הסיפורים הצילו את אלונה פרנקל כשהיתה ילדה בזמן השואה, אבל היא לא תיארה לעצמה שתהפוך בעצמה לאחת מסופרות הילדים המצליחות בישראל. הכל השנתנה ביום שבו ניצתה אצלה ההשראה במקום הכי לא צפוי. הסיפור מאחורי הולדתו של נפתלי מ״סיר הסירים״.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 04/07/2024.
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
[שכשוך מים וציוץ ציפורים]
אלונה: "כל החיים בעצם היו ספרים וציורים, ספרים וציורים. [מוזיקת רקע] אז זה התחבר."
שירה: את הסיפור של הסופרת והמאיירת אלונה פרנקל אפשר להתחיל בהרבה דרכים. למשל, במרתף שבו הסתתרה בילדותה בזמן השואה.
[מוזיקה נוגה]
אלונה: "חייתי כילדה נוצרייה באיזה כפר, והוריי כבר לא האמינו שאני בחיים, אז הייתי מציירת ציורים להוכיח שאני חיה."
[מוזיקת רקע מסתיימת]
רחלי: או בגיל 13, כשהיא הבינה שאפשר להפוך את הכישרון הזה גם לפרנסה.
[מוזיקת רקע וגלי ים]
אלונה: "אוספת צדפים עם חורים, מציירת [צבע על דף] ותופרת על חוט ומוכרת [קופה רושמת והמולת אנשים]. או צלחות קטנות."
שירה: או כמה שנים אחר כך, על שולחן המטבח הקטן בדירה בתל אביב [דלת נפתחת וצפירת מכונית], שם היא עשתה את הניסיונות הראשונים שלה כמאיירת מקצועית. [צבע על דף]
אלונה: "אז התחלתי לאייר [מוזיקת רקע] עטיפות וספרי ילדים. ככה באתי: "יש לכם איזה ספר להוציא? תנו לי לנסות." ועשיתי כמה וכמה. לא הייתה שום אופציה אחרת."
רחלי: אבל אנחנו נתחיל את הסיפור הזה הכי נמוך שאפשר. אם תרצו, בתחתית של הסיר.
[הורדת מים באסלה]
[מוזיקת רקע]
אלי: "שלום, אני אימא של נפתלי ואני רוצה לספר לכם על נפתלי ועל הסיר החדש שלו."
[מוזיקת הנושא]
רחלי: שלום, אני רחלי שלו.
שירה: ואני שירה קדרי-עובדיה, ואנחנו "מעשה בשישה סיפורים", פודקאסט על הסיפורים שמאחורי ספרי הילדים. והיום, בטח כבר זיהיתם, אנחנו עם "סיר הסירים", שהוא בעצם סיפור על… איך נגיד את זה? [מנמיכה את הקול] קקי ופיפי.
רחלי: נכון, אבל זה גם סיפור על השראה שמגיעה דווקא ברגעים הכי נמוכים, ועל נחישות כנגד כל הסיכויים.
אלונה: "אי אפשר להוציא ספר על קקי ופיפי ב"עם עובד"."
[מוזיקת הנושא מסתיימת]
"אני אלונה, החודש אני אהיה בת 84."
[התנעת מכונית. מוזיקת רקע]
רחלי: ביום קיצי אחד, הגענו לבית של אלונה פרנקל בתל אביב. בדירה המוארת שלה, תלויות אינספור תמונות וקריקטורות שנגזרו מעיתונים, ועל המדפים העמוסים יש עותקים של "סיר הסירים" בשפות שונות. הבית כולו מלא בפרטים קטנים שקשה להוריד מהם את העיניים.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
אלונה: "זה גורם לי להרבה מחשבות על קוצר הזמן, כמה עוד נשאר לי. פה עשינו מחסן, אז בא המתקין ואמר: "אה, זה יופי של מחסן, עשר שנים אחריות". אז התחלתי לצחוק: [צוחקת] "מה, אני אהיה בת 94… עשר שנים אחריות". אבל זה גורם לי לעשות המון רטרוספקציות כאלה, מה הייתי ומה עשיתי, והתחשבנויות."
שירה: גם נפתלי מ"סיר הסירים" כבר לא ילד. למעשה, הוא מתקרב בצעדי ענק לגיל 50. אבל הרומן של אלונה עם הספרות מתחיל הרבה לפני שהפכה בעצמה לסופרת.
עדן: "אני יודעת לקרוא מאז ומתמיד. בגלל הכינים אני יודעת לקרוא. כשאימא שלי הייתה פורשת את העיתון וסורקת את שיער ראשי המורכן, הייתי מתבוננת על הסימנים השחורים שעל הנייר. עד מהרה למדתי להבחין בין אלה שזזו והתרוצצו לכל עבר, לבין אלה שנחו במקומם דוממים ומסודרים. אלה לא היו כינים, אלה היו אותיות."
רחלי: זה קטע מתוך הספר "ילדה", שאלונה כתבה על חייה.
עדן: "קוזט עלובת החיים, הלורד הקטן אציל הנפש, תום סויר, פצפונת, אמיל וכל הבלשים, מוגלי ובגירה הפנתר השחור, ז'אן כריסטוף, דיוויד קופרפילד, דרטניאן, דויד מ"בית טיבו", לוין ופייר, הנסיך מישקין כחול העיניים, נמצ'ק הקטן מ"מחניים" ואוליבר טוויסט האמיץ. [מוזיקת רקע מסתיימת] תודה לכם, גיבורים שלי. אתם המורים שמעולם לא היו לי."
אלונה: "תמיד חשבתי שיגמרו לי הספרים. עכשיו אני יודעת שלעולם אני כבר לא אקרא את כל מה שראוי. כל החיים בעצם היו ספרים וציורים, ספרים וציורים."
רחלי: וכך זה המשיך, התשוקה לספרים וציורים תמיד בערה בה. התשוקה לבית הספר - פחות.
אלונה: "אני לא למדתי שום דבר, לא בבית ספר, לא כלום, אבל מה? תמיד היה ברור שיש לי… כישרון לציור."
שירה: וכשאלונה הקטנה בגרה לאישה צעירה, הכישרון הזה הפך גם לפרנסה שלה.
אלונה: "עבודה שיכולתי לעשות בבית, לצייר ספרים. ולא היה לי תיק עבודות או משהו, אבל הייתי אומרת: "תתנו לי בבקשה מה שיש לכם עכשיו על הפרק, בלי התחייבויות". וככה באמת התחלתי לעבוד. התחלתי לעשות עטיפות ל"ספריה לעם", ואני הייתי גאה בזה, זה היה בשבילי גן עדן."
שירה: בתור אימא צעירה, אלונה גידלה את בנה הבכור בלי להקשיב לקולות הרקע ושיטות החינוך המקובלות באותם ימים. זה עבד לא רע, אבל הייתה משימה אחת שלא הלכה כל כך בקלות, ואותה היא זוכרת במיוחד עד היום.
[לחיצה על כפתור במכשיר הקלטה]
[הקלטה ישנה] קריין: "התינוק לא יבין, אך האם, חייה הפכו חיתולים חיתולים, כביסה רתיחה, כביסה וייבוש, בלי קץ ובלי גבול."
[לחיצה על כפתור במכשיר הקלטה]
אלונה: "אי אפשר להבין את זה היום. אני גידלתי בלי מכונת כביסה, [מוזיקת רקע] כי לא היה לנו כסף. אז לא היו טיטולים, והיה לו טוסיק נורא רגיש, אז אני הייתי מקבלת את החיתול הזה עם הקקי, עם הפסטה-בייבי, גוש. ועכשיו להרתיח את זה ולכבס את זה. כל יום."
רחלי: אוי, זה נשמע נורא.
שירה: חכי, זה לא הסוף.
אלונה: "ולשטוף את זה, אמבטיה מלאה, ולתלות את זה, ואם זה לא היה מתייבש, אז…"
רחלי: שירה?
שירה: כן, רחלי?
רחלי: את חושבת מה שאני חושבת?
שירה: כן, נראה לי שאנחנו נולדנו בתקופה הנכונה.
אלונה: "אני חושבת היום, וזה אחד הדברים שאני מתחשבנת עם העולם, שהיה צריך לתרום כליה ולקנות מכונת כביסה."
[מוזיקת רקע מסתיימת. דלת מכונת כביסה נטרקת]
שירה: השנים חלפו, הילדים של אלונה, ארי ומיכאל, נגמלו. אבל אז קרה משהו ששינה את חייה.
[מכונית חולפת]
אלונה: "גרנו ברמת גן, בקומה רביעית, בלי מעלית. אז אני באה הביתה [דלת נפתחת ונטרקת] עם מיכאל וקניות, וריח זוועתי בחדר המדרגות. [טיפוס במדרגות] אני עולה, עולה, קומה מתחתיי, יושב ילד [מוזיקת רקע] שהיה אחרי שיתוק ילדים, ולא היה לו מפתח, והדלת הייתה סגורה, והוא עשה במכנסיים. באתי, העליתי אותו, שמתי אותו באמבט, הפשטתי אותו, קילחתי אותו, ארזתי את הבגדים שלו בשקית ניילון, הושבתי עם מיכאל, הוא היה בן 7 או 8, לא תינוק. נתתי להם מיץ פטל, [מזיגה] אחר כך אימא שלו באה, וזהו. ולא היה כלום."
רחלי: ואז, דווקא ברגע הזה, היא חשבה על רעיון.
[מוזיקת רקע מסתיימת בצליל קסילופון בודד]
שירה: את יודעת, רחלי, יש משהו קצת מפתיע באופן שבו אלונה מתארת את רגע ההשראה הזה. אנחנו מדברות כאן על סיטואציה שהיא, איך נגיד את זה, לא הכי אלגנטית בעולם.
רחלי: ודווקא הרגעים האלה, שירה, הקטנים והאיזוטריים של היומיום, בהם בדיוק מגיעים הרעיונות הכי טובים. זה קורה להרבה יוצרות שאני מכירה. דניאלה לונדון דקל, למשל, הגתה את דמותו האייקונית של "חמודי" בחדר מדרגות, כשעלתה וירדה בניסיון להגיע הביתה עם תינוק, עגלה ושקיות סופר. וגם אני, שבמשך שנים יצרתי קומיקס שמתעד את המשפחה והילדים שלי, שאבתי השראה מהרגעים הכי קטנים ומטונפים בחיים.
שירה: וואלה, זה מעניין. זה כאילו מתוך השפל הכי גדול של החיים, הרגעים האלה באמת המיוזעים, יש איזה משהו שאמהות יודעות מתוכן להוציא את היצירות הכי יפות.
רחלי: דווקא ברגע הזה, [מוזיקת רקע] בחדר המדרגות, אלונה הבינה משהו חשוב.
אלונה: "שהעניין הזה של החיתולים, וכל הסיפור הזה, עושים מזה עניין."
שירה: אלונה הבינה שעל המדפים חסר ספר שעוסק בנושא הכל כך יומיומי הזה - גמילה מחיתולים. אבל הייתה בעיה אחת.
אלונה: "לא עלה על דעתי שאני יכולה לכתוב עם השגיאות כתיב. אני דיסלקטית, אז גם תמיד נורא התביישתי בזה."
רחלי: ובכל זאת, היא החליטה להתגבר על המכשולים, ולנסות לכתוב את הספר בעצמה.
אלונה: "כתבתי את זה במעט מילים, ככל יכולתי, ו… יצא לי גם מצחיק. זה לא שרציתי, אבל יצא מצחיק והגיוני ו… אני לא חושבת שאפשר להוציא משם מילה."
אלי: "וישב, וישב, וישב, וישב, וישב, וישב, וישב…"
שירה: אי אפשר לדבר על "סיר הסירים" בלי לדבר על האיורים שלו, שהפכו למוכרים לא פחות מהטקסט.
רחלי: המינימליזם הייחודי שלהם, העגלגלות הנעימה, והדמויות הגנריות שמאפשרות לכל ילד לראות בו את עצמו, ולכל אימא - את עצמה.
אלונה: "ציירתי, [צבע על דף] נורא פשוט, בלי סביבה, מתומצת לגמרי, הרבה מאוד גזור. [גזירה] האימא למשל, שאת רואה, השמלה הזאת, שהיא נצחית בכל הספרים, זה טפט של רוזי. רוזי הייתה שכנה שגרה ממולי, והיא החליפה את הטפטים במטבח, והיא השאירה במישורת הזאת מלא, [צוחקות] לא פינתה את זה איזה יום יומיים. אז גזרתי משם [גזירה] חתיכה נקייה, ומאז זה בכל הספרים."
שירה: וכך, הטפט של רוזי השכנה מצא את דרכו אל פנתיאון ספרות הילדים בישראל.
אלונה: "זה טפט של רוזי, שהייתה שכנה איומה."
[מוזיקת רקע מסתיימת]
שירה: [מכונית מתניעה ונוסעת] מרוצה מהתוצאה, אלונה לקחה את הספר, ויצאה לחפש הוצאת ספרים [מוזיקת רקע] שתהיה מעוניינת להוציא אותו לאור, אבל זה לא היה כל כך פשוט.
אלונה: "הראשון שהבאתי לו את הספר, היה חיים באר."
חיים: "שמי חיים באר, ואני הייתי עורך ספרי הילדים והנוער של "עם עובד" במשך שנים רבות. הוצאתי לאור שורה של ספרים, בעיניי, חשובים. אבל אני היום רוצה לספר על הכישלון שלי."
אלונה: "חיים היה חבר."
חיים: "יום אחד היא באה אליי, ל"עם עובד", עם כתב יד, עם ספר מוכן. זה נקרא "ספר הקקי והפיפי של נפתלי", או משהו מהסוג הזה."
אלונה: "אז הוא הסתכל, הוא אמר: "תשמעי, זה יופי של דבר"."
חיים: "אני מאוד אהבתי את הספר. אני לא אהבתי את השם. [המוזיקה נפסקת בפתאומיות, ואז מתחדשת] כשהייתי ילד, הפועל היה קם בבוקר, הולך לעבודה ליום שלם, אז אשתו הייתה מכינה לו אורז ובשר, ובמיה, וקוסקוס, ואני לא יודע מה. וזה הכל היה בתוך סירים קטנים, והם היו מחוברים סיר מעל סיר, היה איזה מתקן כזה, לזה קראו "סיר הסירים". אז היה לי בראש גם אותה מגילה מהתנ"ך שנקראת "שיר השירים", וגם "סיר הסירים", שזה נורא נחמד, ואני הצעתי לה…"
אלונה: ""למה שלא תקראי לזה…""
אלונה וחיים יחד: ""סיר הסירים"." [מוזיקת מלאכים]
חיים: "שם שבסופו של דבר הוכיח את עצמו."
אלונה: "כל ספר מאז, תמיד כתוב: "תודה לחיים ב' על שם הספר"."
שירה: אלא שחוץ מקופי מבריק לשם הספר, חיים באר לא בדיוק היה איש בשורות.
[מוזיקת הרקע מסיימת]
אלונה: "הוא אמר: "זה לא… [מצקצקת בלשונה] אי אפשר להוציא ספר על קקי ופיפי ב"עם עובד"."
[אוויר יוצא]
חיים: "אני כבר לא זוכר מי היה המנהל, אבל הוא נעמד על שתי רגליו האחוריות, ואמר שבהוצאה של ברל כצנלסון לא יכול לצאת ספר שעוסק בהפרשות."
אלונה: "והוא לא לקח את זה."
חיים: "כמי שהיה אז אב לילדים צעירים, והייתי מאוד קרוב לסוגיה הזאת, אמרתי לו שזה דבר מאוד חשוב. ניסיתי לדבר על ליבו, ובסופו של דבר אני נכשלתי."
שירה: ומה את יודעת רחלי, מתברר שזה לא היה הפספוס היחיד של אותו מנהל בהוצאה.
אלונה: "ספר שני שהוא דחה על הסף, היה ספר של יהודה אטלס ודני קרמן, שני חברים שלי, "הילד הזה הוא אני"."
רחלי: וגם כשהספר כבר מצא בית בהוצאת "מסדה", היו עדיין לא מעט גבות שהורמו.
[מוזיקת רקע]
אלונה: "חברה טובה שלי שהיא כבר מתה, דניאלה שֵׁמִי…"
שירה: שֵׁמִי הייתה עיתונאית וסאטיריקנית, וגם חברה של אלונה, והיא, איך נגיד, לא חסכה ממנה ביקורת.
אלונה: ""אלונה, את השתגעת? מישהו יקנה ספר על קקי ועל פיפי? נפלת על התח…? מה את מדברת?""
חיים: "מה שקובע זה לא המומחים, ולא החכמים, אלא איזה הֲלַךְ רוח. יכול להיות שאם היום היה יוצא "סיר הסירים", הוא היה עובר מתחת לרדאר. אני מדבר איתך על תקופה שהיה איזשהו נכונות בחברה הישראלית להיפתח. ואחת הפְּתִיחוֹת זה היה הספר הזה."
רחלי: הסערה סביב הספר לא השאירה את אלונה אדישה.
אלונה: "אז אני חשבתי: "זהו זה". שעשו את המזרקה של אגם, שעוד היה אש ומים, זה עשו בשבילי. יבוא איזה פסיכולוג [במלעיל] כזה מאוד מכובד, יורם יובל כזה, מישהו, ויגיד: "אנשים, תשמעו, אלונה הזאת, עם הספרים האלה, ועם הגישה הזאת שלה בכלל, הרסה כאן דור". ואז ייקחו אותי, ישימו אותי במזרקה, ישרפו ויכבו, ישרפו ויכבו, וככה אני אענש."
[מוזיקת רקע מסתיימת]
רחלי: החזון האפוקליפטי של אלונה לא התגשם. אפשר לומר שקרה בדיוק ההפך.
[מוזיקת רקע]
אלונה: "זה היה לפני איזשהו שבוע הספר. הוציאו את זה לאור, ובצ'יק זה נהיה רב מכר, היסטרי. ומאז, בנות, זה הספר שמפרנס אותי. זה נדיר שסופר או מאייר יכול לחיות מהעבודה שלו. לא עשיתי את זה מתוך איזה תחושה שאני משנה מציאות של מאות אלפי אנשים, ועד היום זה פשוט פלא בעיניי. היה לי מזל, כי זה מקרה שבדיוק אין משהו בעולם, ובדיוק לָךְ יש איזשהו רעיון לפלוש לאי-קיימות של זה, וזה תופס."
[מוזיקת רקע מסתיימת]
אלי: "שלום פיפי! שלום קקי!" אמר נפתלי. "להתראות בים", אמרתי אני, אימא של נפתלי, והורדתי את המים."
[מוזיקת רקע מסתיימת, הורדת מים באסלה]
חיים: "הספר זכה להצלחה אדירה, לא רק בארץ, גם בעולם. הוא תורגם, הציורים שבו את ליבם של הילדים, בייחוד הקטע שהילד נפרד בסוף "להתראות בים", [גלי ים] שיש בזה הומור לא כל כך סוּבְּטִילִי על מצב החופים בישראל."
אלונה: "ואני מקבלת מכתב, [רשרוש ניר] על נייר של מדינת ישראל, [מוזיקת רקע] מדוקטור אורי מרינוב, שהוא היה ממונה על איכות הסביבה או משהו, בממשלה. מקבלת מכתב: "הפסוק שלך מאוד פוגעני ומעליב, ואני מבקש שתשמיטי אותו"."
שירה: אלונה ישבה עם החבורה שלה, ויחד איתם ניסחה תשובה לדוקטור.
אלונה: ""הספרות משקפת את המציאות. ברגע שאתה תדאג לנושא הזה בים, אני אוציא את זה מהספר. אני מבטיחה"."
רחלי: חלפו להן 5 שנים, ואז יום אחד הגיעה בדואר מעטפה לבנה ובה התשובה.
[רשרוש נייר]
אלונה: ""גברת פרנקל הנכבדה. בזה אני מזמין אותך לבריכות החמצון, להוכיח לך שדאגנו לבעיה של השפכים בים. [רשרוש נייר. צחקוקים] אי לכך, את משמיטה את המשפט הזה". הייתי מוכנה. אבל, מה רוצה המזל? פרצה מגפת כולרה, [מוזיקת רקע] ואנשים קיבלו חיסונים. כל זה בגלל כולרה, מה. אז כתבתי לו שבאמת כבר הלכתי לדפוס וביקשתי שכל העותקים יאספו מהחנויות ויושמדו, אבל לצערי… לא כתבתי "למזלי", [צוחקות] כי זה לא נראה לי פוליטיקלי קורקט, לא צריך להוסיף."
[מוזיקת רקע מסתיימת]
שירה: הילדים של אלונה גדלו, והיום יש לה כבר נכדים שגם הם כבר מזמן עברו את הגיל של "סיר הסירים", ורק נפתלי נשאר בדיוק כמו שהיה. מאז שסיר הסירים יצא לאור ב-1975, הדמות שלו הופיעה בעוד משהו כמו 20 ספרים, על הדברים הבסיסיים שמהם עשויה הילדות.
רחלי: אחרי שהוא למד להיגמל מחיתולים, נפתלי של אלונה המשיך ללמוד איך לספור עד עשר, איך להירדם, ואיך לומר מילים חשובות כמו "תודה" ו"בבקשה".
שירה: ואלונה, כמו אלונה, המשיכה להשתמש בדמות של נפתלי כדי להתעסק בנושאים שלא תמיד כל כך נעים לדבר עליהם, ושספרות הילדים לא תמיד יודעת איך לעסוק בהם. כמו מוות, שואה, [מוזיקת רקע מתגברת] ואפילו - ילדים, נא לסתום אוזניים עכשיו [מוזיקה נפסקת] - יחסי מין.
[מוזיקת רקע מתחדשת]
רחלי: אבל דבר אחד נשאר תמיד אותו הדבר.
אלונה: "זה תמיד נפתלי. הוא כזה מתולתל בגלל שהילדים שלי היו מתולתלים. זה אחת הסיבות שהוא נשאר סימבול כזה, לא ילד מציאותי. והוא תמיד נשאר, פחות או יותר, באותו הגיל."
רחלי: וגם אלונה, למרות שעברו כל כך הרבה שנים, נשארה בתוך תוכה קצת ילדה. אולי זה בזכות נקודת המבט המיוחדת שלה על העולם.
אלונה: "כל הספרים שלי, לא חשוב מה שקורה, תמיד יש תקווה. יש אפשרות שמעכשיו יהיה בסדר, כי ככה אני גם מאמינה."
[מוזיקת רקע מסתיימת. מוזיקת הנושא]
שירה: תודה שהאזנתם לסיפור שמאחורי "סיר הסירים". אנחנו היינו "מעשה בשישה סיפורים". איתנו בצוות יובל מלחי. על ההפקה טל ניסן. על הסאונד והמיקס אסף רפפורט ודניאל שמר, שגם יצר את מוזיקת הנושא. תודה לאלי גורנשטיין ועדן אוליאל.
ההסכת הופק בתמיכת "מועצת מפעל הפיס לתרבות ואמנות".
[מוזיקת הנושא מסתיימת]
ההסכת שלנו מוקדש לרז ברוכי, שהייתה ילדה קטנה עם לב גדול.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments