לוחמות נפש - פרק 2: הסיפור של שירה
- לאה תמיר אנגלרד
- Nov 6
- 20 min read
Updated: Nov 11
שירה מספרת את הסיפור שלה. מחרדה בגיל 13 אל התפרצות מאניה דפרסיה בגיל 20, דרך דיסוציאציה ודיכאון. מסע ארוך של נפילה לתהום ועלייה ממנה. זה סיפור על התמודדות, כאב, טיפול, חוזק, שיקום, וגם ניסים.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 11/06/2025.
[מוזיקת רקע]
שירה: רצינו לעשות הקדמה ולעשות מה שנקרא אזהרת טריגר, כי הסיפור שלי באמת לא קל וזה יכול להציף את זה לאנשים את הכאבים שלהם. אז תהיו חזקים אם אתם באים לשמוע את הפרק הזה [צוחקת קלות], ובואו נצלול.
[מוזיקה מסתיימת]
נהרתיה: אז ברוכים הבאים לעוד פרק של "לוחמות נפש" - כשמאניה דיפרסיה ודיכאון אחרי לידה נפגשים לדבר.
אז שירוש, היום נשמע אותך. [צוחקת]
שירה: וואו, אני מתרגשת ברמות.
נהרתיה: אני במתח. [צוחקת]
שירה: אז הפעם הראשונה שאני נפגשתי עם מאניה דיפרסיה ועניינים של הנפש היה בגיל 13. אה… מה שקורה, בהרבה פעמים במחלות נפש, זה שיש הופעה בגיל 13-14, ואז המחלה כזה שוקטת, ואז בגילאי ה-20 היא מתפרצת, כאילו, בגדול.
נהרתיה: וואו.
שירה: בעצם, מה שקרה זה שהגעתי לבית-ספר חדש ו… התחלתי כזה להכיר בנות וכזה לנסות להשתלב [נהרתיה מהמהמת], ואז - בום, משהו השתנה. התחלתי, כאילו, להתרחק כזה וכאילו להתפלל, להתפלל, להתפלל. כאילו, גם באופן כללי אף אחד לא הבין שקורה לי משהו לא בסדר. למה? כי זה לא היה… אולי יכולים לדמיין - נכון? - מאניה זה כאילו המון אנרגיה כזה… לא. המאניה דיפרסיה שלי היא דווקא כאילו אני פתאום נכנסת לתוך עצמי, ואז יש לי המון-המון הרהורים, וכאילו מחשבות. עכשיו, לפעמים זה כן גם באנרגיה, ואני יסביר את זה עוד מעט בהמשך, אבל, אז זה פשוט היה נראה שכאילו, אוקיי, אני פשוט מתפתחת להיות מי שאני אמורה להיות, וזה כזה צדיקה כזאתי. אממ…
נהרתיה: כאילו, זה, זה נראה שאת בעצם בעלייה רוחנית, ובעצם מה שקורה זה שהנפש שלך במקום לא טוב.
שירה: ממש לא טוב. זה…
נהרתיה: זה מרתק.
שירה: זה לא באמת עלייה רוחנית. וגם השתלב לי OCD. בעצם הייתי יוצאת מהכיתה לפני "שמונה עשרה" בשביל להתפלל במרפסת, בגלל שידעתי שזה הולך לקחת חצי שעה, ואמרתי, כאילו אני לא יכולה… אנשים אחרי זה ממשיכים, כאילו…
נהרתיה: וואו.
שירה: למה זה לקח חצי שעה? כי כל מילה… גם הרגשתי שאני באיזה עולמות עליונים וגם בכל מילה זה היה כזה "י-שו-ע-תך", כאילו לדייק, להגיד בדיוק-בדיוק-בדיוק את המילה…
נהרתיה: וואו.
שירה: ונורא סבלתי מזה. ובאמת העניין הוא שאף אחד לא ראה שמשהו לא בסדר. עכשיו, בשלב מסוים, אני זוכרת שראינו סרט, ההורים שלי ואני, על אישה עם מחלת נפש של פיצול אישיות. קוראים לזה הפרדת זהות דיסוציאטיבית, שיש לה כמה אישיויות וזה, ואז אחרי זה באתי לאימא שלי במטבח ואמרתי לה, "אימא, אני קצת אה… כזה". והיא כזה לא הבינה מה אני רוצה ממנה [צוחקת קלות], כאילו, שטפה כלים, לא יודעת מה. ואז התחלתי לבכות ואמרתי לה, "אתם לא רואים מה עובר עליי, אתם לא רואים כמה אני סובלת". ורצתי לחדר, ואז הם כזה באו. ובעצם סי… התחלתי לספר להם כמה OCD יש לי. כאילו, אם הייתי מסתובבת לכיוון אחד, הייתי חייבת להסתובב לכיוון שני…
נהרתיה: וואו.
שירה: כאילו, אם הייתי מניחה חפץ, הייתי צריכה להניח אותו קודם על צד ימין ואז על צד שמאל. הייתי חוזרת על אותיות במחברת כאילו, עד שזה היה נחרט, כאילו, חותכת את הספ… את המחברת. אממ [נושמת עמוק], וזה כאילו המון מתח. ו… שלא לדבר על זה שהיה שם גם כאילו מאניה ודיכאון, שאני תיכף יסביר מה אומר, כל אחד מהמושגים האלה.
ובגיל 13, כלומר, באמת-באמת שזה היה חתיכת פצצה. כאילו מאניה זה בעצם לקחת סמים מאוד-מאוד-מאוד קשים, בגיל 13! כאילו, אני עברתי הרבה שנים אחרי זה של מחלה, וזה אחד התקופות ה… הכי קשות. כי זה בכל זאת בגיל 13, כאילו. ומה ש…
נהרתיה: אין לך את הכלים, אין לך כאילו הגנות, את לא…
שירה: כן, [בעצב] וגיל 13 זה גיל קשה בכל מקרה…
נהרתיה: נכון.
שירה: כאילו, את הופכת להיות מילדה כאילו לאישה, ואת כזה, 'מי אני, מה אני?' ובתוך המי אני מה אני, זה כאילו גיל שמגלים בו את הזהות.
נהרתיה: וואו.
שירה: ופתאום, בתוך הזהות הזאת נכנס שיגעון, את כזה - מי אני? אימאל'ה! ו… מה שקרה זה שבעצם ההורים שלי לקחו אותי לפסיכולוג והוא נורא עזר לי עם ה-OCD, ש-OCD זה הפרעת חרדה אובססיבית-קומפולסיבית, שכאילו, אתה חייב לעשות משהו, אחרת אתה חושב שיקרה משהו נורא. והפסיכולוג…
נהרתיה: בדרך כלל הולכים ל-CBT. הפסיכולוג, הוא לא היה CBT?
שירה: [מתלהבת] CBT! יפההה!!!
נהרתיה: אָה.
שירה: והוא עזר לי ממש. עכשיו, ה-OCD זה משהו שבאמת, למה הוא הצטרף בגיל 13? בגלל שיש לי אותו באופן כללי, כלומר גם ביציבות יש לי אותו. וזה, אני משתמשת בעצות שהוא נתן לי… CBT זה פצצה, אחד ה… אחד השיטות פסיכולוגיה שאני הכי אוהבת. זה יעיל, זה ממוקד. הוא אמר לי, 'תעשי דווקא - כאילו תניחי דווקא משמאל על ימין, אל תסתובבי שוב, כאילו, ותגידי את המילים לא מדויק' ותמשיכי להתפ… כאילו, 'תמשיכי בתפילה' ו… ואז הוא אמר, 'בהתחלה יהיה לך המווון מתח, ואז יהיה לך קצת פחות מתח, ואז יהיה לך קצת פח…' כאילו. וזה עובד, זה ממש עובד.
נהרתיה: וואו.
שירה: ועד היום אם אני שוכחת ל… אם אני כזה לא בדקתי אם הדלת של האוטו נעולה, אז אני כזה לא, עדיף לי להיות עם המתח שזה לא נעול מאשר שזה יהיה ה… להיות משועבדת לדבר הזה, שכאילו אני כל פעם צריכה לבדוק שוב. אז הוא עזר לי מאוד…
נהרתיה: מדהים.
שירה: אבל הוא לא זיהה שיש שם משהו אחר. ואני זוכרת שאפילו ניסיתי, כאילו, לדבר איתו על זה, כי אמרתי, כאילו, אולי יעזור לי. כאילו אמרתי לו, "איך מתפללים?", כאילו, ניסיתי להכניס אותו לפסיכוזה בעצם, כאילו לשתף אותו והוא כזה: "אני לא מבין. כלומר, לוקחים את הסידור, מסתכלים על המילים ומתפללים". אז ממש לא הבין.
עכשיו זה קשה נורא, כלומר, זה הרי מופיע ונעלם פתאום, אז כאילו טוב שלא גילו אולי, טוב שלא נתנו לי כדורים, כי אחרי זה באמת לא הייתי צריכה אותם עד גיל 20. אבל זה היה קשה.
נהרתיה: הוא היה דתי, הפסיכולוג?
שירה: כן.
נהרתיה: וואו.
שירה: כן. ו… היינו נוסעים לירושלים וההורים שלי היו קונים לי חמצוצים אחרי זה. [צוחקות]
נהרתיה: ממש ילדה. וואו.
שירה: ממש ילדה. ו… ואז יצאתי מזה. זה, זה קצת מיקרוקוסמוס של הסיפור שלי, בגלל שיצאתי גם מזה חזקה ברמות. כלומר, תחשבו - ילדה בת 13 שלוקחת סמים [מצחקקת], סמים משני תודעה, וכאילו היא הופכת להיות מין סופר-טינאייג'ר כזה. כאילו, אני ידעתי פתאום על דברים שאנשים כל ימיהם לא יודעים. אז כאילו הפכתי להיות כזה פתאום… אני מכירה קצת את העולם, כאילו… ואז עברתי בית-ספר ו… אממ החלטתי כאילו אין מצב שאף אחד ידע שעברתי משהו נפשי. כלומר, זה היה מטרת חיי, כאילו…
נהרתיה: חברות היו מודעות לזה בגיל 13-14?
שירה: אז באמת אני נורא-נורא התרחקתי כזה מהחברה. כאילו, ממש-ממש נהייתי לבד-לבד, כי את בתוך הראש שלך עם המחשבות המוזרות, וכאילו, את כזה, אז לא, גם לא כל-כך היה לי טוב שם חברתית, והרגשתי שאין לי את מי לשתף. וגם נורא התביישתי. כלומר, הייתה לי חברה אחת, כן הכי טובה, ואני זוכרת שהעזתי פעם אחת לספר לה שלקחו אותי לפסיכולוג וכאילו שיא ה… רעדתי כשעשיתי את זה. כאילו… ההורים שלי גם כזה: מה זה פסיכולוג? מה זה? כאילו, כל העולם הזה היה לנו נורא-נורא-נורא חדש.
נהרתיה: וואו.
שירה: כשאני חושבת על זה היום, זה כזה מצחיק, אבל כן, ככה זה כשהבן-אדם נחשף פעם ראשונה למשבר נפשי, הוא לא מב… מכיר כלום וכל דבר זה נורא ביג דיל.
נהרתיה: גם לדור הקודם, כאילו, לדור הקודם - הם בקושי הכירו פסיכולוג.
שירה: זה היה לפני 20 שנה!
נהרתיה: וואו.
שירה: כאילו, זה באמת היה שונה. כלומר, הוא לא שונה כמו לפני 50 שנה, אבל שונה מהיום.
נהרתיה: נכון.
שירה: פסיכולוג היום? כל אחד הולך לפסיכולוג, כאילו, זה… נורא התביישתי והלכתי ואמרתי, "הפעם אני הולכת להצליח חברתית, ואף אחד לא יידע שיש לי משהו נפשי". ואיזה מסכנה אני, כי זה כזה לחץ, כאילו כל הזמן את כזה בודקת את עצמך, רגע, אני מוזרה? אני לא מוזרה? אני מוזרה? אני לא מוזרה? ודווקא הבנות שהגעתי אליהם היו כאלה רגישות וטובות ומדהימות שאפילו לא הייתי צריכה להרגיש את המתח הזה, אבל…
נהרתיה: וואאאו.
שירה: אז ברוך השם, באמת, שהגעתי לשם, ובאמת לא היה לי שום דבר נפשי במשך הרבה זמן, וככה בניתי את עצמי. עכשיו, בניתי את עצמי להיות נורא-נורא-נורא חזקה, אבל כן היה איזה משהו בפנים שזה היה כמו כזה תיבה שחורה כזאתי שבה יש את הסוד הזה, שאני אפילו לא מעיזה לגעת בו בפני עצמי. ואז כאילו, באיזשהו מקום לדעתי, בניתי את האישיות שלי סופר-סופר חזקה, אבל לא מחוברת לעצמי, בגלל שהיה חלק נורא גדול שלא העזתי לגעת בו, בזהות שלי.
נהרתיה: את, ברור לך שיש שם איזה מחלה נפשית שעדיין לא נתת לה שם?
שירה: לא, אני חשבתי שיש לי OCD ושגם זה דבר נורא גדול. ידעתי כאילו בלב שלי, בלי להבין ש… שהיה שם משהו גדול. אה… אבל לא, חשבתי שזה משבר אחד שהיה לי בגיל 13.
נהרתיה: וואו.
שירה: ואז, אממ, אז כאילו רק שתבינו, כאילו כמה הייתי חזקה, הייתי… כאילו טסתי לבד בגיל 19 להודו לחודש וחצי. הייתי עוצמתית ברמות, כאילו, הייתי חזקה, חופשייה, עצמאית ברמות על. Cut to [צוחקת קלות], בגיל 20, אני נוסעת לאומן עם מדרשה ומצטרפת למדרשה הזאתי, ו…בעצם שם מתפרץ לי ה… משבר. כלומר, אני קראתי לזה "אורות".
נהרתיה: שזה שוב מדרשה, להתחבר לרוחניות ולעצמ…
שירה: מעניין. [צוחקת]
נהרתיה: לקדוש ברוך הוא, ואז כאילו…
שירה: ולכן גם שם לא גילו, בגלל שבאמת אני קראתי לזה "אורות", כי כאילו כולם כזה [בלגלוג], "חזרתי מאומן, אני באורות", כאילו…
נהרתיה: וואו.
שירה: שנים קראתי לזה "אורות". כאילו, הרבה לפני שגם הסכמתי להגיד לעצמי שיש לי מאניה דיפרסיה, קראתי לזה האורות, האורות, האורות, התחיל האורות, נגמר האורות.
נהרתיה: וואו.
שירה: ו… כי זה מרגיש כמו אורות. אולי אם מישהו כזה שבאמת חווה "אורות" - של חגים, של לבקר ב… כאילו, כל מיני דברים רוחניים, באמת יכול להזדהות. של חתונה, לא יודעת, כאילו, זה התרגשות כזה וזה כזה רוחניות כזה, וזה כאילו… אז קראתי… חשבתי שאני באורות, וכולם במדרשה חשבו גם, הנה היא מתפתחת להיות [צוחקת] מי שאמורה להיות - צדיקה.
עכשיו, האם אני צדיקה? לא יודעת. אני לא… אני כן רוחנית כזה, אני לא אבל, בשום אופן אני לא, בגיל 13 הם אמרו… עשו כזה קטע שדיברו שתי מילים על כל אחת, אז כזה 'שירה, רבנית, נקנה לך משהו של רבנית, כי את צדיקה אמיתית' וזה… אני לא רבנית, אימאל'ה! כאילו, אני לא יכו… אני לא… אני כזה נפש חופשית, אני לא… [צוחקת] לא יכולה להיות רבנית.
אבל אממ, כאילו, זהו, אז הת… אז בעצם התפרץ לי ה… מאניה דיפרסיה. ט-ט-ט-טאם.
נהרתיה: רגע, ואת כאילו… מה, כאילו… טוב, בטח בהמשך רק שנפל האסימון, אבל כאילו, מה ההבדל בין אורות לבין מאניה?
שירה: קודם כל, אורות זה יכול להיות חד פעמי. כלומר, זה לא משהו שחוזר, וגם זה לא משהו שיש אחריו כזה נפילה. וגם, אני אסביר באמת מה מאפיין את המאניה, וזה הרבה מעבר להתרגשות והיי. אז, אז התפרצה לי בעצם המאניה דיפרסיה. אה… עכשיו אני אגיד שנייה שתי מילים על איך בנויה המחלה שלי.
אז כמו שאמרתי לך בפרק הראשון, אז אה… כל אחד עם מאניה דיפרסיה עובר את זה אחר. אממ, אני לא יפרט על כל הסוגים, אבל אני פשוט יספר על שלי, שכאילו אצלי זה ארבעה חודשים של מאניה, ואז יש שלושה חודשים של דיכאון, ואז יש ארבעה חודשים של מאניה שוב, ואז יש חודש אחד של דיכאון. נגמר. חוזרת ליציבות, חוזרת לעצמי. רק שאם ספרתם, זה שנה.
נהרתיה: וואו.
שירה: כלומר, ברגע שמתחיל, אני כזה [בציניות], "נתראה שנה הבאה", כאילו. [צוחקת קלות]
נהרתיה: אשכרה.
שירה: כן. עכשיו, אה…
נהרתיה: אבל זה כיף, יש יותר מאניה מדיפרסיה, לא? [צוחקת]
שירה: וואו, חשוב מאוד שאמרת את זה, כי מאניה, בחוויה שלי, זה לא כיף בכלל.
נהרתיה: וואו.
שירה: אה… האם יש שם קצת "היי"? כן. האם יש שם יצירתיות? זה נחמד. אבל מעבר לזה, זה פירוק של הנפש. אני זוכרת שמישהי ב… מישהי אחת במדרשה כאילו שמה לב, חברה, היא אמרה לי, "את יודעת איך את שונה", כאילו, כאילו הפכתי להיות בן-אדם אחר. וזה מה שמאניה עושה. כאילו, היא לוקחת לי את הנפש, את מי שאני, את ה… את ההגנות שלי, את התכונות שלי וכזה אומרת: 'לא חשוב, זה לא חשוב. כאילו תפרקי את זה, תשתחררי, תתפוצצי', כאילו. זה כאילו מפרק את הנפש, וכל מה שחשוב לך ויקר לך, ובנית.
ואני מאוד אוהבת את החיים, כאילו, אני אוהבת לחיות את השפיות שלי ו… ואני אוהבת להיות בן-אדם עם כבוד עצמי ועם כאילו… ובמאניה כאילו אין. זה, אני קוראת לזה שיש לי ממש מוח אחר. כלומר, יש את המוח של שירה הר… ביציבות, שזה אני, הרגילה. ואז יש חלקים אחרים שפשוט מופעלים במוח - אז יש את המוח של המאניה; ויש את המוח של הדיכאון, וזה פשוט לא אני. ואני זוכרת שאימא שלי הייתה אומרת לי במשברים… כי זה ארוך הרי, ארבעה חודשים, שלושה חודשים, אההה, זה ארוך…
נהרתיה: ממש.
שירה: …שנה, כאילו לקחו לה את הילדה. היא כזה הייתה אומרת לי, "אני מתגעגעת לשירה", וכזה. כי זה באמת לא, זה לא אני. כלומר, את מדברת וזה לא אני.
נהרתיה: וזה גם קשור לדיסוציאציה, נכון?
שירה: יפה. אז היה לי שם ארבעה חודשים בעצם של מאניה במדרשה [נהרתיה מהמהמת]. ואז, בעצם, היה את הנפילה. עכשיו, מה שקורה זה שכאילו נופלים מגבוה-גבוה-גבוה לנמוך-נמוך-נמוך, זה חתיכת טראומה, זה כזה וּוּוּהוּוּוּ, זה כזה צניחה. והמוח שלי לקח את זה כל-כך קשה, שבעצם הנשמה ש… בחוויה שלי הנשמה שלי עזבה אותי. כאילו, היא כל-כך נבהלה…
נהרתיה: וואו.
שירה: …שהיא פשוט עזבה. ואני ממש זוכרת את הרגע הזה. כאילו, עמדתי… אני זוכרת איפה עמדתי, ליד איזה קיר עמדתי במדרשה, וכאילו הרגשתי וּוּש, כאילו הנשמה שלי כזה נשאבת למעלה. ואז אני מסתכלת במראה ואני כזה לא מחוברת לעצמי, ואני כזה חושבת על השם, ופתאום אין השם, וכאילו… עכשיו, זה גם נכנסתי לדיכאון, אבל גם הרגשתי משהו אחר. כלומר, לא רק פתאום שאין את ה"היי" הזה, אלא גם ש… כאילו אני, אין לי את עצמי. אין לי את עצמי. כאילו…
נהרתיה: אימאל'ה.
שירה: וזה דיסוציאציה. אבחן לי את זה הפסיכיאטר הראשון שהייתי אצלו. הוא אמר לי, "יש לך דיסוציאציה בעקבות, בעצם, פסיכוזה שעברת". הוא לא אבחן מאניה דיפרסיה. זה היה רק אחרי משבר אחד, אז הוא כזה, 'כן, היית באומן, היית במדרשה, היה לך כנראה איזשהו סוג של היי כזה לא מבוקר ו… ואז יש לך עכשיו דיסוציאציה'. והוא אמר, זה יעבור, את תחזרי לעצמך תוך חודשיים-שלושה. [צוחקת קלות]
נהרתיה: וואו.
שירה: [לאט] שבע - שנים! [צוחקת קלות]
נהרתיה: וואו.
שירה: כן. אממ…
נהרתיה: איזה פחד.
שירה: כן.
נהרתיה: כאילו, "אני" זה הדבר היחיד שיש לי, ולוקחים לי אותו.
שירה: נכון, נכון ממש. מאז שחזרתי, זה כזה, "יש לי הכל". אני קמה בבוקר - כל עוד אני, אני נמצאת שם בחדר - יש לי הכל. כל, כל, כל דבר - זה מעֵבר. וזה בעצם החיים. כלומר, הרגשתי כאילו מתתי. אני הייתי קמה בבוקר והייתי מתקשרת לאימא שלי, ישר כשקמתי, כי הרגשתי שאני לא שם, והייתי אומרת לה, "אין לי את עצמי, איבדתי את עצמי, אין לי את עצמי". ו… וואי, זה לגעת פה בפצע, אה… [צוחקת קלות] אני פעם ראשונה בעצם ככה נוגעת ככה ממש אה… רציני שם, אבל בעזרת השם.
נהרתיה: וואו.
שירה: אממ אז מה קרה? בעצם ישר חתכתי. הלכתי להורים שלי, עזבתי את המדרשה, אמרתי להם: "אימא, אני צריכה, אני צריכה תרופות. אני צריכה עזרה". ואז היא אמרה, "אוקיי", ואז היא מצאה לי את הפסיכיאטר ההוא.
עכשיו, אני בכלל החלטתי שאני בפודקאסט לא אגיד שמות של מטפלים, כי יכול להיות שאנשים יכירו [צוחקת קלות], ויש לי גם לפעמים דברים פחות טובים להגיד, אבל בעיקר דברים טובים. אבל, אבל החלטתי שאני לא אגיד שמות פרטיים באופן כללי. אממ זהו, ובעצם שם התחיל ה… שנתיים של הדיכאון. נכון אמרתי מקודם שזה ארבע, שלוש, ארבע, אחד? [נהרתיה מהמהמת] אז בפעם הראשונה - לא. בפעם הראשונה זה היה ארבע, שנתיים של דיכאון.
נהרתיה: וואו.
שירה: וכשאני אומרת דיכאון, אני מדברת על אובדני. כאילו, זה היה שנתיים שגם, קודם כל, איבדתי את עצמי, שאני תכף יסביר על זה עוד. וגם הייתי בדיכאון. וכאילו כל השינוי הזה של הנפש, וכאילו נפלתי לתהום. וזה לקח שנתיים, שנתיים של דיכאון מאוד-מאוד-מאוד קשה. אני זוכרת שהייתי… קודם כל, הייתי יושבת ורואה סרטים, סרטים, סרטים, סרטים, ומשחקת תוך כדי בפלאפון במשחק כדי לא לחשוב, לא לח… אסור לחשוב. כי הייתי במקום כל-כך מפחיד שכאילו זה, זה כאילו בן-אדם מת בתוך בן-אדם חי. זה… ובלילות הייתי מתפללת - 'השם, תן לי סרטן בבקשה', כדי… 'אל תביא אותי להרוג את עצמי'. [נהרתיה נאנחת] כאילו, תביא לי מחלה שתהרוג אותי בכבוד. כאילו, אני לא רוצה להיות זאת שהתאבדה. ו… למה לא התאבדתי? [מגחכת] אני זוכרת שהיה לי שתי סיבות. אחד, נורא פחדתי כאילו מהקטע של אה… הרוחני, כאילו של גיהנום ושל כאילו לא יודעת, כלומר, "כף הקלע" או מה שאומרים. כלומר, שיעשה לי רע לנשמה ואז יהיה לי… שאלתי איזה רב אחד, הייתי אצל רב אחד והוא אמר לי… שאלתי אותו מה עדיף, לסבול כל החיים ייסורי מוות או להתאבד? אז הוא אמר לסבול. עכשיו ברור, מה הוא יגיד, כאילו [צוחקת], 'לכי תתאבדי'? אבל האמנתי לו. וגם, אמרתי, דבר שני, בשביל המשפחה שלי. שזה אומר גם שכנראה לא הייתי אובדנית 100%, בגלל שיש אנשים ש… אף פעם, למשל, לא עשיתי ניסיון אובדני. כלומר, תמיד זה ה… או שאני חזקה, או שגם וגם. כלומר, אני אף פעם לא הגעתי באמת לאובדנות פעילה, אבל אני עדיין קוראת לזה אובדנות, בגלל שזה כל היום, המוח אומר: 'הלוואי שאני אמות, אני רוצה למות, אני צריכה למות, הלוואי שאני אמות'.
נהרתיה: בטח. גם נראה לי שאת פשוט מאוד עדינה, אם היית קצת יותר אלימה, היית מנסה מן הסתם, לא?
שירה: וואו, לדעתי זה חזקה ובשליטה. מישהו שמתאבד זה מישהו שהוא איבד שליטה כבר, הוא לא שומר על עצמו. ו… השנתיים האלה היו [נאנחת] באמת אה… החלק הכי קשה בכל המשבר שעברתי [מושכת באף] כי זה גם לא עובר. עוברת חצי שנה - זה לא עובר, עובר עוד שנה - זה לא עובר. כאילו, מה שהיה זה שהייתי שנה אצל ההורים, ובסוף השנה הזאת נגמר להם הכוח, כי אני הייתי דורשת כל-כך הרבה עזרה, רגשית. הייתי… אם לא הייתי מדברת שעתיים ביום מינימום עם אימא שלי, הרגשתי כאילו אף אחד… כאילו הייתי צריכה שמישהו חיצוני חי יחזיק אותי, אחרת אני לא… אני כאילו מאבדת את זה, בגלל שכאילו אני לא כאן. אז כאילו, שמישהו לפחות ייתן לי, יחזיק אותי כי אני לא יכולה להחזיק את עצמי.
נהרתיה: וואי, ומעניין אם אימא שלך הבינה שזאת ההשפעה שלה עלייך. חיים של בן-אדם, היא ממש החזיקה אותך בעולם החיים, זה מטורף.
שירה: כן. לא, היא ידעה שהיא עוזרת לי. אני אספר משהו שנייה על ההורים, שכשזה התחיל, אז אמרתי לאימא שלי, אני זוכרת, "אתם תצטרכו לגדול". והיא לא הבינה מה אני רוצה ממנה, היא כזה, 'מה, זה לא משפט שאומרים להורים' [צוחקות]. היא לא הבינה מה אני רוצה ממנה, מה אני רוצה ממנה. ו… וזה באמת קרה. ההורים שלי גדלו, וואו, כאילו הם היו ב-1,000 לימודים, 1,000 טירונות. 1,000. ההורים שלי הם אנשים כל-כך גדולים היום, לעומת, כלומר, איך שהם התחילו את הדרך הזאת, זה כאילו גם הם עברו…
נהרתיה: משבר כזה.
שירה: משהו מאוד-מאוד מ… אה… הבת שלהם מתה. כאילו, איך אני אסביר את זה? זה כמו היפהפייה הנרדמת לפעמים, אני קוראת… [בלגלוג] אני קוראת לעצמי יפהפייה, אבל כאילו [צוחקת], היפהפייה הנרדמת בגלל שנכון שהיא נרדמת כולם נרדמים איתה?
נהרתיה: וואו.
שירה: ואז הבית הופך להיות מלא קוצים?
נהרתיה: וואו.
שירה: זה כאילו כולנו נפלנו לכזה חושך.
נהרתיה: באמנות היה מיצג כזה שהיה צריך לעשות, ואת אממ, את הצגת משהו מאוד, כאילו של אה… איזשהו ראש אה… ככה זכור לי, משהו שהיה נראה כמו ראש פצוע ומדמם כזה, בתוך חושך צר כזה ואפל? ובחוץ כולם מדברים, כולם באור, כולם אה… אז כאילו [מצקצקת], אז…
שירה: נכון.
נהרתיה: אז לי זה היה נראה שגם המשפחה שלך מחוץ אלייך. את אומרת שהמשפחה הייתה איתך בחדר או שזה עדיין הרגיש שהיא בחוץ?
שירה: אמממ… יותר כמו, באמת המיצג הזה היה על השנתיים האלה שישבתי שם בחדר וכולם מתחתנות…
נהרתיה: וואו.
שירה: כל החברות שלי מתחתנות, ולחלק אני גם לא הולכת לחתונה, כי…
נהרתיה: בת כמה את, 22?
שירה: אני הייתי בת 20 ואז זה כאילו מ-20 עד 22.
נהרתיה: וואו.
שירה: חברה שלי מבקשת ממני להיות מלווה שלה, אני אומרת לה, "אני לא יכולה".
נהרתיה: וואו.
שירה: כאילו, הגיל הכי יפה כזה, אפילו שזה לא אני כאילו מתחתנת, עדיין זה כאילו החברות הכי טובות שלי מתחתנות ו… אני אגיד מילה שנייה על חברות: ש… כשאיבדתי את עצמי, איך זה התבטא? שכאילו, כאילו איבדתי את האישיות שלי ואת העוצמות שלי ו… בטח את הכלים שלי, כאילו החברתיים, והבנה, וכאילו איבדתי הכל [מצחקקת]. אז לא יכולתי אפילו להיות חברה של החברות שכבר נהייתי חברה שלהם, בגלל שכבר לא הייתי באותו level של תפקוד שלהם. ומה שקרה זה שבעצם חברה שהיא יותר חברת ילדות שלי, שהיא פשוט מלאך, כנראה, באמת, היא פשוט… תמיד שמרנו על קשר, אבל היא פשוט נהייתה החברה הכי טובה שלי, וכל השבע שנים האלה היא הייתה שם איתי וממש החזיקה אותי.
נהרתיה: וואו.
שירה: וחשוב לי ממש להזכיר אותה. זה היה כמו שאני בקומה רגשית. כאילו, אני שוכבת על מיטה ומסביבי האנשים שהכי אוהבים אותי מקלחים אותי רגשית. מקלחים אותי, מאכילים אותי, דואגים שאני אשאר בחיים. כל-כך לא הייתי אה… חיה, מבחינת אישיות, מבחינת החיות. ו… עוד דוגמה להסביר, זה כזה, הפסיכיאטר שהייתי אצלו באותו זמן, אז כשבאתי אליו ישר אחרי שחזרתי לעצמי הוא אומר, "וּוֹאוּ, איזה חזקה את!".
נהרתיה: וואי.
שירה: כן, והוא הכיר אותי איזה ארבע שנים.
נהרתיה: וואו.
שירה: וּוֹאוּ, כאילו, "אני לא מכיר אותך ככה". כל העוצמה. אומרים שכזה עוצמה, עצמאות ועצמיות, זה מאותו שורש - שלושתם לא היה לי. לא היה לי את העצמיות שלי ולא היה לי את העוצמה שלי ולא היה לי שום עצמאות. כאילו, חזרתי לגור אצל ההורים…
אני אחזור לסיפור. נגמרה השנה וההורים שלי כבר לא יכלו לשאת את זה. זה היה להם כבד מדי, גם יש להם עוד ילדים, אנחנו שישה אחים. ו… עברתי לגור אצל סבא וסבתא שלי לשנה השנייה. כאילו, זה היה ארוך. אני זוכרת שהייתה לי מטפלת באותו זמן והיא… אמרתי לה, "תקשיבי, אני חושבת שיש לי כוח לשנתיים, כאילו, ואחרי שנתיים, אני, לא יהיה לי יותר כוח".
נהרתיה: וואו.
שירה: כן. ו… עברו שנתיים וב-דיוק זה עבר. כאילו, אני לא חושבת שזה היה איזה נבואה, אני חושבת שזה היה יותר כמו, באמת, כאילו חסד, שכשנגמרו לי הכוחות זה פשוט עבר. נדבר עוד בהמשך על הדיכאון, ואז אני אספר עוד דברים שהיו, ומה… דברים שעשיתי ומה עזר לי ו… אבל אני רוצה…
נהרתיה: ואז נוכל לראות איך זה, איך זה מתקשר עם הדיכאון שאני עברתי, עם ה…
שירה: נכון.
נהרתיה: איך זה מפרה אחד את השני.
שירה: כאילו זה בעצם החלק הכי משותף.
נהרתיה: כן.
שירה: בגלל ששתינו עברנו דיכאון מאוד כבד. [נהרתיה מהמהמת]
אז נגמרו שנתיים, פתאום התחלתי להרגיש כזה, "וואו, מצב רוח טוב, מצב רוח אקסטרה-טוב". ואז, אה… אני אגיד עוד משהו על המחלה שלי שזה המאניה, יש לזה אופי מאוד מעניין. נכון בקבלה יש תוהו ותיקון? שככה נברא העולם. קודם נברא תוהו ואז זה לא עבד, ואז יש… נברא תי… כאילו, העולם נברא בתיקון כאילו, וזה כן עבד. אז אני קוראת לזה ש-המאניה הראשונה זה "המאניה של התוהו". למה היא באה כשאני ביציבות, חיה את חיי, והורסת לי הכל - את הנפש, את הקשרים, את החיים. ואז הדיכאון, כולי שבּוּרה [כך במקור], ואז המאניה השנייה, אני קוראת לה "המאניה הקטנה", או "המאניה הבונה", או "המאניה של התיקון".
נהרתיה: שזה שמות שאת המצאת לה.
שירה: כן כן.
נהרתיה: זה לא משהו אה…
שירה: כן, כן.
נהרתיה: וואו.
שירה: ולמה? כי המאניה הזאת בעצם באה כשאני כולי שבורה, והיא מרימה אותי דווקא. ויש שם גם אנרגיה כזאת של… הווייב הוא אחר. אני הרבה יותר כאילו משתפת פעולה, ואני הרבה… כאילו יש כזה וייב של: "בוא נרים את השברים". ואז החודש של הדיכאון זה, זה בעיניי קצת לאזן פשוט את המצב רוח שהיה במאניה השנייה, והוא סוגר את זה. אז אה…
נהרתיה: חזק.
שירה: כן.
נהרתיה: כאילו את, את יותר במודעות של לחזור לעצמך בפרק, בפרק השני של זה, כאילו.
שירה: זה פ… זה מה שזה עושה לי. כאילו.
נהרתיה: וואו.
שירה: זה, זה כמו המאניה הראשונה באה ו… טורנדו שהורס הכל? המאניה השנייה זה כמו רוח שמסדרת את הדברים כבר בחזרה.
נהרתיה: וואו.
שירה: כן, מעניין [צוחקת קלות]. אממ… אז בעצם התחילה אחרי השנתיים מאניה ה"בונה", כאילו המאניה המתקנת. ו…
נהרתיה: אז אם זה היה שנתיים דיכאון, זה בטח היה הרבה זמן של מאניה, לא?
שירה: לא. זה היה ארבעה חודשים, ואז היה חודש של דיכאון ו… וזהו, וזה נגמר. בעצם, באותו זמן עזבתי וגרתי אצל דודים שלי קצת, ואז כשזה נגמר, הרגשתי כל-כך טוב שהרגשתי שאני חוזרת לגור אצל ההורים שלי. כי, כש… כשסיימתי לגור אצלם זה היה כי כבר לא הסתדרנו, אבל בגלל שחזרתי כל-כך לעצמי אז יכולתי לחזור. עכשיו בוא נדייק, שלא חזרתי לעצמי, כן? לא עברו שבע שנים. אני עדיין הייתי מתה מבפנים, אבל לא הייתי - לא במאניה ולא בדיכאון. קודם כל, איך התרגשתי לגלות שאני מס… שזה קורה. כאילו, התרגשתי שזה, אני לא לנצח במאניה או בדיכאון או באי שפיות. אוקיי, אז יש פה תקווה. והתחלתי ללמוד תואר באוניברסיטה הפתוחה. והתחלתי…
נהרתיה: התחלת כשהיית את.
שירה: כשהייתי אני.
נהרתיה: וואו.
שירה: כלומר, יש חזרה לעצמי. זה היה תקווה מדהימה. והתחלתי לצאת לדייטים שם, באותה תקופה. והיציבות הזאתי נמשכה בערך שלושת רבעי שנה. ואז פתאום התחלתי להרגיש שהקרקע מתערערת ו-אממ… כאילו, כשמתחיל מאניה, זה כמו כזה, אה… קודם כל, יש לי המון חרדה, היה לי, בעזרת השם, כאילו, היה לי המון חרדה וכאילו, וזה גם כמו נסיקה של מטוס. זה כאילו את עולה במטוס, ואז את… לעולם אחר של המאניה. אז הרגשתי שאני עולה במטוס לעולם אחר, ובעצם זה הפריע לי, כי התחלתי תואר ורציתי לצאת לדייטים וכזה… "אוף, שוב פעם?" ושם עוד לא ידעתי שזה לוקח ארבע ש… ארבע, שלוש, ארבע, אחד. ו… פשוט אה… עברתי את המאניה ואז היה דיכאון, של שלושה חודשים, ואז היה את המאניה הבונה ואז היה דיכאון קטן ושוב חזרתי לעצמי.
עכשיו, עברתי את cycle הזה - ספרתי - חמש פעמים בחיים. ובעצ… באמצע היה יציבות של בין שלושת רבעי שנה לעד שנה וחצי. כלומר, הכי הרבה שזה נתן לי, זה שנה וחצי של חיים, של חברים, של, של להרגיש כמו עצמי.
נהרתיה: וואו.
שירה: ואז, בגיל 27 - בום! חזרתי לעצמי. כלומר, לאורך השנים ברור שהתחזקתי קצת וכאילו אה… גם פחות נבהלתי, אבל לגמרי השלמתי עם זה שאני, ככה, קיוויתי שאני אחזור, אבל לא ידעתי בוודאות שאני אחזור ו… סבלתי מאוד-מאוד-מאוד, והייתי נורא חלשה, וגירסה מאוד מוקטנת של עצמי.
אבל אמרתי כאילו, אוקיי, אז, אז בוא נעשה תואר, בתקופות של היציבות נעשה תואר, וכאילו אולי, אולי כאילו… השלמתי קצת עם המצב. ואז בערך בתקופת של הקורונה, זה היה, חזרתי. והפסיכיאטר שלי היום אומר שכשיש מצבים של… מה זה דיסוציאציה? דיסוציאציה זה ניתוק. תחושת ניתוק מעצמך, ויש סקאלה מאוד רחבה של תחושות ניתוק. למשל, הרבה אנשים בדיכאון מרגישים קצת ניתוק מעצמם, כזה של, "אוי, אני לא כמו עצמי". ואנשים מבחוץ לא, לא… את אומרת לאנשים מבחוץ, הם כזה, "לא, את כן את". אז, אז זה בדרגה קטנה. אז שלי היה, כאילו, באמצע. והוא אמר שדווקא דברים שהם קצת יותר חמורים, הם דווקא עוברים בבום. אז זה עבר. חזרתי.
נהרתיה: וואו.
שירה: שגם החזרה הייתה מאוד קשה. אפילו אני נוטה לומר שהחזרה הייתה קשה כמו הנפילה, בגלל ש… אני כבר בניתי את הנפש שלי שבע שנים בגרסה מוקטנת. שבע שנים זה המון זמן. גם בגילאי ה-20, זה הגיל שאתה בונה את הנפש שלך, זה הגיל שאתה בונה את האישיות שלך, ובניתי את זה בגרסה מוקטנת, ופתאום הנשמה שלי חוזרת, כזה, "לא, את ענקית". כאילו, אז לקח כמה שנים שהרגשתי שהנשמה שלי מסתובבת מעליי, כזה לא יכולה להיכנס כי אין לה כלים. שלא לדבר על זה שהייתי צריכה לשקם את כל החיים שלי, כי כבר לא שכבתי במיטה ואנשים טיפלו בי. לא! זהו, קמתי כאילו… אז הייתי צריכה לשקם את המערכות יחסים חזק.
נהרתיה: וואו.
שירה: כאילו, אל תתייחסו אליי כבר חלשה. וישר כשחזרתי לעצמי, עברתי לגור בירושלים, בדירה, והתחלתי בעצם את השיקום. אממ, של הנפש ושל החיים שלי. כאילו, בנפש הייתי צריכה… גם הניתוק הזה מעצמי זה לא רק החוזק שלי, זה גם נגיד, היום כשאני חושבת על זכרונות ילדות, אני מרגישה את הנוסטלגיה, אני מרגישה איך הרגשתי. אז, כאילו כל הזיכרון הרגשי לא היה. אז…
נהרתיה: לא הבנתי, בזמן ה… בזמן השבע שנים האלה, את לא הרגשת את הזכרונות ילדות שלך, כאילו?
שירה: לא, לא הייתי כאילו מחוברת רגשית לאישיות, לנשמה, לעצמי, כאילו, וניסיתי לחפש הגדרות בוויקיפדיה, משהו, כאילו, תנו לי משהו - מה עובר עליי? מה קרה לי? ו… כאילו, מה זה? תחושה של לקום לתחייה? הרגשתי כאילו אני זומבי, כאילו אני קמה מהקבר…
נהרתיה: וואו.
שירה: שזה כאילו מצב, זה המצב הפסיכולוגי הכי מורכב שהייתי בו, הכי. כאילו, הייתי מצד אחד חזקה, מצד שני חלשה-חלשה. כאילו, זה היה באמת, עכשיו חמש שנים של שיקום שסיימתי, זה, זה היה צעד אחר צעד של קודם כל להירגע.
עכשיו, בגיל 28 בעצם, התחלתי עם הפסיכיאטר החדש שלי, זה שיש לי היום, שהוא מדהים, ונדבר בעתיד על פרק של אה… תרופות ורופאים, ואיך מתנהלים מול רופאים ממש-ממש כאילו… הרופא שלי של היום הוא מאוד-מאוד יודע ברפואה המודרנית. כלומר, הוא אה… מכיר תרופות גם חדשות. למה חיפשתי 10 שנים את הכדור? הרי מה עשיתי כל השנים האלה שהיה לי מאניה, דיכאון, מאניה, דיכאון, יציבות, מאניה, דיכאון? חיפשתי תרופה. ניסיתי עוד תרופה ועוד תרופה ועוד תרופה. הבעיה היא שאני נורא-נורא רגישה פיזית, אז לא הצלחתי לקחת תרופות. כלומר, היה לי תופעות לוואי מאוד-מאוד קשות. ובעצם הוא נתן לי עכשיו תרופה. בגיל 28 התחלתי אותה, והיא, אני מסוגלת לקחת אותה, והיא עוזרת.
נהרתיה: וואו.
שירה: טפו-טפו-טפו-טפו-טפו, שתמשיך לעזור כל החיים, באמת, בגלל שהיא מצילה אותי. כאילו, אני מסתכלת עליה, אני, בא לי לנשק אותה, כאילו. זה זה כאילו, וואו, ממש מצילה לי את החיים.
[נאנחת] זהו, אז בעצם עברתי שני דברים. אה… עברתי מאניה דיפרסיה, שזה בעצם משהו שיש לי כל החיים, אבל ברוך השם בזכות שאני עם כדור הנכון, אז כבר ארבע שנים אין לי את זה. ועברתי את הדיסוציאציה, שזה היה זמני בעזרת השם, וזה היה שבע שנים מחיי. אמ…
נהרתיה: וואו. זה נשמע, זה נשמע שעברת תופעה שלישית, תחיית המתים, לא? [צוחקת]
שירה: זה הקימה מהדיסוציאציה. אה… כן, לא, עברתי כאילו דברים הזויים בעולם הזה. [צוחקת]
נהרתיה: וואו.
שירה: באתי לכדור הזה לעבור דברים הזויים [צוחקת]. אה… ובעצם, כאילו עכשיו אני כזה בשנים האלה, עכשיו כזה לשקם את הביטחון העצמי שלך בצעדים בעולם, כאילו. ל… להתרגל גם, ככל שאין לי מאניה ודיכאון, מאניה ודיכאון, אז אני יכולה שוב להרגיש אפילו זהות של נורמליות, כאילו של: "וואי, אני לא… אני בן-אדם בריא", כאילו, וזה כזה גאולה, ממש. כלומר, ממש, ממש-ממש היה לי קריעת ים סוף של, של רפואה…
נהרתיה: וואו.
שירה: בחוויה שלי, כן. ו… גם היציאה מה מהדיסוציאציה וגם המציאה של הכדור, שתיהם. אחרת הייתי עדיין חולה. כאילו. אני יוד… נעשה עוד פרקים שבהם אני אפרט על עוד איך זה מאניה ו… כי לא הספקתי לדבר על זה הרבה, אבל… זהו. אה…
אני אגיד עוד משהו אחד, שכאילו, זה כאילו, נכון? קורה בתוכך, בתוך הראש שלך ואז אנשים יכולים להגיד, 'זה בדימיון שלה', כאילו או… ויוצא מזה גם, שהרבה אנשים אומרים כזה, מה, רק תתגברי, תתאמצי, וכאילו תעבדי על עצמך, הכל בראש. תחשבי טוב, יהיה טוב [נהרתיה מצחקקת]. וכאילו כל, כל הדברים האלה שנדבר עליהם הרבה.
אבל חשוב לי להגיד שיש משהו חדש שאנשים עושים, ועשיתי אותו: זה בדיקה נוירולוגית שקוראים לה, זה בעצם "PET-CT" של המוח. ועשיתי אותו לפני חמש שנים וראו שם ירידה באונות הטמפורליות. כלומר, זה מחלה פיזית, נוירולוגית, ו… זה כאילו, המוח שלי עייף, כי הוא עבר, עבר, עבר דברים. זה לא בלב. זה לא בהרגשה. זה ממש בעיה כימיקלית, נוירולוגית, פיזית.
נהרתיה: וואו.
שירה: כן. הדיסוציאציה זה כבר יותר כאילו, את יכולה להגיד… לא יודעת, לא מצאתי לזה הוכחות נוירולוגיות, אבל כאילו לזה שהמוח שלי עבר סמים קשים שוב ושוב ושוב, לגמרי יש. זה… זה נורא עזר לי לקבל את המחלה, שעל זה יהיה פרק של הקבלה, בגלל ש… זה, כאילו הבנתי פתאום, 'אוקיי, זה לא בדמיון שלי, זה לא אומר עליי כלום', זה כמו שיישבר לי היד. כאילו, נשבר לי המוח [צוחקות], כאילו… אממ, זהו, אני רואה שנגמר לנו הזמן כבר. [צוחקת]
נהרתיה: וואי, שתדעי שהסיפור שלך עשה לי קווץ' אחד גדול בלב, וכזה… פשוט כזה, אמרתי לעצמי שנייה, איך אני ממשיכה להקשיב לה בלי כאילו אה… בלי לבכות? [צוחקת] ואז כאילו אמרתי: וואי, אני, אני מחזיקה רגע בראש שעומדת מולי בחורה מוצלחת, יפיפייה, משגשגת, מלאה כוחות שמספרת על משהו רע שהיא עברה וצמחה ממנו, והיא עכשיו בדרך לעשות מלא אור וטוב בעולם…
שירה: אמן, אמן. אמן-אמן.
נהרתיה: עם מה שהיא עשתה.
שירה: כאילו, הסתכלתי ביומנים שלי אתמול בשביל… עשיתי, כתבתי לאורך כל השנים, ו… רואים אותי במאניה שם, רואים אותי בדיכאון שם. והרגשתי כאילו אני מסתכלת לתהום עמוקה, כי כל-כך טיפסתי מאז למעלה. אני כל-כך במקום אחר. הרגשתי שיש לי סחרחורת, כאילו אני מסתכלת לתהום.
נהרתיה: וואו.
שירה: [צוחקת קלות] אז הפרק הזה היה קצת כזה, לקפוץ בנג'י לתהום, אבל הנה עכשיו, בעזרת השם, אני כזה תופסת את החבל, מעלים אותי למעלה בחזרה כזה ל… לאיפה שאני היום, שזה ברוך השם, אני קמה ויש לי את עצמי. ו… ואני חזקה, ואני יכולה לחיות את החיים ו"ברוך רופא חולים". כלומר, זה… ובאמת אומרים שמי שהיה בחושך הוא זה שמכיר את האור ו… כאילו, אני מקווה שירדתי לחושך הזה כדי לדלות משם חוכמות ותובנות, בשביל שבאמת אני אוכל להביא את זה לעולם. זהו. אז אה… זה היה הסיפור שלי.
נהרתיה: וואי, תודה שירה על הסיפור. ממש. תודה בשם כל אה… כל מי שישמע אותו ויתרשם ממנו כמוני. וואי, את פשוט גיבורה.
שירה: תודה.
נהרתיה: תודה שירה.
שירה: אז אה… תודה שהייתם איתנו.
נהרתיה: אוהבות, שירה ונהרתיה. [צוחקת קלות]
[מוזיקת סיום]
Comments