הסיפור המקראי על תולדותיה של ממלכת יהודה, כפי שסופר בספרי יהושע, שופטים, שמואל ומלכים, מתאר את נקודת המבט של העילית הירושלמית: את מה שזו ידעה, את מה שרצתה לספר ואת מה ששירת את האינטרסים הפוליטיים, הדתיים וגם הכלכליים שלה. בסדרת ההסכתים הזו ננסה לברר מה לא סיפרו המחברים של ההיסטוריה המקראית בתיאור ההיסטורי שלהם? מצד אחד הם לא סיפרו על מה שהם בעצמם לא ידעו, בעיקר על אירועים מהעבר הרחוק. מצד שני הם לא סיפרו על מה שהתרחש רחוק מן העין ורחוק מהלב - הרחק מירושלים ומגבולות יהודה. אבל בעיקר מעניין להבין את מה שהמחברים של התיאורים המקראיים לא סיפרו למרות שהם, וגם הקהל שעבורו הם כתבו את הדברים, ידעו, ואולי אפילו ידעו היטב, אבל הם לא רצו לספר, כי הדברים לא תאמו את הקו ההיסטורי שלהם, את מטרות הסיפור ואת האידיאולוגיה שלו. מחקרים ארכאולוגיים והיסטוריים, כמו גם מחקר של הטקסט המקראי מאפשרים לנו לחשוף את הסיפור שלא סופר. זה מה שנעשה בהמשך הסידרה.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 02/10/2022.
[מוזיקה פתיחה]
קריין: "תל אביב 360", ערוץ הפודקאסטים של אוניברסיטת תל אביב.
פרופ' ליפשיץ: הסיפור שלא סופר על תולדותיה של ממלכת יהודה - הקדמה.
הסיפור המקראי על תולדותיה של ממלכת יהודה, כפי שסופר בספרי שמואל ומלכים, מתאר את נקודת המבט של העילית הירושלמית. את מה שזו ידעה, את מה שרצתה לספר, ואת מה ששירת את האינטרסים הפוליטיים, הדתיים וגם הכלכליים שלה. לכן, לאחר שנבין מה היה זמנם של המחברים של ההיסטוריה המקראית, נבין איפה ומתי הם פעלו, מה היו מקורות המידע שלהם על העבר הרחוק והקרוב, ומה הם באמת ידעו על תולדותיה של ממלכת יהודה, ועל זו של ממלכת ישראל, נוכל לשאול מה היו המטרות שלהם, ומה היו הרעיונות שהם רצו להעביר לקהל היעד שאליו הם כיוונו את התיאור.
על רקע כל אלה, ננסה לגלות את מה שהמחברים של ההיסטוריה המקראית לא סיפרו. מצד אחד, הם לא סיפרו על מה שהם בעצמם לא ידעו, ובעיקר על אירועים שעליהם היה להם ידע עמום, והיו להם מקורות מעטים, אם בכתב ואם בעל פה. היו אלה בעיקר אירועים שהתרחשו הרבה קודם לזמן שבו הם פעלו, אי שם בסוף ימי הבית הראשון ובמהלך ימי שיבת ציון. מדובר על מרבית ההיסטוריה של ממלכות ישראל ויהודה, וודאי על ההיסטוריה של פרקי הזמן שקודמים להקמת הממלכות הללו. יותר מכך, המחברים של התיאורים המקראיים גם לא סיפרו על אירועים שהתרחשו רחוק מן העין ורחוק מהלב, הרחק מירושלים ומגבולות יהודה. כלומר, נראה שהמחברים של סיפורי המקרא ידעו את מה שהמקורות שלהם ידעו לספר להם, אבל הם לא ידעו את מה שהמקורות הכתובים והזיכרונות הקודמים לא סיפרו להם.
אבל כאן אנחנו מגיעים לחלק המעניין עוד יותר. המחברים המקראיים גם לא סיפרו את מה שהם ידעו, ואולי אפילו ידעו היטב, אבל הם לא רצו לספר. הם לא רצו לספר את מה שלא התאים לקו האידיאולוגי שלהם, למטרות הפוליטיות והדתיות שלהם, למרכזיות של ירושלים בסיפור שלהם, ולקו הבלתי מתפשר שהדגיש את האמונה בנצחיותם של בית דוד ושל בית המקדש. המחברים המקראיים ידעו הרבה על אירועים, על אנשים ועל תקופות, שאותם הם הציגו בצורה שונה מהמציאות שהם, וגם קהל היעד שקרא את דבריהם, הכירו היטב וידעו עליהם פרטים רבים. אבל הם בחרו לתאר אותם בצורה שונה, וזאת בכפוף לאינטרסים ולמטרות שהיו להם בתקופות השונות שבהן נכתבו הדברים, ולקהלי היעד שבעבורם הם חיברו את הדברים. מעניין לחשוב על אותם כותבים ועל אותם קוראים שידעו על אירועים, על אנשים, ועל מקומות שאותם הם הכירו מחיי היומיום שלהם, ושפשוט נעלמו מההיסטוריה שנכתבה בימיהם ועבורם.
המסמך שהפך לחשוב ביותר בשלהי ימי הבית הראשון, שתיאר את ההיסטוריה והסביר את המציאות של החיים באותו פרק זמן, פשוט התעלם, השכיח, מחק מההיסטוריה חלקים גדולים שלא התאימו לאינטרסים של המחברים. לא מדובר רק במקדשים, בארמונות, באימפריות ששלטו בארץ, במלכים אדירים ששלטו לאורך שנים ארוכות, באירועים מסעירים שעמדו במוקד החיים, אלא גם במנהגים רווחים ומוּכרים שהטקסטים התעלמו מהם לגמרי. לדעתי, ההתעלמות מכל אלה בתיאור ההיסטוריה הרחוקה והקרובה של ממלכות יהודה וישראל, היה חלק מהמסר שרצו הכותבים להעביר לבני דורם. מסר שהובן בזמנו היטב על ידי קהל היעד שעבורו נכתב הטקסט, ושבדורות הבאים, ובוודאי בדורות הרחוקים מאוד מזמן הכתיבה, כולל בימינו אלה, כבר לא הובן. בכך הוחמצו חלקים גדולים מהמסרים של הטקסט המקורי.
אבקש לתת דוגמה אחת למשמעות של הטקסט ולדרך שבה, בעיניי, כתבו אותו המחברים הקדומים, לדרך שבה, לדעתי, הבינו אותו הקוראים בני אותו הזמן, ולאופן שבו דורות מאוחרים כבר החמיצו חלק מהמסרים הקדומים והחלו לקרוא את הטקסט כאמת היסטורית, מה שהוא אף פעם לא התכוון להיות.
אני נזהר מהשוואות ומהקבלות, אבל מבקש רק להדגים את הדברים באמצעות הפתיחה של הכרזת העצמאות שמוכרת לכולנו היטב וקשורה גם לימינו אלה. גם ההכרזה הזו, הכרזת העצמאות, אינה מכוּונת להיות מסמך היסטורי, אלא טקסט שמעביר מסר אידיאולוגי באמצעות שימוש בתיאור ההיסטורי. מי שמכיר את ההיסטוריה מבין את המסר, ומי שמתייחס לטקסט הזה כטקסט שמשקף את ההיסטוריה בדיוק כמו שהייתה, מחמיץ חלק מהמסר שהטקסט ביקש להעביר.
הכרזת העצמאות נפתחת בנקודת מוצא שאפשר לדון עליה, אבל שצריך להתאמץ מאוד כדי לסתור אותה ולא לקבל את עיקריה. אני מצטט: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים, והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי." סוף ציטוט. במשפט הבא, ההכרזה מדלגת על כל ימי הקיום של העם היהודי בארצו בימי הבית הראשון והבית השני, וממשיכה בקביעה היסטורית, שגם עליה אפשר לדון, ואפילו נעסוק בה בהמשך הדרך, אבל שגם היא נקודת מוצא היסטורית ועוגן חשוב. אני מצטט: "לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע, שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית". סוף ציטוט. ואז, ההכרזה עושה מעשה שגם התיאור המקראי עושה, ויותר מפעם אחת. היא מדלגת על פרקי זמן ארוכים, מתעלמת ממציאויות היסטוריות מורכבות, ממקדת את התיאור רק בעם היהודי, ומעבירה כך את המסר שהיא מבקשת להעביר. אני ממשיך לצטט: "מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהאחז במולדתם העתיקה. ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו ישוב גדל והולך, השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקִדמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית". סוף ציטוט. המסר שמבקשת ההכרזה להעביר טמון בדילוג על אלפיים שנות הגלות, על מה שקרה בארץ בפרק הזמן הארוך הזה, ועל עמים אחרים שגם חיו פה והייתה גם להם תביעת בעלות על אותו חבל ארץ. אבל את כל זה ידעו מחברי ההכרזה, וידע גם כל מי שקרא אותה. הם הבינו זאת היטב, וגם הבינו את המסר שטמון בשורות הללו - לעם היהודי יש זכות אבות על הארץ. ולכן, לאחר אזכור קצר של הקונגרס הציוני הראשון, של הצהרת בלפור, של השואה, של תרומת העם היהודי למאבק בנאצים במלחמת העולם השנייה, ושל החלטת עצרת האומות המאוחדות מיום 29 בנובמבר 1947 להקים מדינה יהודית בארץ ישראל, יכולה ההכרזה לקבוע, אני מצטט: "שבתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית, ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות, אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".
האם התיאור בהכרזת העצמאות משקף את כל ההיסטוריה? האם זהו תיאור שהיה נכתב על ידי היסטוריונים מקצועיים אובייקטיביים? ודאי שלא. אבל זהו לא תיאור היסטורי, אלא מסמך אידיאולוגי, שמשתמש בהיסטוריה כדי לבטא את מטרותיו. כל עוד קוראים אותו כך ומבינים את המסר שטמון בו, אין עם זה שום בעיה. הבעיה תתחיל כאשר המציאות ההיסטורית מִטשטשת, המסר עובד, והתיאור ההיסטורי הזה, בהכרזת העצמאות, נתפס כשיקוף מלא של ההיסטוריה כפי שהייתה בדיוק.
זוהי בדיוק הדרך שבה אבקש להבין את הסיפור שסופר, ואת הסיפור שלא סופר, בתוך הטקסט המקראי. אבקש לקרוא את הדברים לא כמסמך היסטורי שמשקף את המציאות כפי שהייתה, אלא כמסמך אידיאולוגי, שמבקש להשתמש בהיסטוריה כדי להעביר את המסר לבני הדור, שיודעים את ההיסטוריה ומבינים מתוך הטקסט מה המסרים שמועברים להם באמצעותו. אבקש לא לשחזר את ההיסטוריה מתוך התיאורים המקראיים, אלא להבין את המסר. להבין את מה שרצו המחברים להגיד לבני דורם, ואת מה שבני הדור שלהם הבינו מתוך הטקסט שקראו מבלי שהם חשבו שההיסטוריה המדויקת מתוארת לפניהם בטקסט הזה.
לצורך חשיפתו של הסיפור שלא סופר, אשתמש בכלֵי המחקר ההיסטורי של תולדות ישראל בתקופת המקרא, המבוססים על ארבע בחינות מחקריות שונות ובלתי תלויות זו בזו. ראשית, קריאה ביקורתית של הטקסט המקראי. על זה נוסיף בחינה של התמונה הארכיאולוגית של התקופה ושל האזור שמתוארים בסיפור. נמשיך משם בלימוד של תעודות ומקורות היסטוריים קדומים שמאירים את התקופה ואת האזור, אם אלה בכלל נמצאים וקיימים, ונסיים בבחינה של התמונה ההיסטורית הכללית של המרחב ושל הזמן באותו פרק זמן, לשם השוואת התהליכים הכלליים שהתרחשו לאלה שמתוארים בטקסט המקראי.
לאחר הבחינה המקיפה הזאת, ויצירתן של תמונות היסטוריות אלטרנטיביות ושונות של התקופה ושל האזור שמתוארים בסיפורים המקראיים, אפשר לחזור לבחינת המציאות ההיסטורית שמתוארת בסיפורים הללו, ולבחון את המציאות ההיסטורית שמשתקפת בהם, את המקורות שאפשר ששוקעו בהם, ואת המגמות ההיסטוריוגרפיות המאוחרות שאפשר שמתבטאות בהם. אפשר לחזור לא רק למה שסופר, אלא גם למה שלא סופר, ולהבין רבדים נוספים מהמסרים שהטקסט העביר לבני דורו שהכירו את המציאות הקדומה והבינו היטב את מה שסופר עליו וגם את מה שהטקסטים התעלמו ממנו. באמצעות המחקר הזה נוכל לחשוף סיפור אחר ושונה, מרתק ואפילו מרגש של תולדות ממלכת יהודה ושל תולדות ירושלים, אותו סיפור שלא סופר.
ראשית, מה שנעשה בפרקים הבאים זה, נכיר את המחברים של התיאורים המקראיים ואת המסרים שאלה רצו להעביר לבני דורם. ננסה לדעת לא רק את מה שהם ידעו ואת ההיסטוריה שהם תיארו כדי להעביר את המסרים שלהם, אלא גם מה שהעסיק אותם. מה היו המאוויים שלהם, איך הם רצו לעצב את ההווה שלהם באמצעות התיאורים על העבר, איך הם התייחסו להיבטים שונים בחייהם ובחיי בני דורם, ממה הם חששו, במה הם נאבקו, מה הם רצו לטשטש ולהסתיר, ובמה הם התגאו והעמידו במרכז חייהם. וכפי שכבר צויין, מדובר בעיקר בירושלים, בבית המקדש ובבית המלוכה. כל זאת בשעה שאנחנו יודעים מה שהמחברים של התיאורים המקראיים, וקהל הקוראים שלהם בירושלים וביהודה, לא ידעו באותו זמן. וזה שהחורבן עתיד להגיע בתוך זמן קצר, ושמה שאני קורא לו "השילוש הקדוש" של ירושלים, המקדש ובית דוד, עתיד מהר מאוד להיעלם מחיי העם.
את התמונה ההיסטורית הרחבה שניסו ליצור מחברי ההיסטוריה המקראית נדגים בעזרת הדרך שבה הם עיצבו את תולדות ישראל המקראי, כאשר בהגדרה זו הכוונה היא למשפחתו של אדם, יעקב, הלא הוא ישראל, שבניו, הלא הם בני ישראל, מהם נוצרו שבטי ישראל, שהרכיבו את עם ישראל, ושעל בסיסם הוקמה ממלכת ישראל הגדולה וההיסטורית, שהתפלגה בהמשך לשתי הממלכות.
ישראל המקראי הזה שונה כמעט בכל מובן מהשחזור של ישראל ההיסטורי. זוהי הממלכה שהוקמה בצפון הארץ בנפרד, במובחן ובנבדל מממלכת יהודה שהוקמה באזור ההר דרומי. כיצד הפך ישראל ההיסטורי לישראל המקראי? זהו התהליך ההיסטוריוגרפי שנתאר בהמשך.
כדי לחזק ולהסביר את עוצמתה של ההיסטוריוגרפיה והעברת המסרים דרך הסיפור ההיסטורי, נסיים את החלק הראשון של פרקי ההקדמות, שאני מקווה שתשרדו אותם, בדיון בסיפור שלא סופר על כיבוש הארץ, ונראה עד כמה העיצוב של ישראל המקראי מתואר בהיסטוריה כעם צעיר, שבכלל איננו מקומי בארץ, ושהוא מצווה להיבדל מהעמים שנמצאים בארץ, ושהוא עתיד לקבל מהאל, לאחר שהעם הזה נבחר על ידי האל כעם הנבחר, ושההיבדלות מהעמים המקומיים יכולה להקצין עד כדי דרישה לחרם מלא על עמי כנען, מצווה להשמידם. לאור זאת, נוצר הסיפור על כיבוש הארץ, לא כסיפור היסטורי, אלא כדי להדגיש, כבר בלשונו של רש"י, את, אני מצטט מרש"י: "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם". פה רש"י מצטט מתהילים קי"א 6. ואני מצטט את רש"י בהמשך: "שאם יאמרו אומות עולם לישראל: 'לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים', הם אומרים להם: 'כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא; הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו'". ברוח זו גם עוצבה דמותו של יהושע ברוחו של יאשיהו, הודגמה חשיבותה של הרפורמה הפולחנית והציות לחוק המקראי, והודגמה גם חשיבותו של חוק החרם בספר דברים, דרך מעשי הכיבוש שמתוארים בספר.
בין הנושאים שנחשוף בפרקים שמיד לאחר ההקדמות, יהיו הנושאים הקרובים לעין וללב, הקשורים לירושלים ולמקדש, אך היו רחוקים בזמן, כך שהמחברים המקראיים לא ידעו עליהם פרטים, מעבר למקומות או לחפצים נושאי זיכרון שהיו בירושלים, ובהם נקשרו הזיכרונות על האירועים ההיסטוריים הקדומים בתולדות ירושלים. בין היתר, נשאו החפצים הללו את הזיכרון על כיבוש העיר בידי דוד, את הזיכרון על מסע שִׁישַׁ֣ק, את המידע על השיטה שהונהגה לשיפוץ בית המקדש בימי יהואש, ואפילו את הסיבה לביקורו של המלך אחז בדמשק, ולפגישתו עם תגלת-פלאסר מלך אשור, שם הוא ראה מזבח שמצא חן בעיניו, ושכמותו הוא רצה לבנות גם בבית המקדש בירושלים.
על כל אלה לא היו למחברים המאוחרים של התיאורים המקראיים אלא זיכרונות עמומים בלבד, שנבעו מהחפצים והמקומות שהיו מוכרים לכולם בירושלים. אבל האירועים עצמם התפרשו על רקע המציאות המאוחרת של ימי המחברים המקראיים, ולא תמיד בצורה שמשקפת את העבר בצורה מציאותית.
אחרי שנדגים את הסיפורים שלא סופרו על ירושלים, מקום שהיה קרוב לעין וללב, אבל רחוק בזמן, וללא מקורות מידע מפורטים על התקופות הקדומות בתולדות העיר, נעבור לאירועים שהתרחשו רחוק מהעין, רחוק מהלב, וגם היו רחוקים בזמן, שעליהם לא היו למחברי המקרא מקורות כלשהם, מעבר למה שהם הכירו מזמנם שלהם. כך למשל, המחברים של ההיסטוריה המקראית לא הכירו את יושבי השפלה הקדומים ואת הקשר שלהם לשבטי ההר, ומתוך המציאות של ימיהם קשרו את השפלה לגבולו של שבט יהודה, וחיברו את תושבי השפלה לשבט יהודה. זה אף פעם לא היה. הם גם לא הכירו את המצב היישובי שהיה בשפלה לפני מסע סנחריב, ואת חורבן כל אתרי השפלה בשנת 701 לפני הספירה, שהביא לכך שהיישובים שלא שוקמו בימי יאשיהו, לא היו מוכרים למנהל הממלכה ולסופרים הירושלמים, בשלהי ימי הבית הראשון, 100 שנים יותר מאוחר.
אפשר אפילו שעירו של הנביא מיכה המורשתי, הלא היא מורשת, מורשתוּ, מורשת גת, שחרבה גם היא במסע סנחריב, כך גם על פי עדותו של הנביא, לא הייתה מוכרת למחברי ההיסטוריה המקראית, ואני אציע שביתו של מיכה המורשתי היה בכלל בתל עזקה, ושהשם "עזקה" היה שם חדש שניתן למקום בעת שיהודה השתלטה על האזור בשלהי המאה התשיעית, או במאה השמינית לפני הספירה.
עוד יותר רחוק מהעין ומהלב, נמצאת הגיאוגרפיה וההיסטוריה של ממלכת ישראל. המחברים היהודאים שכתבו את התיאורים ההיסטוריים בסוף ימי הבית הראשון, מאה שנה ויותר לאחר חורבנה של ממלכת ישראל ההיסטורית, לא הכירו את הגיאוגרפיה של אזורי הצפון, לא הכירו את התרבות החומרית שרווחה בממלכה הגדולה והמפוארת הזו, ולא את האוכלוסייה שהתגוררה באזורים הרחוקים הללו, את מנהגיהם, את המסורות שלהם ואת ההיסטוריה הקדומה שלהם. מעבר למסורות כתובות שהגיעו ליהודה במהלך ההיסטוריה המשותפת של שתי הממלכות, ולאחר חורבנה של הממלכה הצפונית, לא היה לכותבי ההיסטוריה של יהודה מידע על המלכים הישראלים, על המלחמות ועל האירועים החשובים בהיסטוריה של הממלכה הזו, או על יחסיה עם השכנים הגדולים שהיו לה מצפון, מצפון-מערב זה הפיניקים ומצפון זה הממלכות הארמיות. חלק גדול מהמידע שכן הגיע לכותבי ההיסטוריה היהודאית, שכלל גם מקורות ישראליים צפוניים כתובים, אם בצורה של ספרי וסיפורי נביאים, אם כספר ערוך שנקרא לו "ספר המושיעים", שהיה הבסיס לספר שופטים שנכתב ביהודה יותר מאוחר, ואם בצורה של כרוניקות כתובות. כל זה נערך בצורה יסודית, ושועבד למסרים שההיסטוריוגרפים הירושלמים העבירו לבני דורם, ובכך הוכפף התיאור על תולדותיה של ממלכת ישראל לאידיאולוגיה של האליטה היהודאית והירושלמית בשלהי ימי הבית הראשון.
בהמשך למה שהמחברים המקראיים לא הכירו, או הכירו רק באופן חלקי ומוגבל, היו נושאים רבים שהם הכירו היטב, אבל בחרו להתעלם מהם ולהציג אותם בצורה שונה מהמציאות שהם וקהל הקוראים שלהם הכירו היטב, ידעו עליהם פרטים רבים, אבל בחרו לתאר אותם בצורה שונה, בכפוף לאינטרסים ולמטרות שהיו להם בזמן שבו הדברים נכתבו, ולקהל היעד שעבורם חיברו את הדברים. כך למשל, הם התעלמו לגמרי מהשלטון האשורי ההדוק ביהודה, מאז השעבוד לאשור בימי אחז, בשנת 732 לפני הספירה, מאה שנים לפניהם, ועד לנסיגה האשורית מהמרחב בימי יאשיהו כמאה שנה מאוחר יותר. גם המשמעות של שנות השעבוד הארוכות לאשור עוצבה מחדש לאחר נסיגתה והתרסקותה של האימפריה הזו, ככל הנראה במהלך שנות העצמאות הספורות של ימי יאשיהו, ובזמן שבו נכתבו התיאורים המקראיים. בדרך זו הוצגה יהודה כממלכה עצמאית, שהשתחרה מעול אשור לאחר מסע סנחריב, ושבה והשתעבדה למצרים אחרי מות יאשיהו, כל זאת במטרה לבטא את רצונו של המחבר לתאר את יאשיהו כמלך שלא היה כפוף לשליטים זרים, ובצורה שלחלוטין לא משקפת את המציאות של פרק הזמן הארוך של ימי מנשה, שהיו תור הזהב של שנות השיקום של יהודה בתקופה הארוכה של השלום האשורי, במהלך מרביתה של המאה השביעית לפני הספירה.
המחברים המקראיים גם התעלמו לגמרי ממרכזי מנהל ומהארמונות המפוארים שהיו קיימים בקרבה גדולה לירושלים, בלטו בנוף שמסביב לעיר, ושאותם הכיר כל מי שגר או ביקר בירושלים ובסביבתה. חפרנו חלק מהארמונות המפוארים האלה, ראינו איך הם נראים בנוף, ואיך ירושלים נראית מתוכם, ותמהנו תמיהה גדולה - איך הם לא נזכרים בטקסט המקראי, ואיך הגיבו לכך שהם לא נזכרים בטקסט המקראי מי שגרו בירושלים ובסביבתה וראו את הארמונות המפוארים האלה דרך החלון של הבית שלהם? יותר מכך, המחברים המקראיים גם התעלמו ממקדשים עתיקים וחשובים שהיו קיימים בסביבות העיר ושפעלו במקביל למקדש שהיה בירושלים. גם את אלה חפרנו, זיהינו, תיארכנו ושאלנו את עצמנו כל הזמן, מדוע המקרא מתעלם מהם לגמרי? מה חשבו על זה מי שבאו למקדשים הללו? מה חשבו על כך מי שעברו ליד המקדשים הללו בדרכם למקדש בירושלים? מחברי המקרא גם התעלמו לגמרי ממקומות חשובים אחרים, כמו המרכז היהודאי הקדום בחברון, מהאתר המקודש שהיה צמוד לו בממרא, גם לא הזכירו ולא הכירו באברהם אבינו, האב המייסד שבשמו נקשר האתר המקודש בממרא, הגיבור המקומי הקדום שפעל שם ושלא היה מוכר בירושלים ולא נזכר בתיאורים ההיסטוריים שנכתבו שם, עד לשלבים מאוחרים מאוד בהיסטוריה של יהודה.
המחברים המקראים גם הציגו בצורה ברורה מאוד את גבולותיו ויושביו של שבט יהודה, ועיצבו בצורה לגמרי שונה את מה שאפשר להסיק על קיומן ההיסטורי של הקבוצות שהרכיבו את שבט יהודה באזור חברון, את הקשר של ירושלים הקדומה לקבוצות ולשבטים שהקיפו אותם, מקרוב ומרחוק, בראשית ההיסטוריה של הממלכה, ובצורה דומה שונו ועוצבו גם המסורות על שבט בנימין, על שאול המלך הראשון ועל הקשר של בנימין לישראל ויהודה.
על רקע ההבנה של המשך התיאור של ההיסטוריה המקראית בימי גלות בבל ובימי שיבת ציון, נוכל גם להבין איך נוצר התיאור על ימי החורבן של יהודה, עם היצירה של מה שאני קורא לו "מיתוס העיר החרבה, מיתוס הארץ הריקה ומיתוס השיבה ההמונית".
העיבוד, העריכה והשכתוב של פרקי ההיסטוריה היהודאית בימי שיבת ציון, על רקע מאבקים בין קבוצות שונות שחיו בפַּחְוָות יהודה באותו פרק זמן, ביניהן מצד אחד שבי ציון, הם זרע הקודש, כך הם קראו לעצמם, ומולם העם הנשאר ביהודה, או כפי שקראו לו "עם הארץ", הביאו לכך שפרקים רחבים בהיסטוריה הקדומה נכתבו מחדש, תוך שימוש בהם לצורך פולמוסים והעברת מסרים שהתאימה לפרק הזמן הזה.
אם כך, מה צפוי לנו בפרקים הבאים של ההסכת על הסיפור שלא סופר על תולדותיה של ממלכת יהודה? מיד אחר שנעמוד על משמעותה של היצירה ההיסטוריוגרפית במקרא, ועד כמה היא יכולה לעצב זיכרון, מתוך כוונה לשנות את צורת הקריאה וההבנה של הקוראים לגבי השאלה מהי היסטוריה, איך היא נכתבה, ועד כמה היא משקפת את המציאות ההיסטורית הקדומה, נעבור לכמה מבואות הכרחיים. נשאל מהו התיאור ההיסטורי על תולדות ישראל ומה הבעיות שיש בו, נברר מהם המקורות על תולדות ישראל ומהם תהליכי העריכה והכתיבה העיקריים של ההיסטוריה המקראית, נחקור בשאלה מי כתב את התיאורים הללו, למה הוא כתב אותם, בשביל איזה קהל יעד שעמד אל מול עיניו ושקרא את הדברים. נבדוק איך השתנה התיאור לאורך מאות שנים של שכתוב, עריכה והוספה של תוספות שונות.
הכוונה העיקרית של הפרקים הראשונים, שעוסקים במי שכתבו, ערכו ועיצבו את הסיפור על תולדותיה של ממלכת יהודה, הוא להבהיר את נקודת המוצא של ההסכת הזה כולו. הסיפור המקראי על תולדותיה של ממלכת יהודה, כפי שסופר בספרי שמואל ומלכים, מתאר את נקודת המבט של העילית הירושלמית, את מה שזו ידעה, את מה שזו רצתה לספר, ואת מה ששירת את האינטרסים הפוליטיים הדתיים וגם הכלכליים שלה. על רקע זה נעבור לסקירה קצרה של ההיסטוריה, כפי שהיא מתוארת במקרא, ביחד עם תיאור של הבעיות שיש עם התיאור הזה, ויש המון בעיות עם התיאורים המקראיים על תולדות ישראל ויהודה. קריאה ביקורתית של התיאור הזה תבהיר לנו עד כמה הוא אידיאולוגי ולא היסטורי, עד כמה הוא בעייתי מבחינת ההיגיון ההיסטורי שלו, ועד כמה בעצם הוא לא נועד לספר היסטוריה, אלא להעביר מסרים אידיאולוגיים לקהל שהכיר את המציאות ההיסטורית של ימיו, והבין בעצמו שלא מדובר כאן על תיאור נקי של ההיסטוריה, אלא על תיאור אידיאולוגי, שנועד להעביר מסרים פוליטיים ודתיים מטעם בית המלוכה והכהונה הירושלמית.
זה יהיה השלב שבו יהיה אפשר לנסות ולגלות בתוך הסיפור את מה שמחברים של ההיסטוריה המקראית לא סיפרו, או מכיוון שהם בעצמם לא ידעו, או מכיוון שהם לא רצו לספר את מה שהם כן ידעו.
דבר אחד בטוח, הולך להיות מעניין.
[מוזיקת סיום]
קריין: "תל אביב 360". ערוץ הפודקאסטים של אוניברסיטת תל אביב.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments