לוקחים אחריות: אחריות תאגידית בזמן משבר - אמירה אהרונוביץ' מנכ"לית הסוכנות היהודית: איך שומרים על הקשר עם יהודי התפוצות בזמן מלחמה?

באילו קהילות יהודיות יש חשש לעליית הצלה? ההאם המלחמה מגבירה את הרצון לעלייה בקרב היהודים בחו"ל ואיך  אמירה אהרונוביץ' מנכ"לית הסוכנות היהודית, בשיחה עם מאור שלום סויסה, כתב כלכליסט, ואורית ברוורמן, יועצת לאחריות תאגידית ו-ESG | פודקאסט "לוקחים אחריות" - פרויקט מיוחד של כלכליסט בשיתוף שופרסל.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 26/01/2024.

מאור: כמה כסף גייסו הקהילות היהודיות בחו"ל, והאם גל האנטישמיות בעולם יביא לפה יותר עולים חדשים? מנכ"לית הסוכנות היהודית אמירה אהרונוביץ' היא האורחת שלנו ב"לוקחים אחריות".

בעקבות מלחמת חרבות ברזל, המודעות לאחריות תאגידית ואימפקט במגזר הציבורי והפרטי, עלו לראש סדר היום, תאגידים גדולים, עסקים ואנשים טובים שלקחו אחריות ונכנסו לוואקום שהשאירה המדינה. בפודקאסט שלנו לוקחים אחריות בערוץ "טראסט" של כלכליסט בשיתוף שופרסל, נקיים סדרת מפגשים עם מנכ"לים ומנהלים בכירים במשק על אספקטים שונים של אחריות תאגידית ו-ESG בזמן משבר. איתי נמצאת אורית ברוורמן, היא יועצת ESG לחברות ומצטרפת אלינו אמירה אהרונוביץ', מנכ"לית הסוכנות היהודית.

מאור: שלום.

אמירה אהרונוביץ': שלום שלום.

מאור: תפקיד רם מעלה בימים אלו, הסוכנות היהודית, כשהמלחמה מתרגשת עלינו בגלל שאנחנו יהודים.

אמירה: זה תפקיד מורכב ומעניין, תמיד. אני אגיד שמתוך החמש שנים שאני מנכ"לית אפשר להגיד שארבע היו בסימן של משברים עולמיים, מפנדמיה עולמית, ממשבר פליטות מרוסיה-אוקראינה, מלחמת אזרחים וגל עלייה מאתיופיה, שומר חומות, חרבות ברזל, אז כן, החירום הוא כמעט סטטוס של שגרה.

מאור: מה עושה הדבר הראשון מנכ"לית הסוכנות היהודית כשהיא שומעת על אירועי אוקטובר?

אמירה: אז אני אגיד שאני קמה בבוקר ביום שבת השביעי לאוקטובר, הדבר הראשון, מיד בכל קבוצות הוואטסאפ של הרכבי החירום השונים שלנו, זה קודם כל לקחת אחריות על אלפים של מוטבים, של בני אדם, שחוסים תחת קורתנו, 24/7, והם באחריות שלנו. אלפים של עולים חדשים שנמצאים במתקנים ומרכזי קליטה ברחבי הדרום, כולל באיבים, בשדרות, באשקלון ובכל אזור הדרום, ועבור לאלפים של קשישים שגרים בדיור ציבורי בבתי גיל זהב שלנו, של עמיגור, שהיא חברת בת שלנו. ועבור האנשים האלה, אנחנו אחראים לבטיחות הכי הכי בסיסית שלהם, אז לוודא שהמקומות מוגנים, שיש צוותים, שהמנהלים הוקפצו מכוננות והגיעו, שיכולים להיכנס למקלטים ולשהות בהם, שצריך לפנות חלק מהם ופינינו אלפים מהם מאזורי הסיכון.

אז הדבר הראשון הוא בעצם האחריות המיידית לאנשים שאנחנו ה-go-to-address היחידי עבורם, והם מראש אוכלוסיות יותר בסיכון. תחשוב על עולים חדשים בתחילת הדרך, אפילו לא תמיד יודעים את השפה. ואחר כך עובדים, זה ארגון שיש לו מעל אלף עובדים ומשפחות, וחלקם גרים בדרום ובצפון, ותוך כדי שהם נושאים באחריות מקצועית, הם נמצאים בעצמם בתוך קו האש. אז איך מוודאים מי אולי נפגע, מי צריך עזרה, איך מציידים אותם בכלים ובסיוע, ומשם הלאה מתגלגלים לדברים הגדולים יותר.

מאור: מה האחריות של הסוכנות היהודית בעצם? מה תחום האחריות שלה? את אומרת - יש לנו חברת בת שהיא עמיגור, אנחנו מכירים את עמיגור כחברה של המדינה, אז בואי נשים רגע, נמקם את הסוכנות היהודית.

אמירה: לא של המדינה, הסוכנות…

מאור: כן, נשים את כל מנעד האחריות של הסוכנות היהודית בישראל.

אמירה: אז נגיד, הסוכנות היהודית שהיא ארגון בן מעל 90 שנה, בעצם היה זרוע ביצוע של התנועה הציונית, לממש את החלום הציוני וליישב מחדש את היישוב היהודי ולהקים את המדינה. דוד בן גוריון שהיה יושב ראש הארגון כשקמה המדינה והפך להיות אחר כך ראש הממשלה הראשון. ובעצם זה היה הזרוע הביצועית של העם היהודי, להקים את הפרויקט המשותף הציוני שנקרא מדינת ישראל. ובעשורים הראשונים עסק בעיקר בלעזור - להקים את התשתיות במדינה, לבסס את היכולת של המדינה להתקיים.

אבל הדבר המרכזי שהיה אז ונמשך גם היום, זה שאנחנו ארגון של תשתית של העם היהודי, כדי להבטיח את החוסן ואת העתיד המשגשג של מדינת ישראל וחיים יהודים בעולם. זה אומר שאנחנו נדרשים לאתגרים גדולים, אתגרים שהם ב-large scale, שהם לטווח ארוך, שמצריכים התגייסות של כל העם היהודי. אנחנו לא ארגון של הממשלה, אנחנו ארגון עצמאי, המשילות והבעלים שלנו זה הקהילות היהודיות ברחבי העולם, וככזה, יש לנו כן מעמד ייחודי אל מול הממשלה, גם בחוק, גם באמנה.

בגדול אנחנו עוסקים בשלושה דברים מרכזיים, בשגרה ובחירום, משם יוצאים אל עבר הסיוע.

האחד זה להבטיח שתימשך עלייה, מדינת ישראל תמיד נבנתה על גלי עלייה, שלושה וחצי מיליון עולים הבאנו מאז שהוקמה המדינה. אז להבטיח שכל יהודי שרוצה להפוך את ישראל להיות הבית שלו יוכל לעשות זאת. אבל יותר חשוב, כל מי שצריך, חלילה, לחלץ אותו ממצב של סכנה ולהביא אותו לחוף מבטחים במדינת ישראל, אנחנו עושים את זה. אז עלייה והקליטה הראשונית היא עולם אחד ענק, ואני חייבת להגיד עלייה ממשיכה, המשיכה גם בקורונה, המשיכה גם במלחמה, זה תפקיד שאין לו תפוגת תוקף לדבר הזה.

הדבר השני זה להבטיח את החיבוריות, את הקשר בין יהודי התפוצות למדינת ישראל וזה לזה. שישראל היא אלמנט רלוונטי בזהות היהודית שלהם ובחיבור. הקשר הזה בין קהילות יהודיות ברחבי העולם לישראל הוא קשר אסטרטגי וקריטי תמיד, ואנחנו רואים את זה עוד יותר בעיתות חירום, והוא דבר שצריך לעבוד עליו.

מאור: פעם קראו לזה גשר חי, Living Bridge.

אמירה: נכון, אז זה גשר חי וזה לייצר את מערכות היחסים ואת הקשר שמהם נוצרת ערבות הדדית, ומהם נוצרת אחריות משותפת. ומתוקף הקשר הזה אנחנו גם רואים שכשכאן קשה ואנחנו מוחלשים ונפגעים, אז קשה גם ליהודים בתפוצות. אנחנו סוג של תלויים זה בזה, במובן של לתת חוסן וחוזק אחד לשני, אבל גם להגן אחד על השני כשצריך. אנחנו עושים את זה בהמון צורות, אנחנו מביאים את ישראל לתוך הקהילות על ידי אלפי שליחים מישראל שיוצאים במסגרות שונות; אנחנו עושים את זה על ידי זה שאנחנו מביאים את צעירי התפוצות לישראל במגוון של מסגרות ותוכניות; ואוסף של פלטפורמות לשותפות, כל דבר שמייצר חיבור ומערכות יחסים עמוקות וערבות הדדית.

מאור: והדבר השלישי?

אמירה: הדבר השלישי זה בעצם עבודה בעומק החברה הישראלית, להבטיח את החוסן של החלקים היותר חלשים בחברה, גם בשגרה ובוודאי גם בחירום. הקהילות היהודיות תמיד היו עסוקות בלהבטיח שתתפתח כאן חברה שהיא חברה צודקת יותר, חברה שמספקת את הכלים לחלש יותר, ואנחנו עושים את הדבר הזה גם סביב עולמות של נוער בסיכון וגם סביב עולמות של דיור ציבורי לקשישים דרך עמיגור ודברים נוספים שאנחנו עושים.

אורית: אז בעצם הסוכנות היא זרוע של, אמרנו, ההסתדרות הציונית העולמית ושל כל הקהילות היהודיות ברחבי העולם. והם בעצם מבטיחים את כל הפילרים שדיברת עליהם פה בארץ. אבל היה לנו דיון פשוט ארוך קודם לכן לגבי תפקידה של המדינה אל מול המגזר החברתי. את חושבת, זאת אומרת, אתם בטח עובדים ביחד עם המדינה, יש את משרד הקליטה וכדומה, אבל איפה את רואה את החיבור הזה עם המדינה? זאת אומרת, האם המדינה הייתה צריכה להוביל את כל הדבר הזה? למה קהילות יהודיות בעולם צריכות לתמוך בפעילות כזו בישראל? וברור למה בעולם, אבל למה לא מדינת ישראל מובילה את זה? מה את חושבת על המתח הזה בין ההובלה של המדינה לבין ההובלה של המגזר החברתי?

אמירה: אני חושבת שגם וגם, אני חושבת שיש דברים שבוודאי שהמדינה צריכה לעשות ולהערכתי היא צריכה לעשות יותר. אני חושבת שהמדינה הייתה צריכה מזמן להגדיר את החשיבות של שמירת החיים היהודים המשגשגים בקהילות והקשר בין קהילות לישראל, כמהלך אסטרטגי של חוסן לאומי, וגם להקצות לזה את המשאבים. אני חייבת להגיד, המדינה עושה יותר מבעבר, אבל לא מספיק. אבל אני רוצה להגיד לצד זה שיש דברים שמדינה לא יכולה לעשות. מדינה לא יכולה, ממשלה לא יכולה לקחת ולעודד עלייה של אזרחים של מדינה אחרת מתוך המדינה. מדינת ישראל לא יכולה ללכת ולחלץ אזרחים של מדינה אחרת ולהביא אותם לחוף מבטחים. יש דברים שמצריכים זרוע שהיא NGO, זרוע שהיא א-פוליטית, שהיא לא למטרות רווח. יש דברים גם שקשורים בלשהות לאורך זמן בתוך הקהילות עצמן, כדי להכיר את המנהיגות ואת האתגרים ואת הצורך. זה משהו שמדינה מכאן לא יכולה לנהל. אז מדינה יכולה להתוות כיוונים עקרוניים, היא יכולה להגדיר מטרות שאותן היא רוצה להשיג.

אורית: בדיפלומטיה וזה, אבל עד גבול מסוים.

אמירה: נכון. אז יש דברים, אני חושבת ששביל הזהב הוא בעבודה מסונכרנת וממונפת. במקומות מסוימים אנחנו אחראים מטעם המדינה עבור הזכאות לעולים, יושבים בכל מדינות העולם, מראיינים את העולים ובוחנים את היותם עומדים בקריטריונים לעלייה. אנחנו גורם שהוא א-פוליטי, אנחנו גורם שלא מתחלף כל כמה שנים, אנחנו גורם שיש לו רציפות ויכול לראות דברים בפרספקטיבה של זמן. זה לא משהו שיכולה לעשות ממשלה שיש לה אורך חיים קצר מסוים, שלה צבע פוליטי מסוים. במובן הזה עם היהודי זקוק לאיזה זרוע קולקטיבית כזאת שתוכל לעשות את זה.

אורית: ברור לגמרי. דיברנו על עלייה קודם, כמה שזה חשוב היום, כי אנחנו גם רואים גם את הצד השני, אנחנו רואים גם בריחה מפה, ובמיוחד "עליית החזרת המוחות", דברים שנדונו הרבה פה. בהקשר לעלייה, את דיברת איתנו בשיחה המקדימה על זה שראית ביקוש גובר לעלות לישראל. איך אתם מרגישים את זה? מה את צופה שיקרה בזמן הקרוב? זאת אומרת, כן אנחנו הולכים להיות עדים לעלייה בגלל האנטישמיות הגוברת?

אמירה: אני אגיד קודם כל, שיש התגייסות מרגשת וחסרת תקדים בעוצמה שלה מכל רחבי העולם, של יהודים שאולי זמן רב ראינו אותם יושבים על הגדר, לא מעורבים, לא מתעניינים, שמאוד מתעניינים באיך אפשר לעזור? איך אפשר להגיע לכאן ולהביע סולידריות? איך אפשר לחזק את כל האנשים האלה שעברו את הטרגדיות הנוראיות? והעזרה היא לא רק עזרה במשאבים, היא עזרה בלהגיע ולהרגיש חלק. הם מרגישים שהמקום הזה הוא פרויקט משותף שלנו, והם רוצים להבטיח שהם יכולים לעזור גם לעשות את הבנייה מחדש. בתוך הדבר הזה אנשים רוצים להגיע ולהתנדב ולתת יד וכתף בחקלאות, בתעשייה, בחינוך. אנחנו רואים אלפים של מגיעים…

אורית: מרגש.

אמירה: צעירים ויותר מבוגרים מתקופות שונות, ומתוך הדבר הזה בוודאי מתפתחים גם אלה שאומרים: וזה הזמן גם להגיע ולהעביר את החיים לישראל. אנחנו כרגע ראינו 3,500 עולים מאז השביעי באוקטובר.

מאור: תוך כדי?

אמירה: תוך כדי מאה הימים האלה, 3,500 איש ואישה קיבלו החלטה להיות עולים למדינת ישראל. ואנחנו רואים הגעה של צעירים לתוכניות, הם מגיעים לבד בלי ההורים, בגילאי 18 עד 20, נמצאים כאן בתוכניות שמכינות אותם להתגייסות לצבא ואז מתגייסים לצבא. הייתי לא מזמן בכרמיאל, פגשתי 150 צעירים כאלה, שאלתי אותם מה אתם עושים פה? יכולתם להחליט שלא, באתם לבד מקצוות תבל לא רק בשביל להגיע לכאן, אלא להגיע ועוד זמן קצר להתגייס לצבא. והם אמרו: לא היססנו, דווקא מבחינתנו זו השעה שבה ידענו שאנחנו צריכים להיות פה.

אנחנו כן מניחים שאחרי שהמלחמה תסתיים, והייתי אומרת תינתן אפשרות יותר בטוחה לבוא לכאן, יהיה מי שירצה לעלות, אנחנו ראינו את זה בהיסטוריה שאחרי מלחמות היה גידול בעלייה. אנחנו כבר רואים עכשיו גידול בעניין לפתוח תיקי עלייה, שזה השלב הראשון שבו מישהו באופן רציני, הוא לא רק מתעניין, הוא לא רק מגיע ליריד אלא אומר…

מאור: באחוזים, בא נניח ביחס לשנה שעבר או שנים אחרות…?

אמירה: אז אני אגיד שמצרפת, על התקופה המקבילה, אנחנו רואים מעל 350% גידול של אנשים שפתחו תיקי עלייה.

אורית ומאור: וואו.

אמירה: היה לנו יריד עלייה בצרפת לפני חודש, הכי גדול מזה הרבה מאוד שנים, הגיעו מעל 2,000 איש ואישה שמייצגים בתי אב, להתעניין באפשרויות החיים בישראל.

מאור: אנחנו מדברים על קהילה גדולה מאוד, 600 אלף יהודים.

אמירה: 450 אלף יהודים.

מאור: 450 אלף יהודים. התכווצה מאז…

אמירה: קהילה גדולה. אנחנו רואים מארה"ב גידול בפתיחת התיקים. אז יש מקומות, ואני רוצה להגיד יש גם קהילות שאנחנו עוקבים ברגישות ובדאגה, אחרי מה שקורה שם, ושם יכול להיות ש-overnight יכול להתפתח מצב של עליית הצלה, אנחנו מסתכלים על קהילה יהודית במקומות כמו…

מאור: עליית הצלה? ברמה כזאת?

אמירה: יש מקומות שאתה מסתכל עליהם בדאגה.

מאור: כמו?

אמירה: קהילה יהודית בטורקיה, 14,000 יהודים שחיים תחת משטר מאוד מאוד אנטי ישראלי. קהילה יהודית בוונצואלה, שבכלל אין יחסים דיפלומטיים.

מאור: מה הם מספרים?

אמירה: קהילה יהודית בדרום אפריקה שנמצאת בסיטואציה משברית.

מאור: קהילה גדולה בדרום אפריקה.

אמירה: נכון, קהילה של כ-45,000 יהודים. קהילה מה… הייתי אומרת מהמוארות והמפוארות ביותר, ציונית מחוייבת, שנמצאת בסיטואציה בלתי אפשרית של מדינה שהעבירה החלטה בפרלמנט לפני מספר שבועות לנתק את היחסים עם ישראל, תובעת אותנו בבית הדין הבינלאומי בהאג, גילויי אנטי ישראל ואנטישמיות אדירים. ובתוך הדבר הזה יש שאלה האם נקודת הרתיחה תגיע באיזשהו שלב ותניע יותר עליה. אז אנחנו עם עיניים פקוחות.

מאור: מעניין הבוטות והחוצפה של דרום אפריקה דווקא להאשים אותנו בדברים האלה אבל זה לדיון אחר. כמה מתוך העולים האלה לישראל עלו מתוך תחושה, לפי מה שאת חושבת, לתוך תחושה של ציונות ו"אנחנו רוצים לבוא לעזור במלחמה", או שאנחנו, סילחו לי, אבל בורחים משם בגלל האנטישמיות הגואה.

אמירה: אני חושבת שהזמן כרגע של המאה הימים האלה הוא לא זמן שבו אפשר למדוד את הדבר הזה. רוב מי שהגיע כרגע ולא ברח, אלא קיבל החלטה לעלות, זה אנשים שכנראה התחככו ברעיון, הכינו את עצמם, היו במרחק מסוים מההחלטה וקיבלו את ההחלטה.

מאור: כאילו, "צריכים אותי פה", או משהו כזה.

אמירה: אני חושבת שזה קומבינציה. בוודאי מי שמחליט לבוא ממדינות רווחה, ממדינות העולם המערבי, עושה בחירה. יכול היה לבחור להישאר איפה שהוא, עושה בחירה וגם מתכנן את זה מראש. אני מניחה שהגידול באנטישמיות במדינות מסוימות, שמייצר איזשהו קושי ופחד לקיים חיים יהודיים משחק איזשהו תפקיד. האם מחר יברחו כל יהודי צרפת או כל יהודי בלגיה לכאן? לא. האם סידרת אירועי טרור, חס וחלילה, או מאפיינים שיגרמו לפחד של אנשים לקום בבוקר ולחיות חיים יהודיים יוכלו להשפיע גם דרך אנשים שיחליטו לעלות? בהחלט.

אורית: אני אחזיר אותנו רגע למלחמה, כי הסוכנות מנהלת את קרן נפגעי הטרור, וכמו שדיברנו על זה וגם היו מספרים, יש עבודה מאוד שקופה של הפדרציה של צפון אמריקה שהציגה את המספרים של כמה היא, כמה היא גייסה ולמי היא חילקה זה היה מסמך שככה רץ וכולנו היינו חשופים אליו. אז באמת יש פה הרבה מאוד כסף, ואנחנו נשמח שתשתפי אותנו גם איך עם הרבה מאוד צרכים, איך אתם בעצם מחליטים או עוזרים בהחלטה של איך לפזר את הכסף בין כל כך הרבה צרכים, כל כך הרבה, גם גופים, גם אנשים, גם מהלכים שצריך לחזק פה אחרי אירוע כזה קשה.

אמירה: אז אני אגיד - אני מפרידה בין תנועת הפדרציה היהודיות של צפון אמריקה שבאמת התגייסות חסרת תקדים, מעל 750 מיליון דולר שמהיום הראשון בעצם ניתנים כאן, מחולקים.

מאור: והיד עוד נטויה, כן.

אמירה: לבין אנחנו, הסוכנות היהודית שאנחנו גוף שנמצא בתווך בין הקהילות היהודיות בעולם וישראל. אנחנו גם גוף שמגייס אבל אנחנו גם גוף שמבצע. ולכן אנחנו לא פועלים באופן שמקצה הקצאות של גרנטים לעמותות ולגופים אחרים, אנחנו גוף שפועל תכנית בעולמות שבהם יש לו התמחות. ונתנת דוגמה מצוינת - הקרן לנפגעי טרור. זה מכשיר שלנו, אופרציה שלנו, שהיא סופר קריטית במצבי חירום. היא לא נולדה לטובת מלחמת חרבות ברזל. היא קיימת כבר 20 שנה, היא נולדה אחרי האינתיפאדה השנייה, ותפקידה היה לתת מזור ומענה מיידי לכל אדם שנפגע ממתקפת טרור ומשפחתו או ביתו, באיזה שהם קריטריונים ציבוריים ברורים ושקופים עם ועדה מלווה. והמענק הוא לא רק מענק מיידי, תוך 48 שעות מקרות המקרה, שזה אולי המזור הראשוני והייתי אומרת, נתינת החיבוק והחום הראשוני להגיד לאותו אדם שהוא לא לבד, אלא יותר חשוב אנחנו מלווים כל משפחה כזאת במשך שלוש שנים. עם סל שיקומי שמאפשר טיפולים וסיוע בהרבה מאוד היבטים למי שנפגע, למשפחה, לילדים. ואני אגיד שמהשביעי לאוקטובר אנחנו בעצם סייענו כבר למעל 8,000 משפחות ובתי אב שהוגדרו כנפגעות טרור, כולל הניצולים של פסטיבל נובה, כולל משפחות החטופים, כולל כל אלה שעברו את הטבח בקהילות צמודות הגדר וכולל אזרחים אחרים. והדבר הזה יצר scale ענק של צורך שלא דומה. אנחנו, רק כדי לתת רפרנס, בכל ה-20 שנה שהקרן קיימת, היא סייעה ל-9,000 משפחות במעגל הזה, במועדון הלא נחמד הזה, של נפגעי הטרור עד השישי לאוקטובר.

אורית: ביום אחד אתם מה שעשיתם בעשרים שנה…

אמירה: בדיוק. מהשביעי לאוקטובר ועד היום אנחנו עם מעל 8,000 משפחות שאנחנו כבר בקשר אישי עם כל אחת ואחת מהם, לבנות להם, גם את ההתערבות וסלי השיקום קדימה.

מאור: איך את עוזרת להם? איך אתם עוזרים להם?

אמירה: לצערנו זה יגדל. המספר, אנחנו מעריכים, יגיע ל-10,000.

מאור: איך אתם עוזרים להם? מה זה אומר סל שיקום?

אמירה: אז אני אגיד שבטווח מיידי, מקרות המקרה, אנחנו מגיעים לבתי החולים ועובדים כאן בסנכרון, חשוב להגיד, עם מחלקות הרווחה והשיקום ברשויות, עם מחלקות השיקום בבתי החולים, עם מרכזי החוסן, עם הביטוח לאומי, אנחנו מסונכרנים עם כולם. מקבלים מענק מיידי של 4,000 שקל להוצאות הכי הכי מיידיות - אדם שנשאר בלי חולצה בלי מכנסים, צריך משהו. ואולי יותר מכך, להגיד שהצ'ק מגיע בעצם מיהודי בעולם שהיה אכפת לו - ממונטווידאו, מלונדון או מניו יורק, ואין לך מושג כמה זה מרגש את האנשים ברגע זה לדעת שהם לא לבד. אבל אז יש פרוטוקול שלם שמגדיר על פני שלוש שנים סל שיקום שמאפשר לאותו אדם לקבל טיפולים משלימים בתרפיות מסוגים שונים שהוא זקוק להם, שהוא לא מקבל מהמדינה, או ממרכזי החוסן. אז אנחנו באים למלא את החלל בין החוליות של מה שהמדינה ורשויות.

מאור: סוג של ביטוח בריאות אפילו, ברמה הזו.

אמירה: ביטוח בריאות, משום שהוא הרבה יותר.

אורית: מורחב.

אמירה: הוא הרבה יותר, הייתי אומרת, גמיש באפשרויות שלו ומאפשר דרך מלגות חוסן, תרפיות שלא ניתנות בדרכים רגילות. עובד עם הילדים למשל - ילדים לאותן משפחות שנפגעו ומחזיקים בטראומה, בקייטנות ופעילות של חינוך בלתי פורמלי. ובאמת אפשרויות הרבה יותר רחבות וגמישות. אבל - הן פועלות תחת פרוטוקול ומדיניות ברורה שאנחנו יודעים להצדיק אותה, שהיא שקופה, שאנחנו עומדים מאחוריה.

אני אגיד - חרבות ברזל יצרה סיטואציה, א', של היקף בלתי נתפס של כמות האנשים אבל גם של צרכים שלא פגשנו מעולם - כמות היתומים, הטראומה של הניצולים מהפסטיבל, הסיטואציה של משפחות חטופות והשלכה של זה על בני הבית, גם אם אנשים חזרו וגם אנשים עוד בשבי. אז הקרן בעצם עשתה התרחבות דרמטית מהיום למחר, הופכת להיות כלי מאוד מאוד מרכזי בכל מה שנעשה בשנים הקרובות.

מאור: אתם גם עוזרים לעסקים קטנים, יש לכם גם קרן עסקים קטנים, בנוסף, זה נכנס בתוך ה- 750+ מיליון דולר?

אמירה: כן, אני אומרת שוב - אנחנו מגייסים, JFNA, שגייס את הכסף הזה בצפון אמריקה הוא אחד מהגורמים שנותנים לנו. צריך להגיד, שאנחנו את הפעולה שלנו עושים במימון שמגיע ממגביות של קרן היסוד ברחבי העולם, גם מקרנות פרטיות ותורמים פרטיים, גם מתורמים מישראל, אז הסוכנות בעצם מגייסת מהרבה מאוד גורמים לטובת הפעולה הזאת. אתה צודק לגבי עניין של העסקים הקטנים - כשאתה חושב על מעגל הנפגעים, נפגעי הטרור, הנפגעים מהמלחמה, אז דבר אחד שעברת את הטרגדיה, או רצח או משפחה שאיבדה את היקרים לה מכל וצריכה להתמודד עם האבל, אבל יש גם העניין של להיות מסוגלים לעמוד חזרה על הרגליים, כלכלית, ושתהיה איזושהי הכנסה ויציבות בחיים. אנחנו יודעים שהרבה מאוד מהתושבים, גם בנגב המערבי, בדרום וגם בקו העימות בצפון וגם אם מקרב משרתי המילואים, מתפרנסים, עסקים קטנים וזעירים. זה חלק מהאפיון של הכלכלה באזורים האלה.

תחשוב על האנשים האלה שקמים לבוקר שבו הם בכלל לא נמצאים באזור שבו העסק שלהם קיים, בין אם זה בית קפה או משתלה או קליניקה של קוסמטיקאית. הם נמצאים במקום אחר - אולי בנתניה או בים המלח או באילת כבר חודשים, בסיס הלקוחות שלהם נעלם, גם הוא לא קיים גם הוא displaced, והיכולת שלהם רגע לעשות סדר ולהגיד - אבל מה אני עושה? אני מעביר את העסק לנתניה? אני מעביר אותו להיות אונליין? אני סוגר אותו? מה אני… מגיע לי מהממשלה? אז יש עולם שלם של סיוע וליווי שאנחנו נותנים כאן מתוך אחריות לעזור לאנשים האלה לקבל חזרה שליטה ביכולת שלהם להתקיים כלכלית.

אורית: סליחה שאני מקשה. זה לגמרי הגיוני. מה שאת מתארת נשמע הגיוני וברור שצריך לעזור לאנשים האלה. אבל המדינה, עוד פעם אני חייבת להחזיר את המדינה - היא אמורה לסייע לעסקים קטנים גם במנגנון שהאוצר קבע, בין אם הוא טוב או לא טוב, לאיך לעזור להם כלכלית קצת לעמוד על הרגליים, בטח ליווי וכל מיני כמו שאמרנו, יש מרכז חוסן ויש הרבה מאוד גופים שמעורבים. למה… והשאלה בעיני היא חשובה - למה, אני אקרא לזה, התבזרתם גם לנושא של עסקים קטנים ולא נשארתם ממוקדים רק בנפגעי הטרור ובקהילות ובעלייה ובכל הנושאים האחרים שאתם נוגעים בהם. האם זה לא יותר מדי? זה לקחת עוד משהו ועוד משהו. איך… גם ככה התרחבתם וזה גדול.

מאור: נכנס מלא כסף, צריך לחלק אותו…

אמירה: לא, לא… אני אגיד קודם כל שגם את זה לא המצאנו לטובת המלחמה. אנחנו מעל 30 שנה עוסקים, כחלק מהחיזוק שלנו של אוכלוסיות הפריפריה, אנחנו עוסקים בליווי וסיוע לעסקים הקטנים מנקודת המבט של בני האדם, שזה הדרך להם לייצר חוסן ויציבות בחיים, ואנחנו בזמן חירום מרחיבים את זה ומדייקים את זה אבל זה לא נולד בשביל זה.

ואני רוצה להגיד למה שאת אמרת - בוודאי שהאחריות היא של הממשלה. אנחנו רק שואלים איפה היא. והממשלה eventually תהיה הגורם שבאופן אמיתי תעזור לאנשים האלה לחזור חזרה לפסים של ניהול של עסק משגשג או מעבר לאיזשהו מקור הכנסה אחר, אבל אנחנו נכנסים להיות סוג של גלגל הצלה, בתווך, עד שהממשלה תיכנס. לצערנו לוקח זמן עד שיש תוכניות שמפורסמות ועד שנכנס השקל הראשון לחשבון הבנק של האנשים האלה. אני יכולה להגיד לך שאנחנו המון בשטח. סיפקנו גלגל הצלה של איזה שהוא מענק קראנו לזה "מענק עוטף לעסק" - מענק מינימלי, מיידי, של אחוז ממחזור, למעל 1,800 עסקים בשדרות אופקים והעוטף, רק כדי שאנשים האלה יוכלו לקנות מספר שבועות של זמן, להבין, איך אני ממצה את הזכויות שלי מהממשלה, איך אני ממלא את הטפסים האלה, איך אני מתייעץ עם מישהו ומקבל החלטות נכונות עבור העסק שלי. אז תפקידה של הפילנתרופיה הוא בדיוק להיות באותם המקומות שהיא ממלאה חלל זמני, עד שנכנס הגורם הממסדי, הממשלה, שבוודאי שהאחריות המרכזית היא עליו. ואת זה אנחנו עושים, כולל גם בהלוואות שאנחנו נותנים לעסקים קטנים. אנחנו מחפשים להיות הגורם שהופך להיות איזה שהוא ממתן סיכונים במקומות שהמערכת הפיננסית הרגילה פשוט לא נותנת, כי היא רואה סיכון ואנחנו רואים סיכוי אז…

אותו עיקרון אפרופו אחריות תאגידית, זה אני רואה בזה אחריות לאומית, אחריות תאגידית מטעם העם היהודי, מתוך ערך של ערבות הדדית, של להיות שם עבור אותם אלה שזקוקים לנו באותה נקודת זמן, עד שהם מסוגלים לעלות על מסלול החיים הרגיל, שבוודאי שצריך להינתן להיות מסופק להם על ידי המדינה ועל ידי מערכות הממסד.

אורית: אז אפרופו sustainability, כי בסופו של דבר אנחנו יודעים הפילנתרופיה היא מורכבת, היו תקופות שאפילו, בתקופות של מיתון, אנחנו יודעים שגופי חברה לא מצליחים להשיג את הכספים שהם התבססו עליהם, והם התחילו לחפש פעילות קצת יותר, לפתח זרוע עסקית בתוך הפעילות החברתית שלהם, ואז אני חושבת לעצמי עסקים קטנים למשל יכולה יכול להיות מודל וכבר ראינו דוגמאות כאלה גם בישראל, שפילנתרופים משקיעים בעסקים, על איזה שהוא מודל כזה, כמו אג"ח כזה, אג"ח חברתי נקרא לזה, כזה או חממה, כי בסוף יש הבדל בין לתת מענק, ללבנות מודל שבסוף העסק גם מרגיש חובה כלפי מישהו.

אמירה: אני מחייכת כי לא יכולת להיות יותר בול בפוני בשבילי, כמו שאומרים.

אורית: באמת? כי יש לכם תוכנית כזו? לא ידעתי.

אמירה: כי יש לנו פלטפורמה מדהימה, שנקראת Spark IL, שמה שהיא עושה - היא מעמידה הלוואות ללא ריבית לעסקים קטנים וזעירים שנפגעו - כרגע מהמלחמה, אבל בכלל.

אורית: יפה.

אמירה: אז, פעם אחת העסק מקבל הלוואה שהוא אמור להחזיר אותה, אבל הלוואה היא בתנאים יותר נוחים: היא בלי ריבית והיא עם הרכב ביטחונות שהוא הרבה יותר פשוט. אבל מה שיותר מעניין, זה שאת הון ההלוואות אנחנו מגייסים מהציבור. אנחנו באים לאנשים כמוך וכמוך, בישראל ובעולם, ואומרים: אל תתרום, תלווה. בוא תהיה מלווה חברתי, בוא תיכנס לפלטפורמה דיגיטלית, תראה מאה סיפורים של עסקים מהעוטף ומהצפון ושל אנשי מילואים, תהיה איתם שם לרגע, תעמיד להם זמנית סכום, החל מ-50 שקל, 100 שקל, כמה שתחליט. אנחנו אוגמים את הסכומים האלה, מעמידים להם הלוואה, וכשהם מחזירים את ההלוואה, את מקבלת חזרה את הכסף. את יכולה להחליט לתת את זה לעוד עסק ולהפוך את זה להשקעה חברתית, ואת יכולה גם למשוך את זה חזרה לבנק וללכת לדבר הבא. אז אנחנו כבר בעולם של כל מיני מיזמים חדשנים מסוג הזה שמערבים בין השקעות חברתיות לבין פילנתרופיה אבל מייצרים אינגייג'מנט, וזה אולי הדבר החשוב - זה נולד כדי לייצר הזדמנות לצעירים בעולם היהודי, בישראל, להתחבר, להגיד אני לוקח חלק, אבל בדרכים שהן יותר מתאימות לדור שלי.

מאור: זה מאוד נחמד, זה ממש גמ"ח. כן, כאילו, ככה גמ"ח עובד - אתה מכניס את הכסף בציפה… אתה יכול לקחת אותו מתי שאתה יכול. גם אין שום עניין של ריביות או דברים כאלה, נכון? זה לא כאילו…

אמירה: כן אבל אני אגיד יותר מזה, כי אתה יכול, אתה יכול להיכנס ולראות את הסיפורים של העסקים. אגיד לך מדוגמה אישית - אני נכנסת מעת לעת, כולל השבוע נכנסתי נתתי לשני עסקים מדהימים, איזה שהוא בית קפה קונדיטוריה בעוטף ואיזה שהוא זוג צעיר שמפעיל קבוצות ריקוד בדרום. מה בסוף גרם לי לעשות את זה? התחברתי לסיפור שלהם. התחברתי לזה שהם אומרים, אני, אני לא מסכן, אבל כרגע קרה לי שבר נוראי. בואו תהיו איתי לזמן קצר ואני אחזור להפריח את אותה, את אותו נגב, שאני בעטיו התחלתי את הפעילות שלי. אז יש פה משהו שהוא גם מפעיל אותך ערכית ולא רק איזה שהוא נתינה עלומה.

מאור: אני רוצה לסיים, יש לנו עוד ממש משהו כמו 4 דקות, נושא שאפשר לדבר עליו שעות, אבל אנחנו בכל זאת צריכים קצת להרחיב על זה כי הזכרנו את זה ברגע - האנטישמיות. אתם עומדים בקשר רציף עם הקהילות היהודיות בתפוצות, אני מניח, מניח שמה שהם מספרים לכם, זה דברים קשים מאוד, מאז מה שקרה ב-7 באוקטובר פה בישראל הם בטח חווים אדוות של מה שקרה כאן בצורת אנטישמיות, ומה שאנחנו מתעדכנים בחדשות זה באמת נראה ממש לא טוב אולי זה אחד מגלי האנטישמיות הגדולים והחריפים ביותר שראינו פה מאז שנות ה-30. מה, מה הסיפורים שמספרים לכם? כמה קשים הם חווים את הגל הזה?

אמירה: אז אני אגיד שבאמת המחקרים שמגיעים, גם מארצות הברית גם מאירופה, גרמניה, אנגליה, מקומות אחרים, מאוד מאוד מדאיגים. לא משנה לנקוב במספרים של מאות אחוזים, זה כאילו כמו שאומרים על טמפרטורה לא נמדד מעולם - לא נמדד מעולם.

שני הדברים המדאיגים הם אחד, עד כמה הדבר הזה מייצר חרדה של אנשים לקיים חיים יהודיים. אנחנו רואים אנשים שמורידים סממנים יהודים של כיפות או של מגן דוד, אנשים שפוחדים לפקוד מוסדות יהודיים, וזה דבר שאי אפשר להשלים איתו. אנחנו חייבים לוודא, זה אחריות של מדינת ישראל, שלנו כגורם תשתית של עם היהודי, להבטיח ביטחון וחוסן בכל קהילה יהודית. שיהודי לא יפחד לפקוד גן יהודי או בית ספר יהודי ואנחנו עושים המון בעניין הזה. יש לנו קרן ביטחון מיוחדת שמספקת גם בשגרה אמצעים פיזיים למיגון של מוסדות קהילה וגם עכשיו. מאז חרבות ברזל נתנו מעל מיליון וחצי דולר למעל חמש מאות מוסדות קהילה ברחבי המדינות של אירופה ומחוץ לצפון אמריקה, כדי לעזור להם להעמיד מאבטחים ולהתמגן כדי שיהודים יוכלו לפקוד את המקומות. זה ציר אחד.

הציר השני, והוא אולי היותר מדאיג זה באמת האווירה המתלהמת גם ברשתות החברתיות וגם בקמפוסים, ומה הדבר הזה עושה לצעיר היהודי ולצעירה היהודית שפוגשים את הדבר הזה. עד כמה זה מכבה אותם, מפחיד אותם, וסוגר אצלם את היכולת להזדהות כיהודים, להזדהות כתומכים בישראל. או עד כמה יש פה אולי הזדמנות בדיוק הפוכה - להניע אותם, לצייד אותם בכלים ובחוסן, ושבראש מורם יוכלו להביא נרטיב אחר לתוך המרחבים האלה.

ואנחנו עוסקים בדבר הזה. אנחנו עוסקים בלצייד אותם בעובדה שהם לא לבד, בכלים חינוכיים ובנרטיבים, ואני רוצה להגיד שאני מאוד מאוד גאה. יש לנו בכל דקה נתונה, יש לנו 500 שליחים ושליחות ברחבי העולם שנמצאים במוסדות קהילתיים, בבתי כנסת, בקהילות ומאה מתוכם בקמפוסים. ואני יכולה להגיד לך, שבמעקב שאנחנו עושים ככה מהשביעי לאוקטובר, הם פרסמו מעל 70 אלף פוסטים מסוגים שונים במהלך התקופה הזאת, כדי להציף את הנרטיב האחר של ישראל שהגיעו למעל 8 מיליון איש. האם זה מנצח את המרחב הדיגיטלי של רשתות? לא. אבל זה אומר שיש בכוחם להשפיע. הם יזמו מעל עשרת אלפים פעולות, פעולות בתוך הקמפוסים, בקהילות, במרחבים הציבוריים, שהשתתפו בהם מעל 280 אלף איש.

אני חושבת שהדבר הנכון לעשות הוא לראות איך את הדבר הזה מתגברים דרמטית. איך לוקחים יותר ויותר הון אנושי ישראלי ומאפשרים לו לבוא במגע עם ציבור כללי, ועם ציבור יהודי נרחב ברחבי העולם, לצייד אותם בכלים ולאפשר להם להשפיע דרך הסיפור האישי. כששליח שלנו, כשש"ש שלנו נמצא בסן דייגו, מדבר על סבתא שלו החטופה והוא מחליט להישאר בסן דייגו ולהמשיך לשרת, או שליחה שלנו בדטרויט, שאחיה נהרג, נשארת שם כדי להביא את הסיפור אל תוך הקהילה, הדבר הזה הוא סופר חזק.

אני כן רוצה להגיד איפה צריך להדאיג אותנו ואולי בזה נסיים. אנחנו מבינים שהדבר הזה הוא לא אוטומטי, שאם אנחנו רוצים שגם בעוד עשר שנים ובעוד חמש עשרה שנה, יהיה ציבור יהודי בעולם שישראל תהיה חשובה לו, שגם הוא יתגייס מהיום למחר לא רק עם שבע מאות חמישים מיליון דולר, עם הסולידריות וההשפעה שיש לו על הממשלות שלו ועל הגעה לכאן, הדבר הזה מצריך עבודה מתמדת מגיל צעיר של חינוך יהודי שישראל היא ציר מרכזי בתוכו.

אם אתה שואל אותי אם יש דבר אחד שמדינת ישראל צריכה לעשות היום ברמה של מהלך לאומי, זה הדבר הזה. זה לראות איך מבטיחים שכל המחנכים בעולם היהודי שפוגשים, דמויות המופת האלה, שפוגשים ומעצבים את הצעירים האלה מגיל 7-8 ועד 18, זה לא יכול להתחיל בגיל 18 בקמפוס, צריך להתחיל הרבה קודם, כדי שזה פוגש אותם בגיל 18 יהיה להם הידע היכולת, עמוד השידרה, הגאווה וההתרגשות להגיד - אני תומך בישראל, וישראל היא היא חשובה בתוך הזהות היהודית שלי.

מאור: זה חשוב מאוד, במיוחד בימים האלה. ומעבר למפעל העליה, שאנחנו יודעים כמה הוא חשוב, חשוב שגם יש ישארו קהילות יהודיות בחו"ל כי זה הקשר שלנו לתפוצות.

אמירה: נכון.

מאור: והתפקיד שלכם הוא כמובן לעזור לשמר את כל הדברים האלו, גם את העלייה וגם את הקהילות בחו"ל. תודה רבה שהייתי איתנו, תודה רבה לך.

אמירה: תודה לכם על ההזדמנות ושנדע בשורות טובות.

מאור: תודה רבה אמירה, תודה רבה אורית.

אורית: תודה לך.

מאור: היה מרתק כתמיד. אתם מוזמנים…

לכם תודה רבה לכם שהאזנתם קודם כל, אתם מוזמנים להאזין לפרקים נוספים של "לוקחים אחריות", אצלנו בכל פלטפורמות הפודקאסטים השונות ובאתר כלכליסט אנחנו נתראה בפרקים הבאים.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה