כבר בגיל צעיר, רינת הופר ידעה שיש לה כוח על: היא מציירת סיפורים. אבל בשביל לכתוב את אחד מספרי הילדים המצליחים בישראל לא מספיק רק כישרון. צריך גם השראה, ואוזן קשבת לשפה המיוחדת של הילדים. הסיפור מאחורי ״חנן הגנן״.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 18/07/2024.
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
[ברקע גלי ים]
רינת: "אני אישית, לא בן-אדם של וואו - לטפס על הרים ולשבת בים. ממש שונאת, כאילו, מבחינתי לא צריך ללכת הרבה…
[דלת נטרקת. מתחילה מוזיקת רקע]
אבל יש טבע בכל אדנית. גם באיור יש את זה הרי, להיות מאייר זה לא בדיוק להשפריץ צבע על קירות בגודל שלושה על חמישה מטרים, זה הכל קורה על דף A3, על שולחן קטן. אז יש משהו בסוג הזה של לעבד את… [צוחקת] לעבד את אדמתך או לקחת משהו קטן, שיש בו כל הזמן תהליכים ויש בו מחזוריות".
יובל: זאת רינת הוֹפר.
רינת: "אני כותבת ומאיירת ספרי ילדים כבר הרבה שנים. שלושים שנה? לא יודעת, מי סופר?" [צוחקת]
יובל: רינת היא אחת מסופרות הילדים האהובות בארץ. ואת הפרק של היום נקדיש לאחד הספרים הכי אהובים וגם אחד המוקדמים שלה - "חנן הגנן".
[מוזיקת רקע]
סיפור על צמחים ופירות, שהוא גם משל לחיים עצמם.
רינת: "אז גם ב'חנן הגנן' יש את הסבב הזה של חיים ומוות. הוא סיפור של נתינה, של התפתחות, של מחזוריות בטבע".
יובל: אתם על "מעשה בשישה סיפורים", פודקאסט ספרי הילדים, שבו אנחנו צוללים בכל פעם לקלאסיקה אחרת על מדף ספרי הילדים.
אני יובל מלחי.
רחלי: ואני רחלי שלו.
את הסיפור של רינת הופר ו"חנן הגנן" נתחיל הכי רחוק מהגינה הצבעונית של חנן.
[מנוע של מכונית ברקע]
נתחיל אותו דווקא בשכונה אחת, די אפרורית, בחולון.
רינת: "מין עיר קצת פרברית, אבל גם נושקת לתל אביב כזה. כל המבוגרים היו נוסעים לעבוד בתל אביב בבוקר וחוזרים".
[מכונית צופרת]
יובל: השכונה של רינת הייתה אמנם אפרורית, אבל כבר כשהייתה ילדה צעירה, היא ידעה לזהות את העושר שהסתתר מאחורי הקירות המתקלפים.
[מוזיקת רקע]
רינת: "ילדות מאוד מגוונת, אנשים מכל המקומות, מכל התרבויות. גם די הרבה ניצולי שואה בבניין שלי. בסופו של דבר זה מאוד היה משמעותי. בניין כזה, שמתחתיו היו חנויות. רחוב מאוד עירוני כזה.
[רעש מכוניות מצטרף למוזיקה]
את כל מה שהיינו צריכים היו בחנויות ממש פיזית מתחת לבית שלנו. הייתה פרפומריה כזאת, שזה היה ארץ הבשמים וכל הדברים הטובים. היה את ורשבסקי, שמכר את כל המכשירי כתיבה, היה את צנקל של הבגדים, והיה את מר בק שמכר את כל הממתקים, ובעצם כל מה שהיית צריך. וכאילו הם הכירו אותנו, והיינו מודדים בגדים ואז החייט שם אצל צנקל היה מקצר לנו אותם, ומסטיק בעשרה - היו באים לאדון בק ושואלים אותו 'כמה עולה מסטיק בעשרה', ו…"
רחלי: והיה עוד משהו שהיא ספגה באותן שנים מעצבות.
[מוזיקת רקע]
רינת: "אבא שלי, הוא היה אוּמן - חרט-תכשיטים. אז המון הייתי גם יושבת לידו, רואה איך הוא עובד. זה היה לי מאוד שגור, העניין הזה של בית-מלאכה כזה, של מישהו שעובד, מייצר דברים, ו-וואלה, אנשים קונים את זה ממנו, והוא מתפרנס מזה".
יובל: כמו אבא שלה, סבתא של רינת הייתה בעלת מלאכה שידעה להפוך חומרי גלם למשהו חדש ומרהיב.
רינת: "וסבתא שלי הייתה תופרת, והמון הייתי אצל סבתא שלי, ורואה איך היא הייתה ממציאה גִזרות מהראש שלה כאילו, ותופרת לך כל מה שהיית רוצה. אז המון כאלה - לשבת ליד אבא שלי כשהוא חורט על תכשיטים, או ליד סבתא שלי כשהיא גוזרת ותופרת".
רחלי: היום, כשהיא חושבת על זה ממרחק השנים, רינת מבינה שהשעות הארוכות מול מכונת התפירה ובשולחן בית-המלאכה, הן אלה שדחפו אותה להיות יוצרת בעצמה.
רינת: "נורא נכנס לי לראש העניין הזה של 'כן, יש אפשרות כזאת להמציא דברים, ושאנשים יקנו אותם ממךָ, וזה תהיה הפרנסה שלךָ'".
יובל: אבל רינת לא רוצה לתפור או לחרוט. היה לה כישרון אחר, והיא גילתה אותו בגיל מאוד צעיר.
[קולות של ילדים קטנים ברקע]
רינת: "אני חושבת שאפילו שהייתי בגן חובה, נורא נהניתי כזה להמציא סיפורים ולהפיל את הגננת מהרצפה.
[צחוק מתגלגל של ילד]
הייתי סתם אומרת כל מיני דברים, נגיד, מדמיינת דברים שלא קרו - אומרת שטיילנו בכל מיני מקומות שלא טיילנו בהם".
יובל: יחד עם הסיפורים, היא גילתה גם את יכולות הציור שלה.
רינת: "תמיד הייתי מציירת והיו מתפעלים מהציורים שלי. אמרו לי לצייר דברים והייתי מציירת אותם, והייתי מאוד מרוצה".
[מוזיקת רקע]
רחלי: כילדה קטנה בשכונה ההיא בחולון, רינת הרגישה שהיא צריכה להכניס קצת צבע ושמחה לחיים האפורים שהקיפו אותה.
רינת: "בשכונה שלנו בחולון ראיתי יותר את העצב, את האנשים הבודדים, הרדופים. המון דברים שהייתי מציירת זה מצורך לשמח, לעודד, לעשות דברים טובים. לצייר משהו שהוא מרומם, מפתיע, מצחיק, שלא ראו קודם. מין איזשהי קוסמות כזאת. זה היה מאוד חזק, צורך כאילו, לא יודעת, להקסים".
יובל: להקסים, אבל לא בהכרח לדייק.
רינת: "תמיד צחקו עליי כי, נגיד, שני האחים שלי נהיו מהנדסים, אבל אני לא הייתי זאת שיודעת לצייר נכון. זאת אומרת, תמיד הם היו צוחקים עליי שאצלי כל האנשים עקומים, והמכוניות נוסעות הפוך, וכאילו, אני לא טובה בתפיסה מרחבית, ולא היה לי את היכולת הזאת לדייק אולי. בוא נגיד, לא נהייתי מהנדסת".
יובל: בהשפעת הסביבה שבה גדלה, שבה רבים מהמבוגרים היו ניצולי שואה דוברי יידיש, רינת הבינה שהיא צריכה איזה כישרון שימושי.
[מוזיקת רקע]
משהו שילך איתה לכל מקום.
רינת: "מגיל מאוד צעיר הייתה לי תחושה נורא חזקה. איזה מין משהו די הישרדותי, שעדיף שיהיה לי איזה כוח, איזה כוח-על, איזה משהו כזה שתמיד אני אוכל להמיר אותו בכסף, להקסים מישהו שירחם עליי, או משהו כזה, זאת אומרת, משהו שרק אני יכולה לעשות אותו, או איזשהי מלאכה, כמו תופרת, כמו סנדלר".
רחלי: את הכישרון, ואת הרעב ליצירה, היא המשיכה לפתח לאורך כל הילדות.
רינת: "תמיד הייתי הילדה הזאת שיודעת לצייר, שכאילו קוראים לה ללוח, שהיא בוועדת קישוט. זאת אומרת, אני לא ילדה כזאת שמיד נהיית הדבר הכי מקובל בחברה, אבל זה היה הפורטה שלי, וידעתי להיתלות בזה".
[צלצול בית-ספר והמולת ילדים]
רחלי: אחרי יום הלימודים רינת מצאה את עצמה יושבת בספרייה העירונית…
[קול ברקע - "ששש", צליל דפדוף]
… מדפדפת בין ספרי השירים של לאה גולדברג…
[מוזיקת רקע]
…ומרים ילן-שטקליס, ובין האיורים של נורית צרפתי ושמוליק כץ.
רינת: "בחולון לא היו מוזיאונים, אז אפשר ללכת לספרייה הציבורית, שהייתה באיזה מרתף כזה, וזה היה הכל. ואני חושבת שתמיד אהבתי את התחושה שזה תמיד שם, אף אחד לא לוקח את זה, שזה זמין לכולם. זה לפעמים קצת קרוע, לפעמים השאילו את זה, אבל זה שם, ואת יכולה לפתוח, ויש ציורים. זה תמיד היה מן מקום כזה של נחמה".
יובל: רינת ציירה וציירה וציירה, אבל עדיין לא ידעה איזה יוצרת היא בדיוק. ואז, בזכות מפגש אחד, פתאום - הכל הסתדר.
רינת: "כשהייתי בערך בת 15 פגשתי גם את דני קרמן, שהוא היה מורה מדהים שלי".
דני: "שמי דני קרמן, היום אני בן 84. ב"תלמה ילין", יום אחד הגיעה ילדה קטנה כזאת, חמודה, בת 14 או 15, אני לא זוכר, ודיברנו, ובין היתר שאלתי אותה 'איך את בלימודים?', [בחיבה] אז היא אמרה לי מילה אחת 'מעולָה'. [צוחק]
[מוזיקת רקע]
והיא הייתה מעולה - בציור, בלימודים, בשכל, במה שאתם רוצים".
רינת: "והוא אמר לי כזה [בטון חגיגי] 'רינת, את אילוסטרטורית!'".
דני: "מאיירת".
רינת: "ואפילו הייתי צריכה לבדוק את זה במילון, לא היה אז 'גוגל'. אבל כן, אני לא קמה ופשוט מציירת לי מדמיוני, אני כל הזמן מן מספרת סיפורים, ומציירת ציורים. וזה תמיד היה כרוך, בצורך הזה".
יובל: ומאז, רינת מרגישה שהיא יודעת בדיוק מה התפקיד שלה בעולם. היא כותבת בציורים.
רינת: "לפעמים נדמה לי שגם אם אני אצייר ציור, אפשר לקרוא אותו, שאפשר לקרוא את הבית שלי. דברים שתלויים בו הם זזים מימין לשמאל והם מספרים סיפור. כל מה שאני עושה הוא מילים, הוא מילים בציורים. כל ציור שהוא לא מספר סיפור, אז נראה לי שמשהו חסר בו. כל סיפור שהוא לא מאויר, אז משהו חסר בו".
יובל: הבמה המשמעותית הראשונה של רינת כמאיירת הייתה בעיתונות.
[צליל של דף נשלף ממכונת כתיבה, מוזיקת רקע]
כבר בגיל 15 היא התחילה לעבוד בעיתון "מעריב לנוער". אחר כך בעיתון "במחנה", שם שירתה כמאיירת צבאית. כן, יש דבר כזה.
[פעמון של מכונת כתיבה]
רינת: "כשהתגייסתי ל'במחנה', אז זה היה באמת כניסה לעולם הזה של עיתונים, ואז זה בכלל - וואו. כשראיתי פעם ראשונה את המכונות דפוס עובדות - [שריקה של התפעלות] לבי שר.
[מכונות דפוס ברקע]
כאילו, המחשבה שזה באמת… מציירים ציור, וצ'אק.
[פעמון של מכונה]
צ'אק-צ'אק-צ'אק-צ'אק, יש אלף. זה וואו".
יובל: אז רינת כבר הייתה עמוק בעולם האיור והעיצוב. אבל האמת היא שחלפו עוד כמה שנים טובות עד שהחלה לסלול לעצמה דרך עצמאית כסופרת ומאיירת ספרי ילדים. בגיל 30 יצא הספר הראשון שלה, "ציידת הנמשים", ואחריו הספר השני והמצליח מאוד, "איילת מטיילת".
[צליל הפעלה של מכשיר הקלטה ודפדוף בספר. מוזיקת רקע עליזה]
אלי גורנשטיין: [מקריא]
"חנן הגנן בעגלה עם פעמון,
נוסע ברחוב ושר לו פזמון:
שסק, משמש, אפרסמון,
קנו פירות באסימון!"
רינת: "'חנן הגנן' בנוי על איזה גרעין מילולי. אני זוכרת, היינו באיזה נופש, והרבה ילדים…
[קולות ילדים ברקע]
שלנו, של חברים, התרוצצו ומצאו איזה כלב…
[נביחות]
…והם התחילו להגיד: 'נקרא לו שסק' כי הוא היה קצת ג'ינג'י, ומישהו אמר: 'לא, נקרא לו מישמיש'. ואז חשבתי…
[צליל של פעמון, מוזיקת רקע]
…כמה זה חמוד שהם בכלל שייכו פירות למשהו שלא שייך בכלל, פירות וצבעים. ואז התחילו לרוץ לי כל המילים, וחשבתי איזה מופלא זה בעברית [מתלהבת] שאפרסמון ולימון וקינמון, הכל מתחרז בעברית, כל הדברים הטובים, והם נשמעים בדיוק כמו שהם נטעמים. ומהגלגול מילים הזה נבנה הספר, וממנו התחיל כל העולם הצורני שלו, וזה די מהר זרם".
רחלי: רינת לקחה מחברת, והתחילה לפתח את משחק המילים הקטן שהסתובב לה בראש.
רינת: "התחלתי לאסוף את השורות האלה 'שסק, מישמיש, אפרסמון', 'גויאבה, תירס ולימון', ואחר-כך 'תמר, חרוב וערמון'. פתאום הצליל הזה כל-כך קנה אותי, והיה נראה שהוא כל-כך נכון, כי הוא מתחרז. איזה יופי זה. ואיכשהו, תמיד נדמה לי שכשרעיון הוא טוב, אז הוא גם מתחרז נכון. כמובן שזה שטויות. זה התחיל מהשורות האלה".
אלי גורנשטיין: [מקריא]
"תפוז, מנגו, פירות המון
בתוכם חבוי מטמון!"
יובל: אבל בואו לא נגזים עם החרוזים, כי היה גם עוד משהו, אולי הדבר הכי חשוב שמשך את רינת אל תוך הסיפור. האדמה. הכל התחיל כשרינת ומשפחתה…
[צליל של מטוס]
…עברו לרילוקיישן קצר בארצות הברית…
[מוזיקת רקע]
…שם גרו בבית אמריקאי קטן, ולצדו גינה.
רינת: "בחלק מהזמן גרנו בבית צמוד קרקע עם גינה. שם קרה איזשהו סוויץ'. אני חושבת שלאט-לאט נהייתי מאוד מושקעת, ופתאום הבנתי מה זה אומר - ריבוע של אדמה - איזה חיים יכולים להיות בו וכמה השפעה עליו יכולה להיות לי ולילדים ולכולם. איך זה יכול להשפיע על אנשים אחרים. ומאז, בקיצור, אנחנו תמיד גרים בבית שיש לו גינה, ואני הרבה שעות ביום חופרת באדמה ושותלת ומסתכלת על ציפורים ועל הרוח ועל העצים".
[ציוץ ציפורים ברקע]
יובל: גינה, אפילו קטנה, היא עולם ומלואו.
רינת: "היכולת לבוא ולכסח ולגזום ולנטוע עץ, ואחר כך לחתוך אותו, או לראות איך הוא בשלכת ואיך הוא מצמיח, והציפורים שבאות וכל הדרמה הזאת שיכולה לקרות גם בגינה מאוד קטנה. הרבה ספרים שלי אחר-כך גם משתמשים באלמנטים האלה מהטבע ובתצפיות שאני עושה. אבל אפשר להגיד ש'חנן הגנן' הוא… היה התחלה בלתי נמנעת לכל זה".
רחלי: גיבורים של ספרי ילדים הם בדרך כלל, ובכן, ילדים. חנן הגנן קצת שונה. קודם כל, כי הוא מבוגר. ודבר שני כי הוא דמות קצת אפרורית, אולי כמו המבוגרים שרינת זכרה מילדותה בחולון.
רינת: "בילדות שלי היו המון מבוגרים שהם לא בדיוק 'הליצן'.
[מוזיקת רקע]
היו שולחים אותי לבד לחנות…
[צליל פעמון]
…והיית מדברת עם הבעל מכולת. ולאבא שלי היו המון חברים - החבר של הדגים והחבר של הקקטוסים וזה, והייתי הולכת לבתים שלהם, ו… אני חושבת שזה המודלים שראיתי. אז 'חנן הגנן' הוא כזה".
יובל: ובכל פעם שחנן האפרורי פוגש בילד חדש, נוסף לו עוד קצת צבע.
[מוזיקת רקע]
רינת: "בהתחלה היה את הצעיף הכתום מארנון, ואחר-כך חום, ואחר-כך צהוב במכנס, מכוכבה. כל פעם הוא משתנה, עד שבסוף, כשהילדים שואלים אותו:
'חנן הגנן,
אתה גנן או ליצן?
הבטחת מטמון,
וקיבלנו חרצן.'
אז הוא באמת ליצן, הוא נראה כמו ליצן בסוף, לא כמו גנן".
רחלי: אחרי שכתובים וטיוטות…
[תקתוק במכונת כתיבה]
…הספר היה סוף-סוף מוכן.
[פעמון של מכונת כתיבה]
בהוצאת הספרים "זמורה ביתן" שמחו, כמובן, על כתב-היד החדש. אבל היה גם משהו שגרם להרמת גבה…
[מוזיקת רקע]
…או שתיים.
יובל: המשהו הזה היה עץ. אבל לא סתם עץ, אלא כזה שצומחים עליו אין-ספור סוגים שונים של פירות. וגם עוד כמה דברים מפתיעים, כמו מפתח ונעל.
רינת: "כשנתתי את הספר היה על זה דיון: 'אבל למה זה? אבל למה העץ?' ו… 'ככה! כן!' זה המקום הזה של החופש, של לאתגר, להפתיע. ותסתכלו טוב, אולי צומחת נעל גם על העץ שלכם".
רחלי: עץ שמצמיח נעליים הוא אולי לא דבר רגיל. אבל לרינת היה ברור שהוא כאן כדי להישאר. ויש לזה סיבה.
רינת: "אין כאן שום היגיון בספר הזה. זאת אומרת, אין כאן שום היגיון בוטני: תירס הוא לא פרי, יש כאן ערבוב של פירות, ירקות. דברים כאילו הם לא נכונים, הם לא מדויקים. בהתחלה, כשזה בפרצוף שלך, העץ הזה, אז אתה אומר 'וואו, כאילו למה?' אחר-כך כאילו אתה מתרגל לזה. ככל שהספר נמשך, אתה נכנע ל… להיגיון של זה וזורם".
יובל: ויש בספר עוד כמה ניסיונות לאתגר את המוסכמות. כי מאחורי האיורים הצבעוניים והחרוזים הנעימים, יש כאן גם סיפור על כלכלה מעגלית, אנטי-קפיטליסטית, אם תרצו.
רינת: "כל הדברים פה הם בו-זמנית מאוד שימושיים, אבל מאוד חסרי תועלת. כי מה זה שימושיות? תגדיר מה זה. גם בגינון יש את זה המון, שנגיד, אוקיי, אני אשתול עץ קלמנטינות, ואז יהיו לי 30 קילו קלמנטינות. מי יאכל אותם? הציפורים? מה התוחלת של דברים? יש פה גם עניין של כלכלה וסחר חליפין, ומה אני נותן ומה אני מקבל. עניין מחזורי באמת".
רחלי: ויש עוד מחזוריות, כזו שלא ממש אוהבים לדבר עליה בספרי הילדים. זו של החיים והמוות.
[מוזיקת רקע עצובה]
וגם אם למוות אין נוכחות מפורשת בסיפור עצמו, אפשר למצוא לו רמזים פה ושם. למשל, באיש שרינת בחרה להקדיש לו את המהדורות הראשונות של הספר: דיוויד.
רינת: "הוא היה חבר ילדות מאוד טוב של בעלי, והוא לצערנו נהרג בים. טבע. אני זוכרת [מצחקקת] שאחד הדברים שמאוד עצבנו אותי אחרי שהוא מת, זה שהוא ממש היה אצלנו שבועיים לפני, והוא התפעל מאיזה גרניום ששתלתי, עם איזה צבע שהוא כמעט שחור כזה, והוא כל-כך התפעל מזה ודיבר על זה. ואז אחרי שבועיים הוא נהרג, והגרניום הזה המשיך לחיות עוד איזה שנה. אז המחשבה, כן, שהאדמה היא סוגרת על הכל - על החיים, על המוות. בסוף רצחתי את הגרניום כמובן".
יובל: כמו "איילת מטיילת" שקדם לו, גם "חנן הגנן" זכה להצלחה מסחרית, ופתח לרינת את התיאבון להמשיך ליצור לקהלים רחבים.
רינת: "אני רוצה לא לשיר במקלחת. אני רוצה כאילו לצאת. ובספרים האלה, עם 'איילת מטיילת' ו'חנן הגנן', משם והלאה הייתה לי הרגשה שאני פורצת את זה".
רחלי: וזה הצליח. חנן, ושאר הדמויות שרינת בראה לאורך השנים, ממש קיבלו חיים משל עצמם. בספרים, בהצגות, וגם בשירי הילדים. רינת שמחה בהצלחה שלהם, אבל היא עצמה מעדיפה להישאר מאחורי הקלעים, או ליתר דיוק, בחלקת האלוהים הקטנה שלה - בין שולחן העבודה לגינה.
רינת: "אין שום צורך להיות זאת שמקריאה את הספר שלי. אני כל-כך רוצה שמיליון הורים יקריאו את זה בדרך שלהם. אחד הדברים החמודים שהורים שואלים אותי הרבה על 'חנן הגנן' זה 'מה השיר של חנן? תשירי. נו נו, תשירי לנו אותו'. כאילו, השיר הזה שהוא שר. 'מה, אנ'לא יודעת, זה השיר שלכם. אני לא רוצה להיות זאת שתשיר את זה. הנחתי את זה פה, קחו את זה מכאן.'"
[צליל כפתור הקלטה נלחץ] אישה א': [שרה] "שסק משמש אפרסמון, קנו פירות באסימון."
[צליל כפתור הקלטה נלחץ] אישה ב': [מדקלמת] "שסק משמש אפרסמון, גויאבה תירס ולימון."
[צליל כפתור הקלטה נלחץ] אישה ג': [במנגינה שונה] "שסק משמש אפרסמון, קנו פירות באסימון."
[צליל כפתור הקלטה נלחץ] אישה ד': [במנגינה שלישית] "גויאבה תירס ולימון, קנו פירות באסימון."
[צליל כפתור הקלטה נלחץ] איש: [במנגינה רביעית] "יש לי עוד פירות המון, בתוכם חבוי מטמון."
[צליל כפתור הקלטה נלחץ, מוזיקת רקע]
יובל: יותר מ-20 שנה חלפו מאז ש"חנן הגנן" בא לעולם. עונות באו וחלפו, שתילים רכים הפכו לעצים, וגם רינת השתנתה.
רינת: "במובן הזה, 'חנן הגנן' אולי הוא סגירת חשבון עם הילדות שלי ועם המבוגרים שהיו בילדות שלי. אבל זה גם מאוד… מאוד עכשווי. אני נשארת שם בסוף. אני, אני עוברת את התהליך הזה. צמחתי עם העץ, נגזמתי, השתניתי, חזרתי, תהיה עוד עונה, יהיה עוד קיץ, עוד אביב, עוד שתילה. רוב מה שקורה לחנן, בשקט בשקט".
[מוזיקה]
רחלי: תודה שהאזנתם לסיפור מאחורי "חנן הגנן". אנחנו היינו "מעשה בשישה סיפורים". איתנו בצוות שירה קדרי עובדיה, על ההפקה טל ניסן, על הסאונד והמיקס אסף רפפורט ודניאל שמר, שגם יצר את מוזיקת הנושא. ההסכת הופק בתמיכת מועצת מפעל הפיס לתרבות ואמנות.
יובל: אתם מוזמנים ומוזמנות להאזין גם לשאר פרקי הסדרה בספוטיפיי ובכל אפליקציות הפודקאסטים.
הפודקאסט שלנו מוקדש לזכרה של רז ברוכי, שהייתה ילדה קטנה עם לב גדול.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments