חתול מדבר? מה זה השטויות האלה. כל מי שיש לו ילדים בבית הספר היסודי יודע ש״כראמל״ הוא הרבה יותר מסדרת ספרים. מדובר בלהיט היסטרי, שיש לו גם סדרת טלוויזיה ואינספור מרצ׳נדייז. אבל איך הכל התחיל? ומה חשוב יותר - להתחבב על המבקרים או על הילדים?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 11/07/2024.
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
מאירה: "בעצם הסיפור שלי זה הסיפור של כראמל, רק בלי חתול מדבר, בלי טירה. [צוחקת] פחות קסם, אבל זה החיים שלי".
[מוזיקת רקע]
שירה: עובדה ידועה היא שלחתולים יש הרבה יותר מנשמה אחת, ובמובן הזה, כראמל לא שונה מכל חתול אחר. עובדה קצת פחות ידועה היא שגם בני אדם מסוימים זוכים ליותר מגלגול חיים אחד על הכדור הזה. מטאפורית, לפחות.
מאירה: "פעם הייתי [צוחקת] נואמת שעות על פועלי, אבל נראה לי שאני במקום שאני מרוצה מעצמי, אז אני כבר לא חושבת שאני צריכה להתחיל לספר מגילות על עצמי".
יובל: מאירה ברנע גולדברג, היוצרת של "כראמל", עברה כמה גלגולים עד שהפכה לסופרת הנוער המצליחה שהיא היום.
מאירה: "למי שמכיר אותי, כאילו, למי שב… שאני צריכה שיכיר אותי. ואני כבר לא [מגמגמת] רוצה להידחף לכולם, לא צריכה להגיע לכולם. אני כאילו… בסדר, מי שיודע יודע, מי שלא, גם בסדר. אז נישאר ב"מאירה ברנע גולדברג, סופרת"". [צוחקת]
שירה: את הסיפור של "כראמל" ומאירה ברנע גולדברג [מוזיקת רקע נפסקת] אפשר להתחיל לא לגמרי מההתחלה, אלא דווקא בבוקר קייצי אחד, לפני שנתיים, במבנה המבוכי של ה"דיזינגוף סנטר" בתל אביב.
[מכונית נוסעת, המולת ילדים ברקע]
מאירה: "ואני עושה השקה ב"דיזנגוף סנטר" לספר 7, ו-5,000 ילדים עומדים בתור, 5,000. ומי שלא מכיר את התופעה עומד בצד ואומר: "מה, מ… פלאפון? השקה של אייפון? מה זה? מי זאת? מי היא, מה היא עושה? שחקנית? היא ביוטיוב?", "לא יודע, סופרת". אומרת: "אהה [מצקצקת] אוי, סופרת." [מוזיקת רקע] את מבינה שאנשים לא מבינים".
יובל: אני הייתי שם, שירה, ובאמת זה היה משהו שאנשים לא הבינו, זה היה משהו סופר יוצא דופן. מאות, אם לא אלפי ילדים, שועטים בשביל לראות מישהי אחת, סופרת ילדים, ולא איזה סטטיק ובן-אל או משהו.
שירה: מדהים, יובל, אז איך זה שמכל הדברים בעולם אירוע השקה לספר מצליח למשוך אליו כל כך הרבה ילדים נרגשים?
מאירה: "ואת רואה שאת באה לפגישה עם מישהו שאין לו ילדים בגיל הרלוונטי, הוא מסתכל עליי בהתנשאות "אה, סופרת? יו, מסכנה, קשה, קשה". לבין מי שהילדים שלו בכיתה ג' או ו' ויודעים מה זה, ואז הם מסתכלים עליי כאילו: "וואו, את הגעת ולא הסוכנת שלך, איזה יופי"".
[המולת הילדים ומוזיקת הרקע נפסקות]
יובל: ומה הופך ספר פופולרי בהווה לקלאסיקה על-זמנית?
מאירה: "אני רוצה להיות אופטימית, ולהאמין שהוא ישרוד ויהפוך לקלאסיקה. כשירדו עליי, אז כתבו שהם מתעצבנים שזה הפך לקלאסיקה בהתהוות".כ
[מוזיקת רקע]
שירה: ואיך זה שקיים פער כל כך גדול בין ספרות נחשבת לספרות שזוכה להצלחה מסחרית?
מאירה: "זוכרת שרם אורן, שכולם בזו לו וצחקו עליו, והעליבו אותו ו"זה תת-רמה" ו"זה טמטום", אני זוכרת שהייתי מסיימת את זה בשעתיים והייתי אומרת, כאילו: "איזה חוויה, כאילו, פשוט יושבת ולא צריכה להפסיק אחרי כל פסקה לחשוב, אני פשוט קוראת ונהנית". ואז אמרתי: "את לא תהיי מאיר שלו הבת. [מגחכת] את צריכה למצוא את הסגנון שלך".
[מוזיקת הנושא]
שירה: שלום, אני שירה קדרי.
יובל: ואני יובל מלחי.
שירה: ואתם על "מעשה בשישה סיפורים", פודקאסט ספרי הילדים שבו אנחנו צוללים בכל פעם לקלאסיקה אחרת על מדף ספרי הילדים. והיום - "כראמל", מאת מאירה ברנע גולדברג.
[מוזיקת הנושא מסתיימת]
יובל: הסיפור הזה מתחיל לפני הרבה-הרבה שנים, בארץ רחוקה-רחוקה.
[מוזיקת קסילופון, דפדוף בספר]
אלי: "לפני הרבה-הרבה שנים, בארץ רחוקה-רחוקה, חי ילד קטן שקראו לו רוֹבִּי.
[מוזיקת רקע]
טוב, אולי הגזמתי קצת עם ה"הרבה-הרבה", אולי גם עם ה"רחוקה-רחוקה", אבל בדבר אחד דייקתי: לילד קראו רוֹבִּי.
רוֹבִּי לא היה ילד מיוחד. הוא היה ילד רגיל לגמרי, עם שיער שחור רגיל, ועיניים חומות רגילות, אפילו גומות חן לא היו לו. הוא לא היה גבוה ולא נמוך. ואם הייתם נתקלים בו בדרככם, קרוב לוודאי שלא הייתם מבחינים בו כלל".
[דפדוף בספר, מוזיקת הרקע מסתיימת]
יובל: כראמל והדמויות הבולטות בחייו, רוֹבִּי, ויש, מילה, ספ וכמובן שגברת בלום, אומנם מדברים עברית, אבל המציאות שלהם, איך לומר את זה, לא ממש מזכירה את המזרח התיכון.
מאירה: "אוקיי, זה משהו שחוזר על עצמו הרבה פעמים, שמורות נותנות עבודה לילדים: "היכן מתרחשת העלילה, ובאיזו תקופה?" [מוזיקת רקע] עכשיו, אני כתבתי את זה בצורה מאוד ברורה, בעמוד הראשון: "לפני הרבה-הרבה שנים, בארץ רחוקה-רחוקה. טוב, לא כל כך הרבה שנים. טוב, לא כל כך רחוקה." איפה זה… איפה מתרחש "סינדרלה"? איפה מתרחש "כיפה אדומה"? איפה מתרחש "החתול במגפיים"? קראבאס, הנסיך מקראבאס, איפה זה קראבאס? לא יודעת, איפה… איפה מתרחשות כל האגדות? איפה, איפה זה?"
שירה: זה לא שלא שאלו את מאירה, יותר מפעם אחת, למה הספר שלה לא מתרחש במציאות הישראלית.
מאירה: "תפסיקו כבר להגיד לסופרים ישראלים, שבגלל שאני ישראלית אני חייבת לכתוב על זה שזה מתרחש בישראל. כאילו, די, די כבר. מותר לי לדמיין, מותר לי לחלום, מותר לי לעשות… להמציא אגדות. כל האגדות צריכות להתרחש בישראל? זה לא מתאים. [מגמגמת] אני ידעתי שיש טירה, ידעתי שיש בתי יתומים, ידעתי שיש נבלים, שלא… לא מתאימים לי לישראל. אני לא רואה טירות בישראל. ואם זה… ואם אני רוצה טירה, זה לא יהיה בישראל, מה לעשות?"
[מוזיקת רקע מסתיימת]
יובל: וזה אולי קצת מפתיע, כי מאירה נולדה וגדלה במקום הכי ישראלי שאפשר לדמיין. פתח תקווה, שנות ה-80.
[פעמון בית ספר, המולת חצר בית ספר]
יובל: מאירה מספרת על עצמה שהייתה ילדה קצת יוצאת דופן, שלא ממש אהבה מסגרות.
מאירה: "בבית ספר כולם חשבו שאני סתומה. וגם אני חשבתי שאני סתומה, וגם באמת היום, שאני משחזרת דברים, הייתי סתומה, בהרבה מקרים. והמוח שלי לא הבין שום דבר. אני אתן לכם דוגמה שתבינו מה זה טמטום, אוקיי? [מוזיקת רקע] אמרו לנו לחבר צהוב וצהוב, 5 ו-5 שווה 10, 6 ו-4 כן? אני הרגשתי את המספרים, ידעתי שמספרים זה מספ… זה הקוביות האלה. פתאום הגיעו כפולות אפס, ואמרו לי שכול מה שמכפילים ב-0 שווה 0. ואני אמרתי: "לא…" [המוזיקה נפסקת בחריקה] אם אני מחזיקה את הבדיד, ה-9 ביד, יש לי 9… אתם רואים את ה-9 הזה? אני מכפילה אותו בכלום, הוא נשאר ביד, זה 9". [מוזיקת רקע] "אז 9 כפול 0 שווה 9, כי הוא אצלי ביד". אני אפילו זוכרת שלקחו אותי לפסיכולוג באיזשהו שלב, שידבר איתי קצת, והוא אמר להם: "תעזבו אותה". [צוחקת] כאילו: "היא בסדר, תעזבו אותה". אבל זה לא נתן את האישור שאני לא סתומה".
[מוזיקת רקע מסתיימת]
שירה: את התחושה הזאת של לא להבין עד הסוף וגם לא להיות לגמרי מובנת, מאירה סחבה איתה עוד הרבה מאוד שנים קדימה.
מאירה: "ואני לא הבנתי דברים, והתחושת חוסר ההבנה הזה נגררה… נגררה איתי עד, עד להיום. לקח לי המון זמן להשתחרר, אגב, היום נראה לי שאני 90… 90% משוחררת מזה. היה מאוד קל לערער אותי עד לפני כמה שנים, אבל עכשיו לאט… לאט-לאט אני כאילו יותר בטוחה בי ובטמטום שלי, כי הוא חמוד".
[מוזיקת רקע]
שירה: בדירת השיכון הקטנה שבה גדלה מאירה הצטופפו שני הורים, שלוש אחיות והרבה מאוד ספרים.
מאירה: "וזה אומר שהייתי בתור ילדה מטפסת, גם מתרסקת לפעמים, גם למ… ל… [צוחקת] שאף אחד לא היה בבית, הייתי אוהבת לטפס טפס טפס טפס, לגבוהים. והייתי קוראת המון ספרים לגילי, ולא לגילי. כלומר, יכולתי למצוא פתאום את "נסים ונפלאות" שהיה שייך לאימא שלי, של לאה גולדברג, לקרוא אותו ולהתעלף, להתעלף מהספר הזה. ויחד עם זה למצוא פתאום ביוגרפיה של היטלר או ביוגרפיה על ג'ואן קולינס, ולהתחיל לקרוא את זה פשוט, בכיתה ב' או ג', על החיים שלה".
יובל: מגיל צעיר מאוד, מאירה טיפחה חלום נסתר - להיות סופרת.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
איזו מין סופרת בדיוק? זאת כבר שאלה אחרת.
מאירה: "הייתי בטוחה שיש סוג של סופרים, אחד. כאילו, הייתי בטוחה שאני חייבת לדעת לכתוב כמו מאיר שלו, כמו דויד גרוסמן או חיים באר, כמו א.ב. יהושע. כל מיני אילנות מאוד גבוהים. ולא ידעתי שיש ספרות אחרת. וניסיתי כל הזמן לכתוב ספרות מאוד גבוהה, ברמה שהיא לא… היא לא הרמה שלי, היא לא השפת דיבור שלי, היא לא הטון שלי, היא לא הסגנון שלי, והיא לא החיים שלי והיא לא הלב שלי. ולכן עד גיל 30 לא הצלחתי לכתוב שום ספר, כי אני לא מאיר שלו. גם אם אני ארצה מאוד-מאוד [צוחקת] בכל ליבי, אני פשוט לא".
שירה: את הדרך שלה ככותבת היא פילסה לעצמה לאט ובנחישות, באמצעות אינספור יומנים שכתבה לעצמה.
מאירה: "עכשיו, אני כתבתי את זה רק לעצמי, אף אחד לא קרא. [תיפוף קצבי על מצילה] אבל כאילו מגיל 10, כל המחברות שלי כבר לא היו "יומני היקר", אלא לקהל גדול שאמור לקרוא את מה שאני כותבת. ואז רואים שהחלום הזה נעלם. התבגרתי. [התיפוף מסתיים, פריטה על מיתר, תיפוף על מצילה ממשיך] בכיתה ט' חזרתי לכתוב אישי, רק לעצמי".
יובל: כבר הבנתם שמאירה היא לא טיפוס של מסגרות, ואת הפריחה המחודשת שלה ככותבת, בינתיים רק למגירה, היא חוותה כשהתחילה לסלול לעצמה דרך עצמאית בעולם.
[מוזיקת רקע]
מאירה: "וכדי לתת לחלום הזה להתפרץ ולהאמין בעצמי שוב פעם, ולחזור לכתוב: "טוב, תקשיבו", זה קרה שהשתחררתי מהצבא. יצאתי מכל המסגרות, חזרתי ל"תקשיבו". כולל לנסות להצחיק בכוח, כשאני כותבת רק לעצמי. את מי אני מנסה בכוח להצחיק? גם שקרו לי את הדברים הכי עצובים, אני כתבתי מצחיק. אני קראתי את זה, הייתי בשוק מכמה מצחיק כתבתי רק לעצמי, מתוך הבחנה שמישהו גדול יקרא את זה".
[מוזיקת רקע מסתיימת בצליל מיתר]
שירה: זה יכול היה להיות מאוד מעניין לפתוח את היומנים האלה של מאירה, ולנסות לזהות רמזים לסופרת רבי המכר שהיא הפכה להיות. אולי אפילו לפרסם אותם?
מאירה: "ואז באה חרדה גדולה שאולי יום אחד מישהו יפרסם את היומנים שלי. וזה לא יכולתי לסבול. קראתי את היומנים של לאה גולדברג, הייתי בשוק. מעניין מה היא הייתה חושבת אם היא הייתה יודעת שכל המחשבות האישיות שלה, האינטימיות שלה… האם כל המחשבות שלה היו מיועדות לפרסום חיצוני כזה? את הרי לא רוצה שיפרסמו את היומנים שלי, אני לא רוצה שאף אחד יקרא מה שכתבתי. [שריפה] שרפתי את כולם והטבעתי אותם במים. עשיתי להם את כל ההריגות הכי… וידוי הריגה שאף אחד לא יכול לשחזר". [הורדת מים באסלה]
שירה: אחרי בית הספר והצבא, כשהיא כבר אדם בוגר וקצת יותר חופשי ממסגרות, מאירה התחילה לעבוד כמוכרת בחנות ספרים.
[פעמון דלת נפתחת]
מאירה: "הגעתי ל"צומת ספרים" ב-1999, [מוזיקת רקע] מתנשאת בצורה מטורפת, [בטון לעגני] כי אני קוראת רק קפקא, אני קוראת רק אגתה [כך במקור] קריסטוף. עכשיו, אני קוראת רק… אני מנסה לקרוא רק את הדברים הכי קלאסיים. גם עשיתי 5 יחידות ספרות, ואני כאילו [בטון מתנשא] חכמה ומגניבה כזאת, כי אני עובדת בחנות ספרים".
יובל: ושם, מאחורי הדלפק בחנות, משהו בטעם הספרותי שלה התחיל להיפתח.
מאירה: "פתאום… ואז התחילה תקופה של מיכל שלו ורם אורן, ופתאום אמרתי: "אני צריכה לקרוא מה שהלקוחות רוצים, כדי להבין מה, מה הם אוהבים". לא יודעת, לקחתי… יכול להיות, לקחתי את "שבועת רחל" נראה לי, ואמרתי: "וואי, אפשר לכתוב פשוט". כאילו, מה זה פשוט? אפשר לכתוב קריא, נגיש. מדהים! [מוזיקת רקע] התחלתי לקרוא את כל רם אורן. היה אהוד אשרי, היה אורי אדלמן. התחלתי לקרוא ספרות מתח פתאום, לא נחשפתי לזה. והתחלתי לקרוא כל ספר שיוצא, על עיוור, מה שיוצא אני מרוצה. לא התחלתי… כבר הפסקתי לקרוא גַּבִּים, הפסקתי לשפוט, גם אם זה היה ספר שכאילו נחשב אצל כל מיני אנשים פחיתות כבוד, אבל לא אכפת לי, קראתי הכל, התחלתי לאהוב הכל".
שירה: בגיל 30 מאירה סוף סוף הגשימה את החלום שלה, וכתבה ספר ראשון, ספר למבוגרים, שנקרא "כמה רחוק את מוכנה ללכת".
מאירה: "והוא הצליח מאוד יפה, אבל גם זה לא הרגשתי שזאת אני. וכתבתי את "משפחה לדוגמה", שזה היה מאוד אני, וגם "מסעותי עם חמותי", מאוד-מאוד הצליחו".
יובל: ולמרות שהספרים הצליחו, מאירה הרגישה שמשהו עדיין חסר.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
מאירה: "לא יודעת, לא… לא הבנתי. היה לי איזה משבר כתיבה, ולא הבנתי מי אני ומה אני, אבל ידעתי שאני לא אוכל להמשיך להישאר באותו מקום".
שירה: כמה שנים קודם לכן, מאירה גילתה את העונג שבקריאת ספרות פופולרית, כזאת שאין לה תווית של ספרי איכות.
[מוזיקת רקע]
ועכשיו נבטה אצלה עוד תובנה אחת.
מאירה: "אני אוהבת ספרי נוער. אני קוראת ספרי נוער, אני חיה את העולם הזה. אני בעיקר נהנית מספרי ילדים ונוער, כל הקלאסיקות. באותה תקופה, אם אני זוכרת נכון, ינץ לוי היה הכוכב הגדול, והסתכלתי עליו ב… במין פליאה כזאתי. הלכתי למפגש איתו, סתם, בלי שיהיה לי ילד מתאים בגיל הזה. התאהבתי בו. אמרתי: "איזה עולם הוא ברא, איזה יופי", והתחלתי לחשוב כאילו, אם אני רוצה".
[מוזיקת רקע מסתיימת]
יובל: אבל האמת, בהתחלה היא חשבה שהיא לא ממש מתאימה למשימה הזאת.
מאירה: "אני לא ידעתי איך לתקשר עם ילדים, וזה בעיה. כאילו, אני זכרתי את הילדות שלי, אבל לא הכרתי ילדים. לא חשבתי שילדים גם יכולים לאהוב אותי, כי הייתי בייביסיטרית גרועה. [מוזיקת רקע] בבניין שאני גרתי זה היה כמו קיבוץ, וכולם עשו בייביסיטרים, חוץ ממני. אני רק הייתי האופציה הכי גרועה, אם כולם מתו, במקרה הכי-הכי גרוע, רק אם צריכים ללכת לבית חולים דחוף-דחוף ואף אחד לא נמצא: "אז טוב, נקרא לה". ותמיד ידעו שצריכים להשאיר טלפונים פתוחים, כי אני תמיד אתקשר ואגיד: "מה, הוא בוכה פה, אני לא יודעת מה לעשות איתו", כאילו. אני לא ידעתי לחתל חיתול, לא ידעתי כלום. וכולם היו נורא טובים עם ילדים, ואני כאילו… אמרתי: "אני מפחדת מילדים, [צוחקת] אבל אני יודעת מה זה להיות ילדה, אני יודעת מה זה להיות ילדה בבית ספר יסודי"".
שירה: בלי הרבה כישרון לבייביסיטר, אבל עם שק של זיכרונות ילדות, "כראמל" התחיל לקרום עור וגידים: [מוזיקת פעמונים] סיפור על שלושה אחים בארץ רחוקה שמקבלים בירושה טירה, מפעל ו… חתול.
יובל: בסדר. טירה, מפעל - אני מבין. אבל למה חתול?
שירה: ברכותיי, יובל. התקבלת.
מאירה: "אני מדברת הרבה עם חתולים, מסתבר שתמיד דיברתי עם חתולים. והיה איזה חתול אחד שישב לי על האוטו והייתי צריכה ממש לנהל איתו שיחות כדי שהוא ירד לי מהמכונית. עכשיו, ואז זכרתי את הסצנה שאני מדברת עם חתולים, ואז ידעתי שהאח השלישי, שהיה לי… לא היה לי פתור מה הוא יקבל, הוא יקבל חתול. והשיחות האלה עם החתולים, זה מה שגרם לי להבין ש… שהוא צריך לקבל חתול".
יובל: אז יש לנו שלושה אחים וחתול שקוראים לו כראמל. שם קצת משונה, צריך לומר.
מאירה: "לגבי השם כראמל, יש לזה כל מיני משמעויות עבורי, אבל כשכתבתי את "כמה רחוק את מוכנה ללכת", הספר למבוגרים, אז תמר ביאליק, העורכת, כל הזמן הייתה שולחת לי קבצים "כראמל". אמרתי לה "מה זה כראמל?". [מוזיקת רקע] אז היא אומרת לי: "נראה לך שיש לי כוח לכתוב לך כל שניה "כמה רחוק את מוכנה ללכת"? זה מתיש. אל תכתבי סיפורים… ספרים עם שם כזה ארוך. כראמל, זה הקיצור". אמרתי לה: "טוב". ואז זה נשאר לי כל-כך הרבה זמן בראש, שהייתי צריכה לתת שם לחתול [המוזיקה מסתיימת בפינג], זה היה ברור לי [צוחקת] שזה יהיה כראמל - הקיצור הזה של ספר המבוגרים הראשון. הכל כזה התחבר כזה איכשהו".
שירה: את ההרפתקאות של כראמל ורובי וגול ו-ויש, שקרוי אגב על שמו של הבן שלה, אבישי, מאירה כותבת לא בטירה קסומה וגם לא בספרייה ספונת עץ.
מאירה: "בבית זה המקום שאני כותבת בו. [מוזיקת רקע] אני לא הולכת למקומות, לא נוסעת… ניסיתי ליסוע, כל מה שרציתי שם זה לישון ולאכול. אני צריכה לשבת בלב הבית, בסלון, [המולה] עם כל הרעש, שזה רואה טלוויזיה וזה מארח חברים, ויש עניינים ו… וצעקות ו… ושכנים ומוזיקה וטלוויזיה פתוחה. אני יושבת על הספה. [הרעש נפסק] אני חושבת שזה לא נכון לחשוב שרק אם אני אהיה בשקט ולבד אני אוכל לכתוב, כי אני… כי אצלי כתיבה זה כמו נשימה, אם לנשום אני יכולה רק מחוץ לבית, אז משהו… זה לא בסדר, נכון? אני לא אצליח לשרוד. אני רגילה לכתוב בכל מקום, בכל חור, פשוט לשבת, בבית, על הספה הכי לא נוחה, כלום לא נוח. אני יושבת, פשוט הכל יוצא. [מוזיקת רקע מתחלפת] ומאותו שנייה שאני צריכה לכתוב, הכל מתנתק סביבי, ואני בתוך זה, אני לא שומעת אפילו את הרעשים. אפשר לדבר אליי, אני לא אקשיב, אני אהיה ממש בתוך זה".
שירה: "כראמל" זכה להצלחה גדולה, וככל שנכתבו עוד ספרים בסדרה הוא הפך ללהיט של ממש. עם השנים נוספו לו גם סדרת טלוויזיה, שמשודרת ב"כאן חינוכית", וגם הצגה ומרצ'נדייז כמו גרביים וכלי כתיבה.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
יובל: היו מי שהרימו גבה לנוכח ההצלחה המסחרית הזאת. הנה למשל ציטוט מתוך ביקורת של עופרה רודנר במוסף הספרים של הארץ:
[מוזיקת רקע, דפדוף בעיתון]
עדן: "סדרת "כראמל", המככבת ברשימת הספרים המומלצים של משרד החינוך, מכרה עד היום מאות אלפי עותקים, והפכה בתוך כמה שנים לאימפריה של הפקות ספין אוף, מרצ'נדייז וימי כיף בקניון. היא אף קיבלה עיבוד לטלוויזיה ב"כאן חינוכית", ולא במקרה הגרסה הטלוויזיונית קצת מתעלה על הספרים, כי ספרי "כראמל" הם מלכתחילה מוצר תעשייתי או מרצ'נדייז יותר משהם ספרות, ובקושי אפשר לנתח אותם באמצעים ספרותיים. עדיף לנתח אותם כקונספט יצרני, צרכני, דקורטיבי, ולהתייחס אליהם כחלק מהנוף התעשייתי המאפיין את המרחב הישראלי".
[מוזיקת רקע מסתיימת בדפדוף]
שירה: הביקורת של רודנר לא נולדה בחלל ריק. כבר ב-1943, כשסבא של סבא של "כראמל" הצטרף לפלמ"ח, לאה גולדברג פרסמה מאמר קצר ונוקב על ספרות ילדים ראויה, וכזו ש… ובכן… פחות.
עדן : "לא אחת נזדמן לי לשמוע מפי סופרי ילדים, ובייחוד מפי גננות הכותבות לילדים, כשהם ממליצים על יצירותיהם: "קראתי דבר זה באוזני הילדים, והם נהנו מאוד". [מוזיקת רקע] אם תבוא אחרי זה ותאמר כי אף על פי כן השיר או הסיפור לקוי, לא יאמינו לך בשום עניין ואופן. "הילדים אוהבים את זה", זוהי התשובה המקובלת. אך טעמו של הילד, אם לא כיוונוהו בכיוון מסוים, נוטה עד מאוד ללכת אחרי הקל, השטחי, הסנטימנטלי. מקובל אצלנו משום מה להניח, כי טעמו האומנותי והספרותי של הילד טוב מלכתחילה, מטבע בריאתו. נשאלת השאלה, אם טעמם של כל הילדים טוב כל כך, מנין זה נמצא בסופו של דבר מספר גדול כל כך של אנשים מבוגרים המצטיינים בחוסר טעם?"
[מוזיקת רקע מסתיימת]
יובל: בעיני מאירה, אין שום פחיתות כבוד בהצלחה של סדרת הטלוויזיה. אפילו להפך.
מאירה: "טלוויזיה זה בעצם ההמשך של ההצלחה של "כראמל". אין פה תחרות. ברור שיותר רואים טלוויזיה מאשר קוראים. אני לא מנסה להתחרות במדיות. מה שלי זה עשה, הסדרת טלוויזיה, וזה הדבר הכי שמח בעולם - זה הביא קהל יעד חדש. הם ראו את הסדרה, ואז פתאום סיקרן אותם לקרוא. לא כולם, אבל כמות גדולה של אנשים שמעולם לא ביקרו בחנות ספרים, מעולם לא ביקרו בספריות, פתאום הלכו לשם. וזאת התופעה - מי שלא קורא ספרים, פתאום כן קורא".
יובל: אז אם בתחילת הדרך שלה כסופרת, מאירה התחבטה בין מאיר שלו למיכל שלו, היום היא מרגישה שהיא פשוט עושה את מה שהיא אוהבת לעשות - מצחיק, פרוע, מופרך, ולילדים. קהל הקוראים הכי טוב שאפשר לבקש.
מאירה: "האם פעם ראית מבוגר לוקח ספר וישן איתו בחיבוק, ונרדם איתו [מוזיקת רקע] מחובק איתו? כמה מבוגרים מחבקים את הספר שלהם וישנים איתו במיטה? כמה סופרים מבוגרים קיבלו ציורים מילדים שפתחו את הלב וסיפרו על החיים שלהם וציירו… אני לא יודעת, אני מהרגע שגיליתי את הקסם של כיתות א' עד ו', אני לא יכולה לעזוב אותו. אני מאוהבת ב… בילדים האלה. מרגישה אחת מהם. אני לא מרגישה מבוגרת. איפה נעלם הקסם הזה בלשבת לראות "דרדסים"? ממתי הפסקתי לאהוב "דרדסים"? אז אני אגיד לָךְ, לא הפסקתי לאהוב לראות "דרדסים". אם אני אפתח ב"חינוכית" ויהיה "דרדסים", אני אעצור ואני אמשיך לראות. ואני קופצת למים מהמקפצה. למרות שאני שוקלת 84 קילו, אני יכולה, בלי שום בעיה, לעמוד על המקפצה, לראות שאני לא דורסת אף ילד, ולקפוץ למים עם הראש. ואני מפחדת להפסיק להיות מה שהייתי, ואני חושבת שבאיזשהו שלב מבוגרים הופכים לנרגנים, מאבדים… מאבדים המון, מאבדים המון מהקסם שלהם".
שירה: אתה יודע, יובל, כשהתלבטנו מה הם הסיפורים שצריכים להרכיב את "מעשה בשישה סיפורים", היה לנו ברור שצריך לבחור בקלאסיקות על-זמניות, כאלה שהחזיקו מעמד במשך שניים ואפילו שלושה וארבעה דורות. "כראמל" יוצא דופן. הוא נולד רק לפני עשור והוא עדיין ממשיך להיכתב. ובכל זאת, בזכות ההצלחה הגדולה שלו, היה לנו ברור שהוא צריך להיות חלק מהפודקאסט הזה.
יובל: וזה באמת מעלה שאלה מעניינת, לדעתי - איך יודעים אם ספר אהוב בהווה ישרוד את מבחן הזמן ויהפוך לקאנוני? ואם זה בכלל משנה? זה מה שיש למאירה לומר בנושא הזה:
מאירה: "שאלו אותי מה הייתי מעדיפה - להיות להיט גדול עכשיו ואחרי מותי אני אֶשָּׁכַח, ואף אחד לא יידע מי אני יותר, או שכאילו אני אסבול עכשיו, ושאחרי המוות שלי זה יהפוך ללהיט מאוד-מאוד גדול? אני תמיד שואלת את עצמי: מה יש בקלאסיקה שהיא על-זמנית? [מוזיקת רקע] מה הפך את "האסופית" לספר שאפילו שעברו… יותר ממאה שנה, לדעתי, מאז שהוא נכתב, למה הוא נשאר שם? אני חושבת שברגע שהמקום נטול זמן, הוא יכול לשרוד. הוא נטול זמן, כלומר, הוא נטוע בעבר בלי להגיד… למקם אותו באיזשהו מקום. ואני חושבת שהבעיות שהילדים מתמודדים הם בעיות אוניברסליות. יש שמה עניין של לקבל את עצמך, וחֲבֵרוּת, ורעים מול טובים, אני חושבת שזה נבנה כמו אגדה. אז אני רוצה להיות אופטימית, ולהאמין שהוא ישרוד ויהפוך לקלאסיקה".
שירה: אבל גם אם "כראמל" יישכח עם הזמן, מאירה לא חושבת שזה כל-כך נורא.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
מאירה: ""כראמל" עכשיו זה להיט כמה שנים, אני מקווה שיש לנו עשור, עוד עשור כזה, אבל יבוא איזה מישהו עם להיט חדש, עם סדרת טלוויזיה חדשה, אני לא… אני לא משלה את עצמי. ואני רוצה עדיין לקוות שאני אהיה זאת ש… לא אכפת לי שיש יותר מצליחים ממני, הכל בסדר. אני במקום שלי, וכל אחד במקום שלו, ואין תחרות".
[מוזיקת הנושא]
יובל: תודה שהאזנתם לסיפור שמאחורי "כראמל". אנחנו היינו "מעשה בשישה סיפורים". איתנו בצוות רחלי שלו.
שירה: על ההפקה טל ניסן. על הסאונד והמיקס, אסף רפפורט ודניאל שמר, שגם יצר את מוזיקת הנושא. תודה לאלי גורנשטיין ועדן אוליאל.
ההסכת הופק בתמיכת "מועצת מפעל הפיס לתרבות ואומנות".
ההסכת שלנו מוקדש לרז ברוכי, שהייתה ילדה קטנה עם לב גדול.
[מוזיקת הנושא מסתיימת]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comentários