top of page

שעת זריחה - נובה: הפודקאסט - פרק 3: עדן שטיבלמן

"הרמתי את הראש ובחלון עמד מחבל. הוא חייך ואמר תנו לי את הכסף שלכם, עכשיו!" עדן שטיבלמן (24) כבר היתה על טרמפ בדרך הביתה אבל החליטה לרדת ממנו ולחזור למסיבה כדי להיות עם אחותה וגיסה.

במשך שעות ארוכות הם הסתתרו בבוטקה בכניסה לפסטיבל, מרוחים בדם ומתחזים לגופות, כשמסביבם מאות מחבלים שמבצעים טבח נוראי.

סיפור הישרדות מצמרר ויוצא דופן שכולו נס אחד גדול.

 

[פתיח]

עדן שטיבלמן: אני מרימה את הראש, מסתכלת על החלון. רואה עזתי, שמסתכל עלינו מהחלון. באותו רגע את רואה את כולם ככה יורדים ככה על הרצפה, מפוחדים. הוא מסתכל, אז הוא עושה לנו "money, money now.״

[סוף פתיח]

אביה: היי, אתם על ״שעת זריחה״, פודקאסט חדש של ישראל בידור, שבו אנחנו מארחים ניצולים וניצולות מפסטיבל הנובה, שיספרו לנו מה עבר עליהם באירוע השבעה באוקטובר, ואיתי היום באולפן עדן שטיבלמן, מה שלומך?

עדן: בסדר, מה איתך?

אביה: (שואפת) בסך הכל בסדר.

עדן: בסך הכל בסדר.

אביה: בסך הכל, בגדול, בסדר.

עדן: מכוונים לטוב.

אביה: וואי, ברמות, זה כאילו כל הפודקאסט מסתיים במסקנה הזאת.

עדן: חד משמעית.

אביה: שרוצים שיהיה הכי טוב. אז תספרי לי קצת על עדן של לפני הנובה.

עדן: אני יכולה להגיד על עצמי שמה שאני הכי שמה לב של עדן שלפני הנובה, זה שהייתי מאוד בטוחה, מאוד עם ביטחון, כל מקום שאני הולכת אין בי פחד, אני אף פעם לא נזהרת מדברים, לא מסתכלת לצדדים, אני הולכת עם הראש קדימה, מלאת ביטחון, ועכשיו אני מוצאת עצמי כל היום בחרדה. לא מצליחה להבדיל כבר בין רעשים שונים. כאילו כל רעש נשמע לי כבר כמו ירייה, כל צעקה או כל רעש שהוא טיפה יותר גבוה, אני ישר נלחצת. אני רצה לדלת, אני נועלת את ה… גם מלמטה, גם מלמעלה, אני שמה לב שאני כל היום כאילו עם היד על הדופק.

אביה: עסוקה בביטחון ובטיחות.

עדן: כן, כל דבר כבר מלחיץ אותי, אני כבר לא… אני בטוחה שמתישהו זה ישתנה, אני מקווה מאוד, אבל כרגע אני לא רגועה.

אביה: אני יכולה מאוד להבין אותך ואני בטוחה שכל מי ששומע אותנו יכול. אז בואי ננסה לקפוץ רגע לנקודה שבה הדברים יוצאים משליטה, אני מבינה שאת כבר היית על איזשהו טרמפ לכיוון תל אביב.

עדן: כן, אני…

אביה: והיית עם הפנים החוצה.

עדן: נכון, הייתי, אני גרה ביפו, ונסעתי עם השותפה שלי, כבר עם כל הבלאגן, הכל התחיל, אמרנו יאללה בואו, דחפו אותנו לרכבים, רוצו לרכבים, ואמרנו טוב בוא ניסע, והיה לחץ ובלאגן, ולא חשבתי, ישר נכנסתי איתם לרכב, התחלנו לנסוע. היה פקק מטורף, ומי שהיה איתי ברכב, אסף, הוא היה מאוד בסטרס, כאילו לא ידענו שיש מחבלים בחוץ, לא שמענו את היריות, רק ידענו שיש טילים, אני מהמקום שלי הייתי דווקא רגועה, כאילו אני יודעת מה זה טילים, אני במקור מאשדוד, אז לא כזה הלחיץ אותי, הייתי דווקא רגועה, והוא אמר לא, לא, לא, חייבים לנסוע הכי מהר, חייבים לצאת מפה, כולו בלחץ, אמרתי רגע שנייה, פתאום נזכרתי שאחותי וגיסי נמצאים בשטח של המסיבה, הם גם היו שם, ואנחנו צריכים לנסוע לאשדוד, אני באתי איתם מאשדוד, ואמרתי להם ״רגע, רגע תעצרו״, והם כבר נוסעים, וצרחות באוטו, אמרתי להם ״תעצרו רגע, אני חוזרת, אני יוצאת מהאוטו, אני חוזרת לאחותי וגיסי לשטח של המסיבה, תיסעו, אני כבר אדביק אותכם איכשהו.״

אביה: ואת פוגשת, איפה את פוגשת את אחותך ו…?

עדן: אני מתקשרת לאחותי, היא אומרת לי ״הכל טוב״, כאילו היא גם הייתה אדישה מאוד, אנחנו עדיין גם מקפלים את המחצלות, הכל טוב, בוא ניתן לכל הרכבים לצאת, בסבבה, ונצא, כאילו אין לחץ, הכל טוב, אמרתי לה טוב, אני איתך. אמממ, נשארנו שם, עוד היינו קצת בשטח של המסיבה, קיפלנו לאט לאט את הדברים, ויצאתי לבחוץ, לשים את הדברים בתוך הרכב, הגיע אליי מלאך בשם דודי, שלא הכרתי לפני, והוא אומר לי, תקשיבו, עכשיו אמרו לי שיש יריות בחוץ, יש רכב שמנופץ כולו, חברים שלי בחוץ, יורים עליהם, אל תצאו כרגע. אמרתי לאחותי וגיסי בואו מפה, עכשיו, אני פה בחרדות האלה לא נשארת, בואו נלך מפה. עכשיו אמרנו, אולי יש 2-3 מחבלים בחוץ, כאילו, כנראה זה הדיבור, בואו נלך לבוטקה של הכרטיסים, אני באותו ערב עבדתי בנובה, עבדתי מהלילה עד הבוקר, עד שש בבוקר שמתי צמידים בכניסה. אז בעצם ידעתי שיש את הבוטקה הזה, אז בואו נלך לשם, לשבת שם עד שבעצם הכל יירגע והכל בסדר, ונכנסנו לשם, ישבנו על הכיסאות, והיה שם מנעול בדלת. נעלנו את הדלת, יושבים קצת רגועים, לחוצים קצת אבל לא יותר מדי, ואומרים, טוב, נחכה פה עד שהכל יסתדר. בזמן שאנחנו יושבים שם, אנחנו מתחילים לשמוע את היריות, הרבה יותר חזק, פתאום לאט לאט זה מתקרב ומתקרב, נשמע ממש יותר לאזור שלנו. אנחנו ישר נכנסים מתחת לשולחן, היה שולחן דק כזה שמחובר לקיר. זה קיר גבס, כאילו זה בוטקה מגבס עם חלונות בשני הצדדים, כשהסתכלתי על זה אחרי זה, נחרדתי, כאילו אמרתי, איך הייתי בתוך הבוטקה הזה, זה המקום הכי פריץ והכי פרוץ להיכנס אליו, אבל בסוף…

אביה: לא ידעת, אז כאילו לא… אוקיי.

עדן: בזמן שאנחנו יושבים שם, מישהו מנסה לפתוח את הדלת, ישר הוא מגיע לחלון, אני רואה ישראלי, מכניסה אותו לפנים, גם מתחילים להרגיע אחד את השני, אני עדן, זאת אחותי, זה גיא גיסי, מרגיעים אחד את השני, אחרי כמה דקות, עוד מנסים לפרוץ את הדלת ישר, באים לחלון, עוד שני ישראלים, אנחנו מכניסים אותם ונועלים את הדלת, אמממ, יושבים קצת, מדברים אחד עם שני, שיחות סרק כאלה, בשביל להרגיע אחד את השנייה, ומתיישבים. עכשיו, בחוץ, היה המון רעש של יריות, של הפגזות, קלצ׳ניקוב, RPG, הכל את שומעת בעוצמות בתוך הבוטקה, ופתאום אנחנו מתחילים לשמוע גם דיבורים, שלא היה לפני, מישהו מנסה להקשיב, ואומר כזה, זה עברית, הכל טוב. עשר שניות אחרי זה, צרחות בערבית בברוטליות, כאילו הם עומדים עכשיו מחוץ לחלון, זאת הייתה ההרגשה. אנחנו מסתכלים אחד על השני, ואומרים, ״הם פה״. טוב, מתחיל להיות כבר הבהלה, הלחץ, כאילו פה זה היה לי החותמת, כאילו, זהו, אין לי לאן לברוח, אני עכשיו תקועה פה. בזמן הזה שאנחנו יושבים שם, יריות, ממש ממש עלינו, פתאום כדור אחד פוגע באחד החלונות, באחד הסורגים של החלונות. עשר שניות אחרי זה, פה פה פה פה פה, מרססים אותנו בתוך הבוטקה, בזמן שאנחנו שם. אני זוכרת שצרחתי, ״אמאל׳ההההה״, צרחתי, זה יצא לי בלי, כאילו, סתמתי ישר את הפה, אבל זה יצא לי כזה מבהלה. אנחנו יושבים על הרצפה, מתפתלים, רעש חזק חזק באוזניים, הכל אבק, זה גם היה בוטקה חדש, הכל אבק, הכל עף באוויר, זכוכיות קופצות, רסיסים. ואנחנו יושבים על הרצפה, הפסיקו היריות, ישבתי מקופלת על הרצפה עוד איזה חמש דקות, משהו כזה, לא הרמתי את הראש שלי, לא הסתכלתי ימינה שמאלה, אף אחד לא דיבר, לא צייץ, לא שאלנו הכל בסדר, אתם בסדר, שום דבר, אף אחד לא אמר כלום. אחרי בערך כמה דקות, אני מרימה את הראש לגל, מי שהיה לידי, הבחור הישראלי שהכנסתי, מסתכלת עליו, אני רואה שהוא קיבל כדור בשתי הברכיים, שם לעצמו ז'קט על הרגליים כזה, סוגר עליו, והוא שותק, הוא לא אומר כלום, הוא מתפתל, הוא בחרדה, והוא לא אומר כלום. אני מחזיקה אותו, אני רואה שגם הוא קיבל רסיס בראש, גם הראש שלו מתחיל לדמם, אני מחזיקה לו את הראש, אמרתי לו ״בוא תשים עליי את הראש, תהיה עליי״, אנחנו בתוך הסיטואציה, אני מתוך כל ההלם, אני אפילו לא הזזתי את הראש שמאלה, לראות מה קורה עם אחותי וגיסי, כאילו זה לא עבר לי בראש באותו רגע. אחרי בערך עשרים דקות, חצי שעה, אני מסובבת את הראש רגע לשאול אם אחותי, מה קורה, הכל טוב, אתם בסדר, הם עושים לי ככה, אני מסובבת את הראש, הכל טוב, פתאום עוד פעם מסובבת את הראש, רואה שגיסי מדמם, קיבל כדורים בבטן. עכשיו אני ישר כזה, ״אתה בסדר? אתה הכל? ״ אומרים לי ״עדן, שקט, אל תגידי כלום, תהיי בשקט״, ואני פשוט נמצאת בסיטואציה שאני צריכה לשמור על השקט, ואסור לי לקום, אסור לי להגיב, אסור לי לעזור, אסור לי לבכות, אני לא יכולה לעשות כלום כרגע, רק להיות בשקט. ובזמן הזה גם מעבר לכל הלחץ והחרדה הזאת, גם אני לא יכולה לקום אפילו להשתין, אני הגעתי למצב שאני משתינה על עצמי שם, מפחד, מסטרס, וגם זה לקח לי שעה, שעתיים בשביל בכלל לשחרר את הקונפליקט הנפשי הזה, כי אני לא יכולה לקום, אומרים לי ״עדן, או שתתאפקי, או שתשתיני על עצמך, את לא קמה לשום מקום״. אז כבר הגעתי למצב שאני משתינה על עצמי, וזה גם היה פרקט, וזה הכל גלש, וכל אחד התחיל להשתין שם אחד על השני, ואנחנו יושבים בתוך השתן של עצמנו, מדממים, מפוחדים, אנחנו מדברים בטלפון, לא עניתי למשפחה שלי בכלל, אמא שלי, אחותי, אף אחד לא ידע מה קורה איתנו, שלחו הודעות, התקשרו, לא הייתי מסוגלת בכלל להגיד, או להלחיץ, או להגיד מה מצבי, או… כלום. ובשלב מסוים, אנחנו שוכבים, מרגיעים אחד את השני בשקט, עצם זה שהם שניהם קיבלו כדור, והם הצליחו לשמור על השקט ולא להגיד כלום, זה הנס שלי. ככה אני רואה את זה, זה הנס שלי, כי אם הם היו צועקים או בוכים, כנראה שהיה הולך עלינו, כי אנחנו היינו מתחת לאף של המחבלים, במשך שש שעות כמעט, שכל הזמן אנחנו שומעים, ״הנה יהוד, הנה יהוד, שהיד, שהיד, הנה יהוד, בום, בום, הנה יהוד, בום, בום״, כזה, כאילו אנחנו כל הזמן שומעים אותם, את מה שהם אומרים, את הצרחות שלהם, את הצחוקים אפילו, שמענו אותם צוחקים, בקולי קולות, כאילו המקום שלהם, והם יכולים לעשות מה שבא להם, וזה מה שהם עשו, וככה גם הם התנהגו, ושמעו את זה, וגם לא הייתי צריכה לראות יותר מדי, לא ש… לא ראיתי כלום, הכל זה מה ששמעתי באוזניים, ומה שתיארתי לעצמי שיכול לקרות, וכנראה שמה ששמעתי, ואיך שדמיינתי את זה, מהמקום הכי גרוע, ככה גם זה היה. עכשיו בזמן שאנחנו… אני מתכתבת עם חברה שתיים, אני מצלמת לה, אני מבקשת ממנה, בבקשה תתקשרי למשטרה, בבקשה תקחי את המיקום שלי, תשלחי, תדברי, תגידי מה שצריך, רק תוציאו אותנו מכאן בבקשה, וכל פעם אומרים לנו, ״הנה הנה הם בדרך, ״ ״הנה כוחות חילוץ עוד כמה דקות מגיעים, עוד כמה דקות מגיעים, ״ וזה אמרו לי בשעה תשע בבוקר! ועשר בבוקר עובר, ומגיע אחת עשרה, וכבר, ואנחנו שם באותה פוזיציה, באותה נקודה, אני כבר רועדת מקור מהשתן שאני יושבת בו, כבר רועדת מקור, לא יכולה לזוז, לא יכולה לדבר, אין לי מים, לא אכלתי כלום, עבדתי כל הלילה בנובה, אני במצב שאני כבר כאילו, אני רק משתדלת לשמור על אופטימיות, ועל חיוך, וללטף את מי שמצדדיי, כדי שיהיה אווירה באמת באיזשהו מקום קצת בטוחה, באיזשהו מקום, קצת. ומגיע שלב שגם בכל ההפגזות והיריות והכל, גם היה רגעים של שקט, כאילו פתאום כבר אין הפגזות, פתאום אין יריות, אנחנו כבר מתחילים לדמיין לעצמנו, אוקיי, הם כנראה התבצרו בנקודות, ועכשיו מגיע… כאילו למה הצבא הרי לא מגיע, למה המשטרה לא מגיעה, יכול להיות שהם התבצרו בנקודות, כל רכב שמגיע הם מפוצצים אותו, אין לנו איך לצאת מזה. עכשיו ברגעים של השקט גם, אנחנו שוכבים על הצד, ומתחילים גם קצת להתעפץ, כזה, מתחילים להירדם קצת, והכל. אני נרדמתי, פתאום אני מתעוררת בבהלה כשאחותי צועקת "כוחות הביטחון? ! ? ". אני מרימה את הראש, מסתכלת על החלון, רואה עזתי, שמסתכל עלינו מהחלון. באותו רגע את רואה את כולם ככה ככה יורדים ככה על הרצפה, מפוחדים. הוא מסתכל, אז עושה לנו ״money, money now״, ככה בקול מפחיד מאוד, ואפילו גם קצת כאילו, זה היה בדרישה, אבל בדרישה של כאילו, אני יודע שתביאו לי את זה, תביאו לי עכשיו את הטלפונים ואת הכסף שלכם. באותו רגע אנחנו שישה אנשים, שישה אנשים זורקים לו ככה מהישיבה את הטלפונים, את הארנקים, מזומן, זורקים לו ככה לחלון, הוא לוקח את כל ערימת הטלפונים, את כל הארנקים, את כל הכסף, דופק לנו חיוך כזה, והולך. זה היה בסביבות השעה 11 וחצי, נשים שדיברתי איתן, חברות שלי, דיברו איתי עד אותו רגע, ב-11 וחצי כבר הפסקתי לענות להן, הן מבחינתן זהו, כאילו, הם יודעים שאני בבוטקה, הם כבר ראו את התמונות של היריות שאני מלאה בדם, הם כבר יודעים את הסיטואציה, מבחינתם עדן מתה, אין יותר. באותו רגע ישבנו עוד שעתיים וחצי, בסיטואציה בלי הטלפונים, בלי לדעת, מי מגיע, מתי מגיע, מה קורה, אנחנו לא יכולים לקום, היה סיטואציה שמישהו מהבוטקה קם כבר, ואמר ״טוב, אני יוצא לבחוץ, אני יוצא״. עכשיו, אנחנו בתוך סיטואציה, החיים שלי תלויים לא רק בי, תלויים בעוד חמישה אנשים בתוך הבוטקה, שאם הם יעשו איזשהו מעשה פזיז או איזשהו משהו כזה, גם אני בסכנה. הוא כבר קם לדלת, ובא לפתוח את הדלת, ואנחנו מתחננים אליו, ״בבקשה תשב, אל תלך, אנחנו יודעים שהמחבלים פה, אל תצא לשום מקום.״ עכשיו אנחנו שוכבים שם, בסוף הוא נרגע, הוא התיישב, לא אמר כלום, בזמן שאנחנו בלי הטלפונים, בלי כלום, אנחנו שוכבים שם, אחרי שהוא כבר לקח לנו, פתאום, ״פה, פה, פה, ״ מנסים לפתוח לנו את הדלת בברוטליות, והולכים, פשוט הלכו. שתחשבי שבהתחלה סיפרתי לך, שכשהישראלים הגיעו, הם ניסו לפתוח את הדלת, ובאו ישר לחלון, זה היה הדבר הכי אינסטינקטיבי לעשות את זה, לבוא להסתכל בחלון, כאילו, אם יש שם מישהו. וזה קרה פעמיים. פעמיים שניסו בזמן הזה לפתוח את הדלת, ופשוט הלכו משם. שחררו את הבוטקה. שזה, אין לי איך להסביר את זה, כאילו, איך דבר כזה יכול לקרות. כאילו, זה, זה הזיה.

אביה: זה נס.

עדן: זה ניסים, וכל הכמעטים האלה, והניסים האלה, זה, אין, אין איך לתאר את זה. וככה היינו איזה שעתיים וחצי, אחרי איזה שעתיים, פתאום, אנחנו שומעים, ״ידיים למעלה״. ואז אנחנו שומעים את הכוחות שלנו. ואנחנו שומעים, ״הבחור עם החולצה הלבן בורח״. ואנחנו ככה, וכבר מישהו, עוד מישהו נוסף בבוטקה, אומר כזה, מתחיל לצרוח, "הצילו, הצילו! " ואנחנו גם, מבקשים ממנו, ״בבקשה, תהיו בשקט, עד שאנחנו לא יודעים שהצבא פה, אסור לנו להגיד כלום״. אי אפשר לדעת, פתאום מחבל מחכה עכשיו, מחוץ לזה, הוא ינצל את הסיטואציה. ינצל את הסיטואציה, מה אכפת לו הרי, הוא שהיד כבר אז בוא נשמור על השקט. ואז אנחנו שומעים, ״חמישים מטר, עשרים מטר, עשר מטר! ״ על הראש שלנו, אנחנו מרימים את הראש, רואים את הצבא שלנו. מרימים ידיים, ״אנחנו ישראלים, אנחנו ישראלים, ״ מתרגשים שאנחנו חיים. אני, שש שעות, שכאילו כשהייתי שם, אני רק מדמיינת לעצמי בראש, איך זה יהיה כשהצבא יגיע, כאילו, מחכה, זה החלום. זה בעצם החלום, שמישהו יבוא להציל אותך משם. וזה קרה. ועד שזה קרה, ולא יכולתי לבכות, ולא יכולתי לעשות כלום מתוך הבוטקה. אני באה לבכות, אני פשוט לא מצליחה. כאילו פתאום קיבלתי שוק. זה, זה, לא, לא, כזה כאילו לא האמנתי. לא הצלחתי להגיב, פתאום השתתקתי, לא הצלחתי לדבר. הוציאו אותנו לבחוץ, אמרו לנו השטח נקי. אנחנו יוצאים, הדבר הראשון שאני רואה כשאני יוצאת, זה שני מחבלים אזוקים, מדממים מכף רגל עד ראש, בחוץ לבוטקה בשולחן בחוץ. הצבא מחבק אותנו, לוקח אותנו לפריקסטים, איפה שהחפ״ק של המשטרה. בזמן שאנחנו הולכים, אני רואה את כל הזוועות שיש בחוץ. אני רואה כמויות של גופות, אני רואה בנות צעירות, אני רואה שוטרים, אני רואה חיילים, מאבטחים, בנים, ורמה של גופות והרס שעשו להם, ומה שעשו להם ברמות הכי קיצוניות שיש. אבל כאילו משהו שקרה לי שם, זה שכאילו, אני יצאתי לבחוץ וראיתי את כל הדברים, אבל זה לא, כאילו לא באמת ראיתי. כאילו שם קרה משהו, כשיצאתי מחוץ לבוטקה, שעשה לי רגע אוקיי עדן, שם לך מסך אפור, כדי שזה לא יחדור לי לנשמה באותו רגע. וגם כשיצאתי לא הצלחתי לבכות, הייתי עם חיוכים, חיבקתי אנשים, הייתי כאילו גם באיזשהו קור רוח מוזר, אבל ששמר עליי באותו רגע. והרגעתי את אחותי שהייתה ב… אחותי אמא לילד בן שנתיים וחצי, כשהיינו בתוך הבוטקה אני מסתכלת על אחותי וגיסי, ואני אומרת כאילו ״ההורים שלי עכשיו הולכים לאבד שתי בנות, אחיין שלי הולך להיות יתום, ״ כאילו זה מחשבה שהיא לא, זה לא הגיוני לי, כאילו… אני רק עכשיו, כבר עבר חודשיים, רק עכשיו מתחיל לטפטף לי בכלל שהייתי בתוך הסיטואציה. שהייתי שם, שירו עליי, שהייתי במצב ש… שתוך שנייה מישהו יכול לקחת את החיים שלי ומה עשיתי.

אביה: את היית בניתוק כדי להגן על עצמך.

עדן: כן…

אביה: ובכל הזמן הזה, הגיס שלך הוא בעצם היה פצוע ירי, אז את הולכת על שתי רגליים, אבל מה עם הפצועים, עם גיסך?

עדן: כל מי שהיה בבוטקה ניצל, ויצא מזה בנס. גם גיסי, הכדורים פגעו לו בצד ברקמות שומן, כאילו זה נתקע ברקמת שומן הכדורים, וזה לא…

אביה: גם נס, נס של החיים! אמא שלו אמרה ״עזבו, אני כבר לא עושה דיאטה, זה יציל אותי בסוף הדבר הזה, ״ זה כזה.

אביה: כולם יצאו בחיים.

עדן: כולם יצאו בחיים. גל, הלכתי לבקר אותו גם אחרי זה, אני בקשר איתו…

אביה: גל זה היה הבחור שלא הכרת לפני זה.

עדן: שלא הכרתי, ואנחנו היינו שם אחד עם השני, חיבקנו, ליטפנו, הרגענו, כאילו ממש…

אביה: שותפי גורל.

עדן: שותפי גורל לחלוטין.

אביה: והוא בסדר.

עדן: כן, הוא היה בטיפול משקם בבית חולים, היה לו גבס בשתי הרגליים, גם, עבר כזה טיפול, שיקום לא קל, אבל עכשיו הוא בסדר.

אביה: וואו, זה סיפור נס פשוט מדהים. אני כל כך שמחה כאילו שאת פה, ושלפני שהתחלנו היית באנרגיות מטורפות, וניכר שאת, ככה…

עדן: כן, אני חם לי כל הגוף, יוצא לי כל ה...

אביה: אבל את שומרת על אופטימיות, ואת כאילו מנסה קצת לצחוק על זה, וזה… מנחם ומעודד.

עדן: כן.

אביה: אבל אני בכל זאת אקשה עלייך קצת. את אומרת שהיום מתחיל לטפטף לך, ולחלחל לך מה שקרה, אז איך נראית השגרה החדשה שלך, מאז כל מה שקרה?

עדן: אממ… בתקופה האחרונה אני לא עובדת, אני בבית, אני עטופה.

אביה: בבית של ההורים, או בבית של…?

עדן: בבית, גם וגם, כזה פעם, כזה מגוונת, לא להיות רק בבית של ההורים, וגם קצת שיהיה לי את הלבד שלי, אממ… אבל אני עטופה, ואני רואה חברים, ואנחנו כן יוצאים, וכן מבלים, וכן עושים שמח, ואני מרגישה שגם זה עושה לי טוב הלרקוד, כאילו זה התרפיה.

אביה: המוזיקה, והריקודים, והשמחה.

עדן: כן, כאילו זה להיות רגע שנייה להתנתק מכל הדברים, לרקוד, ליהנות, להיות עם חברים, זה מנתק אותי.

אביה: אז את מצליחה לא לחשוב על ה, מה היה עלול לקרות, שאת אומרת שאחותך יכלה להיות, להשאיר את הבן שלה לבד, את מצליחה להתנתק, להתנקות מזה?

עדן: אני מבחינתי, מהרגע שיצאתי מהבוטקה ואנחנו ניצלנו, אז זה כבר לא היה בראש שלי, אני גם יכולה להגיד לך שבזמן שהייתי שם, כן היה לי מחשבות כאילו של ״אני הולכת למות עכשיו״, אבל אני כאילו לא האמנתי לעצמי, אני כאילו לא האמנתי לזה שככה אני הולכת למות, אני מאוד מאוד האמנתי שאני הולכת לצאת מזה, וזה לא הסוף שלי, וזה לא הסיפור שלי, וזה קטע שהמון אנשים שכן ניצלו הרגישו אותו דבר, הרגישו את התחושה.

אביה: את פנית לאיזשהו גורם מקצועי, מטפל, פסיכולוג?

עדן: התקשרו אליי מהמתחם של הנובה, מפסיכולוגים של הנובה, דיברתי עם אישה מהממת משם, ובעקרון עכשיו אני צריכה להמשיך טיפול יותר רציף, ואני מאוד מאוד רוצה, אני חושבת שזה חשוב, אני חושבת שלא צריך להזניח את זה ולהגיד ״אני בסדר והכל טוב״, צריך לדבר על הדברים.

אביה: ולטפל בטראומה.

עדן: ולטפל, בין אם יהיה טראומה או לא, זה לא משהו שהוא מחייב.

אביה: כן.

עדן: אבל כן לדבר על זה, זה חשוב, ואני שמתי לב, לא הייתי בפסיכולוגים לפני, ואיך הם מצליחים להוציא ולשאול את השאלות, מבלי שאת מתכוונת.

אביה: זה המקצוע שלהם, הם למדו כל החיים.

עדן: בדיוק, בדיוק, אז אני גם עכשיו הולכת עכשיו ללמוד פסיכולוגיה עכשיו, אני מתחילה תואר ראשון בפסיכולוגיה, זה מבחינתי מדהים.

אביה: די! מדהים. אז יהיה לך גם אה… גם תלמדי, וגם תקבלי סיבוב איך זה מרגיש להיות מטופלת.

עדן: כן.

אביה: ובגלל שאת כזאת אופטימית ומלאת שמחה, אז אני אסיים איתך גם בשאלון הקבוע שלנו, שכולם נשאלים, ונראה לי שאת תצליחי לגמור את הראיון הזה באנרגיה חיובית. אז מה שעולה לך לראש, סבבה?

עדן: אוקיי.

אביה: איזה שיר מלווה אותך בתקופה האחרונה?

עדן: איזה שיר מלווה אותי בתקופה האחרונה? אההה… יש שיר שאני ממש ממש אוהבת, זה Another Love, של טד משהו, טוד, לא זוכרת את השם של האמן.

אביה: אוקיי.

עדן: אבל Another Love, מתה עליו, שיר מהמם. אני לא יותר מדי עכשיו שומעת שיר כדי תרפיה, אני אוהבת לשים שירים, לרוץ על זה.

אביה: אבל זה שיר שכאילו קצת מפעיל אותך.

עדן: אני מתה על השיר הזה פשוט, כאילו כזה, אנחנו נכנסים לרכב…

אביה: שמה את זה.

עדן: ישר יתנו לי לשים את השיר, זה השיר הראשון שאני שמה ברכב.

אביה: מספיק טוב בשבילי. אממ, מה הסרט או הסדרה שראית הכי הרבה פעמים בחיים?

עדן: ראיתי את ״מייק ודייב מחפשים דייט״, [אביה צוחקת] זה סרט פיפי, פיפי, אני מתה עליו, ראיתי אותו מלא, ממליצה לראות.

אביה: משכך כאבים.

עדן: הוא משכך, הוא מצחיק בטירוף, ואני מאוד ממליצה לראות אותו גם.

אביה: מה את רוצה להיות כשתהיה גדולה?

עדן: אמממ… החלום הכי פרוע זה להיות שחקנית, וכאילו התחלתי גם אחרי הצבא כבר, נכנסתי לבית ספר למשחק, אבל אז התחילה הקורונה, ופתאום כזה הכל השתנה, אמרתי אוקיי, שחקנית כרגע זה לא כזה אופציה, אז יאללה תתחילי ללמוד, ועם הזמן, עם דברים שעברתי בחיים, הלכתי לכיוון של פסיכולוגיה, וכרגע מה שאני רוצה זה ללכת לכיוון של מאמנת התפתחות אישית, מאוד רואה, רואה את עצמי מרצה, מטפלת עם אנשים, עובדת עם קבוצות.

אביה: בטח, עכשיו כשאת מומחית לחוסן אישי. מנסיון.

עדן: כן, זה חוסן נפשי מבחינתי, זה מרגש אותי המילה הזאת.

אביה: יש לך ניסיון.

עדן: אני מתרגשת רק מהמילה הזאת.

אביה: יש מישהו שאת רוצה להגיד לו תודה?

עדן: אני רוצה להגיד תודה לכל האנשים, כאילו לא למישהו ספציפי. אני חושבת שעכשיו, משהו שקרה, שאנשים הרגישו את הפחד הזה מלאבד אנשים, והאמפתיה שיש לאנשים עכשיו, והרגישות, ושדואגים ומתקשרים ושואלים ורוצים לעזור ורוצים לתת מעצמם, ולכל האנשים שהם מתנדבים עכשיו בשביל לעזור, ומה שאת צריכה רק תבואי, וזה על הזמן שלהם ועל הפרנסה שלהם, וזה רק בשביל לעשות טוב. ולהם אני רוצה להגיד תודה.

אביה: תודה לעם ישראל בגדול.

עדן: בגדול, כן.

אביה: שאלה אחרונה. מה התובנה הכי משמעותית שקיבלת מהשבעה באוקטובר?

עדן: אממ… הבנתי כמה זה חשוב להאמין בעצמך, כמה זה חשוב לסדר את המחשבות שלך, ולהאמין במחשבה באמת טובה, להסתכל על הטוב. אני חושבת שזה קודם כל זה מלווה אותי, יש לי קעקוע כזה של "see the good״, ואני מאוד מאוד מאמינה רגע להסתכל על הטוב, להתרכז, לא לתת למחשבות הקשות לנהל אותי, וזה משהו גם ליווה אותי מהשביעי, ליווה אותי המחשבה הטובה שיהיה בסדר.

אביה: אז אם לסכם, לבחור בטוב.

עדן: לבחור בטוב.

אביה: כשורה תחתונה לחיים האלה.

עדן: להיות ישר עם המחשבות שלך, פשוט כאילו לאסוף את עצמך.

אביה: ולכוון אותם למקום טוב.

עדן: ולכוון למקום שיעשה לך טוב ולא יעשה לך נזק.

אביה: זה אקורד סיום מדהים לשיחה שלנו. עדן שטיבלמן, אז תודה רבה שבאת לדבר איתנו.

עדן: תודה לך.

אביה: תודה לעורכי הפודקאסט, אלה בן ארי ואורי בן יוסף. תודה לצוות הצילום, מתן ואור. תודה שהאזנתם, לי קוראים אביה מלכה, ונשתמע בפרק הבא של ״שעת זריחה״.

[מוזיקת סיום]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

19 views0 comments

Comments


bottom of page