טיפול בדיבור - פרק 48: שיבושי היגוי אצל ילדים - האם לטפל ומתי?

שיבושי היגוי הם תופעה נפוצה אצל הרבה ילדים לאורך רכישת הדיבור. איזה צלילים צריך להגיד ומתי? האם לתקן אותם? ובאיזה שלב כבר חייבים לפנות לטיפול מקצועי אצל קלינאי תקשורת? בפרק הזה נענה על כל השאלות.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 28/12/2022.

‏[מוזיקת פתיחה]

‏ברוכים הבאים ל"טיפול בדיבור", הפודקאסט הראשון והיחיד בארץ בתחום קלינאות התקשורת.

‏אני נועה ברק, אמא לשישה מתוקים, קלינאית תקשורת התפתחותית מאז 2010. מדריכת הורים, מלווה התפתחותית ויוצרת משחקים טיפוליים ותוכניות לשיפור הדיבור. הפודקאסט עוסק בתחום השפה והדיבור מנקודת מבטה של קלינאית התקשורת, ומיועד להורים ולכל מי שנמצא בתקשורת יומיומית עם ילדים. חפשו אותי באתר שלי, noabarak.co.il, ועקבו אחריי גם ברשתות החברתיות.

‏האזנה נעימה.

‏הילד שלי לא אומר למ"ד, מה אפשר לעשות? ובאיזה גיל ילד צריך להגיד רי"ש? ואם הילדה שלי בת חמש ואומרת סמ"ך במקום צדי"ק, זה תקין?

‏שיבושי היגוי, או קשיי דיבור, זו תופעה שכיחה בהתפתחות הדיבור אצל ילדים. כמעט כל ילד, לאורך רכישת השפה, בשנים הראשונות לחיים, ישבש חלק מהצלילים. זה התפתחותי, זה תקין, זה קיים בכל השפות בעולם. וזה משהו שלרוב, רוב הילדים מצליחים להתגבר על זה לבד, ובאמת הדברים מסתדרים.

‏אבל מתי נדע האם זה תקין והאם זה כבר מצריך התערבות? ומתי נדע אם צריך כבר לפנות באמת לטיפול של קלינאית תקשורת, ואיך לעשות את זה בצורה שתהיה נכונה, כמו שצריך?

‏בדיוק לשם כך אנחנו התכנסנו בפרק הזה, כדי לדבר על שיבושי היגוי. ואנחנו נענה היום על כל השאלות האלה, שאני נשאלת לא אחת, ובאמת ובצדק מעסיקות אותנו.

‏אז כדי לענות על השאלה הזאת צריכים להבין איך ילדים לומדים לדבר, איך ילדים לומדים להגיד נכון את הצלילים בשפה שלהם. וחשוב להבין שהיכולת לדבר בצורה מדויקת היא אף פעם לא בוואקום. תמיד תמיד היכולת של הדיבור ויכולת ההגייה נמצאת בקשר עם מערכות נוספות.

‏קודם כל עם מערכת השמיעה. כדי שילד יוכל לדבר בצורת תקינה הוא חייב להצליח לשמוע תקין את מה שהוא אומר. זה מאוד מאוד הגיוני, גם אנחנו, אם אנחנו נרצה ללמוד לדבר שפה זרה, הכל מתחיל בזה שאני אוכל לשמוע בכלל מה אנשים אומרים לי. אני לא יכולה ללמוד לדבר שפה זרה בצורה מדויקת, אם אני לא שומעת את אותה שפה, את אותה הנגנה, את אותם צלילים, את אותו אופן חיתוך שלהם.

‏ילדים שיש להם בעיות בשמיעה, בין אם אלה בעיות מולדות או בעיות נוירולוגיות או בעיות מבניות, ובין אם אלה בעיות נרכשות, כמו נוזלים באוזניים או דלקות אוזניים, שזאת, שאלה אגב, תופעות שנפצות אצל ילדים בגיל הרך, בגלל המבנה של תעלת ה-Eustachian Tube, שהיא אמורה לנקז החוצה נוזלים שנשארים במערכת, ובגלל המבנה הזה של התעלה, שאצל ילדים קטנים היא קטנה וקצרה וגם שטוחה יותר, אז הרבה פעמים נוזלים, בעקבות צינון או בעקבות התקררות, נשארים שם תקועים במערכת. מה שיקרה במצב כזה, זה שהצלו… הנוזלים שנתקעו, למעשה ימסכו ויפריעו לצליל שנמצא, לגל הקול של הצליל, לעבור הלאה פנימה, לתוך האוזן. ואם ילד לא שומע טוב את הצליל, והצליל לא מצליח לחדור לאוזן בצורה תקינה, אז הוא בוודאי לא יוכל להגיד אותו כמו שצריך.

‏אפשר ככה לדמיין את עצמנו נוסעים למדינה זרה, למשל לסין, ומנסים ללמוד לדבר סינית בעודנו נמצאים רוב היום בקאנטרי, כשאנחנו בעצם מתרגלים צלילה, עם ראש בתוך המים. אז ברור לנו שאם הראש שלנו בתוך המים, אנחנו נשמע הרבה פחות טוב את מה שקורה שם מבחוץ, וגם את הדיבור שקורה מבחוץ. וכיוון שמדובר בשפה זרה, שאנחנו לא מכירים אותה, יהיה לנו מאוד מאוד קשה ללמוד באופן הזה להצליח להבין ולשמוע ולקלוט את השפה שמתרחשת שם מחוץ למים.

‏אז באמת זה סיטואציה שנשמעת לנו קצת הזויה. אנשים לא נמצאים רוב הזמן שהם בתוך המים, בוודאי לא במדינות זרות, אבל אצל הילדים שסובלים מנוזלים באוזניים, זה… זאת דוגמה שדי ממחישה את המצב אצלם.

‏נוזלים זה תופעה שהיא תנודתית. יש ימים שיש יותר ויש ימים שיש פחות, אבל כל עוד יש נוזלים באוזניים, חשוב להבין שהילד לא שומע בצורה נקייה ומדוייקת ונכונה את הצלילים, וזה משפיע על היכולת שלו להגיד אותם.

‏במקרה כזה של נוזלים באוזניים או דלקות חוזרות או בכלל בעיות במערכת השמיעה והאוזניים, חשוב לצד המעקב של בדיקות שמיעה, להיות גם במעקב רציף של רופא אף אוזן גרון, ובאמת לפעול על פי ההנחיות שלו. יש כל מיני אפשרויות לפתרון ויש הרבה פעמים גם מעקב, שלא בהכרח אנחנו פועלים פה באופן אקטיבי ולא יוצרים פה ולא פותרים פה משהו, אלא באמת מחכים לראות שהמערכת תגדל ולראות מה קורה שם והאם זה מסתדר. זה כן משהו שיכול ללוות את הילד, לפעמים תקופה של כמה חודשים טובים. ולאורך התקופה הזאת חשוב להיות במעקב של הרופא.

‏מה עוד צריך כדי ללמוד להגיד מדויק את הצלילים?

‏אז אמרנו שמערכת שמיעה תקינה היא כמובן משהו שחייב שיתקיים, אבל גם מערכת מוטורית תקינה. איברי ההיגוי שלנו, שהם הפה והשפתיים והלשון והחך ושרירי הלחיים, ואפילו התזמון של הנשימה, כל אלה צריכים להתפתח בצורה טובה ותקינה כדי שיוכלו לפעול בעוצמה המתאימה, בקצב הנכון, להתחלף בתדירות מסוימת, כדי שנוכל לדייק בצלילים שאנחנו אומרים.

‏אם השרירים למשל חלשים מדי, או שהם מקובעים מדי והם לא נעים באופן שבו הם אמורים לנוע, בצורה תקינה, אז יהיה לנו קשה לשלוט עליהם, יהיה לנו קשה להפעיל אותם כמו שצריך.

‏גם למשל במקרים של חולשה בשרירים אחרים, כמו חגורת הכתפיים. חגורת הכתפיים זה אמנם לא איברי ההיגוי, אבל מעל חגורת הכתפיים יושבים הצוואר והפה ויתר איברי ההיגוי עצמם. ולכן אם חגורת הכתפיים לא מיוצבת כמו שצריך, זה יכול להשפיע על יכולת השליטה על האיברים שנמצאים מעליה.

‏אז אנחנו צריכים מערכת שמיעת תקינה, אנחנו צריכים שהמערכת המוטורית תהיה בשלה ותנוע כמו שצריך והחוזק השרירי יהיה תקין. אבל גם, מעל למערכת המוטורית, יש את המוח. המוח הוא זה ששולח מסרים ופקודות הלאה לאיברי ההיגוי. ואם יש קושי למשל בתכנון של התנועה, ב… קצר כלשהו בין הפקודה שהמוח מסר לבין הפעולה המוטורית בפועל, גם אז המערכת המוטורית כנראה לא תנוע כמו שצריך, למרות שמבחינת חוזק השרירים, יש לה חוזק שרירים שהוא תקין, אבל הפקודה שנשלחה, מהמוח לשרירים, הייתה שם איזושהי תקלה ביכולת לקלוט את אותה פקודה ובאמת ליישם אותה. ואז, בסופו של דבר, התמונה תהיה שלא נוכל להפיק נכון את… את אותם הגאים שאנחנו רוצים להפיק אותם.

‏וכמובן המערכת הקוגניטיבית, גם היא צריכה להתפתח באופן תקין. הילד צריך להבין שיש משמעות לצלילים. זה אמנם רצף שהוא… רצף צלילים שהוא לכאורה אקראי, כמו למשל במילה גלידה, ג-ל-אי-דה. סתם ככה זה צליל ועוד צליל ועוד צליל, שלצלילים בפני עצמם אין פה באמת משמעות, אבל כשהם נמצאים בתוך רצף, ורק בתוך הרצף הזה, ורק בסדר המסוים הזה, ועם התנועות הספציפיות האלה, אז אנחנו מביעים כוונה של מאכל מתוק, קפוא, נוזלי, דביק ועתיר קלוריות, שאפשר לאכול בתוך כוס או בגביע, בחורף וגם בקיץ. והמשמעות הזאת תבוא לידי ביטוי רק כשנגיד את הצלילים באופן הזה. אם אני אשנה את הסדר של הצלילים ואני אגיד דהגלי, או שאני אוריד חלק מהצלילים ואני אגיד גליד, או שאני ישמיט חלק אחר מהצלילים, או אפילו אבצע שיכול של צלילים ויגיד דיגלה למשל, אז אני אולי אשמור, בחלק מהמצבים אפילו על כל הצלילים, אבל הסדר שאמרתי בה, בו אותם גרם למילת תפל, מילה חסרת משמעות או במקרה אחר יכולתי ליצור מילה שהיא אולי בעלת משמעות, אבל לא המשמעות שאליה התכוונתי. וזה יוצר פה הבדל משמעותי. וילד צריך להבין את זה קוגניטיבית, שהרצף הזה של הצלילים מביע בתוכו כוונה ספציפית ומסוימת.

‏גם לזיכרון השמיעתי יש פה כמובן חלק. צריך לזכור את הרצף של הצלילים כדי שנוכל להגיד אותם בצורה תקינה.

‏גם למערכת הקשבית יש פה חלק. ילד צריך להיות קשוב ולשים לב למה שאומרים לו, ולהיות מסוגל להיות איתנו לאורך זמן בסיטואציה, ולקלוט בעצם את מה שמתרחש, כדי שהוא יוכל להבין את המשמעות של אותם דברים שאומרים לו ואת אותם צלילים ספציפיים שמרכיבים את המילה.

‏אז שורה תחתונה, זה די מסובך להגיד צלילים כמו שצריך, אבל בכל זאת רוב הילדים מצליחים לעשות את זה לבד, וזה מדהים ממש.

‏ומה לגבי אותם ילדים, בכל זאת, שלשמם התכנסנו הפרק, שמתקשים, שלא מצליחים להגיד מדויק? מתי בכל זאת נבין האם יש צורך לגשת לטיפול, ומתי בכל זאת כן נצטרך לבצע את זה בפועל? אז פה חשוב להבין שיש שונות בין הצלילים השונים.

‏לכל צליל בשפה יש את גיל הרכישה שלו. כלומר, את הגיל שבו מצופה מהילד להצליח לשלוט על ההפקה של אותו הצליל, ואני הולכת להסביר.

‏למשל, הצליל למ"ד, להצליח להגיד למ"ד. אני, בשביל להגיד למ"ד כמו שצריך, אני צריכה לקחת את קצה הלשון, ממש את הקצה, ולהעלות אותה כלפי מעלה, לאזור מאוד מאוד ספציפי בפה, ממש מאחורי השיניים, ולהצליח להשאיר אותה שם לאורך זמן, בעוצמת לחיצה מסוימת, שלא תהיה בריחה של אוויר, ולהגיד: "לללללל", "ללללל". גם לאיברי… גם למיתרי הקול יש פה תפקיד, הם צריכים לרטוט בתזמון מסוים, ואוויר צריך לצאת באופן מסוים, וכמו שאמרנו, המיקום של הלשון הוא גם צריך להיות מרכזי, לא רק למעלה. כלומר יש פה צורך של שליטה מוטורית מאוד מדויקת, ולא כל הצלילים מגיעים… בעצם, איברי ההיגוי שמפיקים אותם בתזמון מסוים, הם, הם לא זהים לאורך ה… לאורך כל הצלילים. יצא ככה משפט מסורבל, אבל אני באמת רוצה להגיד שהצלילים השונים בעברית הם נרכשים בגילאים שונים.

‏דוקטור אביבית בן-דוד היא חוקרת מדהימה, שעוסקת בהתפתחות הדיבור ושיבושי דיבור כבר שנים רבות. הרבה מהעבודה שלנו, הקלינאיות, מתבססת על עבודת המחקר הענפה והמדויקת שהיא השקיעה בנושא, ואפילו זכיתי לארח אותה בפודקאסט הזה, בפרק מספר שלוש. אם לא שמעתם, רוצו להאזין בתום הפרק הנוכחי שאתם מקשיבים לו. אבל באמת, זה נושא מאוד מאוד מרתק, ודוקטור אביבית בן-דוד חקרה אותו. בין היתר, חקרה מתי כל צליל בעברית נרכש, מתי אני מצפה כבר לבשלות של המערכת המוטורית, שנדרשת להפקה של אותו צליל, כדי שנוכל להגיד אותו כמו שצריך.

‏בתוצאות המחקר שלה משנת 2015, היא מדברת על גילאי רכישת צלילי הדיבור השונים. והיא אומרת שעד גיל שנתיים וחצי-שלוש ילדים אמורים להגיד את הצלילים הבאים: מ"ם, נו"ן, יו"ד, תי"ו וטי"ת, כמובן שבעברית הם נשמעים אותה… אותו דבר, בעברית בת ימינו, דל"ת, קו"ף וכּ"ף, גימ"ל, פּ"א, חי"ת וכ"ף ולמ"ד. אלה הצלילים, יש לזה מין קיצור שהיינו משתמשים בו בלימודים, 'יפנים בחוף', ראשי תיבות 'יפנים בחוף', ו… קו"ף וגימ"ל, שבעצם אלה הצלילים שאני מצפה שילד יצליח להגיד אותם עד סביב גיל שנתיים וחצי-שלוש.

‏עד גיל שלוש-שלוש וחצי, בנוסף לכל הצלילים האלה, אני מצפה שילד יצליח להגיד גם את ה-בי"ת או ה-וי"ו, את ה-V. עד גיל שלוש וחצי-ארבע אני מצפה שהוא יוכל בנוסף להגיד גם את הרי"ש, ועד גיל חמש וחצי-שש שנים, אני מצפה שהוא יגיד בנוסף גם שי"ן וצדי"ק. זה ככה, לפי מה שמתואר במחקרים, תוצאות מחקרים, מתי ילדים אמורים להגיד כל צליל.

‏אבל רגע, לפני שאנחנו ממהרים להילחץ או להיבהל, יש פה כמה דגשים שחשוב לי לציין. נכון שיש ילדים שמצליחים להגיד הרבה צלילים עוד לפני שהם מגיעים לגיל הזה. יש ילדים שכבר בגיל שלוש אומרים שי"ן וצדי"ק בצורה מושלמת. ויש ילדים בני שנתיים שיודעים להגיד רי"ש ממש ממש טוב. זה עדיין לא אומר שאם הילד שלי בן שנתיים, והוא לא אומר רי"ש, למרות שחברים אחרים בני גילו בגן כן אומרים רי"ש, זה עדיין לא אומר שאצל הילד שלי יש בעיה.

‏חשוב באמת בגלל זה לזכור שיש פה איזשהו תהליך שנדרש בבשלות של המערכת, בין היתר המערכת המוטורית. וכדי שילד יוכל להפיק צליל בגיל מסוים, צריך פה שהמערכת תבשיל. יש ילדים שאצלם המערכת מבשילה מוקדם יותר, אבל זה עדיין לא אומר שאני אטפל באותם ילדים שאצלם המערכת לא הבשילה עדיין, באותו גיל מוקדם. אני אחכה לגיל הרכישה, ובמידה ועדיין הקושי יהיה קיים, אז יהיה אפשר כמובן להתייעץ עם קלינאי תקשורת, שאגב אפשר תמיד להתייעץ עם קלינאי תקשורת, מקסימום תקבלו תשובה של "הכל תקין, אפשר להמשיך לעקוב". אבל במידה והגענו לגיל הרלוונטי, אז יהיה אפשר גם לטפל.

‏זה שאצל אחרים קטנים זה כבר קרה, והורים לפעמים אומרים לי: "אבל אני רוצה להקדים תרופה למכה, ואני רוצה… לא רוצה לחכות עד גיל שלוש, שלוש וחצי, ארבע, לתקן, אני רוצה כבר עכשיו, שלא יהיה לו פער". אבל מאוד חשוב להבין שהמערכת שלו כנראה עוד לא שם, עוד לא בשלה מספיק, בשביל להפיק את זה בצורה תקינה, וצריך לתת לה את הזמן שלה, כל עוד זה בתחום הנורמה.

‏עוד נקודה שחשוב לזכור, זה שללמוד לדבר זה תהליך. ברוב המוחלט של המקרים, הילד לא ילך לישון בלילה כשהוא לא אומר רי"ש, ויתעורר בבוקר למחרת כשהוא כבר מדבר רי"ש שוטפת בכל המילים. יש פה הדרגתיות, יש פה תהליך.

‏אם הילד מצליח להגיד צלילים מסוימים בחלק מהמילים, אבל בחלק אחר של המילים הוא עוד לא אומר אותם, זה כבר מעודד. זה מראה שכנראה הילד נמצא בשלבים של רכישה, של אותו צליל. זה מראה על היכולת של המערכת המוטורית שלו להפיק את הצליל בצורה תקינה, כלומר היכולת קיימת. ועכשיו הוא כנראה נמצא בשלבים של רכישה. והגיוני שבימים ובשבועות הקרובים אנחנו נראה שיפור. אם עדיין זה נתקע ולא מתקדם, שוב, נפנה לקלינאי תקשורת. אבל כל עוד אנחנו רואים שיש שמה התחלה של משהו, זאת כבר תמונה שהיא מעודדת, זה לא חייב להיות אפס או מאה. אומר רי"ש או לא אומר רי"ש. גם הגייה חלקית מעידה בעצם על יכולת ועל התקדמות בכיוון הנכון.

‏מה עוד חשוב לנו לזכור?

‏אז דיברנו מקודם על החשיבות של מערכת שמיעה תקינה, בשביל שנוכל לרכוש דיבור בצורה תקינה. יש מקרים שבהם השמיעת תקינה לחלוטין, אבל משהו בהבחנה השמיעתית לא התפתח כמו שצריך. כלומר הילד לא מצליח להבין, למשל, ששני צלילים שונים הם אכן שונים. הוא מתבלבל מתי צריך להגיד מה. זה לא יושב אצלו טוב. זה קצת, אם אני אתן את זה… אקח את זה לדוגמה אחרת, דוגמה קצת מגדרית, זה כמו בנים מסוימים שלא יודעים להבחין מה ההבדל בין חצאית לשמלה. מבחינתם חצאית ושמלה זה אותו דבר. ואז, כדי לעזור להם בעצם להבין מתי לובשים מה, ואם אני רוצה לעזור להם ליצור או לתפור או להלביש חצאית ושמלה את הבובה, למשל, הם צריכים קודם כל, אני צריכה לעזור להם להבחין באלמנטים ובהבדלים ובפריטים ובמה שמדייק את החצאית לעומת מה שמדייק את השמלה. כי כל עוד הם לא מבחינים ביניהם, אז הם יתבלבלו.

‏באופן טבעי אצל בנים, שבדרך כלל לא לובשים לא חצאיות ולא שמלות, אני באמת יכולה להבין את הבלבול הזה. הם לא נחשפים לא לחצאיות ולא לשמלות כחלק מהחיים שלהם, ולכן הגיוני שהם מתבלבלים. אבל כשאנחנו מדברים על דיבור, ילדים נחשפים, או אמורים להיחשף, לכל הצלילים מגיל לידה ואפילו עוד מהרחם.

‏כך שבמקרה שילד למשל לא מבחין בין צדי"ק לסמ"ך, ולא יודע ש'עשב' ו'עצב' זה בעצם לא אותה משמעות, זה לא אותו דבר, זה לא אותה משמעות סמנטית, אז פה אנחנו כבר נמצאים יותר באיזשהו אתגר, ואנחנו נהיה חייבים לעזור לילד להבחין שמדובר פה בכלל במשהו שהוא אחר. יכול להיות שהמערכת השמיעתית שלו, שוב, היא תקינה, אבל הוא לא שם לב לניואנסים הקטנים שבין הצלילים האלה.

‏אז אם אני מזהה קושי כבר ברמה הזאת של ההבחנה השמיעתית, אז חשוב מאוד לתרגל את היכולת הזאת, לעזור לילד להבחין שמדובר בצלילים שונים.

‏איך אני אעשה את זה? אז אני לא אסתפק רק במערכת השמיעה. אני בוודאי גם איעזר במערכת השמיעה, אני יכולה להדגיש מאוד מאוד את הצליל, ולהאריך אותו, אבל אני איעזר גם במערכות נוספות וחושים נוספים. במערכת הויזואלית, אני אצביע לכיוון איברי ההיגוי, ואני אראה לו ש"ססס" למשל אומרים כשהלשון היא ככה, אפילו אפשר להגיד כשהיא מחוץ לפה, "ססס", כמו נחש, ו… [פאוזה] אני אראה לו שהלשון היא קצת יותר נדחפת ויותר נלחצת בתוך הפה.

‏אם מדובר על צלילים אחרים, כמו ילד שמתבלבל בין קו"ף לגימ"ל, אז אני יכולה לעזור לו להרגיש את הרטיטה של מיתרי הקול. להניח יד על הגרון כשהוא אומר ק, ולא להרגיש שום דבר מיוחד, ואז להניח יד על הגרון כשאומרים ג ולהרגיש את הרטיטה הזאתי.

‏אם אנחנו מדברים על צלילים אחרים, שגם מבחינת התנועה של השפתיים נראים אחרת, אז גם פה אני יכולה לעזור. או תי"ו וקו"ף, שנאמרים עם חלק אחר של הלשון ובמיקום אחר של הפה.

‏אפשר להיעזר גם בדגמים מפלסטלינה, או יש כל מיני דגמים ככה מוכנים של איברי ההיגוי, של הפה. אפשר גם להיעזר באיורים, בסרטוני הדגמה. אבל מאוד מאוד חשוב להיעזר בחושים נוספים, כדי לעזור לילד קודם כל להבין שאלה שני דברים שונים. הם נשמעים אחרת, הם מביעים משמעות אחרת בתוך השפה, הם נהגים באופן אחר, ויש לזה סיבה.

‏אז זה ברמה הזאת של ההבחנה השמיעתית.

‏מה מאוד מאוד חשוב לזכור לא לעשות דווקא? כשילדים משבשים צלילים. אז חשוב לזכור שהם לא עושים את זה כי הם עצלנים. הם לא עושים את זה כי הם רוצים דווקא לעצבן אותנו. כל ילד וכל אדם, חשוב שנזכור, שתמיד תמיד הם ישאפו להיות הכי מובנים, הכי ברורים, ולתקשר באופן הכי טוב עם הסביבה, ולהביע את עצמם הכי טוב.

‏ולכן, ילדים שמשבשים צלילים, הם עושים את זה כי באמת קשה להם, באופן אובייקטיבי, להגיד חלק מהצלילים. אז אם אני אתעקש, למשל ילד לא אומר למ"ד, ואני ממש אתעקש איתו: "לא, תגיד לימון, ותגיד רגל, ותגיד חולצה, ותגיד אה… אה, הולך", אני אתעקש איתו ממש, זה לא מה שיגרום לו פתאום להגיד את הלמ"ד הזאת. במידה, שוב, והוא לא אומר אותה בכלל. כי כנראה שמשהו עוד תוקע אותו להגיד את הלמ"ד בשלבים המוקדמים יותר.

‏ויש לנו פה שלבים, כשאנחנו רוכשים את העיצורים. כמו שאמרתי בדוגמה מקודם על הרי"ש, זה לא שילד לא אומר בכלל ופתאום הוא אומר מושלם, אלא זה הולך ונבנה בהדרגה. כמו מדרגות, אני עוברת שלב אחרי שלב. קודם כל הוא יגיד את הלמ"ד, כשיצליח להגיד אותה, שהיא צליל בפני עצמו, ללל'. אולי אפילו הוא יצליח להגיד אותה רק שהלשון היא מחוץ לפה בשלבים הראשונים. ואחר כך כבר נוכל לשלב את הלמ"ד בתוך מבנה של תנועה, לָה, לֶה, לִי. וגם בתוך מבנה סוגר תנועה, על, אִיל, עוּל. ואז אנחנו נעבור להגיד את הלמ"ד כשהיא במקום של תחילת מילה, ואז בסוף מילה ואז באמצע מילה ואז בצירופים ואז במשפטים ואז במשפטים חצי קבועים וחצי משתנים. ויקח לנו באמת כמה וכמה שלבים עד שנוכל לצפות מהילד להצליח להגיד מילים עם למ"ד בצורה מדויקת, בדיבור השוטף שלו, הספונטני, באופן עקבי.

‏גם יכול להיות מצבים שאני נמצאת עם הילד בשלב תרגול של למ"ד, שוב, אני שוב מדגישה כמה חשוב לבצע את השלבים האלה עם קלינאית תקשורת שמוודאת שהילד מפיק נכון ומתקדם נכון בשלבים. אבל יכול להיות שהוא יצליח להגיד 'לימון' ממש טוב בזמן של התרגול. ואחר כך, כשהוא יראה באופן ספונטני בחוץ, לימון על עץ, הוא יגיד 'אימון'. ואז אנחנו, אני ממש מכירה את אותם ההורים שבאמת, ובצדק במידה מסוימת, ייכנסו לתסכול, "אבל לפני רגע הוא אמר 'לימון' ממש טוב". אז נכון, זה מראה על יכולת מסוגלות, הוא מסוגל מוטורית כנראה כבר להגיד 'לימון'. זה עדיין לא אומר שהוא יצליח לשלב את זה בדיבור הספונטני שלו באופן עקבי. שהוא יהיה… יזכור ושהוא יהיה קשוב לזה ושזה ייטמע בו, ממש בצורה טבעית מיד. זה תהליך וצריך לעבור את המדרגות האלה בצורה נכונה.

‏אם אני מנסה לדרוש מהילד להפיק צליל בתוך מבנה מסוים במבע שלו, במשפט שלו, שהוא עדיין לא בשל לזה, אני עלולה ליצור אצלו תסכול מאוד גדול ואולי אפילו הימנעות. ואחר כך, להוציא אותו מהמצב של התסכול וההימנעות, זה יכול להיות הרבה הרבה הרבה יותר קשה.

‏אז מאוד מאוד חשוב לפעול באמת בהנחיה מסודרת, לפי השלבים המסודרים ולא לדלג.

‏וגם, כמו שדיברתי מקודם, על… על, על בעצם המערכת של הבשלות של איברי ההיגוי שמגיעה בגילאים השונים. כל גיל יש לו את… כל הגה יש את הגיל שבו אני מצפה שהמערכת כבר תהיה מסוגלת להפיק אותו.

‏יצא לי לא פעם לפגוש בהורים שניסו לבד ללמד את הילד להגיד משהו מסוים. ולפעמים הוא לא היה בשל, ובאמת זה גרם שמה להימנעות ולקושי, לפעמים האמת היא, הוא אפילו היה בשל ואולי זה כבר היה אפילו תואם גיל, אבל ההורה ניסה ללמד אותו לבד, בלי מעקב מקצועי והכוונה מקצועית. ואז יצא ש… למשל בדוגמה של ילד שאומר סמ"ך במקום שי"ן, אז הוא כבר לא אומר סמ"ך, אבל הוא אומר שסין, שזה שיבוש אחר לשי"ן. זה אמנם לא סמ"ך אבל זה גם לא שי"ן, כמו שאני מצפה שילד יוכל להגיד אותה. ואז, במצבים כאלה, לנתק את הילד ולהוציא אותו מתוך השיבוש החדש שהוא יצר, יכול שוב להיות הרבה הרבה יותר קשה מאשר מלכתחלילה ללמד אותו איך להגיד את הצליל כמו שצריך.

‏אז לכן, אם אתם חוששים לגבי הפקה של צליל של הילד שלכם, תפנו לייעוץ מסודר של קלינאית תקשורת, ובמידה ואכן היא תגיד שאתם צריכים טיפול ואתם צריכים הכוונה וליווי מסודרים שלה, תבצעו את זה בצורה מסודרת, עם קלינאית שתהיה צמודה אליכם לאורך התהליך, כדי שתימנעו ותמנעו נזקים שאחר כך יהיה אולי מאוד מאוד קשה לתקן ולהוציא את הילד מהם.

‏ורגע לפני סיום, נקודה חשובה ואופטימית. או ככה, באמת אני רוצה להחזיר אליכם את הצד החיובי, שהרבה פעמים הוא קצת נזנח בצד.

‏אז כולנו יודעים שילדים שקשה להם לדבר, במיוחד ילדים שההבנה שלהם תקינה, הם ילדים מודעים לקושי, הם ילדים שמבינים וחווים כבר את הקושי מסביב, ורגילים שלא מבינים אותם ורגילים שמבקשים מהם לחזור על מה שהם אמרו, או שאומרים להם שלא מצליחים להבין מה הם אומרים. והרבה פעמים אלה ילדים שמפתחים חוסר ביטחון בדיבור שלהם עצמם, והחוסר ביטחון הזה זה כמו כדור שלג, כי החוסר ביטחון יכול למנוע מהם להתנסות בדיבור, מה שיקבע את הקושי בדיבור. ולכן אצל ילדים כאלה, על אחת כמה וכמה, אצל כל ילד צריך לפרגן ולשבח אותו, אבל אצל ילדים כאלה במיוחד, וצריך לשבח אותם ספציפית על המקום של הדיבור.

‏אנחנו צריכים ממש להתאמץ ולמצוא מה כן טוב בדיבור שלהם. "איזה יופי אתה משתדל לדבר", "איך, איזה יופי, איך אני מבינה את מה שאתה אומר", "איזה כיף לי שאתה רוצה לדבר ולשתף". ממש לחזק על הניסיונות ולא רק על התוצאה, שהיא אולי לא מוצלחת, אלא על עצם ההתנסות שלו בדיבור. זה נקודה מאוד מאוד חשובה.

‏חיזוקים, המשובים, הפירגונים האלה יעלו את הביטחון של הילד להמשיך לתרגל, להמשיך לנסות, להמשיך להקשיב לנו וללמוד מאיתנו איך לדבר, ורק ככה הם יוכלו להצליח לסגור את הפער וללמוד לדבר כמו שצריך.

‏אז אני מקווה שנהנתם. מוזמנים כמובן להפיץ הלאה, ואם יתחשק לכם, אני מאוד אשמח אם תחפשו אותי בגוגל ותכתבו כמה מילים טובות על הפודקאסט. הפירגונים שלכם והמילים הטובות שאתם ממשבים אותי בהן, נותנות לי דלק להמשך העשייה, כדי לשפר את הדיבור של הילדים של כולנו.

‏אז אנחנו נתראה בפרק הבא.

‏[מוזיקת סיום]

‏תודה שהאזנתם לעוד פרק בפודקאסט "טיפול בדיבור". רוצים לעזור לילדים שלכם לדבר טוב יותר כבר עכשיו? שלחו הודעה לנייד 050-7694841 ואולי נדבר בקרוב.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה