כשהייתי בגיל ההתבגרות והדקירות שאירעו בסופי השבוע הפכו לשיחות שגרתיות בספסלים באמצע השבוע, רציתי לקנות סכין. סכין פרפר כזו כמו של המגניבים. לכולם היה סכין. המנהג של להחזיק סכין התפשט כמו מגיפה וכל דקירה ששמענו עליה הכניסה עוד פאניקה ועודדה את המהלך. "להגנה עצמית" כל החברים אמרו בזמן שהם פותחים וסוגרים את הסכין במיומנות עם תנועות של לוחמים. כשביקשתי מאבא שלי לקנות סכין להגנה עצמית כי הרחוב כבר לא מה שהיה לפני כמה שנים, הוא אמר לי משפט שאני זוכר עד היום ובמידה מסויימת עיצב לי את החיים "אם יהיה…"
תאריך עליית הפרק לאוויר: 10/05/2022.
ליעד: תודה רבה שהצטרפתם לעוד פרק של מדברים חופשי. לפרק הזה יש פוטנציאל מאוד גדול לשנות איזושהי תפיסה בכל מה שנוגע לאלימות ולעימותים וללחימה. כי אני יודע להגיד ברמה האישית שמתוך החקירה הפנימית שאני עברתי ועובר עדיין ומלווה אנשים בתוך החקירה הפנימית שלהם, אפשר מאוד בקלות להבין שלחץ זה המון, המון פחדים. יש איזשהו פחד מאלימות, מעימותים. אנחנו פוחדים להוציא את עצמנו כמו שאנחנו החוצה. יש לנו איזו תפיסה מאוד, מאוד אלימה כאילו אפשר להגיד על אלימות ועל עימותים ומי שאנחנו בתוכם והפחד הזה מנהל אותנו. ולא הבנתי אף פעם איך אומנויות לחימה יכול בכלל לעזור להתפתחות האישית שלי. אם אני אלמד להילחם, אם אני אהיה עוד יותר אלים, אז איך זה ישחרר אותי? אני תמיד הרי אייצר עוד אלימות. ואת השאלה הזו הבאתי לתוך השיחה עם ארז מאיר דישבק שהוא אדם נדיר מאוד ובאמת מאגר עצום של ידע וגישות וניסיון שמשתף אותנו מכל הלב, גם בסיפור האישי שלו וגם באני מאמין שלו בכל הנוגע לאומנויות לחימה. הוא גם מטפל במגע, גם בתנועה, גם נינג'ה אמיתי, הרבה לפני שגנבו את המותג לתוכניות הריאליטי, הוא מה שנקרא הנינג'ה הלוחם האמיתי והוא מעביר אותנו דרך התרבות המערבית למה אנחנו חיים ואיך זה משפיע על בריאות הגוף והנפש שלנו ועל אומנויות הלחימה במזרח, ההשפעה שלהן ועל מה שאנחנו יכולים באמת לקחת מהאומנויות האלה כדי להביא שלווה ושלום ושקט לחוויה הפנימית שלנו. ועל אף הדיסוננס המאוד גדול בין אומנויות לחימה לשקט, ארז עושה עבודה נהדרת בלזקק את הכלים ואת הפירות ואת התפיסות ואת הגישות שיכולים לשרת אותנו בחיים שלנו ולא כדי לייצר עוד אלימות, להפך, כדי להביא עוד שקט.
אז אני מקווה שתהנו מהפרק הזה, למי שנמצא כאן פעם ראשונה. אני ממש שמח שאתם כאן. נעים ממש להכיר. שמי ליעד פז, אני מלווה אנשים בתהליכים של הצמיחה הרוחנית והאישית שלהם בכל מה שקשור לגילוי, מימוש רצונות ויציאה ממשברים. יוצר תוכן, יוצר הפודקאסט הזה, מנחה סדנאות, מורה, מאמן. תמשיכו לעקוב אחריי ברשתות החברתיות. עונג עבורי להכיר אתכם. שתהיה לכם האזנה סופר נעימה. ברוכים הבאים לעוד פרק של מדברים חופשי.
[מוזיקה]
ליעד: אז אני רוצה להודות לכל מי שמצטרף אלינו לעוד פרק של מדברים חופשי. מאוד מרגש. אני מתארח פה בסטודיו המאוד, מאוד מיוחד הזה של ארז מאיר דישבק. היי ארז.
ארז: אהלן, אהלן. ברוך הבא.
ליעד: תודה רבה, תודה רבה שאתה מארח אותי. איזה, איזה עונג להיות פה, תודה. ממש מרגיש שאני סופג תוך כדי שאני נמצא כאן את מה שהחדר הזה מכיל. רוצה לספר עליו קצת? מה אתה עושה כאן?
ארז: הקירות מדברים בחזרה מה שנקרא. זה הסטודיו שלי. אני מלמד כאן, אני מטפל כאן. זה המן קייב שלי לעת מצוא. אני שומע כאן מוזיקה. נהנה כאן בעיקר. אני שמח שאני נהנה מהעבודה שלי.
ליעד: מדהים. לא מובן מאליו.
ארז: זה סטודיו שבניתי במו ידיי. רוב הדברים פה אני בניתי. מה שהוא לא קנוי, מתקנים, הקירות, בעצם בניתי פה את הכל.
ליעד: כמו שבניתי עכשיו את הסטנד שלנו למיקרופונים בגלל שהסתבכנו. (צוחקים)
ארז: באלתור, כן. אני מטפל במגע. אז המנעד שלי בטיפול במגע הוא רחב. כלומר, מאנשים שהבריאות שלהם תקינה כביכול לאנשים שממש סיעודיים. יש טיפולים שהם טיפולים בתנועה, כלומר יש בעלי מקצוע שבאים, אנשי במה, רקדנים, זמרים וכו' שהם כבר מקבלים משהו אחר שזה יותר חומר מקצועי, תנועתי שמשפר להם את היכולת, יכולת עבודה, נותן להם כלים מעמיקים. יש את התחום של ההוראה. אני מלמד תנועה. יש פה שיעורי תנועה, שמורכבים מחומר שאספתי כמובן במהלך 40 שנה על המזרון באימונים פחות או יותר. יש את השיעורים אחרי צהרים שזה שיעורים של אומנות לחימה, שהמקור שלי הוא מתחום שנקרא נינג'יטסו. על זה אפשר אח"כ להרחיב, על גניבת המותג. אנחנו הנינג'ות, מה שנקרא, לפני שקם הדבר הטלוויזיוני הזה "נינג'ה ישראל" וכו', אנחנו היינו הנינג'ות. פעם היית אומר נינג'ות, היינו אנחנו הלוחמים, אבל היום זה כבר השתנה. זה בגדול הפעילות כאן בסטודיו.
ליעד: אתה רוצה לספר קצת איך הגעת לזה? על הסיפור האישי שלך גם בשנים האחרונות, כל מה שהתחלת לומר לי. נראה לי סופר מעניין ורלוונטי.
ארז: אני מתאמן ממש מילדות. איפשהו בפאתי גיל 4-5 אני כבר על המזרון. זה כמובן השאיפות של אבא שלי. הרי ילד בגיל כזה אין לו הרבה, רוצה ככה, רוצה ככה. התגלגלתי עם זה כמה שנים עד גיל 14, עברתי כל מיני שיטות. בגיל 14 נחתתי לשיטות המזרחיות, לנינג'יטסו. בעצם ממודעה, פעם היה מודעות על עמודי חשמל עם מספר לתלוש (צוחק)
ליעד: עדיין יש את האופטימיים שעושים את זה.
ארז: כן. (צוחק) אז ראיתי מודעה ותלשתי לי זה והתקשרתי, שאלתי אם יש כלי נשק. אז הוא אמר לי "תבוא, תבוא, יש הכל" וככה בעצם פגשתי את העולם של התנועה המזרחי. שהכניס המון תוכן לחיים שלי כבר אז כי כל שיעור הסתיים במדיטציה, בתרגילי נשימות והמורים גם העבירו פלדנקרייז בתוך השיעורים, בתוך הסדנאות הגדולות שהיו. בשביל ילד בן 14 זו פתיחה מאוד גדולה. עם השנים התגלגלתי לכיוון גיל 18, חגורה שחורה איפשהו באזור גיל 17. גיל 18 התחלתי ללמד כבר. לא הפסקתי ללמד אף פעם. זה חלק שאני מאוד שמח בו כי ההוראה עצמה מוציאה ממך דברים שלא יצאו אם לא תלמד. כל זה התגלגל איכשהו עד גיל 35 שבעקבות איזושהי תאונת עבודה, כושר העבודה שלי ירד כמעט ב-100% ומצאתי את עצמי בגיל 35, שוכב על הגב וזהו. שוכב בסלון, מסתכל על התקרה, זה הנוף שלי. הכל היה כלול בכאבים עצומים לזוז, לקום, ללכת. היה תקופה שהיד שלי הייתה במצב שלא היה לי כוח להרים את הכוס מהשולחן. ניסיתי טכניקות לקרב את הדבר אליי ולדחוף אותו מבפנים בשביל שאני אוכל לשתות או לאכול. והיה לי הרבה זמן. הרבה זמן לעשות נשימות והרבה זמן לעשות מדיטציות. וסשנים של 6 שעות ו-8 שעות שאתה שוכב ומתרגל כי זה מה שיש, לצד פלדנקרייז ונשימות ואורך רוח כי אי אפשר לעשות הרבה כשאתה שוכב על הגב וכל תנועה שולחת אותך מכאב, בוא נגיד מ-1-10 זה באזור ה-100. זה לא דבר נסבל. אני עדיין במסע שיקום ארוך, אני עדיין נמצא בכאבים 24/7, אז ממקום כזה שאתה שוכב על הגב וצריך לבחור את הדרך עוד פעם, אז הבנתי שלהחזיק מברגה אני כבר לא אוכל, זה לא יהיה קיים יותר ואפילו הזמנתי חשמלאי לעשות שקע, להכין שקע לא יכולתי כי הידיים שלי היו נרדמות מדקה של להחזיק מברג בגלל פריצות צוואריות. אז גם אני לא יכול לעשות עבודות עדינות ולקחו לי הכל. וגם את האומנות לחימה לא יכולתי ללמד, גם שם הייתי נפצע.
להיפצע זה אומר תנועה לא במקום ואז אתה נכנס לשבועיים של… קשים. לא כאב קצת, אלא שבועיים אתה נזרק עוד פעם לגלגולי עפר כאלו ואחרים שלא, לא רציתי. אז נאלצתי לעצור הכל. לאט, לאט בניתי את עצמי חזרה ואני זוכר, דבר ראשון שעשיתי ב-2015 פתחו פה איזה קורס צ'י קונג, קפצתי פנימה.
אמרתי טוב, אני חייב לעשות משהו, צ'י קונג זה רך, אבל עדיין זה לא נתן את המענה הסופי. כלומר, עדיין היו שבירות. הייתי עושה תנועה לא נכונה, עם הילד בבית מרים משהו ועוד פעם הייתי צולל לאיזה שבוע ומשהו של ייסורים. עד לגיים צ'יינג'ר מה שנקרא, שנכנס הכלי ששינה את כל המשחק שהכלי הזה בא דרך המורה שלי שנקראת, שמואלה בר סיני, שאני חושב שהיא מגדולי המאסטרים של הדור הזה. והיא הביאה את התחום של רצפת אגן. זה אצלי עשה את השינוי הגדול. בתור בן אדם שהכיר תנועה עשרות שנים מאחוריו, לא נתקלתי בכזה כלי עוצמתי. אני יכול להגיד בפה מלא שכל מה שידעתי על תנועה עד הלימוד של רצפת אגן אצל שמואלה, הכל בטל והשתנה מהיסוד ונבנה על תשתית חדשה. כלומר, אני כן יכול להעיד שזה שינה לי את החיים מקצה לקצה. הציל אותי.
ליעד: אתה יודע, אני מסתכל עליך. א', אתה יודע, כבוד גדול על העבודה החשובה שאתה עושה והידע שאתה מעביר הלאה, שעובר דרכך. אתה יודע, אני רוצה לחבר. הייתה לנו שיחת טלפון לפני איזה שבועיים שבה דיברנו קצת על מה אנחנו הולכים לדבר בפרק הזה ושאלתי אותך "תגיד ארז, על מה חשוב לך לדבר?" אתה זוכר מה ענית לי?
ארז: כן, אמרתי לך שזה מסתכם בארבע מילים, נכון? עם הסימן שווה ביניהם. אז אמרנו בן אדם מערבי, נגיד צירוף מילים, בן אדם זה צירוף מילים אז נעשה אותו כמילה אחת. בן אדם מערבי = בן אדם חולה.
ליעד: כן.
ארז: זה הקפיץ אותך.
ליעד: זה הקפיץ אותי, כן. זה הקפיץ אותי משתי סיבות ואמרתי לך שגם זה הקפיץ אותי כי אני יכול להבין למה אתה מתכוון. וזה הקפיץ אותי מסיבה שניה, זה עצבן אותי. זה עצבן אותי החד משמעיות הזאת לבוא ולהגיד בן אדם מערבי גם אני לא יודע מה זה, מה זה בן אדם מערבי? בוא נדבר רגע שניה על מה זה בן אדם מערבי. ואז על חולה ומה זה אומר מחלה. אז בוא, ואז אמרתי לך "טוב אם זה עצבן אותי, זה נושא טוב לדבר עליו".
ארז: כן.
ליעד: (צוחק) אז בוא תספר לי רגע למה אתה מתכוון.
ארז: כשאני פוגש בן אדם שבא אליי לטיפול או ללימוד, אני לא מדביק את זה על כל אחד, למרות שהדבקתי את זה כבר, אבל כשבן אדם כבר בא אליי מרצון לקבל, ללמוד, להיות מטופל, אז אני רואה אותו בתור חולה. למה? כי הוא תוצר של התרבות המערבית, תרבות המערב. היום הכל ישר. הרצפה ישרה, המדרכות ישרות, בסך הכל, הכל משוטח בשבילנו. אין סלעים בדרך. גם מי שגר באזור יותר הררי ויש עליות וירידות, עדיין הן מאוד נוחות לתפעול. אין לך התקלות בדרך. אתה לא נצרך להליכה אתגרית כמו הליכה בהר לדוגמא או בים בחול. ואז יש את האוטו והוא גם משטח את הדברים ולוקח אותנו ממקום למקום. ויש מיזוג, אנחנו שולטים באקלים להנאתנו, שלא יהיה לנו חם מדי, שלא יהיה לנו קר מדי, שהגוף לא יצטרך להתמודד. זה מחליש את הגוף. אנחנו קוצרים את החיטה בצורת לחם קלוי אם זה ממאפיית בוטיק או ברמי לוי, זה לא משנה, כל אחד איפה שהוא צורך את המוצרים שלו. אתה קוטף עגבניות במקרר ואת המלפפון ועוקר את הגזר מהתא ליד בשורה של הירקות בסופר. למעשה, אפילו את המים אנחנו פותחים את הברז או את התמי 4 או לא משנה, כל אחד בהתקן שיש לו בבית בשביל לשתות מים או לא משנה. הכל מן המוכן. הצורך שלנו לפעילות של תפעול הגוף היא מינימלית. רק תשקע ותשב ותתרווח בכורסא ואל תזוז הרבה, למה צריך לזוז, הטלפון מביא לך את הכל לפנים ואם זה לא מספיק, זה הופך לסמארט ואם זה לא מספיק אז יש מסכים של 70 אינץ' שזה נפלא, זו חוויה מדהימה. עם כל הסאונד וכל הסראונד וכל הציוד, זה כיף אדיר, אני לא נגד, אבל צריך לשים לב לאן זה מביא אותנו בתור חברה צרכנית וחברה יצרנית. כלומר, זה גורם לבן אדם להיות באפס פעילות. ואז מתי מישהו נזכר? בד"כ כשהרופא אמר, שהמצב מתקלקל נזכרים שיש פה גוף שצריך לתחזק אותו. והאורח חיים הזה הוא מתחיל מאוד מוקדם הקלקול. מתי אנחנו מתחילים לקלקל את הילד?
ליעד: כשהוא מתחיל לדבר?
ארז: אממ לפני.
ליעד: לפני שהוא מתחיל לדבר.
ארז: לפני שהוא מתחיל לדבר אנחנו כבר התחלנו לקלקל אותו. ברגע ששמנו לו מדרך קשה. נעל שהיא קשה. ואז ביטלנו בעצם את כף הרגל מהעבודה שלה של היציבה. ואז התחלנו ללכת על הנדסת אנוש, נכון? המהנדס של החברה הזאת או החברה הזאת, לא עושה פרומושן לאף אחד, אבל כל החברות שמחזיקות מעצמן, יש מהנדסים שהם מהנדסי מדרך, הם מהנדסים את המדרך לפי איך שאתה אמור לדרוך, אבל כל אחד הוא שונה. ואז זה נמכר רוחבית. הדבר הבא, זה הכיסא. ברגע שדחפנו לילד כיסא, הפכנו אותו לצורה כזאתי של איזה "ל" כזה. ועוד פעם גם שם נתנו ביס מאוד גדול בתנועתיות של הבן אדם עכשיו לכל החיים.
ליעד: וואי הבן שלי בן שנה וחצי, אני מתחיל, אני מדמיין אותו, אוקיי, תמשיך. נראה לי אני מוציא רהיטים מהבית.
ארז: זהו, זהו כשהיינו בתחילת הנישואים אמרתי לאשתי "תשמעי, אני רוצה שהכל יהיה ברמה שתוך כמה רגעים, אפשר לקפל את כל הבית, להעמיס אותו על הגמל". הכל יהיה שטיחים וריהוט נמוך ובלי כיסאות וכו'. כמובן שזה לא צלח.
ליעד: (צוחק)
ארז: אבל זה היה הפנטזיה שלי בתור רווק. אבל זה חשוב, זה חשוב. למשל הילדים שלי לא קיבלו שולחן לשיעורי בית או פינת שולחן לציור, הכל היה על הרצפה. אני יכול לשמוח בזה שעד היום, הבנות שלי כבר בנות עשרה ופלוס, יש להן יכולת לשבת על הרצפה לזמן ארוך. שעה, שעתיים בכיף. מחליפים תנוחות, אבל תיקח בן אדם ממוצע היום בגיל 15 ומעלה, היום זה כבר לאט, לאט יורד ויורד. פעם הייתי אומר 40, היום 15-16 זה גילאים שאני עובד איתם, לא מסוגלים לשבת על הרצפה. הגמישות של המערכת הלכה לאיבוד כבר. אז זה ממש חולי. זה בן אדם חולה. העסק מתקשה, העסק מאבד תנועה. הגוף, השאיפה שלו הכי גדולה, מה השאיפה הכי גדולה של הגוף? זה קצת קשה להגיד, אבל הגוף רוצה למות.
ליעד: וואי למה אתה מתכוון?
ארז: תראה לא עלינו אנשים שהופכים להיות סיעודיים, חייבים הרי, יש להם מזרונים מיוחדים, מזרוני לחץ על אוויר ויש שם קומפרסור שעובד כל הזמן שמווסת לחצים. וצריך להפוך אותם ולגלגל אותם שיהיו קצת על הצד וקצת על הזה, למה? אפילו שכל שאר המערכות עובדות. מתחיל שם בעיות, מתחיל שם מצבי לחץ. אני לא רוצה להיכנס לתיאורים לא נעימים למאזינים הצופים, אבל אם נעשה את זה בצורה כביכול ניסויית וניקח בן אדם שעכשיו טיפס את האוורסט, כושר שיא, ונשכיב אותו שלוש חודשים בלי תזוזה, יקרה אותו דבר. איך? אני בשיא הכושר, אני הרגע טיפסתי את האוורסט, למה העסק מתקלקל מלמטה? כי איפה שהגוף מזהה שאין תנועה, לא זז, המרפק הזה לא זז עכשיו שבוע, אז הגוף מצמצם פעילות. מוריד את זרימת הדם. עכשיו מאחר ואין תנועה, המערכת הלימפתית גם פחות עובדת. המערכת הלימפתית אין לה מאחוריה משאבה. לדם יש את הלב. שהוא דואג שיהיה תחלופה. אבל המערכת הלימפתית, שזה למעשה בצורה הכי פשוטה, ביוב של הגוף, מערכת של ניקוי וסילוק, עובדת על טונוס שריר. כלומר, אם השריר עובד וחי, המערכת הלימפתית חיה. אם הטונוס שריר יורד והבן אדם לא זז, אז הביוב לא זורם. תראה את ירושלים בלי פינוי זבל שבוע או תל אביב. יש שביתה עכשיו.
ליעד: אתה לוקח אותי ישר לסיפור האישי שלי כי אני חליתי בלימפומה והמערכת שריר שלי מאז שחליתי ומאז שהחלמתי היא משהו מזעזע. ממש אני מתמודד. אני תמיד חשבתי שזה קשור להשתלת מח עצם שעשיתי כי זה התחיל כמה חודשים אחר כך. אבל עכשיו מה שאתה אומר, גורם לי לחבר כל מיני נקודות שלא חיברתי עד היום, שיש קשר ישיר בין הלימפה לבין השריר שלי. זאת אומרת, כל זמן שהשריר שלי לא מופעל, אתה אומר שמערכת הפינוי לא עובדת.
ארז: לא עובדת, כן.
ליעד: זה מצב שבסופו של דבר מוביל למחלות הרבה יותר קשות.
ארז: לניוון בתור התחלה.
ליעד: בתור התחלה.
ארז: כן, עכשיו ניוון זה פתח לכל מיני דברים שבפוטנציה, שקיבלנו בגנטיקה. שלא יודע, כל מיני דברים שקרו לנו בחיים. אם זה נפשי או אם זה פיזי וזה היה איזשהו טון מאוד נמוך ופתאום שהגוף לא מתפקד ולא עובד, אז זה מקום לכל מיני פגעים להיכנס ולהתגלות, מה שנקרא.
ליעד: וואו.
ארז: כל זה אנחנו הלכנו קצת לקצה הקיצוני יותר, אבל בגדול, זה מה שקורה לבן אדם מערבי. כל הסביבה שלנו מותאמת לעניין הזה שלא נתאמץ יותר מדי. הכל מביאים אליך, אתה רוצה לראות הופעה, יש 70 איש בבית. מי צריך ללכת עכשיו להידחק עם כל הקהל הזה?
ליעד: יכול להגיע אלינו, אם ממתינים יותר מ-10 דקות לאוכל שיגיע, מבקשים פיצוי והכל כמובן מאוד מהיר וזמין ולא צריך להשקיע באמת מידה של אנרגיה כדי לקבל. אבל אני רוצה לשאול אותך כי אתה מדבר על התרבות המערבית שאליה האדם נכנס, אבל בסוף האדם הוא זה שיצר את התרבות בסופו של דבר. אתה יודע, זה נראה כאילו אנחנו שמים את האצבע על המערכת, אבל אנחנו יצרנו את המערכת.
ארז: תראה, אתה ואני באונס. נולדנו לזה כבר. קשה לי להגיד מי יצר את המערכת. אני חושב שכן אפשר להאשים כי מי שיצרה את המערכת זה אנשים שרוצים להרוויח משהו. זה תמיד הולך סביב רווח והפסד מסוים.
ליעד: כן.
ארז: אז אם אתה צריך שתחיה על מוצרי צריכה מתכלים עם אורח חיים נמוך כמו שפעם היית קונה מכונת כביסה והיא הייתה מחזיקה 15 שנה, בדיוק שבוע שעבר התקלקלה מכונת הכביסה שלי. מכונה אמריקאית שקיבלתי מחבר, שנת ייצור 1993.
ליעד: וואו, כמעט בגיל שלי.
ארז: כן. ביום חמישי היא התקלקלה. התקשרתי להגיד לו, "זוכר את המכונה שהבאת מארה"ב בקונטיינר ואח"כ, אחרי 15 שנה נתת לי? אז רק אתמול היא שבקה". אז זה, זה רעיון אחר, זה פעם עשו מוצר שיחזיק. לא תצטרך לקנות מכונת כביסה כל 3 שנים. אבל מה התוצר הישיר? שאין רווח לחברה שמייצרת את מכונת הכביסה הזאת. לא קונים חלפים, לא קונים מכונות חדשות כל כך. אז אני חושב שתרבות המערב ותרבות הצריכה היא רוכבת עלינו ולא יצרנו אותה, לא האנשים הקטנים יצרו אותה. אנחנו פשוט אוהבים נוחות.
ליעד: ולנו יש את האחריות לשנות אותה?
ארז: לנו יש את האחריות להרים את הדגל ולצעוק דגל שחור, הים סוער ובואו נפתח את העיניים, בהחלט. ולא אתה יודע, לא הראשון שאומר את זה, יש לנו הרבה גדולים ממני ואנשי רוח ושם שאמרו וצעקו, כל העניין של המערכת ובבילון והראסטפריי וכו'. תראו מה עושים. תראו לאן, לאן זה מכוון את העדר, את הצאן. מקום נוח לשליטה בסך הכל. אדם שצרכיו מסופקים, הוא לא רואה מעבר לאף אז הוא לא רואה מעבר לאף, הוא לא מחפש.
ליעד: והסיבה שקולות כאלה כמו שאתה מביא כאן וגם שאני מביא בצורה כזו או אחרת בתוך התכנים שלי או כשאני מלווה אנשים, לא מגיעים למיינסטרים כי זה מפריע למערכת להמשיך להתגלגל? זאת אומרת, אתה סכנה למערכת?
ארז: כן. בהחלט. המערכת בכל הכוח ממציאה טריקים איך להשתיק את הקולות האלו שעולים. אבל הקולות עולים וזה תנועה שנמצאת בעולם. היא התחילה נראה לי בשנות ה-60'. היה היפים, היה ריינבואו, עדיין הריינבואו מתגלגל, אבל כל מיני תנועות שהתחילו בעצם, רצו לעצור את הגלגל איכשהו. גם היום יש המון קולות שקוראים כבר בקול. זה שאנחנו משוחררים עם האינטרנט כביכול ואנחנו יכולים להביע דעה ולהקים אג'נדות ישנות-חדשות.
ליעד: ולהקליט פודקאסטים.
ארז: כן, כן, זה חלק מהכוח שלנו.
ליעד: כן.
ארז: להביא שינוי. הנה עכשיו בן אדם שהוא כן במיינסטרים ופתאום הוא נתקל בפודקאסט שלך ויש כל מיני אנשי רוח מעניינים ואנשי טיפול ואנשים שמביאים איתם רוחות של שינוי מאוד גדולות, אז הוא נחשף. זה עושה. זה עושה.
ליעד: מהמם. אני באמת מרגיש זכות ושליחות לקחת חלק בהפצה של הקולות החדשים האלה. בוא נצלול רגע לעבודה שיש לכל אדם. אם אנחנו אוקיי, נכנסנו לתוך מערכת קבועה של כללים ולהיות חלק מהמערכת, לעזור לה להמשיך להתפתח ולהתקדם. איך אני יכול לצאת ממנה לתפיסתך? או מה הדבר הראשון שאני צריך לעשות חוץ מלהבין את זה שזה המצב?
ארז: אני חושב שהצעדים הראשונים זה אדם לעצמו. כי בשביל להשמיע קול צעקה גדולה או לתקוע בשופר גדול, אתה צריך נפח ריאות ובשביל שתישמע, אתה צריך להיות על מקומך ושיהיה בסיס למה שאתה אומר. שיהיה לך מספיק ניסיון ותהיה איתן בדעתך ולא כל אחד יבוא ויסתור אותך ויערער לך את כל המבנה שאתה מנסה לבנות. אז קודם כל, זה הבניין האישי. כי אחרת זה מה שנקרא, אורות בלי כלים. לרוץ ברחובות ולצעוק בדרך כלל נסיים באשפוז כפוי. או שהמערכת באמת תאכל אותנו. אז קודם כל זה הבניין האישי. ואני מהצד שלי של עבודה הגוף, הגוף נפש מה שנקרא, תמיד זה גוף נפש. זה ראשית הבניין. להוציא אותנו מאורח החיים החולה בשביל להתחיל לדעת. כואב לי הגב אז לא יכאב לי עד הניתוח. לא. אפשר לעצור את זה הרבה לפני. אפשר לזהות שמשהו כואב בגוף ואוקיי, צא ולמד, מה עושים עם זה. אולי נעשה יוגה, אולי נעשה פילאטיס, אולי אני אלמד פלדנקרייז. להתחיל לחקור מה עושה לי טוב. ללכת לטיפולים, ללמוד טיפול. לרכוש כלים. עולם עבודת הגוף, במיוחד הפנימית, כן? בלי לפגוע באף אחד, גם בזה יש פנימיות ויש חיצוניות. אני אוהב דברים שהם מעשירים אותי. אני אף פעם לא אהבתי למשל לרוץ או לרכב על אופניים יותר מדי. רק בתור שירות. אופניים מכאן לשם, אבל לא בתור הפעילות שלי כי זה משעמם אותי. לא רואה בריצה לאן להתפתח? עוד קילומטרים. אני אגיע ל-50 ק"מ ריצה, זה הישג מרשים לכל הדעות. אני אסמן וי, אבל אין לי הרבה למידה שמה עם הגוף והגעתי לאיזושהי יכולת ועם ה-50 האלו אני כבר אעשה את ה-100 ק"מ סתם דוגמא או כל יום 50. זה הישג מרשים, זה נפלא, אבל זה לא מזיז לי גלגלים פנימיים. וכשאני לומד אומנות שהיא אמנות תנועה, אמנות גוף שהיא פנימית והיא מאלצת אותי לחשוב ולייצר דבר שנקרא בעגה המקצועית אינטליגנציה תנועתית, שזה מכריח אותי לחשוב, ללמוד חומר שהוא מורכב וקשה. ולהגיד לגוף לעשות אותו, לצוות על הגוף לעשות אותו ולהכריח אותו. למה להכריח אותו? כי הגוף נוח לו במנוחה. אמרנו את זה בהתחלה. נוח לו. תזיז אותי, תעזוב אותך. תן לנוח, תן להירגע, תן לראות עוד איזה פרק בסדרה. אני עכשיו בבינג', יצאה סדרה חדשה, אני חייב להריץ את כל העשרה פרקים. לשרוף לי את הלילה אבל מה אכפת לי. יש אימון בבוקר, אין אימון בבוקר, זה לא משנה. אבל כן יש פה מקום של לכפות את הגוף. אני עכשיו בוחר. נגיד אני רוצה ללמוד נשימות. קצבתי לעצמי כל יום אני מקדיש 7 דקות לטכניקה אחת של נשימות. אז ללכת עם זה בכוח. בחרתי טכניקה אחת של נשימות שאני רוצה ללמוד אותה ולהעמיק בה, אז אני בכוח אתרגל אותה חודש.
ליעד: אתה יודע, זה לוקח אותי, דיברת מקודם על להכריח את הגוף וזה ללמד את הגוף לעשות איזושהי פעולה וגם לעשות את הפעולה בסופו של דבר, לא רק להבין אותה. לוקח אותי לאיזה סשן של תנועה שעשיתי לפני איזה חודש או חודשיים אצל חגי, חגי פטשניק, שגם הוא התארח בפודקאסט הזה. והחזקתי מקל. והוא התחיל, הוא אמר לי, "פשוט תסתכל עליי על מה אני עושה, פשוט תחזור אחריי". והוא עושה כמובן הכל מאוד עדין ויש המון פלואו במה שהוא עושה ואני מסתבך עם המקל, לא מצליח אפילו עם הידיים שלי לעשות את כל ה… לקחת את המקל לפה ולקחת את המקל לפה ולהזיז את היד וזה ממש, זה ממש כיתה א'. אתה יודע ולאנשים, אני חושב, גם לאלה שמאזינים לנו וגם לי באופן אישי, לא פשוט לחזור לכיתה א'. אתה יודע, ללמוד פתאום את הא-ב'. כבר יש לנו תפיסה על עצמנו כאילו אנחנו נמצאים במקום אחר ואז כשאנחנו נכנסים לתחום חדש כמו נניח איזושהי אמנות של תנועה או לחימה, תכף ניגע בלחימה גם, אממ… זה להבין שאני מתחיל ממה זה א', א' זה מתקדם, זה להתחיל מגן חובה.
ארז: מזחילה, כן.
ליעד: כן, ממש מזחילה. וזה משהו שכדאי להבין אותו אני חושב, אתה מסכים איתי?
ארז: אני מסכים.
ליעד: אנחנו ברמה פחות טובה ממה שאנחנו רוצים להאמין שאנחנו.
ארז: נכון. הרבה אנשים חווים תסכול מאוד קשה. בד"כ הרבה פעמים התסכול הוא מונע את הבן אדם בכלל מלזוז.
ליעד: כן.
ארז: מהמקום הזה שאמרת, בן אדם לא רוצה להתמודד עם המקום הזה. ואז העצה היא כן לצאת ולהתחיל לחפש. כי הרבה פעמים מה שפותר את זה, זה כימיה עם מורה או מורה לצורך העניין, כן, שמתאים. הרבה פעמים כשאנשים מתקשרים אליי ורוצים לבוא, אני מספר כל מה שיש לספר, אני ככה וככה ועושים ככה וככה, אבל תשים לב שיש כימיה בינינו. כי אם אין לך כימיה איתי, אז זה לא עוזר. אתה לא תסכים להיפטר מה… מהחסימה ולהתחיל להיות תלמיד.
ליעד: נכון.
ארז: ברגע שיש כימיה, איכשהו משהו בנפש מתרצה והבן אדם לאט, לאט. חשוב גם שמורה יהיה מספיק בעל רוח לראות את התלמיד, את היכולות שלו ולתת גם. זה גם עוד פעם, גם פונקציה מאוד חשובה, חלק מאוד חשוב במשוואה זה היכולות של המורה. יש מורים שהם חדשים יותר, יש מורים שיש להם ניסיון. יש מקום לכולם. אני תמיד מעדיף מורה עם ניסיון. במיוחד איפה שאני נמצא היום.
ליעד: שזה קצת דומה למה שאמרת מקודם על זה שאנחנו צריכים קודם לעבוד על עצמנו עד שנצא החוצה ונצעק את מה שיש לנו להגיד כדי שלא כל בן אדם עכשיו יסתור ויוריד אותנו. כי יש נטייה כזו בעולם, במיוחד כשלכל אחד יש את המקום להביא את הקול שלו, נכון? אנחנו באינטרנט, פייסבוק, כולם חשופים, כל אחד יכול להביע ואז כל אחד באמת מביע, אבל אין הרבה בסיס ותשתית מתחת לדבר הזה. אז הוא מאוד, מאוד, כאילו התשתית מאוד רעועה. כל אחד יכול לסתור אותך ולהוריד לך את הביטחון והכל. ואין איזו אמונה חזקה בדרך. רציתי לשאול אותך, בהקשר של אומנויות לחימה דווקא. אני אגיד לך למה. כי אני היום עשיתי מקלחת ואמרתי לעצמי, התכוננתי כזה לקראת המפגש שלנו וחשבתי על מה אני אדבר איתך. ופתאום לא יודע, אתה יודע איך זה במקלחת. צצות 2000 מחשבות בשנייה. ופתאום מצאתי את עצמי באיזו סיטואציה, אני אפילו לא זוכר עד הסוף, אבל הייתה קשורה באלימות איכשהו בראש שלי. נזכרתי באיזה משהו מהילדות או משהו כזה. אמרתי לעצמי, יואו איך כאילו אני נרתע מאלימות, זה משהו שאני כזה מוקיע אותו, אבל אי אפשר להוקיע אותו כי יש בתוכנו אלימות. ונזכרתי שאחת המורות שלי אמרה לי שקיבלתי ירושה אלימות, אני קיבלתי בגוף שלי אלימות ואני יכול להכות עם האלימות, עם הפטיש הזה שקיבלתי ואני יכול גם לבנות איתו בניינים. זה אחד הדברים שקיבלתי ומאוד אהבתי אותו. ואז אתה מגיע, אני נפגש איתך, מאסטר באומנות לחימה, נינג'יטסו שתכף תדבר על גניבת המותג לתוכניות הריאליטי. ואני שואל את עצמי, איך להפוך להיות מאסטר בלחימה, יכול להביא אותנו בסוף לשלום? מבין את השאלה שלי? מבין את הדיסוננס שיש לי בראש?
ארז: כן, כן, וודאי. אתה יודע, זו שאלה שהיא מתבקשת. גם באומנויות הלחימה אפשר להגדיר אומנויות פנימיות, אומנויות חיצוניות. כמו שעשיתי את ההקבלה בתנועה לבין זה שלרוץ לא עושה לי את זה כי אני לא מרגיש שם התפתחות ואני חייב משהו שמעורר אותי פנימית לעבודה. אז גם ככה בתוך אומנויות הלחימה יש את התחומים היותר מערביים שהם באים לספק מהר ועכשיו. נער בן 15 רוצה תוך חצי שנה כבר להיות איזה לוחם זירה מאומן.
ליעד: זה גם הרבה פעמים מגיע כי הוא אולי נמצא באיזשהו איום בסביבה שלו והוא רוצה לפתח יכולות מסוימות.
ארז: כן, כן. אז זה יותר בתור הגנה עצמית, זה לא אומנות לחימה. היכולת להגן על עצמך או לפעול במצבי לחץ וכו' זו יכולת בסיסית שרוכשים, אבל זה ממש התחתית של הפירמידה. אם זה כל הקומה, אז זה נקרא אומנות חיצונית. אבל אם אתה רוצה להניח עוד רובד ועוד רובד ועוד רובד, זה הולך ונהיה יותר פנימי. בעצם ה… עיקר המלחמה עם עצמנו. זה מלחמה שלוקחים אותה לנפש. קודם כל לצאת מהנוחות, להתחיל להתאמן. לצאת מהמקום הזה של החוסר ביטוי. הרבה פעמים הנפש סגורה ובלחימה אתה נדרש להוציא. אז יש אומנויות יותר רכות ויש אומנויות יותר קשות. ואז גם פה יש מנעד כי כל אחד יכול למצוא את עצמו אם הוא רוצה משהו טיפה יותר רך שפחות, אין באמת מגע פיזי. זה גם טוב וגם שם יש ביטוי ללחימה, שזה בתנועה ובהוצאת קול ובפיתוח הרגשים מסוימים. כי להילחם זה בעצם לא לוותר, לא להיכנע. אתה עברת תהליך שהיית צריך להילחם על המקום שלך, אחרת המחלה הייתה לוקחת. וזו מלחמה. זו אמנות לחימה. ויש כאלו שממש צריכים את זה בשביל לפרק, להוציא מהגוף דברים שבתא. נמצאים ברמת התא, כעס מצטבר בתאים. אז יש מדברים רכים יותר של הצ'י קונג למשל, שזו אמנות תנועה סינית, לא לחימה, אבל היא השלמה לאומנויות הלחימה הסיניות. ואז עובדים עם הבעה של רגש ווא! אני משחרר והופך מצבים נפשיים. זה תרגול. מעלה כעס בכוונה, מעלה, מעלה, צובר, צובר, צובר ואז עושה תרגיל שהוא ווא! בבת אחת לשחרר ולחייך. זה תרגול. מתרגל את הפנימיות של כעס ושמחה, כעס ושמחה. אז זה גם, עוד פעם. אבל זה שייך לאומנויות לחימה הפנימיות יותר שבאמת הן דואגות לזה שהנפש והגוף ילכו יד ביד בתהליך. וזה גם מרפא את המקום הזה, את הפחד מהלחימה ובכלל אני לא בן אדם אלים. אין לי שום עניין אבל כן, לכולם יש אגרסיות בפנים. גם בטיפולים זוגיים וטיפולים אישיים, הרבה פעמים משתמשים בשק אגרוף, בכל מיני כפפות בשביל שבן אדם יוכל טיפה לתת ולפרק ולהרגיש שהוא נותן מכה. שהוא נותן חזרה מכה לעולם. העולם מכבה אותך, העולם דוחק אותך פנימה והעולם סוגר לך את ה… עולם המערכת, לא משנה איך נקרא לזה, כן? אתה רוצה ללמוד לפתוח את המרפקים לעשות מקום. זו שאלה גם. אני פותח את המרפקים, אני פוגע במישהו? לא פוגע במישהו? אבל את התנועה הנפשית צריך לעשות. ופה נכנסות אומנויות לחימה ועוזרות לנו להרחיב את המקום, להרחיב את הנפש.
ליעד: מעניין ממש. דיברת מקודם על זה שיש משהו באומנות לחימה, במיוחד באומנויות הלחימה הפנימיות שזה ביטוי של, זה אימון רגשי, מנטלי, נפשי של להילחם, לא לוותר על משהו, להשיג את מה שאתה רוצה, לפעול, לזוז. ואני, עלה לי בראש, מה עם ללמוד לוותר? גם לא מיומנות חשובה שאנחנו צריכים?
ארז: בחלק מהאומנויות שלומדים זה לוותר. כמובן שיש בזה תנאים. אם אנחנו מסתכלים על זה מעיניים שעכשיו של לחימה, אם אני אפנה את הגב בזמן הלא נכון, הבן אדם פשוט יעלה וידרוס אותי בצורה זו או אחרת, אז זה לא חכם לוותר. אבל אם אני מזהה עימות מרחוק ואני שוקל את הצעדים ורואה שאפשר לוותר, אני אשמח לוותר. אין צורך להיכנס לעימות, ליזום עימות. אני עכשיו הולך ומי שיהיה לי בדרך, אני אעבור דרכו. לא אכפת לי מה. זה לא נכון. כלומר, אומנות לחימה חכמה או פנימית, נותנת לך אפשרות של תנועה במרחב. עכשיו, תנועה במרחב אומרת שאני שולט במרחב התנועתי תוך כדי שמירה על הציר שלי. עכשיו, בוא ניקח את זה לעולם הנפש, אותו דבר. אני רוצה להיות מסוגל לנוע מול כל, לפעמים יש עימות שהוא גדול עליי, אני מעדיף לעקוף אותו מהצד, מעדיף לשנות כיוון. לפעמים אני עם הגב לקיר, אז אולי אם אני אלמד לקפוץ או שאני אלמד להתגלגל, שאני אלמד להסתתר, אני גם אמנע מאלימות. אבל אני אסמן בתור עימות בעתיד שעוד שנתיים אני אהיה יותר מסוגל, יותר חזק, אני כן אוכל לעבור שם בלי להתעמת כאילו.
ליעד: זה מאוד מעניין השיחה הזאת על עימותים. אני מרגיש גם ברמה האישית וגם אצל הרבה אנשים שאני מלווה בחיים, שהרבה מהדברים שמונעים מאיתנו לצאת החוצה, זה הפחד הזה מאיזשהו עימות. הפחד מלהגיד את דעתי כדי שמישהו אחר לא יסתור אותי או כדי שאני אזיז מישהו מהמקום המאוד נוח שבו הוא נמצא ואז הוא יתקוף אותי. ויש המון שיחה על פחד מעימותים. והיא מגבה, אני חושב שהפחד ממנה, אתה יודע, הוא בונה את עצמו בשכבות. והוא כבר מסתתר מתחת לפני השטח ע"י כל מיני תפיסות עולם ומסקנות לגיטימיות ללמה באמת לא לעשות את זה. כי עימותים זה לא טוב וקארמתית גם זה לא הדבר הכי חכם לעשות. לזרוע עוד זרעים של שנאה ושל אלימות. אבל אתה אומר, יש פה בכלל שיחה אחרת לחלוטין ולא שיחה על שנאה ולא שיחה על אלימות. זו שיחה על פנימיות ועל היכולת להביע את הקול שלנו כמו שהוא כלפי חוץ. יש פה הבחנה דקה. ואני חושב שרק דרך התרגול, גם אני כשאני יושב מולך פה, אולי רק דרך המזרן, דרך התרגול, אפשר להתחיל להבין בכלל למה אתה מתכוון. כי עד שאני לא ממש מתחיל לזוז ובודק ומנסה ולומד מה זה באמת לעומק דרך הגוף שלי, אז הכל אתה יודע, הכל בתפיסות.
ארז: מופשט.
ליעד: כן מופשט, קשה להבין את זה.
ארז: גם היתרון פה של סטודיו עם מזרון מתחת לרגליים הוא מאפשר. זה מרחב מאפשר. ברחוב לא בא לי. יש שם עימותים שאני יודע שמחכים לי, לא אעשה אותם. אבל ללכת לפעם-פעמיים בשבוע, שלוש פעמים בשבוע למרחב מאפשר עם המורה המתאים שיודע לראות אותך ולזהות את החולשות שלך ולבנות אותן בצורה הדרגתית, אני חושב שהערך המוסף הוא אדיר. כי זה אח"כ יאפשר לך להתנהל בחוץ לא בצורה אלימה. כי מתי בן אדם מגיב באלימות? כשהוא מפחד. כשהוא בלחץ או כשהוא קופא ואז הוא יוצא. אבל אם בן אדם מסוגל לשמור על האיזון שלו ולנוע וגם בהבנה הוא יודע, כן אני יודע לתת אגרוף פיזי, אני יודע לתת אגרוף פיזי, זה גם בונה את המקום הנפשי הזה שאני יודע לעמוד על שלי. ולעשות את זה במרחב מאפשר, אני חושב שזו דרך נכונה מאשר ללכת לחפש לעצמנו עימותים להתמודד איתם בחוץ. זה לא מבוקר ואנחנו לא יודעים מה המציאות תסובב. המשתנה הבלתי תלוי הוא בלתי תלוי תמיד ויכול להתפתח דבר שלא צפינו בכלל. אז פה למשל, באימון אם אני מזהה ששניים עכשיו מתאמנים ואני רואה שעולה כעס ביניהם, פעם אחת עצרתי שיעור, שניים רבו. הושבתי את כולם, אמרתי, רגע הפסקתי ללמד. כולם הביתה. היו בשוק. באמצע השיעור. כולם פה הביתה. אתם שרבתם, וודאי ואתם שהיה לכם נוח עם זה, אתם גם שותפים. והשניים שרבו הוצאתי אותם, אמרתי שהם לא חוזרים בדלת כאן עד שהם לא מדברים ביניהם. אין כניסה. זה היה מאוד, אבל זה עבד. כלומר, אני לא מאפשר את המקום הזה של התחרות ושל הגאווה. חשוב מאוד לי שהבנייה של עימותים תהיה ממקום של שמחה. ככה אני, ככה היה בבית ספר שלנו של הנינג'יטסו, ככה המורים מאוד הקפידו שלא ייכנס גאווה וכוחניות. גם כשרבים, לא רבים, נלחמים עם כלים או ידיים ריקות ומרביצים אחד לשני, הכל צריך להיות מתוך שמחה. למה שמחה? כי אני עובד על עצמי ואני עובד גם על החבר. אם אתה לא יודע לקבל סטירה באימון ממישהו אחר שהתאמנת איתו ומקבל את זה בטוב, אז משהו לא בסדר או אצלך או אצל המורה. בדרך כלל אצל המורה. בן אדם וודאי שלא יתמודד, אבל המורה צריך להיות שם ולתת את הגב הנכון ואת התמיכה הנכונה. קיבלת סטירה, אוקיי תנשום. קודם כל, תגיד תודה שקיבלת סטירה, סימן שאולי לא הגנת על הפנים. לא עמדת נכון. הרהרת עכשיו באיזה משהו, הקשבת לאיזה קול מבחוץ או איזה קול חיצוני שדיבר בפנים. עכשיו גלגלת באמצע אימון את השיחה שהיה לך עם אשתך, עם החברה, עם אבא, עם האחות, עם ההוא ברחוב ולרגע לא היית ופתאום ההוא נתן לך מכה. אתה אשם. אתה לא היית שם ולא היית ברגע, היית ברגע אחר שעבר. היית או בעבר או בעתיד, לא היית בהווה. אז זה חלק, חלק מהמרחב המאפשר הזה, להביא את המקום של העימות למקום של בניה. אבל מתוך.
ליעד: כן, זה הקשר אחר לחלוטין ממה שרובנו מכירים כל חיינו על מה שנקרא עימותים ולחימה. שזה לא, אין פה גאווה. ואם מישהו נותן לי סטירה זה לא כי הוא יותר טוב ממני או שהוא שולט עליי, להפך. הכל חלק מהתרגול. והכל בסוף השתקפויות חיצוניות למצב הפנימי שבו אני נמצא עכשיו או בו הייתי ברגע הלחימה. זה מאוד מעניין מה שאתה אומר. אני חייב להגיד גם מושך. אתה רוצה להיכנס איתי רגע, אתה יודע, מה זה נינג'ה היום? אתה יודע, בימינו אני חושב שרוב האנשים אם הייתי שואל אותם את זה, אז הם היו מצביעים על יובל שמלא שזכה בנינג'ה כמה פעמים ועל הקיר הזה שהם מטפסים או על החבל שהם מטפסים בסוף, מה זה נינג'ה? מה זה להיות נינג'ה?
ארז: בוא נתחיל טיפה מסקירה היסטורית למרות שאני מאוד גרוע בהיסטוריה ואף פעם לא למדתי היסטוריה של המזרח יותר מדי. אז גם המידע שלי הוא דל. התעסקתי יותר בעשייה עצמה. אבל בגדול, הנינג'ות מגיעות מהמזרח, זה לא יפני וזה לא סיני. זה מן תרכובת כזאתי. שזה בעצם היה דבר אסור במזרח הרחוק, שפעם גם ביפן וגם בסין היה אסור לערבב שיטות. ברמה שאם היית יוצא מהבית ספר והולך לבית ספר שהוא במורד הרחוב, אז סביר שלא היו מקבלים אותך שמה, אבל גם מאיפה שיצאת לא היו מקבלים אותך חזרה.
ליעד: וואלה.
ארז: היה מאוד, מאוד קשה, המון תחרותיות והמון שפיכות דמים סביב הנושא הזה גם בסין וגם ביפן. כאשר יפן מייצגת יותר את האנרגיות הנוקשות יותר של זרימות של אדמה ואש והסינים יותר לקחו את הזרימות הרכות של המים, אוויר ואש. אבל למשל, אפשר להגיד שאייקידו לקח רק מים. כאילו היפנים לקחו הרבה את המים. הטאי צ'י לקחו את המים ואת האוויר. בקונג פו יש הרבה הצלפות והרבה אש. אצל הקראטה יש המון עוצמה, המון אדמה, אש ואדמה. והנינג'ה לקח את כל היסודות ושלט בכולם. כלומר, היכולת להשתנות מרגע אחד אני נותן אדמה ואז אני מרפה ואני זורם כמו מים ואז אני נעלם על האוויר, אני לא מביע דעה, אני זז הצידה, נותן לעסק לחלוף לידי וברגע הנכון, נכנסות תנועות של אש. אבל זה לפי בחירה. הנינג'ה לקח את הכל ובעצם שלט בכל המרחב של היסודות. והתאמצו מאוד להגיע לשליטה תנועתית מאוד, מאוד גבוהה. הדרישות התנועתיות בנינג'יטסו הן מהקשות שנתקלתי בהן. אחת יכולות תנועה, עבודת רגליים. ועל זה אתה מלביש את הלחימה בידיים ריקות ובכלי נשק שונים. המון סוגים של כלי נשק. למשל, ביפן הסמוראי שם את החרב רק בצד אחד. ולעולם האחיזה תהיה אותה אחיזה. הנינג'ה שם אותה בשני הצדדים. הם עבדו במקביל. שברו קונספציות ותפיסות מבחינת להתאים את עצמם כל הזמן למצב. אז אפשר להגיד שזו מן אמנות שהיא קו אמצע. שהיא לא מובהק לכאן, לא לשמאל ולא לימין. היא ממש תופסת את הקו אמצע ויודעת לשלב. היכולת לשחרר כל רגע ולהתחיל מחדש משהו אחר, עוד פעם, גם פה מתחבר למה שדיברנו מקודם על עבודת הנפש. אני חושב שזה מאוד קל הנינג'יטסו מאוד מאפשר את המקום הזה. גם העניין של השמחה עוד מגיע מהדורות הקודמים שהביאו את הנינג'יטסו ופתחו אותו לעולם המערבי שדאגו מאוד להתאמן בשמחה וללא גאווה. אז יש את כל התחום. היו את הסרטים של פעם עם כל המסיכות והלבוש השחור. שזה אפשר להגיד, היה שימוש מאוד מזערי. היה שימוש בזמן לילה והתגנבות. הם היו המסתערבים הראשונים. הנינג'ות שלטו באמנות ההסוואה. הם היו אנשי תיאטרון מאוד, מאוד איכותיים. בדרך כלל הנינג'ה זו הייתה זקנה שאתה רואה ברחוב בקושי הולכת או איזשהו זרוק אחד ששוכב שם בבגדים בלויים, סביר שזה הנינג'ה ולא הלוחם שהולך בלבוש מפואר ולבוש בבגדי משי וחרבות עליו. הם היו, כלומר אם היית מעליב סמוראי, אז הייתם קובעים דו קרב למחר בשעה 12:00 ביער הזה וכל אחד היה בא ומתארגן ואז עומדים ושולפים. יש דוגמא מאוד יפה, הדור הזה כבר כמעט לא מכיר את אקירה קורסאווה, שבעת הסמוראים. סרט קאלט בתחום הזה. שחלק מהיופי שלו שהשחקנים שם הם לא שחקנים. כל מי שמשחק שם סמוראי זה סמוראי אמיתי ממש ויש שם קטע שאנשי הכפר הולכים לחפש את שבעת הסמוראים שלהם שיגנו על הכפר, אז הם הולכים לבדוק אחד מהם והוא בדיוק באמצע אימון עם החברותא שלו. גם סמוראי כערכו זה שתי יצירות מופת של 40 שנות אימון מאחוריהם והם עומדים ומתאמנים עם חרבות מעץ וכל אחד עומד בעמדה שלו ועושה תנועה אחת והם נעצרים אחד על הגרון של השני, מסתכלים אחד על השני, אומרים לו "אתה מת". הוא אומר לו "לא, לא, אתה מת". אז הם עוצרים, הולכים הצידה, שמים את הכלים מעץ בצד. חוגרים את החרבות האמיתיות שלהם, חוזרים לאותה פוזיציה וכל אחד עושה את אותה תנועה ואחד מת. זה אמיתי. כלומר, בסרט לא, אבל ככה זה התנהל.
ליעד: וואלה.
ארז: וזה שהם באו לחפש אותו, הוא זה שניצח, שנשאר חי. הסמוראי שהם באו לחפש בעצם. מי נתן לך את הרשות להרוג כזאת יצירת מופת על ויכוח של מי ניצח? זה לא גאווה? זו גאווה שהיא מסריחה בכל העולמות. אבל זו גישה מסוימת. לדעתי זה נורא ואיום. הקטע הזה בזה ממש מתאר את הלך הרוח במזרח. גם בסין זה היה ככה. מאוד קשה.
ליעד: טוב זה אתה יודע, מתחבר, לא מתחבר לכל השיחה שלנו. כי אנחנו מנסים, אנחנו במין תנועה כזאת בין לחימה ושלום, בין ויתור להשתדלות. אז זה מעניין. אנחנו עוד מעט מסיימים את ההקלטה שלנו. יש איזה משהו שחשוב לך להעביר לאנשים שמקשיבים לנו כרגע?
ארז: יש דברים שהם בקום ועשה. כלומר, בשביל לצאת מהחריקה של המערכת, בשביל לצאת מהמקום הזה שאמרנו בהתחלה, בן אדם מערבי-בן אדם חולה זה בקום ועשה. וזה ממש הפך הטבע שלנו היום, שאנחנו רגילים שהכל מגיע אלינו בצורה הכי קלה. הקום ועשה הזה זה להכריח את הגוף עכשיו לזו.
ליעד: שזה גם ההפך ממי שמאזין לנו אם אפשר לקחת את זה. אנחנו נביא את התוכן עד אליך ואז אתה לא תעשה את הצעד.
ארז: כן, אבל זה תוכן שהוא התפתחותי.
ליעד: זו התחלה טובה.
ארז: התוכן הזה הוא תוכן התפתחותי.
ליעד: זה עדיין, לשבת באוטו, אתה יודע, הדברים האלה מגיעים, אני מאזין, לחצתי פליי, לא הזזתי את הגוף, לא עשיתי איזשהו מאמץ.
ארז: נכון, בחרת לשמוע משהו שהוא יעיל, כן.
ליעד: אבל בכל זאת, בסוף צריכה לבוא הפעולה לידי ביטוי אתה אומר.
ארז: כן.
ליעד: הגוף צריך לעשות איזושהי תנועה. אנחנו צריכים ליזום.
ארז: זה קום ועשה.
ליעד: כן.
ארז: לשים את האצבע ביום חמישי בשעה 18:00, יש שיעור מעניין, אני הולך אליו. לא יעזור כלום, אני הולך. זה בקום ועשה. אין לי הצעה אחרת.
ליעד: זה ממש חשוב מה שאתה אומר ואני מדגיש את זה. כי הרבה פעמים נתפס בעולם הרוח שכאילו העשייה היא לא קשורה לעולם הרוח. מה שעושים בעולם הרוח זה התפתחות רוחנית אומרת לשבת, למדוט איזה 8-10 שעות, ללכת לאיזה ריטריט לשתוק עשרה ימים. אתה בא ואומר משהו שאני מאוד מתחבר אליו והוא מאוד חשוב. אולי לך הוא מובן מאליו, אבל אנשים לא מכירים אותו. עוד פעם, אולי אסטרטגיות של המערכת. שזה לעשות, זו העשייה. אין דבר יותר רוחני מלעשות משהו, מלפעול, מלהופיע בעולם, מלהזיז את הגוף, מלעשות את ההשתדלות הזאת, להשקיע אנרגיה. וחשוב לי להדגיש את זה.
ארז: כן. אני חושב שהמדיטציה הגבוהה באמת היא בתוך העשייה.
ליעד: כן, תוך כדי תנועה.
ארז: תוך כדי תנועה. הלוחמים, לוחמי עלית או הנינג'ות הם היו במדיטציה תוך כדי קרב. ממש, תחשוב בשדה קרב.
ליעד: ואם לא, הם חוטפים את המכה.
ארז: כן. שדה קרב של פעם לפני 500 שנה, זה יכול להימשך עכשיו 20 שעות לחימה, מדיטציה מוחלטת. הוא זז בשיא המהירות, לא רואים אותו כמעט מרוב שהוא מיומן ומוכשר ומצליח לשמור על השלווה שלו, לשמור על האנרגיה. לא להתבזבז. אין שם סיבה להתעצבן. אפילו שאתה נאלץ עכשיו להרוג כי זה קרב אמיתי של פעם בשדה קרב. הכל מתוך שלווה. שקצת מלחמה ואתה בשלום פנימי עם עצמך ואתה בתוך שדה קרב לחימתי מדמם ונוראי לכל הדעות. לא אמרנו מי צודק, לא העניין. זה איך להגיע. וזה אפשר להשליך להיום, לבנות את הכלים האלו בשביל להתנהל בשדה קרב של החיים שלנו עם כל הקשיים שיש ולדעת להביא את הכלים האלו לעשייה. זה שילוב מבחינתי.
ליעד: כן, גם לעשייה וגם אם אני חוזר רגע אחורה, גם ליחסים הפנימיים של האדם עם עצמו. כי עם כל הבהלה הזאת מאלימות חיצונית, עימותים חיצוניים, אם אנחנו מתבוננים פנימה, לפחות לתפיסתי, אנחנו מזהים עד כמה מערכת היחסים הפנימית בינינו לבין עצמנו היא מערכת אלימה, בינינו לבין, בתוך המחשבות שלנו במיוחד בגוף שלנו שאנחנו לא מניעים אותו ולא עושים שום דבר בשביל לטפח את הדבר הזה שבסופו של דבר מתפתחת איזו מידה של אגרסיה. אז למקום הזה אני מקפיד לשים לב בהקשר הזה.
ארז: אדם צריך לזכות לעשות.
ליעד: כן. ולהיות אומן לחימה זה בעיניי גם להיות אמן תודעתי, לפחות איך שאני מבין את מה שאתה אומר.
ארז: כן, החיבור של אמנות לחימה זה בדיוק הנקודה. יש לחימה, יש הגנה עצמית, יש את האמנות לחימה שזה באמת כבר דורש, הרבה יותר דורשני ופנימי.
ליעד: מדהים. ארז, תודה רבה שחלקת איתי ואיתנו את כל הערך והתוכן ואני מקווה שזה עורר השראה במאזינים שלנו לזוז, לפעול, ליצור איתך קשר במידה והם יתעניינו וירצו איזשהו מורה. כי כמו שאמרנו נשמה צריכה להתחבר לפעמים לנשמה ושתהיה כימיה כדי שנוכל לעשות את הצעד הבא. וזהו. ממש תודה מקרב לב, היה סופר מעניין. ואנחנו נתראה בפרק הבא של מדברים חופשי ותדאגו להפיץ את התוכן הזה כדי שיגיע לכל אדם שזקוק לאיזושהי מידה של ידע, ערך, השראה כזו או אחרת שיכולה לעזור לו לעשות את הקום ועשה שדיברת עליו. תודה גדולה, זכות גדולה להיות פה.
ארז: תודה לך, תודה לכם וכל טוב לכולם.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Commenti