top of page

הספינר - מאחורי הקלעים של הפוליטיקה - מה עושים עכשיו? חלק ב': קללת האידיאולוגיה

ליהי עמית

אנחנו ממשיכים עם סדרת "מה עושים עכשיו?", והפעם: אידיאולוגיה היא כלי שנועד לעזור לנו לקבל החלטות פוליטיות טובות יותר. אבל הכלי הזה עוות ונוצל לרעה על ידי גל אדיר של פוליטיקאים פופוליסטים. אנחנו חייבים לשנות את הדינמיקה אם אנחנו רוצים שפוליטיקאים שבאמת יכולים לפתור בעיות אשכרה ייבחרו. 

 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 11/08/2024.

‏[מוזיקת פתיחה]

‏קריין: שלום אתם מאזינים ל"ספינר - מאחורי הקלעים של הפוליטיקה", עם דוקטור חגי אלקיים שלם.

‏[מוזיקה מסתיימת]

‏ד"ר אלקיים שלם: היי, ברוכים השבים ל"ספינר", לפרק השני בסדרת "מה עושים עכשיו".

‏אחרי שבפרק הקודם דיברנו על אחד מהמקורות לבינוניות הקשה של הפוליטיקה בישראל, בהכרח שאנשים טובים פשוט לא רוצים ללכת לפוליטיקה, בפרק הזה אנחנו נמשיך לפרק את הבעיה, והפעם מכיוון אחר. איך התפקיד שמשחקת אידאולוגיה בפוליטיקה המודרנית, הפך להיות כלי מרכזי בידיים של פוליטיקאים פופוליסטים ולא מוכשרים, כדי להמשיך לצבור כוח בלי להביא שום תוצאות. הפרק הזה הולך לסתור כמה הנחות יסוד שיש לאנשים לגבי פוליטיקה. הרבה פעמים לאורך השנים של "הספינר", אנשים שאלו אותי איזושהי גרסה של השאלה איך גורמים לפוליטיקה לחזור להיות תחרות בין רעיונות ולא בין אנשים. ואומנם השאלה מבוססת על תופעה אמיתית, השיח הפוליטי בישראל באמת התרחק מאוד מעיסוק בפתרונות, ברעיונות ובתחרות בין פוליטיקאים על השאלה מי יוכל לשפר את המציאות ואיך הוא מציע לעשות את זה.

‏אבל מצד שני, אנחנו כן רואים תחרויות בין רעיונות גדולים בפוליטיקה הישראלית. התחרות הזאת פשוט נמצאת במצב שבו אנחנו לא צרכנים בסופרמרקט של דעות ורעיונות, אלא כמו אוהדי כדורגל שמעודדים את חבילת הרעיונות שגיבשנו בגיל צעיר, ולא מוכנים להחליף אותה באף חבילת רעיונות אחרת.

‏אז היום ננסה להגדיר את מה שאני מכנה "קללת האידאולוגיה", ואיך למרות שאידאולוגיה היא דבר הכרחי בפוליטיקה היא גם גורמת להרבה מהבעיות שיש לנו בפוליטיקה בידיים של פוליטיקאים פופוליסטים וחסרי אחריות.

‏גם הפרק הזה, כמו הקודם, יתמקד יותר באפיון הבעיה, ופחות בפתרונות, למרות שאני אנסה להציע כמה, אבל זה בסיס הכרחי כדי שנוכל להתקדם עם ההבנה שלנו של השבר בפוליטיקה המודרנית בכלל, ובישראל בפרט.

‏אז בואו נתחיל מהבסיס, למה בעצם צריכים אידאולוגיה? תמיד כשמספרים לנו על דמוקרטיה מתחילים את הסיפור באתונה העתיקה. נכון, זו הייתה דמוקרטיה שהוגבלה לגברים בעלי אדמות בלבד, ועדיין מקובל לומר שזו הייתה הדמוקרטיה הראשונה. אבל אתונה התנהלה מאוד שונה ממדינה דמוקרטית מודרנית. בכל נושא שהוא, האזרחים פשוט נפגשו, דנו והצביעו. כלומר, היה מדובר בדמוקרטיה ישירה, כזו שבה האזרחים מביאים את דעתם באופן ישיר בנושא שעל הפרק.

‏אנחנו חיים בשיטה מאוד שונה. לפי חלק מההגדרות, ישראל ומדינות דמוקרטיות אחרות הן בכלל לא דמוקרטיות אלא רפובליקות, שבהן העם לא מבטא את החלטותיו באופן ישיר, אלא תמיד דרך נציגים. אנחנו לא מצביעים בעצמנו על גובה המסים שלנו, אלא בוחרים נציגי ציבור שמנהלים דיונים בינם לבין עצמם, לפי כללים מוגדרים מראש, ואז מחליטים אם להעלות את המסים או להוריד אותם. אגב, גם אם אנחנו, כציבור, רוב הציבור לא מסכים לכך.

‏המעבר למודל של דמוקרטיה באמצעות נציגים הוא הכרחי. דמוקרטיה ישירה יכולה לעבוד כשכל ההחלטות הן החלטות שקרובות אלינו פיזית ומנטלית. וכשאלה החלטות שיש לנו יכולת להעריך איך הן ישפיעו עלינו ומה המשמעות שלהן. דמוקרטיה ישירה עובדת כשצריכים להחליט כמה להשקיע בניקיון חדר המדרגות או בגינה של הבניין, או עם איזה עורך דין ללכת למהלך של פינוי בינוי. היא גם עבדה באתונה כשכמה מאות או אלפים בודדים של אנשים התכנסו ביחד כדי לדון איך לחלק את השטחים שהם מעבדים בעצמם, או האם לצאת למלחמה שהם אלה שילחמו בה.

‏אבל כשמגיעים לגודל של מדינה, והחלטות שמשפיעות על מיליוני אנשים, המערכת הזאת כבר לא עובדת. גם כי אי אפשר לנהל את הדיון הזה בין כל כך הרבה אנשים, פרקטית, אי אפשר לכנס כל כך הרבה אנשים לדיון, וגם כי ההחלטות עצמן נעשו מורכבות יותר. כל החלטה, משיעורי המס ועד הרגולציה המדויקת הנדרשת עבור מסעדות, היא דבר שיש עליו אין ספור מחקרים, דעות סותרות של מומחים, מקרי בוחן ממדינות שונות ועוד. אזרח רגיל פשוט לא יכול לקבל את ההחלטות האלה בלי להשקיע בלמידה כמות זמן שהיא פשוט לא סבירה עבור החלטה אחת ויחידה, ובטח שלא עבור כל אלפי או עשרות אלפי ההחלטות שצריך לקבל במדינה שלמה בשנה או בקדנציה אחת.

‏במקום זה, אנחנו בוחרים נציגים. הם אלה שאמורים ללמוד יותר ולהתמקצע יותר, מספיק כדי לשרת אותנו ולקבל את ההחלטות ש-לנו אין את היכולת להתמקצע מספיק כדי לקבל. כמובן דגש על אמורים, ראו הפרק הקודם.

‏אבל האמת היא שזה אפילו יותר מורכב מזה. כי כדי שהמערכת הזאת תתפקד, אנחנו צריכים לבחור נציגי ציבור לקדנציות יחסית ארוכות, אחרת הם לא יוכלו לממש תוכניות, או בכלל ללמוד את מה שהם צריכים לדעת כדי לקבל את ההחלטות הנכונות. זה כמובן אומר שאנחנו מגיעים לקלפי רק פעם בכמה שנים, בניקוי כאוס כמו שיש בישראל מאז 2019. ואם יש לנו פתק אחד פעם בארבע שנים, אז בהגדרה, אין לנו יכולת להביע אף דעה מורכבת. גם אם היו 120 מפלגות של מנדט אחד, לא כל אזרח בישראל היה מוצא בדיוק בדיוק את המפלגה שמייצגת את עמדותיו גם בסוגיות ביטחון, גם בסוגיות כלכליות, גם בסוגיות דת ומדינה, וכן הלאה לגבי כל הקומבינציות האפשריות. וגם אם, איכשהו, בדרך נס, מישהו מוצא מפלגה כזו ומצביע לה, סביר להניח שתוך זמן קצר המפלגה תצטרך להתמודד עם החלטה שלא הייתה על הפרק בזמן הבחירות, כמו שקרה נניח בזמן משבר הקורונה. ואז ברור שנציגי הציבור יצטרכו לקבל החלטות שלא קשורות למנדט שהם קיבלו מהבוחרים. אף מערכת לא תוכל לאפשר ייצוג מלא לכל הדעות.

‏אז מה עושים במקום? מה שהמוח האנושי תמיד עושה כשהוא מתמודד עם שאלה מורכבת - מתרגמים את השאלה המורכבת לשאלה פשוטה יותר. והדרך הכי טובה לעשות את זה היא באמצעות אידאולוגיה.

‏[מוזיקת מעבר]

‏אחד המנגנונים הבסיסיים של המוח האנושי הוא כיווץ מידע. העולם שאנחנו חיים בו הוא מאוד מורכב, ואם המוח שלנו היה מחכה לעבור את כל התהליך של לקלוט מידע באמצעות העיניים והאוזניים שלנו, לעבד את המידע הזה, לחשב את הפעולה המתאימה ביותר ביחס למידע הזה, לשדר את הפעולה לשרירים, ואז לחכות שהשרירים יבצעו את הפעולה הזו, אז פשוט לא היינו יכולים לעשות כלום, כולל לא ללכת. ראיתם פעם ילדים בני שנה הולכים כשהם צריכים לחשוב הרבה לפני כל צעד וצעד? זה מה שקורה כשבאמת צריכים לחכות לעיבוד מלא של כל המידע לפני כל צעד. אצל מבוגרים, אם היינו מחכים לעיבוד מלא כזה, היינו כל הזמן מגיבים באיחור של בערך חצי שנייה. שבקצב הליכה רגיל זה אומר שאנחנו מגיבים למה שקורה בדיליי של איזה חצי מטר.

‏אז מה המוח שלנו עושה במקום זה? קודם כל, תחזיות. הוא כל הזמן מעריך מה הדבר הבא שהולך לקרות, והוא מגיב לפי התחזית הזו, ולא לפי הקלט החושי. כל מידע שתואם את התחזית שלנו פשוט נזרק לפח ולא עובר שום עיבוד נוסף. כשיש מידע סותר במובהק, אז המערכת עוצרת ומתחילה לעבד בקשב רב יותר את מה שנקלט דרך החושים.

‏ואיך עובדת התחזית הזו? היא מתבססת קודם כל על ניסיון קודם. כלומר דברים שכבר יצא לנו להיתקל בהם, קשרים שעשינו בין חוויות שונות, ובעצם הכללות שעשינו באמצעות למידה של החוויות הקודמות שהיו לנו. בעצם מה שהמוח שלנו עושה זה להשתמש במודלים. מעין תשובות ארוזות מראש על איך מתנהל העולם. דברים נופלים למטה, אם אני לא אוכל אני אהיה רעב ועצבני. יש משפטים מסוימים שאם אני אגיד אותם לחבר, הוא יעלב עד עמקי נשמתו. כל מיני מודלים כאלה. יש מודלים קטנים ויש מודלים גדולים. המודלים האלה מאוד עוזרים לנו, כי רוב הזמן הם מאפשרים לנו פשוט תגובה מהירה יותר בעולם. הם מאפשרים למוח שלנו להתנהל בתוך סיטואציה שהוא מכיר עם יכולת לחזות קשרי סיבה ותוצאה.

‏אבל המודלים האלה יכולים גם לפגוע בנו, כי הם ממש משפיעים על מערכת החושים שלנו, וגורמים לכך שפריטי מידע מסוים יסומנו כפחות חשובים ולא יעברו עיבוד. המודל עושה אותנו מהירים ויעילים יותר, אבל גורם לנו לזרוק לפח יותר מידע וקלט חושי.

‏בפודקאסט האחר שלי, "אסור להשוות", הדבר הבסיסי שאנחנו עושים זה לקחת דילמות יומיומיות של אנשים, ואז לומר להם "הנה מודל חשיבה אחר ששווה לחשוב לפיו". ומה שהמודל החדש הזה עושה, לפני הכל, זה לגרום לאנשים פשוט לשים לב לכל מיני אלמנטים במצב שהם נמצאים בו, שהמודל שיש להם בראש מלכתחילה פשוט היה זורק לפח. וכבר מפריטי המידע האלה, שהיו קיימים בסיטואציה אבל פשוט לא שמנו לב אליהם, אנחנו יכולים לקבל כיוונים חדשים שיאפשרו לנו לפתור בעיות.

‏איך כל זה קשור לפוליטיקה? פשוט מאוד. כשאנחנו מנסים להתמודד עם המרחב הפוליטי המורכב, שבו אין לנו את היכולת לא לקלוט את כל המידע, לא לעבד אותו היטב, וגם לא לפעול באופן שבאמת משקלל את כל ההעדפות שלנו, אנחנו נוקטים בדיוק באותה הגישה. אנחנו מחפשים מודל שיכול לעזור לנו לבצע תחזיות לגבי מה יעשו פוליטיקאים, ואז בוחרים את הפוליטיקאים שייצגו אותנו בהתאם לפלט של המודל הזה. ויש שני מודלים קלאסיים שאנחנו מפעילים פה, שעוזרים לנו לחזות פעולות של פוליטיקאים: זהות ואידאולוגיה.

‏מודל הזהות הוא מודל מאוד פשוט, ותכל'ס מאוד רציונלי. הוא אומר דבר כזה: וואלה זה מורכב כל הסיפור הזה של למי להצביע, לקרוא מצעים, כל הדברים האלה. מה אפשר לעשות במקום? למצוא מישהו כמוני ולשלוח אותו לשם. הוא כמוני, אז הוא כנראה יקבל החלטות שאנשים כמוני היו מקבלים, והחלטות שיעזרו לאנשים כמוני. כמו כל המודלים, גם המודל הזה מפספס המון, אבל הוא ממש קל ליישום ולא דורש כמעט שום למידה או העמקה, אז הוא פופולרי מאוד. ועם כל כמה שאנחנו אוהבים לרדת על פוליטיקת זהויות, יש הרבה היגיון מאחורי הגישה הזו.

‏המודל השני הוא אידאולוגיה, והוא בעצם מודל שהולך על עסקת חבילה. בוא לא ניכנס למה העמדה של פוליטיקאי בכל נושא ונושא ומה ההקשר. קשה להחליט אלף החלטות בנפרד, וללמוד אלף נושאים בנפרד. במקום זה, אפשר פשוט להחליט על איזשהו רעיון מארגן גדול, בדרך כלל אחד שמגיע עם סיפור טוב, ולקבל את כל ההחלטות לפי המודל הגדול הזה או הסיפור הגדול הזה. למשל אפשר לפרש את כל המציאות על בסיס תפיסה של מלחמת מעמדות. העשירים מנצלים את העניים, ולכן צריך להגביל את הפעולות שלהם ולקחת מהם כסף כדי לתת לחלשים יותר. זה סיפור די טוב, שאפשר לראות הרבה נתונים תומכים שמחזקים את הסיפור הזה בעולם סביבנו, וממש קל לגזור מהסיפור הזה עמדות פוליטיות ספציפיות. כדי להילחם בפשע, צריך לזהות כיסים בחברה שיש בהם ניצול כזה ולעצור את הניצול. ביחסים בינלאומיים צריך לזהות מי החזק ומי החלש, והחזק הוא זה שטועה, וכן הלאה.

‏סיפור אחר שיש לנו הוא כמובן סיפור היד הנעלמה. אם נייצר שווקים אפקטיביים למוצרים, שירותים, וכמובן רעיונות, התוצאה תהיה שגשוג מובטח. והעמדות הפוליטיות שנגזרות מזה, לא להתערב לאנשים בבחירות, להוריד מיסים, אולי גם לצמצם מעורבות בינלאומית כמו האו"ם, ולתת לתחרות בין מדינות לעשות את שלה.

‏עכשיו, שתי האידיאולוגיות שהצגתי עכשיו הן גרסאות כמעט קריקטוריות של האידיאולוגיות המקוריות, כמובן. לאידיאולוגיות יש את היכולת להיות מאוד עמוקות ומורכבות, מלאות בניואנסים, ועם נכונות גדולה להתאים את עצמן למציאות משתנה. אבל זה לא טריוויאלי לעשות את ההתאמה הזו ולהחזיק באידאולוגיה כזו, כי זה מנוגד לתפקיד העיקרי, או אחד התפקידים העיקריים של אידאולוגיה, של לפשט את קבלת ההחלטות ולעשות את זה קל עבורנו לחזות מה פוליטיקאי יעשה. אנחנו לא רוצים פוליטיקאי שאומר לנו "זה תלוי, אני אבחן כל מצב לגופו, תוך התייעצות עם אנשי מקצוע, ואני לא הולך להבטיח לכם שאני אעשה דברים שאולי יתבררו כמזיקים". כלומר יש משהו מאוד אטרקטיבי בפוליטיקאי כזה כרגע בתקופה שאנחנו נמצאים, אבל כברירת מחדל זה אומר שאנחנו לא יודעים לחזות מה הוא יעשה, ולכן אנחנו נעדיף פוליטיקאי שאומר לנו מאוד בבירור למה לצפות ממנו. גם אם הדבר הזה שהוא אומר זה משהו כמו: "אני אייצג אתכם, העם האמיתי, כנגד האליטות שמסרבות לאפשר לכם לממש את רצונכם כבר עשרות שנים". שזה בעצם סיפור, אריזה, שמפעיל גם טיעון אידיאולוגי, העם נגד האליטות, מלחמת מעמדות, וגם טיעון זהותי - אנחנו לא האליטות, ואנחנו נגדם והם נגדנו.

‏וככל שאנחנו דוחפים אידיאולוגיות להיות דברים כמה שיותר פשוטים וברורים ומובנים, מתחילים להיווצר הרבה מאוד באגים. כי כל מודל חזק מדי, שאנחנו נשענים עליו יותר מדי, גורם לכך שאנחנו נתעלם מהמציאות, לפחות באיזושהי רמה. שיהיו חלקים במציאות שאנחנו לא נראה פשוט, לא נשים לב אליהם, נתעלם מהם.

‏בימין, למשל, יגידו שאידיאולוגיית השלום של השמאל מתעלמת מכך שאין בצד הפלסטיני מישהו שאפשר לעשות איתו שלום. ובשמאל יגידו שהאידאולוגיה הלאומית של הימין מתעלמת מכך שהמפלגות החרדיות, שותפות מרכזיות של הימין, חותרות תחת הרעיון הלאומי הבסיסי של המדינה. וזו בדיוק הקללה של אידאולוגיה. היא כמובן יכולה להיות כלי טוב להבין מה תפיסת העולם של פוליטיקאים, ומה הם הולכים לעשות כשיגיעו לשלטון. היא יכולה לעזור לנו להבין מה הפוליטיקאים תופסים בתור האתגר המרכזי של החברה. וכשאנחנו מבינים את הדבר הזה, אנחנו יכולים לבחור פוליטיקאי שהאידאולוגיה שהוא מציג, תואמת לאיך שאנחנו רואים את המציאות והאתגרים שלה.

‏האידאולוגיה של רייגן עזרה לאנשים להבין שהוא תופס את הממשלה המנופחת האמריקאית בתור בעיה, ושהוא יפעל כדי לצמצם את הבעיה, את הממשלה. האידאולוגיה של ברק אובמה עזרה לאנשים להבין שהוא תופס את העולם כמאבק בין מי שרוצים להיות חופשיים, לעריצים פוליטיים וכלכליים שמנסים לפגוע בהם. וברגע שיש לנו את הבסיס הזה, אפשר להתקדם ממנו.

‏אבל אידאולוגיה יכולה בקלות מאוד להידרדר להיות משהו אחר. היא יכולה להיות מעין כלי על סף ה-ChatGPT, כלי שיודע לייצר טקסטים שנראים קוהרנטיים, אבל באופן מהותי הם מייצגים חוסר הבנה וניתוק מוחלט מכל משמעות אמיתית. וכשאידאולוגיה נעשית כזאת, היוצרות מתהפכות. במקום שנבחר איזה אידאולוגיה יכולה להתמודד עם המציאות הקיימת ברגע נתון, ונצביע בהתאם, אנחנו מתחילים לתפוס את המציאות דרך משקפיים של אידאולוגיה, כלומר לראות את המציאות באופן שונה לפי האידאולוגיה שבה אנחנו מחזיקים. זה הרגע שבו האידאולוגיה מפסיקה להיות כלי להבנת המציאות, והופכת להיות כלי שמאפשר לפוליטיקאים לערפל את המציאות.

‏אבל אידיאולוגיות לא סתם הופכות לכאלה בעצמן. כמו כל מודל, אידאולוגיות טומנות בחובן סיכון לקיבעון והקצנה, אבל את האצבע המאשימה לא צריך להפנות אליהן אלא אל הפוליטיקאים.

‏[מוזיקת מעבר]

‏עד כה דיברנו על הצורך שלנו באידאולוגיה בתור מודל לפרשנות של המציאות, ומה שקורה כשהיא מרודדת עד כדי חוסר משמעות. עכשיו בואו נדבר על איך פוליטיקאים דוחפים אקטיבית אל עבר הרידוד הזה ומרוויחים ממנו.

‏בפרק הקודם בסדרה, דיברתי קצת על התחושה הגוברת בישראל שהמערכת הפוליטית לא משרתת אף אחד. התחושה הזו, כמובן, היא לא ישראלית בלבד. בכל העולם אנחנו רואים גל מובהק של חוסר אמון בשלטון, ומפלגות פופוליסטיות שרוכבות על הגל הזה. כשמחפשים מאיפה הגיע הגל הזה, אז אחד המקורות הוא בשנות ה-90, שבהם ראינו בהרבה מקומות בעולם, איזושהי התמרכזות של מערכות פוליטיות. קלינטון, כנשיא שהפעיל אסטרטגיה מובהקת של התמרכזות כמעט מדעית ומבוססת על סקרים, טוני בלייר שהקים בבריטניה את ה"ניו לייבור". וכדי להשלים את הסדרה, היועצים של קלינטון ובלייר ייעצו גם לאהוד ברק ולמפלגת "ישראל אחת" בבחירות 1999. ובעשור שאחר כך ראינו תנועות מקבילות גם בימין. המפלגה הרפובליקנית העמידה מול אובמה שני מועמדי ימין-מרכז מתונים, שבהמשך היו בחזית ההתנגדות לטראמפ. בבריטניה, המפלגה השמרנית של דיוויד קמרון היא זו שהפכה נישואים חד מיניים לחוקיים. וגם בישראל, נתניהו של בחירות 2009, ובמידה מסוימת גם 2013, היה מועמד שעשה הרבה מאמצים להיצמד למרכז, להקים ממשלות מרכזיות, ולתעדף את הבוחר החציוני על פני הבייס. התוצאה של ההתמרכזות הזו היא תחושה אצל הרבה מאוד בוחרים, שאין באמת הבדל בין מועמדי שני המחנות הפוליטיים, וששום דבר לא ישתנה גם אם השלטון יתחלף. והדבר הזה מייצר כמה אפקטים. קודם כל, זה מייצר כר פורה לפוליטיקאים רדיקליים יותר להתחזק בבחירות. כששתי המפלגות הגדולות לא מצליחות לייצר שום פתרון ושום שינוי בסטטוס קוו, אז מפלגה קיצונית יותר עם טיעונים רדיקליים יותר, תהפוך לפופולרית יותר, כי אנשים יגידו "אני צריך איזושהי אלטרנטיבה, אלטרנטיבה לא מגיעה מהמפלגה הגדולה האחרת במרכז". יש גם הרבה מחקר שמקשר את התופעה הזו לעליית הפרסונליזציה בפוליטיקה. כלומר, בגלל שהמפלגות והאידאולוגיות לא כל כך משנות, אז אני אבחר באדם שיש לי איזושהי משיכה ספציפית אליו, ולא במפלגה או באידאולוגיה או בדרך כלשהי.

‏אבל עוד משהו שקרה בגלל כל השינויים האלה, זה שפוליטיקאים, הם לא בדיוק הפסיקו לדבר על אידאולוגיה. הם פשוט עברו להשתמש באיזושהי גרסה מעוותת של אידאולוגיה. אידאולוגיה שהיא לא רק אג'נדה פוליטית, אלא תיאוריה של הכל. תפיסת עולם על סף הדתית והמטאפיזית, שכוללת בתוכה כבר התייחסות קשיחה לקבוצות של "אנחנו" ו"הם", ומחלחלת לכל תחומי החיים. אידאולוגיה שאי אפשר להחליף, אידאולוגיה שאי אפשר להשוות בינה לבין מה מציע הצד השני. אלא אידאולוגיה שהיא פשוט משהו שאתה סוחב איתך מהרגע שאתה אדם בוגר ועד הקבר, בלי להחליף, בלי לשנות את דעתך, בלי תחרות. האידאולוגיה מכתיבה לנו את הבחירות ולא מסייעת לנו לבחור.

‏איך הפוליטיקאים עשו את זה? לא סתם השתמשתי במטאפורה של אידאולוגיה מ-ChatGPT. פוליטיקאים אף פעם לא חששו לומר כל מה שצריך כדי להיבחר, אבל עכשיו המתכון הרבה יותר פשוט. כדי להיבחר הם מפעילים סוג של משוואה. קודם כל הם משלבים כמה מילות מפתח שמראות שהם בצד הנכון. נניח: שלטון הפקידים, מדכאים ומדוכאים, חונטה משפטית, איזונים ובלמים, שוויון לכולם, לדרוש מהעשירים to pay their fair share, או מה שהציע טראמפ - to drain the swamp. בנוסף, הם מדגישים את הזהות הקבוצתית של הצד שלהם בדרך כלל עם מילות קוד גם לדבר הזה: העם נגד האליטות, הנאורים מול החשוכים, וזהו בגדול. זה בעצם מאוד מקל עליהם לייצר טקסטים פוליטיים בכמות בלתי מוגבלת שנוגעים לכל סוגיה בעולם, אבל בעצם זה לא עוזר לנו, האזרחים, לחזות מה הפוליטיקאים האלה אשכרה הולכים לעשות מבחינת מדיניות. אם כי זה כן מאפשר לנו לחזות במה הפוליטיקאים ישקיעו את מירב זמנם, שזה בדרך כלל התנגחות בצד השני וקידום מדיניות, בעיקר כשהיא מכעיסה את הצד השני, ומאפשרת לקבל ולצבור עוד נקודות פוליטיות.

‏ומה שעצוב, זה שלפוליטיקאים יותר קל לעשות את זה מול אנשים שכן יש להם תפיסה אידאולוגית עמוקה יותר. כי כשיש אנשים כאלה, הם יכולים לדעת בדיוק מה אנשים האלה רוצים לשמוע. הדוגמה הקלאסית זה האג'נדה הכלכלית הליברלית. זו לא ממש אג'נדה פופולרית במדינת ישראל, אבל בליכוד עשו עבודה מאוד טובה בלתפוס את הנישה הזו. נציגים של הליכוד משתתפים בכנסים שמדברים על אג'נדה כלכלית ליברלית, הם מדברים על שוק חופשי ותחרות, ולהוריד חסמי ייבוא. הם אומרים את כל המילים הנכונות. אבל בפרקטיקה הם לא ממש מקדמים את המדיניות הזו, והם מחוברים להסתדרות, נניח, הרבה יותר ממפלגות השמאל. ואם כבר, אפשר להגיד שהמדיניות הזאת קודמה יותר בשנה וחצי של ממשלת בנט-לפיד, מאשר בעשור וחצי של ממשלות נתניהו.

‏אבל זה עניין, זה לא משנה לאף אחד. כי ברמת הפרפורמנס, ההופעה, ברמה של לומר את המילים הנכונות, הם מסמנים וי על כל מה שצריך, הם אומרים מה שהקהל רוצה לשמוע. ואם הקהל מאוד מגובש בדעתו, זה רק מקל עליהם למצוא מה המילים שהקהל הזה רוצה לשמוע.

‏עד כה כנראה לא אמרתי משהו שמחדש לכם. זה ברור לכולנו שפוליטיקאים ישתמשו בסיסמאות שחוקות, ויגידו לכל קהל את מה שהוא רוצה לשמוע, תוך כדי שהם מדגישים זהות קבוצתית. לא חדש ולא מרגש. אבל מאז שנות ה-90, במקביל לשינויים משמעותיים בשוק התקשורת ועליית המדיה החברתית שאני לא אכנס אליהם כאן, משהו השתנה. אם פעם נאמר המשפט: We campaign in poetry, but we govern in prose - אנחנו עושים קמפיין של שירה, אבל מושלים בשפה פשוטה, היום הקמפיין לא נגמר. אם פעם פוליטיקאים היו עושים קמפיין, נכנסים בצד השני כמה שצריך בתוך תקופת הקמפיין, ואז, בגדול, מוצאים דרך לעבוד באיזשהי רמה של שיתוף פעולה כשצריך, כשאפשר וכן הלאה, עד מערכת הבחירות הבאה, היום הקמפיין הוא קמפיין בלתי נגמר. ומה קורה כשפוליטיקאים משתמשים באיתותים אידיאולוגיים ריקים נונסטופ, 24/7, ברשתות החברתיות ובתקשורת הממוסדת, ומעל במת הכנסת, ובהצעות חוק? שני דברים עיקריים.

‏קודם כל, העובדה שכל נתון, כל כותרת, כל אמירה וכל אירוע במציאות, כולם מפורשים דרך עדשה אידיאולוגית, מחזקת את האידאולוגיה בגרסה הרדודה שלה, כתפיסת עולם שמכילה ומקיפה את הכל, ומקשה עלינו לראות באמת את המציאות. קחו לדוגמה את תיאוריית "ישראל השנייה" של אבישי בן חיים. כולנו יודעים שיש דפוסים סוציולוגיים משמעותיים ורקע היסטורי מובהק, לתמיכה בימין בישראל לעומת המרכז והשמאל בישראל. זה לא דבר שיש עליו ספק. אבל כשהתיאוריה הזו נשלפת באולפנים, וברשתות, ובנאומים, עשרות פעמים ביום, כדי להסביר כל דבר, כדי להסביר התבטאויות של ספורטאים, הצעות חוק, מהלכים צבאיים, חקירות משטרתיות וכל דבר אחר, התיאוריה מתחילה להיות הרבה יותר תיאוריה של הכל. הציבור שנחשף לתיאוריה הזו שוב ושוב, מתחיל לשים לב אליה שוב ושוב, ולהשליך אותה למציאות שוב ושוב. כמו שאדם שמשחק טטריס שמונה שעות ביום יתחיל לראות בלוקים בכל מקום שאליו הוא הולך.

‏והאידיאולוגיות האלה, שלא מופצות דרך איזה פמפלטים מנומקים ומורכבים ועתירי ניואנסים, אלא דרך סיסמאות של 20 שניות או ציוצים של 280 תווים, מתחילות לשנות את היכולת שלנו לקלוט את המציאות כהווייתה, כמו שהיא באמת. כי כמו כל מודל, הן משפיעות על איזה מידע אנחנו קולטים ואיזה מידע מסונן החוצה. המציאות נעשית רדודה יותר ומטופשת יותר, עבור כל אחד מאיתנו שמושפע מהלולאה הזו.

‏האפקט השני שיש כאן, הוא שנוצר מעין פילטר על הצלחה של פוליטיקאים. כמו שאמרתי בתחילת הפרק, פוליטיקה מודרנית היא מאוד מאוד מורכבת. היא דורשת הרבה ניואנסים ומקצועיות. אבל המערכת הפוליטית כבר לא מאפשרת את המורכבות והמקצועיות שנדרשת. היא דורשת שהכל ייארז אל תוך הגרסה המעוותת של אידאולוגיה, ששורדת היטב בתקשורת המודרנית. וזה אומר, שאם מגיע פוליטיקאי שאומר לנו את האמת, שהבעיות שאנחנו מתמודדים איתן הן מורכבות, והדרך לפתור אותן לא לגמרי ברורה, ובוודאי לא מהירה, שאין פתרונות קסם, שבקדנציה אחת אפשר להשיג הישגים אבל לא לפתור את כל הבעיות? אם מגיע פוליטיקאי כזה, הוא פשוט נבעט החוצה, אל מול הפוליטיקאי שיודע לומר שהסיבה היחידה שהמחירים עולים היא בגלל שלטון הפקידים, "מס עבאס", ממשלה חלשה, ואליטות שלא אכפת להן מהעם, ואם רק תבחרו בו, הוא יפתור את כל הבעיות שנוצרו רק בגלל "ההם". וכך אנחנו מקבלים עוד ועוד שכפולים של דונלד טראמפ, ופחות ופחות פוליטיקאים שבאמת יש להם את היכולת הבסיסית לפתור משהו.

‏אני רוצה לסכם לפני שאני אעבור לכמה מחשבות, על מה אשכרה אפשר לעשות בקשר לכל זה. בפרק הזה רציתי להסביר לכם למה האידאולוגיה היא כלי הכרחי, מודל שעוזר לנו להבין את העולם, ובלעדיו כמעט בלתי אפשרי לקיים אינטראקציה עם המערכת הפוליטית. ולמרות כל החסרונות שהצבעתי עליהם, אידאולוגיה היא עדיין כלי חשוב. כי כשהיא אשכרה עובדת, היא באמת עוזרת לנו להבין מה אנחנו יכולים לקבל מפוליטיקאי שאנחנו תומכים בו, איך הוא ייגש לבעיות ומה הוא ינסה לפתור. היא באמת יכולה להפוך את הבחירות האידיאולוגיות שלנו לחכמות יותר.

‏אבל ככל שהמודל הזה מתחזק אצלנו בראש, הוא מתחיל לגבות מחירים. הוא פוגע ביכולת שלנו לראות את החלקים במציאות שלא מסתדרים עם האידאולוגיה. הוא פוגע ביכולת של פוליטיקאים עם הסתכלות מורכבת יותר למציאות, להתקדם. והוא מאפשר לפוליטיקאים ציניים וחסרי יכולת, שמוכנים להגיד כל דבר, להתקדם באמצעות אמירת המילים הנכונות, גם כאשר אין מאחוריהן כלום. האידאולוגיה היא לא בעיה בפני עצמה, אבל בגרסתה המעוותת היא הופכת להיות כלי שיכול לקדם מציאות שבורה יותר, שעוד יותר קשה לתקן.

‏אז מה אפשר לעשות? אין לי פתרונות קסם, כי הכל מורכב. זאת האמת. אבל בואו ננסה לחשוב על כמה כיוונים, ואני מקווה שאתם תחשבו על עוד דברים בעצמכם.

‏קודם כל, אנחנו צריכים לעשות את מה שתמיד עושים כשמודל גורם לנו להפסיק לראות את המציאות כמו שהיא - מנסים להאט את המערכת שלנו. הנטייה שלנו תמיד תהיה לגבש עמדה לגבי כל נושא לפי ה-autocomplete, ההשלמה האוטומטית של האידאולוגיה שלנו, כי זה הכי יעיל והכי מהיר. אז אנחנו צריכים לעשות ההפך, להאט את התהליך. אנשי תקשורת בריאיון צריכים לא לקפוץ מנושא לנושא, אלא לדרוש מפוליטיקאים תשובות ארוכות ומפורטות רק על נושא אחד או דבר אחד. ולא על עשרה דברים שבהם אפשר לסמן וי על מילות המפתח הרלוונטיות ולהמשיך הלאה.

‏ברשתות חברתיות, כשאנחנו קוראים ציוצים של פוליטיקאים מהצד שלנו שמלאים בסיסמאות, אנחנו צריכים צבא מגיבים מהצד שלנו שדורש מהם פירוט. תשובות נוספות ומפורטות יותר, שמאפשרות לנו לפרק את הבעיה לחלקים שלה, ולראות האם יש שם משהו. האם יש איזושהי הבנה של המציאות אצל הפוליטיקאי הזה, או שהוא סתם מורח אותנו. וגם ברשתות אנחנו צריכים להדהד הרבה יותר פוליטיקאים שמצליחים להפגין הבנה אמיתית של המציאות. את מי שמתמקדים לא בקיצורי הדרך שעושה אידאולוגיה, כלומר בסימון של מי הטובים, מי הרעים ואיך הם יפתרו את כל הבעיות בהנף ידם, אלא מוכנים לומר שאלה בעיות מורכבות, שאין פתרונות קסם, ושמצליחים על הדרך להתמקד בפרטים הקטנים ולא רק בתמונה הגדולה. זה אולי אומר סיירות רשת שישתפו דווקא את הפוסטים המשעממים, וידרשו תשובות מפורטות יותר מפוליטיקאים. וזה אומר גם לא להתלהב מזה שפוליטיקאי אמר בנאום את המילים שרצינו לשמוע, כי זה פשוט לא אומר כלום.

‏אבל יש גם שינוי עמוק יותר שאנחנו צריכים לעשות בבחירות שלנו, וזה שתהיה לנו דרישת מינימום מהפוליטיקאים מבחינת היכולות שלהם. מילים זה זול, והבטחות בחירות זה זול. מה שבאמת חשוב, זה לדעת שאנחנו שמים את החיים שלנו בידיהם של אנשים הראויים לכך. זה אומר שאנחנו צריכים לתעדף פוליטיקאים שיש להם ניסיון במשהו, שהוא לא רק להיות פוליטיקאי. זה אומר שאנחנו חייבים, אבל ממש חייבים, לתעדף בחירה של פוליטיקאים שלא סוחבים על הגב שלהם פרשיות מפוקפקות.

‏במשך שנים חשבתי על כמה מדהים יהיה לראות מערכת בחירות שבה יש תחרות אמיתית בין רעיונות. אבל עם השנים, נעשה יותר ויותר ברור שהרעיונות שהפוליטיקאים מבטאים בזמן הקמפיין הם כמעט חסרי משמעות ביחס ליכולת שלהם לבצע. והם יכולים גם לתת אשראי מוסרי, מעין "אישור פסיכולוגי" שאנחנו נותנים לעצמנו, להצביע לפוליטיקאי שהוא חסר יכולות ומושחת, כי הוא "מהצד שלנו", או תואם לנו בערכים שהוא אומר בפה שלו, בלי שום מאמץ או כוונה מאחורי זה. מפלגה שיודעת להגיד את כל הסיסמאות הנכונות, אבל הולכת למנות לתפקידים בכירים אנשים חסרי כל יכולת, שלא יודעים מה ההבדל בין אגף תקציבים לחשב הכללי, ומה ההבדל בין חוק ותקנה? היא מפלגה שאין שום סיבה להצביע לה, כי המילים שלה, יפות ככל שהיו, הן פשוט חסרות משמעות לחלוטין וכנראה מהונדסות, כדי לגרום לנו לחשוב פחות ולהצביע להם.

‏אני לא נאיבי. ברור לי שהדברים האלה, במידה רבה, דורשים שנפעל נגד עמודי תווך של הטבע האנושי. אבל קודם כל, ברמה של הרשתות חברתיות, דרושים לא יותר מכמה מאות אנשים שמחויבים לדחוף את האלגוריתם טיפה לכיוון כזה או כיוון אחר, כדי לייצר אפקט משמעותי.

‏ברמה של התקשורת, כמה עורכים במהדורות החדשות המרכזיות שממוקדים במשימה, יכולים לשנות את מה שאנחנו רואים על המסך מקצה לקצה. וגם ברמה של העבודה עם הפוליטיקאים עצמם, פוליטיקאים יכולים להתחיל לשנות את איך שהם מדברים על סוגיות היסוד בפוליטיקה. ולצד הסיסמאות, שאין ברירה וגם אותן צריך להגיד, כי ככה פוליטיקה עובדת, למצוא דרכים לשדר לציבור שהם בעצם כן יודעים במה הם עוסקים. וככל שיהיו יותר איתותים כאלה מפוליטיקאים, זה יאפשר לנו לתמרץ יותר את אלה שכן מביעים את העמדות הקצת יותר מורכבות האלה. ומעבר לזה שמספר קטן של אנשים מחויבים במקומות הנכונים כן יכולים לייצר שינוי, השלב הראשון בהתמודדות עם כל תופעה הוא להבין אותה. ברור לי שמה שסיפרתי לכם היום הוא בעיקר נקודת התחלה, כי יש הרבה מורכבויות שלא נגעתי בהן. איפה בדיוק עובר הקו בין אידאולוגיה מנוונת לאידאולוגיה מועילה? אני לא לגמרי בטוח שאני יודע. איך מייצרים מסרים ויראליים בלי לנוון את המערכת כולה? שאלה קשה, ומאוד מאוד מורכב לפתור את זה.

‏כל מה שאמרתי פה הוא רק קצה הקרחון. אבל אני מקווה שעם עוד כמה אלפי אנשים, שמבינים את האופן שבו אידאולוגיה עובדת, והאופנים שבהם היא יכולה להזיק, נוכל למצוא עוד פתרונות. וזה אתם. אז אני מצפה שתקשיבו לדבר הזה, ותתחילו לחשוב גם אתם, מה אנחנו יכולים לעשות? איך אני, בסביבה שלי, במרחב שלי, יכול לעשות משהו שיתקן אפילו טיפה את הבעיה הזאת?

‏אז… עד כאן להפעם. אשמח מאוד אם תשתפו את הפרק הזה ברשתות החברתיות, ובעיקר בהמלצות אישיות לחברים או קרובי משפחה. יש לנו עוד דרך לעשות בסדרה הזו, אבל אנחנו מתקדמים. וביחד, אני מקווה שנמצא עוד דוגמאות לדברים שאפשר לעשות עכשיו.

‏תודה רבה על ההאזנה, ונתראה בפעם הבאה עם ספינים חדשים.

‏[מוזיקת סיום]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

5 views0 comments

Comments


אוהבים פודטקסטים? הישארו מעודכנים!

הרשמו וקבלו עדכונים לכל תמלולי הפודקאסטים

תודה שנרשמת

  • Whatsapp
  • Instagram
  • Facebook

כל הזכויות שמורות © 

bottom of page