מעשה בשישה סיפורים - מעשה בחמישה בלונים

במבט ראשון, ״מעשה בחמישה בלונים״ הוא ספר תמים על חמישה ילדים וחמישה בלונים. אבל סוד ההצלחה של אחד הספרים הכי מצליחים בישראל הוא במה שנמצא בין ה״בום״ ל״טראח״: היכולת להיפרד, גם כשקשה

---

‏תאריך עליית הפרק לאוויר: 19/06/2025.

‏[אות מוזיקלי]

‏קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים". "כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

‏עומר פרנקל: [נגינת קסילופון] "אמא של רותי הביאה מתנה:"

‏זהובית: "היא חשבה מחוץ לקופסה והיא הגיעה למקומות שלא הגיעו אז בתקופתה, בתור אישה."

‏עומר פרנקל: [נגינת קסילופון] "שמחה וששון -"

‏מורן: "ספרות ילדים זה מקום שאתה יכול לדבר על דברים מאוד-מאוד עמוקים ומורכבים בשעשוע ובחיוך."

‏עומר פרנקל: [נגינת קסילופון] "לכל ילד בלון."

‏רואי: "יש משהו בנרטיב הקולקטיבי שלנו. אנחנו כולנו בארצנו הקטנה מתמודדים עם בלונים שמתפוצצים לנו". [בלון מתנפח ומתפוצץ]

‏[מוזיקת פתיחה]

‏שירה: היי, אני שירה קדרי-עובדיה, ואתם על "מעשה בשישה סיפורים", ההסכת על ספרי הילדים האהובים בישראל.

‏אם צריך לבחור ספר אחד, רק אחד, שכמעט את כל ילד וילדה בישראל מכירים, כנראה שזה "מעשה בחמישה בלונים" מאת מרים רוֹת. הספר שיצא לאור בשנת 1974 ומאז הפך לקלאסיקה שלא ירדה לרגע מרשימת ספרי החובה לגיל הרך. זה ספר קצר ותמים על חמישה ילדים שמקבלים חמישה בלונים צבעוניים. אבל זה גם סיפור על פרידות, על חלומות שהתנפצו ועל דברים יקרים שעפים אל הלא נודע. ספר שגם 50 שנה אחרי שנכתב, ממשיך להיות רלוונטי ואפילו קיבל גרסה חדשה וכואבת אחרי שבעה באוקטובר.

‏[מוזיקת פתיחה מסתיימת]

‏מרים רות נולדה בשנת 1910 בעיירה נובה זמקי שהייתה אז חלק מהונגריה והיום היא בשטח סלובקיה. את העברית שלה מרים למדה כבר בבית, מאבא שלה, שהיה מנהל בית הספר היהודי בעיירה. את האהבה לסיפורים היא קיבלה מסבא שלה.

‏[מוזיקת כליזמר ברקע]

‏"סבא היה קצב, איש גדול, חזק ושרירי, עם לב חם, עם כישרון של מספר סיפורים מעולה", סיפרה מרים בספר "סודות של סופרים". "הוא היה אנאלפבית. יחד עם זאת היה מספר עממי מעולה. בילדותי כשביקרנו את סבא וישנו אצלו והיו הרבה לילות כאלה, היה מספר סיפורים, דבר שהיה כרוך בטקס שלם. הוא היה יושב במיטתו כשמצנפת לילה לראשו, אני מצידו האחד ואחי יהודה מצידו השני. והיה אומר: "תנו לי יד ותתקרבו אליי קרוב קרוב כדי שלא אפחד כשאספר לכם את הסיפור המפחיד". תערובת של אומץ והנאה הייתה בקרבה אל סבא, בעת הסיפור וההקשבה לו".

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏במלחמת העולם הראשונה אבא של מרים, יעקב, [מוזיקת רקע קודרת מתחדשת] גוייס לצבא האוסטרו-הונגרי הוא נלקח בשבי והוגלה לסיביר. [רוחות] מרים הייתה אז רק בת שש.

‏רואי: "הם מחכות לו, ואמא שלה אמרה לה: 'בסתיו הוא יגיע'."

‏שירה: זאת רואי עברי, כלתה של מרים.

‏רואי: "והיא עולה לעץ וקוטפת את העלים מהעץ. מורידה עלה עלה וסופרת את העלים, כדי שהעץ ישיר את עליו יותר מוקדם, כדי שאבא יגיע מהשבי."

‏שירה: הסתיו עבר וגם זה שאחריו. שש שנים חלפו עד שיעקב סוף-סוף חזר הביתה.

‏רואי: "וכשהוא מגיע, יש את הקושי האמיתי של… הוא מגיע כחוש והוא מגיע במצב מאוד קשה."

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏שירה: החיים איכשהו חזרו למסלולם. מרים למדה בגימנסיה, הצטרפה לשומר הצעיר ובשנת 1931 עלתה לישראל יחד עם קבוצה של חלוצים וחלוצות מהתנועה. החבורה התמקמה בעין הקורא ליד ראשון לציון, ואחרי כמה שנים נדדה לעמק הירדן ליד הכנרת, כדי להקים קיבוץ חדש, שער הגולן. את פסח, אחד החברים בקבוצה, מרים הכירה עוד מימי בית הספר. הם הפכו לזוג, התחתנו והחליטו לשנות את שם המשפחה שלהם, דויטש, לעברי. בינתיים מרים הפכה לגננת הראשונה של הקיבוץ וגם התחילה להתמקצע כאשת חינוך ב"סמינר הקיבוצים" בתל אביב.

‏זהובית: "היא הייתה פורצת דרך."

‏שירה: זאת זהובית עברי, נכדתה של מרים.

‏זהובית: "גם אמא וסבתא ואישה, שאז בתקופה הזאתי כאילו ליסוע מחוץ לקיבוץ, לצאת, לעבוד…"

‏שירה: בשנות ה-50 מרים פרצה עוד תקרת זכוכית כשקיבלה מלגת לימודים לתואר שני בחינוך בארצות הברית. היא כבר הייתה אז אמא לשלושה - איתן, יעקב ואדם, והנסיעה שלה הייתה צעד מאוד לא מובן מאליו בישראל של אותן השנים. אחרי שחזרה מניו יורק, מרים התחילה להכשיר בעצמה גננות, בעיקר ב"סמינר הקיבוצים", ולא פעם היא הייתה נשארת לישון בתל אביב כדי לא לעשות את הנסיעה הארוכה לשער הגולן.

‏זהובית: "היא לא הייתה רוב השבוע בבית. היא סבתא שהגיעה רק בסופי שבוע. היא הייתה רוב השבוע בתל אביב."

‏שירה: הנכדים של מרים שנולדו מאז, התגעגעו מאוד לסבתא שלהם, וחיכו שתחזור הביתה. במיוחד שני הנכדים הצעירים יותר - רון ואלון.

‏זהובית: "אלון ורון, שהם גם קרובים מאוד בגיל. הם לא באותו שנתון, הם שנתון אחד חופף, והם גדלו ממש ביחד בקיבוץ. הם מאוד שונים באופי שלהם [צוחקת] אחד מהשני, אבל סבתא, כנראה, השנים שהיא נעדרה בהם זה כנראה השנים שהם היו ככה בגיל גן והיא רצתה לחזור ולתת להם משהו. וגם שניהם היו נכדים מאוד-מאוד נאמנים לה. הם היו נכנסים בקביעות לבקר אותה ובקביעות עוזרים לה, ובקביעות באים אליה, והיא הייתה מכינה להם את הדברים המיוחדים. אלון, הוא מאוד מאוד אוהב ירקות, אז תמיד שהוא היה נכנס הייתה צלחת של ירקות, בעיקר מלפפונים. ולרון, הייתה עוגת גבינה קפואה כזאתי, [קולות דיבור וצחוק] עוגת ביסקוויטים, [מגחכת] וזה העוגה שהיא הייתה מכינה לו."

‏[מוזיקת רקע מתחדשת]

‏שירה: כשמרים הייתה חוזרת הביתה מהימים הארוכים בתל אביב, היא חשבה על הנכדים שמחכים לה בקיבוץ.

‏זהובית: "והיא אמרה: 'מה אני אביא לנכדים? אני חוזרת אחרי ששבוע הם לא ראו אותי מה אני אביא להם מתנה?'. והיא הביאה בלונים."

‏שירה: מרים התבוננה ברון ואלון משחקים בבלונים, בשמחה שלהם כשהם מנופחים וגדולים ובעצב שלהם כשהם מתפוצצים. אז היא המציאה סיפור על חמישה בלונים וחמישה ילדים. רון ואלון ועוד שלושה ילדים שהמציאה מהדמיון: רותי, אורי וסיגלית. ממש כמו הסיפורים שסבא שלה סיפר לה כשהיא הייתה ילדה, גם מרים סיפרה את הסיפור הזה בעל פה.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏זהובית: "היא קודם כל הייתה הולכת את הסיפור, ואז מספרת לילדים. אם הילדים היו זזים עם הטוסיק על הכיסא, היא הייתה מבינה שמשהו פה לא בסדר. היא הייתה חוזרת ומתקנת אותם."

‏[מוזיקת רקע מתחדשת]

‏שירה: "מעשה בחמישה בלונים", היה אחד מאותם סיפורים שגרמו לילדים לשבת במקום בלי לזוז. הילדים פשוט התאהבו בו, בזכות החרוזים הקליטים והבלונים הצבעוניים, אבל אולי גם בזכות עוד משהו - הבלונים שמתפוצצים בזה אחר זה. [בלון מתפוצץ]

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏מורן: "זה ספר שבעצם במהות שלו הוא מדבר על פרידה."

‏שירה: זאת מורן מיטב. מ"המרכז על שם מרים רות", ב"מכללת אורנים".

‏מורן: "הספר מאפשר לנו לדבר על מה אני קוראת, איך הדמות הרגישה. נגיד, איך אלון הרגיש כשהבלון שלו עף ברוח. או איך סיגלית הרגישה כשהבלון שלה התפוצץ. ואיך אני מרגישה כשדברים מתפוצצים לי, ודברים לא מסתדרים לי. ומרים רות ככה בדרך הייחודית שלה באה ואמרה: 'לפעמים צריך להיפרד. [בלון נמתח] ולקחת את הבלון שהתפוצץ ולהמשיך הלאה'."

‏עומר פרנקל: [נגינת קסילופון] "אל תבכה [כך במקור] רוני-רון! זה סופו של כל בלון."

‏שירה: כשמרים ראתה שהסיפור מצליח, היא העלתה אותו על הכתב.

‏זהובית: "והכניסה למדגרה."

‏שירה: ככה מרים קראה למגירה בשולחן העבודה שלה. שם היא שמרה עוד סיפורים רבים שהיא המציאה לאורך השנים, לילדים שלה, לנכדים שלה ולשאר ילדי הקיבוץ שהתחנכו בגן שלה. זאת לא הייתה משימה כל כך פשוטה, כי מרים הייתה כבדת ראייה.

‏רואי: "הייתה לה זווית ראייה אחת, שהיא יכולה הייתה לראות חלקית."

‏זהובית: "כשהייתי נכנסת אליה, ובאמת היא הייתה עיוורת וככה היא לא ידעה מי בא לבקר אותה ורק הייתי משמיעה איזשהו קול, אומרת: "היי סבתא". אז ישר היא ידעה אם משהו שונה בי. משהו שונה בי בהרגשה, משהו שונה בי בחזות, ב… ישר ידעה. היו לה חושים מאוד מאוד מאוד מפותחים וחזקים שפיצו על העיוורון. והיינו הולכות ביחד בקיבוץ והיא הייתה מס… אומרת לי: 'תסתכלי על הסילואטות', כאילו. זה היה שעת בין ערביים. הייתה אומרת: 'תסתכלי…'."

‏אישה מחוץ למיקרופון: "על צמרות העץ."

‏זהובית: "כן על צמרות העצים, על הסילואטות שלהם, כאילו מהשקיעה."

‏[מוזיקת רקע מתחדשת]

‏שירה: מרים הייתה מרצה נערצת לחינוך ומחברת של כמה ספרי עיון בנושא. על הספרים האלה היא חתמה בשם המשפחה רות, שם הנעורים שלה, בתור מחווה למשפחה שלה, שנספתה כמעט כולה בשואה. אבל סיפורי הילדים נשארו עדיין במגירה. עד שיום אחד היא העבירה הרצאה באוניברסיטה העברית. [מוזיקת רקע מסתיימת] שם היא סיפרה על הסיפורים שהיא נוהגת להמציא לילדים.

‏רואי: "ויושבת בקבוצת למידה סטודנטית צעירה בשם אורה איל, שניגשת אליה ומבקשת לאייר את אחד מהסיפורים שהיא סיפרה. אז היא אמרה לה: 'רגע, רגע, אני אגש למגירה'."

‏[מוזיקת רקע מתחדשת]

‏שירה: אורה איל הייתה אז בת 28, בוגרת תואר במתמטיקה שעבדה כמחברת ספרי לימוד. היא אמנם למדה שנה אחת בבצלאל אבל לא השלימה את הלימודים, ועד שפגשה את מרים היא לא איירה שום ספר ילדים. מרים לא נרתעה מחוסר הניסיון. היא חזרה לשער הגולן, פתחה את המגירה, מצאה שם את טיוטת הסיפור על הבלונים ומסרה אותו לאורה.

‏רואי: "אורה איל הגיעה לקיבוץ והיא ראתה שהילדים בקיבוץ, אלון עם החולצה המשובצת… והיא ראתה שהיא יכולה לאפיין את הצבעים בטקסטורות שונות."

‏שירה: ואורה מצידה, השקיעה בכל פרט ופרט.

‏רואי: "כשאבא של רון מנפח את הבלון, ניגשה אורה אייל לשכן שלה דפקה בדלת בלי להתבייש ומבקשת ממנו לנפח בלון, לנפח לנפח עד שזה יתפוצץ כדי לראות [בגיחוך] את התחושה ואת הנפח של ה… וזה מאוד בא לידי ביטוי, כמה זה אותנטי וכמה זה משמעותי, כולל הבלון שהתפוצץ. וכאן המיקוד בדף אחרי, הוא על הילד והאבא שהידיים הגדולות שלו מנחמות את ראש הילד. אלה החלטות של מאיירת שחושבת לעומק, שמבינה את הסיפור."

‏שירה: אחרי שאורה איל סיימה לאייר, מרים הרכיבה את המשקפיים העבים שלה והתבוננה.

‏רואי: "כשאורה איל מתחילה לאייר את מעשה בחמישה בלונים, היא מאיירת אותו כמו בעמוד הכריכה, הוא צבעוני. וכשמרים רות רואה את הצבעוניות הזאת, היא אומרת לה: 'לא! אי אפשר שהילדים יהיו צבעוניים. הצבע הוא של הבלון. הבלון הוא במרכז. יש לו משמעות, יש לו חשיבות'."

‏זהובית: "שהילדים ישארו בשחור לבן כדי שהצבע יבלוט."

‏שירה: עם ספר מוכן ביד, מרים ואורה ניגשו להוצאת "הקיבוץ המאוחד". מרים, שהייתה יועצת להוצאה במשך שנים בתור מומחית לגיל הרך, הייתה בטוחה שהספר יתקבל בחיבוק חם. אבל…

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏עומר פרנקל: [נגינת קסילופון] "הבלון התפוצץ - הבלון נקרע." [בלון מתפוצץ]

‏רואי: "ומה אומר לה מנהל הספרייה: אוי מרימל'ה החלוצה, זה ספר זה?!". היא הגיעה הביתה די מאוכזבת שהיא קיבלה כזה פידבק על הסיפור, על הספר. היא חשבה שהאיורים גאוניים שהסיפור מדהים ומוצלח ושהיא שלמה הייתה איתו לגמרי, ושמישהו אומר לך שהוא לא טוב!"

‏שירה: מרים חזרה הביתה מאוכזבת אבל אז…

‏עומר פרנקל: "אנא - אורי - אל תצטער!"

‏שירה: פסח, בן הזוג שלה, סבא של רון ואלון ושאר הנכדים, לא נתן למרים להתייאש.

‏רואי: "סבא פסח אמר לה: 'את תחזרי ותגידי ש-30 שנה את אלקטורית [כך במקור] של "ספריית הפועלים", ואת זאת שקובעת איזה ספר יצא או לא יצא. אז עכשיו קבעת [נוקשת על השולחן] שזה הספר שיוצא'."

‏[מוזיקת רקע מתחדשת]

‏שירה: "מעשה בחמישה בלונים" יצא לאור ב-1974, כשמרים רות הייתה בת 64 והצליח מאוד מהרגע הראשון. ב-30 השנים הבאות מרים הוציאה לאור עשרות ספרים. ברבים מהם הגיבורים הם הנכדים שלה או ילדים אחרים מהקיבוץ. את חלקם, כמו "תירס חם" ו"הבית של יעל", איירה שוב אורה איל, שהפכה בינתיים למאיירת ידועה ולסופרת בפני עצמה. הסיפורים של מרים, הפכו לחלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית ומרים עצמה לא הפסיקה להתעניין בילדים ובעולם שלהם.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏מורן: "יש לנו כאן, עשרות של מכתבים שילדים כתבו למרים רות. המון ילדים, כמעט ברוב המכתבים כתבו לה: 'אני הייתי הילד או הילדה שישבה לידך כשסיפרת את הסיפור, והבנתי את הכוח של מספרת הסיפורים'. כלומר, היה לה מין כוח כזה של לספר את הסיפור ושהילדים ירגישו שהיא מספרת את הסיפור עבורם."

‏שירה: כמו בספר, גם בחייה של מרים היו פרידות ואובדנים. בשנת 1989 מת יעקב, הבן שנקרא על שם אבא שלה.

‏רואי: "שנהרג בתאונת צלילה, כשהוא היה בן 40. זאת הייתה חוויה מאוד מאוד מאוד קשה."

‏שירה: יעקב היה אדריכל שאהב מאוד לצייר. אחרי מותו, המשפחה מצאה תיק מלא בציורים שהשאיר. מרים לקחה את הציורים וכתבה להם שירים. רואי כלתה השלימה פה ושם את האיורים החסרים. וכך נולד הספר "תיק הציורים של אבא".

‏[מוזיקת רקע שקטה מתחדשת]

‏רואי: "את הריפוי שלה היא עשתה עם השירים הקטנטנים שבתוכם חווי מסר סמוי שהוא מתווך את האובדן. האובדנים והמוות הוא חלק מהחיים."

‏רפי: "אלרואי זה ילד שמח, ילד של ימי הולדת ובלונים וקונפטי ו… ואלרואי זה ילד של חגיגות, של "איפה העוגה". אלרואי זה ילד שמח, ככה אנחנו רוצים לזכור אותו."

‏שירה: זה רפי בן שטרית, אבא של אלרואי.

‏רפי: "אלרואי מאוד אהב את "מעשה בחמישה בלונים". הוא ביקש את הספר הזה. לפעמים גם בוחר אותו מהמדף: 'אני רוצה את זה'. בשלב מסוים כהורה אתה כבר עייף, אתה מרגיש את עצמך שאתה מדקלם אותו בעל פה." [צוחק]

‏שירה: אלרואי גדל, התגייס ושובץ למערך הגנת הגבולות, לצוות הבלונאים.

‏רפי: "בעצם אותם לוחמים, בגדוד איסוף קרבי, שהמשימה שלהם זה להפעיל, לתפעל ולתחזק את בלון התצפית ששישה כמותו נמצאים בגזרת עוטף עזה. בלון ענק. והמשימה של הבלונאים זה בעצם לדאוג שהוא יעבוד, לכוון אותו, לתפעל אותו, לתחזק אותו. אלרואי אהב את התפקיד שלו, הרגיש מחובר, הוא גאה בתפקיד שלו, הוא הרגיש שהוא עושה משהו חשוב, משמעותי. בזמן שאנחנו הולכים לישון, החבר'ה האלה הם העיניים של המדינה."

‏שירה: בבוקר השבעה באוקטובר אלרואי ועוד ארבעה חיילים מיחידת הבלונאים, היו בעמדה שלהם במוצב נחל עוז. על מה שקרה אחר כך, רפי למד רק בדיעבד.

‏רפי: "באותה שבת בשבעה באוקטובר, שלושה מתוך שישה בלונים היו תקולים, לא עבדו, כולל הבלון בנחל עוז. אם הבלון בנחל עוז היה באוויר, לא הייתי יושב כאן מולך עכשיו. ובכלל אולי לא היו יודעים מה זה בלונאים."

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏שירה: 54 חיילים נפלו בקרב על מוצב נחל עוז. בהם חמשת הבלונאים: סמל ראשון אלרואי בן שטרית, סמל ראשון נטע ברעם, סמל ראשון דניאל שפרבר, סמל אמיר איל וסמל שמעון לוגסי. רפי הפך לאחד הקולות הבולטים במאבק להקמת ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת כשלי השבעה באוקטובר, ובמקביל הוא התחיל לחשוב איך להנציח את אלרואי.

‏רפי: "התכנסנו בבית שאן, ההורים של כל חמשת הבלונאים של נחל עוז. במפגש הזה דיברנו על הרבה מאוד דברים בין השאר גם על הנצחה, איך מנציחים אותם. ואז כל הזמן אמרו: 'הם היו חמישה בלונאים, חמישה בלונאים'. ואז אמרתי: 'רגע, יש את הסיפור "מעשה בחמישה בלונים", מכירים?'. אז כולם אמרו: 'כן, בוודאי, ברור. אין ילד שלא שמע את הסיפור הזה'." [מחייך]

‏שירה: כל משפחה בחרה עבור הבן שלה בלון אחר.

‏רפי: "המדהים הוא, שלא היינו צריכים לריב על זה בכלל. כאילו לא היינו צריכים להתווכח: 'אני רוצה את הצהוב ואני רוצה את הכחול'. לא. כשההורים של אמיר איל דיברו על הירוק - זה היה ברור לגמרי למה זה הוא הירוק. וההורים של נטע דיברו על האדום - התחבר לגמרי. ושההורים של שמעון לוגסי בחרו בצהוב וההורים של דניאל את הסגול. והכחול לגמרי מתחבר לאלרואי. אלרואי היה מעצב גרפי. הוא השתמש המון-המון בכחול-לבן, והיה ברור שהכחול זה אלרואי."

‏שירה: בסיפור, לכל חייל מוקדש עמוד שבו אנחנו מכירים את המאפיינים שלו והדברים שאהב ולכל חייל יש גם בלון, שהתפוצץ.

‏[מוזיקת רקע מתחדשת]

‏רפי: "נשאר רק בלון אחד. בלון אדום, הבלון של נטע. שמר נטע על הבלון כמו ששמר על המשפחה, כמו ששמר על החתולים ועל הלגו בארון. פתאום נשבה רוח חזקה, חטפה את הבלון האדום מהידיים, והעיפה אותו למעלה עד העננים שבשמיים. אמרו כולם לנטע: 'בבלון חזק חזק אחוז, אמור שלום לנחל עוז'. התרוממו כל הבלונאים עם הבלון האדום נופפו בידיים וקראו בקול אל השמיים: 'שלום שלום מוצב יקר, לא שמרת עלינו מכל משמר. עכשיו אנחנו בשמיים גבוהים שומרים על הבלונים של כל הילדים'."

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏שירה: הספר "מעשה בחמישה בלונאים" הודפס וחולק למשפחות ולחברים. עותק שלו מופיע גם בספרייה על שם מרים רות ב"מכללת אורנים", המקום שבו שמור הארכיון הפרטי של מרים. רפי חושב לא מעט על הפער בין "חמישה בלונים" המקורי לבין הסיפור של אלרואי וחבריו.

‏רפי: "ב"מעשה בחמישה בלונים" אין סוף לילדים. הילדים בגרו, גדלו, ממשיכים את החיים, מספרים את "מעשה בחמישה בלונים" לילדים שלהם, וגם בעתיד לנכדים שלהם, אולי כבר עכשיו. [מוזיקת רקע מתחדשת] אבל החמישה לוחמים המופלאים האלה לא… לא יזכו. לא לשמוע, בוודאי לא לספר את "מעשה בחמישה בלונים". אנחנו בעצם מתאבלים על ילדים שלא יוולדו להם, על החלומות שהם לא יגשימו, על ההחמצה הגדולה של החיים שלהם."

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏עומר פרנקל: "נשאר עוד [כך במקור] בלון אחד… הבלון של אלון."

‏שירה: הסוף של "מעשה בחמישה בלונאים" הוא מוחלט וסופי, אבל אצל מרים רות סופו של הבלון האדום נשאר פתוח.

‏רואי: "אלון, כילד, הוא היה מאוד עדין, והיא אמרה שהיא לא יכלה לפוצץ לו את הבלון. [מחייך] זה לא יכול להיות שלאלון התפוצץ הבלון."

‏עומר פרנקל: [רוח] "פתאום… נשבה רוח חזקה - חטפה את הבלון האדום, העיפה אותו למעלה - למעלה - עד העננים."

‏זהובית: "שאלו אותה, אחרי שהספר כבר היה מאוד מאוד מפורסם וזה, ושאלו אותה: 'מה קרה לבלון האדום? מה… מה את חושבת שקרה? מה לפי דעתך קרה לבלון האדום?'. ואז היא אמרה: [מוזיקת רקע מתחדשת] 'בחלומות שלי הוא מגיע, הוא עף לשער הגולן', הקיבוץ שבו היא גרה, גובל… הוא שלושה קילומטר מהגבול עם ירדן. 'ובחלומות שלי הבלון עף למלך חוסיין, לירדן, ואנחנו עושים שלום'. וזה קרה. חוסיין הגיע לבית גבריאל ולחץ את היד ליצחק רבין והחלום התגשם.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏עומר פרנקל: "אלון נפנף בידיו וקרא: [דנדון קסילופון] 'שלום! שלום! בלון אדום!'"

‏מורן: "הסוף פתוח. קודם כל לכולנו יש בלונים אדומים ולכולנו יש לנו דברים שהתפוצצו לנו ודברים שעדיין לא הגשמנו אותם. ויש משהו בספר הזה [מוזיקת רקע מתחדשת] שהוא נותן לנו את האפשרות לחלום ולקוות לדברים כמו שלום, שאנחנו רוצות לחלום ולקוות אותם. וזה בסדר שזה עוד באוויר, כי זה מהות החיים, להמשיך לחפש בלונים אדומים."

‏עומר פרנקל: [רוח] "שלום! שלום! בלון אדום!"

‏[מוזיקת סיום]

‏שירה: האזנתם והאזנתן ל"מעשה בשישה סיפורים". אני שירה קדרי-עובדיה. בצוות ההסכת רחלי שלו ויובל מלחי. העורך שלנו הוא ניר גורלי, המפיקה שלנו היא הילה שוקר, עורכת הסאונד היא רחל רפאלי. את נעימת הפתיחה הלחין דניאל שמר, קריינות - עומר פרנקל.

‏תודה רבה לצוות הספרייה על שם מרים רות ב"מכללת אורנים" ולמשפחת עברי. תודה רבה גם לתומר מיכלזון. הציטוטים הם מתוך "מעשה בחמישה בלונים", בהוצאת "הקיבוץ המאוחד".

‏ההסכת שלנו מוקדש לרז ברוכי שהייתה ילדה קטנה עם לב גדול.

‏[מוזיקת סיום מסתיימת]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה