מעשה בשישה סיפורים - חסמבה

סדרת הספרים על החבורה הכי מפורסמת בתרבות הישראלית מסמלת את כל מה שסיפרו לנו על ישראל של פעם: יצירתיות, אחוות לוחמים, וגם כמה תפיסות מיושנות שעברו מהעולם. מתברר שהסיפור של יגאל מוסינזון, מחבר חסמבה, מרתק לא פחות מהסיפורים שהמציא

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 12/06/2025.

קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים". הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

עומר פרנקל: [מקריא] "העוברים ושבים ברחובות תל אביב נדהמו למראה עיניהם, תהלוכה צבאית. [חצוצרות ותזמורת] אתה יודע מי הם הילדים? לא? ובכן, אני יכול לגלות לך. חסמבה!"

[מוזיקה מסתיימת בתרועה]

ירון: "לא היה ילד שלא קרא חסמבה."

[מוזיקת רקע]

תום: "הספרים של חסמבה הם מילאו איזשהו תפקיד של יחד ישראלי."

רנן: "איזה אמונה אמיתית ואורגנית כזאת טבעית, ברעות, בחברות, בפשטות."

תום: "בחסמבה היה איזשהי תעוזה. זה סוג של ישראליות שכנראה נזקקנו לה."

[מוזיקה נעצרת]

[מתוך "חסמבה ונערי ההפקר"]

ירון זהבי: "אתם מוכנים?"

ילדי חסמבה: "חסמבה. חסמבה. חסמבה."

[מוזיקת רקע]

יובל: היי, אני יובל מלחי, אתם ואתן על "מעשה בשישה סיפורים", פודקאסט על הסיפורים מאחורי קלאסיקות ספרי הילדים האהובים בישראל. והיום אנחנו עם חסמבה, סדרת הספרים שכתב יגאל מוסינזון - הסופר, המחזאי, הממציא, והאיש שהביוגרפיה שלו סוערת יותר מכל הרפתקה שאפשר לדמיין.

[המוזיקה מתחלפת]

השנה 1917, ובמושבה עין גנים שליד פתח תקווה, לזוג הצעיר אשר ודבורה מוסינזון, נולד תינוק קטן. ההרפתקה הראשונה של יגאל הייתה כשהיה רק בן כמה חודשים ועלה על אונייה לאירופה יחד עם אמו, שנסעה לקבל טיפול פסיכיאטרי בעקבות משבר נפשי אחרי הלידה. אחרי שלוש שנים היא הייתה מוכנה לחזור לארץ, אבל היה לה תנאי: [מוזיקה נעצרת] מספיק עם האבק של המושב. היא רוצה לעבור לתל אביב, העיר הגדולה.

[מכוניות נוסעות]

[הקלטה] יגאל מוסינזון: "אבל אני כילד זוכר חולות זהב. תזמורת מכבי כל ליל שבת מנגנת [נגינת תזמורת שנשארת ברקע]. שמענו את התנים [יללות תנים], את הרעש של המוטורים בפרדסים [מנוע פועל]. ושמעתָ צרצרים [קולות צרצרים]. במילים אחרות, היינו חלק מטבע שלם."

[מוזיקה נעצרת]

יובל: זה מוסינזון עצמו בתוכנית "חיים שכאלה", ששודרה בערוץ הראשון בשנת 1977. חברו של מוסינזון, העיתונאי גבריאל צפרוני, סיפר על התשוקה שהייתה לו כבר אז לספר סיפורים, ו… לא בהכרח להיצמד למציאות.

[הקלטה] גבריאל צפרוני: "הוא אז היה מפליא אותנו בסיפורים על שודדי לילה, היינו יושבים… [צחוק ברקע] הוא היה ממציא דברים… היינו יושבים כולנו מתוחים."

יובל: יגאל הקטן המשיך לנדוד בין קיבוץ בית אלפא, תל אביב ואחר כך נהלל [מוזיקת רקע]. דבר אחד נותר קבוע: הוא רצה לעשות הרבה דברים ולעשות אותם בגדול [צליל פעמון]. עד גיל 20 הוא כבר הספיק להיות שחמטאי מצטיין וגם לטוס עד ורשה בשביל להתחתן בנישואים פיקטיביים וככה לעקוף את מכסות העלייה של הבריטים, ולאפשר לעוד חלוצה מפולין לעלות לארץ ישראל. [שבירת כוס וקריאות שמחה]

כשחזר לארץ הוא התחתן, הפעם באמת, ועבר לקיבוץ נען. אבל בין הרפת לחדר האוכל, הוא לא ממש התמסר לחיי משפחה רגועים [מוזיקת רקע]. בין הסערות בחיים האישיים, יגאל התחיל להתפתח ככותב. הוא כתב לעלון הקיבוץ ובלילה מאוחר [קול צרצר] כתב בשביל הנפש. אבל בקיבוץ כמו בקיבוץ, לא ממש ידעו להתמודד עם השאיפות האומנותיות של מוסינזון. [מוזיקה מסתיימת]

[הקלטה] יגאל מוסינזון: "אני תמיד טענתי למה רפתן, לולן, או טרקטוריסט, יכול להיות 100% טרקטוריסט? למה סופר לא יכול?"

יובל: החיבה הלא מוסתרת של מוסינזון להרפתקאות ולצרות, מצאה ביטוי גם בהתגייסות שלו לטובת המדינה שבדרך כלוחם בפלמ"ח [מוזיקה ויריות]. הוא נעצר בשבת השחורה, הועבר לרפיח ושוחרר אחרי חמישה חודשים וחזר לנען [מוזיקה נעצרת]. אבל כצפוי, לא להרבה זמן.

[הקלטה] דוד בן-גוריון: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." [מחיאות כפיים]

[מוזיקת רקע]

יובל: זמן קצר אחרי קום המדינה, הגיע רגע הפריצה של מוסינזון ככותב [מוזיקה נעצרת]. בתיאטרון "הבימה", החליטו להעלות את ההצגה שכתב "בערבות הנגב" [מוזיקת רקע] על מלחמת השחרור שרק עכשיו הסתיימה. זה היה מחזה שלא פחד לגעת בפצעים הפתוחים של המלחמה, נטישת יישובים, כניעה ושבי. ההצלחה הייתה מיידית, ובזכותה בקיבוץ סוף-סוף החליטו לשחרר את יגאל מתורנות החליבה והקומביין ואישרו לו לצאת לשנתיים של כתיבה. מוסינזון חזר שוב לעיר ילדותו, תל אביב. [מוזיקת רקע מסתיימת]

ירון: "והוא שכר דירה בביתנו הקטן, בדירתנו, מפני שהיינו אנוסים להשכיר אחד משלושת החדרים בדירה, מפאת מחסור כיס. והוא גר אצלנו. אני הייתי אז, אני מניח, ילד בן שבע או שמונה."

יובל: זה ירון לונדון.

ירון: "הוא היה מאצ'ו. בסגנון הפלמ"ח. הוא היה איש חזק מאוד בגופו, הרפתקן, רומנטיקן. הוא היה, הייתה לו עוצמה גופנית, היה לו קול [בקול נמוך] נמוך, ומאוד משכנע. וכן, הוא היה מין גיבור כזה."

יובל: מוסינזון הגיע לדירה של משפחת לונדון בעקבות אבא של ירון, השחקן בצלאל לונדון, שהיה מנהל הוועדה האמנותית של תיאטרון "המטאטא", אחד התיאטראות שמוסינזון כתב להם מחזות באותן השנים. שם בדירה בתל אביב, מוסינזון נחשף לילדים התל אביבים חובבי ההרפתקאות.

[מוזיקת רקע]

ירון: "ומולנו הייתה תחנת משטרה [רכב נוסע]. גרתי ברחוב מוצקין בתל אביב, משטרת צפון תל אביב הייתה שם, ושם הייתה המפקדה גם של הדיוויזיה המוצנחת [דיבורים במבטא בריטי] של הוד מלכותו המלך ג'ורג' השישי שקראו לה "הכלניות". לחיילים קראו "הכלניות" בגלל הכומתות האדומות שלהם. אה… אז הייתה דרמה. ממול היה מגרש גדול ובו חנו שריוניות של המשטרה הבריטית עם הצנחנים הבריטיים, וכל הילדים עסקו ב… [קולות של ילדים] להיות חברים, לכאורה, בהגנה או באצ"ל או בלח"י [ילדים צועקים] והשלכנו פצצות מים מן הגג על החיילים הבריטים." [קול פצצת מים נופלת וקריאת "yay" של ילד]

[מוזיקה נעצרת]

יובל: בדירה בתל אביב, מוסינזון כתב סיפור אחד מתוך רומן קצר, ש… איך לומר את זה בעדינות? [מוזיקת רקע] לא ממש האיר את הקיבוצניקים באור מחמיא. מוסינזון הוזמן מתל אביב למזכירות של קיבוץ נען, שם הבהירו לו: "או שתגנוז את הרומן, או שתעזוב". מוסינזון כמו מוסינזון, החליט להוציא לאור את הרומן ולעזוב את הקיבוץ. [מוזיקה מסתיימת]

[הקלטה] יגאל מוסינזון: "היות ואני הייתי קיבוצניק בלב ונפש - אלמלא את הספר הזה, אני הייתי קיבוצניק עד היום. אבל הקיבוץ אז לא היה יכול לשאת את זה".

יובל: משפחת מוסינזון עברה לתקופה קצרה למושב בית שערים, בזמן שיגאל המשיך לכתוב בדירה של משפחת לונדון. באחת הפעמים שהגיע לבקר את המשפחה, הוא ראה את בנו עידו' שהיה בן שמונה, בולע ספרי הרפתקאות מתורגמים, למשל טרזן [קריאת טרזן ארוכה]. [מוזיקת רקע] וכך, בזכות טרזן, ניצת אצל מוסינזון רעיון להרפתקה הבאה: להמציא ספר הרפתקאות לילדים, כחול-לבן. הוא החליט שהוא הולך לכתוב על חבורת ילדים צעירה ולעשות את זה בעברית. והדבר הכי חשוב בחבורה, כידוע, הוא למצוא לה שם. אחת האופציות הייתה, "מרֶץ", על שם חבורת ילדותו. הוא חשב וחשב, ולבסוף קיבל השראה מראשי התיבות של הפלמ"ח.

[ג'יפים נוסעים]

עומר פרנקל: [מקריא] "הג'יפים נסעו במהירות עצומה. דגל הנגב התנוסס בראש השיירה, וירון הסתכל בדגל המתנופף והגה חמש אותיות: [באיטיות] ח-סמ-בה."

יובל: וכך נוצר השם של "חבורת סוד מוחלט בהחלט" - חסמבה [פכפוך מים]. ולכל חבורה יש מנהיג.

עומר פרנקל: [מקריא] "ירון זהבי נשען על גזע אקליפטוס, על גדת הירקון ולעס גבעול חמציץ [ציוץ ציפורים]. זהרורי שמש שיחקו בשערו השחום של ירון, בעיניו הכחולות…"

ירון: "והוא השתמש בשם שלי, 'ירון'. רק בשמי, אני מעולם לא הייתי מנהיג החבורה, לא הייתי מלך השכונה, לא הייתי גיבור גדול. אבל שמי, וגם הסביבה שבה חיינו. למשל, העלילות שמתרחשות בבית הקברות המוסלמי שבו נמצאת המפקדה של חבורת חסמבה, הם מרחק מהלך כמה צעדים מהבית."

יובל: מוסינזון המשיך ללהק את החבורה [מוזיקת רקע] עוזי הרזה, אהוד השמן, דני הקטן, מנשה התימני ועוד, וגם שתי בנות לרפואה: תמר הסגנית ושולמית החובשת. היום זה נשמע סטריאוטיפי להחריד, אבל אז, איכשהו, זה עוד החליק בגרון. החבורה הייתה פסיפס ישראלי, לכאורה. אבל רק לכאורה.

תום: "זה היה מאוד-מאוד אשכנזי, תל אביבי."

יובל: זה העיתונאי וההיסטוריון תום שגב.

תום: "זה לא הייתה ישראל, כבר אז לא הייתה ישראל האמיתית, כי ישראל האמיתית כבר הייתה מלאה בניצולי שואה ובהמוני עולים מארצות ערב שבאו, והם לא השתייכו לדור חסמבה."

יובל: חסמבה הציגה אמנם ישראל מסוימת מאוד, אבל זה לא הפריע לה להפוך ללהיט. הסיפורים הראשונים פורסמו ב-1949 בעיתון "משמר לילדים."

[מוזיקת רקע]

עומר פרנקל: [מקריא] "ירון שסיים את קריאת מכתבו של מפקד המחוז של צבא ההגנה לישראל, נשא עיניו מעל לדף הנייר וראה את עיני חבריו נעוצות בו בהערצה ובגאווה. הוא סקר את חברי סוד מוחלט בהחלט והעביר בדמיונו את ההרפתקאות הנועזות שעברו עליהם. כיצד הצליחו וכיצד נכשלו, אולם אף פעם לא איבדו את האמונה. כי שירות חשוב הם משרתים את האומה ואת הארץ". [מוזיקה מסתיימת]

יובל: בעקבות ההצלחה ב-1950, מוסינזון החליט להוציא את הסיפורים לאור כספר, שגם הוא הצליח מאוד ועסק בחבורת הצעירים שיצאה להגן על מחסן הנשק של ההגנה, ואפילו הצליחה לשחרר את מפקד ההגנה ממעצר - כל זה עוד לפני הקמת המדינה. [מוזיקת רקע] אבל האמת היא שלא כולם אהבו את חסמבה. ממש לא. כבר מהרגע הראשון, חסמבה לא ממש נחשבה לסוגה עלית. המבקרים והסופרים הרציניים ראו בחסמבה בידור זול ושטחי ולא יותר מזה. אבל לילדי ישראל זה לא ממש הזיז. כל הילדים בישראל של אותה התקופה, קראו את הסדרה. בעצם, כמעט כולם. [מוזיקה נפסקת]

תום: "לי לא נתנו לקרוא את חסמבה."

יובל: זה שוב תום שגב.

תום: "אמא שלי, מאוד חשוב היה לה שאנחנו לא [מוזיקת רקע] נהיה חשופים לספרות אלימה, גזענית והיא לא הרשתה חסמבה, כי זה נראה היה לה לאומני, ואלים וסדיסטי בפרקים מסוימים, בכל ספר יש איזה זוועה, או עינויים או מישהו שמת."

יובל: אבל לאמא של תום, כמו הרבה אמהות ואבות של אותה תקופה, ההתנגדות לא ממש עזרה. כי ספרי חסמבה לא היו רק אהובים, אלא גם מאוד נגישים. [מוזיקה מסתיימת]

תום: "הכוונה של מוסינזון וגם של המו"ל שלו, שלגי, היה לייצר ספר שילדים יכולים וגם רוצים לקנות מכספם, זאת אומרת, מדמי הכיס שלהם. אלה היו ספרים זולים יחסית לספרים אחרים בחנות הספרים, שנגיד היו גדולים וכבדים ובכריכה קשה, ונורא חשובים וחינוכיים. כאן מדובר באמת במוצר לילדים, ובמובן זה יש בזה חידוש כמעט מהפכני."

יובל: חבורת ילדי חסמבה נלחמה נגד מרגלים [מוזיקת רקע קצבית], תפסה גנבים וכנופיות רחוב. הם השתתפו בפשיטות מסוכנות כמו בתעלת סואץ, בגבול הצפוני, ואפילו ברחובות עזה. הם עזרו למצוא אוצרות גנובים בישראל ומעבר לים.

לאורך השנים היו שינויים בהרכב החבורה. האויבים השתנו, הוותיקים התבגרו, אבל דבר אחד נשאר קבוע וסודי בהחלט.

[מוזיקה מתחלפת]

עומר פרנקל: [מקריא] "ליד בית הקברות המוסלמי בצפון תל אביב, ישנה מערה חבויה בין סלעים הצופה פני הים התיכון. טייל המהלך בגבעות אלו אינו יודע כלל כי מתחתיו, למרגלות הגבעות, רוחשים חיים. וחבורת "סוד מוחלט בהחלט" שְׁמה, משכנה בכוכים נסתרים אלו."

[מוזיקה מסתיימת]

יובל: הקוראים האדוקים של חסמבה ניסו לגלות איפה בדיוק נמצאת המערה הזאת. השאלה הזאת ממשיכה להטריד לא מעט אנשים עד היום.

[מוזיקת רקע]

רנן: "אתמול שאלו אותי על המערה החשמלית, זה לא עובר הדבר הזה [צוחקת]. ממש. את הילד שלי שואלים."

[מוזיקה נפסקת]

יובל: זאת רנן, בתו של יגאל מוסינזון.

[הקלטה]

רנן: "כן, מה זאת אומרת? איפה זה? איפה המערה החשמלית? שאני גם לכם לא אגלה, כן?"

יובל: "לי?"

רנן: "לא, בשום אופן לא".

מראיינת: "אה, ואת יודעת?"

רנן: "בוודאי שאני יודעת, אבל אסור לי להגיד לכם איפה זה. יש דברים שרק אנחנו יודעים, ואנחנו לא יכולים להעביר הלאה. זה בצוואה."

[מוזיקת רקע]

יובל: בזמן השיחה עם רנן, נכנס לחדר הבן שלה, לב.

[הקלטה]

יובל: "על המערה החשמלית שמעת?"

לב: "כן."

יובל: "מה שמעת עליה?"

לב: "שאף אחד לא יודע איפה היא, חוץ מסבתא שלי. היא אמורה לדעת איפה היא. אה… אני אשאל אותה איפה זה. אני אבקש ממ… אני, אני אשרטט מפה ואני אבקש ממנה להגיד לי איפה זה."

[הקדמה לשיר "כל הכבוד" בביצוע יהורם גאון]

"אצלנו בקזבלנקה היו נותנים כבוד לבן אדם, אפילו אם הוא לא בן אדם…"

[השיר ממשיך ברקע]

יובל: מוסינזון כמו מוסינזון, לא הסתפק רק בחסמבה. במקביל לכתיבה, הוא מונה להיות קצין העיתונות ויחסי הציבור של המשטרה בתל אביב, או כמו שהיום קוראים לזה, דובר המחוז. בשנת 1954 הוא כתב את המחזה "קזבלן", שהפך בהמשך גם לאחד הסרטים הכי מצליחים בקולנוע הישראלי.

[מתוך השיר "כל הכבוד" בביצוע יהורם גאון]

"…כולם היו יודעים אז טוב מאוד

למי למי תמיד למי - יש יותר כבוד"

והיו עוד הרפתקאות [מוזיקת רקע]. בשנות ה-60, משפחת מוסינזון נקלעה לחובות ויגאל מצא את עצמו בניו יורק [מכוניות נוסעות וצופרות], שם עבד בתור פועל בניין ובמקביל ניסה למכור את יצירותיו להפקה בברודווי. וכמו בהרפתקה טובה של חסמבה, פתאום, משום מקום, הוא פגש מכר ותיק שהציע לו לחבור אליו ולתפוס נאצים, לא פחות.

זה היה ב-1961, זמן קצר אחרי שהמוסד לכד את אייכמן בארגנטינה. צֵיד נאצים היה נושא חם באותם הימים. [מוזיקה מסתיימת]

רנן: "לא רק שאבא שלי באמת ניסה לתפוס נאצי, הסיפור הוא כל-כך משונה ומטורלל, זה הולך ככה: האיש שאבא שלי ניסה לתפוס… הוא עשה את זה עם עוד איזה ברנש."

יובל: הברנש השני, שמו צבי אלדובי, איש מוסד לשעבר, שהדליק אותו על הסיפור.

[הקלטה] צבי אלדובי: "יגאל הצטרף למבצע בתור עיתונאי, סופר, היסטוריון ויועץ."

[מוזיקת רקע דרמטית]

תום: "הוא מצא את עצמו במרדף אחרי פושע נאצי בלגי בשם לאון דגרל, שהיה כנראה באמת פושע די מתועב."

יובל: זה שוב תום שגב, שריאיין את מוסינזון.

תום: "אני שמעתי פעם שמועה שכל הדבר הזה נולד כתוצאה של כתבה שהשבועון האמריקני "לייף" שהיה אז מאוד-מאוד פופולרי, רצה לעשות על דגרל, והם חשבו: 'זה יהיה יפה אם אנחנו גם נתפוס אותו'." [מוזיקה מסתיימת]

רנן: "כמו הרבה מהדברים בחיים של אבא שלי, זה מתפתל, מסתבך ונהיה פסיכדלי [מוזיקת רקע]. הוא הנאצי שעליו מבוססת דמותו של… הדמות המקסימה והאייקונית - "טינטין". לא פחות [מוזיקה נעצרת]. זה דבר שהם לא התכחשו אליו, הסופר לא התכחש, אז ככה, ככה נאמר."

יובל: בספרו "טינטין ואני", טען דגרל כי דמות הקומיקס הידועה התבססה עליו אישית. והוא ו-הרז'ה, היוצר של "טינטין", היו חברים לפני מלחמת העולם השנייה. דגרל טען שגם סיפק לו חוברות קומיקס אמריקאיות כדי שישמשו לו מקור השראה. הרז'ה די הכחיש את הסיפור.

תום: "הם מצאו את עצמם בספרד [מוזיקת רקע], הם נעצרו מייד, משום שלאון דגרל מצא מקלט בספרד."

רנן: "וזה קצת מצחיק ש'מר חסמבה' תופס את 'טינטין' אי-שם בספרד."

יובל: תוך כדי החיפושים, יגאל ישב באיזה ערב בסביליה, בבר ליד אישה יפה והתרברב בסיפור.

רנן: "ואבא שלי לא כל-כך הבין, נראה לי, את גודל השעה וסיפר על זה בבר, לאיזה גברת שסיפרה לאיזה מישהו שדאג שיתפסו אותם רגע אחר-כך."

תום: "הוא מספר ששאלו אותו בחקירה אם הוא מכיר מישהו בסביליה, אז הוא אמר 'כן, אני מכיר את הספר'. 'הספר מסביליה', אתה יודע. וזה הרגיז את האנשים, אז הם הכניסו אותו לבית סוהר והרביצו לו וכל מיני."

רנן: "וזרקו אותם לקלבוש [דלת ברזל נטרקת], כמו שאבא שלי אהב לומר ו…"

תום: "הוא שוחרר כתוצאה מכך שבן גוריון, ראש הממשלה, הרים טלפון לדיקטטור של ספרד, הגנרל פרנקו…"

רנן: "…וביקש שיוציאו אותם."

יובל: יגאל הספיק לחזור לישראל, להתגרש, להכיר מישהי וכמעט להתחתן, להיפרד ולהכיר את אשתו הרביעית, חנה [שבירת כוס ואנשים מריעים]. בינתיים, הבן עידו, אותו בן שקרא בהתלהבות מספרי חסמבה, גדל והפך לשחקן תיאטרון מצליח. ב-1973, כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, הוא בחר להצטרף לקרבות במקום לתיאטרון צה"ל. ימים ספורים לאחר פרוץ המלחמה, הוא נפל בקרב ברמת הגולן. ובינתיים, לצד מלחמות ואסונות, ליגאל וחנה נולדו עוד שני ילדים, רנן וגילי [מוזיקה מסתיימת]. וחסמבה המשיכה לייצר לילדי ישראל הרפתקאות וספרים. בשנים הראשונות, הגיבורים כמעט לא השתנו או התבגרו. בשנת 1966 הוקמה חבורה חדשה בראשות יואב צור. המפקד ירון זהבי שהיה כבר קצין בכיר בצה"ל, שמר איתם על קשר. בהמשך, ירון התחתן עם תמר הסגנית ואף נולד להם ילד שגדל והפך לחסמבאי בעצמו.

[מוזיקת רקע]

רנן: "חסמבה זאת חיה עונתית, ואבא שלי היה קונה חבילת A4, ממספר את הדפים, וכותב הרבה משמות הפרקים. מלא סימני קריאה, מלא-מלא-מלא מלא סימני קריאה [כתיבה על נייר]. כותב, ואז לאורך תקופת הכתיבה שהיא כמה חודשים לא רבים, הוא היה אה… בערב נותן לי ולאח שלי ולאמא שלי כמובן, והיינו מעירים. היינו נמתחים, הוא בעצמו היה אומר שהוא לא עומד בזה, שהוא נמתח, שהוא בשיא המתח עד ש… שהוא ממש דואג להם, מאוד בתוך העלילה. אבא שלי היה בעצם ילד שלא גדל [מחייכת]. תחשוב שאתה בעצם בעלילת מתח שנכתבת בזמן שאתה קורא אותה. היינו קוראים והוא היה נכנס לחדר… החדר עבודה של אבא שלי, סמוך לסלון, יש שם דלת הזזה. אז היינו מקבלים את הדפים ובזמן שאנחנו קוראים, הם עוד עושים דברים. קורים דברים, זה היה מאוד-מאוד סוער." [צליל פעמון, מוזיקה מסתיימת]

[קטע מתוך "חסמבה ונערי ההפקר"]

ירון זהבי: "התוכנית ברורה לכם?"

חברי חסמבה: "כן."

ירון זהבי: "מי מוכן להתנדב? מי שיוציא את הפתק המסומן בעיגול יזכה בתפקיד המיוחד. אני מקווה רק שימצא את מכשיר הקשר ששמנו לו בתיק. בינתיים נמשיך בהכנות בהתאם לתוכנית."

יובל: אם הקול הזה נשמע לכם מוכר, אתם כנראה מזהים את שלמה ארצי, אז בוגר להקת חיל הים ששיחק את מנהיג החבורה, ירון זהבי, בסרט "חסמבה ונערי ההפקר". ובמקביל לסרט שיצא ב-1971, המשיכו לצאת ספרים בקצב מהיר, כמעט פעם בשנה [מוזיקת רקע]. "חסמבה וילדי ההפקר", "חסמבה בבית האסורים", "חסמבה מול שודדי הים האכזריים", "חסמבה בקרבות-רחוב בעזה". מעיין הרעיונות של מוסינזון, לא פסק לרגע לאורך יותר מ-40 ספרים ועשורים, עד אמצע שנות ה-90.

[מוזיקה מסתיימת]

רנן: "זה היה פעם בשנה, הדבר המשונה הזה. ואז נהיה ספר שבעצם ראינו אותו נכתב. בסלון, כמעט. אז זה היה מאוד מרגש. זה… עמוק בחיים של שלושתנו, של אח שלי ושל אמי שתחיה."

יובל: לצד הכתיבה, מוסינזון הצבעוני לא הפסיק לחפש הרפתקאות. בשנת 1988 הוא רץ לכנסת עם מפלגת הגמלאים.

רנן: "גמלאים לא רצים, הוא הילך עם הגמלאים." [צוחקת, ברקע מישהי נוספת צוחקת]

יובל: …והגה אין-ספור פטנטים והמצאות.

[מוזיקת רקע]

רנן: "הרבה פעמים באמת, כמו גם בכתיבה, הוא זיהה מחסור, הוא זיהה קושי. אז הוא המציא דבר שהוא חזר עליו הרבה והוא התגאה בו… הייתה תקופה שהוא גר בניו יורק והוא נתקל שם במטאטאי הרחובות, הוא היה משוטט הרבה. הוא ראה את מטאטאי הרחובות נתקלים ברוח שמעיפה להם את העלים. אז הוא המציא איזה מן מטאטא שלוכד עלים. והדברים שהוא הכי היה גאה בהם ובאמת קרו, הוא המציא חשמל ממי ים והתפלת מים."

[מוזיקה מסתיימת]

יובל: מוסינזון, האיש שלא הפסיק להמציא את עצמו מחדש, נפטר ב-1994. באותה שנה, הוא עוד הספיק להוציא לאור עוד ספר חסמבה אחרון.

[מוזיקת רקע]

הדמויות, השפה והרפתקאות של חסמבה הפכו לחלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית, לא רק בין כריכות הספרים. סיפורי חסמבה עובדו למחזה, סרט ואפילו לסדרת טלוויזיה.

[קטע משיר הנושא של סדרת הטלוויזיה "חסמבה דור 3"]

[נגינת אקורדיון]

לחישה: "חסמבה."

קולות שירה: "חסמבה, חסמבה, חסמבה."

[השיר ממשיך ברקע]

רנן: "כן, ניסינו לעשות את זה לאורך כמה שנים, ניסינו לפצח את הדבר הזה, כמה שנים טובות וארוכות של 'איך עושים חסמבה היום?'."

יובל: בשנת 2010, רנן הפיקה את סדרת הטלוויזיה "חסמבה דור 3", שהגיבורים שלה היו הנכדים של חבורת חסמבה המקורית, שהפכו בינתיים לסבים וסבתות.

ירון: "וביקשו אותי לגלם את דמותו של ירון הזקן."

יובל: זה שוב ירון לונדון.

ירון: "אבל אמרתי, זה מוגזם, אבל אני מוכן להיות ראש הממשלה שכנופיית הפושעים שאותה… עליה מתגבר ירון הזקן, שזה עודד קוטלר. אז הסכמתי להיות ראש הממשלה הקורבן."

[מוזיקת רקע]

יובל: חסמבה אולי כבר לא תופסת את קדמת הבמה, אבל היא עדיין אחת מסדרות הספרים הכי מוכרות בתולדות הספרות הישראלית. היא ליוותה דורות של קוראים, תרמה קצת למורל הלאומי, וגם הולידה לא מעט פרודיות ואיזכורים תרבותיים: "החמישייה הקאמרית", "זהו זה", "ארץ נהדרת", כולם חזרו לחסמבה כדי להתמודד עם הפער שהלך והתרחב עם השנים בין התמימות של חסמבה, לבין המציאות הישראלית המקוטבת. בדרך, הם סגרו חשבון עם עוד כמה סוגיות.

[מוזיקה מסתיימת]

[הקלטה מהפרק "חסמבה" של "זהו זה"]

ירון זהבי: "איפה מנשה התימני?"

מנשה התימני: [במבטא תימני] "אני פה, אבל אם אפשר, הייתי מעדיף שלא תקרא לי ככה יותר."

ירון זהבי: "נו באמת, אבל אתה מנשה ואתה תימני."

מנשה התימני: "קודם כל, אני רק חצי תימני וגם חצי טריפוליטאי וחצי רומני."

ירון זהבי: "אוקיי, אבל יש רוב תימני."

מנשה התימני: "אבל למה רק לי קוראים על פי העדה שלי? למה, למה זה ככה?"

ירון זהבי: "כי אחרת היינו ירון האשכנזי, תמר האשכנזיה…"

ירון: "כן, יש שם גזענות. כמובן, היום לא היה עולה על דעתו של איש נגיד לקרוא לאחד הגיבורים של חסמבה, "מנשה התימני", כן? לציין אותו על פי מוצאו העדתי, וכדומה. וגם את התמונה של תמר, כמובן, שהיא כמובן האחות הרחומה וכולי. היום היו עושים ממנה טייסת. אבל זה אותם ליקויים שבבני… שנמצאו בבני הדור של יגאל ואולי גם בבומרים כמוני, אני יודע?"

יובל: ועדיין, רנן בתו מוצאת בין כל הספרים שכתב וההמצאות שהמציא, חוט מקשר אחד.

[מוזיקת רקע]

רנן: "אני רואה אנשים שגדולים ממני בקצת, שגדלו על חסמבה, והאופן שבו הם מסתכלים עליי ונזכרים בדבר הזה ולחלוחית בעיניהם, זה, זה שילוב באמת של אה… של תום וחריצות אדירה וגם באמת של כישרון [מוזיקה נפסקת]. הוא ידע, הוא ידע מה אוהבים, כי הוא הבין אנשים מאוד טוב. הרבה מהדברים שהוא עשה נהיו להיט כי הוא באמת הבין משהו ב… [מוזיקה מתחדשת] ברגש האנושי וכנראה גם הישראלי."

יובל: מוסינזון הצליח להביא את הישראליות הנועזת, היפה, ממציאת הפטנטים, זאת שגם מקריבה למען המדינה. חסמבה מסמלת את כל מה שסיפרו לנו על ארץ ישראל הישנה והטובה - מדינה קטנה ומוקפת אויבים, שמצליחה להתגבר על כל המכשולים בזכות הרבה תושייה וגם קצת מזל.

לספרים של מוסינזון, גם אם הם לא עומדים בכללי התקינות הפוליטית של ימינו, עדיין יש מקום של כבוד בסיפור הישראלי. חסמבה עם הערכים שלה - הרעות, האומץ והערבות ההדדית שבה, היא הסיפור ש-על מי שהיינו, ועל מי שאנחנו עדיין יכולים להיות

עומר פרנקל: [מקריא] "ירון מפעיל את המנוף השמאלי [אבן זזה]. האבן הסוגרת על פני המערה זזה על צירי הברזל [תזוזת צירי ברזל]. הילדים יוצאים בזה אחר זה [ציוץ ציפורים] ירון מכבה את אור החשמל [קליק של מפסק חשמל] בחוף יורד ערב רך. גלי הים [צליל גלי ים] מתנפצים אל החולות ותשעה נערים ונערות הולכים בחולות וצל אלמוני נלווה אליהם."

[מוזיקה דרמטית]

יובל: האזנתם ל"מעשה בשישה סיפורים", אני יובל מלחי.

בצוות ההסכת רחלי שלו ושירה קדרי עובדיה. העורך שלנו ניר גורלי, המפיקה הילה שוקר. עיצוב סאונד ומיקס רחל רפאלי. עריכה נוספת דניאל שמר שגם הלחין את נעימת הפתיחה.

קריין את הספר, עומר פרנקל.

תודה גם למאיה קוסובר ותומר מיכלזון.

הפודקאסט שלנו מוקדש לזכרה של רז ברוכי, שהייתה ילדה קטנה עם לב גדול.

[מוזיקה מתחזקת ומסתיימת בתרועה]