מדברים על ספרים | סטימצקי - יקיר חג'אג', לוחם לשעבר ביחידת עוקץ, בשיחה על הספר "ההולכים בראש" שכתב בשיתוף עם ליה להבי
- הילית בירנבוים מדבדייב
- Jan 4
- 17 min read
איך התגבשה יחידת עוקץ, יחידת הכלבנות הצבאית הטובה בעולם? ומי הגה את הרעיון לכתוב את ההיסטוריה והמורשת שלה? האם באמת אפשר להתייחס אל כלב כאל אמצעי לחימה ביולוגי? איך מתגבש הקשר בין לוחם בעוקץ לבין הכלב שלו? ואיך מרגיש לוחם שאיבד את חברו הטוב ביותר? יקיר חג'אג', לוחם, מפקד ומאלף לשעבר ביחידת עוקץ וכיום ראש מערך המורשת של היחידה, בשיחה על כל מה שעומדת מאחורי הספר "ההולכים בראש – סיפורה של יחידת עוקץ" שכתב בשיתוף עם ליה להבי.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 17/12/2025.
[מוזיקת פתיחה]
קריין: "מדברים על ספרים", הפודקאסט של "סטימצקי" עם מיה דיין.
חוגגים 100 שנה ל"סטימצקי". רשת הספרים הגדולה והוותיקה בישראל חוגגת 100 שנים ואנו מציינים זאת בסדרה של פרקים מיוחדים על התפתחות התרבות והספרות בישראל. אם אתם אוהבים את הפודקאסט שלנו, אל תשכחו לעקוב אחרינו ולדרג אותנו בספוטיפיי, ביוטיוב, באפל פודקאסט, ובכל מקום בו אתם צורכים פודקאסטים. האזנה נעימה.
מיה: שלום יקיר חג'אג'.
יקיר: אהלן, נעים מאוד.
מיה: ברוך הבא.
יקיר: תודה, ברוכים הנמצאים.
מיה: אנחנו התכתבנו קצת בפייסבוק, כתבת לי לפני כמה חודשים.
יקיר: נכון.
מיה: וסיפרת לי שכתבת ספר על היחידה ועל עוקץ. [יקיר מהמהם בהסכמה] אני לא זוכרת מה עניתי לך, אבל כשנכנסת והכנו קפה אז אמרת לי שהופתעת שהזמנתי אותך.
יקיר: נכון.
מיה: כי אני לא מרבה לדבר על ספרי עיון. אני אפילו לא התעמקתי לחשוב על זה וזה מאוד נכון, אני לא, לא מרבה לדבר על ספרי עיון, אבל אני מאוד אוהבת צבא, הממ… וכלבים גם. [יקיר מהמהם בהסכמה] אוהבת גם כלבים. היום אין לי כלבים, אבל אני אוהבת כלבים.
יקיר: לגמרי חלק מקהל היעד, אנשים שאוהבים כלבים.
מיה: נכון, אבל אני בעייתית, כי אני מאוד אוהבת כלבים אבל אני גם חולת ניקיון, ואני לא יכולה לדמיין סיטואציה…
יקיר: זה מתנגש.
מיה: בה יהיה לי שערות בבית.
יקיר: כן.
מיה: כאילו, זה מגיע משם.
יקיר: כן.
מיה: אבל היה לי כלבים כל החיים בתור ילדה.
יקיר: איך אפשר שלא? [מצחקק]
מיה: נכון, אני מאוד אוהבת. יש לך כלב?
יקיר: כמה.
מיה: כמה?!
יקיר: שבעה.
מיה: שבעה כלבים יש לך?!
יקיר: מהיתרונות של חיי הכפר, כן.
מיה: רגע, אז עכשיו תפרט. מי הם השבעה?
יקיר: שלושה רועים גרמנים, מלינואה אחד, לברדור אחד, רועה יוגוסלבית גדולה ששומרת על המשק…
מיה: מה זה רועה יוגוסלבית?
יקיר: שומר עדרים, כמו רועים האסייתיים מהקווקזים.
מיה: הלבנים האלה?
יקיר: דומה, כן.
מיה: אוקיי.
יקיר: ועוד איזשהי כלבה קטנה שנהנת מחיי הבית הפנימיים.
מיה: וכולם במסגרת היחידה או ש…
יקיר: לא, כולם פרטיים לחלוטין.
מיה: וואלה?
יקיר: היה לי כלב כשהייתי ביחידה שיצא לפנסיה, גר בבית הורי הרבה שנים עד שהוא נפטר מהזקנה.
מיה: אז לברדורים וגם רועים גרמנים, יש בהם משהו מאוד דומה באופי.
יקיר: נכון.
מיה: הם כלבים טובים מאוד.
יקיר: מאוד תקשורתיים, קלים לעבודה ואילוף. אנחנו נהנים מחברתם.
מיה: לי הייתה לברדורית 14 שנה.
יקיר: The best of the best. [מצחקק]
מיה: וואי, איך אהבתי אותה. אהבת חיי היתה הכלבה הזאת. טוב, נשים… אנחנו נדבר על כלבים הרבה היום כי זה, אין מה לעשות…
יקיר: מן הסתם.
מיה: אנחנו בפרק על עוקץ. יאללה, אז…
יקיר: הדפים מלאים.
מיה: הדפים מלאים, ואמרת לי קודם, תסתכלי בתמונות והסתכלתי קצת, [יקיר צוחק] וזה באמת ספר עיון, אבל הוא ספר עיון קצת שונה, כי הוא הרבה יותר דוקו מאשר עיון.
יקיר: נכון.
מיה: אז אני אתן לך לספר על "ההולכים שבראש", "ההולכים בראש".
יקיר: לא מדובר באיזשהו ספר מחקר, כן מדובר בספר של מה שאנחנו מגדירים היסטוריה צבאית, אה… אבל הוא מקפל בתוכו למעלה מ-50 שנות היסטוריה. הספר יצא ממש לאחרונה, בספטמבר, באירוע גדול של עמותת "ההולכים בראש", שזה השם גם של עמותת הבוגרים שלנו, עשתה לציון 50 שנה ליחידה. היחידה נוסדה ב-1974, וככה, עד שהמלחמה טיפה שככה ויכולנו לעשות את האירוע הזה ובו השקנו את הספר. והחשיבות שלו הייתה ברגע לקרוא בין דפיו את כל ההיסטוריה שלנו שלא סופרה מעולם, לא נכתבה בצורה מסודרת.
מיה: מעולם?
יקיר: בטח לא באופן הזה, שבבי מידע מפה ומשם. ליה להבי, הסופרת שיחד איתי ואני, סופרים זה מילה גדולה, אבל אנחנו רגע אנשי מורשת והיסטוריה של היחידה, תחת הכובע הזה של העמותה, עשינו עבודת מחקר די מקיפה, לאגור ולקושש את פרטי המידע, לראיין, וזה התוצר, זה התינוק בסופו של דבר. אנחנו מתחילים פה משנות ה-30…
מיה: אבל רגע.
יקיר: זה למעלה מ-100 שנה.
מיה: תספר לי קודם כל קצת עליך.
יקיר: אוקיי. הממ…
מיה: וגם על ליה.
יקיר: אז מי שלא מכיר…
מיה: כי היא לא פה.
יקיר: כן, היא לא פה. ליה מעדיפה להישאר בצללים בכל מה שקשור ליח"צ של הספר, למרות שהיא עמוק בין דפיו. אה… אז אני אתחיל מליה. ליה היא זו שהתחילה את התהליך, עוד כחיילת גילתה שאין הרבה על המורשת של היחידה, והיא עם תודעה היסטורית מאוד חזקה, בגרות מורחבת בהיסטוריה, לימים היא עושה תואר ראשון ושני בתחום, והיא ככה התחילה לאסוף ולקושש את הדברים. שיח עם ארכיון צה"ל, ארכיון ההגנה, ששם השורשים שלנו, השימוש בכלבים למטרות ביטחון. וכשאני מגיע, אני מגיע אחרי שליה כבר השתחררה, אבל מסתבר שגם לי יש את אותה תשוקה ואפילו אובססיה לדבר הזה.
מיה: אז בעצם לא שירתתם יחד ביחידה.
יקיר: לא שירתנו יחד, ואנחנו שומעים אחד על השני ומתחילים לעבוד ביחד. אנחנו עובדים בלגים נפרדים, הכתיבה של הספר מתפרסת על פני 16 שנים. כן. מהיום שליה התגייסה וככה הניצוץ הראשון…
מיה: באיזה תפקיד היא התגייסה?
יקיר: היא הייתה לוחמת ביחידה.
מיה: אוקיי.
יקיר: עוקץ היא אחד המקומות הקרביים ביותר ללוחמות. שירתה כלוחמת עם כלבה, שירות מאוד מעניין ומשמעותי. אני מתגייס כמה שנים אחריה, גם כן, לוחם, מפקד ומאלף ביחידה. והסיפור הזה של היסטוריה הוא משהו שיחידות לא מתעסקות בו ביום יום שלהם. נזכרים בו בחג יחידה, באיזשהו אירוע לציון.
מיה: וכמה זה חשוב? אני אומרת רגע, אני, אתה לוקח אותי 15 אחורה בתור חיילת, המורשת וה…
יקיר: נכון.
מיה: והמהות של היחידה, אנחנו חיים ונושמים אותה, ואם זה לא מדובר מספיק זה ממש פוגע במורל גם באיזשהו אופן.
יקיר: אני מסכים. ואחד הסיפורים שאני מדי פעם מספר זה שחלק מה… המעט ארכיון שכן נשמר, אז איזשהי קצינת הדרכה מבינה שזה בסך הכל תחקירים ויש לנו תחקירים רלוונטיים יותר, למה לשמור את זה? וזה ממש נזרק לפח. וממש בכמו איזה סצנה הוליוודית, אני ניגש לפחים כשהכף של משאית הזבל יורדת מלמעלה ובאה לגרוף את זה…
מיה: לא נכון!
יקיר: ואני עוצר את נהג המשאית, אה… וככה הצלנו את הארכיון ושימרנו אותו.
מיה: מה, זה אוצר. זה למצוא אוצר בזבל.
יקיר: ממש כך. ואלה אירועים שלא תמיד היה להם שימור. ולימים, אמרנו הדבר הזה חייב להיות ספר. אנחנו עד היום לא בטוחים שאנחנו יודעים מי קהל היעד שלו. כי בטוח שבוגרי היחידה, ובטוח שאנשים שאוהבים כלבים, ומן הסתם מי שמעניין אותו היסטוריה צבאית, אבל יותר מהכל ידענו שהדבר הזה חייב לעמוד, הוא חייב להיות כתוב, הוא חייב לשבת על המדף, וזה התנ"ך שלנו. כי יש יחידות עם מורשת ענפה של הרבה יותר שנים מאיתנו, חטיבות כמו גולני וצנחנים קיימות עוד מקום המדינה, עוקץ היא בסך הכל 50 שנה, זה כלום…
מיה: כן, זה מעט.
יקיר: במונחים של יחידות. וכבר הרגשנו שאנחנו מאבדים את האחיזה ורצינו לכרוך את הכל.
מיה: זה מעניין שאתה אומר, כתבתם ספר מבלי לדעת מי קהל היעד.
יקיר: נכון.
מיה: אני רגע מקבילה את זה לעולם של פרודקט, כשמוציאים מוצר אז, אז קודם כל מאפיינים מי קהל היעד.
יקיר: נכון.
מיה: ומי המאמֵץ הראשוני. ופה אתה אומר: לי היה חשוב, לנו היה חשוב לספר סיפור, לקחת את המורשת, לשים אותה על כתב, ומי שיקרא יקרא.
יקיר: ממש כך. עכשיו, בתוך תהליך הפרודקט, עם הזמן הבנו שאפיון הלקוח הוא זה שישפיע על הצורה, [מיה מהמהמת בהסכמה] ואז נכתב ה… קיבלנו את ההחלטה לכתוב כמו שכתבנו. אני…
מיה: מה זה כמו שכתבנו?
יקיר: אני מגדיר את עצמי אדם חפרן. אני לא מתבייש בדבר הזה. אני גם איש המילה הכתובה ואיש ספר וכולי. הכתיבה הראשונה, הטיוטה הראשונה שכתבתי הייתה מגילות של מילים ודפים ופרטים.
מיה: משעמם נורא.
יקיר: מאוד היסטוריוני, מאוד משעמם. ועצה של מי שהיום הוא יושב ראש העמותה, אז הוא היה מפקד יחידה, עצה חברית ממש, הוא אמר לי: "חג'אג'", בצבא זה תמיד שמות משפחה, "אף אחד לא יקרא את זה. תכתוב קליל, תכתוב קצר". ואני ישר בהתנגדות, גם הייתי הרבה יותר צעיר, לא ככה וכן צריך והפרטים והחשיבות. לימים, אמרנו, הספר הזה צריך להיות, הביטוי שהשתמשנו בו היה "נגיסים", הספר מחולק בהמון פסקאות קצרות, אירוע חולף אירוע חולף אירוע, מאחד לשני, כותרת ותיאור. האירועים המאוד זהותיים לקחו עמוד וחצי. מלחמת חרבות הברזל, מטבע הדברים, לוקחת כמה עמודים.
מיה: כמה היא נוכחת בספר?
יקיר: היא מקבלת פרק בסוף. בעצם הספר מחולק לעשורים, לכל עשור שמנו מבוא מאוד מסודר שנותן איזשהי ראיית מאקרו וציר זמן, ומשם אנחנו צוללים לאירוע אחרי אירוע. יש אירועים שהם איזשהי פעילות מבצעית מטורפת, יש אירועים שהם אירועים מנהלתיים ממש: הגיע רס"ר ליחידה שהיא הייתה חסרת משמעת, והגיע רס"ר, זה אירוע.
מיה: זה מעניין אבל? אני שואלת באמת, זה מעניין אירוע מנהלתי?
יקיר: או שכן או שלא.
מיה: כי אנחנו בתור…
יקיר: אנחנו כתבנו את זה בראייה היסטורית…
מיה: כן.
יקיר: כדי לשמר. והיה ברור לנו שכדי שזה לא ילאה את הקורא, אם זה לא מעניין אותך, את פשוט…
מיה: מדפדפת.
יקיר: מעבירה עמוד. היה לנו ברור שבתוך היחידה, מי שמכיר את היחידה או עבד איתה, יודע שיש לוחמים עם כלבים לאיתור מטענים, לוחמים עם כלבים לתקיפה, לוחמות שמפעילות כלבים לכל מיני מקצועות. והלוחם, או הבוגר, או אדם מבחוץ, שמחפש את עצמו, את תחום העניין שלו, יכול פשוט לדפדף. ופתאום הוא רואה כותרת - "לוס אנג'לס". מה לוס אנג'לס קשורה לעוקץ? אז הוא קורא איזשהי כתיבה על זה, ויש את המארינס, וכל מיני דברים כאלה שיכולים לצוד את העין. והמון המון, בדיעבד, אנחנו שמחים בפרודקט הזה, כי המון מהפידבקים שאנחנו מקבלים זה: "התחלתי לדפדף ונבלעתי".
מיה: כן. אז באמת מעניין אותי, בגלל שיצאתם בצורה כל כך רחבה, מה, איזה תגובות קיבלתם? וממי גם?
יקיר: אז קשת רחבה של תגובות. הקשבתי לכמה פרקים, אני עובר לא מעט על הפודקאסט כי אני אוהב את השיחות על ספרים.
מיה: שלי?
מיה: הפודקאסט שלך, כן, הפודקאסט הזה. וכשאני… רוב הסופרים, לפחות אלה שאני שמעתי, מדברים על ההדים החיוביים, או שרוב ההדים הם חיוביים, אנחנו קיבלנו גם הדים שליליים, כי אנחנו נוגעים גם בפצעים. הספר הוא… בגלל שהוא באיזושהי פרספקטיבה היסטורית, נוגע גם בפצעים, נוגע גם בכישלונות, אבל תמיד מסתכל על איך צמחנו משם. ובתוך הדבר הזה קיבלנו גם הדים של אנשים שלא היו מרוצים מהדרך שהם הוזכרו, או אנשים שהיה להם איזשהו דיוק בפרט, ולאו דווקא מבינים שבסוף כשאתה מתמצת אירוע מבצעי, מטורף ככל שיהיה, לפסקה או שתיים, אז אתה חייב טיפה להשמיט דברים מטבע הדברים. אה, מרביתם…
מיה: גם אם אתה חפרן.
יקיר: גם אם אני חפרן גדול. מרביתם של ההדים מאוד מאוד חיוביים, אנשים סוף סוף מרגישים שיש להם… בשפה העברית אומרים "יתד תקועה", יש להם איזשהו מקום, איזושהי אחיזה, ההיסטוריה שלהם סוף סוף רשומה איפשהו. והמדהים הוא דווקא אלה שלא הוזכרו בספר, שמרביתם אומרים, "השם שלי לא מופיע, אבל הצלחתם להעביר". וכשאנשים…
מיה: כי הם באים בלי אגו.
יקיר: כאלה אומרים לי את זה…
מיה: כן.
יקיר: זה מדהים. כשבזמנו עשינו את ההגהות על הספר, נתנו אותם לכמה אנשי מפתח מתוך היחידה, ואני שאלתי בסוף שתי שאלות, וככה רצנו עם זה, ליה ואני ביניהם. אחרי שהם נתנו את הריג'קטים ואת ההערות, תמיד היו שתי שאלות בסוף: האם אהבת את הספר? והאם אתה מרגיש שהוא מייצג? וכל מי שקרא אותו, אחרי ריג'קט פה, תאריך שם, "אהבנו והוא מייצג". וזה מבחינתנו הייתה הצלחה כי זו פעם ראשונה שהיחידה מוגשת לקורא.
מיה: האם אהבת או מה אהבת?
יקיר: האם אהבת.
מיה: כי זה שתי שאלות שונות.
יקיר: זה בא אחרי שיחה של שעה וחצי שעוברים על הדברים ונותנים את הדיוקים, והם כבר אומרים, אהבתי את זה, פחות אהבתי את זה, פה הייתי שם קצת יותר זרקור וכן הלאה. אבל כשבן אדם אומר 'בטוטאל, מאוד אהבתי, ואני מרגיש שזה מייצג' זה וואו.
מיה: כן.
יקיר: עכשיו צריך גם להבין את זה. עוקץ היא יחידה של בודדים. [מיה מהמהמת בהסכמה] לוחם עם הכלב שלו הולכים בראש, זה מה שהם עושים, נצמדים לכל מיני כוחות והולכים בראשם, אבל הם תמיד לבד. כשאתה כותב ספר מורשת של גולני או צנחנים, יש חטיבה שלמה שצעדה באיזשהו מקום. שכונות שלמות בעזה, בשעתו בלבנון, שנכבשו על ידי הכוח הזה. פה, לצורך העניין, כשכותבים את המלחמה האחרונה או כל פעילות אחרת, בכל לילה פזורה יחידה שלמה, כל אחד חווה משהו אחר. המעשים שלו עם אחרים, ההצלחות, הכישלונות, הם נפרדים לחלוטין. ולכן, כשבסוף אתה מרגיש שהצלחת לקפל DNA פנימה זו הצלחה כפולה. הצלחתי להביא את הסיפור האישי שלךְ והסיפור האישי שלי, אבל הוא לא נשאר של מיה ושל יקיר…
מיה: הוא לכולם.
יקיר: הוא הסיפור שלנו.
מיה: אני רוצה לשאול אותך, תראה, מי שהיה בצבא ושירת ביחידה עם לוחמים [יקיר מהמהם בהסכמה], מכיר מה זה להיות אחד מתוך צוות, כמו שאתה אומר, צוות לוחמים זה קשר שהוא מעבר לקשר דם.
יקיר: נכון.
מיה: זה קשר שהוא… הוא לא ניתן לתיאור במילים, באמת, רק מי שחווה יודע. כשאתה עם הכלב ואתה אחד על אחד, גם פה נוצר קשר.
יקיר: נכון.
מיה: עכשיו, לא סתם אומרים זה חברו הטוב ביותר של האדם, כלב זה חיה מאוד מאוד נאמנה וטובה, ותרפויטית גם בעיניי.
יקיר: נכון.
מיה: ספר לי על הקשר שנוצר עם הכלבים. ואני אשאל אותך שאלה קשה קצת. [יקיר מהמהם בהסכמה] אמרתי לך קודם כזה, לפני שהתחלנו, שכשאני הייתי רואה ידיע… אייטמים על כלבים שנהרגו במלחמה, הייתי מתחילה ישר לבכות.
יקיר: כן. מובן.
מיה: ואז גם הייתי מרגישה מאוד רע, כי אני אומרת, טוב, כל שנייה נהרגים פה גם לוחמים, וגם זה שובר וקורע את ה… אבל משהו בלראות את העיניים המזוגגות של הכלבים האלה גמר אותי!
יקיר: כן.
מיה: הייתי נגמרת מזה. ואני לא יכולה לדמיין, איך, איך מרגיש לוחם שמאבד את חברו הטוב ביותר?
יקיר: אז כל הקלישאות הן נכונות. הקשר הוא שם. ביחידה אנחנו מתייחסים לכלב בתור אמצעי לחימה ביולוגי.
מיה: [בהפתעה] כן? ככה אתם מתייחסים אליו?
יקיר: אבל זה רק על הנייר.
מיה: כן.
יקיר: זאת אומרת, זה במסמכים, במספרים, ביבש. במציאות, מרגע שקיבלת כלב, מעבר לזה שיש המון התרגשות ואתה… בתור אם אנחנו תופסים את זה כפק"ל, כאיזשהו אמצעי של לוחם, אז זה לגמרי האמצעי, אני לא אובייקטיבי, אבל המעניין והטוב ביותר שאתה יכול לקבל. אבל בסוף זה הרבה מעבר לעוד אמצעי לחימה וכלי נשק, זה משהו שמייצר קשר, אם תרצה או לא תרצה. אני יכול להגיד לך אפרופו…
מיה: הוא מסתכל לך בעיניים!
יקיר: כשהייתי אובייקטיבי, פעם מזמן, כשרק קיבלתי את הכלב שלי הסדיר, כלב בשם סטארקי, אה… אחת הקללות הגדולות בכלבים זה כלבים שהם לא נקיים, שהם מחרבנים בתא וכן הלאה. סטארקי היה כזה.
מיה: מה זאת אומרת? יש כלב נקי ויש כלב לא נקי?
יקיר: רוב הכלבים, מטבעם, הם חיות נקיות. התא הוא נקי. הם לא עושים צרכים בתוך התא.
מיה: הם לא עושים בסביבה שלהם. נכון.
יקיר: נכון.
מיה: בגלל זה גם לא צריך לאלף כלב לצרכים כי זה קורה באופן טבעי.
יקיר: רק שסטארקי לא היה כזה.
מיה: אוקיי.
יקיר: סטארקי היה מה שאנחנו קוראים בעגה הפנימית "מחרצף".
מיה: אבל זה נכון מה שאני אומרת?
יקיר: כן, כן.
מיה: שאי אפשר לאלף גור לצרכים, פשוט זה קורה אוטומטית.
יקיר: אנחנו עושים גם אימונים לזה, אנחנו מכשירים כלבים לזה. אבל זה מבוסס על יצר פנימי.
מיה: זוכר שלוקחים להם את הראש, שמים להם את זה בתוך הפיפי, לא לא, לא, כאלה. [צוחקת]
יקיר: לא ככה, לא ככה, אבל זה מבוסס על איזשהי נטייה פנימית של החיה הזאתי, שהיא בהכללה חיה נקייה…
מיה: כן.
יקיר: וסטארקי הוא מה שנקרא בעגה הפנימית "מחרצף", הוא מרצף את הרצפה בחרא.
מיה: יו, איזה באסה.
יקיר: הוא מחרבן ומורח. זה מבחן חברות, אגב, אדיר, מי מוכן לשטוף לך את התא.
מיה: כמה קקי אתה מוכן לנקות. כן.
יקיר: לגמרי. וסטארקי ככלב, הוא היה כזה, וכשהייתי אובייקטיבי מזמן, אני זוכר ששלחתי תמונה להורים שלי ואמרתי, "הוא כלב מגעיל ולא יפה".
מיה: יה.
יקיר: עברו הרבה מים בנהר, אהבת נפש גדולה, אחד הכלבים היפים בעיניי, שוב, בעיניים סובייקטיביות, כי מאז…
מיה: מה הוא היה?
יקיר: רועה גרמני מעורב במלינואה, כמו רוב הכלבים שלנו. אבל זה רק כדי לתת איזושהי דוגמה לעד כמה הקשר הזה הוא לא, הוא לא נשלט. כולנו בסוף מאוד אוהבים את הכלבים, מחוברים אליהם.
מיה: השתחררת איתו?
יקיר: הוא עוד המשיך אחריי תקופה עם שני לוחמים, ומאחר והם לא יכלו לקחת אותו הביתה אני הייתי בר המזל והוא יצא…
מיה: יווו!
יקיר: לבית של המשפחה, גר אצלנו עד שהוא נפטר בשיבה טובה. אז לשאלה על הקשר, הקשר הוא חזק מאיתנו והוא קורה. בנוסף, יש אינטימיות ענקית. כי זה לא עוד משהו בצוות, אלא זה אתה והוא מתאמנים ביחד, רק אתם עוברים את החוויות המשותפות, יוצאים לילה לילה, עושים פעילויות.
מיה: רק הוא מבין אותך.
יקיר: בדיוק. לפעמים תופסים כוננות שלמה של שבוע ביחד, החבר'ה עכשיו שנלחמים בעזה או בלבנון, תקופות ארוכות של שבועות זה הם והכלב. אז זה משהו שאי אפשר ממש להסביר אותו במילים, אנחנו אומרים "זר לא יבין", אנחנו מאוד מאמינים בזה. ועם זאת, יש לו מטרה, אנחנו מאמנים אותו למטרה הזאת, אנחנו גם סומכים עליהם מאוד מאוד מאוד, והם מחזירים תוצאות מדהימות. עוקץ נחשבת ליחידת הכלבנים הטובה בעולם ולא בכדי.
מיה: באמת?
יקיר: יש… כן. יש ידע וניסיון אדיר, יחידות מהעולם באות ולומדות, חלק מזה מסופר בספר.
מיה: זה ביג דיל מה שאתה אומר עכשיו.
יקיר: כן, אנחנו…
מיה: זה גאווה.
יקיר: גאווה, עם הרבה צניעות אנחנו אומרים את זה, אבל עם ידיעה מלאה של מה אנחנו שווים. ואנחנו מלמדים יחידות בעולם איך עושים את זה ומה עושים, הידע, התורה, והמון ניסיון של כל השנים האלה שמלווה אותנו. בסופו של יום, כשאתה שולח את הכלב, יש איזושהי… הלב מחמיץ רגע איזה דופק של רגע, ואתה עוצר לרגע את הנשימה…
מיה: אוף.
יקיר: כולנו מכירים את המחזה הזה של הכלב מתרחק ממך…
מיה: אוף!
יקיר: ואתה מקווה שהוא יחזור. הם חוזרים, הם חוזרים המון מהפעמים. לצערנו, בחלק מהמקרים הם לא. ואז אנחנו מתמודדים עם שני דברים: חוויית אובדן אדירה, אין איך… זה לאבד חבר, כמו לאבד חבר לצוות בלחימה, יותר אינטימי במרכיבים מסוימים, מצד שני, זה כלב ולא בן אדם.
מיה: ברור.
יקיר: ופה אנחנו מגיעים לתחושה השנייה. התחושה השנייה היא ההבנה שבזכות עבודתו של הכלב… הזה ניצלו חיים והרבה. מאחוריך עומד צוות של אנשים שאתה לא בהכרח הכרת עד לפני דקה, לפעמים אתה אפילו עוד לא יודע את השמות של כולם, אבל הכלב שלך כרגע ביצע את עבודתו והציל חיים. ברוב הפעמים ביצוע העבודה והצלחה בביצוע העבודה הם לחזור בשלום לגמרי, כולל למצוא את המטען והכל בסדר, כולל לתקוף מחבל ולחזור משם כמו גדול. לעתים זה מסתיים אחרת והחוויה היא קשה, ואז אנחנו עושים את החשבון הפשוט, שזה המון נקישות על דלת שנמנעו. זה המון משפחות…
מיה: בטח.
יקיר: שההורים ממשיכים לישון, שהחברה, בן הזוג שלה חוזר אליה, וכן הלאה. ועם זאת, זה אובדן גדול, זה לא קל. אנחנו שומרים להם המון המון כבוד. יש ביחידה בית קברות לכלבים נופלי היחידה…
מיה: נכון.
יקיר: שהם קבורים ונמצאים שם. כלבים שאנחנו לא מצליחים להחזיר מסיבות מבצעיות, אז יש לנו אנדרטה לכלבים שמקום קבורתם לא נודע.
מיה: המון כבוד.
יקיר: המון כבוד. ויש לנו פעם בשנה יום בשנה, שהוא יום זיכרון לכלבים נופלי היחידה. אפרופו הדיסוננס שאת מרגישה, גם אנחנו מרגישים אותו, אז הוא נפרד לחלוטין. הוא לפחות שבוע לפני יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. ושם אנחנו עולים ומציינים את זכרם של הכלבים האלה, ותמיד אנחנו אומרים דבר מאוד חשוב: לזכור אותם זה חשוב, מה שאנחנו לוקחים מהיום הזה, זה לטפל יותר טוב, לדאוג יותר טוב, להכשיר יותר טוב את אלה שעדיין חיים. זאת אומרת, לצמצם את הסיכוי שמשהו יקרה להם, לעשות כל מה שאפשר לרווחתם, לאיכות חייהם. אני חייב לומר שהרבה פעמים שואלים אותנו מה זה להיות כלב? האם הוא לא מסכן להיות בכלוב? העבודה שנדרשת ממנו. הכלבים האלה הם ברי מזל, הם מקבלים את התנאים הכי טובים שיכולים להיות, הם מטופלים ואוכלים ופוגשים וטרינר פעם בשבועיים, זה משהו שלא קורה לאף אחד מאיתנו עם הכלבים שלו.
מיה: הם גם באיזשהו מימוש פוטנציאל.
יקיר: מטורף. אין כלב שחי חיים טובים כמו כלב שעובד במה שהוא נועד לעשות.
מיה: בדיוק. תחשוב שאת כל הכלבים התל אביבים, אני בכוונה…
יקיר: כן.
מיה: כי אני תל אביבית, [יקיר צוחק] אז כל התל אביבים פה בדירות, יוצאים במקרה הטוב פעם פעמיים ביום לגינת כלבים, קצת מכשכשים בזנב, קצת משחקים עם כלבים…
יקיר: כן.
מיה: אצלכם הם ממש בהוצאת אנרגיה ומימוש פוטנציאל על מלא.
יקיר: נכון. יש חיים טובים גם לכלבים התל אביבים ויש הרבה מאוד דוגיסיטר ודוגווקר. אבל בסופו…
מיה: יש גני כלבים, אתה יודע?
יקיר: נכון, מכיר. חברות שהם דוג פרנדלי…
מיה: כן.
יקיר: אבל בסופו של יום…
מיה: לא, יש ממש גנים, גן.
יקיר: כן, כן, כן.
מיה: גן לכלבים.
יקיר: מכיר. אבל הכלבים של עוקץ, יש להם סגנון אחר, צרכים אחרים, והם מקבלים את המענה האידיאלי.
מיה: ואתם, אתה אומר בעצם, אני מבינה מהדברים שלך, שהמטרה היא שכלב יחזור.
יקיר: ברור.
מיה: זאת אומרת, היום נדיר שכלב נשלח תוך ידיעה שהוא לא… זה קורה, אבל זה לא…
יקיר: לא.
מיה: אבל זה לא המטרה.
יקיר: אפילו… בדיוק, אפילו את זה אני אדייק. אנחנו אף פעם לא נשלח בידיעה…
מיה: שהוא לא יחזור.
יקיר: שהכלב לא חוזר.
מיה: אוקיי.
יקיר: אם אנחנו שולחים כלב, כלב מבחינתנו הוא אינדיקטור.
מיה: אתה מדייק פה משהו חשוב עכשיו.
יקיר: נכון.
מיה: אני לא חושבת שהרבה אנשים יודעים אותו.
יקיר: הרבה מהקהל טועה בזה…
מיה: כן.
יקיר: וחושב שהכלבים נשלחים…
מיה: נשלחים.
יקיר: אל מותם חלילה, או נשלחים כדי… לא. הכלבים נשלחים כאינדיקטורים. היכולות שלהם, בעיקר בחושים, חוש הריח, חוש השמיעה וכולי, היא לאתר אם זה מטען, שלנו אין יכולות חושיות לאתר את זה, וכלב מוצא מטענים בקלות. אם זה…
מיה: גם לא טכנולוגיות היום?
יקיר: גם לא טכנולוגיות היום.
מיה: זאת אומרת, היום אני…
יקיר: אני אוהב כלבים מגיל 10 וכל הזמן שומע את הקלישאה שאוטוטו מכונות יחליפו כלבים. נער הייתי וגם זקנתי, אני איש מקצוע היום בתחום, אולי זה עוד יבוא, אבל זה עוד רחוק מאוד.
מיה: זה יבוא. זה יבוא. אבל עד… נכון להיום, אנחנו בשנת, בחודש דצמבר 2025…
יקיר: נכון.
מיה: אתה אומר שלכלבים יש יתרון על פני הטכנולוגיה בדברים מסוימים.
יקיר: משמעותי. וכשאנחנו שולחים כלב לבצע משימה אנחנו שולחים אותו למקום שיש מעליו סימן שאלה, הוא מחזיר לנו איזשהי וודאות, או שאפשר לעבור בו בבטחה או שיש שם איזשהי סכנה, מטען חבלה, מחבל שמסתתר, ובעצם נותן לנו, הכוח, איזושהי אינפורמציה על איך לפעול במקום הזה, כדי להיות טובים יותר ולהצליח. זה יכול להיות לזרוק רימון פנימה לבית, זה יכול לירות איזשהו טיל, להפעיל טנק או כל כלי אחר בעצם, יש לנו ארסנל כלים רחב וכלב הוא אחד מהם. עכשיו, אפרופו השאלה על טכנולוגיה, אנחנו לא נלחמים בטכנולוגיה, אנחנו או מאבזרים את הכלב בטכנולוגיה…
מיה: אתם לצידה, כן.
יקיר: בדיוק. לצידה, ומשלימים. בתחילת המלחמה המון רחפנים נקנו בצה"ל, ואנחנו לא מתחרים מי יסרוק. אם יש רחפן, שהרחפן יסרוק. אני מעדיף שיפול רחפן מאשר יפול כלב, לצורך הדוגמה, ועדיין, אחרי או לפני או במקביל לסריקת הרחפן הכלב נותן איזשהי יכולת סריקה שהרחפן לא מאפשר לנו.
מיה: אז בשנים האחרונות, כשהטכנולוגיה בעצם התפתחה, גם השילוב שלה ביחידה שלכם גדל מאוד.
יקיר: כל הזמן. כל הזמן לומדים מה עוד אפשר לעשות עם טכנולוגיה, יש פלגת אמל"ח אדירה, הולכת וגדלה, שכל הזמן לומדת מה אפשר לעשות עם טכנולוגיות. מעניין לספר, אפרופו הספר, שזה לכל אורך הדרך זה היה. תמיד הייתה החשיבה הזאת, מה עוד אפשר לשים על כלבים, לאפשר לכלבים להיות מחוזקים ומגובים על ידי טכנולוגיה.
מיה: גם באיתור וגם בהגנה.
יקיר: בהכל. והשילוב הזה של ביולוגיה וטכנולוגיה הוא איזשהו שילוב מנצח, שמאפשר דברים שאי אפשר בלעדיהם.
מיה: אין לו תחליף בעצם.
יקיר: אין לו תחליף.
מיה: אתה מדבר בספר, אני שואלת, אתה מספר את הסיפור של היחידה, של הלוחמים ושל הכלבים כאחד?
יקיר: כן. אנחנו מספרים את האירועים שהובילו את עוקץ להיות מי שהיא, אנחנו בעצם מייצרים איזושהי עלילה והתפתחות. מופיעים שם סיפורים אנושיים ובתוכם, מן הסתם, גם סיפורים שעברו כלבים. הם מוזכרים בשמותיהם. הממ… הייתה לנו תקופה, לצורך הדוגמה, שהיו שני כלבים בשם "ברי", אז כדי להבדיל ביניהם אחד היה "ברי השחור" ואחד היה "ברי המסריח". [מיה צוחקת] אוקיי? זה דינמיקה של יחידה ומאפיינים שהם אינטימיים פנימיים, אבל כמו שמדביקים כינויים בצבא…
מיה: כן.
יקיר: אבל מתוך האירועים האלה בעצם עולָה, עולֶה איזשהו סיפור סינדרלה [מיה מהמהמת בהסכמה] של יחידה שהתחילה את הדרך כפרויקט ניסיוני, נתנו לה שלושה חודשים לאיזה פיילוט, אולי זה יצליח. הייתה סודית הרבה שנים, לא רצו שידעו עליה.
מיה: התחילה כסודית.
יקיר: סודית לחלוטין, גם כי לא רצו שהאויב ידע, וגם כי היה בלתי נתפס, אני מדבר על שנות ה-70, שחייל, מה שנקרא יהודי-ישראלי-עברי, לובש מדים עם נעליים גבוהות…
מיה: כי זה לא כשר!
יקיר: יהיה לידו כלב.
מיה: כן. כאילו מוקצה, עניינים.
יקיר: הקונוטציות היו מאוד מאוד לא טובות. לקחו אנשים מסוימים למלחמת העולם השנייה.
מיה: יש חיילים דתיים-חרדים ביחידה?
יקיר: יש דתיים, יש גם אה…
מיה: יש גם חרדים?
יקיר: על הספקטרום החרדי, יש לנו יוצאים בשאלה, מכל הקשת. מכל העדות, מכל הפריסה הארצית. ויש פה סיפור סינדרלה אם תרצי, מאנדרדוג לממש משהו…
מיה: ליטרלי.
יקיר: בדיוק, לממש מה שהיא היום. אני, כדוגמה, אני כנער שאהב את היחידה, הייתי גוזר גזרי עיתון שמופיע בהם איזה כלב בצד, כי זה היה מאוד מאוד נדיר. היום אתה יושב מול החדשות ורצות מאחורה תמונות, אנחנו כבר לא מתרגשים, אנחנו כבר לא מצלמים את זה אחד לשני…
מיה: כן.
יקיר: זה נהיה כל כך… מעמדה של היחידה התבסס בצורה שהיא מדהימה בעינינו.
מיה: מה עוד חשוב לך שידעו על הספר?
יקיר: הממ… לא באתי לקדם מכירות, אבל כן חשוב לי שידעו ש"ההולכים בראש", זה הכותרת של הספר, וגם התמונה, אפשר אולי להראות אותה, שזה בסוף הדמות הזו, של לוחם וכלב, ורצינו שיהיה פה ייצוג לדמות המעורפלת. זה לא אני או הוא, אלא הלוחם הזה עם הכלב שהולכים בראש, וזה יכולה להיות גם לוחמת, אגב. השם של הספר הוא השם של עמותת הבוגרים שלנו. ואם מישהו מתלבט אם לקנות, אז שידע שהתמלוגים על הספר הולכים לעמותת הבוגרים. בסוף הספר, אחד הדברים שהוא עושה, מלבד לשמר ולקבע את ההיסטוריה של היחידה, הוא גם מכניס עוד כמה שקלים לעמותת הבוגרים, שהיום היא בתנופה אדירה והיא תומכת ב… בבוגרי היחידה, בכלבים המשוחררים שלנו, בכל מי שחווה חוויות בלחימה. יש לנו 50 שנות היסטוריה, זה 50 שנות בוגרים, אז יש לנו גם קשישים דרך אגב, שאנחנו דואגים להם, וגם חבר'ה מאוד צעירים, תעסוקה, עניינים. אז זה עוד איזשהו מעשה טוב בקניית הספר. ואני מקווה שהוא יעניין את הקוראים, ימצא חן בעיניהם.
מיה: אז אני מאוד אוהבת היסטוריה, למרות שאני לא מארחת הרבה ספרי עיון. [צוחקים] ואני אגיד לך יותר מזה, אני חושבת שספרים כאלה חשוב שיצאו כדי לספר את הסיפור שלנו. בעיניי הסברה אמיתית קורת דרך הסיפור, דרך ההיסטוריה, וגם יהיה לא רע אם תתרגמו לאנגלית.
יקיר: יש, יש שאיפה כזאת. יש לנו המון הדים מהעולם שמעוניינים בגלל שליחידה יש שם עולמי אדיר. מי יודע? אם נצליח, אנחנו מאוד רוצים.
מיה: לספר את הסיפור שלנו, בעיניי ישפר את התדמית שלנו בצורה מאוד ניכרת בעולם וזה חשוב.
יקיר: אני מסכים.
מיה: ואני שמחה שבאת ותודה רבה.
יקיר: תודה על האירוח, היה כיף להיות.
[מוזיקת סיום]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments