת אומרת, שהוא כנראה הלך לקחת איזה כלי או מניף איזה כלי וחששתי שהוא הולך להצליף בי בבטן.

עכשיו אזהרה נאמבר וואן, להצליף בבטן ולהכות בבטן, זה אזור מאוד מאוד רגיש מאוד מסוכן. לא לעשות את זה אם לא יודעים איך, אם לא מוכנים לזה בעוצמות מאוד ספציפיות. זאת אומרת, זה דבר שצריך לדעת איך לעשות אותו. זה לא כמו להצליף בתחת. זה אזור אדום. אז זה קודם כל. אבל אני אגיד שמבחינתנו זה לא דבר שהוא חדש. זאת אומרת, זה כן סוג של הצלפות וחלק מאימפקט שאנחנו עושים ושהוא בסדר ושהוא קורה ושהוא קרה הרבה מאוד פעמים.

אבל פתאום באותו ערב כשחשבתי שזה מה שהוא הולך לעשות, זאת אומרת זה מה שקפץ לי לראש, יכול להיות שעכשיו הוא הולך להצליף בי בבטן. יצאה ממני צעקה שאני לא יודעת אפילו, כאילו יצאה ממני שצעקתי 'לא בבטן'. ואז הוא התכופף אליי ואמר לי 'למה לא?' ולא ידעתי להגיד, כאילו לא הייתי מסוגלת להגיד. הוא אמר לי 'למה לא? אם את לא רוצה שאני אצליף לך בבטן, את צריכה להסביר לי למה לא'.

ואני פשוט התחלתי לבכות. באמת, יצא ממני בכי בסערה מאוד, מאוד מאוד רצינית. כאילו ממש איזה שבר כזה של בכי לא הצלחתי להסביר אפילו למה ורק חזרתי 'לא בבטן, לא בבטן, לא בבטן' ואמר 'אני לא אצליף בך בבטן, אבל כדי שאני לא אצליף בך בבטן אני רוצה להבין למה לא'. ואני שוכבת שם מנוילנת כולי, בקושי שומעת. צריך כאילו לדבר ממש חזק כי האוזניים שלי עטופות ב-900 מיליון שכבות של ניילון.

אלינור: [צועקת: אני אוהב אותך!]

[צוחקות]

דורותי: ואני בוכה, בוכה ואני מנסה להבין, אני מנסה להבין. למה? אני מפחדת מהכאב? כואבת לי הבטן אז אני מפחדת? מה? מה קורה? פתאום עלה לי, עלו לי המילים שיצאו ממני ואמרתי לו 'כי זה של תינוקות'. ואני לא יודעת להסביר את זה כי כאילו... למה דווקא זה? למה זו, כאילו זה מה שיש... אני יכולה, ברור שאני מבינה בסדר הבטן, הרחם האזור מאוד, מאוד ברור לי.

אלינור: כי המלחמה הזאת היא כל מה שקשור לאמהות וילדים ותינוקות היא גם למי שאין ילדים, היא בלתי נסבלת.

דורותי: כן. אז אני חושבת שאת יודעת, כאמא זה נוראי. אני, אני לא אפרט את כל, כל הסיוטים שאני בטוחה שכולם שותפים להם עם הילדים והקושי באמת היום יומי לשמוח עם הילדים בכל מה שהם עושים כשאת יודעת שיש ילדים שכרגע כבר 40 יום חטופים.

אלינור: נגע במקומות הכי עמוקים שלנו שיש וכל כך עמוקים. זה פשוט כל כך קמאי וכל כך הישרדותי וכל כך בסיסי כאילו כן.

דורותי: כן. אז אז אי אפשר לדעת מתי זה יצוץ. ואני מניחה, מה זה אני מניחה, אני יודעת שטוב שזה יצא. ואני יודעת שזה טוב שהוא היה שם בשביל לשמוע את זה ולהכיל את זה ולחבק אותי ולהמשיך את הסשן באופן אחר. כאילו לא לעצור את הסשן ואוקיי, טוב אז זהו נבהלים וכאילו סוגרים את הבסטה, אלא באמת לרדת מהמקום הזה ולשחרר ולחוות את הדבר הזה ביחד שזה היה מדהים וזה היה וזה אפשר לעבד את התחושות האלה ואת הקושי ואת החרדות האלה. אבל זה דברים שיוצאים ואנחנו לא יודעים מה יצא מאיתנו.

אלינור: יכולה להגיד משהו על אזעקות,

דורותי: או! ממש חשוב.

אלינור: לפני מה היה? "עופרת יצוקה" היה האחרון, נכון? ב"עופרת יצוקה" זה לפני שנתיים וחצי והיה לי סשן מאוד, מאוד, מאוד משמעותי, מהמם וטוב. והייתי בספייס כל כך עמוק, ממש ריחפתי על ענן וואו. מהמם, מהמם, מהמם. ובתוך הספייס הזה הייתה אזעקה, היינו בתל אביב. הייתה אזעקה והיינו צריכים לרוץ את יודעת, גם הייתי צריכה להתלבש נורא מהר כי הייתי עירומה וגם היינו צריכים לרוץ. ואני זוכרת שכתבתי על זה אז, זה הרגיש שכאילו אני כולי מה זה פתוחה. אני כמו גרב שאת יודעת, הוציאו אותה מהבפנים אל הבחוץ. אני בלי אור, אני כל כך, כל כך פתוחה וחשופה עכשיו והאזעקה הזאת נכנסה לי כמו לא יודעת מה, כמו אגרוף הכי חזק בבטן. זה הייתה חוויה מאוד קשה. לקח לי הרבה... אחר כך היה צריך after-care אין סופי כזה והרבה עיבוד כדי לחזור מזה. וזה היה כזה אוקיי וואו... לא חשבתי, את יודעת, ועכשיו שהיה את השיחה את יודעת, על כן שיבארי ומשחררים מהר וכן סשנים/לא סשנים.

דורותי: אם נעשה את הסשן בממ"ד.

אלינור: כן נעשה את הסשן בממ"ד והכל ויש מי שעושה. וזה היה כזה, הספייס בזמן... עזבי שחררת מהר ורצתם לממ"ד. סאב-ספייס, יש גם את הדום-ספייס, כן? אבל נגיד ו... סאב-ספייס הוא תחושת ריחוף של ביטחון מלא בעולם וכזאת... אני לא יודעת מה המילה, זה את יודעת, את באמת כמו ילד כאילו באיזושהי רמה. את פשוט בוטחת בהכל ופתאום אזעקה מטורפת ופחד מוות ואולי פיצוצים ואולי עוד אנשים בממ"ד ולהתלבש מהר. צריך לקחת את זה בחשבון. אני לא יודעת איך זה. כאילו את יודעת, כל אחד ומה שזה. אבל אם אתה אומר 'אוקיי הנשלטת שלי או הנשלט שלי יכולים בתוך הסאב-ספייס שלהם יכולים להכיל עכשיו אזעקה וכל מה שזה מעלה, וואלה. כאילו אני לא יודעת מה נכון. זה מסובך מאוד.

דורותי: כן כי אחת השאלות שאומרים 'כן, אז אם אתם עושים, אם תעשו בממ"ד, אז יהיה בסדר'. יכול להיות שזה יהיה בטיחותי שתעשו את זה בממ"ד.

אלינור: כן פיזי אבל מה עם רגשית? כאילו זה העניין.

דורותי: העניין של להיות בסאב-ספייס ולשמוע אזעקה יכול להיות מאוד מאוד קשוח.

אלינור: כן.

דורותי: אז אני לא אומרת כן או לא, אבל צריך להיות minded לדבר הזה.

אלינור: לגמרי. מעניין, אני חושבת כאילו באזורים שיש באמת הרבה יותר אזעקות. לא יודעת, אני אומרת משהו שהוא סופר דודה, בסדר? שיפוטי לא אכפת לי. כאילו אתם במקום שיש אזעקות, מה אתם לא יכולים להתאפק? חכו חודש כאילו כוס אוחתוק, כאילו אם אתה זה לא מישהי הבת זוג שלך אתה שמה, אתם עושים את זה תוך כדי החיים עצמם, חייבים לבוא עכשיו למועדון? חייבים? כאילו באמת, כן אולי יש רגישים שיגידו לי 'כן באמת, אנחנו חייבים, חייבים לנפש שלנו. אין, בלי זה אנחנו נטרפים'. אבל... לפעמים אני מרגישה שכאילו הנפש והקלות הזאתי, הבלתי נסבלת של לקחת את הנשלטת או את הנשלט, לא נלקחים ברצינות מספיק.

דורותי: אז אני, תראי, הצגנו פה שני צדדים של המטבע שהם חשובים להתחשב בהם וכל אחד באמת יחליט כלפי עצמו. מצד אחד, העובדה שזה חלק ממי שאנחנו ואז תגידי, 'אוקיי, את לא חייבת עכשיו לאכול אוכל נורא מפואר, את יכולה לאכול לחם ומרגרינה בתקופה הזאת', סתם אני מקצינה. אלינור: אחריות על הבן אדם האחר. מה את עושה עם עצמך, את יודעת, כאילו זה חלק ממי שאני. אני רוצה לעשות את זה, אני רוצה לעשות את זה. ברגע שאת לוקחת וזה משהו שונה בבדסמ. את לוקחת אחריות על מישהו אחר ואז שמה אני כזה כן? כן אחי? כאילו שיבארי? באמת? אני לא יודעת. אולי יגידו לי חבריי הטובים שעושים שיבארי עכשיו, יגידו לי 'כן, אל תתערבי וזה יהיה בסדר ואנחנו לוקחים את הסיכון הזה. זה הפרופיל סיכון שאנחנו לוקחים'.

דורותי: כן.

אלינור: לא יודעת.

דורותי: קודם כל, ברור שגם בשיבארי את יכולה, יש כל מיני סוגים. זאת אומרת, זה לא חייב להיות עם סספנשן. זה יכול להיות באמת רק על הרצפה. זה יכול להיות קשירות מסוימות שיותר מאפשרות מניעת תנועה בצורה עוטפת יותר. זאת אומרת, יש לזה כל מיני סוגים והתאמות.

אלינור: זה נורא תלוי בבן אדם. אני שמים עליי TK אני בספייס. אני לא רוצה בשום צורה לחוות בתוך הספייס הזה אזעקה.

דורותי: כן.

אלינור: לא. פשוט לא. זה כאילו להגיד לי, לא יודעת, זה פשוט נשמע לי נורא ואיום. אני מניחה שיש אנשים שלא נכנסים לספייס כזה. זה בסדר ואם מדברים על זה לפני, הם מבינים שזה יכול לקרות, לה, לה, לה, לה, לה, לה. אני מעלה פה תהיות.

דורותי: אז את יודעת, באותה נשימה באמת גם העניין של הלחזור למועדונים ולמסיבות. מתישהו צריך לחזור, מתישהו צריך לחזור. זה צריך להיות היום, זה צריך להיות בעוד חודש, זה צריך להיות בעוד חצי שנה. זה היה צריך להיות כבר לפני שבועיים, אני לא יודעת.

אלינור: גם בשבילי אני מודה, גם כאילו אני אומרת. גם בשביל להציל עסקים.

דורותי: נכון.

אלינור: שאנחנו מאוד מאוד אוהבות ומאוד תומכות בהם ומאוד רוצות שהם ימשיכו. אין כסף, לא נכנס, האם העסק הזה ייסגר? וואו כל כך אישי כל הדבר הזה. מצד אחד. מצד שני, כולם עוברים דברים מאוד מאוד דומים. זהו קפצנו לבקר לרגע.

דורותי: זה הרגיש בבית.

אלינור: זה הרגיש בבית. היה הרגשה טובה. אני מקווה שזה עשה לכם טוב גם כמו שזה עשה לנו קצת. ותגיע עונה שנייה.

דורותי: תגיע. בואי הוצאנו כל כך הרבה כסף על המיקרופונים, אנחנו חייבות להקליט.

אלינו: פטריאון חברים, עוד לא פתחנו אותו אבל זה לא הזמן.

דורותי: פתחנו אותו אבל עוד לא שיווקנו אותו.

אלינור: בסדר, יהיה, יהיה עתיד טוב, יהיה טוב.

דורותי: יהיה מצוין.

אלינור: תגידי שיהיה טוב!

דורותי: יהיה מצוין. תראי אם יש משהו שלמדנו מהשואה,

אלינור: [מצחקקת] כיף! ידעתי שנגיע לשואה, חייבים.

דורותי: אם לחזור להיות הפלצנית שמכירים אותי פה לטובה בזכות זה. ויקטור פרנקל כתב על "האדם מחפש משמעות".

אלינור: בדיוק סיימתי לקרוא את זה עוד הפעם.

דורותי: עוד הפעם. אני חושבת שהוא ספר מאוד, מאוד חשוב עם תובנות מאוד, מאוד חשובות. ובתור אקזיסטנציאליסטית שכמוני, אין מה לעשות, אנחנו יוצרים את המשמעות של כל דקה וכל שעה וכל יום שאנחנו נמצאים. ויש תקופות שהמציאות סוחפת אותנו מאוד ומטביעה אותנו בתוכה. אבל גם בתוך המערבולות ענק האלה, אנחנו מדי פעם חייבים, חייבים למצוא את הכוחות לתפוס את עצמנו בסערות ולמשות את עצמנו מהמערבולת הזאת ולמשות את עצמנו מהמערבולת הזאת עם כל הכאב והרבה פעמים תחושת אשמה שנלווית לדבר הזה. אבל למשות את עצמנו מהמערבולת הזאת זה ליצור את החיים שאנחנו חושבים שצריכים לחיות אותם. ולהקליט פודקאסט זה חלק מהחיים שאני חושבת שצריך לחיות אותם.

אלינור: לגמרי. אני, אחד הטקסטים בין היחידים שהתחברתי להם בתקופה האחרונה זה טקסט של דוד גרוסמן שזה נאום שהוא נשא לפני שנה. קיבל איזשהו פרס איפשהו באירופה אני לא זוכרת מה. והוא דיבר שם על כל מיני דברים, זה הזכיר לי גם את מה שאמרת בהתחלה עם המצוין. שהוא דיבר בתור ילד שאחד המוזיקאים הגדולים אמר שהוא מאושר, שהאומנות שלו הביאה לו אושר. והוא אמר 'אושר וואו איזה סטנדרט גבוה. כאילו אני לא הייתי חושב בכלל להיות מאושר בשנות החמישים בירושלים'. כאילו כולם באו מהשואה.

דורותי: את לא יכולה להגיד שאת מאושרת.

אלינור: מאוד luxury כזה להיות מאושר. אבל בסוף הוא אמר משהו שאני חיפשתי נורא. הוא דיבר גם על השואה, אתי הילסום שכתבה את "השמיים בתוכי" שזה ספר מעלף ומדהים, שגם בסופו של דבר הייתה לדעתי באושוויץ הגיעה, בירקנאו. והרעיון היה להישאר הלב הפועם של המחנה. כך היא אומרת. וזה לשמור על לב פתוח. יש משהו בימים האלה שהשחור-לבן, האלימות, הכועס, יש המון כעס והכי מוצדק בעולם שמשהו בלב ובחמלה שלך נסגר. לא רק לעצמך ולאנשים שסביבך, לא רק לאלה שכאילו, וכן גם לצד השני, אני אגיד את זה ככה. יחד עם כל הרצון והצורך לחסל את האיום, אני לא נכנסת עכשיו לתוך הזה. בכל, כל הבלגן הזה מסביב, אני הרגשתי שאיבדתי משהו בי ואז קראתי את הטקסט הזה של גרוסמן על זה של להשאיר את הלב פתוח, כאילו לראות עדיין איזה חתיכת שמיים. לרכך שם משהו, להסתכל על אפורים ולא על שחור ולבן, שבשבילי זה נתן לי שפיות ויכולתי למצוא את עצמי בדבר הזה של ה... אני גם חוזרת לגם וגם. גם הכאב הבלתי נסבל של הקיום ושל מה שקרה, הרוע האין סופי הזה, וגם היופי של של העולם ושל אנשים ושל הטוב ושל מה יש לנו. וזה מאוד סידר לי את זה. אני כזה אה, גם וגם, אוקיי, בסדר, את זה אני יודעת לעשות. כאילו, זה שומר אותי שפויה. אני חושבת שזה הדבר.

דורותי: כן.

אלינור: טוב, שמרו על עצמכם stay safe, תהיו עם האנשים שאתם אוהבים.

דורותי: תקיפו את עצמכם באנשים, זה נורא, נורא חשוב בימים האלה.

אלינור: אתם מוזמנים להיכנס לקבוצת הפייסבוק שלנו "סימנים" ולכתוב כל מה שזה העלה בכם. ולכתוב לנו גם בפרטי, אנחנו כאן, כל מה שקשור לפרק ואנחנו ממש, ממש מקוות שניפגש בעונה 2 ש... שתקרה כשה... כשהעולם קצת יחזור למסלולו, קצת.

דורותי: קצת.

אלינור: שיחזרו הביתה. שיחזרו הביתה.

דורותי: שיחזרו הביתה.

אלינור: תהיו בטוב, תעשו מה שעושה לכם טוב.

דורותי: תהיו טובים, תהיו טובים לאנשים, למרות הכאב ולמרות הכעס, תהיו טובים.

אלינור: איימן סיסטר.

דורותי: יס.

אלינור: ביי דורותי.

דורותי: ביי אלינור.

[סגיר - מוזיקה אפלה "סימנים, פודקאסט על BDSM -על מה? -BDSM"]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

34 views0 comments

Comments


bottom of page