top of page

שעת זריחה - נובה: הפודקאסט - פרק 1: דניאל לייפמן

"בשלב הזה הבנו שזה הסוף. התחבקנו חזק. ואז נכנס פנימה מחבל ופשוט ירה בכול מי שעמד על הרגליים."

דניאל (24) ובן זוגה דין מעולם לא היו במסיבת טראנס לפני הנובה. במהלך הבריחה מהטבח הם מצאו את עצמם מסתתרים במיגונית קרובה מבלי לדעת שמהר מאוד יגיעו לשם המחבלים והמסתור שלהם יהפוך למלכודת מוות.

הסיפור שלה כולל מסע הישרדות מטורף, דילמות בלתי אפשריות, אובדן ענק וגם סיפור אהבה גדול מהחיים.

 

היו שמה אנשים שהיו פתוחים לגמרי, זאת אומרת, יכולנו לראות את האיברים הפנימיים שלהם בסיטואציה, ואת מבינה שאת צריכה לדרוך על כל זה כדי לצאת משם ולהציל את עצמך.

וכשהתחלנו להתקדם, אז הבחור שאיבד את הרגל שהיה מאחוריי, ממש תפס לי את הקרסול, ממש חזק. הוא לא אמר כלום, או שהוא אמר ולא שמעתי, אבל זה היה תפיסה של כאילו - "תעזרי לי".

[מוזיקה]

אביה: היי, אתם על שעת זריחה, הפודקאסט של ישראל בידור, שבו אנחנו מארחים, אנשים וניצולים מפסטיבל הנובה שאירע ב-7 באוקטובר, והיום נמצאת איתי באולפן דניאל לייפמן.

דניאל: נכון.

אביה: נכון?

דניאל: כן.

אביה: היי.

דניאל: היי.

אביה: כיף מאוד שאת איתנו.

דניאל: תודה, כיף להיות פה.

אביה: לפני שנתחיל באמת בסיפור האמיתי, בא לי לשמוע קצת על דניאל של… של לפני ה-7 באוקטובר.

דניאל: אוקיי, אז אני דניאל לייפמן, אני במקור מיישוב שקוראים לו לפיד, ליד מודיעין.

אני גרה בתל אביב עם דין, הבן זוג שלי.

אני מנהלת משאבי אנוש בחברת אבטחה גדולה בתל אביב, ואני גם סטודנטית בבר אילן. ואני באופן כללי...

אביה: אז איך, איך הקשר שלך לטראנס ופסטיבלים?

דניאל: אז קודם כל, אין קשר בכלל, זאת הייתה פעם ראשונה שהייתי במסיבה כזאתי, גם אני וגם דין. אנחנו לא בסצנה בכלל. חברה שלנו לורי מאוד רצתה שכולנו נלך, כל החברים, וככה ישבה עלינו איזה חודשיים מראש להזמין כרטיסים. וככה באמת הגענו בגללה… בזכותה… למסיבה, איתה ועם עוד כמה חברים. זהו.

אביה: אז 7 באוקטובר מגיע.

דניאל: כן.

אביה: קודם כל 6 באוקטובר. נוסעים למסיבה.

דניאל: נכון.

אביה: והאווירה טובה, והמסיבה, הבנתי מכל מי שהיה כאן שהיא הייתה מסיבה מדהימה.

דניאל: אז תראי, אני לא יכולה להעיד על זה, אני לא נהניתי בכלל.

[אביה מלכה צוחקת]

דניאל: אני לא הרגשתי טוב פיזית, כזה הייתי רק באוהל, לא… לא יצאתי מהאוהל בכלל.

אביה: והרגשת משהו בבטן?

דניאל: ממש. חבל שאין לי פה עדים, אבל ממש בדרך לשם...

אביה: אני מאמינה לך.

דניאל: אז בדרך יצא לי משפט, כשהבנתי שאנחנו נוסעים לעוטף עזה, לא ידעתי איפה המסיבה תהיה.

אביה: התחלת להרגיש…

דניאל: אמרתי - "תקשיבו טוב, נוסעים הביתה עכשיו, יהיו טילים ויהיו מחבלים, לאן אתם חושבים שאתם נוסעים בכלל"?

וכמובן שכולם צחקו עליי באוטו והכל, ותרגעי, ויהיה בסדר.

אביה: ואת הגעת לזריחה לרחבה?

דניאל: לא.

אביה: כלום?

דניאל: : אז בזריחה בדיוק התעוררתי.

אביה: לאזעקות או ש… בכיף?

דניאל: לא, לא, התעוררתי איזה חמש דקות לפני, שבע דקות לפני.

אביה: כן.

דניאל: מהאוהל, יצאתי מהאוהל, ואנחנו כזה כל החברים התאגדנו ביחד בקנטה שלנו.

והתחילו טילים, ואז כזה לא הבנו מה קורה, מאוד נלחצתי, אספנו את הכל וטסנו לאוטו, ברחנו.

ומשם פשוט התחלנו ליסוע, דין נהג, והוא כנראה מאוד מהר הבין שמשהו מוזר קורה פה. הוא לא היה מוכן לעמוד בפקק מאחורי רכבים, הוא החליט ליסוע דרך השטח, אבל כאילו נסיעה באמת מפחידה, באיזשהו שלב צרחתי עליו - דין שומע, אתה לא יכול לנהוג, רד כאילו מההגה.

ואז בעצם אנחנו נוסעים, נוסעים, נוסעים, ומגיעים למיגונית, שבכניסה למיגונית עומד שוטר, ובעצם מסמן לנו להיכנס. באותו רגע זה נראה הדבר הכי הגיוני לעשות, יש טילים, מיגונית, אחד ועוד אחד שווה שתיים.

נכנסים למיגונית, ובעצם בדיעבד אנחנו בשלב הזה עוד לא יודעים שיש חדירת מחבלים, אנחנו לא יודעים שום דבר. ובדקות הראשונות, נכנסו המון אנשים למכונית, כאילו סביב ה-50 אנשים.

אביה: למיגונית.

דניאל: למיגונית סליחה.

אביה: כן.

דניאל: בערך 50 אנשים נכנסו, וכולם מצטופפים כמה שיותר אחורה, רק מהמחשבה של - אם חס וחלילה יפול טיל, שלא יעופו רסיסים עלינו. והמיקום שלנו היה באמצע של המיגונית, אבל צמוד לקיר הצדדי. ואנחנו נכנסנו תשעה חברים למיגונית, באיזשהו שלב אחד מהם ברח החוצה בריצה, תודה לאל הוא בסדר והכל טוב איתו. אבל באיזשהו שלב אנחנו מתחילים לשמוע יריות, מרחוק, משהו ממש רחוק. וזה יריות, כאילו שום דבר לא ברור, אנחנו לא באמת במצב של להבין מה זה היריות האלה, אנחנו כולם עוד בלחץ מהטילים, כאילו.

אביה: גם בוא נודה על האמת, יריות זה לא משהו ששומעים ביום יום.

דניאל: נכון, כן זה היה רחוק, כאילו עוד לא הבנו מה זה בכלל.

אביה: כן.

דניאל: ואז לאט לאט זה ממש מתחיל להתקרב, והשוטר שאיתנו צועק - "זה צה"ל, זה צה"ל, זה כוח צה"ל, הכל בסדר תהיו רגועים". ודין ועוד אחד החברים הלכו לשוטר, הם, שוב, הבינו את הסיטואציה הרבה לפני שמישהו בכלל הבין מה קורה. והם תפסו את השוטר ואמרו לו - "תקשיב אחי, אתה היחיד פה עם נשק, בוא רגע תתעורר על עצמך, זה לא, זה לא צבא". והשוטר עמד על שלו - "ולא, לא, זה צבא והכל בסדר ותרגעו". ועד שאנחנו כבר שומעים כאילו יריות בכניסה למיגונית.

אנחנו בפנים, זה רגע כאילו אני… כל פעם שאני אספר את זה, אף פעם אין מילה מדויקת להסביר את הרגע הזה, כי זה איזשהי שנייה שאת מבינה שזהו, יורים על המיגונית ואין לך לאן לברוח, זאת אומרת, זה לא שיש איזה יציאה צדדית, יש לך כניסה אחת למיגונית ושם את שומעת את הבלאגן.

אז את פשוט יושבת בתוך המיגונית ומחכה. את לא יודעת למה. עכשיו הדבר היחידי שעובר בראש זה של - עוד שנייה, אם לא עוד שנייה אז עוד דקה, מישהו נכנס לתוך המיגונית ויורה עלינו. אנחנו לא יכולים להתחבא, כי יש שם צרחות ורעש ומחוץ למיגונית יש סביב 15 רכבים שחונים, אז כאילו זה די ברור שיש שם אנשים.

היה שם כאוס לא נורמלי, ממש. הצפיפות שמה זה לפני הכל. היה איזשהו שלב שעמדתי על רגל אחת כי לא היה לי איפה לשים את הרגל השנייה. וכולם כזה נשענו אחורה וניסו פשוט להתרחק כמה שאפשר מהפתח של המיגונית.

בשלב הזה אני ודין עומדים ממש צמודים אחד לשני, ממש מחובקים. והיה איזשהו כאילו שבריר… מה זה שבריר שניה, היה איזה רגע ש… את יודעת, נפרדים אחד מהשני כאילו, אנחנו מבינים שעוד שנייה המחבל נכנס לבפנים ויורה.

אז אני ככה, לא בוכה, אני לא היסטרית, אני לא, אני לא, לא צורחת, ממש לא, אני כאילו הכי אפאטית בעולם, ואני רק מודה לדין על כל התקופה שהיינו ביחד ועל איזה בן אדם הוא היה עבורי. והוא לאיזה שניה גם אומר לי את אותו דבר, וממש אחרי שניה דין כאילו מתאפס, וממש כאילו אפשר היה לראות את הפנים שלו מתעוררות והוא אומר לי - "דניאל, אנחנו יוצאים מפה, מבטיח לך, אנחנו נחיה חיים טובים".

וזה ציטוט, כאילו, זה משהו שאני לא יכולה לשכוח.

באיזשהו מקום האמנתי לו מאוד, כאילו, אני סומכת עליך, אבל בכל זאת שלחתי לאמא שלי whatsapp, כתבתי לה - "אמא אני אוהבת אותך". אמרתי, אני לא יכולה לשאת את המחשבה הזאתי שאני עוד שניה נרצחת פה ואמא שלי תקום בבוקר, ולא יהיה לה איזה משהו, כאילו, קטן אחרון ממני.

שלחתי לה את ההודעה וממש אחרי כמה שניות אנחנו… באמת, אני לא יכולה… שום מילה שאני אגיד לא תמחיש לכם, פשוט יושבים ומחכים למות. זה, זה ממש, כאילו, מה שקרה.

ואז פתאום הרגשנו בום, אבל, כאילו, בום לא הגיוני. אני לא הבנתי מה זה רק שמעתי צפצוף מאוד חזק באוזניים והכל היה כזה ב-slow motion והכל עשן סמיך ולא הבנתי כלום, באמת. והגוף נשמט מההדף, ממש, כאילו כזה נופל על הרצפה. אני מרימה את הראש והתמונה הראשונה שאני רואה זה את ניסים, חבר שלנו, מלא בדם, הפנים שלו מלאות בדם. ואז אני מבינה שכאילו זה רימון. הדבר הראשון ש… לא יודעת, אינסטינקט, כנראה שאני רואה יותר מדי סרטים, למזלי, היה לקחת את החולצה ולכסות את האף גם את שלי וגם את של דין, וככה ניסינו באמת לנשום דרך החולצה, לסנן את האוויר. ואחרי הרימון פשוט, אני לא יודעת כמה זמן זה היה, כי התחושת זמן שמה מעורפלת לחלוטין, אבל הכל כבד, הכל איטי והכל כזה ממש כבד וקשה לנשום. ואחרי לדעתי משהו כמו חצי דקה, דקה מקסימום, זרקו רימון שני לתוך המיגונית.

בשלב הזה, אחרי הרימון השני… כשרימון מתפוצץ הוא מוציא מלא פיח ועשן, וכל העשן הזה, הוא אוכל את כל החמצן. זאת אומרת, גם ככה היינו כל כך הרבה אנשים בתוך המיגונית, לא היה אוויר בכלל. אני, אחרי הרימון השני, ממש באתי לעשות צעד להתקדם לכיוון היציאה מהמיגונית. המזל שלי זה שדין היה מאוד עירני ושם לב לזה וממש תפס לי את היד ומשך אותי בכוח אחורה, כאילו, ממש נפלתי אחורה. ובשלב הזה אני מאבדת הכרה, מתעלפת ודין נופל עליי, גם מתעלף, עם הידיים שלו ממש מחבקות את הראש שלי.

בשלב הזה נכנס המחבל לתוך המיגונית ופשוט מרסס, יורה בכל מי שעומד, יורה לכל עבר. הוא גם… ממש, כאילו לא, לא בחל, פשוט לקח את הרובה האוטומטי שלו וירה לכל כיוון.

אחר כך בדיעבד הבנו שדין קיבל קליע, כדור ביד. באותו רגע הוא לא הרגיש את זה, כמובן היינו מעולפים והאדרנלין בשמיים, אז את לא באמת מרגישה שום דבר.

ואני מעולפת משהו כמו דקה ואני מתעוררת מצרחות של ניסים חבר שלנו שהוא צורח- "איפה לורי? איפה לורי? " בתוך המיגונית. אז הדבר הראשון שאני עושה זה… קשה לי מאוד להזיז את הגוף, כי גם יש עליי אנשים ואני שוכבת על המון אנשים, חיים או מתים, אני לא באמת יודעת. ואני מתחילה לחפש בעיניים את לורי בתוך המיגונית, ואני רואה שכאילו אני, קשה לי להזיז את הגוף, אז אני בטח לא יכולה למצוא אותה, חשוך שם בטירוף. ואז אני נעמדת, אני קמה, אני מעירה את דין, הוא גם היה מעולף, הערתי אותו. וראיתי בחור שעמד ממש צמוד אליי, שמההדף של הרימון התנתקה לו הרגל מהגוף לגמרי. והוא כל כך סבל, הוא ממש התפתל שם מכאבים. והסתכלתי עליו, ועופרי חברה שלי שעמדה גם לידי, היא ממש הזיזה לי את הראש, היא אמרה לי - "אל תסתכלי" והזיזה לי את הראש לצד השני. ואז הייתה לי איזה שנייה של הבנה של - אוקיי, יש פה דברים נוראיים בפנים, אל תסתכלי על כלום, כאילו, תנסי לא להסתכל, תסתכלי רק על דין, שום דבר אחר.

אחרי איזה שנייה דין תפס לי את היד, הוא הסתכל עליי ואמר לי - "עכשיו יוצאים מפה! ", כאילו במבט של איזה לוחם בסיירת מטכ"ל, משהו כאילו לא נורמלי.

ואני, כאילו, גם הפתעתי את עצמי שלא התווכחתי, לא שאלתי כלום, פשוט מה שהוא עשה אמרתי. והוא כמובן גם הסתובב לחברים שלו מאחורינו ואמר להם - "צאו עכשיו! ".

ואנחנו מבינים שעכשיו זה הזמן לצאת, יוצ… רוצים לצאת מהמיגונית. וגם לצאת היה מאוד קשה, כי המיגונית הזאתי היא בערך 2 מטר על 4, משהו כזה. לא היה שם סנטימטר של רצפה, זאת אומרת של בטון לדרוך עליו, הכל היה גופות של אנשים, "אנשים"... ילדים, כמוני. אנשים שהם בחיים, שהם גוססים, איברים, ממש היו שמה אנשים שהיו פתוחים לגמרי, זאת אומרת, יכולנו לראות את האיברים הפנימיים שלהם בסיטואציה. ואת מבינה שאת צריכה לדרוך על כל זה כדי לצאת משם ולהציל את עצמך.

וכשהתחלנו להתקדם אז הבחור שאיבד את הרגל שהיה מאחורי ממש תפס לי את הקרסול, ממש חזק. הוא לא אמר כלום, או שהוא אמר ולא שמעתי, אבל זה היה תפיסה של כאילו - "תעזרי לי, אני, אני גוסס פה".

הבנתי שאין לי, אין לי מה לעשות, אני לא יכולה לעזור לו, והוא תופס לי את הרגל ואני לא מצליחה להשתחרר מהתפיסה שלו, הייתי פשוט צריכה לנער את הרגל ולבעוט במה שמחזיק אותי כדי להשתחרר משם, וזה מה שעשיתי.

וכשיצאנו, אז דין הולך לפני והוא דורך כמובן על אנשים, ואני זוכרת שאני ממש מסתכלת רק על הרצפה ומנסה לדרוך בדיוק איפה שהוא דרך כדי לא, כדי לא להכאיב לעוד אנשים או… אני לא יודעת, ניסיתי ממש לדרוך על איפה שהוא דרך בדיוק.

וזה נגיד משהו שאני לא יכולה לשכוח בחיים, ממש בכניסה למיגונית שכב בחור ער, הוא… הוא לא היה כזה… הוא היה גוסס בוודאות, לא ראיתי מה הייתה הפציעה שלו, אבל העיניים שלו היו פתוחות והוא היה חי, ודין דרך לו על הבטן. ולא יודעת למה כאילו באותה שנ… והכל היה מאוד מהר, ממש, זה העניין של שניות, ובאותה שניה לא הייתי מסוגלת לדרוך לו על הבטן, אמרתי, לא יודעת למה, היה נראה לי יותר הגיוני על החזה, זה פחות יכאב, לא יודעת, החלטתי לדרוך לו על החזה, ויצאנו החוצה מהמיגונית.

כשאנחנו יוצאים החוצה אני רואה גופה מוטלת מימין על הרצפה של אישה, אני לא רואה פנים בשלב הזה, שום דבר. וככה כל הרכבים מחוץ למיגונית היו מרוססים, זאת אומרת גלגלים מפונצ'רים וזה לא רכבים שיכולים ליסוע, זאת אומרת, גם אם הגלגל לא היה מפונצ'ר, הם לא יסעו.

ואני רצה לאוטו שלי והוא עומד שם כמו מלאך, לא נגעו בו, הוא ועוד רכב אחד מאחורי שלא ריססו אותם בכלל. ועלינו על הרכב שבעה אנשים. וכזה הכל היה מאוד מהר ומפחיד, והתחלנו לשמוע יריות מתחדשות מרחוק, לא ממש עלינו, אבל זה כבר היה מפחיד מאוד.

ואנחנו כזה רואים שכולם באוטו ומתחילים ליסוע, ודין צועק לניסים - "ניסים, איפה לורי? " ואנחנו שומעים את ניסים בוכה. ואני לא מבינה כלום בשלב הזה, אני יושבת מקדימה והם מאחורה יושבים חמישה אנשים, ודין ממש צורח - "ניסים, איפה לורי? " והוא פשוט צועק - "היא לא איתנו, סעו", ובוכה, בוכה ממש. ואני עדיין לא מבינה. אני עושה לנהג, חבר אחר שנהג איתנו, אני אומרת לו בשקט כאילו - "איפה לורי? " אז הוא עושה לי כזה עם הידיים - אין. ואז נפל לי האסימון שמה שראיתי בכניסה למיגונית זאת בעצם הייתה לורי.

והתחלנו ליסוע בטירוף, באמת נסיעה 200 קמ"ש, נסענו בכל אדום אפשרי, מהפחד, כמובן כולם עם הראש למטה. עדיין לא מבינים את התמונה הגדולה, אבל אנחנו מבינים שאנחנו רגע צריכים בית חולים, כי היה פיצוץ ואחד החברים שלנו מאבד דם והוא פצוע, וכולם בשוק טוטאלי. הכי הגיוני ליסוע לבית חולים. רצינו ליסוע לברזילי, אבל חסמו שם את הדרכים, לא נתנו לנו לעבור.

בערך אחרי 20 דקות הגענו לסורוקה, הגענו לשם ראשונים, לא היה אף פצוע מהמסיבה לפנינו שם. וכשהגענו לשם, אז פתאום כזה כל האדרנלין משתחרר ואת רגע מבינה שאת במקום שהוא יחסית בטוח. והתחילו לטפל בכולנו, ואני ממש זוכרת שאני רואה את דין מהצד אוסף כזה רופאים בבית חולים, מחפש רופאים לספר להם רגע מה קרה - תתכוננו תכף הולכים לבוא מלא פצועים.

וככה, זה מה שהיה. וממש רק אחרי איזה שעתיים במיון שמנו לב שלדין יש קליע ביד. ומכל החיבורים שדיברנו, כל החברים בתוך המיגונית, הבנו שהוא קיבל את הקליע בזמן שאנחנו היינו מעולפים, שזה מה שהציל לנו כנראה את החיים, ששכבנו על הרצפה מעולפים.

אבל מה שעוד יותר מטורף זה, שירו לו ביד בדיוק במקום שהראש שלי היה מתחתיו, זאת אומרת, הוא הגן עם היד שלו על הראש שלי, ואם לא היד שלו, אני לא רוצה לדעת מה היה יכול לקרות.

זהו, זה גם היה מטורף לגמרי.

ובגדול זה… זה מה שקרה, הגענו לבית חולים כולם בשוק, ממש. לאט לאט מתחילים להגיע פצועים, אחרי איזה עשרים דקות כבר הגיעו המון אמבולנסים ואנשים שהתפנו עצמאית. וזהו.

אביה: וואו, רגע אני…. [לוקחת נשימה]

אני מודה שכאילו האופן שבו סיפרת את הסיפור גרם לי להשתתק בצורה, שאני אפילו לא יודעת איך… איך ומה להגיד לך כי… כי זה, כי זה לא פייר, זה לא מגיע לכם, זה לא...

דניאל: זה לא פייר לאף אחד שהיה שם, ואני חושבת שאנחנו, אני יכולה להגיד עליי ועל החברים שלי, שאנחנו חזקים ואנחנו נצא מזה כמובן מחוזקים יותר, אבל מה שכואב קודם כל, זה על לורי, שאני אשמח לספר עליה במשפט.

אביה: בטח.

דניאל: קודם כל היא הייתה יפה ממש, והיא הייתה בנאדם שמח מאוד, וזה לא פייר, זה לא פייר, ממש. וניסים הבן זוג שלה, שהיה אמור להציע לה נישואים, הם היו צריכים לחיות כל החיים ביחד, וזה לא יקרה וזה לא פייר.

אביה: ואלה רגעים שמלווים אותך.

דניאל: מאוד.

אביה: יום יום, כל יום.

דניאל: ברור, תשמעי, זה לא קל, במיוחד שהמצב בארץ עדיין מפחיד, זה לא קל לחיות, את יודעת, מהבלאגן הזה לבלאגן שקורה פה במדינה.

אביה: אבל ספציפית, התמונות, האירועים, את מרגישה ש… איך נראה היום שלך מאז שחזרת מה… לחיים, שחזרת מהתופת, כאילו…?

דניאל: אז אני באופן ספציפי לא צופה, לא סרטונים, לא חדשות, אני משתדלת כמה שפחות. זה לא אפשרי לגמרי, אבל ממש מעט. אני יכולה להגיד לך שאנחנו יצאנו שמונה מהמיגונית, אנחנו כבר חודשיים מרבים להיפגש, כאילו, אנחנו המון ביחד, המון. אנחנו רואים שזה גם קל לנו, אנחנו מבינים אחד את השני הכי טוב, לא יעזור כלום. חברה שלי מגיל שלוש לא תבין אותי כמו שאנשים שהיו איתי שם יבינו. אנחנו מרבים להיות ביחד, לדבר על זה המון זאת אומרת, בהתחלה היה לנו מאוד קשה לדבר, אבל בגלל שהתעקשנו והכרחנו את עצמנו אחד עם השני לספר ולהשלים את הקצוות קצת, אז את רואה, אני גם עכשיו יכולה לדבר על זה ואני לא… אני לא אשבר כמו שנשברתי בהתחלה.

אביה: ויש ליווי?

דניאל: בטח.

אביה: הציעו לכם תמיכה, טיפול?

דניאל: בטח. אז קודם כל יש את כל המתחמים של הנובה, את החוות רונית שהיה ובקיסריה, אז ככה היינו כמה פעמים, הצמידו לנו טיפול כמובן, אנחנו מטופלים כולנו.

אביה: ואת ספציפית, דניאל. ככה, אם אני שואלת אותך לבד לבד את וה… את ועצמך.

דניאל: תראי…

אביה: איך… איך… איך את בתוך הדבר הזה?

דניאל: לא קל. אני חושבת שהמזל שלי זה שיש לי את דין, וגם לו יש מזל שיש אותי, שיש לו אותי. אנחנו המון בזה ביחד, מדברים על זה. כמובן שגם אני מטופלת אצל פסיכולוגית. לי מאוד עוזר להיות עם אנשים שאני אוהבת, להיות עם המשפחה שלי, להיות עם דין ועם המשפחה שלו ולהעסיק את עצמי בעיקר, כאילו, ברגע שאני יושבת ולא עושה כלום אז אני מתחילה לחשוב ושם, כאילו, נכנס הבעיה. אז חזרתי לעבוד ואני משתדלת כמה שיותר להתמיד בעבודה, ובאמת לעשות את מה שאני אוהבת, במטרה כאילו פשוט לנסות להחזיר את עצמי לחיים שהיו לי קודם.

אני מאוד מפחדת מהכל כרגע, אבל כשאני מתעסקת בדברים שאני אוהבת אז אין מקום לפחד, הוא לא נכנס, אני לא חושבת עליו בכלל.

אביה: אז… אני לא יודעת איך לעבור הלאה, אבל כאילו, יש לאירוע איזה מבנה ואני אעשה את המקסימום ואני אצמד לליינאפ.

ועכשיו אני אשאל אותך 5 שאלות…

דניאל: יאללה.

אביה: שאנחנו שואלים את כולם וזה מעין… מה שעולה לך לראש תעני ככה מהבטן.

דניאל: סגור.

אביה: איזה שיר מלווה אותך בתקופה האחרונה?

דניאל: אז ככה, יש גם סיפור ממש מצחיק. השיר, קודם כל, זה "שלווה בארמונותיך" של רביד, ומה שהיה זה, ממש כמה ימים אחרי המסיבה הלכנו לבקר חבר פצוע באיכילוב. והייתי עם אמא שלי ועם אחי הקטן ועם דין כמובן, ובדיוק טונה ורביד הופיעו שמה באיכילוב. ואני מכירה את השיר הזה, שמעתי אותו מיליון פעם, אבל אף פעם לא באמת עצרתי רגע להקשיב למילים שלו, והייתי כזה מאוד אמוציונלית ובכיתי בכל ההופעה והכל ריגש אותי. ואז הם שרו את השיר הזה שיר אחרון ביחד, ואני בוכה ואמא שלי מחבקת אותי ויש את הקטע שהוא מתחיל לשיר כאילו לאישה - את גיבורה את את אשת חיל, את חזקה.

אז אמא שלי תופסת אותי ואומרת לי באוזן - "את שומעת? הוא שר לך, זה… הוא שר לך, כאילו, רק לך הוא שר עכשיו".

ואז פתאום כאילו הבנתי את השיר. והשיר הזה מעלה לי חיוך, המון, הוא מאוד מחזק אותי. עכשיו אני שומעת אותו אולי 4-5 פעמים ביום, כל יום.

אביה: כן, אמנם את מספרת את זה ככה, אבל את גיבורה בצורה שאי אפשר להסביר.

דניאל: תודה.

אביה: אי אפשר להסביר, אי אפשר.

מה הסרט או הסדרה שראית הכי הרבה פעמים בחיים.

דניאל: וואו, friends, קל.

אביה: אפשר פשוט לשים friends על כל ההקלטות.

דניאל: חד משמעית.

אביה: מנקה את הראש.

דניאל: friends זה… כן, זה החבר הכי טוב.

אביה: מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה.

דניאל: וואו…

אביה: כן.

דניאל: איזה שאלה.

אביה: מ-friends לכאילו…

דניאל: אה… וואי, לא יודעת, אני חושבת שאני רוצה בעיקר להיות מאושרת ושמחה ולהיות מוקפת באנשים שאני אוהבת. ובריאה, זהו, יותר מזה לא צריך כלום, באמת, לגמרי.

אביה: יש מישהו שאת רוצה להגיד לו תודה.

דניאל: קודם כל למשפחה שלי, שבלעדיהם כאילו, לא יודעת איך הייתי יוצאת מהדבר הזה. כמובן שלדין שככה, רק בתוך המיגונית כבר ספרנו פעמיים שהוא הציל לי את החיים. תודה על זה ותודה פשוט על זה שהוא מכיל אותי כל יום ותודה על מי שהוא בשבילי. זהו.

אביה: ושאלה אחרונה שמתחברת לכל מה שאמרת, נראה לי, נורא טוב. מה התובנה הכי משמעותית שיש לך שקיבלת מהשבעה באוקטובר?

דניאל: כמה שזה קלישאתי, קודם כל, החיים חזקים מהכל ואנחנו חייבים לחזור לחיות ולהמשיך הלאה. זה נשמע קלישאתי, אבל זה מה שזה. אבל התובנה הבאמת באמת רצינית שקיבלתי זה שזכיתי בבן זוג שבאמת שומר עליי, זאת אומרת, אנשים יכולים לחיות חיים שלמים, נשים, עם גבר 20 שנה, ולא ידעו אם ברגע האמת הוא באמת ידע לשמור ולהגן עליהם. דין לא היה חייב להישאר בתוך המיגונית ולהציל אותי. זה לא מובן לי מאליו בכלל שהוא נשאר שם. הוא יכל לברוח. ולא רק שהוא נשאר, הוא בגוף שלו הגן עליי, הוא דאג שאני… הוא שמר אותי שפויה שם, זאת אומרת גם יכולתי להתחרפן ולקבל איזה התקף חרדה וכאילו, זה היה נגמר אחרת.

אז אני חושבת שזכיתי בבן אדם הכי מדויק עבורי בעולם שבאמת ברגע האמת יגן וישמור עליי, ויותר… באמת אני לא צריכה כלום יותר מזה. שום דבר.

אביה: זה נדיר כמו…

דניאל: לגמרי.

אביה: כמו פנינה ורודה, לא יודעת, כמו…

כן, אז גם, כאילו, גם נולדת מחדש…

דניאל: לגמרי.

אביה: וגם זכית לקבל הוכחה ברורה לזה שאת עם הגבר שאת….

דניאל: ממש.

אביה: הכי מגיע לך ואת הכי ראויה לו.

דניאל, אני לא… אני אפילו לא יודעת איך לסיים את השיחה הזאת, כי הייתי רוצה לשבת לשמוע… לשמוע ממך טיפים, עצות.

[דניאל צוחקת]

אביה: את נשמעת לי כמו בחורה שהבינה הרבה דברים בחודשיים.

דניאל: לגמרי.

אביה: אני מאחלת לך שההחלמה שלך מהדבר הזה תהייה זריזה ותצליחי לשים את החוויה הזאת מאחורייך כמה שיותר מהר.

דניאל: תודה.

אביה: תודה רבה שדיברת ככה בפתיחות ושיתפת אותנו בסיפור הזה.

אני אגיד תודה למי שהאזין וגם לעורכי הפודקאסט - אלה בן ארי ואורי בן יוסף.

לי קוראים אביה מלכה ואנחנו נשתמע בפרק הבא של "שעת זריחה".

[מוזיקה]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

17 views0 comments

Comments


bottom of page