סוכן חלל - פרק 2: מה הנוף במהירות האור

מה שרואים כשמתקרבים למהירות האור הוא הרבה יותר מוזר ממה שרואים בסרטים. אה, ומסתבר שהוא גם המפתח לתעלומה ההיסטורית הגדולה מכולן: מוצא היקום.

יוצר ומגיש: בר חיון

עריכה: דניאל מאורר וניר גורלי, סאונד ומיקס: רחל רפאלי, קול מחשבת: הדר סיטרוק

לינק לניסוי: מדידת מהירות האור באמצעות שוקולד ומיקרוגל

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 10/07/2023.

סוכן חלל, פרק 2: מה הנוף במהירות האור?

יוצר ומגיש: בר חיון עבור "כאן הסכתים".

פלטפורמות האזנה: אתר "כאן" ובכל אפליקציות הפודקאסטים.

קישור לדף התוכנית סוכן חלל

קישור לעמוד הפרק "מה הנוף במהירות האור"

קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

[קולות מלחמת ספינות חלל]

חיון: אנחנו מאבדים כוח מגנים. מחשבת, טורפדו פוטונים - ירי לכל הכיוונים.

מַחְשֶׁבֶת: קיבלתי. טורפדו פוטונים לכל הכיוונים.

חיון: צד שני! ולמה אנחנו פה לבד, איפה ספינות הפדרציה הגלקטית כשצריך אותן?

מחשבת: האויב עבר למצב הסוואה.

חיון: טוב, די, חאלס, נמאס. מחשבת, זה הזמן להתחפף מכאן. שילוב מנועים למהירות האור. היכון… הכן… engage!

[קול מנועים נכבים. דממה]

מחשבת: מצטערת חיון, שום דבר אינו יכול לנוע במהירות האור - חוץ מאור.

חיון: מה… רגע, את רצינית איתי?

מחשבת: לפי תורת היחסות של איינשטיין, נזדקק לרמה אינסופית של אנרגיה כדי להגיע למהירות האור.

חיון: מה איינשטיין עכשיו? זה מה שמפריע לך?! כשאמרתי "טורפדו פוטונים" לא הבאת לי את איינשטיין. ו"ספינות הפדרציה הגלקטית" גם נשמע לך הגיוני, אבל מהירות האור…

מחשבת: לפי תורת היחסות של איינשטיין…

חיון: אוף מחשבת תעשי טובה. מה ביקשתי, כולה 300 אלף קילומטר לשניה, נו, תוציאי אותנו מפה כבר, פליז!

מחשבת: מוכנה להתפשר על 99% ממהירות האור.

חיון: יש! קדימה! קטנונית אחת….

מחשבת: תחזיק חזק. שלוש… שתיים… אחת…

חיון: ווווווהוווווו!

[פתיח מוזיקלי]

היי. אני בר חיון, והפעם ב"סוכן חלל"- הנוף שרואים מהחלון כשמתקרבים למהירות האור, שהוא, מה אני אגיד לכם, בכלל לא כמו שרואים בסרטים. אם כבר ראיתם איזה סרט-שניים של מדע בדיוני בחלל, אז אתם כבר יודעים על מה אני מדבר: בדרך כלל הכוכבים בחוץ הופכים מנקודות לקווים, כמו נוף שנמרח כזה כשמצלמים ממכונית במהירות ממש גבוהה, ואז יש סאונד מגניב - וושששש כזה… והחללית טסה במהירות האור. אבל… זה שקר מוחלט. בעצם… זה שקר כפול.

מהירות האור מגיעה בחלל לכ-300 אלף קילומטר בשניה אחת. בשניה אחת האור עושה כברת דרך, שאם אוטו היה צריך לעשות אותה במאה קמ"ש בלי לעצור בכלל, זה היה לוקח לו ארבעה חודשים. כן? אוקיי? שניה אחת מול ארבעה חודשים. זאת מהירות פסיכית, ולא פלא שפעם חשבו שמהירות האור היא אינסופית. אבל כבר בשנת 1600 גלילאו חשד שזו אשליה. שהאור פשוט מהיר מכדי שנוכל לתפוס את המהירות הזאת בעין. וזה לקח זמן, אבל בסוף גם הצליחו להוכיח שלאור יש מהירות סופית.

האמת, שהיום אפילו אתם יכולים לעשות ניסוי בבית ולמדוד את המהירות הזאת. כל מה שאתם צריכים זה סרגל, מיקרוגל, וטבלית שוקולד. לא צוחק, ואני אשאיר לינק בתיאור הפרק שיסביר איך לעשות את הניסוי הזה בעצמכם. [הניסוי בהשגחת הורים בלבד, תאגיד השידור אינו אחראי על טיפטופי שוקולד על הספה וחורים בשיניים]

[מוזיקת רקע]

אבל למרות שיש לנו כל מיני דרכים למדוד את מהירות האור, השקר הכי גדול שמראים לנו בסרטים, הוא חלליות שטסות במהירות הזאת. אז אתם יכולים להגיד "טוב נו, זה חייזרים אולי, ויש להם חלליות במהירות האור". אבל זה בדיוק העניין, שלא. חוץ מאור שום דבר לא יכול להגיע למהירות הזאת. וגם לא יוכל אף פעם, לעולם, גם לא עוד מלא שנים כשתהיה לנו טכנולוגיה מדהימה ונוכל להדפיס לנו פסטה לארוחת צהריים, להקליט את החלומות שלנו בלילה ולחיות עד גיל 400. אגב, דווקא בכל הדברים האלה לא הייתי מזלזל. פעם חשבו שבני אדם בחיים לא יעופו לעננים, או יגיעו לירח. אז חשבו. אבל מה שמשותף לכל האתגרים האלה זה רק ה"איך". איך מייצרים מכונה שתיקח אותנו לירח. איך מייצרים טכנולוגיה שתמנע מתאי הגוף שלנו להזדקן כדי שנחייה 400 שנה. אין באמת בעיה אמיתית עם זה שיהיה בעתיד "טורפדו פוטונים" למשל בתור כלי נשק. אולי תהיה גם "פדרציה גלקטית", למה לא? כל הדברים האלה הם לא בלתי אפשריים בהגדרה. צריך למצוא את הדרך לעשות אותם ויכול להיות שזה יהיה קשה, אבל מה שמשותף לכולם הוא שאנחנו לא עוברים פה על איזה חוק פיזיקלי.

אבל מהירות האור? זה משהו אחר לגמרי.

כדי לגרום למשהו שעשוי מאטומים, שזה בעצם… כל דבר, כן? חלליות, מחשבים, אצבעות, חתולים… כדי לגרום לכל סוג של משהו להאיץ למהירות האור, צריך להשתמש באינסוף אנרגיה. זה אומר שאין מספיק אנרגיה ביקום כדי להאיץ אטום אחד של משהו למהירות האור. ולכן כל סרט שאי פעם הראה לכם טיסה במהירות האור, זה היה פשוט להראות לכם משהו שהוא לא אפשרי, לא עכשיו ולא בעתיד.

אבל אתם יודעים מה… בואו נגיד שיש לנו כוח אדיר, שיכול להאיץ את החללית שלנו למהירות שהיא קרובה למהירות האור. מה באמת נראה מהחלון?

זה כבר השקר השני שמראים לנו. זה ממש לא מה שיוצרי הסרטים מדמיינים. מה שכן רואים תלוי בכיוון שאליו מסתכלים.

בחלון האחורי של החללית שלי, הכוכבים לא שינו את המיקום שלהם, אבל כן את הצבע. הם נהיו אדומים כאלה, יותר ויותר אדומים, עד שהם נעלמו לגמרי. בחלון הקדמי לעומת זאת, הכוכבים הלכו ונהפכו סגולים, עד שגם הם נעלמו. ומה שהכי מוזר, זה שככל שהאצתי עוד ועוד, השתנה הצבע של כל החלל מלפני. מה שהיה קודם חושך, פשוט נראה עכשיו כמו אור. היקום עצמו מפסיק להיות חשוך.

[מוזיקת רקע]

הצבע השחור הולך ומתחלף בזוהר אדום-כתום.

אוקיי, אבל רגע. למה בעצם? מה קורה פה? למה שבמהירות מסוימת הצבע של הכוכבים ישתנה והצבע של החלל יפסיק להיות שחור? זה הכל קשור לזה שלמרות שמהירות האור לא משתנה, יש משהו אחר באור שכן.

אולי אתם כבר יודעים שאור זה בעצם קרינה אלקטרומגנטית - חלקיקים זעירים שנקראים פוטונים שזזים בקו ישר. אבל מה שאנחנו מתכוונים אליו כשאנחנו אומרים "אור", זה מן הסתם רק הקרינה שהעין שלנו יכולה לקלוט. את רוב הקרינה בעולם אנחנו בכלל לא רואים, ובחלק מהמקרים רוב האנשים אפילו לא יודעים שמדובר באותו דבר, שזה הכל אותם פוטונים. גלי רדיו נניח? הם סוג של קרינה אלקטרומגנטית, "אור" שאנחנו לא יכולים לראות. רשת ווייפיי אלחוטית? קרינה אלקטרומגנטית. קרני רנטגן, גלי מיקרו, קרינה סלולרית - כל הדברים האלה כולם, הם אותם פוטונים שזזים במהירות האור. אחד הדברים שמבדילים ביניהם, זה התדר שלהם. כלומר התדירות, הקצב שבו זזים הפוטונים של הקרינה.

[מוזיקת רקע]

כמו שיש תדר קול נמוך ותדר קול גבוה, אז יש גם אור בתדר נמוך כמו אדום, ובתדר גבוה כמו סגול. וכמו שאתם לא יכולים לשמוע משרוקית כלבים, ככה גם אין לכם סיכוי לראות אור אולטרה-סגול. אלא אם כן אתם פרפרים…

העניין הוא שכדי להבין למה במהירות שקרובה למהירות האור הנוף בחללית משתנה כל כך, צריך להבין שתדרים… הם יכולים להשתנות. עכשיו, כדי להדגים את זה, אנחנו נעשה את ניסוי הרמקול המעופף.

מחשבת: אזהרת בטיחות. אחרי הפעם האחרונה, ממליצה להימנע מניסוי הרמקול המעופף.

חיון: מחשבת, סמכי עלי, אני יודע מה אני עושה.

מחשבת: בפעם הקודמת זה נגמר במסך מחשב שבור. רק אומרת.

חיון: נכון, לכן הפעם זה יהיה ניסוי מחשבתי! הרי אמרנו שתדר זה הקצב שבו גלי הקול מתקדמים באוויר. אז אם, ואני מדגיש, אם! מישהו יזרוק לכיוון שלכם את הרמקול שבו אתם שומעים אותי עכשיו, ונניח שהוא יזרוק אותו ממש, אבל ממש חזק ומהר, מהירות הקול לא תשתנה, אבל קצב גלי הקול יגבר. זאת אומרת, התדירות שלהם תהיה גבוהה יותר יותר ואני אשָמע לכם בקול גבוה יותר ויותר [בקול גבוה ומהיר] ואז, בהנחה שהרמקול פספס את הראש שלכם אז ברגע שהוא יתרחק גלי הקול יברחו מכם [בקול נמוך ואיטי] והתדירות שבה הם יגיעו אליכם תהיה נמוכה יותר.

זה נשמע מוזר, אבל זה קורה כל פעם שאופנוע רועש טס בכביש לידכם. ככל שהוא מתקרב הקול שלו נהיה גבוה יותר, [סאונד של אופנוע חולף] וברגע שהוא חולף אתכם הוא נשמע נמוך יותר.

האופנוען אגב, לא שומע את כל העיוותים האלה. האופנוע שלו נשמע לו אותו דבר. האפקט הזה קורה רק כשמקור הקול זז אליכם, או אתם אליו. אם נניח הייתם עומדים בכביש וחוששים שהאופנוען יפגע בכם, אז הוא היה שומע אתכם צורחים בערך ככה: לאאאאאא [בתדר עולה ויורד].

רק בבקשה אל תעמדו בכביש, זה גם ניסוי שאנחנו לא עושים.

האפקט הזה, שקוראים לו אפקט דופלר, עובד גם עם אור. זו הסיבה שכשהאצתי למהירות מספיק גבוהה בחללית שלי, הכוכבים מאחורה, אלה שברחתי מהם, האור שלהם כאילו נמתח ונראה יותר ויותר אדום, עד שהתדר ירד לאינפרא-אדום והם פשוט נעלמו, כי אני לא יכול לראות אינפרא-אדום. גם אתם לא. אלא אם כן אתם יתושים.

מצד שני, הכוכבים מלפנים, אלה שאליהם האצתי, האור שלהם נדחס והם הפכו לסגולים, יותר ויותר ויותר, עד שהתדר שלהם הגיע לאולטרה-סגול והם נעלמו.

אבל למה החלל עצמו הפסיק להיות שחור? למה החושך נהיה אדום? זה בעצם אומר שאיפשהו שם מקדימה, חייבת להיות קרינה כלשהי. זאת אומרת, לא רואים אותה בדרך כלל כי היא בתדר נמוך מכדי שנקלוט בעין, אבל כשאני מאיץ לעברה במהירות מספיק גדולה, התדר של הקרינה הזאת הולך ועולה בהדרגה עד שהיא מתחילה להתגלות כמו אור, אור אדום.

הקרינה הזאת לא מגיעה מכוכב כלשהו, וגם לא מגלקסיה. היא באמת נראית כאילו היא בוקעת מהחושך של היקום, וזה… זה יכול להיות רק משהו אחד.

[מוזיקת רקע]

בשביל להבין מה, אנחנו צריכים לחזור ל-1965, לסיפור המדהים של רוברט וילסון וארנו פנזיאס שעבדו במעבדות "בל" בניו ג'רזי. שני המדענים האלה קיבלו לבדיקה אנטנה חדשה שנקראה אנטנת השופר. זה סוג של טלסקופ ענק שקולט קרינה בתדרים ממש נמוכים - קרינת רדיו, מיקרו… הם רצו להשתמש בו כדי לחקור גלקסיות שמפיצות קרינה כזו.

לפני שמתחילים לחקור, צריך לעשות כמה בדיקות פשוטות ורק לוודא שאין הפרעות. מי ששיחק פעם בווקי-טוקי מכיר את זה. לפני שעולים על התדר הנכון ואפשר להתחיל לדבר אחד עם השני, צריך לכוון אותו ככה שיהיה כמה שפחות רעש מפריע.

[רעש סטטי]

אז מה וילסון ופנזיאס עושים? הם מפנים את הטלסקופ שלהם לאזור בשמיים שממנו לא אמורה להגיע בכלל קרינת רדיו. אבל להפתעתם, הם גילו בכל זאת הפרעה בלתי צפויה. חלשה אמנם, לא משהו עד כדי כך מפריע שאי אפשר היה לעבוד איתו, אבל… זה עצבן אותם, כי הם לא הבינו מאיפה הרעש רקע הזה מגיע. אז הם הפנו את הטלסקופ לכיוון אחר. זה גם לא עזר. הם חשבו שזה מגיע מאיזה ניסוי שהצבא ערך בסביבה. לא, זה לא היה זה. הם חשבו שזה מגיע מהעיר ניו-יורק עצמה. לא, גם לא. ויום אחד הם חשבו שזהו, הפעם הם באמת גילוי את הבעיה…

[קול א', במבטא אמריקאי]: Oh no, שיט!

חיון: הם גילו את היונים…

[קול ב', במבטא אמריקאי]: מה שיט, רוברט?

[קול א']: שיט, נו, שיט.

[קול ב']: מה, אתה מתכוון הקקי של היונים?

[קול א']: כן, אתה לא שומע את ההפרעות בקליטה? אני אומר לך, ארנו, היונים חזרו ועכשיו יש קקי של ציפורים על האנטנה, זה מה שיוצר את ההפרעה. [אנחה] טוב, אתה עולה לשם לנקות?

[קול ב']: אני?! אתה אמרת שיט.

חיון: אז גם מהיונים הם נפטרו, אבל הבעיה פשוט סירבה להיפתר. [רעש סטטי] משהו, איכשהו, מאיפשהו פלט גלי מיקרו - כל הזמן!

עכשיו, ההמשך של הסיפור הזה? הוא דומה לכמה סיפורים מאוד מוכרים בהיסטוריה. זה בדרך כלל הולך ככה: מישהו רוצה לעשות משהו, מפשל, או נתקל בבעיה, ואז בטעות מגלה משהו אדיר. קולומבוס רוצה להפליג להודו דווקא מכיוון מערב, ובום: בטעות מגיע ליבשת אחרת לגמרי ומגלה את אמריקה. ד"ר אלכסנדר פלמינג מתבאס לגלות שבצלוחיות החיידקים שלו במעבדה התפתח עובש שהרס לו את הניסוי, ובום: בטעות מגלה את האנטיביוטיקה, שמאז כבר הצילה מיליארדי בני אדם.

אז ככה זה גם בסיפור של וילסון ופנזיאס: הם חיפשו קקי של ציפורים, ובום: בטעות גילו משהו שזיכה אותם בפרס נובל. והבום שלהם, היה הבום הגדול מכולם. מה ששני החבר'ה האלה גילו היה כל כך חשוב ומסעיר, שהוא שינה את האופן שבו בני אדם תופסים את היקום כולו.

יודעים מה זה היה? השרידים הראשונים לבריאת היקום.

[מוזיקת רקע]

כן, ההפרעות המטרידות האלה, שהיום אגב קוראים להן "קרינת הרקע הקוסמית", היו בעצם תמונת היקום אחרי שהוא נולד והיה יקום תינוקי קטן. וזו לא הייתה רק תמונת יום הולדת, אלא כזו שעמדה לחסל את אחד הויכוחים החריפים ביותר בהיסטוריה של המדע: הוויכוח על מוצא היקום.

במילים אחרות, הקרינה הזאת שווילסון ופנזיאס קלטו בתור קרינת מיקרו חלשה, מה שאני רואה עכשיו מהחלון של החללית בתור זוהר כתום שמימי, הייתה לא פחות מהמפתח לתעלומה הגדולה מכולן: איך הכל התחיל.

כי תראו, עד שנות העשרים עולם המדע חשב על היקום בתור מקום יציב. אינסופי, אבל יציב. מרחב נצחי כזה, שמעולם לא הגיע משום מקום ולא הולך לשום מקום, בלי התחלה ובלי סוף.

אבל לפני איזה 100 שנה, בשנות העשרים, התגלה משהו די מדהים: הגלקסיות סביבנו נראו כאילו הן הולכות ונהיות אדומות יותר. זה אומר שהן הולכות ומתרחקות מאיתנו. ולא רק מאיתנו, אלא גם אחת מהשניה. הכל מתפזר, לכל הכיוונים, ובמהירות הולכת וגוברת.

אדווין האבל אפילו גילה שיש פה עיקרון קבוע: ככל שגלקסיות רחוקות יותר, ככה הן בורחות מאיתנו ומשאר הגלקסיות במהירות גבוהה יותר.

עכשיו, אם זה נכון, זה אומר שאתמול הן היו קרובות יותר אחת לשניה. ולפני שנה, אפילו עוד יותר קרובות. ולפני מיליון שנה עוד יותר, ובעצם, כשמריצים את הזמן אחורנית, מגיעים למסקנה הבלתי נמנעת שפעם, לפני מיליארדי שנים, לפני שכל הדברים התפזרו לכל הכיוונים, הם היו אמורים להיות קרובים. ממש קרובים. וכיוון שאלה די הרבה דברים, כל מה שיש ביקום, זה אומר שהם היו צריכים להצטופף ממש.

הרעיון הזה, של מפץ גדול שבו כל היקום התפרץ מנקודה אחת והוא מתפשט עד היום, הוא נשמע להרבה אנשים מוזר גם היום, אבל פעם הרבה מדענים ממש שנאו אותו. כולל איינשטיין, אגב. מדענים שהמשיכו להאמין שהיקום קבוע ונצחי, שהוא לא התחיל ולא יגמר ומספיק עם השטויות. הם ניסו להסביר, בכל מיני חישובים ותיאוריות, למה הגלקסיות הרחוקות הולכות ונהיות אדומות יותר. מדען אחד, פריץ צוויקי, טען שזה בכלל בולשיט והן לא מתרחקות, פשוט האור שיוצא מהן נהיה אדום יותר כי… הוא מתעייף בדרך…

הרעיון של צוויקי קצת מצחיקי, אבל… היו גם הסברים יפים והגיוניים יותר. היו שטענו למשל שכן, בסדר, היקום אולי מתפשט, אבל זה לא אומר שפעם הוא היה בנקודה אחת. היקום תמיד היה אינסופי, הוא פשוט מכפיל את עצמו כל הזמן וממשיך להיות עוד יותר אינסופי. וכל הגלקסיות שכביכול מתרחקות מאיתנו? זה לא שהן פעם היו קרובות יותר. הן פשוט גלקסיות חדשות שנוצרות כל הזמן ביקום. הן מתרחקות כי הוא כל הזמן ממשיך להתפשט ולהיות עוד יותר אינסופי.

חייבים להודות שהסיפור הזה לא פחות הגיוני מהסיפור של המפץ הגדול.

עכשיו, לי אישית כל הוויכוח הזה מזכיר קצת את הוויכוח אם מהירות האור היא אינסופית או לא. אלה אומרים ככה, אלה אומרים ככה, ודי כבר, נו, אי אפשר להחליט ככה עם "אמונות". צריך הוכחה, אחת ולתמיד, כדי לענות על השאלה איך הכל התחיל. רק שאם אין לכם מכונת זמן, אז מה כבר אפשר לעשות?

למרבה המזל, היה משהו אחד שכן היה אפשר לעשות.

[מוזיקת רקע]

בואו נראה. הרי האבל גילה שכשמסתכלים על גלקסיות רחוקות, אפשר לראות איך האור שלהן נהיה אדום יותר. אפשר גם למדוד את הקצב שבו זה קורה וככה להבין באיזו מהירות הגלקסיות האלה בורחות מאיתנו. אם יש לכם את המהירות של משהו שבורח מכם, אתם יכולים לחשב אחורנית מתי הוא היה קרוב יותר. מתי כל הגלקסיות היו קרובות כל כך, שהן הצטופפו בנקודה אחת. כלומר, זה אומר שאפשר לחשב את גיל היקום. אגב, זה יוצא 13.7 מיליארד שנה. זה גיל היקום. אין יום הולדת עגול בזמן הקרוב.

אם כל זה נכון, והמפץ הגדול באמת קרה, אז הייתה חייבת להיות שם מלא אנרגיה בהתחלה, מלא חום. פשוט כי זה מה שקורה כשדוחסים דברים. אם אי פעם ניפחתם גלגל באופניים במשאבה ידנית והרגשתם שהיא מתחממת, אז עכשיו אתם יודעים למה, זה בגלל שהאוויר שם נדחס. ככל שתדחסו יותר דברים למקום יותר צפוף, ככה יהיה יותר חם.

וזו רק משאבת אופניים. במרכז של השמש שלנו נניח, יש יותר דברים שנדחסים צפוף יותר, והחום שמה מגיע ל-15 מיליון מעלות. אז ביקום כולו? ביקום כולו יש יותר דברים, תסכימו איתי, הרבה יותר. אז אם כל הדברים ביקום התפשטו פעם ממקום דחוס אחד, זה אומר שהיה שם הכי חם שיכול להיות. האנרגיה שהשתחררה שם, הייתה צריכה להיות… באמת בלתי נתפסת.

ובכל זאת, אם האדים שמתפזרים מהקומקום שלי מתקררים, אז גם הקרינה המתפזרת הזאת הייתה אמורה להתקרר. היו אפילו מדענים שחישבו בכמה בדיוק היא הייתה אמורה להתקרר. כך שאם באמת היה מפץ גדול, והייתה כזאת קרינה בהתחלה, אז כל מה שנשאר לעשות זה רק לגלות אותה. זה היה הגביע הקדוש.

העניין הוא, שלווילסון ופנזיאס לא היה מושג מה הם מחפשים. הם בחיים לא שמעו על "קרינת הרקע הקוסמית". למעשה, כמעט אף אחד בעולם עדיין לא ידע בכלל שמישהו מדד איך הקרינה הזאת אמורה להיראות.

אבל… מישהו כן ידע. ולמרבה המזל, המישהו הזה פגש פעם באיזה כנס את פנזיאס, שסיפר לו ככה, דרך אגב, איזה סיפור מוזר. משהו על זה שהוא מנסה להתחיל לעבוד על טלסקופ חדש, אבל יש איזו הפרעה מרגיזה כזאת, והוא לא מבין מהי, ואז החבר כזה "רגע רגע רגע, מה?! שנייה, איזה קרינה, תתאר לי אותה בדיוק. מהתחלה".

[במבטא אמריקאי]: אה טוב, אני ו-ווילסון, יש לנו איזו אנטנה במעבדות בל, וניסינו למדוד קרינת מיקרו ש…

חיון: רק אז כל הנקודות התחילו להתחבר.

ואני יודע מה אתם חושבים. על הצירוף מקרים המשוגע הזה מקבלים פרס נובל?! כי גם לי זה היה נשמע בהתחלה כאילו וילסון ופנזיאס היו סתם דחיינים. מי לא מכיר את זה, אתה חייב לעשות משהו חשוב, ולפני שאתה מתחיל אתה רק הולך עוד פעם אחת למקרר, ואז, אם יש רעש איפשהו, אתה פשוט יודע שלא תצליח לעבוד עד שתגלה מאיפה זה בא… [מוזיקת רקע מתנגנת] אז אתה תחפש בכל המסדרונות עד שתמצא ו… חלאס כבר עם הקריוקי הזה, מחשבת! אני מנסה להקליט פה הסכת! נו.

[מוזיקת רקע נפסקת]

מחשבת: סליחה.

חיון: אבל זה לא בדיוק זה. תראו, היו מדענים שאשכרה קלטו את ההפרעה הזאת עוד לפני וילסון ופנזיאס ופשוט התעלמו ממנה, כי זה היה סתם רעש מבחינתם. וזה לא רק שווילסון ופנזיאס היו פדנטים להחריד. גם מבלי שהם יבינו, הם כנראה הרגישו שיש פה תעלומה מעניינת וחשובה. ולכן הם לא סתם דחיינו שבוע או שבועיים או חודשיים. שנה שלמה הם התעקשו לגלות מאיפה ההפרעה המעצבנת הזאת מגיעה, והם סיפרו עליה לכל מי שהם רק יכלו. הם בזבזו כסף וזמן ומשאבים במקום שבו אף אחד לא עשה את זה לפניהם. ומהעקשנות הזו שלהם נולדה אחת התגליות היפות ביותר בהיסטוריה.

אבל הנה שאלה בשבילכם: אם הייתם יכולים לטוס במהירות אדירה כזאת, שמתקרבת למהירות האור, לאיזה כיוון הייתם צריכים לטוס כדי לראות את השרידים הראשונים האלה לבריאת היקום? במילים אחרות, איפה הוא קרה, המפץ הגדול הזה?

[אות מוזיקלי - סקרנות אינסופית]

כשמדענים מדברים על המפץ הגדול, אנחנו בדרך כלל מדמיינים נקודה מסוימת שממנה הכל התחיל. אז השאלה שבדרך כלל עולה היא - איפה זה היה בדיוק? איפה היה המפץ הגדול?

והתשובה היא… כאן. ואני לא מתכוון לכאן תאגיד השידור, אלא ממש כאן, שם ובכל מקום. פשוט כי לא היה מקום אחר. זו הסיבה שווילסון ופנזיאס קלטו את הקרינה האחידה הזאת מכל מקום שאליו הם כיוונו את הטלסקופ שלהם. זו גם הסיבה שהיא נמצאת בכל כיוון שאליו הייתם טסים.

אבל אם תרצו לקלוט אותה, אתם אפילו לא צריכים לזוז מהמקום. כל מה שאתם צריכים זה רדיו או טלוויזיה עם אנטנה. פנזיאס בעצמו כתב על זה במאמר ב"ניו-יורק טיימס" מ-1965. הוא כתב ככה:

קריינות: "כשאתם יוצאים בלילה ומורידים את הכובע, אתם מקבלים על הראש קצת חום מהמפץ הגדול. ואם יש לכם רדיו טוב ואתם נמצאים בין תחנות, תשמעו את הרחש הזה, ש-ש-ש [רעש סטטי]. בטח שמעתם כבר את הצליל המרשרש הזה. הוא די מרגיע. לא שונה בהרבה מרחש גלי הים. מתוך הצליל שאתם מאזינים לו, כחצי אחוז מהרעש הזה מגיע מלפני מיליארדי שנים…"

חיון: [נאנח] אלה היו שידורי היקום הקדום, שמגיעים אליכם בחסות הנצח. לא תמו שידורינו. קרינת הרקע הקוסמית עוד תלווה אתכם אחרי שתכבו את המכשיר, ותמשיך אחרי שיגיעו לסיומם כל פרקי ההסכת. הזה וכל שאר ההסכתים בעולם. היא נחלשת, אבל תתמיד עוד מיליארדי שנים כשהשמש שלנו תכבה, ועוד טריליוני שנים כשאורות היקום ידעכו.

ויש איזה משהו מנחם ביכולת של האנושות לראות את זה כיום. אנחנו, שחיים זמן שהוא באמת הרף-עין בין נצח לנצח, חיים לנו על גרגיר נידח בשולי גלקסיה אחת מתוך אינספור. אנחנו יכולים להרים מבט מהמקום הזעיר שלנו, ולהציץ רגע במעוף הציפור השקטה והנצחית הזאת, שהיא הד לתחילת הדבר האחד שבתוכו כל הדברים כולם.

האזנתם להסכת "סוכן חלל".

תודה לד"ר יגאל פת-אל על הייעוץ המדעי, תודה להדר סיטרוק על מחשבת.

ניר גורלי ערך. רחל רפאלי ערכה את הסאונד והמיקס.

פרקים נוספים מחכים לכם באתר ובאפליקציות של כאן וכאן חינוכית, ובכל מקום שאתם מאזינים ומאזינות בו לפודקאסטים.

אני בר חיון, ניפגש בפרק הבא ועד אז - תמשיכו להביט למעלה.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה