מעשה בשישה סיפורים - הביצה שהתחפשה

מאחורי קלאסיקת הילדים ״הביצה שהתחפשה״ מאת דן פגיס מסתתר עוד סיפור, על נער ניצול שואה שניסה להפוך למישהו אחר, אבל המשיך לחפש כל חייו את הזהות שאבדה לו

---

‏תאריך עליית הפרק לאוויר: 24/04/2025.

‏כרטיסיה 1

‏עומר פרנקל: [מקריא, מוזיקת רקע]

‏"היה היתה ביצה

‏שלא רצתה להיות ביצה…"

‏ד"ר שבת נדיר: "'הביצה שהתחפשה' זה סיפור על מקום. לאן אני יהיה שייך? עם מי אני יהיה? איך אני יהיה? איזה פנים יהיו לי?"

‏עומר פרנקל: [מקריא, מוזיקת רקע]

‏"מפני שלא ידעה

‏לא לעמוד

‏ולא לקפוץ

‏ולא ללכת…"

‏פרופ' גלוזמן: "כמה שהקליפה של הביצה היא דקה וכמה היא שברירית."

‏עומר פרנקל: [מקריא, מוזיקת רקע]

‏"וכל הזמן הייתה רק מתגלגלת ומתהפכת."

‏ד"ר שבת נדיר: "הוא רצה להיות חלק מהישראליות וזו הייתה הקליפה."

‏[מוזיקת פתיחה]

‏שירה: היי, אני שירה קדרי-עובדיה ואתם ואתן על "מעשה בשישה סיפורים", על הסיפורים שמאחורי ספרי הילדים האהובים.

‏"הביצה שהתחפשה", ספר הילדים היחיד שכתב המשורר דן פגיס, נולד בתור שעשוע פרטי בין אבא לילדים שלו, אבל כשהוא בכל זאת בקע לאוויר העולם, הוא הפך ללהיט שדורות של ילדים מכירים כבר יותר מ-50 שנה.

‏[מוזיקת רקע]

‏מאחורי הקליפה התמימה על הביצה, שלא היתה מרוצה ממי שהיא וניסתה להפוך למישהו אחר, מסתתר עוד סיפור. זה סיפור על עולם שנחרב ועל נער שהצליח לבנות לעצמו חיים חדשים מתוך השבר, אבל חיפש כל חייו את הילד שהלך לאיבוד. על ניצול שואה שלא סיפר כמעט דבר על העבר שלו, ואפילו השם המקורי שלו הפך לסוד שמור.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת, גלי ים וקולות אנשים]

‏השנה היא 1947.

‏נער בן 17 מגיע לנמל חיפה. אין איתו כמעט שום דבר. התיק שלו נגנב במהלך המסע הארוך מרומניה לישראל. הוא מחכה לאבא שלו שעלה לישראל שנים קודם לכן, שיגיע לאסוף אותו הביתה, לתל אביב. אבל אף אחד לא מגיע.

‏הוא ממתין עוד קצת ואז מחליט לנסוע בעצמו. [מנוע אוטובוס, חריקת עצירה, קולות רחוב] הוא יורד מהאוטובוס ברחוב דיזינגוף, הולך עוד קצת ברגל ועולה במדרגות הבניין שבו, כך הוא יודע, אבא שלו גר. [קולות רחוב משתתקים, צעדים]

‏הוא דופק בדלת. [דפיקות] אין תשובה. הוא ממתין על המדרגות. אחרי שעה, אולי יותר, אבא שלו סוף-סוף מגיע, יחד עם אישה שלא פגש מעולם.

‏מרב: "אבא שלו ואשתו החדשה היו בקולנוע. [מגחכת] זה מה שהוא סיפר."

‏שירה: זאת מרב, הבת של דן פגיס. אז עדיין לא קראו לו דן.

‏מרב: "אחרי כל מה שהוא עבר, הגיע לארץ ישראל, פלשתינה. אביו ואשתו גרו כאן בתל אביב, ברחוב רמברנדט, בדירה קטנה…"

‏שירה: אבא שלו, יוסף, עלה לארץ מרומניה לפני השואה, כדי להתבסס ולהכין את השטח לקראת שאר המשפחה - אשתו יולי והתינוק שנולד להם.

‏אף אחד לא דמיין [מוזיקת רקע נוגה] שזמן קצר אחר כך, יולי תחלה ותמות, והפעוט ישאר לבדו ברומניה עם סבא וסבתא שלו. יוסף רצה לקחת את הפעוט אליו, לישראל. אבל סבא וסבתא, ההורים של יולי שנפטרה, לא התלהבו: 'בישראל מסוכן', הם אמרו ליוסף. 'תן לילד לגדול עוד קצת אצלנו'.

‏אף אחד לא תיאר לעצמו שזמן קצר אחר כך תפרוץ המלחמה.

‏כשהילד, שהפך לנער, התאחד סוף סוף עם אבא שלו בתל אביב, כבר היה קשה לגשר על הפער.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏מרב: "לא היה מקום בשביל הנער הזה שעבר את מה שהוא עבר וכמובן שזה היה שבר איום ונורא."

‏שירה: אחרי שהוא מבין שאין לו מה לחפש אצל אבא שלו בתל אביב, הנער אורז את חפציו ומחפש מקום ללכת אליו.

‏עומר פרנקל: [מקריא, מוזיקת רקע]

‏"נתגלגלה הביצה לבדה וחשבה לה:

‏מממ… [כך במקור] מה אפשר לעשות?

‏מה עוד אפשר לנסות?

‏איזו צורה מוזרה יש לי. ממש צרה צרורה…

‏פתאום היה לה רעיון נפלא:

‏היא תתחפש

‏למשהו אחר!"

‏מרב: "המקום הטבעי היה איזשהו קיבוץ, והוא אמור היה להגיע לקיבוץ דן. בסופו של דבר הוא הגיע לקיבוץ מרחביה, אבל… את השם דן הוא לקח. אני מניחה שמה שמצא חן בעיניו זה שהוא שם ישראלי וקצר ובלי שום… מטענים."

‏[מוזיקת רקע מתחדשת]

‏שירה: את שמו הרומני הקודם, דן קובר עמוק בתוכו ולא מספר אותו לאף אחד.

‏מרב: "לא הכרתי את השם המקורי שלו. הוא היה בן אדם של סודות, אבא שלי."

‏שירה: יחד עם השם החדש שלו, דן קיווה להפוך למישהו אחר - צבר, ישראלי.

‏מרב: "זה התחפשות למישהו שאתה לא, לקרוא לעצמך דן. ממש לא דן, באופן מקורי."

‏עומר פרנקל: [מקריא, מוזיקת רקע]

‏"התחפשה הביצה לליצן.

‏חבשה מצנפת עם גדיל

‏וציירה לעצמה

‏(לפי הסדר)

‏גבות,

‏עיניים,

‏אף

‏וצחוק.

‏-אינך מצחיקה,

‏אמרו לה.

‏מכירים אותך מרחוק"

‏מרב: "לא הרגשתי את ה'דן' הזה בשום צורה. אבא שלי לא ידע לשחק כדורסל, הוא לא ידע לשחות, הוא לא ידע לרכוב על אופניים, הוא לא היה חזק פיזית. הוא ממש לא היה עם כל מיני יכולות ישראליות או משהו שהיית מצפה… מאבא."

‏[מוזיקת רקע מתחדשת]

‏שירה: דן התחיל ללמוד וללמד באוניברסיטה העברית ובמקביל גם פרסם שירים. השירה שלו קצת חידתית, כמעט שלא חושפת דבר על האדם שמאחוריה. אין בה שמות, אין בה אף מילה על המוות של אמא שלו, על הגירוש למחנה העבודה. גם לא על המוות של סבא שלו ממגפה במחנה, או על הבריחה מהמחנה בחזרה לרומניה, שם נולד.

‏על אף אחד מהדברים האלה דן לא דיבר, לא בשירה שלו ולא בשום מקום אחר.

‏פרופ' גלוזמן: "פגיס הצעיר היה כל כך מוצפן, וכל כך לא היה ברור מאיזה רקע הוא בא ומה הסיפור שהוא מספר, שכאשר הוא שלח את שיריו ללאה גולדברג, כסטודנט צעיר, היא הזמינה אותו לפגישה, והיא אמרה לו: אינני יודעת מי אתה."

‏שירה: זה פרופסור מיכאל גלוזמן, מהחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב.

‏פרופ' גלוזמן: "הוא אדם מאוד סגור. והוא אדם טראומטי. ואנשים טראומטיים לא פותחים את סגור ליבם סתם כך. יש להם הרבה מאוד הגנות ששומרות עליהם, שמגנות עליהם."

‏שירה: אבל כבר אז, בשירה המעט חידתית שפגיס כותב בסוף שנות ה-50, ברור היה שיש משהו חמקמק שהוא מנסה לתפוס ללא הצלחה - את הילדות שלו שנקטעה בבת אחת.

‏[מוזיקת רקע מתחדשת]

‏נדב הלפרין: [מקריא]

‏"חָמְקָה לָהּ יַלְדוּתִי וּבְמוֹתָהּ

‏נַטְלָה אַגָּדוֹתַי וְרַק אוֹתִי הוֹתִירָה.

‏לַשָּׁוְא אָשׁוּב עוֹד לְבַקֵּשׁ דְּמוּתָהּ…"

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏שירה: מרב ויונתן, אחיה התאום, זוכרים את רסיסי המידע שאבא שלהם היה מוסר להם כשהיו ילדים קטנים. שברי סיפור. לא יותר מזה.

‏יונתן: "אני לא ידעתי לשאול בתור ילד 'איפה אתה היית במלחמה'. קיבלתי את כל מה שהוא מספר כסיפור לפני השינה ונרדמתי. כל הסיפורים היו על ילדות מאושרת ומשפחה מלוכדת ו… חיים יפים. רק זה מה ששמעתי. שום דבר אישי."

‏שירה: את מה שלא אמר במילים, דן העביר לילדים שלו בדרכים אחרות, לא מילוליות.

‏מרב: "הרגשתי את זה בדם, בעצבים, במה שהוא הקרין, והאופן שבו זה השפיע עליי, בלי לדעת את כל הפרטים. הבנתי את המהות, בלי לדעת את ההיסטוריה, את הסיפור. הוא לגמרי-לגמרי דור שני. מבחינה רגשית, היה בי צד שהרגיש המון-המון חוסר ביטחון. הרגשתי את העדינות, את השבריריות…"

‏[הקלטה] עו"ד גדעון האוזנר: "הנאשם מקבל על עצמו מרצונו הטוב את סמכות בית המשפט הישראלי, כדי שהדורות הבאים יקבלו תמונה נכונה."

‏שירה: ב-1961, כשנתיים אחרי צאת ספרו הראשון של פגיס, החל בארץ משפט אייכמן.

‏[מוזיקת רקע שקטה]

‏המשפט היה נקודת מפנה ביחס לשואה בחברה הישראלית. מנושא מושתק, משהו שהצבר הממוצע לא יודע עליו יותר מדי, וגם לא ממש רוצה לדעת, הפכה השואה לנושא שתופס כותרות ראשיות בעיתונים.

‏יום אחר יום, במשך חודשים, עלו לדוכן העדים יותר ממאה ניצולים שגוללו את סיפורם. ביניהם היו גם אנשי ספרות ידועים: ק. צטניק, הלא הוא יחיאל דינור, ואבא קובנר. פגיס לא העיד במשפט אייכמן. הוא גם לא נכח בין הקהל הגדול שישב באולם הסמוך, בבית העם, והאזין לשידור החי מתוך אולם המשפט.

‏פגיס המאופק, שנמנע בשיריו מחשיפה רבה מדי, הסתייג מהמעמד הפומבי הזה.

‏מרב: "הוא מאוד נרתע, אבא שלי, מדיבור ישיר שנראה לו, אולי קצת גס, אולי קצת אפילו משהו שאי-אפשר לגעת בו, כל-כך לוהט, שאי-אפשר להתקרב אליו."

‏[מוזיקת רקע דועכת]

‏שירה: ובכל זאת, בעקבות המשפט, משהו התחיל לזוז גם בדן. קשר השתיקה שגזר על עצמו בנוגע לעברו בשואה החל להיפרם.

‏פרופ' גלוזמן: "המשפט בכל זאת פתח משהו. אחרי שהוא פתח משהו בציבוריות הישראלית, הוא פתח משהו באפשרות לדבר."

‏שירה: השירה המאוחרת יותר של פגיס כבר עוסקת בשואה באופן ישיר יותר. אחד מהשירים שכתב באותן השנים, "כתוב בעיפרון בקרון החתום", הוא כנראה אחד משירי השואה המוכרים ביותר עד היום.

‏[הקלטה - הקראת השיר "כתוב בעיפרון בקרון החתום"]

‏"כָּאן בַּמִּשְׁלוֹחַ הַזֶּה

‏אֲנִי חָוָה

‏עִם הֶבֶל בְּנִי

‏אִם תִּרְאוּ אֶת בְּנִי הַגָּדוֹל

‏קַיִן בֵּן אָדָם

‏תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁאֲנִי

‏כָּאן בַּמִּשְׁלוֹחַ הַזֶּה

‏אֲנִי חָוָה

‏עִם הֶבֶל בְּנִי

‏אִם תִּרְאוּ אֶת בְּנִי הַגָּדוֹל

‏קַיִן בֵּן אָדָם

‏תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁאֲנִי

‏כָּאן בַּמִּשְׁלוֹחַ הַזֶּה…"

‏פרופ' גלוזמן: "זה לא שיר בגוף ראשון. מי שמדבר בו זה לא הגבר, בן דמותו של דן, אלא זאת האם, חוה הארכיטיפית, "אם כל חי", שנוסעת בקרון עם בן אחד, וחושבת על הבן, קין בן אדם."

‏שירה: יחד עם "כתוב בעיפרון בקרון החתום", פרסם פגיס כמה שירים נוספים שעסקו בשואה. הוא כתב על העשן שעולה מהארובות מחנה ההשמדה, אפילו על הנאצים עצמם. אבל גם בשירים האלה, שירי שואה מובהקים, פגיס נמנע מלספר חוויות אישיות שלו. הביוגרפיה שלו נותרה בגדר תעלומה. ולא רק זה. את שמו האמיתי, זה שנתנו לו הוריו בילדותו ברדאוץ' [כך במקור] שברומניה, הוא עדיין סירב לגלות.

‏[מוזיקת רקע מתחדשת]

‏עומר פרנקל: [מקריא]

‏"-איזה פרח משונה, אמרה ילדה…

‏הוא בכלל לא פורח, הוא סתם ביצה,

‏אמר לה ילד אחר. [כך במקור]

‏ושניהם הסתלקו בריצה."

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏שירה: כמה שנים אחרי משפט אייכמן, דן נסע לשנת שבתון בניו יורק יחד עם אשתו עדה והתאומים בני השלוש, מרב ויונתן. שם, בארץ הזרה, הוא חשב על סיפור קצר בשביל הילדים שלו - על ביצה שרצתה להיות משהו אחר.

‏יונתן: "לו זה בא מאוד בקלות הציורים וה… והכתיבה. היינו ילדים קטנים וזה נועד לשעשע אותנו, שלא נשתעמם."

‏מרב: "אבא שלי היה מאוד מאושר באבהות שלו. אני חושבת שהוא מאוד רצה את זה והיה לגמרי שלם ומאושר עם התפקיד הזה. האהבה שלו אלינו הייתה מאוד ניכרת."

‏שירה: את הסיפור הקצר הזה הוא כתב בכתב יד וגם אייר בעצמו.

‏מרב: "החלק האהוב עליי בספר הוא ההקדשה: "למרב ויונתן באהבה", עם האיור של עצמו ככלב ושלנו כאפרוחים. ותמיד שאלתי את עצמי איזה אפרוח הוא אני. אז זהו, זה מאוד מאוד אישי."

‏שירה: פגיס לא חשב להוציא את הספר לאור. מבחינתו זה היה משהו נחמד בשביל הילדים, לא יותר. אבל חברו, המשורר ט. כרמי, שהיה במשך שנים עורך ספרות ילדים בהוצאת "עם עובד", חשב אחרת.

‏יונתן: "זה לא היה מכוון להיות ספר אף פעם. ואז אבא אמר לו, לא כל-כך ברצון: "מה… למה לעשות מזה ספר?". זה כל-כך לא קשור לעבודה שלו. ובכל זאת הוא הסכים…"

‏שירה: הספר "הביצה שהתחפשה" יצא לאור בהוצאת "עם עובד" בשנת 1973, כשיונתן ומרב כבר היו ילדים בני שמונה, ובניגוד לכל התחזיות של פגיס - הספר הצליח, ובגדול.

‏יונתן: "הוא קרא לזה בצחוק "ביצת הזהב", כי [צוחק] הרבה מאוד עותקים ותמלוגים ו…"

‏מרב: "זו אולי היצירה הכי מוכרת של אבא שלי. אולי אפילו יותר מ"כתוב בעיפרון בקרון החתום", וזאת… עוצמתה של תרבות ילדים, שזה ממשיך ומתגלגל בדורות, יותר מאשר שירה ואפילו לא… לא משנה כמה נשגבת היא. סיפור ילדים חזק יש לו עוצמות, שמחזיקות לאורך שנים. אני הייתי מאוד גאה בספר הזה, גם בתור ילדה."

‏[מוזיקת רקע]

‏שירה: בזמן שהספר התגלגל וקיבל חיים משל עצמו, דן המשיך לכתוב שירה רצינית, למבוגרים. אבל במובן מסוים, באיזה תדר תת מודע, נמתח איזה קו נסתר בין עלילת הספר לבין מה שקרה לפגיס באותן השנים. בהדרגה הוא התחיל לכתוב באופן ישיר יותר על מה שקרה לו. על הזהות שאבדה לו בשואה ושאותה הוא מנסה למצוא מחדש. הוא עשה את זה לאט, כמי שחושש ממה שיגלה כשיסיר את הקליפה.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏פרופ' גלוזמן: "כמה שהקליפה של הביצה היא דקה וכמה היא שברירית. ולכן היא עלולה להישבר בכל רגע ורגע ושבירתה היא אסון ומוות. זאת אומרת, זאת הסיבה שגם החשיפה היא נורא נורא מסוכנת."

‏עומר פרנקל: [מקריא]

‏"איזו צורה מוזרה יש לי.

‏ממש צרה צרורה!

‏האם בכל העולם הגדול

‏לא אמצא לי חבר?"

‏[מוזיקת רקע מתחדשת]

‏שירה: צעד אחרי צעד, בזהירות רבה, דן ניסה להתקלף, ולו מעט, מההגנות שבנה סביבו כל חייו. ממש כמו הביצה שניסתה להבין מי היא. ואולי החיפוש הזה הוא חלק מסוד ההצלחה של "הביצה שהתחפשה".

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏מרב: "אני חושבת שחלק מהעוצמה של הסיפור הזה, זה שהוא קצת מתעתע. זאת אומרת, מצד אחד יש בו משהו מאוד פשוט, קצת כמו, נגיד, "הברווזון המכוער". [צחוק קצר] מין סיפור התבגרות כזה, מחפש את עצמו ואז פתאום מהברווזון הוא הופך לברבור. אבל אני חושבת ש"הביצה שהתחפשה", יש בה עוד משהו בנוסף לדבר הזה, שמדבר על נושאים ש… כולם עסוקים בהם, כל ילד וילדה בוודאי: 'מי אני? מה אני? איך אני קשור או קשורה לסביבה?'"

‏שירה: אחד מרגעי המפתח בתהליך ההתקלפות של דן, התרחש בתחילת שנות ה-80, כשאבא שלו, יוסף, הלך לעולמו. אותו אב שלא בא לאסוף אותו מנמל חיפה כשעלה לארץ אחרי השואה, ושאיתו היו לו יחסים מורכבים כל חייו.

‏פרופ' גלוזמן: "זה הטקסט הכי גלוי שהוא כתב. אז יש מידה של היפתחות."

‏שירה: גלוזמן מספר שבאותן השנים, דן ישב לכתוב כמו שלא כתב מעולם, קטעי פרוזה שבהם הוא פתח לראשונה את יחסיו המורכבים עם אבא שלו. את הרמיזות הוא החליף במילים מפורשות. את מה שלא העז לומר פנים אל פנים, הוא שפך אל הנייר. ושם, על הדף, הוא ניסה להבין גם את הצד של אבא שלו, את מה שעבר עליו. אבל גם שם, משהו מהקליפה עדיין נשאר.

‏[מוזיקת רקע מתחדשת]

‏פרופ' גלוזמן: "גם בטקסט הזה הוא לא מוותר על איזה נימה אירונית. אין שם איזה כאב חשוף. גם הטקסט הכי גלוי הוא טקסט מאוד שמור."

‏שירה: לאורך כל חייו, גם ב"פרקי אבא" החשופים יחסית, פגיס לא חשף את שמו האמיתי. אבל כמו בספר בלשי, ז'אנר שפגיס אהב מאוד, הוא שתל בין הקטעים רמז שיכול להוביל את הקוראים הסקרנים לגלות אותו בעצמם. הוא כתב שם על ביקור בספרייה, באירופה, שם מצא עותק ישן של עיתון לילדים.

‏נדב הלפרין: [מקריא, מוזיקת רקע] "תמונות צבעוניות, תמונות בהדפסה כחולה וחומה, סיפורים בהמשכים, חידות, בדיחות לילדים."

‏שירה: אלה המילים של דן עצמו, כפי שכתב אותן ב"פרקי אבא". הוא המשיך לדפדף בעיתון.

‏[דפדוף, מוזיקת רקע]

‏נדב הלפרין: [מקריא] "כותרת: הקוראים שלנו. עמוד של תמונות ילדים וילדות. זה מזכיר לי משהו, אבל מה? באיטיות, בשכחה המופגנת של השעון, אני מדפדף בגליונות הכרוכים מן החודש שלאחריו. למטה, מחייך אליי בחיוך מאולץ, אני שמנמן בן שש בחולצה רוסית עם כפתורים בצד, ומתחתיי מתנוסס שמי הישן, שכל כך עמלתי לשכוח, עד שהצלחתי. אבל הוא צף."

‏שירה: באותו עיתון ישן, דן מצא עמוד ובו תמונה שלו בתור ילד יחד עם השם הישן שלו. מה היה אותו שם? את זה הוא מעדיף שלא לכתוב. הסירוב הזה לגלות את שמו האמיתי היה עניין עקבי אצל דן.

‏בערך באותן השנים הוא פגש את הסופר עמוס עוז בקליפורניה לרגל כנס ספרותי. שם, בסן פרנסיסקו על המים, השניים ישבו. פגיס נפתח קצת, סיפר לעוז כמה פרטים על עברו בשואה.

‏פרופ' גלוזמן: "עמוס עוז שואל את דן פגיס: 'מה היה שמך לפני שקראו לך דן?'. עכשיו, צריך להזכיר שעמוס עוז עצמו היה עמוס קלוייזנר [כך במקור]. כלומר, הוא עצמו החליף את שמו, וזאת הייתה פעולה מקובלת ונורמטיבית עבור אותו דור. נגיד, נתן זך היה הארי זייטלבך, יהודה עמיחי היה לודוויג פפויפר. כמעט כל משורר או סופר החליף את שמו הגלותי. ודן פגיס מסתכל על עמוס עוז, וזה רגע אינטימי. והוא אמר: 'סלח לי, זה סוד'."

‏[מוזיקת רקע נעצרת בחדות]

‏כלומר, אפילו סמוך למותו, בשנות ה-80, הוא לא מספר לעמוס עוז מה היה השם המקורי שניתן לו על ידי הוריו ברדאוץ'. [כך במקור]

‏[מוזיקת רקע מתחדשת]

‏שירה: למה בעצם לא רצה לגלות את שמו האמיתי? גם על זה הוא לא ממש דיבר. אולי זה היה הרצון לשכוח מה שעבר עליו בתקופת השואה. אולי השאיפה להיטמע בישראליות. ואולי היה כאן משהו אחר. חמקמק יותר. איזו אילמות שהקשתה עליו לנסח באופן בהיר את הסיפור שלו. לנסח קודם כל לעצמו, מי היה לפני השואה ומי הוא עכשיו.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏ד"ר שבת נדיר: "הוא לא הצליח באמת לגשר על שני צידיי המתרס, אבל הוא כל הזמן ניסה, הוא כל הזמן ניהל דיאלוג עם הילד הזה, הוא ניסה להשלים איתו."

‏שירה: זאת דוקטור הדס שבת נדיר, חוקרת ספרות מסמינר הקיבוצים.

‏ד"ר שבת נדיר: "אבל הפער הזה בין הילד המתוק הזה, שיש לו משפחה גדולה ואוהבת, לבין ילד שנשאר אחרי מלחמת העולם השנייה, ללא סבא, ללא אמא, עם אבא בתל אביב וסבתא שחזרה מהשואה שבר כלי, שנשאר לבד בעולם. הפער הזה אולי היה קשה מדי לגישור. ולכן הוא גם שינה את שמו הפרטי לדן. 'דן' זה גם קצת דן את עצמי, גם קצת מרגיש אשמה בתוך עצמי, גם מוחק את ההיסטוריה שלי."

‏[מוזיקת רקע מתגברת ומסתיימת]

‏שירה: שמו של דן נותר בגדר תעלומה גם שנים אחרי מותו ב-1986. עשר שנים אחר כך, עדה, אשתו, פרסמה עליו ספר רגיש ויפיפה, "לב פתאומי", שבו סיפרה פרטים רבים שהוא עצמו לא סיפר. אבל גם עדה, בספר שלה, לא חשפה את השם שהוא כל כך התאמץ להסתיר.

‏פרופ' גלוזמן: "אני חושב שהיא נורא מכבדת את הסודות של דן, ואני חושב שהיא גם מספרת לנו שגם ביניהם לא הכל סופר."

‏[מוזיקת רקע מתגברת ומסתיימת]

‏שירה: 30 שנה אחרי מותו של פגיס, בשנת 2016, מיכאל גלוזמן ישב בארכיון גנזים בבית אריאלה בתל אביב ועיין במכתבים ישנים של פגיס, כחלק ממחקר על השירה שלו.

‏פרופ' גלוזמן: "ארכיון זה אחד הדברים הכי מופלאים שיש. יש… טיוטות של כתבי יד, יש רשימות, יש… כתבי יד של מאמרים, יש מאמרים שנכתבו על היוצר, יש לפעמים מכתבים של בני משפחה, יש פתקים, יש רשימות למכולת…"

‏[דפדוף]

‏שירה: בין הפתקים והרשימות הוא נתקל במכתב ישן.

‏[מוזיקת רקע מתחדשת]

‏פרופ' גלוזמן: "מכתב של ילד, כתוב כזה בכתיבה תמה, מנוקד."

‏שירה: זה היה מכתב שדן כתב לאבא שלו לפני המלחמה. מכתב תמים, כזה שרק ילד יכול לכתוב.

‏נדב הלפרין: [מקריא] "אבי יקירי, כמה הייתי רוצה לנסוע לארץ ישראל ולראות אותך. אבי החביב, איתי אין חדשות. אני לומד היטב. כתוב נא לי תכף ומיד."

‏שירה: מתחת למכתב הקצר היה כתוב משהו, קצת לא ברור.

‏פרופ' גלוזמן: "לקח לי זמן להבין את החתימה."

‏שירה: גלוזמן התעכב קצת, קרא אותו שוב ופיענח. ואז הוא הבין. זה השם האבוד של דן פגיס.

‏[מוזיקת רקע מתגברת ומסתיימת]

‏השם שאף אחד לא ביטא כל כך הרבה שנים, בקע פתאום מבין דפי הארכיון. אבל, האם נכון לחשוף אותו ברבים אחרי שפגיס עצמו התאמץ כל-כך להסתיר אותו?

‏פרופ' גלוזמן: "אחרי שגיליתי את שמו הפרטי המקורי, רציתי לתת הרצאה על שירת פגיס, על האופן שבו פגיס כותב על השואה, ובין השאר רציתי לספר את סיפור השם. כשהגעתי למקום, מארגנת האירוע אמרה לי: 'עדה ומרב פה'."

‏שירה: עדה, אשתו של דן, והבת מרב, הגיעו להרצאה. אותה הרצאה שבה מיקי, פרופסור גלוזמן, רצה לחשוף לראשונה את סוד השם.

‏[מוזיקת רקע]

‏פרופ' גלוזמן: "ושטפה אותי איזו הכרה, [מגחך באנחה] ועליתי לפודיום באיזה מין שיתוק ואמרתי, כן לספר או לא לספר? [מוזיקת רקע] היא הרי עצמה לא סיפרה בביוגרפיה. האם אני אפר עכשיו איזה קוד שהיה בינה לבין דן שבחרו לא לספר, ואחשוף אולי משהו שהיא לא רצתה לספר? או שאני אלך עם האמת, שהיא האמת המחקרית?"

‏שירה: הוא היסס עוד רגע, לקח נשימה עמוקה.

‏פרופ' גלוזמן: "והחלטתי שאני מספר. [מוזיקת רקע נקטעת בחדות] הוא חותם בשם - סֵבֶרִין. סברין היה שם נפוץ למדי, המקור שלו הוא בשם הלטיני סברינוס שהמשמעות שלו הוא חָמוּר. אז גם הצליל הגלותי, הלטיני כל כך… [מוזיקת רקע] הסתכלתי על עדה ומרב שישבו שם, והן הסתכלו עליי בעניין, ראיתי שהם מקשיבות רוב קשב. וכשירדתי מהבמה המאוד גבוהה אל הקהל, ניגשתי לעדה והיא חיבקה אותי חיבוק גדול ואמרה לי: "אתה נהדר". נורא שמחתי, כי היא נתנה לי את האישור שלה לחשיפה וחשבה שזה היה נורא חשוב."

‏עומר פרנקל: [מקריא, מוזיקת רקע]

‏"ניסתה הביצה תחפושות אחרות.

‏התחפשה לסל

‏ולשעון

‏ולתפוח

‏ואפילו לסתם מעגל

‏מצוייר בגיר על הלוח.

‏אבל

‏שום דבר לא הועיל.

‏בכל מקום [כך במקור] הכירו אותה מיד.

‏את סתם ביצה מחופשת, אמרו לה."

‏שירה: דן חיפש כל חייו את עצמו. את מה שאבד לו. מה בדיוק זה היה?

‏[מוזיקת רקע מתחדשת]

‏אולי הביצה, בספר הילדים היחיד שכתב, מספקת איזה רמז. כי לקראת סוף הספר, הביצה סוף-סוף מוצאת מישהו שאוהב אותה. יותר נכון, מישהי.

‏עומר פרנקל: [מקריא]

‏"גם התרנגולת הכירה אותה.

‏-איפה היית, ביצתי שלי? כבר מזמן

‏רציתי לשבת עלייך. לדגור, כמובן."

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏שירה: לעומת החיים האמיתיים, שהתאפיינו בסוד ובחיפוש מתמיד, בספר הילדים שלו פגיס איפשר לביצה למצוא לבסוף מנוחה.

‏ד"ר שבת נדיר: "הסוף הוא פנטזיה שלעולם לא הייתה יכולה לקרות לפגיס. כלומר, הוא אומר: 'הדרך היחידה שאני יתגלה בעולם, זה שאמא שלי תקרא לי'. [מוזיקת רקע מתחדשת] הטראומה האמיתית, זאת שיושבת פה בבטן, זה המוות של אמא שלו."

‏שירה: את תחושת הנטישה מאביו וגם מאמו שמתה בגיל כל כך צעיר, דן הצליח להפוך בספר למשהו אחר, לחיפוש ההדדי. בספר, הביצה מסתובבת ומחפשת לעצמה זהות ומגלה בסוף שהיא לא לבד. שבזמן שהיא שוטטה בעולם חסרת מנוחה, גם אמא שלה חיפשה אותה.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏ד"ר שבת נדיר: "היא בעצם גם חיפשה אותו הרבה זמן. ואולי גם יש שם עוד איזה משפט, שבעצם אולי גם אמא שלי מחפשת אותי. היא מתה, אבל אולי גם היא מחפשת אותי. ולא רק אני מחפש אותה. אולי אני יכול להיות כמו הילד הזה שמבקש באחר-הצהריים: 'אמא, עוד חמש דקות אני אגיע לארוחת ערב, לא עכשיו'. והיא אומרת לו: 'לא, אני רוצה שתחזור הביתה עכשיו'. זאת אומרת, היא ממלאת את התפקיד האימהי שלה, של לקרוא לילד מההתרוצצויות המבורכות שיש לו בחוץ."

‏[מוזיקת רקע מתחדשת]

‏שירה: דן פגיס נפטר ממחלה בגיל 56, זמן קצר אחרי מותו של אביו. תהליך הקילוף האיטי שלו נקטע בעיצומו. אולי, אילו היה נשאר בחיים, עוד היה מצליח להתמודד עם העבר שהודחק כל כך הרבה שנים.

‏מרב: "כולל התמודדות או התעמתות כלשהי עם אבא, שלו. כמה חבל שזה נגדע, נעצר כל כך מהר."

‏שירה: אפשר רק לדמיין מה היה קורה אילו דן היה מאריך ימים. אולי גם הוא, כמו הביצה, היה מוצא לעצמו קצת מנוחה.

‏מרב: "אני משוכנעת שלו הוא היה חי עוד שנים, הוא היה כותב יותר לילדים. זה היה ספר הילדים היחידי שהוא כתב."

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏עומר פרנקל: [מקריא, מוזיקת רקע]

‏"…היתה הביצה בחום ובחושך

‏והיתה מוכרחה להמתין.

‏אבל

‏למי

?

‏יום אחד הייתה לה הרגשה מוזרה.

‏משהו

‏נע בה

‏וזז בה

‏וזע בה - "

‏[שבירת קליפה]

‏ד"ר שבת נדיר: "היא מוציאה אותו, היא מקלפת אותו בסופו של דבר מהקליפות האלה. והיא נותנת לו מקום בתוכה, היא מחממת אותו, כלומר האהבה הזאתי שהייתה כל כך חסרה לו. והיא מאפשרת לו בעצם להשיל מעליו את הקליפות האלה."

‏עומר פרנקל: [מקריא]

‏"היא התרגשה:

‏-מה קורה לי, אמא?

‏-אני כבר לא אני' צייצה.

‏אני כבר לא ביצה!"

‏מרב: "אני חושבת שזה שכן יש שם אמא, התרנגולת. זה משהו שהוא לא מקרי, זה משהו שהוא מאוד ביטא איזושהי כמיהה שלו, של אבא שלי עצמו, לדמות אימהית עם אהבה ללא תנאי והכלה ללא תנאי."

‏עומר פרנקל: [מקריא]

‏"-כמובן, אמרה אמא, כמובן.

‏סוף-סוף אתה אתה:

‏אפרוח.'"

‏[ציוצי אפרוח]

‏[מוזיקת סיום]

‏שירה: האזנתם והאזנתן ל"מעשה בשישה סיפורים". אני שירה קדרי-עובדיה. בצוות ההסכת חברים יובל מלחי ורחלי שלו. העורך שלנו הוא ניר גורלי, המפיקה הילה שוקר, עיצוב סאונד ומיקס רחל רפאלי, עריכה נוספת דניאל שמר, שגם הלחין את נעימת הפתיחה. ביצוע טכני שרון לרנר.

‏הציטוטים מתוך "הביצה שהתחפשה" באדיבות הוצאת "עם עובד". תודה לעומר פרנקל ונדב הלפרין, תודה גם לתומר מיכלזון.

‏[מוזיקת סיום]

‏ההסכת שלנו מוקדש לזכרה של רז ברוכי, שהייתה ילדה קטנה עם לב גדול.

‏כרטיסיה 2

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה