כשגלילה רון פדר היתה קטנה, היא חלמה להיות לוחמת במחתרת ולהציל את המדינה. מהר מאוד היא גילתה שאת ההרפתקאות הטובות ביותר היא יכולה פשוט להמציא אצלה בראש. איך נולד ג'ינג'י, הילד משכונת תלפיות שהפך לגיבור אחת מסדרות ספרי ההרפתקאות הכי מצליחות בישראל?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 27/06/2024.
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
[הזזת כיסא ותקתוק של מכונת כתיבה]
גלילה: אני, ליד מכונת הכתיבה, אני ג'ינג'י.
[מוזיקת רקע]
הוא בא, צוחק, חבר שלי. באותו זמן אני מסתכלת על עצמי מזווית הראייה שלו, וזה מסבך אותי. לרגע זה קשה לי, [צלצול מכונת כתיבה] ואני נושמת נשימה עמוקה, ואני אומרת לעצמי: "גלילה, עכשיו את לא ג'ינג'י".
[מוזיקת רקע מסתיימת]
יובל: מכל הגיבורים שגלילה רון־פדר-עמית בראה לאורך השנים, כנראה שהכי פחות צריך להציג את אודי שחר.
רחלי: אודי שחר?
יובל: אודי שחר, נו, ג'ינג'י.
רחלי: אה, אז תגיד ג'ינג'י, למה… להתחכם?
יובל: אוקיי, אז מכל הגיבורים שגלילה רון־פדר-עמית בראה לאורך השנים, כנראה שהכי פחות צריך להציג את ג'ינג'י [מוזיקת רקע הרפתקנית], הילד הירושלמי שפיקד על חבורת הילדים הנועזת: טל, דן, מושיק, שגית ויפעת, נגד האויבת המושבעת - דנה פישמן. [צחוק מרושע]
[מוזיקת רקע]
רחלי: אז איך ג'ינג'ים באים לעולם? ומה הסוד הקסם של חבורת הילדים משכונת תלפיות, שהצליח למשוך אליו דורות של קוראים?
[מוזיקת פתיחה]
רחלי: היי, אני רחלי שלו.
יובל: ואני יובל מלחי.
רחלי: ואתם על "מעשה בשישה סיפורים", פודקאסט ספרי הילדים שבו אנחנו צוללים בכל פעם לקלאסיקה אחרת על מדף ספרי הילדים.
והיום, "ג'ינג'י" של גלילה רון־פדר-עמית.
[מוזיקת הנושא מסתיימת, רעש של דפדוף בספר]
אלי: "'היי, ג'ינג'י, בוא הנה. בוא הנה, ג'ינג'י'. גם לכם לפעמים קוראים ג'ינג'י? [מוזיקת רקע] כשלא יודעים את השם שלכם, וזה למרות שאולי אתם בכלל לא ג'ינג'ים? לי זה קורה כל הזמן. מה שנכון, אני באמת ג'ינג'י. כזה מין ג'ינג'י שהדבר הראשון שרואים עליי, זה הג'ינג'יות שלי. ודווקא יש בי גם הרבה דברים אחרים. כמו למשל, הרבה רעיונות מעניינים בראש, מתחת לשיער שלי, הג'ינג'י."
[מוזיקת רקע מסתיימת]
רחלי: ההרפתקאות של "ג'ינג'י" התחילו באמצע האייטיז [סרט הקלטה שמתחיל לרוץ, שיר הפתיחה של "הבית של פיסטוק" ברקע], וזה הופך אותן ל… איך לומר? די בורגניות. זאת כבר לא ישראל של "חסמבה" וירון זהבי, יותר כמו ישראל של ירדנה ארזי, שמעון פרס ו"הטלוויזיה החינוכית".
[שיר הפתיחה של "הבית של פיסטוק"]
"איזה בית יש לפיסטוק…"
אבל השורשים של ג'ינג'י, או יותר נכון, של גלילה רון־פדר-עמית, נטועים עמוק בשנות הקמת המדינה.
[השיר מסתיים]
[הקלטה] דוד בן גוריון: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל…" [מחיאות כפיים]
גלילה: נולדתי ב-49'. למה קראו לי "גלילה"? כנראה הצליל של השם מצא חן בעיני ההורים שלי, הם היו אוהבי ארץ ישראל. הגליל היה קרוב לליבם, אבל גם הנגב היה קרוב לליבם, ככה שאני חושבת שאם הצליל של "נגבה" היה יותר מוצא חן ביניהם, אז היו קוראים לי "נגבה" ולא "גלילה".
[מוזיקת רקע]
אני, אגב, לא אהבתי את השם שלי בילדותי, תמיד הוא נראה לי מסורבל, ארוך מדי, ורוב החברים שלי בכלל לא קראו לי "גלילה", אלא קראו לי "גלי".
יובל: ההורים והמורים באותה התקופה אמרו לילדים כל הזמן שהם צריכים להיות אסירי תודה על כך שהם קיבלו את המדינה על "מגש של כסף".
[מוזיקת רקע מסתיימת]
גלילה: זה הפך אותנו למחויבים מאוד, והיו לנו רגשי אשמה כבדים - איך יכול להיות שקיבלנו מדינה במתנה ולא עשינו כלום למענה. ולכן כל הילדים שגדלו יחד איתי באותו בית, מאותה חורשה, כל הזמן [מוזיקת רקע דרמטית] חיפשנו דרכים לעזור למדינה. למצוא איזשהו מרגל, למצוא איזשהו גנב, למצוא איזה מישהו שרוצה להזיק למדינה, ואנחנו נתפוס אותו ונביא אותו למשטרה, ויכול להיות שנקבל פרס.
יובל: יום אחד, שהייתה בת 7, סוף-סוף הגיעה ההזדמנות של גלילה, אז עוד גלי, להפוך לגיבורה שהיא תמיד חלמה להיות.
לראשונה מאז מלחמת העצמאות, שוב פרצה מלחמה אמיתית בישראל.
[הקלטה] רם עברון: "דובר צה"ל מודיע, כוחות צה"ל חדרו ופגעו ביחידות פדאיִין בכונתילה וראס אל-נקב ותפסו…"
גלילה: כל הכרמל הוזעק לרדת למקלטים. זה היה אוקטובר, אני זוכרת, עטפו אותי במעיל, הורידו אותי למקלט, ואני זוכרת שהיינו מאושרים.
[המוזיקה נפסקת בפתאומיות. צחוק ילדים]
אני לא יודעת אם כל חבריי, אבל אני הייתי מאושרת. סוף-סוף, גם אנחנו במלחמה, גם אנחנו במקלט, [מוזיקת רקע מסתורית] עכשיו יהיה מצור על חיפה, אנחנו נזחל, הילדים, יש לנו מטרות אמיתיות, אנחנו נזחל החוצה מהמצור, אנחנו נביא אוכל… כל הסיפורים על הגטו וכל הסיפורים על "ההגנה" והפלמ"ח מלפני קום המדינה, חזרו אליי.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
אני לא רציתי לעזוב את המקלט. [צוחקות] זה היה אושר כזה גדול, אבל נאלצנו כולנו להתפזר. [צוחקת]
רחלי: ההרפתקאה נגמרה מוקדם מהצפוי, אבל זה לא ריפה את ידיה של גלי. היא הקימה חבורה והתחילה לחפש הרפתקאות משל עצמה.
[מוזיקת רקע]
גלילה: היינו מאוד מלוכדים. אני לא הייתי המפקדת, אבל החלום, חלום חיי, היה להיות מפקדת חבורה, אבל אני הייתי זאת שהביאה את הרעיונות, בעין, לכל מיני דברים וכל מיני אנשים חשודים. אני לא זוכרת את זה כשעמום, אני זוכרת שהבנתי שהחיים שלי אמורים להיות משעממים.
[מוזיקת הרקע מסתיימת בזיוף]
רחלי: והיו גם הרפתקאות קצת פחות תמימות.
גלילה: אני יום אחד… יצאתי בבוקר, וליד המכולת, שעדיין לא פתחו אותה, עמד ארגז קרטון עם חלות שהביאו מהמאפייה. אני אמרתי: "ארגז קרטון עם חלות לבד, [מוזיקת רקע] אני אקח חלה ואני אביא הביתה, אני אתרום את תרומתי לכלכלת המשפחה". לקחתי חלה והבאתי הביתה ואמרתי להורים: "תראו, הבאתי לכם חלה". שאלו: "מאיפה החלה הזאת?", אמרתי: "איש אחד עמד ברחוב וצעק: 'רוצים חלות? רוצים חלות?'". ההורים שלי, כמובן, לא האמינו לי ודרשו ממני לחזור למכולת ולהגיד: "גנבתי לכם חלה". [צוחקת] אני חזרתי למכולת, אבל שמתי את החלה שם על מדף וברחתי. כמובן שלא אמרתי: "גנבתי לכם חלה". ההורים שלי חשבו שאם יגידו לי [צוחקת] להגיד את זה, זה ילמד אותי לא לגנוב בעתיד. גם בלי זה אני לא גונבת בעתיד. [צוחקות]
[מוזיקת רקע מסתיימת]
יובל: לכל סיפור יש נקודת מפנה, ונקודת המפנה בחיים של גלילה הייתה ביום שבו, בגיל 9, היא קנתה לראשונה מחברת סיפורים.
גלילה: קניתי את המחברת במכולת שממנה גנבתי את החלה [קופה רושמת], ו… ההורים שלי מאז תמיד נתנו לי כסף למחברות. [מוזיקת רקע] זה לא היה פשוט, היה צריך לכתוב משני הצדדים, ומחברות זה היה דבר יקר. אני זוכרת את היום הראשון ש… זו הייתה מחברת מאוד דקה, 12 דף, כתבתי אותה מהתחלה ועד הסוף, בעיפרון, יש לי אותה עד היום. וכשסיימתי, הסתכלתי, ואמרתי: "וואי, מה אני אעשה עכשיו?" נכנסתי למיטה, התחלתי לקרוא את מה שכתבתי, ואי אפשר לתאר את האושר של הקריאה, הוא היה לא פחות גדול מהאושר של הכתיבה!
[המוזיקה מתגברת]
רחלי: ההורים של גלילה, שכמו שכבר הבנתם, [מוזיקת רקע מסתיימת] חוו אתגרים עם הילדה חובבת ההרפתקאות שלהם, היו מרוצים מהתחביב החדש.
גלילה: אבל הם אמרו: "אם היא יושבת וכותבת, השכנים לא מתלוננים עליה". אני, היה לי מנהג שהשכנים שהם היו האויבים, [צוחקת] אני הייתי מתנקמת בהם [מוזיקת רקע] בזה ש… הם גרו מתחתינו, והרצפה של החדר שלי הייתה התקרה של חדר שלהם, והיה לי, הייתה לי שקית גולות, [גולות משקשקות], ו… אם היו סוגרים אותי בחדר בגלל שהם באו להתלונן עליי, אז הייתי מרימה את השקית, זורקת [גולות נופלות ומרעישות] את כל הגולות על הרצפה, זה היה מכה בהם [גולה קופצת על הרצפה] כמו פטישים על הראש, ואז הייתי עוד פעם אוספת את כל הגולות, [צוחקת] [גולות משקשקות] וזורקת אותה עד ששחררו אותי מהמעצר בחדר. [מוזיקת הרקע נפסקת, רעש של דלת נפתחת] אני נחשבתי לזאת שעושה הרבה צרות.
רחלי: במחברות שלה, הטראבל מייקרית הקטנה, הייתה יכולה להגשים את כל החלומות וההרפתקאות שלה.
גלילה: יכלתי להמציא סיפור על אותם ילדים, על הנ… החבורה שלנו כשאנחנו חיים לפני קום המדינה.
[מוזיקת רקע]
ואנחנו עוזרים ל… הגנה לגרש את הבריטים ומקימים את מדינת ישראל, ושמחה וששון. והשלמתי לי דרך הדמיון את… את כל החֶסֶר הזה, שבעצם… החדירו לנו. עשיתי המון דברים, פעלתי, הסתכנתי, כמעט נהרגתי. זה ליווה אותי המון-המון זמן וזה מלווה אותי עד היום, אבל גם עד היום אני חיה חיים של אחרים. אני חיה חיים מתקופות אחרות.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
יובל: מאז ועד היום גלילה לא הפסיקה לכתוב. בתחילת הדרך היא כתבה על תקופת המחתרות.
[מוזיקת רקע]
התשוקה לנושא ניצתה אצלה אחרי שבגיל 15, בסמינר הדרכה של הצופים, היא נחשפה לראשונה לפרשת האיבה בין ההגנה לאצ"ל וללח"י.
גלילה: עכשיו אני, ילדה בת 14-15. לא נחשבת טיפשה במיוחד או בורה במיוחד, [מוזיקת רקע מסתיימת] בית ספר "ריאלי" הנחשב באותו זמן ביותר בחיפה, לא יודעת שהיה "סזון", שהיה אצ"ל, שהיה לח"י, שהיו מחלוקות בין הפלמ"ח וההגנה, שאנשי הגנה ופלמ"ח רדפו את אנשי אצ"ל, הסגירו אותם לבריטים. בקיצור, הייתי כל כך מתוסכלת ופרצתי בבכי. ואבא שלי חשב: "מי יודע איזה אירוע של אהבה נכזבת קרה לילדה המתבגרת", ואמרתי לו: "מה, זה העם שלנו?" אני זוכרת את המילים.
[מוזיקת רקע שקטה]
ואז הוא התחיל להסביר לי הרבה דברים, ו… אבל הוא אמר לי: "עכשיו ערב שבת, תפסיקי לבכות, יש קידוש. יום ראשון תלכי, תקני לך ספר או תלכי לספרייה". קניתי את "המרד" של בגין, חרשתי אותו מלפנים לאחור. נקשרתי קשר רומנטי נפשי ללוחמי האצ"ל, והתחלתי לכתוב סיפור, רומן, אבל בצורת יומן. כאילו אני נערה בת 15, חיה בארץ לפני קום מדינה, ומאוהבת באחד הלוחמים של האצ"ל, שבסופו של דבר נהרג במלחמת השחרור. מה זה נהרג? אומרים לי: "את הרגת אותו, הרי את המצאת אותו, את הרגת אותו". אני אומרת: "לא, לא. הוא נהרג, אני לא רציתי שהוא יהרג", [צוחקת] אבל הוא נה… קשה להסביר את התחושה שזה קרה לו, למרות שאני כתבתי את זה.
סיימתי את הספר. 4 שנים זה לקח לי. הבאתי את זה לווריאציה אחרונה בצורת יומן, ולא היה לי למי לשלוח את זה, כי לא הכרתי אף אחד שהיה באצ"ל, אז שלחתי את זה לבגין. מאז נקשרה בינינו ידידות עד יומו האחרון.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
רחלי: גלילה גדלה, שירתה בצבא, ואחר כך עברה לירושלים כדי ללמוד באוניברסיטה העברית. במקביל, היא התחילה לעבוד במערך אבחונים של משרד החינוך, עבור ילדים שהוצאו מהבית.
גלילה: כשהתחלתי לקרוא את הדוחות הסוציאליים האלה, נטרפתי מזה. הייתי מזועזעת כל כך על ילדים שניסו לשרוף אותם, זרקו עליהם דלת, עשו להם דברים איומים.
[מוזיקת רקע שקטה]
יובל: אצל גלילה כמו אצל גלילה, אין ממש הפרדה בין החומר הכתוב לבין החיים עצמם.
גלילה: ואני שאלתי את האחראי שם: "מה, רק בכיתה ח' אתם מוציאים את הילדים האלה מהבית?". אז הוא כנראה חשב: "מי זאת ה… זאת עם הפה הגדול", והוא אמר לי: "לא, יש גם משפחות אומנות, ואם את כל כך רוצה, אז את יכולה לקחת ילד מוקדם יותר, כאילו, אם את כזה…". אז אמרתי לו: "כן, אני רוצה". אז הוא אמר: "טוב".
[צלצול טלפון]
יום אחד מטלפנים ואומרים לנו - "הילד… יש ילד. כי הוא לא יודע לקרוא, לא יודע לכתוב, הוא בן 8". אני חטפתי אמביציה, וכל יום, כל יום, [מוזיקת רקע] הייתי יושבת ומלמדת אותו לקרוא ולכתוב, וגם לדבר, כי התברר שהוא גדל בבית עם סבתא בלי שיניים, היא דיברה לא ברור, אז הוא דיבר כמוה. הפלא ופלא, יש דבר שנקרא "פיגור סביבתי". לא ידעתי שהוא קיים, גם המנהלת לא ידעה. שתינו הפכנו כבמטה קסם, ילד, שלא יודע כלום, למתאים לכיתה ב'. ידע לקראת מסיבת "ספר תורה", הוא ידע בעל פה. המנהלת אמרה לי: "תשמעי, אין, מה, מה… קרה לנו חוויה של פעם בחיים", וזו הייתה התרגשות בלתי רגילה. ואז אמרתי לעצמי: "תראו מה זה, אני מחוללת נסים. אני רוצה עוד ילד".
[מוזיקת רקע מסתיימת]
יובל: לבית של גלילה נוסף עוד ילד אומנה, ואחריו עוד אחד ועוד אחד, עשרה ילדים במשך שבע שנים. גם במקרה הזה, הספרות התערבבה עם החיים עצמם.
גלילה: טוב, אני, בשנות ההתבגרות שלי, גדלתי על ספרים כמו "האסופית", "ילדים עזובים", והספר האולטימטיבי - "נשים קטנות".
[מוזיקת רקע שקטה]
ב"נשים קטנות" יש דמות שנקראת ג'ו, שהיא החברה הטובה שלי בגיל הזה. לא רק שהיא כותבת, היא גם טום בוי. ג'ו ואני זה תאומות סיאמיות. ידעתי את הספר בעל פה, בעיקר את הפרקים שלה. והיא, אחרי שהיא מתבגרת ומתחתנת עם הפרופסור שם, החלום שלה זה להקים מין בית לנערים מוזנחים ממשפחות הרוסות.
יובל: ובחיים כמו בספרים, גם לפרקים הכי טובים יש סוף.
גלילה: כל פעם נפרדתי מילד אחר, כי הייתי שלמה עם זה שהוא צריך ללכת בדרך אחרת. שעם כל הכבוד לי, הילדים האלה הם של ההורים שלהם, ואני יכולה לתרום משהו, אבל מה שאני תורמת זה תרומה מאוד מזערית. אולי אני נתתי להם מסגרת לשנתיים, אולי זה… לא יותר מזה, וש… אמרתי לעצמי: "שלא יהיו לך אשליות".
יובל: גלילה נפרדה מחיפה ועברה לירושלים, וכמו כל סיפור של "ג'ינג'י", גם הסיפור על הסיפור של "ג'ינג'י" מתחיל בתעלומה.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
גלילה: אני גרתי בשכונת תלפיות בירושלים, כמו ג'ינג'י, והייתה לנו דירת גג בבניין, והגיע לדירה הזאת כתב טלוויזיה אוסטרי.
[מוזיקת רקע שקטה]
הוא היה כתב הטלוויזיה האוסטרי למזרח התיכון, והוא… היה איש נורא מוזר. קודם כל היה לו ג'יפ, שבזמן הזה אף אחד לא נסע בג'יפים בתור רכב פרטי. היה לו ג'יפ ירוק מבריק, והוא היה מכסה אותו כל פעם בברזנט, כאילו הוא מסתיר בתוכו כל מיני דברים. וכמובן היה לג'יפ מספר זר, הוא הביא אותו באוניה.
עכשיו, הילדים, הבת שלי הייתה אז בת 6, היא והחברים שלה בבניין, התחילו לדבר על הג'יפ הזה, הג'יפ הזה נורא סקרן את כולם, ואז מישהו אמר: "הוא בא מאוסטריה", ואז מישהו אחר אמר: "אולי הוא נאצי, אולי הוא הרג איזה יהודי בשואה", "אולי הוא ככה, אולי הוא ככה…".
[מוזיקת רקע מסתיימת]
יובל: השיחה הנלהבת בין הילדים הזכירה לגלילה נשכחות.
גלילה: ואני הסתכלתי על הילדים, הבת שלי והחברים שלה, ו… כל הילדות שלי חזרה אליי [צליל של פלאשבק] ואמרתי: "תראי, גלילה, מה קרה, כשהיית בת 8-9 חיפשת מרגלים ואויבים, ולא מצאת אותם, ועכשיו בא מרגל אוסטרי לגור בתוך הבית שלך".
[מוזיקת רקע]
ואז התחלתי לפנטז מה הייתי עושה. נגיד אני ילדה, אנחנו זוחלים, עולים לגג, זוחלים על הגג, משתלשלים בחבל למרפסת שלו ובודקים מי האיש הזה.
[מוזיקת הרקע מסתיימת]
יובל: תעלומת כתב הטלוויזיה האוסטרית לא נפתרה עד היום, אבל דבר אחד חשוב בכל זאת קרה בעקבותיה.
[מוזיקת רקע]
גלילה: נולדה חבורת "ג'ינג'י".
[פינג]
יובל: "המרגל בעליית הגג", הספר הראשון בסדרת "ג'ינג'י", יצא לאור ב-1985.
[מוזיקת רקע]
מאז, לאורך יותר משלושה עשורים, כמעט בכל שנה, ולפעמים גם יותר מפעם בשנה, גלילה פרסמה ספר חדש עם מעלליו של הילד הג'ינג'י משכונת תלפיות.
[מכונית חולפת]
השנים חלפו, התעלומות השתנו, אבל "ג'ינג'י" נשאר תמיד אותו הדבר.
אלי: "קוראים לי אודי שחר, ואני בן 8, ויש לי אח מעצבן אחד גדול, ואח מעצבן אחד קטן. יש לי קבוצה של חברים שביחד איתם אני יוצא לכל מיני מבצעים."
גלילה: שגית הבת שלי, וטל ודן זה השלושה ש… ראו את הג'יפ, ואמרו: "אולי הוא זה, אולי הוא כאן, אולי שם…". הם ילדים אמיתיים. היום הם חצו את ה-45. טל ודן היו חברים, הם אחים באמת, ואיכשהו לא… באותו זמן לא עלה בדעתי ילדים אחרים, כי הם אלה שהתחילו את הסיפור הזה. מושיק, זה הייתה תקופה של עלייה מרוסיה, ו… אמרתי: "אני צריכה לתת לג'ינג'י מ… את הח… חבר טוב, אבל שגם יעריץ אותו, אבל גם יהיה אחר ממנו, יראה את הדברים אחרת ממנו".
[מוזיקת רקע מסתיימת]
יובל: אוקיי, אז די ברור מאיפה הגיעה ההשראה לילדי החבורה. אבל… מי זה ג'ינג'י בעצם?
גלילה: ג'ינג'י זה אני באופן כללי, אבל לא בגלל שהייתי אי פעם ג'ינג'ית. אף פעם לא הייתי. ולא בגלל שהייתי בן. בילדותי חלמתי להיות בן, אז ג'ינג'י הוא בן. תראה, אני בת שנולדה אחרי שתי אחיות. בטח שמעתי פה ושם שהם מאוכזבים שאני לא בן. אני מגיל צעיר זוכרת את עצמי כמי שרוצה ללבוש בגדי בנים ורוצה להיות בן, ומעדיפה את משחקי הבנים. אבל… בבית משחקת בבובות עד גיל מוגזם. מה זה מוגזם? עד גיל 11 עוד שיחקתי ב… הייתה לי בובה, שגם התביישתי ששיחקתי, כאילו אני אמא שלה. הבובה הייתה בן. זאת אומרת, היו בי איזה… מצד אחד, גם איזה קטע אימהי של ילדה שמשחקת בבובות, ומצד שני, אני הייתי כאילו בן. עכש… זה עבר לי. אני זוכרת שנסעתי פעם ברכבת, הייתה לי תספורת קצרה כזאת, ונסעתי פעם ברכבת לתל אביב, הכנסתי את השערות לתוך הכובע מצחייה, איש אחד עבר על פני ואמר: "זוז, ילד". [מוזיקת 'מלאכים'] ואני נשטפתי אושר, אני עד היום זוכרת את התחושה הפיזית של האושר. בערך בגיל 10, 11, זה התחיל להתמוסס.
רחלי: אוקיי, אז נראה לי שעכשיו ברור למה ילד, ומאיפה מגיע העניין שלו במרגלים וחבורות סודיות. אבל, למה הוא בעצם ג'ינג'י?
[מוזיקת רקע]
גלילה: רציתי שהג'ינג'יות היא תהיה משהו יוצא דופן, שהוא לא קשור בטוב או רע, או חיובי או שלילי. שהילד הזה לא יהיה הכי חכם, לא הכי טיפש, לא הכי יפה, לא הכי אמיץ, אלא משהו ניטרלי. חשבתי, הוא הכי ג'ינג'י. ג'ינג'י זה ניטרלי, זה לא טוב וזה לא רע, זה ג'ינג'י. זו הסיבה היחידה שהחלטתי שיהיה ג'ינג'י.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
רחלי: אבל משהו עדיין היה חסר.
גלילה: איזה אויב קבוע. זאת אומרת, אויב משאיר את החבורה דבוקה.
[מוזיקת רקע]
דנה פישמן, שהיא חכמה מאוד, יפה מאוד, בכוונה לשבור סטיגמות, אבל היא מה זה מעצבנת. היא מעצבנת כי היא הגיונית. היא יותר מדי בוגרת, אין בה את הילדותיות ה… דמיונית הזאת.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
יובל: דנה פישמן היא יותר מסתם ילדה מעצבנת. בשביל הקוראים האדוקים של "ג'ינג'י", דנה תופסת את מקומו של הנבל המושלם.
מאירה: ואני לא חושבת ששנאתי בחיים מישהו כמו ששנאתי ככה את דנה פישמן, אני פשוט שנאתי אותה. שנאתי אותה כל כך.
רחלי: זאת הסופרת מאירה ברנע-גולדברג.
מאירה: אפילו שהייתה ילדה בכיתה שקראו לה דנה, לקח לי הרבה זמן להבין שזאת לא היא. [צוחקת]
רחלי: לפי מאירה, ג'ינג'י הוא אולי ילד ספרותי, אבל הרבה מאוד ילדים, ממש דורות על דורות של ילדים, ראו בו הרבה יותר מסתם דמות ספרותית.
מאירה: אני גדלתי באזור בפתח תקווה שרחוק מהבית-ספר שלי. בשביל להגיע לחברה הייתי תלויה בזה אם יסיעו אותי או לא יסיעו אותי.
[מוזיקת רקע]
וג'ינג'י והחבורה שלו הייתה החבורה שלי, והחברים שלי, שאליהם לא צריכים להסיע אותי. אני לא צריכה להתחנן לאבא שלי שיסיע אותי או ש… הוא חוזר עייף מהעבודה או משהו כזה. ג'ינג'י זה… זה בשבילי בריחה מהמציאות, כי היה לי קשה בבית-ספר יסודי, ופתאום קראתי על ילד שעושה דברים משונים, לא הכול מצליח לו, והרגשתי אחת מ… אחת מהחבורה.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
גלילה: כשגלילה נכנסת לתוך עוד הרפתקאה של "ג'ינג'י", היא עושה את זה באופן טוטאלי. כמה טוטאלי?
גלילה: ליד מכונת הכתיבה אני ג'ינג'י. הוא בא, צוחק, חבר שלי, ואני נושמת נשימה עמוקה ואני אומרת לעצמי "גלילה, עכשיו את לא ג'ינג'י, את אמא שלו". אני אתאר אירוע שקרה עם הבן שלי.
[מוזיקת רקע]
הבן שלי היה שובב גדול, עשה המון צורות בבית הספר, ו… הוא ידע שכשאני על יד מכונת כתיבה כותבת "ג'ינג'י", והוא מביא פתק מהמורה שהוא עשה ככה וככה, עדיף לתת לי כשאני ג'ינג'י, את הפתק הזה, כי אז אני רואה אותו מזווית אחרת. ואז הייתה סיטואציה שאני יושבת על יד מכונת הכתיבה [דלת נפתחת], הוא חוזר הביתה, הוא אומר: "מה את כותבת?" אני אומרת: "ג'ינג'י", [פעמון] ואז הוא אומר לי: "אוי, יש לי מכתב מהמורה אה אה. נכון, זה לא משמעותי". ואני אומרת לו: "תן לי את המכתב" [רשורש דף], ו… הוא עשה ככה וככה וככה בבית ספר, שאני צריכה לחתום. ואני… לרגע זה קשה לי, כי אני רואה את הצד של הילד, אני גם הוא. אבל אני אומרת לעצמי: "תזכירי לעצמך", וזה קרה לי הרבה פעמים עם הילדים שלי, שאני אומרת לעצמי: "תזכרי שאת אמא", אבל זה לא רק עם "ג'ינג'י".
[מוזיקת רקע מסתיימת]
רחלי: וכמו משפחת האומנה, שגדלה בלי תכנון מוקדם, גם מדף הספרים של "ג'ינג'י" התחיל לצמוח כמו מאליו.
גלילה: אממ… בספר הראשון לא חשבתי שזה תהיה סידרה, אבל מאחר ש"ג'ינג'י" נד… דבקתי בו, באמת כל מה שקרה סביבי הדליק לי רעיון. לא חשבתי שזה יהיה 66 ספרים, מי העלה בדעתו, עד היום.
יובל: 66 או 67?
גלילה: כן, אתה צודק. הילד הזה פשוט לא עוזב אותי.
[מוזיקת רקע]
קשה מאוד להשתחרר ממנו. אני לא מחפשת רעיונות, אם הם באים, אז אני מזיזה הכל הצידה וכותבת "ג'ינג'י". ואני אוהבת לחזור לזה, כי זה משהו נורא בסיסי אצלי. "ג'ינג'י" זה ספונטני, זה פראות כזאת, זה שובבות.
[המוזיקה מתגברת ומסתיימת בבת אחת]
יובל: סליחה, רחלי, אני חייב רגע לעצור שנייה לשאול, מאיפה הגיע הקטע הזה של ג'ינג'ים בספרות הילדים? ג'ינג'י אולי יש רק אחד, אבל ג'ינג'יות ספרותיות יש כמה וכמה: בילבי, אן שרלי, פוליאנה. שלושתן גיבורות ספרותיות מפורסמות שמתאפיינות באופטימיות יוצאת דופן שמצליחה להמיס גם את הלבבות הקשוחים ביותר.
[מוזיקת רקע]
אלי: "טוב, אבל אין כאן מקום לספר הכל. אז אולי רק עוד דבר אחד. כבר אמרתי לכם שאני ג'ינג'י?"
רחלי: לפי החשבון הפשוט, ג'ינג'י צריך להיות היום בן קצת יותר מ-50, אבל בספרים שלו הוא עדיין ילד בן 8, וילדים סביב הגיל הזה עדיין ממשיכים להתעניין בהרפתקאות שלו ושל החבורה שלו.
גלילה: הספרים עדיין רלוונטיים, עובדה שהם ב"מדיטק" רוצים לעשות הצגה עוד פעם. אז מתברר שבקורונה, שהורים… הילדים… רצו להזיז ילדים קצת מהמסכים, כשהם הביאו להם את ה"ג'ינג'י" הראשון ואת ה"ג'ינג'י" השני, אז זה לקח אותם עד סוף הסדרה.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
ולכן הייתה חזרה גדולה, זה לא מקרה אחד, הרבה מקרים בקורונה שילדים הכירו את "ג'ינג'י" דרך זה שהם היו בבית. אבל עדיין קונים, עדיין בספריות לוקחים את "ג'ינג'י", עדיין אוהבים אותו.
רחלי: הספר האחרון של "ג'ינג'י" וחבורתו יצא לאור לפני 5 שנים.
[מוזיקת רקע]
ואם שואלים את גלילה, בכלל לא בטוח שהוא אמר את המילה האחרונה.
גלילה: מי יודע כמה זמן הוא עוד יחזיק מעמד, אבל בסדר. אני אוהבת אותו.
רחלי: וגם אנחנו.
[מוזיקת הנושא]
רחלי: תודה שהאזנתם לסיפור מאחורי "ג'ינג'י". אנחנו היינו "מעשה בשישה סיפורים".
איתנו בצוות שירה קדרי עובדיה. על ההפקה טל ניסן. על הסאונד והמיקס אסף רפפורט ודניאל שמר, שגם יצר את מוזיקת הנושא.
הציטוטים מתוך "ג'ינג'י, או המרגל בעליית הגג" בהוצאת "מודן".
ההסכת הופק בתמיכת "מועצת מפעל הפיס לתרבות ואמנות".
יובל: הפודקאסט שלנו מוקדש לזכרה של רז ברוכי, שהייתה ילדה קטנה עם לב גדול.
[מוזיקת הנושא]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments