top of page

סוכן חלל - פרק 10: כמה רחוק אפשר להגיע במכונת זמן?

האם נצליח לצפות בכוכבי היקום הראשונים שנוצרו אי פעם? ומה לגבי רגעי המפץ הגדול, שבהם נוצרו הזמן והמרחב עצמם? חיון ומחשבת יוצאים לבדוק – ומותחים את השעון לאחור! קישור לרשימת כוכבים במרחק של 4 עד 50 שנות אור מאיתנו.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 19/02/2024.

כמה רחוק אפשר להגיע במכונת זמן?

יוצר ומגיש: בר חיון עבור כאן הסכתים.

פלטפורמות האזנה: אתר כאן ובכל אפליקציות הפודקאסטים.


קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.


[סוכן חלל מחפש בחללית]

מחשבת: חיון, מה אתה עושה?

חיון: אני מחפש את המכונת זמן שלי, איפה היא?!

מחשבת: חשבתי שהפדרציה שללה לך את הרישיון.

חיון: לא, לא, לא, קיבלתי רק על תנאי. הם ידעו שאני לא באמת אבחן את פרדוקס הסבא.

מחשבת: וטוב שכך. אז מדוע אתה זקוק למכונת הזמן?

חיון: זוכרת את איתי שביקרתי אצלו ברמת הגולן בחופשה ההיא על כדור הארץ?

מחשבת: סוכן חלל לוי, זוכרת.

חיון: קיצר, הוא טוען שבלילה ההוא היה מטר מטאורים עם כדורי אש ירוקים מנחושת… אני אומר שזה פייק ניוז.

מחשבת: היה אחד, השאר פייק, בוא נתקדם.

חיון: מחשבת, [נאנח] התערבתי איתו. אני רוצה ת'מכונת זמן, נחזור ליום ההוא של המטר מטאורים, נצפה בו מהחללית ו…

מחשבת: חיון, אמרת בעצמך שאתה על תנאי. אל תכריח אותי לדווח עליך לפדרציה. מכונת הזמן בחללית, היא רק לצורכי תחקיר להסכת.

חיון: נו, אז איך אני אראה לו?

מחשבת: הדרך היחידה לראות מהחלל את מטר המטאורים ההוא, היא אם הייתה לך מראה ענקית, מספיק רחוקה מכדור הארץ ובזווית החזרת-אור מתאימה, כך שאם היית מכוון אליה טלסקופ היית רואה מה קרה באותו היום.

חיון: אההה… לא הבנתי כלום… איזו מראה?

מחשבת: זו הדרך שלי להגיד: "שכח מזה".

חיון: זה דווקא הבנתי, אבל איך התכוונת ש…

מחשבת: טלסקופים, חיון, הם סוג של מכונת זמן. אתה יכול לראות באמצעותם את העבר.

חיון: אשכרה, נכון! רגע, כמה רחוק אל תוך העבר?

מחשבת: מיליארדי שנים.

חיון: מה? רגע, מה מיליארדי שנים?! כמה? אפשר תיאורטית לראות את הרגעים הראשונים אחרי המפץ הגדול?

מחשבת: …אני לא יודעת, אולי.

חיון: אשכרה?! מחשבת, אם למדתי משהו בחללית הזאת, זה שאם את לא יודעת משהו, אז שווה לעשות על זה פרק.

מחשבת: מה קרה להתערבות עם איתי?

חיון: אהה… אני אזמין אותו מתישהו, ניישב את זה כמו שני סוכני חלל. בינתיים, את ואני הולכים לחזור בזמן, מחשבת, עם טלסקופ! אולי עד לתחילת הזמן עצמו, רגעי הבריאה מחשבת! את קולטת? ימי בראשית!!

[מוזיקת פתיחה]

[מוזיקת רקע עדינה]

חיון: ערב אחד בשנת 1039 בספרד, נער יהודי אחד בן 17 הסתכל מערבה וראה משהו ש… שקורה כל יום, כבר מיליארדי שנים זה קורה. הוא ראה שקיעה. רק שהנוף הזה ריגש אותו כל כך שהוא החליט לכתוב עליו שיר. ובשיר הוא תיאר איך השמש באופק לובשת אדום וצובעת את השמיים, איך היא מפשיטה את העולם מהאור והחום שלו לקראת הלילה. רק בשורות האחרונות מתברר פתאום שכל התיאור היפה הזה נועד בעצם להביע תחושת אֵבֶל, אֵבֶל על חבר קרוב שנרצח. וזה… מעניין שזה מופיע שם רק בסוף, כאילו השיר רוצה שתישארו רגע עם השקיעה הזאת, לפני שהוא חושף מה המשמעות שלה.

עכשיו, לחבר הזה שנרצח לפני 985 שנים קראו יקותיאל, למשורר קראו שלמה בן יהודה אִבְּן גַבִּירוֹל, או כמו שבתל אביב מכנים אותו לפעמים "אבן גְבִירול", ואת השיר הזה שנקרא "ראה שמש" יכול להיות שלמדתם בבית ספר, או שתלמדו. אבל הנה משהו שלא סיפרו לכם: כשאיבן גבירול ראה שמש, מה שהיה לפניו באופק, לא היה באמת שמש.

זה לא בגלל שקרה משהו מיוחד באותו ערב של תקופת ימי הביניים. גם אתם, אם אתם מסתכלים במקרה עכשיו נניח בשמש שוקעת, אז אם היה קו דמיוני שנמתח בין העיניים שלכם לעבר האופק והלאה לחלל החיצון לכיוון השמש האדומה הזאת שאתם רואים - הקו הדמיוני הזה לא פוגש שום שמש. אין שם שמש, רק חלל ריק. למעשה, השמש כבר הספיקה לשקוע מתחת לאופק, ומה שאתם רואים זה את השמש כפי שהיא הייתה שמונה דקות קודם לכן, בעבר.

והסיבה היא פשוטה: מהירות האור מוגבלת, 300 אלף קילומטר בשניה, וממרחק 150 מיליון קילומטר, אור השמש עושה מסע של שמונה דקות עד לעיניים שלנו. אז אפילו אם השמש הייתה נעלמת עכשיו פתאום, עדיין היו לכם עוד שמונה דקות של אור כאילו לא קרה כלום. כי השמש הזאת בשמיים, היא נוף מהעבר, משהו שתכלס… חלף.

עכשיו, יש לי שני דברים להגיד על זה. אחד הוא, שלמרות שאיבן גבירול לא היה מודע לכל העניין הזה, זה יפה בעיני. כי זה מחזק את התחושה שהשיר שלו הוא לא רק שיר אֵבֶל על חבר, אלא שיר על אֵבֶל, באופן כללי. על האופן שבו לפעמים דרוש זמן לאסון שקרה להגיע אלינו ללב, כדי שנוכל להבין אותו. ממש כמו שהשיר עצמו משתהה בתיאורי שמש ושקיעה, עד שמתגלה על מה השיר באמת.

זה הדבר הראשון. הדבר השני שיש לי להגיד, זה שאם אנחנו מתבוננים בשקיעה ורואים אותה כפי שהשמש הייתה רק לפני שמונה דקות, מה זה אומר על שאר השמיים?

כן, נכון, זה אומר שאנחנו מתבוננים בעבר רחוק יותר, כי לאור שמגיע מהכוכבים לוקח הרבה יותר משמונה דקות להגיע אלינו… אבל האמת היא שזה מעניין יותר. כי כשאנחנו מתבוננים בשמי הלילה, אנחנו לא סתם מתבוננים בעבר, אלא בתקופות שונות של העבר. כל שמי הלילה הם למעשה קולאז', פיסות-פיסות של תקופות שונות.

[סאונד של גלי ים]

זה… נורא מוזר. זה כאילו שתסתכלו עכשיו על החוף בקיסריה נניח, ומימינכם תראו את קיסריה העתיקה נבנית ממש עכשיו בידי הפועלים של הורדוס בתקופה הרומאית. רואים אותם? אז זה מימינכם. מולכם על חוף הים, האדם הקדמון, שבט ניאנדרטלים מתרחצים בים. וקצת שמאלה משם, אין אדם קדמון ואין מים, כי זה כבר קטע בהיסטוריה לפני שהיה אדם, לפני שהיה הים התיכון, ושם אתם רואים משפחת דינוזאורים, נודדת לה על היבשה. וככה המבט שלכם מדלג בין ממלכת יהודה מלפני אלפיים שנה, לאדם הקדמון מלפני 150 אלף שנה, ולדינוזאורים מלפני 150 מיליון שנה.

עד כמה שהניסוי המחשבתי הזה נשמע מוזר, זאת החווייה ששמי הלילה מציעים לכם, אוסף של תקופות. עם כל דילוג מבט אתם מדלגים תקופה, כי העיניים שלכם יקלטו אור שנוצר בתקופה אחרת בהיסטוריה של היקום.

מחשבת, תאתרי לי בבקשה כוכב שהמרחק שלו מאיתנו הוא… 44.4 שנות אור.

מחשבת: מפנה את טלסקופ החללית לכוכב HR-8501 בקבוצת הכוכבים עגור.

חיון: אוקיי. אז לאור שאני רואה עכשיו לקח 44.4 שנים להגיע עד אלי, וזה אומר שאני צופה עכשיו בכוכב כפי שהוא היה כשאני נולדתי ב-1979… [סאונד של תינוק בוכה] אם בא לכם למצוא כוכב כפי שהוא היה ביום שאתם נולדתם, כנסו לקישור בתיאור הפרק ופשוט תבחרו כוכב שרחוק מספר שנות אור כמו הגיל שלכם. אתם יכולים גם להוריד איזו אפליקציה שתעזור לכם לאתר אותו…

אבל עכשיו, לקסם האמיתי: ממש כמו בסיפור של חוף קיסריה, תדלגו עכשיו עם המבט לאזור אחר בשמיים. תצביעו נניח על כוכב הצפון ופוף - דילגתם בתוך שניה מזמן הלידה שלכם לכוכב כפי שהוא היה בשנת 1701. ב-1701 שבדיה פלשה לפולין. ב-1701 הסכם השלום של מונטריאול סיים מלחמה בת מאה שנה בצפון אמריקה.

[מוזיקת רקע]

ב-1701 הפיראט האנגלי ויליאם דמפייר, האדם הראשון שהקיף את העולם שלוש פעמים, חולץ מאי בודד באוקיינוס האטלנטי אחרי שהספינה שלו טבעה. דמיינו רגע את הפיראט הזה מנווט צפונה בדרך חזרה הביתה לאנגליה, מצביע על כוכב הצפון כמו שאתם מצביעים עכשיו. האור שבקע אז מכוכב הצפון ויצא לדרך לכיוון האצבע שלו, מגיע לאצבע שלכם… עכשיו.

עכשיו, כמובן שבטלסקופ אפשר להתבונן גם מעבר לכוכבי הגלקסיה שלנו. אם אתם במקום חשוך ממש ויש לכם טלסקופ שובר־אור פשוט יחסית, אז העדשה שלו תמקד לכם קרני אור גם מגלקסיות שאי אפשר לראות בעין, במרחק אלפי ועשרות אלפי שנות אור. זה מגניב, אבל! איך מגיעים רחוק יותר? לתקופה… באמת, אחרת לגמרי. איך חוזרים אחורה בזמן מיליוני ומיליארדי שנים? מחשבת, רעיונות?

מחשבת: כדי למצוא פיסת זמן בלתי רגילה, צריך לכוון לפיסת שמיים בלתי רגילה.

חיון: או-קיי… תני דוגמה.

מחשבת: סורקת... מצאתי דוגמה שתי מעלות מעל קבוצת הכוכבים הדובה הגדולה.

חיון: מה? אני לא רואה שם כלום. סתם חושך.

מחשבת: סבלנות, חיון, לטלסקופ החלל האבל זה ארך 100 שעות ב-1995.

חיון: את רוצה להגיד לי שנאס"א כיוונה טלסקופ במשך ימים לנקודה קטנה בשמיים שאין בה כלום?!

מחשבת: מה הבעיה?

חיון: אהמ, בעיה. בדרך כלל אתה משתמש בטלסקופ כדי להתבונן על משהו שאתה רוצה לחקור ולא יודע עליו מספיק: הנה כוכב מעניין, בוא נראה אותו מקרוב. יש שם ערפילית, בוא נראה מה קורה איתה. אתה יכול גם לחפש משהו שאתה יודע שאמור להיות שם ואין לך מושג איפה זה. ככה זה גם טלסקופ החלל האבל. כל שעת עבודה שלו היא כל-כך יקרה, שנאס"א די יודעת מראש מה הטלסקופ הולך לעשות ומתי. לא מכוונים אותו לסתם נקודות אקראיות בחלל, זה לא משחק.

מחשבת: נכון, אבל מתברר שלחקור רק דברים שאתה לא יודע עליהם מספיק, זה לא הכל. לפעמים צריך למצוא דרכים לחקור גם דברים שאין לאף אחד מושג שהם קיימים בכלל ביקום.

חיון: לחקור דברים... שאין לך מושג שהם קיימים?... איך?

מחשבת: איך בדרך כלל נתקלים במשהו חדש לחלוטין? צריך להמר, לשוטט, לירות באפילה.

חיון: מה לירות באפילה? יש הרבה אפילה ביקום. יש הרבה... כלום!

מחשבת: נכון.

חיון: אז את רוצה להגיד לי שב-1995, אחרי שהאבל כבר עלה פי כמה ממה שתכננו, מישהו בנאס"א החליט פשוט לבזבז מאה שעות שעולות טונה של כסף על נקודה אחת שהיא… שום דבר מיוחד?

מחשבת: ל"מישהו הזה" קוראים רוברט ויליאמס. הוא ניהל את טלסקופ החלל.

חיון: טוב. מקווה בשבילו שהאבל הצליח לגלות שם לפחות איזה כוכב או משהו…

מחשבת: מעלה את התמונה על המסך.

חיון: אהה, זה עדיין בגודל ראש סיכה. תעשי זום-אין?

מחשבת: מגדילה…

חיון: וואט דה פאק!

מחשבת: אחרי עשרה ימים שבהם האבל אסף פוטון אחר פוטון, הנקודה הסתמית בשמיים התגלתה כחור הצצה לעומק היקום, שדה עמוק של 3,000 נקודות צפופות, זוהרות וצבעוניות, שכל אחת מהן לא הייתה כוכב, חיון, אלא גלקסיה של כוכבים.

חיון: תקשיבי, זה… זה כל כך הרבה! נראה כמו איזה… יקום בתוך יקום! כל זה בנקודה הזעירה ההיא?

מחשבת: כן, וכל גלקסיה מתקופה אחרת בהיסטוריה של היקום.

חיון: מה? אוקיי, נניח, כמה רחוק לוקח אותנו נניח הכתם הזה כאן?

מחשבת: לגלקסיה כפי שהיא הייתה לפני 30 מיליון שנה.

חיון: וזה שם, מאיזה תקופה הוא?

מחשבת: מלפני חמישה מיליארד שנה.

חיון: ג'יזס, מה כל כך מיוחד דווקא בנקודה הזאת בשמיים?!

מחשבת: שום דבר. ויליאמס הורה אחר כך לכוון את האבל לנקודות אקראיות נוספות. גם בהן התגלו מרחבים עמוסי גלקסיות מההיסטוריה הרחוקה של היקום. כשנותנים לטלסקופ מספיק זמן, אפשר להביא אותו לקצה גבול היכולת שלו.

חיון: אוקיי, מודה שזה די מדהים, אבל את כבר יודעת מה אני הולך לשאול.

מחשבת: מה אתה הולך לשאול?

חיון: מה כבר אפשר לשאול כשמגיעים לגבול כלשהו?! הדבר הראשון שעולה לראש זה מה יש מעבר לגבול הזה. במילים אחרות, מה אפשר לעשות אחרי שטלסקופ מגיע לקצה גבול היכולת שלו?

מחשבת: אתה יכול להרכיב עליו עוד טלסקופ.

חיון: מה, לשרשר טלסקופים? מה זה, לגו?!

מחשבת: לא. אני מתכוונת שאפשר למקם מול הטלסקופ עדשה ענקית, שהיא תקרב אותנו לכוכבים הכי רחוקים.

חיון: ענקית? מה זה ענקית?

מחשבת: עדשה בגודל… גלקסיה שלמה.

חיון: את מדברת על…

מחשבת: עידוש כבידתי, חיון. תחזור ללימודי הפיזיקה שלך באקדמיה לצוערי חלל…

[פעמונים עדינים מצלצלים]

דורון: אוקיי, אז מה זה גלקסיה הרי? בגלקסיה יש מאות מיליארדי כוכבים, ובגלל זה יש לה כוח משיכה עצום! זה כוח משיכה שממש מעקם את המרחב סביבה. עד כדי כך, שגם קרני האור שעוברות דרך המרחב הזה, מתעקמות ביחד איתו. [סאונד של גיר על לוח] עכשיו, מה זה אומר? זה אומר שאם מתבוננים בגלקסיה מרחוק, המרחב שמתעקם סביבה הופך בעצם לסוג של עדשה ענקית. זה מה שקורה בעדשה, קרני האור מתעקמות. ואז זה כאילו שאתם מסתכלים בטלסקופ שלכם דרך זכוכית מגדלת עצומה, שנמצאת בחלל. לשיטה הזאת קוראים "עידוש כבידתי". "עידוש" כמו במילה עדשה, ו"כבידתי" כמו בכבידה… שמישהו יעיר את חיון בבקשה. חיון!

דורון ומחשבת ביחד: חיון. חיון! חיון. חיון!

[פעמונים עדינים מצלצלים]

חיון: מה? אני לא זוכר שדורון פישלר היה מרצה שלי באקדמיה! אבל מה שכן נזכרתי עכשיו זה שה"עידוש הכבידתי" הזה, לא רק שהוא מאפשר לצפות באירועים שהיו ממש רחוק במרחב ובזמן, הוא מאפשר גם לצפות בהם… יותר מפעם אחת.

שמעו סיפור.

[מוזיקת רקע]

לפני כמה שנים, פרופ' עדי ציטרין מאוניברסיטת בן גוריון השתמש לא בגלקסיה אחת בתור עדשה, אלא בצביר גלקסיות שלם. הצביר הזה עיוות ומיקד את האור שהגיע מאחוריו, ובעצם, ככה הוא הפך לזכוכית מגדלת אחת ענקית בחלל, וזה איפשר לציטרין ולקולגות שלו להתבונן במשהו שהיה למעשה פי שניים יותר רחוק: כוכב שהתפוצץ במרחק 11.5 מיליארד שנות אור.

עכשיו העניין הוא, שעידוש כבידתי זה לא ממש עדשה מושלמת וסימטרית בחלל. זאת עדשה די מעֻוותת, ולכן ציטרין והשותפים שלו ראו את הפיצוץ הזה בארבעה מקומות שונים בו-זמנית! זה קצת כמו להסתכל דרך תחתית עבה של כוס זכוכית, ולראות כפול את אבא שלכם נניח. רק שבמקרה הזה, העיוות כל כך לא אחיד, שהאור עובר מרחקים שונים ולכן לוקח לו משך זמן שונה להגיע עד אלינו. זה אומר שהם ראו למעשה את אותו פיצוץ כוכב בשלבים שונים שלו.

נקודה אחת בשמיים הייתה ממש כמה ימים אחרי שהפיצוץ התחיל. בו זמנית הם ראו נקודה אחרת בשמיים שהייתה אותו פיצוץ, רק כמה שעות אחרי שהוא התחיל. שזה כבר יותר כמו לראות כפול את אבא שלכם, רק שבצד אחד הוא בן עשרים, ובו-זמנית בצד שני הוא בן… חמש.

עכשיו, זה גרם להם לחשוב. מה אם… אפשר היה לראות את הפיצוץ הזה שוב. מההתחלה. הם ניתחו את האופן שבו העדשה הכבידתית הזאת מעוותת וממקדת את האור שמגיע מאחוריה, והחישובים שלהם ניבאו שיש נקודה מסוימת, שאם בתוך כשנה הם יכוונו אליה טלסקופ, אז הם עומדים לחזות, בשידור חי, באותו פיצוץ כוכב, אבל - מההתחלה! שזה כאילו… מה?!?!

[סאונד של תקליט שרוט]

תקשיבו, זה קצת כמו בסרטי מסעות בזמן האלה, שבהם הגיבור חוזר אחורה ויודע לנבא שמשהו יקרה ואז זה… באמת קורה מחדש?!

[הקלטה מהסרט "בחזרה לעתיד"]

דוק: If my calculations are correct, when this baby hits 88 miles per hour, you’re gonna see some serious shit.

חיון: אז.. מה באמת קרה בסוף? את זה כבר הייתי חייב לשאול את פרופ' עדי ציטרין בעצמו.

פרופ' ציטרין: ביקשנו מנאס"א זמן צפייה בטלסקופ החלל האבל כדי לראות בעצם אם אנחנו צודקים. ולשמחתנו אישרו לנו את הזמן-תצפית הזה וחיכינו כשנה, ובאמת זאת הייתה הצלחה אדירה. שנה אחר כך, בדיוק כמו שניבאו המודלים, זכינו לצפות בסופרנובה הזאת שוב, ממש מההתחלה.

חיון: שניה רגע דוקטור, אתה בנית מכונת זמן שעשויה מ… כוכבים!

פרופ' ציטרין: כן, אהה, למדנו להשתמש ב… אם תרצה "מכונות זמן קיימות".

[הקלטה מהסרט "בחזרה לעתיד"]

מקפליי: Wait a minute Doc, are you telling me you built a time machine, out of a Delorean?

דוק: The way I see it, if you're gonna gonna build a time machine into a car, why not do it with some style.

חיון: כשלוקחים את הטלסקופ העוצמתי ביותר בעולם כיום, טלסקופ החלל ג'יימס ווב, ומוסיפים לו גם עידוש כבידתי, אנחנו כבר מגיעים לתקופה עם כמה מהגלקסיות הראשונות שאי פעם נוצרו, 300 מיליון שנה בלבד אחרי המפץ הגדול. ובשנים הקרובות, לג'יימס ווב יש אשכרה סיכוי להרחיק אפילו עוד יותר, לראות את הכוכבים הרחוקים והקדמוניים ביותר. ממש להציץ לתקופה שבה היקום הדליק את נקודות האור הראשונות שלו. "ויהי…. אור!"

אבל מה אם אנחנו רוצים לסובב את השעון אחורנית, ולראות מה קרה לפני הכוכבים הראשונים, הרבה לפני?

בגדול, כל המידע שמגיע אלינו מרחבי היקום הוא בצורה מסוימת של… קרינה, אור. וכל הטלסקופים בהיסטוריה נבנו כדי לקלוט את סוגי הקרינה הזאת. אז איך חוקרים נניח את מאה אלף השנים הראשונות של היקום? תקופה שבה לא הייתה אמורה להיפלט שום קרינה, לשום מקום, כי היקום היה עדיין מרק סמיך כזה של פוטונים וחלקיקים. ואיך נגיע להיסטוריה אפילו רחוקה יותר, לשברירי השנייה הראשונים אחרי המפץ הגדול? לרגעים הראשונים בתולדות הזמן עצמו?!

לכאורה… נראה שזה קרב אבוד. שאת החומה האחרונה הזאת באמת לא נוכל לעבור לעולם. אבל… בתחילת הפרק מחשבת אמרה ש"אולי". שהיא "לא יודעת". אז… אולי יש בכל זאת סיכוי לראות משהו…?

מחשבת: לראות - לא. להבחין - כן. אל תשכח שיש מידע ביקום שאינו מגיע אלינו בצורת גלי אור.

חיון: אה… נו, אל תגידי לי, אהמ… גלי כבידה, נכון?

מחשבת: נראה לי שאתה צריך פה עוד פלאשבק לאקדמיה לצוערי חלל.

חיון: לא, נו, אני זוכר! את תפסיקי לשתול לי פה פלשאבקים של פודקאסטרים אחרים, נו!

[פעמונים עדינים מצלצלים]

דורון: אוקי, אז זוכרים שאמרנו שלגלקסיות יש כוח משיכה שמעקם את המרחב סביבן? אז זה לא רק הן, לכל דבר, לכל דבר שיש לו מסה יש כוח משיכה שמעקם ומעוות את המרחב סביבו. גם כדור הארץ. אבל מה שמעניין, זה מה קורה כשיש שינוי בעיוות הזה… כששני גופים מסיביים מתנגשים נניח, אז מה שקורה זה שהמרחב עצמו חוטף זעזוע. והעיוותים האלה, הם מתפשטים בכל כיוון. עכשיו, זה נשמע לכם סינית, אוקיי, פשוט תדמיינו מה קורה כשאבן נופלת לתוך מים, לתוך אגם. [צליל של מים משפריצים] בנקודת הפגיעה של האבן במים, יתחילו מעגלים, גלים כאלה שיתפשטו החוצה, אחד אחרי השני, וככל שהם יתפשטו יותר רחוק, כך הם יחלשו יותר. עכשיו, מה קורה לנקודה באגם שאליה מגיע הגל כזה? כל מה שקורה זה שהמים מתכווצים ועולים קצת, כלומר הם יורדים ועולים, הם הופכים לגל קטן, וכשהגל עובר המים מתרחבים חזרה ונעשים שוב שטוחים.

עכשיו… החלק הקשה, תדמיינו שבמקום אגם, הגלים הם לא של מים, אלא של החלל עצמו. כלומר המרחב עצמו מתכווץ ומתרחב בכל פעם שעובר דרכו גל. אם היינו יכולים להרגיש ולראות גלי כבידה, היינו מרגישים והיינו רואים איך הגוף שלנו מתכווץ ומתרחב כל פעם שגל כבידה היה עובר דרכו.

אין לכם שום סיכוי להבחין בזה, כמובן, משום שהגלים האלה קלושים מדי. למעשה זה כל כך קלוש, שמדענים היו צריכים לבנות גלאי מיוחד בשביל זה. יש כמה כאלה, יש פרויקט בינלאומי שנקרא "לייגו" ובמשך שנים… הוא לא עשה כלום. הם לא הצליחו לגלות שום דבר, עד ש… הם כן גילו: ב-14 בספטמבר 2015 זה קרה. לייגו גילה גלי כבידה. זה נשמע ככה [סאונד של גלי כבידה],

מכיוון שאפשר לתרגם את הגלי כבידה לתדר של גלי קול, זה מה ששמעתם עכשיו, זה היה גל הכבידה שעיוות את המרחב באותו יום שני. [סאונד של גלי כבידה]

וכשהמדענים של לייגו ניתחו את התדר הזה, הם הבינו שהמקור הוא התנגשות בין שני דברים סופר מסיביים ממרחק מיליארדי שנות אור! זה אבן מאוד מאוד גדולה, שנפלה מאוד מאוד מאוד רחוק. עכשיו, סוכני חלל לעתיד, מי יוכל להגיד לי למה זו בעצם התחלה של מהפכה? מישהו? מישהו? ביולר? מישהו?…

[פעמונים עדינים מצלצלים]

חיון: אוקיי, תחשבו על זה רגע. במשך 400 שנה, מאז הטלסקופ של גלילאו, ראינו את היקום בכל הצבעים, ופתאום גילינו ב-2015 שאנחנו יכולים לא רק לראות את היקום, אלא גם… לשמוע אותו. וזה ממש שימח מדענים ברחבי העולם! יש אפילו עשרות סרטונים של מדענים פשוט מחקים את הקול הזה… [בליל קולות] אפשר להבין את ההתרגשות. דמיינו שיש יצור שכל החיים שלו בכלל לא ידע שיש דבר כזה "קולות", כי הוא נולד עם עיניים אבל בלי אוזניים. נניח. ואז יום אחד הוא מקבל אוזניים ומתחיל לגלות את העולם סביבו בדרך חדשה לחלוטין! אז אנחנו היצור הזה, ובמקום רק לראות את היקום, התחלנו גם להאזין לאיך שהוא פועם. תחשבו כמה דברים חדשים נוכל ללמוד עם החוש החדש הזה. כמה רחוק נוכל להגיע.

ובאמת, הגביע הקדוש פה הוא להגיע להיסטוריה הרחוקה ביותר של היקום - המפץ הגדול. נצטרך לבנות בשביל זה גלאי עצום ומדויק בטירוף, אבל זה לא בלתי אפשרי. לנאס"א יש אפילו תוכנית לבנות משהו כזה, ויש מדענים שחושבים שבתוך 50 שנה אנחנו נצליח למדוד מה קרה שם, מיד אחרי שהזמן והמרחב החלו להיווצר והיקום התחיל להתפשט.

[סאונד של שעון מתקתק]

ומה נגלה אם אי פעם נגיע לסוף? כלומר, להתחלה של הכל? ייתכן שנופתע לגלות שהתיאוריות שלנו על המפץ הגדול לא היו נכונות? זה באמת קשה לדמיין בינתיים. אין לנו מושג. אבל… עצם האפשרות שיהיה לנו מושג מתישהו, מעלה לי מחשבה אחת… קצת משונה.

[אות מוזיקלי: סקרנות אינסופית]

פעם העולם היה… פשוט. את כל כדור הארץ אפשר היה להקיף, את כל הכוכבים בשמיים אפשר היה לספור, ואת כל ההיסטוריה של ה-כל, אפשר היה לספר בשניים-שלושה מפגשים סביב המדורה.

בני אדם התבוננו סביבם והיו משוכנעים שהכל נוצר עבורם. ככה הבטיחו גם האלים.

אבל השנים חלפו וגילינו שאנחנו לא חיים במרכז, שיש הרבה יותר כוכבים ממה שחשבנו, שאנחנו גרגר סביב שמש ממוצעת בשולי גלקסיה של שמשות, גלקסיה אחת מתוך אינספור. גילינו שהיקום עתיק במידה שקשה לדמיין, ושהעתיד שלו רחוק במידה שלעולם לא נוכל לדמיין. גילינו… את מגבלות הדמיון. לא יעזור אם אני אגיד עכשיו שיש בזיליון כוכבים ושההיסטוריה והעתיד של היקום הם מסטוליון של שנים. זה בלתי אפשרי לדמיין, כי זה פשוט יותר מדי לעומת כוכבי השמיים שלנו וכמה אלפי שבועות שהם כל משך החיים שלנו.

כבר אמרתי בפרק אחר שכל האנושות כולה היא הבהוב בין נצח לנצח. אבל… יודעים מה? גם השמש האדירה שלנו היא "הבהוב" בין נצח לנצח. היא ענקית ובת חמישה מיליארד שנה, אבל גם הגודל והזמן האלה, הם פסיק בציר הזמן והמרחב של היקום. בשביל היקום, אנחנו לא פחותים משמש עצומה! היא ואנחנו, במובן מסוים, אורחים לרגע. האם זה אומר שהרגע הזה הוא בהכרח חסר משמעות?

תראו, ליקום יש כל מיני חלקים ואיברים משונים. דיברתי בהסכת הזה על כמה מהם. סיפרתי איך חורים שחורים יכולים לסייע לבנות או להרוס גלקסיות שלמות. תיארתי איך ערפיליות נניח, הן בתי חרושת לכוכבים. אבל גם אנחנו סוג של איבר ביקום הזה. ולכן להגיד שיש בני אדם שמנסים להתבונן ביקום ולהבין אותו, זה כמו להגיד שיש משהו ביקום שמנסה להתבונן ולהבין את עצמו. או במילים של קרל סייגן: "אנחנו אמצעי של הקוסמוס - לדעת את עצמו". וזה נכון כפליים כשאנחנו מתבוננים וחושבים על היקום כפי שהוא היה בעבר הרחוק שלו, כאילו היינו יכולים לצפות פה בשידור חי באבות אבותינו ההומו-ספיינס או משהו.

איך שלא מסתכלים על זה, המפץ הגדול הוביל לשרשרת של אירועים שבה נוצרו, לא רק החומרים שמהם נבנו טריליוני עולמות, אלא גם לסידור ספציפי של חומרים, שממנו צמחו חיים. וכשהחיים האלה יצליחו לבנות מכשיר שיאפשר להם להתבונן לאחור באירועים שמתקרבים למפץ הגדול - גם זה יהיה עוד חלק מדהים ובלתי נפרד מהתרחבות והתפתחות היקום עצמו.

אז אם במקרה הפרק הזה עורר בכם השראה להתבונן בשמי הלילה ולשאול שאלות, אם זה עורר בכם השראה לבנות טלסקופ, לכתוב שיר על שקיעת שמש כמו איבן גבירול – אז בסך הכל הצלחנו יחד להרחיב קצת, ממש קצת, את האיבר המתבונן והחושב והמרגיש הזה של היקום…

[השיר Rocket Man של אלטון ג'ון מתנגן ברקע] …on such a timeless flight-

הצלחנו להפוך אותו לגדול ומורכב ומעניין יותר.

[השיר Rocket Man ממשיך להתנגן] And I think it's gonna be a long, long time 'til touchdown brings me 'round again to find…….

האזנתם ל"סוכן חלל".

דניאל מאורר וניר גורלי ערכו, רוני קלדרון על הסאונד והמיקס. תודה להדר סיטרוק על מחשבת, תודה לדורון פישלר שתרם את קולו למרצה אקדמיית צוערי החלל! אגב, אם אתם עדיין לא מכירים את ההסכת שלו "התשובה", אז באמת, הגיע הזמן. המלצה חמה ממני. ולבסוף, על הייעוץ המדעי, תודה לפרופ' עדי ציטרין, שממש רציתי לשאול אותו מה הוא חושב שקרה גם לפני המפץ הגדול אבל, לצערי פשוט לא היה זמן… [סאונד תופים]

אני בר חיון ואתם… תמשיכו להביט למעלה.

*

חיון: מחשבת, את הבנת ת'בדיחה, כן?

מחשבת: כן, הבנתי…

חיון: אי אפשר לדבר על הזמן שלפני המפץ הגדול, כי לא היה זמן לפני המפץ הגדול, ולכן השאלה עצמה…

מחשבת: חיון, אני הבנתייייי!

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

21 views0 comments

Comentarios


bottom of page