הפודקאסט עצר כי התחלתי להרגיש שאני חלק מהבעיה. סדרת הפרקים "מה עושים עכשיו?" נועדה להתחיל לדבר על מה כולנו יכולים - וחייבים - לעשות כדי להתחיל להיות חלק מהפתרון. נגמר הזמן שלנו להתסתכל על פוליטיקה מהצד כמו משחק כדורגל - אנחנו חייבים לעלות למגרש.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 01/07/2024.
[קטע מהשיר "The Election of 1800" מהמחזמר "Hamilton"]
“ - Can we get back to politics?
- Please.
- Yo…”
ד"ר אלקיים שלם: אוקיי, עבר מספיק זמן. צריך לדבר על מה עושים עכשיו.
[מוזיקת פתיחה]
קריין: שלום, אתם מאזינים ל"ספינר", מאחורי הקלעים של הפוליטיקה, עם ד"ר חגי אלקיים שלם.
[מוזיקת הפתיחה מסתיימת]
ד"ר אלקיים שלם: הפסקתי להקליט את הפודקאסט הזה לפני שנתיים וחצי, כי הפרק האחרון שהקלטתי על תחביבנות פוליטית גרם לי לתהות מה המטרה. הרגשתי שהפודקאסט מצליח הכי הרבה כשהוא הופך לעוד פינה של פרשנות פוליטית מלאת ספקולציות שעוסקת בכאן ועכשיו, ושבמידה רבה אני הופך להיות חלק מהבעיה - חברה שהופכת ליותר חובבת של פוליטיקה, אבל פחות עושה פוליטיקה.
חברה מהסוג הזה היא בדיוק החברה שמעודדת פוליטיקה ריקה וקיצונית, שבה מצד אחד הבחירות הן על כלום, ומצד שני הן מצליחות לעורר רמות של שנאה וכעס ששוברות שיאים בכל פעם מחדש. כשאנחנו מתחרים אך ורק על איזו קבוצת כדורגל תניף את הגביע, לא מעניין אותנו שום דבר מלבד השפלה של הקבוצה השנייה.
במידה רבה זה מה שהוביל אותנו לאיפה שאנחנו נמצאים היום. אנחנו נמצאים אחרי המשבר הפוליטי, החברתי, המדיני והביטחוני הכי גדול שמדינת ישראל הייתה בו. חלק מזה נכפה עלינו מבחוץ בגלל אויבים שבאמת רוצים לפגוע בנו, אבל עומק הפגיעה ועומק המשבר נולדו קודם כל בגלל עשרות שנים של הזנחה. וככל שעובר הזמן אני מסתכל על המערכת הפוליטית בישראל ולא רואה איך עם המערכת הקיימת והשחקנים הקיימים אנחנו מצליחים לצאת מזה.
אז החלטתי לחזור למיקרופון ולהוציא סדרת פרקים מיוחדת. זה לא אומר שאני חוזר לעשות פודקאסט על בסיס קבוע, זה לא אומר שאני אתן פרשנות עדכנית ואקטואלית על מה שקורה כל שבוע, זה בעיקר אומר שאם המסקנה מהפרק האחרון, פרק 76, הייתה שכולנו צריכים להיות פחות חובבי פוליטיקה ויותר מי שעושים פוליטיקה, אז הסדרה הזו היא אפיון ראשוני של הצעדים הבאים - מה כל אחד ואחת ממי ששומעים את הפודקאסט הזה אשכרה יכולים לעשות כדי שאולי יהיה פה טוב יותר.
בפרק של היום נתחיל בלהבין חלק אחד מהבעיה - אובדן היכולת של המערכות הפוליטיות שלנו להתמודד עם אתגרים משמעותיים, שזה הדבר העיקרי שלשמו הן קיימות, וכמה מהמקורות של הכישלון הזה.
בפרקים הבאים ננסה להבין גם מה זה אומר עלינו ומה אפשר לעשות. אני לא מדמיין שאני אפתור את הבעיה פה ואני גם לא חושב שאני אמציא פה את הגלגל. כל מה שאני רוצה לעשות זה לעזור לכל אחד ואחת מכם לנסח את הבעיה ולחשוב עם עצמכם מה אתם מוכנים לעשות בחיים שלכם כדי לתרום לפתרון של הבעיה הזו. ובשורה התחתונה, אם אפילו רק אחד מכל עשרה או עשרים מאזינים לסדרת הפרקים הזו יקחו על עצמם ליישם חלק מההמלצות שלו, אז אני באמת מאמין שהתוצאה תהיה מציאות קצת טובה יותר, כי כמה מאות אנשים נחושים זה ממש לא מעט.
ועוד הערה לפני שנתחיל - בכל פרקי הפודקאסט הקודמים עשיתי מאמץ מאוד גדול לשמור על ניטרליות פוליטית, כי מאוד חשוב לי לפנות לא רק לאנשים מהמחנה הפוליטי שלי. אבל בסדרה הזו, במיוחד בפרק הזה שבו אני מאבחן את הבעיה, לא באמת אפשרי לעשות גזירה שווה על שני המחנות. בסופו של דבר אין ספק שיש המון ביקורת שאפשר להעלות על מחנה המרכז-שמאל, גם על איכות הפוליטיקאים, גם על פערים וכשלים בחלק מהאג'נדה שהמחנה הזה מציע, וזה כשהוא אשכרה מציע אותה, שזה לא תמיד, גם על ההתנהלות הפוליטית הנפסדת שלו ועוד. אבל כשאנחנו מדברים על מוסדות מדינתיים שהפסיקו לתפקד, אי אפשר לנקוט בגישה שלפיה שני הצדדים אשמים באותה מידה. אי אפשר לעשות את זה כשצד אחד מנהל את המדינה כמעט ללא הפסקה במשך 47 השנים האחרונות.
מי שרוצה, מוזמן בהחלט לדמיין שאני מקליט את הפרק הזה ב-1976, ואז הביקורת שלי הייתה מופנית קודם כל למפא"י, אבל אני מקליט את הפרק הזה בשנת 2024, ומי שהידיים שלו היו על ההגה הכי הרבה זמן בתקופה הזו הם הימין והליכוד.
אני מניח שגם אם המחנה השני היה עכשיו אחרי תקופת שלטון דומה, היינו רואים תוצאות דומות בהרבה היבטים, כי יותר מדי שנים בשלטון מסאבות ופוגעות בכולם, וכי הטרנדים הפוליטיים בכל העולם הפכו את המערכות הפוליטיות בכל העולם לפחות מתפקדות ופחות יעילות. כלומר, כל מה שאני אגיד בפרק הזה הוא נכון לא רק לישראל של שנת 2024, אלא גם לארצות הברית ולאירופה ולמדינות נוספות. יש משבר דמוקרטי עמוק, וכל מה שאני אגיד בפרק הזה נכון להרבה מהמדינות בעולם המערבי.
התוצאה של המשבר הזה היא שהאמון הציבורי, בכלל מוסדות הציבור, בתי משפט, נבחרי ציבור, תקשורת ועוד, נשחק עד דק. אבל בסופו של דבר, ביוני 2024, בזמן שאני כותב את המילים האלה, הרבה מהביקורת על בינוניות הממשלה והפוליטיקאים בישראל מופנית בהגדרה בעיקר למפלגה אחת.
טוב, מספיק הקדמות. בואו נתחיל.
[מוזיקת מעבר]
מה שהתפוצץ לנו בפנים בשנה האחרונה, בכמה תחומים, זו התרבות הפוליטית של ישראל - תרבות עמוקה של דחיינות. בגדול, הממשלות בישראל לא מצליחות, ואפילו לא ממש מנסות, לקבל החלטות בנושאים הגדולים והחשובים. ונראה שבהרבה מאוד ממסדרונות השלטון בישראל מתנהלים לפי הגישה הישראלית הקלאסית של "יהיה בסדר" - אם החייל בשטח יכול להביא אלתור מבריק, אז זה בסדר שהאסטרטגיה תהיה לא משהו.
התרבות הזו התפוצצה לנו בפנים, עם מדיניות ה"בואו נחכה ולא נעשה כלום לגבי עזה", היא מתפוצצת לנו בפנים שוב בימים האלה עם סוגיות גיוס החרדים, ואלא אם יקרה משהו דרמטי בעתיד הקרוב מאוד, זה יתפוצץ לנו בפנים גם עם סוגיית התעסוקה של המגזר החרדי, וכמובן יש עוד הרבה.
גם הרפורמה המשפטית היא בדיוק התפוצצות כזו. היחסים בין בית המשפט לממשלה ולכנסת שימשו בעיקר כ"טוקינג פוינט", ככלי להתנגחות במשך כמעט שלושה עשורים, וכשהחליטו לעשות משהו, זה לא היה באמת כדי לפתור את הבעיה, אלא קודם כל, לפני כל דבר אחר, כדי לתקוע אצבע בעין למחנה השני, ולהראות לו "ניצחנו, עכשיו נדרוס אתכם". אני לא אכנס לנושא הזה יותר מדי, אבל ספוילר קטן - הרבה מאוד מהרפורמה המשפטית היה יכול לעבור בקלות, אם המובילים שלה לא היו מתנהלים כמו דינוזאור בחנות חרסינה, וממש מדגישים עד כמה הרפורמה הזו היא אצבע בעין למחנה השני.
התוצאה של הגישה הזו, של הדחיינות הזו, היא שאנחנו כמדינה בעיקר זזים ממשבר למשבר. אנחנו מחכים שמשהו יתפוצץ, ואז לפעמים הממשלה תנסה לתקן בדיעבד.
זה מה שקורה עכשיו במלחמה בעזה. מנהלים כמעט 20 שנה של מדיניות מסוימת ספציפית מול עזה, ורק אחרי שהיא מתפוצצת לנו בפנים, אנחנו שוקלים לשנות אותה, ואני אומר "שוקלים" כי אין כרגע אף ערובה לכך שלא נחזור בדיוק לנקודה שבה היינו בשישי באוקטובר.
הגישה הזו, מזיקה ובעייתית לכשעצמה, אבל היא גם מייצרת שני אפקטים מאוד שליליים על האזרחים.
אצל חלק מהאזרחים, בעיקר קבוצות עם הרבה הון חברתי או כלכלי, שזה אומר או קבוצות עם לכידות חברתית מאוד גבוהה ויכולת התארגנות מעולה, כמו החברה החרדית, או קבוצות עם הרבה משאבים, כמו כסף וזמן פנוי, או גם וגם, אצל הקבוצות האלה נוצר הרגל כזה - "אם אנחנו רוצים שיקרה משהו, אנחנו חייבים להפעיל כוח. בהפגנות, בחרם צרכנים, בלחץ תקשורתי וכדומה". זה לא תמיד עובד, זה הרבה יותר טוב בלעצור דברים מאשר בלקדם דברים חדשים, אבל התחושה היא שאם ציבור גדול לא ידפוק על השולחן, שום דבר לא קורה ולא יקרה ולא משנה מה נשים בקלפי. "אף אחד לא ידאג לנו, אז אנחנו צריכים ללמוד לדאוג לעצמנו".
אצל חלק אחר מהאזרחים אנחנו רואים תוצאה הפוכה. התחושה שזה לא ממש משנה מה הם יצביעו, כי אף פוליטיקאי לא ידאג להם ולא יטפל להם בבעיות, מובילה לכך שהבחירות עבור הרבה מאוד אנשים הופכת להיות פשוט טקס ריק מתוכן. לא יום שבאמת יקבע איך יראו השנים הבאות או איך ישתנו החיים שלנו, אלא סוג של סופרבול - שתי הקבוצות הגדולות נפגשות לעימות גדול, ואז, בסוף היום, נראה איזה קבוצה מניפה את הגביע ואיזה קבוצה יושבת בצד ומבואסת. וזהו. ואז מחכים, עוד חצי שנה, שנה, שנתיים, ארבע, עד הסופרבול הבא, וכל עוד המחנה שלנו הוא זה שהניף את הגביע בפעם האחרונה, אז אנחנו לא כל כך מרגישים צורך לבחון אותו על תוצאות, על מקצועיות, על יושרה או על ניקיון כפיים. נכון, אולי הפוליטיקאים שלנו מושחתים או בינוניים, אבל הם עדיפים על הצד השני, כי גם ככה אף אחד לא הולך לעשות שום דבר.
מה שאף קבוצה לא מצפה לו זה שהפוליטיקה תתפקד ברמה הבסיסית ביותר. הרי מה בעצם אמור לקרות במערכת פוליטית מתפקדת?
השיטה שבה אנחנו חיים היא שיטה רפובליקנית. כלומר, השלטון נמצא בידי האזרחים דרך נבחרי הציבור שלהם. זה אומר שהנבחרים האלה הם השליחים שלנו, הם האנשים שאנחנו שולחים לנהל את המדינה, פשוט בגלל שמדינות זה דבר סופר מסובך, ואין לנו אף דרך באמת לקבל החלטות בכל הנושאים. ומה אנחנו מצפים משליחי הציבור האלה? שיעשו את מירב המאמצים להתמחות בכל הנושאים שאנחנו לא יכולים להתמחות בהם, שימצאו את הדרך הכי טובה לנהל משברים בזמן אמת, ובתקווה שהם יצליחו גם להסתכל קדימה ולהיערך, לפחות טיפה, למשברים עתידיים אפשריים.
אבל במקום זה, המערכת הפוליטית שלנו יוצרת עוד ועוד פוליטיקאים שמתעדפים בראש ובראשונה לא את המשימה של להיות שליחי ציבור שמחפשים את הדרכים הטובות ביותר לדאוג לכלל הציבור, אלא את השליחות המטופשת של להיות נציגי ציבור במלחמות שבטים פנימיות. לא מי שפותרים לנו את הבעיות, אלא מי שמייצגים אותנו בפאנלים בטלוויזיה.
עד כאן אני לא חושב שאמרתי משהו מפתיע. כולנו מרגישים את התחושות האלה, כולנו מרגישים שהמערכת הפוליטית שלנו לא מתפקדת ולא משרתת אותנו. חלקנו נופלים למלכודת של פשוט להאשים את הצד השני, נניח "אם רק השמאלנים האלה היו נותנים לממשלה לעבוד אז בטוח היו תוצאות, זה רק בגללם ששום דבר לא מתקדם". חלקנו מחפשים את הדוגמאות הנגדיות המעטות, כמו "רפורמת הסלולר", או "רפורמת השמיים הפתוחים" שהפחיתו מחירים, או "מחיר למשתכן" שהיא תוכנית מאוד נחמדה למעטים שזכו בה. ואנחנו עושים את זה כי חשוב לנו להגן על הצד הפוליטי שעבורו הצבענו, להראות עוד הזדהות עם הקבוצה שלנו. וחלקנו מסתכלים על הדבר הזה ומרגישים שפשוט אי אפשר אחרת. שפוליטיקאים, מכל הסוגים בכל המדינות, זה עם בזוי וגרוע ולכן זו מלכתחילה טעות לצפות מהם למשהו.
עכשיו, ברור שלאורך הדרך היו גם אנשים ספציפיים שאשמים בחוסר התפקוד הנוכחי, אבל להצביע על אשמים ספציפיים, לא משנה כמה הם תרמו ואפילו תרמו מאוד למצב שאנחנו נמצאים בו, זה נורא קל פוליטית, זה מדגדג לנו נורא טוב את התחושה שקבוצת הכדורגל שלנו היא דווקא בסדר, בניגוד לקבוצת הכדורגל הנוראית שלהם, אבל תכלס זה לא עוזר לנו להתקדם החוצה. בשביל שתהיה לנו מערכת פוליטית מתפקדת, אנחנו צריכים להסתכל על הסיבות המערכתיות שהביאו אותנו למקום הזה.
את זה נעשה בחלק הבא.
[מוזיקת מעבר]
הפוליטיקאים בישראל הם נורא בינוניים. זאת לא אמירה חריגה במיוחד. לא משנה אם אתם ימנים או שמאלנים, אתם כנראה גם מרגישים שזה המצב.
רובנו מרגישים שבכירי המחנה הפוליטי שלנו בינוניים, ובוודאי שבכירי המחנה הפוליטי השני הם בינוניים במקרה הטוב. ולמרות שמאז שיש דמוקרטיות אנשים תמיד הסתכלו על הפוליטיקאים שלהם באיזושהי רמה של תסכול וזלזול, עכשיו המצב חמור יותר.
למה הוא חמור יותר? אני אדגים.
תדמיינו חבר או חברה שלכם. אנשים סופר מוכשרים, חכמים, שאפתניים, מסוג האנשים שתמיד היו טובים בכל דבר שהם עשו. ועכשיו תדמיינו שהם מספרים לכם שהקריירה שהם רוצים היא קריירה פוליטית. אצל מרבית הישראלים אמירה כזאת תעורר תמיהה, "למה שאדם כל כך מוצלח יבזבז את עצמו בפוליטיקה? שילך להייטק, שיָקִים עסק. למה שהוא ירצה בכלל ללכת למערכת בינונית עם אנשים בינוניים שמלאה כל הזמן בבוץ ורפש?". אנחנו בדרך כלל נאחל לאדם כזה שילך למקום שבו הוא יוכל לממש את עצמו הרבה יותר, שבו יש לו סיכויי הצלחה גבוהים יותר, ושבו הוא פשוט יתלכלך פחות.
הגישה הזו היא חלק מהבעיה. תרבותית וחברתית, הרבה מהתפקידים שהם הבסיס לחברה דמוקרטית משגשגת ומצוינת, נתפסים כתפקידים נחותים. זה נכון לפוליטיקה, אבל תכלס זה גם נכון לשירות קבע בצבא, לעבודה במערכת החינוך, ובכלל לעבודה במגזר הציבורי. אני לא אומר שהמשרות האלה לא חשובות, אני אומר בדיוק ההיפך - הן סופר חשובות. אבל חברתית ותרבותית הן לא משרות נחשבות, ואנחנו לא אומרים לאנשים "בוא תעשה מאמץ מיוחד ללמוד חמש יחידות אזרחות כדי שתהיה מנהיג".
בספר המעולה "רוביקון" של טום הולנד, לא השחקן של "ספיידרמן" אלא ההיסטוריון, הוא מדבר הרבה על החברה ברפובליקה הרומית, ועל כך שהיה אפיק מאוד ברור למצוינות בחברה הזו - שירות ציבורי. היה אפשר לעשות כסף בכל מיני דרכים, אבל זה לא מה שהיה נחשב.
הולנד מספר נניח על יוליוס קיסר, שגדל למשפחת הג'וליאנים. בבית המשפחה היו תלויות מסכות מוות, שזה העתקים של פרצופים של אנשים שנעשו בשעווה לאחר מותם, והמסכות האלה היו של בני המשפחה בעבר שנבחרו לתפקידים ציבוריים בכירים, והיו קווים שנמתחו בין המסכות האלה אחורה בזמן, עד לגיבור מלחמת טרויה, איניאס, שהיה בנה של האלה ונוס. ולאור זה שקיסר גדל בבית עם כזו שושלת מפוארת שתלויה על הקיר, היה מאוד ברור לו מה הדרך להצלחה ולתהילה.
וזה כמובן לא היה רק קיסר בעצמו, אלו היו היסודות של החברה הרומית כולה. חברה שבה אנשים רדפו אחרי ה-Cursus Honorum, סולם התפקידים שבסוף שלו הכבוד העליון - להיבחר לקונסול. החברה כולה הייתה מבוססת על תפיסה מעמדית כזו שיצרה מצב שבו בנים שלא הגיעו לכל הפחות להישגים הציבוריים של אבותיהם, נחשבו ככישלון ופגעו במעמד של המשפחה כולה. אז אם בבית שלך הייתה מסכת מוות של סבא רבא שלך שהיה קונסול, אז אתה צריך לשאוף לשם. זאת הדרך להביא תהילה לעצמך ולמשפחה. לא לעשות כסף, לא להיות בעל אדמות - להגיע למשרד הקונסול ולהוכיח שאתה ממשיך את הקו המשפחתי המפואר שלך.
עכשיו, למען הסר ספק, הדבר הזה גם ממש דפק את החברה הרומית. [מגחך] הרדיפה אחרי תהילה היא בסופו של דבר אחד הדברים שהוביל לקריסת הרפובליקה הרומית והפיכתה לקיסרות הרומית. כי כשיותר מדי אנשים שאפתניים מתחרים על תהילה, הם מוכנים לעשות הרבה מאוד נזק בדרך לשם, וזה אכן מה שקרה.
אם אתם רוצים אני ממש ממליץ להקשיב או לספר "רוביקון" של טום הולנד, או לסדרת פרקי הפודקאסט של דן קרלין על מותה של הרפובליקה, "Death Throes of the Republic", או הספר "The Storm Before the Storm" של הפודקאסטר מייק דאנקן. בכל המקומות האלה תוכלו לשמוע על איך אנשים גדולים מהחיים שרדפו אחרי תהילה, פירקו אבן אחר אבן את היסודות של הרפובליקה.
אבל למרות החסרונות, ויש כאלה, הסיפור הזה עדיין מדגים משהו חשוב - איך חברה שבה המסלול לתהילה ולהגשמה עצמית הוא שירות ציבורי, איך חברה כזאת מייצרת עוד ועוד מנהיגים ציבוריים גדולים מהחיים. כי כשהאנשים הכי טובים יודעים שהמקום שבו הם יוכלו להגשים את עצמם הוא רק פוליטיקה, אז יותר מהם הולכים לפוליטיקה.
אם נחזור לישראל, ברור לנו מאוד שהמצב אצלנו לגמרי הפוך. מעטים מאיתנו מעריצים פוליטיקאים. אנחנו מעריצים כחברה יזמים, סלבריטאים, משפיעני טיקטוק, אמנים, כל מיני דברים, אבל הרבה פחות פוליטיקאים. והתוצאה היא שאנשים טובים ימעטו לרצות ללכת לפוליטיקה. וכשיש פחות אנשים טובים שבוחרים ללכת לפוליטיקה, הפוליטיקה נעשית בינונית ופחות מסוגלת לפתור את הבעיות שלנו.
אבל זה לא הסבר מלא, נכון? כי השאלה הבאה היא איך הגענו למציאות הזאת? מה קרה שהחברה שלנו הפכה לחברה שבה שליחות ציבורית היא לא מסלול קריירה מכובד שילדים וילדות יכולים לחלום עליו?
אז למה הגענו לשם? זאת שאלה מאוד מורכבת, ובסוף אני פסיכולוג, לא סוציולוג, אבל בחלק האחרון של הפרק אני אנסה לתת תשובה אפשרית אחת.
[מוזיקת מעבר]
ישראל השתנתה מאוד בעשורים האחרונים, וגם אם בעיות היסוד לא טופלו, אפילו לא טיפה, ברוב התחומים המצב בסך הכל השתפר. הכלכלה צמחה מאוד, גם בלי מעורבות מספקת של הציבור החרדי והערבי. תעשיית ההייטק פרחה, גם אם היו הרבה אנשים שלא יכלו אפילו לחלום על להגיע אליה. יוקר המחיה עלה מאוד, אבל לצידו הרבה דברים דווקא נעשו לנו יותר נגישים, כמו טכנולוגיה מתקדמת וטיסות לחו"ל.
עד השביעי באוקטובר, למרבית אזרחי ישראל גם הסכסוך הישראלי-פלסטיני הפך לרעש רקע, משהו שאולי לא נעים לחשוב עליו, אבל לא משהו שמשפיע על החיים שלנו באופן ישיר.
וככל שעבר הזמן והבעיות שלנו נעשו פחות דחופות ופחות אקוטיות, נוצר מצב שהרבה מאוד אנשים, במיוחד אלה שיש להם הון כלכלי והון חברתי, העדיפו פשוט להתעלם. להתייחס לפוליטיקה כרעש רקע מציק, תוך כדי שהם מתמקדים בעיקר בקריירה שלהם ובמשפחה שלהם.
אם משהו במערכת לא עובד, אפשר לתקן עם קצת כסף. בית הספר לא טוב? אפשר להשקיע בשיעורים פרטיים או במסגרות חצי פרטיות. אין תורים בבתי חולים? יש תורים פרטיים בתשלום. פוליטיקה הפכה, עבור הרבה מאוד אנשים, לשיחה מעצבנת של שישי עם המשפחה. נושא להתווכח עליו, אחרי שהתווכחנו מי הולך לנצח ב"משחקי השף" או ב"משחקי הכס", ולפני שמדברים על הכתבה שהייתה בטלוויזיה, על האקזיט החדש של יוניקורן תל אביבי נוסף.
ובמציאות כזאת, מי האנשים שבוחרים בכל זאת ללכת לפוליטיקה? כן, יש אנשים ערכיים, מוכשרים ומצויינים שעושים את זה, אני מכיר אישית הרבה מהם. אבל קודם כל, הציבור לא ממש מתגמל אנשים טובים שהולכים לשם. כי ממש, אבל ממש, קשה להיות טוב גם בלהבין לעומק מדיניות, להצליח לגבש רעיונות חכמים ולמצוא פתרונות שמועילים לכל הציבור, וגם בהופעות תקשורתיות שבהן אתה "מראה מה זה" למחנה הפוליטי השני. ואנחנו נעדיף לקדם את האנשים ש"מראים מה זה" ולא את האנשים שמביאים פתרונות טובים שיקח הרבה מאוד שנים לראות את התוצאות שלהם.
ומעבר לזה, למרות שיש את האנשים הטובים האלה, גם אם לא הרבה, רוב מי שייכנס לפוליטיקה זה לא אנשים כאלה. מדובר על אנשים שנמשכים למקצוע כי הוא מאפשר להם לממש את הכישרון הטבעי שלהם. לא אנשי מדיניות, העמקה ורעיונות גדולים, אלא אנשים שטובים בסיסמאות, שיודעים לרקום בריתות ולתפור דילים, ושנהנים מהמשחק הפוליטי לשם עצמו.
כלומר, אם במצב תקין היינו רוצים שפוליטיקה תהיה מורכבת מאנשים מאוד מעמיקים, רציניים, עם פתרונות והבנה, שלמדו את החוקים של העולם הפוליטי כדי לממש את ההבנה הזאת, במציאות שלנו, הפוליטיקה מורכבת מאנשים שקודם כל היו טובים בלעשות פוליטיקה, ולכן נכנסו לעולם הזה, ואולי ישקלו יום אחד ללמוד איזשהו נושא ולהעמיק בו.
בביוגרפיה של לינדון ג'ונסון, נשיא ארצות הברית ה-36, שכתב רוברט קארו, אגב, הביוגרפיה הפוליטית הכי טובה שאי פעם נכתבה, קארו כותב על ג'ונסון שלאורך כל חייו היו לו שני מצפנים - המצפן הערכי והמצפן הפוליטי. המצפן הערכי, לטענתו של קארו, כיוון את ג'ונסון לעזור לחלשים, לעניים, וכמובן לציבור הענק של השחורים בארצות הברית, שבאותה התקופה עדיין לא היו להם זכויות אזרח בסיסיות ובוודאי שלא יכלו להצביע בהרבה מאוד מדינות. והמצפן הפוליטי כיוון את ג'ונסון לצבור עוד ועוד כוח פוליטי, בעיקר מבית הגידול שלו, שזה הפוליטיקה הדרומית הגזענית.
רוב החיים, ג'ונסון הלך אחרי המצפן הפוליטי. אבל ככל שהוא צבר יותר ויותר כוח פוליטי, היו לו יותר ויותר הזדמנויות ללכת אחרי המצפן הערכי, עם "חוק זכויות האזרח" שהוא קידם כמנהיג הרוב בסנאט ב-1957, ואז כשהוא מונה לנשיא לאחר רצח קנדי, עם חוקי זכויות האזרח המסיביים יותר של 1964 ו-1965, שכדי לקדם אותם הוא היה צריך לצאת כנגד האינטרס הפוליטי של כל הפוליטיקאים מהדרום שעזרו לו להתקדם עד אז.
זה דבר קריטי שפוליטיקאים צריכים לדעת לעשות, לדעת מתי לזנוח את הפוליטיקה ולקדם החלטות לטובת הכלל. ובעבר, פוליטיקאים בישראל ידעו לעשות את זה, לפחות באיזושהי רמה. שמעתי סיפור מבדר על יצחק שמיר בזמן מלחמת המפרץ. ישראל הופצצה בטילים מעיראק, והקואליציה הבינלאומית שנלחמה בעיראק וכללה גם מדינות ערביות, ממש לא רצתה שישראל תתערב ותגיב בתקיפה משלה. אז נשיא ארצות הברית, ג'ורג' H.W בוש, ביקש מישראל לא להתערב. מה הבעיה? שכמובן שפוליטית היה נכון להתערב ולהפציץ חזרה. רוב שרי הממשלה רצו שישראל תתקוף חזרה את עיראק, המצביעים רצו שישראל תתקוף חזרה את עיראק, ו"לשבת ולא לעשות כלום" הייתה מדיניות לא פופולרית. אבל שמיר חשב שהאינטרס הלאומי של ישראל הוא לא להתערב. אז בישיבת הממשלה שעסקה בנושא, הוא נקט בתרגיל שהוא לא מאוד דמוקרטי וספק חוקי - הוא פנה בסוף הישיבה אחרי דיון ארוך בנושא לרוני מילוא, השר לביטחון פנים, ששמיר ידע מראש שהוא מתנגד למתקפה בעיראק, שאל "רוני, מה דעתך?", מילוא אמר שהוא מתנגד לתקיפה, ואז שמיר דפק על השולחן ואמר "יש רוב נגד המתקפה, הישיבה נעולה". אני לא יודע אם זה היה חוקי, אם זה היה נכון, אם לשמיר היה טיעון טוב לטובת האינטרס הלאומי, אין לי מושג. אני כן יודע דבר אחד - שמיר לקח החלטה לא פופולרית ואפילו מזיקה פוליטית.
היום, המערכת הפוליטית של ישראל, ושל עוד הרבה מדינות בעולם, משותקת בגלל פוליטיקאים שחוששים לקבל החלטות לא פופולריות, שידפקו אותם פוליטית, שיפגעו בבייס. והסיבה לזה היא בדיוק שמי שהולך לפוליטיקה אלה אנשים שהגיעו לפוליטיקה כי הדבר שהם הכי טובים בו זה לעשות פוליטיקה. מאנשים כאלה אין מה לצפות לקבל החלטות קשות שהן מסתכלות יותר מקדנציה קדימה, או אפילו כמה שבועות קדימה, מחשש מהתגובות ברשתות החברתיות. הם נכנסו לעולם הזה קודם כל כי הם טובים בפוליטיקה, ולכן הם ימשיכו לפעול קודם כל לשם הפוליטיקה.
היינו רוצים לראות בפוליטיקה יותר אנשים שמוכנים לקבל את ההחלטות שצריך לקבל, שלא ידחיינו ולא יתחמקו בגלל שזה לא נוח פוליטית. אבל האתוס החברתי של ישראל יוצר בדיוק את האפקט ההפוך, כי פוליטיקה נתפסת כמרחב בזוי ודוחה שמיועד לאנשים שאין להם אף חלופה טובה יותר.
וכדי שזה ישתנה, אנחנו צריכים להשתנות. הציפיות שלנו צריכות להשתנות.
כל מאזין לפרק הזה שחשב עד היום שפוליטיקה זה משהו לא חשוב, שלא חייב להשפיע על החיים שלנו, שאפשר להתעניין בפוליטיקה כמו במשחק כדורגל, כל מי שחשב את הדברים האלה צריך להבין שהתקופה הזו, שאפשר להתמקד בחיים עצמם ולא בפוליטיקה, נגמרה. שהזמן שנותר לנו להשאיר את הפוליטיקה לאנשים בינוניים נמצא מאחורינו. שהפוליטיקה צריכה לא רק פוליטיקאים מקצועיים, אנשי צבא בקריירה שנייה ואנשי תקשורת שמחפשים ריגוש חדש, אלא יותר ויותר אזרחים מצוינים שבוחרים ובוחרות ללכת לפוליטיקה כבחירה ראשונה, ומקבלים על זה מחיאות כפיים מהחברים ומהמשפחה שלהם, במקום מבטים מבואסים ואמירות של "אל תבזבזו את עצמכם שם".
המציאות של ישראל היא מציאות מורכבת. כולנו מאוד עסוקים כרגע באיום הביטחוני, אבל ישראל צריכה רפורמות עמוקות בכל כך הרבה תחומים שקשה אפילו לתאר עד כמה אנחנו במצוקה. אנחנו במצוקת תכנון עירוני ותכנון תחבורתי ברמה הארצית, סוגיות דת ומדינה עומדות להתפוצץ לנו בפנים, יש לנו אוכלוסיות ענק שלא משולבות בכוח העבודה, ואני יכול להמשיך ברשימה הזאת עוד הרבה.
במציאות כל כך מורכבת וכל כך מאתגרת, אנחנו לא יכולים להמשיך להסתדר עם פוליטיקאים בינוניים. כי ישראל לא יכולה לשרוד רק עם פוליטיקאים בינוניים, והאמת העצובה היא שאף אחד לא הולך להצניח עלינו מהשמיים פוליטיקאים טובים. רק אנחנו יכולים לעשות את זה. המשימה הזו היא לגמרי לגמרי עלינו.
זה הפרק הראשון בסדרה הזו. השם של הסדרה הוא "מה עושים עכשיו?", אבל המטרה של הפרק הזה הייתה בעיקר להסביר למה השאלה הזו רלוונטית לכל אחד ואחת מהמאזינים ומהמאזינות לפרק הזה.
נגמרה התקופה שהייתה לנו פריבילגיה להסתכל על פוליטיקה כשעשועון. ואחרי שהבנו שצריך לעשות משהו, בהמשך הסדרה נדבר על מה יכול להיות המשהו הזה.
תודה רבה על ההאזנה, ונתראה בפרק הבא.
[מוזיקת סיום]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
コメント