פרק 53- אלטרנטיבה של לוותר לא קיימת, עם דור טבקה, בן 33, עורך דין לדיני עבודה ודיני חברות ולבקן.
את דור פגשתי בתוכנית lead 20 של לינק 20, ולא ידעתי להגיד מה הנכות של דור אם היא בכלל קיימת.. ואחרי שתקשיבו לפרק תבינו גם למה.
דור משתף בפרק על החיים כלבקן. בפתיחות רבה.
מסביר מהי בכלל לבקנות ומה הסיכויים להיוולד ככזה?
מה אומר החוק לגבי ראיונות עבודה ולמה כדאי לכם להיות פתוחים לגבי הנכות שלכם
וכמובן דור ביחד עם חבריו לקבוצה אני והחברה זכו בהאקתון במסגרת שיא הפעילות של לינק 20 ויש להם רעיון מעולה לתו חברתי ששווה לכולנו לאמץ.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 12/11/2024.
[אות מוזיקלי]
קריין: "אז מה אם אני נכה" קצת שונה, אבל ממש כמו כולם, בהגשתה של מורן יעקבסון.
מורן: שלום, וברוכים הבאים לפרק נוסף בפודקאסט "אז מה אם אני נכה", הפודקאסט שבא לשבור מוסכמות וסטיגמות, ולהראות שכולנו בעצם בני אדם.
והיום אני מארחת את דור טבקה, בן 33, הוא עורך דין לדיני עבודה ודיני חברות, ולבקן, היי דור, צהריים טובים.
דור: היי.
מורן: מה שלומך?
דור: בסדר גמור, בסדר גמור, אני מאוד שמח להיות פה.
מורן: מאוד שמחה שהסכמת, איזה כיף לי. אז אני אגיד קודם כל שאנחנו מכירים דרך "לינק 20", בסוף יגידו שכל האורחים האחרונים בפודקאסט שלי הם מ"לינק 20", אבל מה לעשות, זה אנשים מאוד איכותיים.
דור: רק מראה איזה קבוצה איכותית יש.
מורן: בדיוק, בדיוק, אנשים מאוד מאוד איכותיים שמאוד בא לי שתכירו. אז נתחיל בעצם, בוא תספר קצת על עצמך.
דור: אוקיי, אז כמו שאמרת אני בן 33, עורך דין, לבקן. בעצם מה זה לבקן? אני מניח שלא הרבה יודעים.
מורן: תראה, כשלי אומרים את המילה לבקן, הדימוי הראשון שעולה לי זה אלי לוזון. סליחה שזה ה… כאילו, שזה הטייפ קאסט, אבל כן, אז בגלל זה אתה פה, בוא תספר לנו.
דור: אחלה, אז לבקנות זה בעצם מצב שנולדים איתו, זה חוסר בהורמון שנקרא מלטונין, וההורמון הזה בעצם אחראי לייצור פיגמנטים שזה הצבע בגוף שלנו, והוא גם אחראי על ההתפתחות של העין. אז לבקנים הם אנשים נורא נורא בהירים, שזה אומר שאנחנו מאוד רגישים לשמש ברמה של כוויות אחרי שהולכים ברחוב שעה-שעתיים בשמש, ואנחנו לקויי ראייה בכל מיני רמות.
מורן: כל הלבקנים לקויי ראייה, אגב? זאת אומרת, זה חד משמעי פוגע בראייה?
דור: זה פוגע בראייה, יש כאלה שהפגיעה ממש מינורית, וזה ברמה שהם אפילו יכולים להוציא רישיון, נהיגה כאילו, ויש כאלה שממש יש להם תעודת עיוור.
מורן: הבנתי. אז איפה אתה על הסקאלה? בוא תספר לנו על ה…
דור: לי יש ראייה מטושטשת, ויש לי שדה ראייה קטן. מבחינה טכנית יש לי תעודת עיוור, אבל מתנהל די רגיל.
מורן: באמת, יש לך תעודת עיוור? אני לא ידעתי את זה.
דור: כן.
מורן: זה מידע מפתיע. כי אני, יש לי, אני חייבת להגיד שיש לי וידוי. ב"לינק 20", כמו שכבר חפרתי בפרקים הקודמים, הם משלבים אנשים עם ובלי מוגבלות. ואני, במפגש הראשון, כשראיתי אותך, אז תהיתי האם אתה שייך לקבוצה של ה-עם מוגבלות, או אם אתה שייך לקבוצה של ה-בלי מוגבלות. זאת אומרת, זה לא משהו… אני מהיכרות אישית איתך, זה לא משהו שממש ממש רואים. מה התגובות שאתה, נגיד, מקבל ברחוב? או אולי זה בגלל שאני מכירה אותך כבר, אז זה כאילו…
דור: ברחוב זה לא, אבל אני כן יכול להגיד שאני קודם פיתחתי המון המון שיטות כדי שלא יראו את זה. זאת אומרת, אני בגדול לבקן, אז השיער שלי הוא לבן, ואני צובע את השיער כל הזמן. אני לא רואה בליטות, אז כשיש מדרגות, אני לא יודע באיזו גובה המדרגה, פיתחתי לעצמי שיטה, מה שנקרא לגשש עם ההתחלה של הרגל כדי להבין את זה, כל מיני דברים כאלה. זה מיומנות של שנים שלא יראו את זה.
מורן: אוקיי, אז בוא ניקח רגע לדוגמה את המדרגות. איך אתה עושה את זה? זאת אומרת, באמת אני, כאילו, עכשיו מאוד מסוקרנת. אם אתה מגיע למקום חדש ואתה לא מכיר, מה אתה עושה?
דור: אין לי… אין לי הרי מושג באיזה גובה באמת המדרגה, כי אני רואה את הדברים שטוח, כמו ציור.
מורן: אוקיי.
דור: אז אני מרים את הרגל, קודם כל, אם יש מישהו לפניי, אז אני רואה כמה הוא מרים את הרגל, וזה נותן לי איזשהו אומדן. ודבר שני, פחות או יותר, אני יודע מה גובה של מדרגה, אז אני מנסה, ומקסימום הרגל נתקעת במדרגה, או עולה גבוה מדי, ואז אני יודע על המדרגה הבאה.
מורן: הבנתי, זה מאוד מעניין. זה באמת באמת מעניין. אמרת לי ברחוב לא, מה ברחוב לא? לא מסתכלים עליך, לא… זה, או שאתה פשוט לא רואה את זה, שזה גם…
דור: קודם כל, יכול להיות שאני… מאוד יכול להיות שאני לא רואה. [צוחקים]
מורן: שאתה לא רואה, אוקיי. [צוחקים]
דור: אבל אני חושב שכמו שאת אמרת, שכשהגעתי ל"לינק 20", אז אנשים לא ישר יודעים באופן חד משמעי שאני לבקן בשנייה הראשונה שרואים אותי. זה… יש פה איזושהי התלבטות.
מורן: כן, כי תשמע, גם נסענו ברכבת וזה, אני זוכרת שישבנו ביחד, ואז אתה אומר לי, "תראי, כתוב על השלט…" לא זוכרת, זה היה פרסומת לאיזה משהו, לאיזה קמפוס או לא יודעת מה, ואני כזה, רגע, אז לא הבנתי, אז אתה רואה, זה נורא, קודם כל, אני שמחה שאתה רואה, כי אני לא באה להגיד שאתה עובד על אף אחד, ואני, כאילו, הכל בסדר, אבל, אבל כאילו, יש בזה משהו מאוד מבלבל.
דור: כי הבעיה זה, בגדול, שדה ראייה וטשטוש הזה. כשזה מספיק קרוב ומספיק גדול, אני רואה. רוב הדברים הם לא מספיק קרובים ומספיק גדולים.
מורן: הבנתי, אז שלטי החוצות, כי הם קרובים וגדולים…
דור: שלטי החוצות אני יכול לראות, אבל למשל שמות של רחובות קשה לי לראות, מספרים של אוטובוסים קשה לי לראות…
מורן: הבנתי.
דור: תאריכים על דברים בסופר קשה לי לראות.
מורן: אוקיי. בסדר גמור. משהו נוסף שאתה רוצה לספר על עצמך מעבר ללבקנות? אנחנו בטח עוד נגיע לזה בהמשך, אבל עוד משהו שתרצה להוסיף?
דור: לא, לא משהו שעולה לי.
מורן: אוקיי, אז אנחנו דיברנו בשיחה הקודמת, כמו שאמרת, כמו שאתה אמרת ואני אמרתי, אתה עורך דין לדיני עבודה, אתה בטח מייצג חברות, ומה קורה כשאתה נתקל במקרה של אדם שהוא עם מוגבלות מסוימת, או אנשים שמחפשים עבודה ובטח מפלים אותם על סמך איזושהי מגבלה מסוימת. יש לך איזה שהם טיפים, אתה יכול קצת לספר לנו על החוק?
דור: אני יכול להגיד על החוק, קודם כל, כי אני מייצג חברות, אז מה שאני לפחות טוען בכל הפעמים זה שאין אפליות ואין את כל הדבר הזה…
מורן: אוקיי.
דור: אבל כבן אדם שהוא בעל מגבלות בעצמו, והיה בראיונות עבודה בעצמו, וחיפש עבודה בחיים בעצמו, אני יכול להגיד שזה כן קיים. מה שקורה מבחינת החוק זה שהחוק אומר שברגע שאדם בעל מגבלות בא ואומר שהיפלו אותו, או במהלך העבודה או בקבלה לעבודה, אז הנטל להוכיח שזה לא קרה הוא על המעסיק.
מורן: אוקיי, ומה זה אומר?
דור: שאז… ומה שזה אומר, זה שבעצם ברגע שמישהו מעלה טענה כזאת, אפילו עם אבק של בסיס אני קורא לזה, זאת אומרת סתם לדוגמה בראיון עבודה, אם שאלו אותו איך הוא מסתדר עם המוגבלות, איך הוא יגיע, כל מיני שאלות על המוגבלות, אז המעסיק צריך לסתור את זה, וזה נטל שמאוד מאוד קשה לעמוד בו, אז מה שקורה בפועל זה שמייעצים למעסיקים פשוט לא לשאול, פשוט לא לשאול. ואז מגיע אדם עם מוגבלות לראיון, הוא לא נשאל על המוגבלות מחשש שזה ייצור לו איזושהי עילה לתביעה, המעסיק לא סגור על אם הוא יכול לעבוד אצלו או לא יכול לעבוד אצלו, פשוט יקבל מכתב לקוני שהיה מועמד יותר טוב ולא התקבל לעבודה.
מורן: אז מה עושים בעצם?
דור: מה עושים מבחינת אנשים עם מוגבלויות? אני יכול להגיד מה אני עשיתי, אני, בגלל שאני ער לעניין הזה, אני העליתי את הנושא הזה בראיונות בעצמי.
מורן: גם אני עשיתי את זה, אגב, בלי לדעת את החוק.
דור: כי אני הכרתי את ה… כי אני מכיר את הקושי של המעסיקים, ומה שאני פשוט אמרתי, כשראיתי שהראיון הולך טוב ויש כימיה טובה ויש סיכוי להתקבל למשרה הזאת, אז אני אמרתי, כמו שאתה בטח רואה, אני לבקן, ואני אגיד לך שנייה מה זה אומר, ואז גם אני מציג את זה בדרך שאני רוצה, וגם אני נתפס כבן אדם אמין, וגם אני יכול להציג את כל הקבלות שיש לי, ואת כל השיטות התמודדות שיש לי, ואני חושב שזה אחלה של פתרון בשבילנו.
מורן: הבנתי. תראה, אני לא מכירה את החוק, לא הכרתי את החוק יותר מדי, אבל אני גם עשיתי את זה, אני תמיד בסוף ראיונות הייתי באה ומספרת שיש לי נכות, אני פוזלת, אני הולכת עקום וכאלה, אבל זה לא פוגע בלימוד תוכנות חדשות במחשב, או זה לא מונע ממני, לא יודעת, לעשות כל דבר אחר, תלוי גם למה התראיינתי ומה הייתה המשרה הספציפית. איך אתה מתמודד עם העובדה הזאת שאתה נכנס לראיון עבודה ורואים ש… כאילו, לא סגור שמה, כאילו, לפעמים אתה רואה שהמראיין כאילו כן קולט איזה משהו, כי אני תמיד הייתי אומרת את זה בסוף, אף פעם לא הייתי פותחת בנושא הזה.
דור: ברור, ברור שלא פותחים עם הנושא הזה, יש לי בכלל גישה שאני מאוד מאמין שזה שמקטלגים בן אדם כבעל מוגבלות, שמגבשים עליו את הרושם ראשוני, ממש בשניות הראשונות, זה שם אותו בפוזיציה מאוד מאוד לא טובה. זאת אומרת, זה…
מורן: אבל מצד שני גם רואים את שלי, ואולי גם את שלך, אולי לי יהיה יותר קשה לראות את זה, אבל… יש משהו שאוטומטית יקטלג אותך אפילו לפני שתוציא מילה מהפה.
דור: נכון, נכון. אבל בגלל זה אני פיתחתי לעצמי מנגנון התמודדות עם זה, בזה שאספתי לעצמי בחיים הרבה הישגים ותארים מפוצצים, שאני יכול לזרוק ישר על השולחן, ובעצם סוג של לאזן את זה.
מורן: אוקיי, מעניין, זו שיטה מאוד מעניינת.
דור: כן, כי הרי מה הסטיגמה שאנשים רואים על בעלי מוגבלות? הם אומרים, "הוא בטח לא יכול להסתדר", "הוא בטח עובד לאט", "הוא לא עובד טוב".
מורן: "הוא לא חכם", "הוא לא יצליח".
דור: נכון, ואם אתה מגיע לראיון עבודה, ואתה ישר מנפנף בזה שאתה בוגר של האוניברסיטה העברית, שאתה מייצג בפועל חברות גדולות כמה שנים, אז פתאום זה לא כל כך מסתדר עם הסטיגמה, והם נאלצים לשפוט אותך מחדש.
מורן: נכון, אבל אני, סתם אני ככה חושבת, תוך כדי שאתה מדבר, מי שלא יכול ללמוד באוניברסיטה העברית, או מי שהוא לא עורך דין, או… אתה יודע, פשוט סתם בן אדם שרוצה לקום בבוקר, וללכת לעבוד, לא שאני מזלזלת במשרה כזו או אחרת, אבל זה…
דור: לא, ברור.
מורן: כאילו…
דור: אני חושב שכל אחד צריך, זה בסך הכול עניין של לדעת למכור את עצמך. אני בטוח שלכל אחד יש חוזקות ודברים מפוצצים, וכל אחד הוא שונה, כל אחד עשה דברים אחרים.
מורן: כן. הבנתי.
דור: צריך פשוט לדעת לשים את זה על השולחן מהר מאוד, כדי לאזן את הרושם שהמוגבלות יוצרת, ואת הסטיגמה שהיא מביאה איתה.
מורן: ומהניסיון שלך עם החברות שאתה מייצג, יש דרך לצאת… כאילו לשאול את השאלות בצורה נכונה כדי באמת לדעת אם אני יכולה להעסיק אדם עם מוגבלות בלי לפחד מתביעה? זאת אומרת, יש איזושהי דרך לדעת באמת אם הבן אדם יוכל כן ללמוד תוכנות במחשב או כן… איזה התאמות אני צריכה לעשות כדי שהוא יוכל לבוא ולעבוד אצלי בחברה?
דור: זה מאוד טריקי, כי ברגע שמעסיק מעלה את העניין של המוגבלות, ואחרי זה הוא לא יקבל את העובד, כי נגיד היה מועמד אחר יותר טוב, והעובד יבוא ויגיד שהוא לא התקבל כי היה שיח של עשר דקות, מתוך עשרים דקות בראיון על מה הוא יכול לעשות או לא יכול לעשות, זו סיטואציה שמאוד קשה לצאת ממנה.
מורן: הבנתי. אז בעצם בגדול מה שאנחנו אומרים פה זה תגידו אתם, תבואו ותדברו אתם, לא רק כדי שלא… שהמעסיק גם כדי שהוא לא יפחד לשאול שאלות, כי אז ברגע שאתם פותחים את זה אז אני מניחה שזה טוב יותר, אלא גם כדי שיקבלו אותכם ולא יפסלו אותכם רק על הסטיגמה של…
דור: נכון, לפעמים גם בלי קשר לחוק. אני חושב שלא רק מ-עניין של החוק, הרבה פעמים אנשים שיושבים מול אדם עם מוגבלות, הם מתביישים לשאול, הם מתפדחים לשאול, וברגע שאנחנו מעלים את זה, אז פתאום הנושא הזה הופך להיות הרבה יותר מדובר והרבה יותר קל, ופתאום מגלים שלאנשים יש שאלות גם.
מורן: ודאי, יש הרבה שאלות, יש הרבה דברים שלא יודעים, אבל כן.
דור: נכון.
מורן: אז תדברו על זה אתם וזה יהיה… טוב, אז בוא תספר לנו קצת על ה… אמרת לי שיש אגודה של לבקנים? יש?
דור: כן, יש אגודה שנקראת אלב"י, אגודה ללבקנים בישראל. בעצם אנחנו לא המון, אבל אנחנו כולנו, די כולנו מכירים אחד את השני.
מורן: שזה מגניב, אגב.
דור: כן, יש לאגודה קבוצת פייסבוק, שנקראת "לבקנים ובני משפחותיהם". יש… האגודה מסדרת לנו כל מיני הנחות ברכישה של קרם הגנה ומשקפי שמש ודברים כאלה. והיא עושה ימי עיון גם על לבקנות ועל טיפולים וכל הדברים שצריך. ומעבר לזה יש לנו גם קבוצת וואטסאפ של הלבקנים עצמם, שנקראת "חברים לצבע", גם של האגודה.
מורן: [צוחקת] יפה.
דור: וזה מאוד נחמד ומדברים שם אחד עם השני ומתייעצים אם צריך.
מורן: על מה מתייעצים? מה השאלות שאתה נתקל בקבוצה, בפייסבוק או בוואטסאפ?
דור: סתם לדוגמה אני יכול להגיד שלפני שאני צבעתי את השיער, קצת הייתה לי שאלה על… אם באמת הגוונים של הצבע על שיער לבן, זה אותם גוונים שרואים אותם על שיער שחור או חום, כי זה בסיס אחר.
מורן: טיפה יותר בהיר, כן.
דור: כן, אז התייעצתי על זה. היו שאלות אם לבקנים יכולים לעשות קעקוע, אם מישהו עשה, כל מיני שאלות.
מורן: למה שלא, אגב, למה המחשבה שלא?
דור: כן, אנחנו נורא רגישים לשמש וחום, והשאלה אם כל התהליך הזה של קעקוע זה אפשרי לנו בכלל.
מורן: אז אפשרי? אתה יכול?
דור: זה אפשרי.
מורן: וואלה.
דור: זה אפשרי, יש כאלה שיש להם.
מורן: אוקיי, אני לומדת פה מלא דברים חדשים.
דור: כן.
מורן: אגב, זה נורא מגניב שאתם מכירים אחד את השני. לנו, כאילו למי שיש CP, כן, אין קבוצה כזאת [צוחקים]. למרות שהאנשים יש להם את היכולת לצאת מנקודת הנחה שכן, אבל זה ממש מגניב שאתם מכירים. יש מצטרפים חדשים לקבוצה? זאת אומרת…
דור: כן, בעיקר משפחות שנולדו להם ילדים לבקנים. אז הם בהתחלה מאוד מתייעצים גם על איך למצות זכויות, ומה בדיוק הילד צריך, הצללה כזאת או הצללה כזאת, וזה שיש לבקנים בוגרים שיודעים בדיוק מה צריך ואיך לעשות, זה מאוד מסייע, אני חושב.
מורן: אני מאוד מסכימה איתך. זה גנטי? תורשתי?
דור: בעיקרון זה גנטי, זאת אומרת, אבל הסיכוי שבאמת יוולד ללבקן ילד לבקן, הוא מאוד נמוך.
מורן: וואלה, אוקיי.
דור: כאילו, מה שקורה שבפועל, לפי איזשהו משהו שראיתי כשהסתכלתי די מזמן, יש אחד מכל עשרת אלפים אנשים בערך בישראל שנושא את הגן של לבקנות…
מורן: אוקיי.
דור: וכדי שיוולד ילד לבקן, אז צריך שני אנשים שנושאים את גן הלבקנות, וגם יש לכל אחד מאיתנו ארבעה סטים של גנים, צריך שהילד יקבל גם מהאמא וגם מהאבא סט גנים שהוא עם הפגם של הלבקנות.
מורן: וואלה, זה הרבה… כאילו, זאת אומרת, זה סיכוי…
דור: הסיכוי הוא מאוד נמוך, זאת אומרת, כדי ש… צריכים, קודם כל, כדי שלבקן יביא ילד לבקן, הוא צריך קודם כל להכיר מישהי שהיא אחת מהעשרת אלפים האלה, ואז גם יש לו סיכוי של אחד לארבע אם זה בת, אחד לשמונה אם זה בן, גם אז, כאילו, הסיכוי הוא לא בדיוק ודאי.
מורן: הבנתי. עברו לך פעם שאלות כאלה של: "למה אני?" זאת אומרת, הסיכוי הזה פגע בך מאה אחוז. זאת אומרת, היו לך פעם מחשבות כאלה בתור ילד? איך הייתה החוויה בכלל לגדול בתור ילד לבקן?
דור: וואו, בתור בן אדם… קודם כל, לא היו לי אף פעם שאלות "למה אני?" בזה אני חייב המון להורים שלי.
מורן: אוקיי.
דור: ולגדול בתור לבקן זה בעצם תמיד לגדול עם אתגרים שהם מיוחדים לך. כי הרי בסביבה שלי אין הרבה לבקנים ואין הרבה אנשים שרגישים לשמש ברמות שלי ושיש להם לקות ראייה ברמות שלי, ואז אתה נתקל במצבים שהם לא בעייתיים לאף אחד חוץ ממך, ואתה צריך כל הזמן לפתור אותם.
מורן: אז איך יוצאים לשחק בהפסקה בבית ספר? או איך הולכים לים?
דור: וואו, זה… קודם כל, לים אני לא הולך.
מורן: איזה באסה.
דור: מממ?
מורן: אני… באסה לך באיזשהו מקום.
דור: יש בריכה, אבל כל דבר שהוא בלי שמש. אבל קודם כל, מוצאים אלטרנטיבות לבילויים אחרים, דברים שהם לא בשמש, דברים שלא דורשים ראייה, ויש הרבה מאוד דברים כאלה. אם נחשוב שנייה על בילויים, אז כל מה שהוא בערב מתאים לי.
מורן: ברור.
דור: בצהריים - קניונים, בתי קפה, כל מה שהוא מקום סגור.
מורן: סגור.
דור: כן, באולינג, חדר כושר, אפשר למצוא המון המון דברים לעשות. כשאני מאוד רוצה, אני גם עושה טיולים. עשיתי כמה טרקים רציניים עם חברים, באיסלנד, טיפסנו על איזה הר מושלג.
מורן: אבל אין שם הרבה שמש, זאת אומרת מצד אחד זה טוב לך, אבל מצד שני זה לא ש…
דור: יש, יש שם הרבה שמש.
מורן: יש? אוקיי.
דור: השלג גם מחזיר שמש, אז זה בכלל חגיגה.
מורן: נכון, נכון, זה יותר מסוכן לפי מה שאני יודעת.
דור: אבל מה שהיה לי טוב באיסלנד, שבגלל הקור הולכים עם מעילים שמכסים את כל הגוף, אז…
מורן: כן.
דור: אז זה הסתדר לי.
מורן: אוקיי.
דור: וזהו, בגדול, בעצם, אם אני אחזור שנייה על השאלה של איך זה לגדול בתור ילד לבקן, אז זה התמודדות בכל החזיתות. זאת אומרת, גם החזית החברתית שאתה שונה, ויש ילדים שאוהבים לנצל את זה, לקרוא לך… אני זוכר שהם קוראים לי סבא או הבן של אלי לוזון.
מורן: אוקיי.
דור: כל מיני דברים כאלה. וזה ללמוד להתעלם מזה, זה ללמוד לא להיות חבר של כולם, ולהיות חבר של מי שמקבל אותך. ולמזלי לא חסרים אנשים כאלה. ומבחינה לימודית זה גם, זה להתמודד עם זה שהלוח בכיתה הוא מאוד מסנוור, הלוח הלבן, במיוחד כשמגיעה עליו שמש מהחלונות.
מורן: לוח מחיק, בעצם.
דור: כן, נכון.
מורן: אוקיי.
דור: ואתה לא באמת יכול לראות ממנו, והספרים כתובים בכתב קטן, וזה כאילו לפתח לעצמך שיטות של למידה.
מורן: וואו!
דור: אני באופן אישי עם טאבלט הסתדרתי, או טאבלט או מחשב נייד לפני שהיו טאבלטים.
מורן: אוקיי.
דור: כאילו בתחילת כל שנה הייתי הולך עם ההורים שלי, אני זוכר זה היה טקס באופיס דיפו, הולכים ומוציאים את הסיכות מכל הספרי לימוד, וסורקים אותם דף דף, ועושים קובץ מסודר של כל ספר לימוד סרוק.
מורן: וואו!
דור: למה ה… משרד החינוך לא הביא לי את מה שהם מדפיסים עד היום אני לא יודע.
מורן: אוקיי.
דור: ומבחינת הלוח, מצלמים את הלוח, ואז יש לי תמונות במחשב של הלוח.
מורן: אוקיי. רגע, אבל לא עלו איזה שהם… עזוב, נגיד, משרד החינוך, דברים רשמיים, יש דברים שעד היום הם לא תמיד עושים אותם. אבל נגיד המחנכת לא עשתה… הושיבה אותך אולי קרוב, או שלחה לך דפים שהיא הכינה של מערכי שיעור או משהו כזה?
דור: אהה… ניסו… קודם כל ניסו להושיב אותי קרוב, אבל זה לא באמת עוזר, כי הלוח מסנוור, הבעיה פחות הגודל, זה זה שאני לא יכול באמת להסתכל עליו. באיזשהו שלב גם ניסינו פתרונות של וילונות, אבל היו הורים בוועד הורים שהתנגדו לזה.
מורן: זה לא ברור לי. תקשיב, זה… אתה לא הראשון שמספר לי כאלה דברים. כאילו הוועד התנגד למסלול קל, כי זה היה טיול נגיד של הורים וילדים, וההורים לא יכולים כי הם עם הליכון או כל דבר כזה, וההורים בוועד… למה? זה משהו שהם…
דור: לא מוסבר, אבל זה מה יש, מה שנקרא. בסדר, מוצאים, בסופו של דבר מוצאים את הפתרונות. אני באמת חושב שהחסמים, ה-מה שנקרא טכניים, הם בסוף תמיד פתירים, בין אם עלות טיפה יותר יקרה או עלות טיפה יותר זולה, אבל בסוף יש פתרון.
מורן: כן, זה תמיד נכון, אבל כמו שאמרת, אם ההורים שלך לא היו תומכים, או אם… אתה יודע, יש המון נקודות שבירה בדרך, ובכל זאת, בחרת בכל פעם להמשיך ולחפש את הפתרון ולמצוא את זה, זה לא משהו שהוא פשוט.
דור: כי… אבל זה, לדעתי, חינכו אותי ככה, כן? לא נולדתי כזה, אבל תמיד אמרו לי שהאלטרנטיבה של לוותר, זה לקבל את זה שלא יהיה לי השכלה, או לקבל את זה שאני לא אשתלב חברתית, וזה דברים שאני חושב שכל בן אדם צריך בחיים שלו, אי אפשר פשוט לקבל את זה, זה מלחמה ששווה להילחם אותה.
מורן: אני לגמרי מסכימה איתך, ובאמת, במקרה הזה ההורים שלך לגמרי צודקים, ואני איתך לגמרי. מתי התחלת לצבוע את השיער, דור?
דור: וואו, זה בגיל…
מורן: גם את הזקן, אגב? גם את הזקן?
דור: כן.
מורן: וואו, אוקיי.
דור: וזה בגיל מאוד מאוחר התחלתי לצבוע. הייתי עם שיער לבן, אני חושב, עד גיל 26, 27? אולי טיפה יותר אפילו.
מורן: אוקיי.
דור: ובאיזשהו שלב, התחלתי להבין שזה מפריע לי מאוד חברתית, שזה מפריע לי גם בעולם של הדייטים, וגם בעולם של למצוא עבודה, ובעצם בכל מקום שאתה צריך שאנשים יגבשו עליך דעה חיובית בשניות.
מורן: הבנתי.
דור: ואז אמרתי, יש לי שתי אפשרויות. או שאני אתמודד עם הדעה השלילית, או שבמקום זה אני פשוט אצבע את השיער, ואני אקבל רושם ראשוני כמו כולם.
מורן: רגע, אז שנייה, אני רוצה לדבר על הנושא של הצביעת שיער, ואני אחלק את זה לשתי שאלות ברשותך.
דור: אין בעיה.
מורן: אתה עושה את זה בבית? אתה הולך למספרה? הרי זה עבודה. בתור מישהי שיש לה שיער לבן מגיל חמש, באמת אמיתי לגמרי, עד עכשיו אני צובעת און אוף כזה, כי… אמא שלי צובעת, אני אגיד את האמת.
דור: אז אולי את לבקנית נסתרת. [צוחק]
מורן: יכול מאוד להיות, אני לא יודעת, אבל לראות אני רואה, לא יודעת, אבל כאילו, יכול להיות שיש לי איזה עשירית גן של איזה משהו, לך תדע. אבל בעיקרון, זה נורא מתיש לצבוע את השיער כל הזמן. אני אומרת לך את זה מניסיון.
דור: אני עושה את זה קודם כל בבית, ואני צריך בינתיים פעם בשלושה שבועות - חודש.
מורן: כן, זה מתיש.
דור: כן, זה חלק מהרוטינה של התספורת. אני כאילו צובע יום לפני, ויום לפני הביקור אצל הספר, ואז הולך להסתפר רגיל.
מורן: אה, הבנתי אותך. אוקיי, אני מבינה את הקטע הזה בתור מי שצובעים לה את השיער כל הזמן. מכירה את התסכול של שיער לבן, כי לי לא הרשו לצבוע את השיער עד גיל שמונה עשרה. עכשיו כשבא לי אני צובעת, כשבא לי אני לא צובעת. אבל כן, זה מאוד…
דור: כן, זה עבודה.
מורן: זה עבודה לגמרי. מה ההבדל של דור לפני שצבע את השיער ודור אחרי שהוא צבע את השיער?
דור: קודם כל ההבדל זה שאתה מקבל את ההזדמנות להציג את עצמך, בלי שאנשים מסתכלים על המוגבלות שלך. הם קודם כל שופטים אותך לפי מי שאתה, ואחרי שאתה מדבר איתם חצי שעה, שעה, אתה יכול להעלות את זה, אחרי שכבר כאילו מתגבש עליך איזשהו רושם, בשלב הזה זה כבר הרבה פחות נורא לשמוע שאתה לבקן.
מורן: אוקיי, ואם הזכרת מערכות יחסים ודייטים, מה… אני בטוחה שיש לך איזה סיפור או שניים, אם לא יותר, ככה מעניינים בתחום הזה.
דור: קודם כל אני אגיד לך שאני עשיתי לעצמי איזשהו… בזמנו, ניסוי באפליקציות. היום אני כבר בזוגיות, הרבה זמן אני לא שם, אבל עשיתי ניסוי, לקחתי את התמונות שלי, שהיו עם שיער לבן, שמתי, ולא קיבלתי המון לייקים באפליקציה, לקחתי את אותו פרופיל בדיוק, עם אותן תמונות בדיוק, הפכתי אותן לשחור לבן, ופתאום הלייקים…
מורן: אה, שחור לבן זה מעניין.
דור: הכפילו את עצמם פי כמה.
מורן: אוקיי. ובפרופיל כתבת שאתה לבקן? או שזה משהו שמשאיר…
דור: אה, אז לא. אז זה משהו שהחלטתי שאני לא עושה. אני קיבלתי החלטה עם עצמי שאני קודם מתכתב עם מישהי, ובדרך כלל, הצורה שהייתי אומר את זה, זה לפני שמגיעים לדייט, אז הייתי כותב שאני… או שאני אפגוש אותה שמה, או שאני יאסוף אותה עם מונית, כי יש לי איזושהי לקות ראייה, ואני לא יכול להוציא רישיון. ואז בעצם סיפרתי את זה לפני הדייט, כדי לא להיות שקרן ולא אמין, אבל הכנסתי את זה בדרך אגב, ואחרי שכבר היה איזושהי שעה של שיחה, והבינו מי אני.
מורן: הבנתי. אז אני הייתי עושה את אותו הדבר כמוך, זאת אומרת לא הייתי מספרת. אם זה מישהו שאני מכירה נגיד, אתה יודע מהלימודים, העבודה, וזה, אז מכירים אותי, זה משהו אחר. אבל אם הייתי מדברת עם בן אדם זר פחות או יותר, ובאמת היה בזה איזה קטע של דייטים או משהו שהוא כאילו צריך להיות איזה רומנטיקה או משהו, אז לא הייתי, כאילו הייתי בוחרת תמונה שלא רואים את הפזילה שלי, זאת אומרת אני לא… שלא יראו שאני פוזלת, וכן הייתי מחכה ואז כאילו ברגע שהיה צריך, שהוא היה אומר שהוא רוצה להיפגש, אז הייתי אומרת לו: אוקיי אבל… כאילו הייתי מספרת על עצמי, ואז אם הוא היה נעלם אז כאילו אוקיי הבנתי, כי גם זה היה קורה, ואם לא, אז סבבה. ולרוב זה היה תמיד דייט אחד וזהו, זה לא באמת החזיק ליותר מדי, איך זה היה אצלך? זאת אומרת כאילו נעלמו לך בחורות? שאלו שאלות?
דור: היו כאלה שנעלמו, היו כאלה שנעלמו, אני יכול כאילו להגיד בערך רבע מהבנות ששמעו את זה ביטלו את הדייט בתירוצים כאלה ואחרים.
מורן: אוקיי.
דור: אבל אני התייחסתי לזה כמסננת, כאילו כ-מי שלא רוצה זה עדיף לי, והיו גם כאלה ששאלו שאלות די מעליבות, אני יודע שזה לא מרוע אבל…
מורן: כמו מה?
דור: שאלו אותי "אתה יכול להסתדר בבית לבד?" כל מיני שאלות…
מורן: תשמע, אבל זה לא מעליב זה פשוט חוסר ידע, זאת אומרת…
דור: נכון שזה חוסר ידע, אבל כאילו אני בן אדם מבוגר שגר שנים… כאילו לא בבית של ההורים, תואר באוניברסיטה, עובד במשרד עורכי דין, אז כאילו מה זה לשאול אותי אם אני יכול למזוג לעצמי אוכל?
מורן: תראה, קודם כל זה… יש פה, אני לא מגינה על אותן בנות, אבל יש פה גם איזושהי חשיבה של רגע, אם אני רוצה שאתה תהיה הבן זוג שלי ואני רוצה שזה יהיה רציני, אז אני גם חושבת הלאה כאילו כמה אני אצטרך לסעוד אותך באיזשהו מקום.
דור: זה מובן לי, זה מובן לי, אבל זה רק כאילו לפעמים מעלה איזושהי תחושה מרגיזה כזאת של כמה אנשים לא יודעים מה זה לבקנות ומה בן אדם חושב כשאומרים לו שמישהו לבקן.
מורן: הם לא יודעים.
דור: ברור.
מורן: א', א', אתה צריך לצאת מנקודת הנחה שלא יודעים, ב', אתה צריך לצאת מנקודת הנחה שגם הדברים ש… כאילו נראים… לך, לך זה נראה נורא טריוויאלי שאתה מוזג לעצמך אוכל ומכין קפה ומתקלח, לא יודעת, אבל עושה את הדברים המאוד פשוטים שכולנו עושים ביומיום, אבל פתאום כשאתה אומר שיש לך לקות ראייה, אז כאילו פתאום אנשים עוצרים ואומרים: רגע. עכשיו זה גם דברים שאנחנו לא מכירים, אני בטוחה שאצלך בבית אתה יודע טוב מאוד איפה מונח ה… איפה הסכו"ם ואיפה הזה, וזה מעבר לאיך שזה מסודר אצלי בבית. כי…
דור: לא, אני… בהקשר הזה, אני מסתדר, כאילו, בתוך בתים, נכון, לפעמים קשה לי למצוא כל מיני דברים, אבל זה לא משהו ש… נגיד, ייקח לי עוד דקה לחפש.
מורן: תראה, בבית שאני לא מכירה גם לי ייקח עוד דקה לחפש, כי אני לא מכירה, לא אני סידרתי את המטבח, ואני לא יודעת איפה שמים את הכוסות או איפה שמים את הקערות או כל דבר כזה. אבל לא יודעת, פעם מישהו סיפר לי, אני עשיתי קורס נציגת נגישות כשעבדתי בטמבור, אז המדריך שם סיפר שאנשים שהם לא רואים, הבית שלהם מסודר, כמו מוזיאון, זאת אומרת כל דבר הולך לאותו מקום וחוזר לאותו… כי הם לא רואים את זה, הם פשוט זוכרים או יודעים איפה כל דבר מונח. אז אצלך זה לא ככה?
דור: לא, ממש לא.
מורן: אז פה אתה שובר סטיגמה, זה מעולה שאתה מספר את זה.
דור: אני אגיד לך את האמת, גם אנחנו, כמו כולם, אני רואה טלוויזיה, ואני מניח את השלט פה, ואחרי זה אני מדליק את המזגן ומניח את השלט שם, ומסיים לאכול או לשתות, ולפעמים משאיר את הכוס קפה על השולחן איזה שעה, כאילו זה קורה אצל כולנו.
מורן: אתה רגיל לגמרי, דור, אני חושבת שאתה עובד עלינו באיזשהו מקום.
דור: כן.
מורן: [צוחקת] בסדר. רציתי לשאול אותך שאלה לא קשורה רגע, כאילו לנושא של הלבקנות. למה בחרת ללמוד עריכת דין?
דור: וואו, את אומרת שזה לא קשור, אבל זה מאוד קשור.
מורן: כן? למה זה קשור?
דור: כן, כי אמא שלי עורכת דין…
מורן: אוקיי…
דור: וכל השנים שהיה לי איזה שהן בעיות, זאת אומרת, כאילו, בירוקרטיות, לקבל זכויות…
מורן: הבנתי, אוקיי.
דור: מול בית ספר, אז תמיד אני ראיתי איך היא באה ויודעת בדיוק מה להגיד ולמי ללכת, ובאיזה גישה לבוא, ואמרתי "ככה אני רוצה, כזה אני רוצה להיות".
מורן: וואלה, מגניב, לא, קודם כל אמא שלך נתנה לך אחלה דוגמה לחיים באופן כללי, אבל… אחלה, מעולה. יש סיבה שזה דיני עבודה? זאת אומרת, יכולת הרי לבחור אתה יודע, בכל מיני…
דור: האמת שזה מה שהמשפחה שלי עושה, ואני עובד במשרד משפחתי, אז באתי למשרד.
מורן: הבנתי אותך. בסדר גמור. בוא נדבר על החלק האהוב עליי, מאז שאני מקליטה אתכם פרקים, על "לינק 20", שזו בעצם… זו בעצם התוכנית שהכירה בינינו, וככה זה, איך הגעת ל"לינק 20", ולמה בעצם?
דור: וואו, זה היה… קודם כל, חיפשתי איזשהו משהו לעשות, כי בער בי כן יותר מסתם לקרוא פוסטים או לשמוע פודקאסטים, ורציתי לעשות משהו בעצמי.
מורן: אוקיי.
דור: ואז חיפשתי את עצמי, וראיתי את "לינק 20", שהוא ארגון גדול, והיה תוכנית שאפשר להתקבל לשם. אז ככה לגמרי במקרה הגשתי קורות חיים באינטרנט, ומשם זה התגלגל.
מורן: הבנתי. מותר לגלות שזכיתם בהאקתון? [צוחקים]
דור: מה זה מותר? חייבים לגלות.
מורן: חייבים לגלות שזכיתם… לא, אז רגע, בואו נעשה רגע חיבור. אנחנו בתוכנית המנהיגות של "לינק 20", זה נקרא "ליד 20". אנחנו מחזור ז', הכי טוב שיש עד שיגיע המחזור הבא בשנה הבאה.
דור: גם אז נישאר הכי טובים לדעתך. [צוחק]
מורן: ברור, ברור, אבל כל שנה זה, אומרים, המחזור הנוכחי, שהוא הכי טוב, אבל כרגע אנחנו הכי טובים. ובעצם בסוף הסמינר יש יומיים של האקתון, שאנחנו מתחלקים לארבע קבוצות, וכל קבוצה מעלה נושא, אני הייתי בצרכנות נגישה, אתה היית באני והחבר'ה. היה בריאות הנפש, ומה אני… ייצוג תקשורתי היה גם.
דור: תקשורתי.
מורן: כן, ואתם זכיתם בהאקתון. התחרות הייתה קשה, אין מה לדבר, כאילו כל רעיון היה מעולה.
דור: כן, כל הקבוצות היו טובות.
מורן: היה מעולה, אבל כמו שאומרים, כולם יפות, כולם טובות, כולם זה, ורק אחת זוכה. תספר לנו על הרעיון שלך, שאני כאילו, איך ששמעתי עליו, אמרתי לך שהוא מעולה, כאילו…
דור: אז הרעיון, קודם כל הוא של כל הקבוצה.
מורן: לא, הרעיון שלכם, כן, לא…
דור: ברור, ברור.
מורן: שלך ו…
דור: לא, בסדר, כי אנחנו מדברים. אבל מה שאנחנו חשבנו עליו זה, קודם כל שיש איזושהי בעיה, שאנשים עם מוגבלות רוצים לצאת למקומות בילוי, והרבה פעמים המקומות האלה לא נגישים. זאת אומרת, אני עכשיו רוצה ללכת לבית קפה, ואני יושב על כיסא גלגלים ויש מדרגות שלא מאפשרות לי להיכנס, או אם אני לקוי ראייה יש תפריט שאני לא יכול לקרוא, או אם אני לקוי שמיעה, חשוך ואני לא יכול לקרוא שפתיים, וחשוב לסמן את ה… את מקומות הבילוי הנגישים, כדי שכשבן אדם עם מוגבלות ירצה לצאת ולבלות, הוא יוכל לדעת, למקום הזה אני יכול ללכת, ולמקום הזה אני לא יכול ללכת.
מורן: אז רגע, פה אני אעצור ואני אשאל אותך את השאלה המובנת מאליה, ועוד אתה עורך דין, יש חוק, יש כל מבנה ציבורי חייב להיות מונגש, וזה חייב להיות, כאילו, אתה יודע, לא בצד כזה מאחורה, וכאילו, זאת אומרת, איפה החוק נכנס פה, או למה החוק לא נכנס פה?
דור: החוק בעיקרון קיים, אבל החוק בעצם בודק אקטיבית את העסקים רק בשלב קבלת רישיון עסק.
מורן: אוקיי.
דור: ובעצם אחרי זה, זה רק אם מתלוננים עליהם, או שהם מבקשים לחדש את רישיון העסק. אז זאת אומרת, המבנה עצמו כנראה יישאר נגיש, אבל אם ביום שקיבלתי רישיון עסק, והיו פרוסים לי שישה שולחנות במקום, וכבר קיבלתי אותו, ואחרי כמה חודשים נהיה לי עומס, אז הוספתי עוד שני שולחנות, ואז המעברים שלי מצטמצמים, אז בעצם אין באמת גוף שיאכוף את זה.
מורן: הבנתי אותך. אוקיי.
דור: ומבחינת השירות והתפריטים, אף אחד גם לא מגיע לאכוף את זה.
מורן: הבנתי. אז מה בעצם אתם, הצעתם בהאקתון?
דור: אנחנו הצענו ליצור איזשהו תו נגיש, שהוא יהיה וולנטרי, מין תו איכות כזה.
מורן: אוקיי.
דור: שלעסקים יש אינטרס לקבל אותו, כי הם רוצים למשוך את הקהל של אנשים עם מוגבלות, שזה 20% מהאוכלוסייה, וגם החברים שלהם שיוצאים לבלות איתם. ולאנשים עם המוגבלות יש אינטרס מאוד גדול שהוא יהיה, כדי שהמקומות שמתאימים להם יסומנו, והקמפיין שרצינו לעשות זה קודם כל קמפיין שישכנע בעלי העסקים להצטרף לתו הזה, וגם קמפיין שיעלה מודעות אצל האנשים, אותם אנשים שהם חברים של אנשים עם מוגבלות, או עובדים איתם, שהדבר הזה קיים, וכשהם יוצאים יחד עם אותו חבר עם מוגבלות, שיבחרו במקום נגיש.
מורן: מעולה, באמת שמעולה. אוקיי, אז דור, אנחנו הגענו לשאלה האחרונה של הפודקאסט. מה לימדה אותך הנכות בעצם?
דור: זה לימד אותי בעיקר לחשוב מחוץ לקופסה. זה לימד אותי בעיקר להתמודד עם אתגרים, שאם אני לא הייתי מוצא להם פתרון, אף אחד לא היה מוצא להם פתרון, כי פשוט אף אחד לא התמודד איתם.
מורן: זה מאוד מעניין מה שאתה אומר, כי אני חושבת על כל מה שאמרת, ואני מכירה אותך ואני יודעת איך אתה מתנהג ואיך אתה עובד, ובעצם חיית ככה כל החיים בערך, אני מניחה.
דור: כן, כן. זה… לפי דעתי אין שום דבר שאתה לא יכול לעשות, גם אם הנכות לכאורה מפריעה, אתה יכול לעשות כמעט מה שאתה רוצה, אתה פשוט צריך לעשות את זה בדרך אחרת. הרבה יותר מתוכננת, אולי קצת שונה, אבל אתה יכול להגיע לתוצאות בסוף.
מורן: הבנתי אותך. בסדר, גמור. קודם כל, זה מסר מאוד חשוב. אני מאוד מסכימה עם כל מה שאמרת. היה לי ממש כיף לדבר איתך…
דור: גם לי.
מורן: וכיף שהסכמת להתראיין. אנחנו, כמובן, ניפגש בפרק הבא, אם יש לכם שאלות, תגובות, לי, לדור, כל דבר, בנושא לבקנות או בכל נושא אחר, כמובן שאתם יכולים לרשום לנו בתגובות ולשתף כמובן, את הפרק.
ועד הפעם הבאה, שיהיה יום טוב, להתראות.
דור: ביי.
[אות מוזיקלי]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments