סורי, מה זה מוֹנְטֶסוֹרִי? - פרק 1 | מי את, מריה מונטסורי?
- הילית בירנבוים מדבדייב
- Jun 28
- 15 min read
בפרק זה נצלול לעומק חייה של ד״ר מריה מונטסורי, שחרתה על דגלה את טובת הילדים ושילבה בין מדע לחינוך באופן שלא נראה כמותו קודם לכן. הפרק שלפנינו עשיר במידע על החיים שלה, וכל מה שנציין כאן ישפיע על ההבנה הכללית שלכם לגבי הגישה ויהווה בסיס משמעותי לפרקים הבאים.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 22/07/2024.
[מוזיקה]
שירי: היי, ברוכים וברוכות הבאים לפודקאסט "סורי, מה זה מונטסורי?" המקום שבו נצלול לעומקה של הגישה החינוכית המונטסורית.
עדן: אנחנו עדן ושירי, בדרך להיות מדריכות מונטסורי AMI לגילאי לידה עד 3, במוסד הרשמי שהקימה דוקטור מריה מונטסורי. בפודקאסט שלנו נגלה איך הגישה המונטסורית משנה את הדרך שבה ילדים לומדים, מתפתחים וגדלים.
שירי: אז אם אתם סקרנים לגלות מה הופך את הגישה המונטסורית לכל כך מיוחדת, ולמה היא צוברת פופולריות ברחבי העולם, הגעתם למקום הנכון.
עדן: שבו לכם בנוחות, והצטרפו אלינו למסע מרתק של למידה וגילוי.
[מוזיקה ממשיכה להתנגן]
שירי: היי עדן.
עדן: היי שירי.
שירי: איזה כיף לי להקליט פה איתך את הפרק הראשון, ועוד על החיים של מריה מונטסורי. תדעי לך שאני, אני מעריצה נשים פורצות דרך, נשים חזקות. אני ממש ממש ממש מעריצה אותן. כי זה אף פעם לא פשוט, והם הולכות ומתמודדות עם הקשיים ועם האתגרים, והם לא מוותרות. ולפנינו פרק סופר מרתק, כי מריה מונטסורי הייתה כזאת, ואני לומדת ממנה הרבה. עדן תקריאי לנו ציטוט ונתחיל?
עדן: יאללה. [מקריאה] "להבין את הצרכים של הילד ולספק אותם, כך שחייו יתפתחו במלואם, זו המטרה העומדת בבסיס הגישה שלי". איזה מדהימה היא, שככה היא בוחרת לתאר את התפיסה החינוכית שלה.
שירי: כן, ממש.
עדן: היום נצלול לעומק חייה של האישה המדהימה הזו, שחרטה על דגלה את טובת הילדים, ושילבה בין מדע לחינוך באופן שלא נראה כמותו קודם לכן.
שירי: הפרק שלפנינו עשיר במידע על החיים שלה. יש בו המון המון פרטים. אולי לחלקיכם זה ירגיש קצת ארוך, אבל ממש ממש כדאי שתישארו איתנו. כי כל מה שנציין כאן, ישפיע על ההבנה הכללית שלכם לגבי הגישה, ויהווה בסיס משמעותי ממש לפרקים הבאים. אז מריה מונטסורי, או בשמה המלא, מריה טסלה ארטמיזיה מונטסורי, היא נולדה, עדן יודעת להגיד את זה ממש טוב.
עדן: קיארוואלה. קיארוואלה, באנקונה שבאיטליה.
שירי: היא נולדה ב-31 באוגוסט בשנת 1870. מריה הייתה הבת היחידה להורים משכילים, והיא הייתה אחת הנשים הכי חזקות והכי פמיניסטיות שידעה האנושות.
עדן: כן, לגמרי. היא הייתה האישה הראשונה באיטליה שהוסמכה לרופאה, והיא קידמה בקונגרס זכויות נשים, ובכללי, יש לה פשוט תפיסה פורצת דרך בתחום חינוך הילדים. היא האמינה שיש חשיבות ממש ממש גדולה לסביבה ולליווי של הילד, על ההתפתחות שלו בעתיד ועל העצמאות בחיים הבוגרים. היא גם האמינה שהחינוך צריך להתחיל אצל הילדים מגיל ינקות, וה… האמונה הזו שלה, היא תרמה המון המון לילדים מכל העולם ומתרבויות שונות, וההשפעה שלה, אנחנו רואים את זה, היא רק הולכת ומתעצמת.
שירי: ממש. אז בואי נדבר קצת על המשפחה, על ההורים שלה.
עדן: זהו, זה ממש חשוב להבין מאיפה היא הגיעה.
שירי: כן. אז אימהּ, רנלדה, היא הייתה אישה ממש אינטליגנטית וליברלית ממשפחה אקדמאית. היא חינכה את מריה מגיל קטן להיות אישה עצמאית, חזקה. אבא שלה, אלסנדרו, היה קצין בכיר. בעיירה שבה הם גרו בתקופה הזו של 1870, החינוך לא היה מאוד מאוד מפותח ומעט מהאנשים ידעו קרוא וכתוב. היו ממש מעט מוסדות חינוך והחינוך היה בעיקר בתחומי הדת. להורים שלה היה ממש חשוב חינוך והשכלה, ולכן, כשהיא הייתה בת 4, הם החליטו לעבור לרומא, שאז היא נחשבה לעיר טובה יותר לחינוך והשכלה.
עדן: בבית הספר ברומא, חינוך הילדים היה מאוד נוקשה. המורים היו נוהגים לעמוד מול הכיתה ולנזוף בילדים הקטנים, ומהילדות היה מצופה ללמוד כישורים, על מנת להיות נשות בית טובות. ומריה, כמריה, הייתה מגיל קטן בחורה סקרנית, חכמה וחזקה, שהתעניינה בכלל בתחומי מתמטיקה ומדעים, והיא איחלה לעצמה חיים מאוד מאוד שונים ממה שהיה מקובל באותה תקופה. היא החליטה שהיא רוצה להיות רופאה וללמוד באוניברסיטה, אך למרבה הפלא, אבא שלה לא אהב את הרעיון. ההורים שלה בכלל רצו שהיא תהיה מורה, כפי שמקובל לאישה בתקופה הזאת באיטליה. אבל מונטסורי, שאופיינה בעקשנות רבה, סירבה לעצתם, והחליטה בכל זאת להירשם ללימודי רפואה. בהתחלה ממש היה לה קשה להתקבל ללימודי הרפואה, כי לנשים בתקופה הזאת לא היה כזה פשוט ללמוד את המקצועות האלה, אך נחישותה ועקשנותה השתלמו לה, ולבסוף היא התחילה את הלימודים.
שירי: חשוב מאוד להגיד שלאורך כל הדרך, כל מסע החיים שלה, אפשר לראות את האישה הלא רגילה והפורצת דרך, שפשוט הולכת אחרי הלב והשליחות שלה. זה חלום.
עדן: ממש מעוררת השראה האישה הזאת.
שירי: באמת, ממש.
עדן: ועוד בתקופה כזאת, לצאת ולמרוד, בתור אישה, זה משהו שהוא באמת לא מובן מאליו.
שירי: הוא לא נהוג ולא מקובל. ותכף אנחנו נדבר על זה, על כמה הקשו עליה. לא עשו לה את זה פשוט יותר. כמה שזה לא היה פשוט…
עדן: נכון.
שירי: עוד הקשו עליה הרבה יותר.
עדן: נכון. הלימודים באוניברסיטה היו ממש מאתגרים עבורה.
שירי: כן. התרבות שם, באותה תקופה, היא לא כיבדה נשים. והיו נאמרים משפטים כמו שלנשים יש מוח קטן, שעדיף שהם ישארו בבית ויטפלו בילדים. ככה הגברים היו נוהגים להגיד. והיא ממש סבלה מאפליות, מצד המורים שלה. למשל, היא הייתה צריכה לחכות שכל הגברים באולם ההרצאות יתפסו את מקומם, ורק אז היא הייתה רשאית להיכנס.
עדן: נכון, חלק מהשיעורים היא הייתה צריכה אפילו להשלים לבד, כי אסור היה לה להיות נוכחת בהם.
שירי: עוד דוגמה שהייתה ממש מאתגרת עבורה, היא לא הייתה רשאית לנתח את הגופות ביחד עם ה… עם גברים. אי אפשר, היא לא יכולה… היא לא הייתה יכולה לראות גופות ביחד עם גברים, והיא הייתה צריכה אחרי הלימודים לעשות את זה לבד. להיכנס, לנתח את הגופה, לחקור אותה עם הריח ועם הכל, וזה היה לה ממש ממש קשה.
עדן: כל פעם מחדש שאני שומעת את הדברים האלה, זה… כי בעידן שאנחנו חיים, שנשים הם ממש חלק מהמוסד הרפואי.
שירי: אבל למרות הרצון העז שלה והאומץ הלב, היא הרגישה שזה פשוט בלתי אפשרי עבורה, כל הקשיים והאתגרים האלה, והיא פשוט החליטה לוותר על מקצוע הרפואה ולמצוא מקצוע שהוא מתאים יותר לאישה.
עדן: בדיוק, היא כבר החליטה לוותר, אבל שנייה לפני שהיא ויתרה לגמרי היא שמה לב לאיזשהו ילד קטן ועזוב מחוץ לאוניברסיטה, ששיחק בפיסת נייר אדום. והיא הייתה פשוט מרותקת והמומה מכמה שהוא מרוכז מפריט כל כך פשוט. והילד הזה מילא אותה בהשראה, כי היא ראתה כמה הוא מחויב לחקר, וזה פתח לה את הסקרנות בכל הנוגע לאנושות, וגרם לה לחשוב שכנראה שיש עוד כל כך הרבה שהיא לא יודעת. וזה מה שגרם לה לרצות לחזור ללימודים ולחקור עוד קצת, ולבסוף היא סיימה בהצלחה את הלימודים וזכתה להיות האישה הראשונה באיטליה שהופכת לרופאה.
שירי: מטורף.
עדן: מכונן.
שירי: מכונן. אז עוד דוגמה לכמה מריה הייתה חזקה ומיוחדת, היא… ההתקוממות שלה לגבי השוביניזם שהתחיל באיטליה. היא הייתה בת 26 בלבד, והיא נאמה בקונגרס בינלאומי לזכויות נשים שהתקיים בברלין. היא נאמה על גוף האישה וחיזקה נשים רבות, שהתעוררה בהן השראה בזכותה.
עדן: כשמריה חזרה מהקונגרס לרומא, היא התחילה לעבוד במחלקה הפסיכיאטרית באוניברסיטה. עכשיו תקשיבו טוב, כי זה באמת מתחיל להיות מאוד מעניין. היא מבקרת במוסד לאנשים עם הפרעות נפשיות, ובמרפאה הזאת היא שמה לב לילדים קטנים שסובלים מהזנחה, כאשר מילאו להם רק את הצרכים הבסיסיים ביותר, שזה מים, אוכל ושינה. אבל לא קיבלו שום יחס חם, שום אהבה…
שירי: שום חפץ לגעת בו.
עדן: שום חפץ, שום משהו שיאתגר להם את המוח. והילדים האלה מאוד מאוד עניינו אותה. היא שמה לב שהטיפול שניתן להם, שהיה זהה לטיפול שהמבוגרים קיבלו, הוא פשוט לא התאים לילדים. לא ניתן שום מענה לצרכים של הילדים.
שירי: אה, נכון. ותוך כדי העבודה שלה, היא ערכה תצפיות על אותם ילדים, והיא הבחינה שהסביבה שלהם היא ממש נטולת גירויים מכל סוג שהוא. מנטלי, פיזי. ואז מה שהיא הסיקה, זה שהבעיה אצלהם היא חינוכית ולא בריאותית. במהלך הזמן היא חברה לדוקטור ג'וזפה מונטסנו…
עדן: שאגב, הוא לימים הפך להיות אב בנה, מריו.
שירי: ויחד הם החליטו שהם עושים משהו בנידון. מונטסורי החליטה שעל מנת להבין את צרכי הילד, היא צריכה לנסוע לפריז וללמוד משני גברים צרפתים ידועים, Itard ו-Séguin.
עדן: נכון, היא טסה במיוחד לפריז בשביל ללמוד מהם. אחד מהם הוא Itard, כפי שאמרת, שהוא נודע בעיקר בזכות המחקר על הילד הפרוע של אוורון, ובזכות מאמצו לשלב את הילד הפראי ויקטור בחברה. ויקטור היה ילד שגדל בג'ונגל ורגיל לסביבה של חיות, ו-Itard הבין שוויקטור היה לקוי נפשית, בגלל שהוא החמיץ את התקופות הרגישות ואת התקופות הקריטיות של ההתפתחות המוקדמת. הוא חי בג'ונגל, והוא בעצם רכש את כל התכונות של החיות שהיו בג'ונגל, וזה ממש עיצב את החיים שלו.
שירי: עבודתו של Itard התמקדה בחושים, במיוחד בחוש הראייה והשמיעה, אבל באופן מעניין הוא לא נתן דגש רב על חוש המישוש. הילד לא בא במגע עם אדם קרוב, ומונטסורי האמינה שגם לזה יש השפעה. האדם השני שמונטסורי טסה ללמוד ממנו היה Séguin, והוא היה תלמידו של Itard. התשוקה הגדולה ביותר הייתה חיפוש תרופה פוטנציאלית לליקוי נפשי ופיגור. בספר שלו הוא כותב שהרפואה אולי אינה פתרון לפתור את הליקויים אלא החינוך, ומציע שיטות לעשות זאת.
עדן: ולאחר שדוקטור מונטסורי ביקרה במרפאה, היא הייתה משוכנעת שדווקא חינוך ולא רפואה, יכול לעזור לילדים שהיא עבדה איתם, ובעצם אפילו למנוע הפרעות נפשיות. וכתוצאה מכך, כשהיא חזרה למרפאה, היא עבדה באינטנסיביות עם אותם ילדים מוגבלים, והיא יצרה עבורם כל מיני עזרים, ולימדה אותם לכתוב ולקרוא. ופה בעצם העניינים מתחממים.
שירי: כן, הם מתחממים, כי מריה מונטסורי, דוקטור מריה מונטסורי, החליטה שהילדים שהיא עבדה איתם, הם ייגשו למבחנים הרגילים של בתי הספר הציבוריים. כנגד כל הסיכויים, חלק מהתלמידים עברו בהצלחה את המבחנים, עדן.
עדן: מטורף.
שירי: אפילו חלקם קיבלו ציונים גבוהים יותר מהילדים הרגילים.
עדן: זהו, זה היה ממש הרגע שהיא אמרה 'מה? איך זה יכול להיות שהילדים שהיו נחשבים ללקויים נפשית, עברו בציונים תלמידים רגילים?'
שירי: כן.
עדן: כאילו, זה היה ממש רגע מכונן, היא אמרה, 'אוקיי, אם זה עזר לילדים לקויים נפשית, כנראה…'
שירי: זה נראה לא תקין.
עדן: 'כנראה הילדים הרגילים לא מממשים את הפוטנציאל שלהם'.
שירי: כן. כן.
עדן: וזה היה הרגע שממש, זה הרגע שממש השפיע עליה. והיא פתחה אחרי זה את הבית ספר, שתכף נגיע אליו.
שירי: אז הציבור קרא לה "מחוללת הניסים". ממש ככה. היא התחילה לתהות איך ייתכן שילדים ללא בעיות נוירוטיות, לא הצליחו לעבור את הבחינות והם נכשלו. זה ממש השפיע עליה. והאמת, שאף אחד סביבה לא האמין שהילדים הפגועים נפשית השיגו ציונים גבוהים יותר, וזה הוביל את דוקטור מריה מונטסורי לחפש דרך להשתמש בשיטות שלה כדי לסייע לכל הילדים. היא ממש התחילה לחשוב על תפקיד המוֹרֶה. היא טענה שתפקיד ה… שהתפקיד של המוֹרֶה הוא לעזור לילדים ולא לשפוט אותם על ידי מתן ציונים נמוכים. היא רצתה שמורים יוכלו ללמד את הילד ללמוד באהבה ובהבנה.
עדן: את יודעת, זה כל פעם מחדש מפתיע אותי, שהיא גילתה את הדברים האלה לפני 100 שנה, והדברים האלה עדיין קורים.
שירי: ענייני הציונים.
עדן: כן.
שירי: אז במילותיה היא אמרה שתפקיד המורה הוא להדריך, לעזור ולהעיר משהו שישן בילד.
עדן: כן. תפקיד המורה לא לשפוך ידע לתוך מוחו של הילד, כאילו הוא כלי ריק, אלא היא האמינה שהילד נולד עם פוטנציאל גדול, והתפקיד של המבוגר זה לסייע לפיתוח הפוטנציאל הזה. דרך אגב, ברחבי העולם, המוֹרֶה המונטסורי מכונה "מדריך" ולא מוֹרֶה. כיוון שתפקידו להדריך את הילד ולא ללמד ישירות ולהורות לו מה ללמוד.
שירי: אני מה זה בעד סמנטיקה, יש לי ממש חולשה. אני אוהבת שזה מדויק. כי זה מזכיר לי, הנה מדריכה מונטסורית, זה מזכיר לי ממש, מה התפקיד שלה?
עדן: נכון.
שירי: גם בחיי אני מקפידה על סמנטיקה. [מצחקקת] אז היא חיזקה את הרעיון שזה תהליך שכולו עבודה של הילד, והאדם היחיד שיכול לעשות את העבודה הזו זה פשוט הילד עצמו. זה כמו תינוק שרק נולד והוא צריך לאכול, אבל אנחנו לא יכולים להכריח אותו לאכול ולעכל את המזון. ואותו הדבר בהקשר של חינוך, הילד צריך לעכל את החינוך שלו בעצמו. מריה מונטסורי מבינה שהשיטה שלה עובדת מצוין עם ילדים בעלי קשיים, אבל היא משתוקקת לדעת איך היא תשפיע על ילדים בלי בעיות. ואז, עדן, מגיעה ההזדמנות.
ברובע העני סן לורנצו באיטליה היו ילדים ממש עניים. מריה התבקשה לקחת קבוצת ילדים מתחת לגיל 6 שכינו אותם "ונדליסטים". הם רק הרסו את השכונה. הילדים האלה היו צעירים מדי בשביל להירשם לבית ספר, אבל הם היו מבוגרים מדי בשביל להישאר בבית, ואז מה שנותר להם לעשות זה להישאר בחצרות בתיהם. אז הם גרו באזור ממש מקופח, עם שיעור גבוה של אנאלפביתיות. המשימה של מריה הייתה לפקח על הילדים, אבל מה שבאמת היה חשוב להם, זה להגן על הבתים המשופצים מפני ונדליזם. היה חשוב לחבר'ה שביקשו שמריה תשגיח עליהם. אז מה מונטסורי עשתה? היא פתחה גן. את גן הילדים הראשון שלה, והמפורסם…
ביחד: "קאסה דה במביני".
שירי: …היא פתחה את "הקאסה דה במביני" הראשון עם 60 ילדים. הגילאים היו שנתיים עד 6 שנים.
עדן: בדיוק. היא חשבה לעצמה, 'מה אנחנו יכולים לעשות כדי לעזור לילדים להיות מאושרים בסביבה הזו, ואיך אנחנו יכולים לעזור להם לפתח איזושהי תחושת שייכות למקום?' היא הבינה שכשמשהו שייך לנו, אנחנו דואגים לו ואכפת לנו ממנו. אז על מנת שהם לא יעשו ונדליזם, כמו שהם רגילים לעשות, הם צריכים להרגיש שייכים למקום. ובגלל זה היא החליטה ליצור אווירה ביתית, שבנויה לילדים הקטנים. ממש, מדפים נמוכים ושולחנות קטנים וכסאות קטנים. היא רצתה שזה יהיה מקום לילדים. לא בית ספר. היא ממש קראה לזה "מקום לילדים". זה מקום שיעניק לילדים תחושת שייכות עם דברים שמתאימים לגודלם.
שירי: "קאסה דה במביני", בית הילדים.
עדן: ילדים לפעמים מרגישים שהם אורחים בעולם של המבוגרים, ומה שמונטסורי עשתה, היא נתנה לילדים אחריות בסביבה הזאת, וכל הזמן גרמה להם לעשות דברים עבור הסביבה ולקשר אותם אליה. כמו לנקות ולקרצף ולהשקות עציצים. וככה הם בעצם פיתחו אכפתיות כלפי המקום.
שירי: היא האמינה שהתרגילים לילדים צריכים להיות קשורים לחיי היום-יום. היה הכרחי שלפעילות הזאת תהיה מטרה אמיתית, מטרה אינטלקטואלית. אחרת, לא תהיה להם שום מוטיבציה לעשות את הפעילויות האלה. היא הבינה גם שהסיבה לכל הוונדליזם, זה פשוט כי לא הייתה להם אפשרות ללמוד ולהרגיש חלק מהסביבה. אז מריה מבחינה שכשהילדים האלה חשופים לפעילויות בסביבה שלהם שתומכות בשלבי ההתפתחות הטבעית שלהם, הם פשוט מלמדים את עצמם, בלי כל עזרה. כל זה היא עשתה מתצפיות.
עדן: נכון.
שירי: חשוב לספר שהיא עשתה את זה מתצפיות.
עדן: נכון. לילדים יש תשוקה מאוד גדולה, הזכרנו את זה בפרק המבוא. מין איזושהי נטייה טבעית להתנסות בדברים ולהיות עצמאיים. הילדים ממש מגלים עניין בלהתעסק בעולם המטבח, ולהתנהג כמו מבוגרים. והיא מבחינה שהם לומדים את העולם הזה באמצעות חיקוי של המבוגרים.
שירי: זה נשמע לנו היום טריוויאלי, אבל קחי 100 שנה אחורה.
עדן: נכון.
שירי: אנחנו היום מבינים שילד באמת מחקה, אבל 100 שנה אחורה זה להיט.
עדן: אני חושבת שאנחנו היום לא מבינים עד כמה הם מחקים אותנו. הם מחקים הכל, הם רואים הכל, הם סופגים הכל.
שירי: כן. במיוחד כשאת… כאילו, כשאני לומדת עכשיו את התחום ואת הגישה, אז במיוחד כשאת ערה לזה, את פתאום לא יכולה להתעלם מזה…
עדן: וואי.
שירי: את ממש רואה את זה.
עדן: את רואה את זה עם האחיינים שלך.
שירי: אני רואה את זה עם אחיין שלי, ואני רואה את זה כשאני עושה תצפיות בגן.
עדן: נכון. ואת יודעת מה יפה, שירי? הצניעות שלה. היא אמרה 'לא המצאתי גישת חינוך, פשוט נתתי לכמה ילדים קטנים הזדמנות לחיות'. היא שמה לב שהילדים לא אהבו להתקלח, אז היא לימדה אותם איך לנקות את הידיים, ואיך לקנח בעצמם את האף, ואיך לדאוג לעצמם. התרגילים האלה, לבסוף, הובילו אותה ליצור תרגילי טיפול בעצמי, או טיפול אישי.
שירי: כן, בגנים אנחנו… בגנים מונטסוריים, אנחנו יכולים לראות שהמשחקים, שהם משחקים, הילדים, אני רוצה לשים מרכאות, אבל זה המשחקים שלהם. למעשה בגנים מונטסוריים, כחלק מהמעגלי עבודה, יש להם תרגילים בטיפוח עצמי. הם ממש לומדים איך לקנח את האף, איך מכבסים, ממש. איך מכבסים חולצה, איך תולים כל מיני מגבות, או לא משנה, איזשהו פיסת בד על חבל כביסה ועם אטבים.
עדן: זה ממש מיומנויות לחיים.
שירי: ממש מיומנויות לחיים.
עדן: אולי זה נשמע… זה נשמע לפעמים מוזר. מה? הם שוטפים כלים?
שירי: אבל זה מה שהם אוהבים.
עדן: כן, הם אוהבים את זה. כי הם רואים…
שירי: זה מה שהילד… הוא ממש נמשך לזה.
עדן: הם רואים אותנו, עושים את זה, והם רוצים להיות אנחנו.
שירי: נכון. הם רוצים ממש לקחת חלק בעולם המבוגרים. הם ממש נמשכים לזה.
עדן: בין היתר, היא לימדה את הילדים גם נימוסים, שלבסוף יעזרו ליצירת האדם שהם יהפכו להיות. הורי הילדים שהיו ב"קאסה דה במביני", הם היו כל כך אסירי תודה למונטסורי. הם הסבירו לה שהסיבות שהם חיים בתנאים מוחלשים כאלה, זה היה בגלל העובדה שהם היו פשוט חסרי השכלה, והם התחננו בפניה שהיא תתחיל ללמד את הילדים גם לקרוא ולכתוב, כדי לתת להם באמת חיים טובים, והזדמנות בחיים האלה.
שירי: אוקיי, אז אנחנו זוכרים שהיא עבדה עם Itard ו-Séguin, ובהתבסס על העבודות איתם, היא לימדה אותם לכתוב על כל דבר. היא פשוט יצרה אותיות מנייר זכוכית, ולימדה את הילדים צלילים ולא את שמות האותיות.
עדן: כן, זאת הייתה תקופה שכולם רצו ללכת לסן לורנצו לראות מה הסוד שלה. והיא הייתה עונה: 'פשוט הבאתי להם אותיות'.
שירי: זה כזה פשוט.
עדן: כן.
שירי: הזכרנו שהילד, הוא סופג ולומד את החינוך בעצמו. פשוט צריך להביא לו את הדברים הנכונים.
עדן: בדיוק. צריך להבין גם מה לתת לו, ובאיזה שלב.
שירי: נכון, וזה לפי תצפיות וידע.
עדן: הייתה פעם אחת ששגריר ארגנטינה החליט שהוא בא לראות מה קורה ב"קאסה דה במביני", והוא שם לב שהילדים פתחו את הארונות שבהם נשמרו העזרים, התעסקו בעזרים, וכשהם סיימו, הם החזירו לתוך הארון וסגרו אותו. הוא היה כל כך מופתע מהכבוד שהילדים נתנו לעזרים ולסביבה, והוא יצא ממש ממש מרוצה משם.
שירי: נגיד שמונטסורי בכלל לא הייתה בסביבה. כאילו, הילדים ממש אירחו וקיבלו והראו לשגריר בעצמם מה הם עושים.
עדן: מטורף. ואז היא שמעה על התקרית הזאת, והיא החליטה להשאיר את כל העזרים פתוחים על המדף, וזה בעצם הייתה ההתחלה של כל הרעיון, של כל הקונספט של מדפים פתוחים. היא פשוט סמכה על הילדים.
שירי: מריה האמינה שכשילד מקבל סביבה מוכנה בצורה יוצאת דופן, הוא ממש יכול לתפקד בה כאינדיבידואל ייחודי. המוח שלו יתפתח בצורה מקסימלית. היא עשתה כמה תצפיות חשובות מאוד, שלימים ישנו את האקלים החינוכי ברחבי העולם.
עדן: נכון. חשוב לדעת שהפדגוגיה לא באה ממשהו שהיא חשבה עליו ורצתה להוכיח, כמו גישות חינוכיות אחרות. גישת החינוך של מונטסורי מבוססת על ההתבוננות בילדים בסביבה. היא התבוננה ותהתה לעצמה, 'מה אני יכולה לעשות כדי לעזור לילדים להרגיש שייכים?' והיא שאלה גם 'איך אני יכולה לתת להם קצת כבוד, ולחלץ אותם מהסביבה המוחלשת שלהם ולספק להם את הכלים לקרוא ולכתוב?' לא הייתה לה דעה קדומה לגבי איך הילדים האלה הולכים להתנהג. היא פשוט זיהתה שהם צריכים משהו אחר, והיא הייתה מוכנה לשנות את זה עבורם. היא לא חשבה שהיא יודעת שום דבר על הילד. אבל באמצעות התצפיות שלה היא הצליחה לראות ולגלות את סוד הילדוּת.
שירי: ממש, כאילו לחשוב על זה, שכל הדבר הזה, תכל'ס, זה רק מתצפיות. היא תצפתה שנים, כן? לא שנה ולא שנתיים, המון שנים. היא ישבה ורק תצפתה על ילדים.
עדן: זה למה אנחנו כל הזמן מדגישות את זה, שזה גישה שמבוססת על… זה ממש מדעי, תצפיות זה דבר מדעי.
שירי: נכון.
עדן: זה כלי מעולם הרפואה.
שירי: כן.
עדן: היא פשוט לקחה את הכלי הזה, בתור הרופאה שהיא הייתה, והיא הביאה את זה לעולם החינוך.
שירי: איך הכל מתחבר.
עדן: מדהים. מדהים. וזה באמת התפתחות האדם. הגישה של מונטסורי מתפשטת במהירות באיטליה, כמו גם במדינות נוספות באירופה, בארצות הברית, ומגיעה, שירי, אפילו עד הודו. תוכניות הכשרה מונטסוריות ובתי ספר מונטסוריים קמים ברחבי העולם.
שירי: את יודעת, עדן, אפילו פרויד בעצמו כותב לה מכתב. שהוא והבת שלו, אנה, שהייתה פסיכולוגית אנליטיקאית לילדים, שניהם תומכים ועוקבים אחרי הגישה החינוכית שלה, ושהיא מקדמת ממש את טובת האנושות.
עדן: הגישה של מריה מונטסורי ממשיכה להתפשט ולצבור תהודה רבה בעולם, ויש ביקוש להמשיך ללמד את הגישה. וכך היה. ב-1929 היא ייסדה את הארגון המונטסורי הבינלאומי, שזה הארגון שבו אנחנו לומדות. אנחנו אשכרה לומדות בארגון שהיא…
שירי: הקימה.
עדן: הקימה. זה מטריף אותי. הארגון הזה ממשיך עד היום עם כל מיני קורסי הכשרה, ו…
שירי: אני חייבת להגיד, שאני מרגישה שדוקטור מריה מונטסורי היא הרמב"ם של החינוך. [עדן צוחקת] אני ממש מרגישה את זה. זה מתחיל ועכשיו הופך להיות פופולרי. אני מרגישה ממה… שתוך כדי שאני לומדת את הקורס, את הדיפלומה, אני מבינה כמה זה א', מדעי, שתיים, כאילו, מה טוב יותר מללכת אחרי ההתפתחות הטבעית של הילד?
עדן: נכון.
שירי: אז זה גם אחלה לשלב. יחד עם זאת, הגישה המונטסורית, יש בה… אני מרגישה שזה הרמב"ם של החינוך. כן. בוא נמשיך. אנקדוטה של שירי.
עדן: וברגע שהיה נראה שהדברים הולכים כשורה, תפנית בעלילה.
שירי: הרי אמרנו שלמריה לא היו חיים קלים. אז למה שלא נאתגר עוד קצת?
עדן: בתחילת שנות ה-30, מוסוליני, שהוא היה שליט באיטליה, פנה למונטסורי וביקש ממנה ללמד את ילדי איטליה את משנתו. הוא ממש רצה שה… כל הילדים יהיו…
שירי: חיילים שלו.
עדן: כן. וכמובן שהיא לא נענתה, ולכן, כמעט כל הבתי ספר שלה נסגרו. השיטה שלה נאסרה, והיא ברחה לספרד עם הבן שלה, מריו, עד פרוץ מלחמת האזרחים בספרד.
שירי: כשפרצה מלחמת האזרחים בספרד, אז היא בעצם עזבה ועברה לאנגליה לזמן קצר, והמשיכה להולנד, כשהיא חיה עם משפחה הולנדית. ושם היא פתחה בית ספר, בהולנד. ממש חשוב לי לציין שמריה חיה בתקופות של שתי מלחמות עולם. היא יודעת מה זה לחיות בזמן של מלחמות. ובכל זאת, תוך כדי המלחמה, היא ממשיכה להדריך מדריכים ברחבי העולם. ויש התעוררות מחודשת, והיא פוגשת אנשים שעוזרים לה להפיץ את הגישה.
עדן: נציין שב-2022 פורסם מאמר שתיעד… כי בסך הכל, זוהו 15,000, בסביבות 15,000 בתי ספר מונטסורים ברחבי העולם, והמספר הזה ממחיש כמה המונטסורי, כמה הגישה הזאת צומחת מדי יום, בזכות הקהילה המונטסורית.
שירי: אז… אז בשנת 1952, מריה מונטסורי מתה מדימום מוחי בגיל 81. ועל המצבה שלה כתוב "אני מבקשת מכל הילדים היקרים רבי העוצמה, להתאחד על מנת ליצור את השלום בבני האדם ובעולם".
עדן: וואו.
שירי: היא הייתה ממש מאמינה כזאת גדולה, שרק חינוך נכון יכול להביא לשלום. והיא אמרה, "הילד הוא שוכן השלום. אם ניתן לילד לחיות בשלום, בהרמוניה וסבלנות, לעולם לא תהיה מלחמה", ופה זה הנקודה, עוד הפעם, לציין שמריה מונטסורי חיה שתי מלחמות עולם. החיים שלה לא היו פשוטים. היא לא סתם אמרה את האמירות שהיא אמרה.
עדן: נשמע שהייתה לה ממש משאלת לב.
שירי: ממש.
עדן: שהעולם הזה יהיה ללא מלחמות, וש…
שירי: ושבזכות הילדים, זה ממש בזכות ה…
עדן: בזכות הילדים, בזכות החינוך, אולי יש לנו סיכוי שלא יהיו מלחמות, הלוואי.
שירי: הלוואי.
עדן: אז אה…
שירי: זה היה ככה סקירה ממש ממש ממש ממש קטנה.
עדן: על קצה המזלג.
שירי: על קצה מזלג. אם זה… אם הייתם רוצים לשמוע עוד על החיים שלה, אנחנו בשמחה, ממש נשמח. על הבן שלה ועל החיים שלה בתוך מערכת היחסים שהייתה לה. יש, באמת, יש המון המון המון המון פרטים.
עדן: תרגישו חופשי לפנות אלינו.
שירי: ממש. אנחנו ממש נשמח. ויש הרבה פרטים שהם, שוב, גם הם מראים כמה… כמה אישה שונה בנוף היא הייתה, וכמה חזקה, ועם מה הייתה צריכה להתמודד. והיא לא ויתרה, היא פשוט לא ויתרה על כלום. אני גם מאמינה גדולה של הגישה, וגם של האישה הסופר מיוחדת הזאת. בא לי להגיד לה תודה. תודה, מריה. באמת.
עדן: איך אומרים? גרציה.
שירי: גרציה.
עדן: גרציה, מריה. מקוות שנשארתם איתנו עד כאן, ושנתרמתם מהפרק החשוב הזה. הוא מאוד מאוד חשוב, כי הוא נותן בסיס עמוק להמשך הפרקים שלנו. לסיום, אנחנו נצוטט משפט שמריה אמרה על הגישה שלה:
"על אף העובדה כי גישה זו נושאת את שמי, היא אינה פרי עמלו של הוגה דעות שעמל על פיתוח רעיונותיו. הגישה שלי נוצרה על ידי הילד עצמו. שורשי המחקר שלנו נטועים בילד. הגישה הושגה בזכות המעקב אחר הפסיכולוגיה של הילד והילד עצמו".
[מוזיקה מתחילה להתנגן]
שירי: היא הוסיפה ואמרה "לכן הייתי קוראת לזה שיטת הילד, ולא השיטה המונטסורית".
עדן: כמה היא הייתה צנועה. אני אוהבת אותה.
שירי: מאוד.
עדן: אז אנחנו ממש מקוות שנתרמתם מהפרק הזה. אני אשתף ואגיד, שכל פרק כזה אנחנו ממש משקיעות וחוקרות לעומק, כי ממש חשוב לנו להביא לכם את הידע הכי מזוקק וטהור שיש. אנחנו ממש נשמח שתגידו לנו מה אתם חושבים, איפה זה נגע לכם, אם יש נקודות שהתחברתם, אם יש נקודות שפחות. אם בא לכם לשאול עוד על מריה, אנחנו ממש נשמח לדו-שיח איתכם.
שירי: וזהו, ונתראה בפרק הבא.
עדן: ביי.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments