פרק ספיישל לימי מלחמה, חלק ראשון: שיר ודור חוזרים למלחמת המפרץ ולפחד מהטילים של סדאם. איך בקבוק קוניאק הפך לנשק כימי? האם לברוח מגבעתיים לרעננה זאת בגידה? איך העולים מרוסיה מתמודדים עם המצב? וגם: איטו אבירם מקנא, מתנות תמוהות לאמא ודרכים מרהיבות להרוס אבוקדו
שיר: היי, אתם על פרק מיוחד של "טיפשעשרה" לרגל המלחמה, מלחמת המפרץ כמובן.
דור: הפרק הזה הוא בשני חלקים, זה הראשון. אנחנו בלי וידאו הפעם, אבל את כל החומרים תמצאו ב"אינסטגרם" שלנו, חפשו באנגלית "tipeshpod".
שיר: הפרק הזה יהיה זמין גם כתמלול לכבדי שמיעה או אנשים שפשוט מעדיפים לקרוא. חפשו אותו באתר podtext.co.il.
דור: ואם אהבתם את הפרק, נשמח אם תשתפו אותו ותדרגו את הפודקאסט בחמישה כוכבים.
שיר: תהנו ושנדע ימים שקטים וטובים יותר.
ביחד: היייייי טיפשעשרההההההה.
דור: טיפשעשרה, מלחמת המפרץ, המלחמה שבה אנחנו נמצאים עכשיו. אני דור צח.
שיר: אני שיר קנובלר.
דור: מה קורה שיר?
שיר: לא טוב דור.
דור: לא טוב.
שיר: לא.
דור: הכל נורא. בגדול, ברור שדברים לא הולכים בכיוון שקיווינו שהם ילכו כמדינה וכעם.
שיר: לא, בכלל לא טוב, לא. וכן. לכן אנחנו מנסים להיזכר בתקופות קשות מהעבר.
דור: או תקופות אסקפיסטיות מהעבר. אנחנו מדברים היום על מלחמת המפרץ הראשונה ומבחינתי בתור מלחמה, איך שזוכרים אותה בדיעבד, זו מלחמה קצת אסקפיסטית כי היה "העולם הערב" והיה "זהו זה". זו כאילו הייתה מלחמה שגם קרתה רחוק.
שיר: כמו כן, אתה לא זוכר כלום.
דור: כמו כן, אני לא זוכר כלום. למעשה שיר,
שיר: זו לא המלחמה שלך עדיין.
דור: מלחמת המפרץ זה הזיכרון הראשון שלי בחיים.
שיר: אה אוקיי. דור: כי אני גדלתי ברמת גן. רמת גן הייתה העיר שחטפה הכי קשה במלחמת המפרץ.
שיר: באופן עירוני, עיר עם אוכלוסייה גדולה מעירק.
דור: אוכלוסייה גדולה מעירק, כן. היו אז כ-5000 בדיחות באותה תקופה. יש לי חבר טוב שאחד הזיכרונות הראשונים שלו זה טיל שהוריד את הדירה מול הבית שלו.
שיר: וואו...
דור: כאילו ואת אבא שלו יושב ומסתכל על זה. והזיכרון העיקרי שלי זה פשוט לבכות כל הזמן, לבכות כל הזמן, לקבל וופלים כדי להירגע, לבכות עוד, לקבל עוד וופלים. לא רציתי להיכנס לברדס.
שיר: הברדס, כשאתה אומר הזיכרון הראשון שלך, באיזה גיל היית?
דור: הייתי קצת לפני גיל 3.
שיר: אה אוקיי, אני הייתי בדיוק בת 7. המלחמה התחילה עשרה ימים אחרי שמלאו לי 7. אולי לא כל כך הולם להגיד, אבל זו הייתה מלחמה נהדרת להיות בה ילדה בת 7. אתה חושב שמלחמה זה אירוע מרגש, אתה קורא עליו בספרים ורואה עליו סרטים. ואגב, זה בדיוק היה הגיל שהתחלתי לקרוא, הספר הראשון שקראתי היה "הקוסם מארץ ים". אולי אין שם מלחמה,
דור: הו, הו, הו, איזה אופטיזם. אורסולה לה גווין, תראו.
שיר: יש שם קרבות, יש שם דרקון. אני יודעת. אחר כך קראתי את "אי הילדים" והפנטזיה שלי הייתה להיות ניצולה מאיזה אסון או מלחמה.
דור: זה היו פנטזיות של כולם. הם ממש מכרו לנו את זה, ילדים ניצולים, ילדים על אי בודד, ילדים בבית יתומים.
שיר: תשרוד איזו מלחמה.
דור: אמרת את זה להורים שלך? כי הייתה פעם,
שיר: לא.
דור: אני חושב שלהמון ילדים הייתה את החוויה הזאת של נורא לכעוס על ההורים שלהם ולהגיד 'הלוואי שהייתי יתום' ולחטוף צעקות.
שיר: באמת?
דור: כן, קרה גם לי. אני מניח שקרה לרבים אחרים.
שיר: תראה, גם היה מבחינת היומיום שלי, אנחנו שתינו זיפ. לא היה בית ספר. היה טלוויזיה, היה "העולם הערב".
דור: הסתובבת עם המסיכות על הפנים?
שיר: לי הייתה מסכה שזה היה סמל סטטוס כי...
דור: אני תוהה אם את כל המאזינים שלנו מתחת לגיל 30 איבדנו עד עכשיו.
שיר: [צוחקת]
דור: הם הגיעו לפרק הזה מלכתחילה.
שיר: היו ילדים קטנים, הפעוטות קיבלו ברדס, זה מה שאתה קיבלת. זה היה מן אוהל סביב הראש של הילד. הילדים היותר גדולים מגיל 8 קיבלו מסכה של גדולים וזה סמל סטטוס שאתה כבר בן אדם. ולתינוקות היה ממט, זה היה מן לול כזה מוגן. היו קסטות.
דור: קסטות הילדים ואיי הילדים שהוא מלחמת המפרץ. הקטע שאת אומרת כמה זה זיכרון מרגש מבחינתך ואני חושב הרבה ישראלים גם זוכרים את המלחמה הזאת כמשהו לא נעים להגיד כיפי כי בכל זאת מלחמה, אנשים נהרגים.
שיר: היה הווי.
דור: היה הווי ונראה לי שההווי הוא הרבה בדיעבד כי מה שנורא פחדו ממנו באותו זמן זה נשק כימי, נשק ביולוגי, אנשים היו בפאניקה, הלכו עם ערכות מגן לשירותים כי זו הייתה הנחית מה שהיה לפני פיקוד העורף. וזה לפני כיפת ברזל. כלומר, מה שהיה אז כדי ליירט את עשרות הטילים שעירק ירתה על ישראל, זה סוללות טילי פטריוט של האמריקאים שהיו הרבה, הרבה פחות אפקטיביות. חלק מהשברים שלהם גם פגעו בבתים. היו כמה הרוגים גם מפגיעה של סקאד וגם כאלה שהסתבכו עם המסכה בכל מיני צורות. היה את מזרק האטרופין שהיית אמור להזריק אם אתה נחשף לגז עצבים וכל הזמן אמרו לא להזריק אותו אם אתה לא נחשף לגז עצבים. זה ממש הפך כאילו ב"עולם הערב" לבדיחה חוזרת.
שיר: אה הנה הגיע השלב שבו אתה תסביר לנו דור, מהי מלחמת המפרץ,
דור: אווווו.
שיר: מה בעצם קרה שם? כי אני בשבועות האחרונים אני הקדשתי את חיי ללקרוא על מלחמת המפרץ בוויקיפדיה. אבל אז אנחנו דחינו את הקלטת הפרק הזה שוב ושוב ושוב.
דור: במשך חודש.
שיר: ואז שכחתי את כל מה שלמדתי. אני רוצה שתעשה לי כמו שפעם בשנה אני שוכחת מה היא יוגוסלביה ואני מבקשת ממך הסבר מה זה יוגוסלביה. כל שנה אנחנו עושים את זה, כל שנה.
דור: אני אספר למאזינים שאת בטוחה שאני יודע דברים פשוט כי את שוכחת שאני אומר לך אותם. אני יודע איזה חמישה דברים, אני פשוט עושה אותם בסבב שנתי.
שיר: היית בטלוויזיה בטריוויה.
דור: נכון, הייתי בכמה תוכניות טריוויה זה נכון, ואפילו זכיתי בקצת כסף, אבל לא בהרבה. לגבי מלחמת המפרץ למקרה שהצ'ייסר ישאל אותי בנושא,
שיר: הראשונה.
דור: ב"מרדף" לא הייתי, אני סתם נותן רפרנסים. אז מה שבעצם קרה זה שעירק ברשות סדאם חוסיין המפורסם, הדיקטטור האכזרי, הייתה בפשיטת רגל. הייתה מאוד עניה באותו זמן. מלחמה עם האיראן כל האייטיז.
שיר: מלחמת איראן-עירק ארכה 8 שנים.
דור: או ווא, או ווא, באמת קראת את הערכים האלה. כן וואו.
שיר: היא ארכה שנים.
דור: מי זאת!?
שיר: ובסופה עירק הייתה מרוששת.
דור: הם לוו מלא כסף מכווית שזו נסיכות קטנה, היא סמוכה לעירק. יש להם איזו דרישה היסטורית עליה.
שיר: ממש סותמת את עירק לים.
דור: כן. והעירקים גם טענו שהם בכוונה מציפים את השוק בנפט כדי להוריד את המחירים ולפגוע בהם כי הרבה ממה שנשאר מהכלכלה שלהם מבוסס על נפט. עכשיו איך ישראל בעצם נכנסת לזה? כי זה הסיפור המעניין. אנחנו בדרך כלל לא כאלה מתעניינים במלחמות שלא קשורות אלינו, מה לעשות. מה שקורה זה שסדאם חוסיין פולש לכווית, ארה"ב מקימה קואליציה כדי להעיף אותו משם, זה מסכן את האינטרסים שלה, זה מסכן את היציבות האזורית. אז היא מקימה קואליציה להעיף אותו משם. מה שסדאם מחליט לעשות זה להגיד 'אוקיי, אתם פוגעים לי בכווית, אני אפגע לכם בישראל' שזה כאילו מבחינתו המקבילה. ומתחיל לשלוח סקאדים על ישראל.
שיר: ועל ערב הסעודית אגב, אני קראתי.
דור: וואלה??? זה לא ידעתי.
שיר: כן, אותה כמות טילים פחות או יותר שהייתה על ישראל גם בסעודיה.
דור: היה פחד מאוד גדול שהם כוללים נשק לא קונבנציונלי, כימי או ביולוגי. היו הרבה הדרכות. אנחנו נראה בהמשך על איך להתמודד עם זה. בסוף אלה היו טילים רגילים לכל דבר, אבל אנחנו יודעים איך סדאם טיפל בכורדים בשנות ה-80' ובאמת יש תמונות זוועה. יש את סרטון הזוועות הכורדי, אני מאוד ממליץ לא לראות את זה, זה קשה. הפחד היה מבוסס. בפועל, לא מסיבות של יכולת או מסיבות של רצון. זה לא הלך לשם.
שיר: בעצם אבל כן סדאם רצה שישראל תגיב.
דור: סדאם קיווה שישראל תתערב, קואליציה שכללה גם את סעודיה, מדינות ערביות אחרות.
שיר: שלא ירצו להיות בקואליציה עם ישראל.
דור: כן, שלא ירצו להיות יחד עם ישראל. ישראל התלבטה, התלבטה. החליטה לא לעשות כלום וזו הייתה בדיעבד החלטה מצוינת.
שיר: ראש הממשלה אז היה שמיר.
דור: היה שמיר ואני זוכר תמיד את ההורים שלי כשהייתי ילד.
שיר: אני גאה בעצמי שאני יודעת משהו בהיסטוריה. אני לא רגילה לזה.
דור: אני זוכר את ההורים שלי כשהייתי ילד אומרים 'כן, שמיר, אנחנו בשמאל וזה, אבל טוב שהוא לא עשה כלום במלחמת המפרץ'. בכלל הוא לא עשה כלום. במקרה הזה זה היה טוב, במקרים אחרים לא. זה בגדול היה ההווי שאנחנו מדברים עליו פה.
שיר: בניגוד לפרקים הקודמים שלנו שעברנו על חומרים משנות 2000, כאילו זה ממש עולם הילדות שלי. זה הדברים הראשונים שאני הכרתי בחיים. זה הפרסומות הראשונות שראיתי, זה התספורות שהיו לאנשים, זה הפוליטיקאים שגדלתי עליהם, הבדיחות, המפורסמים, האוכל המזעזע שתכף נסתכל עליו. כשהייתי ילדה חשבתי שככה הולך להיראות העולם שאני אחיה בו ודברים השתנו כל כך בצורה כל כך קיצונית מאז.
דור: אז לפני שנצלול לעולם המופלא הזה, אנחנו צריכים לתת כאן הודעות. קודם כל, הפרק הזה הוא רק באודיו.
שיר: רק באודיו.
דור: אם אתם לא רואים אותנו,
שיר: אם אנחנו נעלמים מהמסך זה בגלל שאנחנו באודיו.
דור: כל שאר הפרקים שלנו אגב כן בווידאו. אז אם אתם רוצים לראות אותנו גם, את זיו פנינו,
שיר: שם רואים אותם.
דור: חפשו "טיפשעשרה" ביוטיוב או באתר של "Talkz.co.il". את כל החומרים מהפרק הזה, את כל החומרים מהפרקים הקודמים אפשר למצוא באינסטגרם שלנו #tipeshpod.
שיר: כולל המתכון לאבוקדו ופתיתים.
דור: ואם יש לכם מתכון משלכם לאבוקדו ופתיתים,
שיר: ברור!
דור: אז תשלחו אותו בבקשה או כל דבר אחר שתרצו להגיד לנו, לtipeshpod@gmail.com.
שיר: ותודה גדולה מאוד למדור העיתונות של ספריית "בית אריאלה" ששם מצאנו את הגיליונות האלה של כולנו ומעריב לנוער. אם אנחנו מדברים על העולם הצבעוני והמצחיק של שנת 90' מה יותר 90'? מה אומר לנו יותר 90' מאשר השף של "כולנו", מגיש אבוקדו ופתיתים? כן, אבוקדו ופתיתים. יש כאן איזשהו מדור כנראה של רשות האבוקדו.
דור: [צוחק]
שיר: בעיתון "כולנו", עיתון הילדים, שכל שבוע יש ילד שהוא עם כובע שף והוא השף של האבוקדו. הוא מכין לנו מטעמים. הוא מכין לנו משהו. [מצחקקת] הפעם זה נקרא "אבוקדו ופתיתים". אני מסתכלת על הקולינריה הזאתי. אני לא חושבת שזה מאפיין איזושהי עדה בישראל.
דור: [צוחק]
שיר: הנורא כאן שמלבד הפתיתים שזה כידוע המצאה של בן גוריון,
דור: אורז בן גוריון, שגם על זה הייתה מחלוקת לא מזמן, לא?
שיר: כן?
דור: כן, היה איזה דיון האם גם את זה ישראל לכאורה גנבה.
שיר: אהה!
דור: ואז התעצבנו בחזרה. את רוצה להקריא את המתכון?
שיר: [צוחקת] מה יש כאן להגיד? זה אבוקדו...
דור: פתיתים, שבלולים או צדפים?
שיר: אפשר כל סוג של פתיתים.
דור: לא נכון, כתוב בסוגריים.
שיר: יש נקניק הודו או שאריות עוף ובצל.
דור: איזה עצב.
שיר: שום. וגם שמו מן... מה הוא שם, נבטים? נבטים!
דור: אהבתי את הצלחות, היוזמה.
שיר: אוי ילד, מה אתה אוכל? ויש גם עוד מתכון שילדה בשם ורד מבאר שבע שלחה.
דור: יש מתכונים של קוראים, כן.
שיר: אבוקדו מתוק.
דור: אבוקדו מתוק!
שיר: "פותחים קופסת שימורים עם קוקטייל פירות" [צוחקת] אגב, אוכל שאני מאוד אוהבת. בגלל שבאמת, אני ילדת שנת 90'.
דור: רגע, אבל סיימי לקרוא, סיימי לקרוא, זה נהיה יותר טוב.
שיר: הקופסה הזאת של הקוקטייל פירות שכולנו אוהבים, "חוצים אבוקדו,
דור: גדול.
שיר: ושמים קוביות של אבוקדו בתוך לפתן קוקטייל פירות משומר".
דור: איך זה מתכון?!?!?! למה שתעשה את זה? למה???? לאאאאאא... ..
שיר: אני מרגישה שזה ממש מתכונים שילדים עשו אותם. לדעתי זה כמו כאילו שמערבבים קולה וספרייט, תוסיף לזה קצת נקניק ונוסיף לזה קצת בצל. נערבב את זה עם שמן זית ולימון. נבטים למה לא? פתיתים למה לא? השף של "כולנו" מגיש. ואז ההורים צריכים להעמיד פנים שהם אוכלים את זה.
דור: 'בטח, בטח, זה טעים מאוד אממ אמממ'
שיר: 'יאמי יאמי'
דור: 'יאמי, איך אני נהנעעעעעעעעעעעע'
שיר: כן.
דור: ואני אוהב גם שהם שואלים בסוף את הקוראים "ואיך אתם אוכלים אבוקדו?" ומבקשים
הצעות למתכונים עבור "כל כך טעים".
שיר: כל כך טעים. תכלס הוא מילניאל הילד הזה, הוא מילניאל.
דור: נכון, יש בזה משהו. בעצם זה סימן מוקדם לאובססיית האבוקדו שלנו.
שיר: יש לנו כאן מדור צרכנות כזה נאיבי של תקופתו. הנה נניח יש כאן ספר למופרעים. זה ספר של גסויות שאפשר להגיד למורים כמו "שק לי בתחת", "המורה פרצוף תחת" ועוד מיני ביטויים שלא יאה שיכנסו לעיתון! זה עולה 2.5 שקלים.
דור: לא, האלבום הוא 2.5 שקלים. חבילה אחת זה שקל.
שיר: חבילה זה שקל.
דור: אני חייב חבילה של זה.
שיר: ואם זה דוחה אתכם מאוד, אין שום סיבה שתקנו את זה. [צוחקת]
דור: תמיד תכתוב.
שיר: אם מגעיל אתכם בדיחות תחת, אז לא לקנות.
דור: צריך להזכיר אגב שזו תקופה של 'חבורת הזבל', תקופה ש'חבורת הזבל' הייתה דבר גדול. רק שאת 'חבורת הזבל' המקורי, מי שמאייר זה ארט ספיגלמן שעשה את "מאוס" וכאן נראה לי שהגרפיקה פחות מרשימה.
שיר: ועוד במדור הצרכנות יש לנו פיצה בגט. פתרון לילדים שמוצאים את עצמם לבד בבית לפני שההורים חוזרים מן העבודה. אני עצמי הייתי ילדת מפתח.
דור: ואת אהבת את זה, לא?
שיר: הייתי חוזרת כל יום איזו רבע שעה הליכה מבית הספר, זה היה מאוד מרגש. שוב, אני ממש, ממש אהבתי להיות בת 7 ואהבתי את העצמאות האדירה שניתנה לי. והאמת שאיזו חצי שנה אחרי זה הכל השתנה. כשהמשפחה שלי עברה לאמריקה, עברה לניו יורק. וזה היה ניו יורק של שנת 91'.
דור: או ווא.
שיר: עדיין היה כזה מסוכן להסתובב ברחוב. אמא שלי סיפרה לי שכשהיא הגיעה לניו יורק, אז כל האמריקאים היו בשוק ממנה שכזה 'וואו איך עברתם בישראל את מלחמת המפרץ' ואצל אמא שלי זה היה בדיוק הפוך. כאילו היא לא הבינה איך אפשר לחיות בעיר כל כך מסוכנת שאתה צריך להיזהר מכלי נשק ברחוב.
דור: כן, טילים בסדר, אבל סכינים ברחוב. כן, אני יכול להבין את ההיגיון. אני יכול להבין את אמא שלך בהקשר הזה.
שיר: כן, אז לכל אחד דבר אחר נראה... סוריאליסטי.
דור: אגב אמא, זה מחבר אותנו לנושא הבא.
שיר: לרגל יום האם, שאותו אנחנו חוגגים ב-14 לפברואר 91',
דור: מסתבר תאריך מעניין ליום האם.
שיר: הי, זה ולנטיין דיי. בדקתי וזה באמת יום האם הישראלי, חוגגים אותו ב-ל' בשבט. יש סיבה לכך. אני לא אלאה אותך עם הסיבה. יש שתי מתנות מפוקפקות לאמא שאנחנו יכולים לקנות ליום האם. אחת מהן זה מדליון. מדליון זהב של החברה הממשלתית למדליות.
דור: [צוחק באיפוק]
שיר: ויש כאן תמונה של אמא ובת. הבת נראית כמו ויקי, ילדת הפלא.
דור: מה זה?
שיר: האנדרואידית הזאת שמצטרפת למשפחה בסיטקום וכולם מעמידים פנים שהיא ילדה אמיתית. ככה היא נראתה בדיוק. והאמא נראית כאילו היא חושבת 'עשיתי הרבה טעויות בחיים'.
דור: [צוחק בטירוף]
שיר: זו תמונה נהדרת ששווה את משקלה בזהב.
דור: תראו ב"אינסטגרם", לא תתחרטו.
שיר: "בימים אלה כאשר אמא נושאת יותר מתמיד בעול העיקרי המוטל עלינו בגלל המצב, נפנק אותה במתנה, מדליון מהחברה הממשלתית למדליות".
דור: זה אגב קורה במלחמת המפרץ הפרסומת הזאת. בגלל זה יש כל כך הרבה עומס על אמא המסכנה. אבל היא יכולה לפחות לקבל מדליון בצורת כוכב נולד או האושר.
שיר: מדליון לב, מדליון נבל, כן, כן, יש כאן שלל מדליונים שאמא רוצה לקבל.
דור: בטוח שהיא תעריך את זה הרבה יותר מאשר למשל, שוויון בבית או עזרה.
שיר: כן... או רעיון נהדר למתנה ליום האם, "ספר לאבא! מצלצלים ומקבלים הביתה חבילת שי של "ג'נס קוסמטיקס". כדאי להתייעץ עם אבא" המודעה הזו היא מודעה שאומרת לך לדבר עם אבא שידבר עם חברת "ג'נס קוסמטיקס" שיש לה שלושה משרדים בת"א, חיפה וירושלים. הם צריכים לדבר עם אמא. כל זה ביחד,
דור: זה בעצם שיווק רב שכבתי למשפחה אחת, לאדם אחד שזה אמא. צריך לעבור דרך הילד, משם לאבא, משם לאמא.
שיר: כן [צוחקת] "מהרו כי המבצע בתוקף רק עד ה-28 בפברואר 1991".
[צוחקים]
דור: יש כאן מדור של מזל טובים שהוא מאוד חמוד וכולל את הברכה המקסימה הבאה:
שיר: "לששי, מזל טוב ליום הולדתך התשיעי. תמשיך להיות תלמיד חרוץ והצלחה בחוג האורגנית"
דור: אווווו.
שיר: אוווו, היית בחוג אורגנית?
דור: לא הייתי בחוג אורגנית.
שיר: אני קרעתי את האורגנית. דיברתי על הנאיביות של התקופה הזאתי. נאיביות וגם חוסר פוליטיקלי קורקטיות מוחלט. הייתה ממש התלהבות מהילדים העולים מברית המועצות. הרבה פעמים כזה "כולנו" מתמוגג מכמה שהם בלונדינים. מתנפלים ואומרים: 'וואו, הם ממש, ממש בלונדינים".
דור: נשמע כמו הודים כשאתה מטייל שם, שככל שאתה יותר בלונדיני, יותר רוצים להצטלם איתך.
שיר: כאן יש לנו איזו כתבה חמודה עם ילדים שכרגע הגיעו לשדה התעופה. אני עכשיו קוראת יומן של לאה גולדברג. יש כאן ילדה שפשוט ילדת לאה גולדברג קטנה. לינה ששואלת: "האם גם פה תהיה לי חברה
קרובה?"
דור: אויייי...
שיר: והיא ממש חמודה.
דור: ממש חמודה.
שיר: ויש כאן שני ילדים, ג'ניה וסשה, שואלים את עצמם "איזו מצלמה יש לך? ניקון?"
דור: [צוחק]
שיר: כי כמובן. וזה העולם התמים שאני זוכרת אותו מגיל 6-7. עד שהתחילה מלחמת המפרץ.
דור: ואז מגיעה מלחמת המפרץ. אז קודם כל, צריך קצת מונחים.
שיר: יש לנו כאן מילון מונחים. כמו שאמרתי, אני הייתי בת 7 וזה היה אירוע מכונן בחיי. אז הרבה מהמילים האלה, למדתי אותן לראשונה במלחמת המפרץ כמו אולטימטום ווטו. למדתי מהי עירק ומהו חדר אטום, כן. "מה זה אטום? אטום זה סגור בלי אפשרות חדירה. מהי בגדד? בירת עירק. בוש ג'ורג' הוא נשיא ארה"ב. B52 זו הלהקה הזאת ששרה את LOVE SHACK. זה גם מטוס אמריקאי. "
דור: LOVE SHACK BABY, LOVE SHACK, LOVE SHACK BABY LOVE SHACK.
שיר: ביולוגי הוא הנשק שאנחנו מפחדים ממנו.
דור: השיר הזה אגב הולך להימשך עכשיו כ-50 דקות.
שיר: LOVE SHACK, BABY LOVE SHACK, LOVE SHACK, BABY LOVE SHACK.
"פאניקה בהלה גדולה, מצב התרגשות ופעילות לא מבוקרת, מבולבלת ומבוהלת."
כאן יש לנו כתבה של איטו אבירם. "ביום שבת בשבע וחצי בבוקר הרס טיל עירקי את ביתם של בני משפחת שיקלי. כשנשמע הפיצוץ של הטיל נפרצה הדלת של החדר האטום והיא עפה על הגב של אבא. אני עצמי חטפתי הלם, לא הצלחתי לנשום ולא ידעתי אם מותר לי להסיר את המסכה בגלל כל עניין הגזים. הצעתי שנרד לדירה של השכנה מהקומה הראשונה. ידענו שיש לה חדר אטום. בידיי היה המפתח. רציתי לנעוץ את המפתח בדלת, התברר שאין דלת. ההדף העיף אותה פנימה."
דור: יאללה.
שיר: "המחזה נראה סוריאליסטי. אנשים ביטחון, כולם בחליפות אטומות ומסכות גז הקיפו אותנו. בשתיים בצהרים פינו אותנו לבית מלון בצפון העיר".
דור: זה שהיה אוטובוס שפינה אותם תוך כמה שעות זה לא מובן מאליו. אנחנו ראינו ב-7.10 שהצבא אמר לאנשים להתפנות בעוטף מי שנשאר ואנשים היו צריכים לעשות את זה עצמאית. סבתא שלי נסעה מקיבוץ סעד לירושלים באיזו מונית שעשתה רונדלים. אז במובן הזה לפחות היינו טיפה יותר מדינה.
שיר: כן, אם שוכחים גם את זה שהכל קרה מאוד מהר.
דור: כן, גם דבר שהיה עוזר לנו לפני חודשיים.
שיר: כאן יש לנו עוד משפחה. אחד מהטילים הראשונים ב-18.1 נפל להם על הבית. כל התקרה התמוטטה ואחר כך גם הקירות.
דור: בעצם צריך להגיד, אנחנו מדברים על ינואר-פברואר 91', זה הטווח של המלחמה.
שיר: ועכשיו הם גרים במלון. "בזמן אחר זה יכול להיות אפילו כיף", אומר אשר, בן 10.5. "לחיות במלון ליד הים, להכיר ילדים, לשחק ולהנות, אבל עכשיו זה לא כל כך, אני מפחד נורא. מצב מזופת, אני מפחד מסדאם". יאיר בן 11.5 הוא כבר ותיק במלון, הוא אחד מהראשונים שפונו. שואלים אותו איך האווירה במלון. "לפעמים קצת מתוח, צפוף ואנשים לחוצים ויש התפרצויות ואין סבלנות. מצד שני, יש דברים שאני נהנה מהם כמו אוכל. יש חדר מרווח, נוף יפה לים."
דור: אבוקדו ופתיתים?
שיר: אבוקדו עם לפתן ומתכוני אבוקדו נוספים.
דור: כל כך טעים.
שיר: ליאור בן ה-12.5 נשאל אם הוא חושב לפעמים למה זה קרה דווקא לכם. "מה פתאום, קודם כל זה לא קרה רק לנו. חוץ מזה, הפושע סדאם לא החליט לפגוע דווקא בנו באופן מיוחד, זה היה מקרי". שרון בן 14 התעורר לקול צעקות של אמא "יש אזעקה, צריך לרוץ" ופתאום פיצוץ נורא. "לקחנו את המסכות ורצנו לחדר האטום. אבל אז הוכחנו שהחדר האטום איננו. כתוצאה מההדף הוא נהרס לגמרי. כולנו היינו בטוחים שזה טיל כימי כי התפוצץ בדירה בקבוק קוניאק והיה ריח חריף באוויר. "
דור: אני חושב שהכתבה הזאת זה הדגמה טובה לפער בין איך שמלחמת המפרץ נתפסת כאיזשהו זיכרון אפילו קצת מתוק, אפילו קצת כיפי לבין כמה מפחיד זה היה בפועל כשדברים פגעו בך. באמת הייתה אז פאניקה מאוד גדולה של השמדה. אני בטוח שזה הזכיר לאנשים מסוימים את השואה. גזים, אסוציאציה מתבקשת. אז הרבה מהקושי גם של אנשים שהטיל באמת פגע ישירות בבית שלהם, נבע גם מהאימה של מה זה יכול להיות הטיל הזה.
שיר: כן. גם הנזק לבתים הוא כן היה גדול. כלומר, הבתים נהרסו וזה היה פיצוצים מאוד מפחידים.
דור: מה שפחדו שיקרה היה עוד הרבה, הרבה יותר גדול.
שיר: זו גם הייתה חוויה ראשונה, זו הייתה חוויה יוצאת דופן. לא היה דבר כזה קודם. יש כאן טור של נעמה מ"כולנו" שמספרת לנו על החוויות שלה מהחדר האטום מהיום הראשון של המלחמה. "יום חמישי, 17.1 יומיים אחרי שפג האולטימטום שניתן לסדאם חוסיין ע"י נשיא ארה"ב." כל זה אני קראתי בוויקיפדיה, אני יודעת, אני גאה בעצמי. "השעה היא 2:15 לפנות בוקר. התעוררתי לקול האזעקה ונמלאתי פחד רב האם הגיעה המלחמה לישראל. כל בני משפחתי מלבד אבא שהיה במילואים, נכנסו לחדר האטום ולבשו מסכות. חיכינו להודעות ההרגעה שנשמעו בשעה 6."
דור: לא נראה לי שזוכרים את זה היום, אבל במלחמת המפרץ הייתה אזעקה גם להרגעה. גם של 'אתם יכולים לצאת והכל בסדר', שזה באמת האזעקה הכי פחות מרגיעה שאני יכול לחשוב עליה. ביטלו את זה אח"כ מסיבות מובנות, אבל אז היה כזה אזעקה בהתחלה ואזעקה בסוף.
שיר: נעמה מראיינת את המשפחה שלה. נעמה שואלת את כל המרואיינים שלה מה יש להם להגיד על סדאם חוסיין ואמא אדווה אומרת "הייתי רוצה שימצא דרכים אחרות להעסיק את עצמו, לא במלחמות".
דור: [צוחק] אני מצטער, זה הדבר הכי אמא שאי פעם נאמר, התשובה הזאת. הדבר שאנחנו רואים פה הרבה בטורים האלה ובכלל בעיתונים, זו הייתה מלחמה נורא פרסונלית. סדאם נתפס גם עם השפם שמן הסתם יש לנו הרבה אסוציאציות ועם המדים ועם הנשק הכימי בתור ממש צורר. כאילו זה לא עוד אויב, זה לא איזה ארגון שנגדנו, זה צורר. אז המון התמקדות בו, המון דיאלוגים מומצאים איתו, כעס, תעשה משהו אחר עם עצמך, טווח באמת רחב של רגשות.
שיר: כן, מלחמה מאוד פרסונלית. זאת אומרת, סביב סדאם כאדם. ולאחר שהמלחמה נגמרה לפני פורים, היו
הרבה השוואות בין סדאם והמן הרשע.
דור: כן, זה היה בלתי נמנע והמסכות של האב"כ מול המסכות של פורים והכל היה מאוד, מאוד מתבקש. יש עוד טורים. טור שכותב ילד בשם לירום, מבשרת ציון. ואחד הדברים שהוא מזכיר שם, הוא גם מראיין, הוא מראיין ילדה בת 5. הם מדברים בין היתר על זה שהם רואים את התמונות של השבויים בעירק. כלומר, היו שבויים מערביים בעירק ושזה מפחיד אותם. ואת יודעת, היום אנחנו מסתכלים על זה ואנחנו אומרים כן, זה לא באמת רחוק. אבל אז היה אפשר לפחות להגיד להם 'זה רחוק, זה לא קורה פה'. לפחות הייתה איזושהי חציצה.
שיר: היא מספרת שהיא מפחדת שסדאם יגיע אליה הביתה. אז היה אפשר באמת להגיד לילדים 'סדאם לא הולך להגיע אלינו הביתה בקרוב'.
דור: 'סדאם הוא לא אמיתי, הוא לא יכול לפגוע בכם. רק הסקאדים לפעמים.'
שיר: אלעד שואל כל מיני מרואיינים איך אפשר להעביר את הזמן בחדר האטום. אבי אומר שאפשר להעביר את הזמן במשחקים ובקריאה ואפשר להסתכל באלבום תמונות מהימים שלפני המלחמה.
דור: אוי אלוהים.
שיר: ולקשט את קופסאות המסכות.
דור: זה הדבר הכי עצוב ששמעתי בחיים שלי. אפוקליפטי יותר ממה שקורה עכשיו. זה משהו מהמשחק "פולאאוט" כאילו. אתה מסתכל באלבום הישן בימים שהכל עוד היה לפני המלחמה.
שיר: תשובתה של שרון לשאלה: "אפשר להתקשר לחברים, להאזין לרדיו, לספר בדיחות ולקשט את החדר האטום". כן, היו אז בדיחות גם.
דור: זה היה שיא תקופת הבדיחות שזה באמת משהו שנעלם מהעולם. היום קוראים לכל מיני דברים בדיחה, אבל אין להם מבנה של בדיחה. הם הרבה פעמים פשוט סיפור או ONE LINER או קטע סטנדאפ או דברים כאלה. אז ממש היו בדיחות קלאסיות על שני משוגעים שרבים מי ילך באמצע, דברים כאלה.
שיר: בדיחות זה ה"טיקטוק" של פעם.
דור: נכון. הזכרנו שהעיתונים מאוד, מאוד התעסקו בעלייה מברה"מ. ויש כתבה של איטו אבירם, כתבה מאוד איטו אבירם.
שיר: כמו כל כתבה של איטו אבירם, כתבה מאוד של איטו אבירם.
דור: כן, אי אפשר לפספס. תחת הכותרת "מה הם מחפשים פה לעזאזל".
שיר: יש כאן תמונה של שלושה עולים והם כולם במראה העדכני של התיק האופנתי משנת 91',
דור: ערכת מגן.
שיר: ערכת המגן על הצד.
דור: כן...
שיר: והם בג'ינסים ואחת יש לה ז'קט עור ואנחנו תכף נגיע.
דור: איטו אבירם היה נורא מופתע. מזה הכתבה מתחילה, שהוא לא מצליח להבדיל בין הרוסים לצברים. כלומר, שהוא מסתכל על ילדים והוא לא מצליח לזהות מי מהם רוסי ומי מהם צבר. הוא ממש בהלם מזה, אולי כדאי לבדוק לפי מבנה הגולגולת.
שיר: איטו אבירם מראיין נערה אחרת שהיא בעצמה עולה ותיקה יותר. היא אומרת "מה? אתה לא מזהה אותם?"
דור: "הרי הבנות שלהן הן נראות כמו נשים קטנות. כולן לובשות בגדים משונים כאלה. מעילי עור לא אופנתיים. כלומר, אולי זו האופנה ברוסיה, אבל וודאי לא האופנה שלנו." עכשיו, במבט לאחור, לי כל הילדים בעיתון נראים אותו דבר. אני לא יודע מה היה אופנתי אז ומה לא. אנחנו מדברים על 91'. מה שמראה כמה ההבחנות האלה מתיישנות מהר.
שיר: הוא כן אומר שהוא לא מצליח לזהות את העולים החדשים. "נכון, אין מבין העולים החדשים איש הנראה כתימני, אבל העברית שבפיהם",
דור: "בינינו, האם אתם הייתם מאמינים שעשרה חודשים אחרי שהשתילו אתכם ביוגוסלביה למשל, תהיו מסוגלים לנהל שיחה חופשית ביוגוסלבית?" האם את היית מסוגלת?
שיר: אין כזאת שפה יוגוסלבית.
דור: נכון! יפה! למדת משהו בכל זאת מהדברים שאני אומר שוב ושוב, משהו נקלט! אין שפה יוגוסלבית, יש סרבית, יש קרואטית, יש בוסנית שזה דיאלקטים שונים של אותה שפה. אבל מסיבות לאומיות כל אחד קורא לזה בשם שלו. אין יוגוסלבית.
שיר: פעמים רבות אתה סיפרת לי על הדיאלקטים דור. כל שנה אתה מספר לי על הדיאלקטים.
דור: היא זוכרת משהו!
שיר: אין כזה דבר יוגוסלבית איטו אבירם! בכל אופן, איטו אבירם מאוד, מאוד מתרשם.
דור: ויש קטע מדהים שהוא אומר: "אחת המשפחות של הנערים כבר הצליחה לקנות מכונית חדשה" והוא פאקינג מקנא.
שיר: איטו אבירם בהחלט מכניס את עצמו לכתבות. "להורים של אריק יש סובארו לגסי חדשה והוא מחייך בהתרגשות כשהוא מספר לי על כך. אני חושב על כך שלי, איטו אבירם, יליד הארץ, עוד לא הייתה מעולם מכונית חדשה ואילו לאריק, שנה בארץ, יש מכונית חדשה. הוא מגלה שאינני מקנא בו". אינני. מקנא. בו.
דור: [צוחק]
שיר: "להפך, אני שמח שזה ככה, שיש לנו מה להציע. שמבחינתם של העולים זה יותר טוב ממה שהם ציפו".
דור: הפסקה האמינה ביותר שנכתבה בעיתונות העברית. אני מאמין לרגשותיך איטו אבירם.
שיר: עיקר מה שמעניין בכתבה זו השאלה: "מה לעזאזל מחפשים פה שלושתכם באמצע מלחמה עירקית-אמריקאית כשטילים נופלים על מדינת ישראל? אתם לא מפחדים? אתם לא מתים לחזור למקום שממנו באתם? כן, שלושתם מודים שהם פוחדים, אבל הם לא מעלים בדעתם את האפשרות לחזור לרוסיה, שם רע יותר באמת. אני מבין עולים שממשיכים להגיע לכאן בימים האלה ומקבלים בשדה התעופה מסכת גז."
דור: איזו תמונה מדהימה ל"טוויטר" זו יכולה להיות. כלומר, אם זה היה קורא היום זה היה הדבר הכי ויראלי בעולם. תמונה של עולים עם מסכת גז.
שיר: "אריק אומר ששם אין אוכל, פה יש טילים". אז כאילו,
דור: אתה יכול לאכול טילים.
שיר: [צוחקת] כאילו הרבה מהכתבה עוסקת בבעיות כלכליות.
דור: כן.
שיר: ובהצלחה החברתית שאיטו אבירם מאוד התפעל ממנה. "רק עשרה חודשים בארץ וכבר היו לה שני חברים", הוא אומר על אחת המרואיינות. עם הראשון זה לא היה רציני, זה החזיק מעמד שבועיים. אבל עכשיו יש לה חבר חייל ומהרבה בחינות הוא הקשר שלה למציאות הישראלית ותקוותה למשהו טוב יותר.
דור: אז עד עכשיו דיברנו על אנשים, ילדים, שמבחינת "מעריב לנוער" ו"כולנו" הם חלק מהקולקטיב הישראלי. כלומר, גם העולים מרוסיה נורא מראים איך הם משתלבים פה ואיך הם כבר חלק מאיתנו. עכשיו בואו נעבור לאנשים שמבחינת העיתונים הם לא בדיוק חלק מהקולקטיב. ונתחיל בערביי ישראל. יש לנו כאן כתבה מ"מעריב לנוער" בזמן מלחמת המפרץ. זה חלק מכתבה יותר גדולה שתכף ניגע בה, אבל יש בתוכה טור "מתים" על סדאם חוסיין. עכשיו, כשאני ראיתי את זה, הייתי בטוח שזה באירוניה, שזה מתים באירוניה. אבל לא, הם מראיינים ארבעה בני נוער ערבים מנצרת שמביעים תמיכה בסדאם. ממש תמיכה גלויה. אחת מהן אומרת: "נכון, יורים טילים על תל אביב, נהרסים בתים, אבל לי לא אכפת שאחד הטילים יהרוס את הבית שלי כי המלחמה של סדאם היא למען הקמת מדינה פלסטינית. לי נמאס להיות כאן בארץ ולהיות אדם סוג ב' במדינה שגם אני אזרחית בה. באמת לא אכפת לי על תושבי תל אביב. להם אכפת ממני?" ונער אחר אומר: "אנחנו כבר מרגישים את המלחמה, מבינים שזו מלחמה, הבעיה היא מי ינצח. אישית אנחנו בעד זה שסדאם ינצח." משום מה זה מעורב בין סדאם לצדאם שזה גם צורה שכתבו את השם שלו והם כועסים על זה שארה"ב התערבה וניסתה לשחרר את כווית כי זה לא עניינה. "לכל דבר הם דוחפים את האף, זה עניין פנים ערבי" וכן הלאה.
עכשיו, אני חושב שמה שמעניין בכתבה הזאת, ברור לי שגם היום יש ערבים בישראל שתומכים נגיד בחמאס. ברור שיש כאלה. אבל כאן זה ממש מוצג כמשהו מובן מאליו. כלומר, מובן מאליו שהם לא חלק מאיתנו. מובן מאליו שהם תומכים בסדאם, זה לא מפתיע אף אחד, זה לא מזעזע אף אחד. ואני חושב איך דבר כזה היה קורה היום. איך כתבה כזאת הייתה מגיעה לעולם היום. אז או שזה היה נורא, נורא מזעזע אנשים והצל היה משתף והיה נוצר בלגן מאוד, מאוד גדול או שהיו הרבה יותר נזהרים. כלומר, היו מביאים עוד זוויות ומאוד יכול גם להיות שהחברה הערבית היום שונה במובן הזה ממה שהיא הייתה לפני 30 ומשהו שנה. אני באמת לא מספיק יודע. אבל בטח לא היו מביאים באופן שווה נפש את זה שבני נוער ערבים בישראל תומכים בסדאם.
שיר: בכלל כל המסגור של כל הנושא הזה.
דור: בעצם זה סיפור על סדאם חוסיין שמופיע בתוך כתבה רחבה יותר על בני נוער ערבים באום אל פאחם ששם עלתה לשלטון התנועה האסלאמית והכותרת היא "כל מה שיש לבנות בראש זה מין". שזה היפוך יפיפה. בדרך כלל זה גברים רוצים רק דבר אחד וזה דוחה, אבל כאן הם מפילים את זה על הבנות. כותרות ביניים כמו "אף פעם לא דיברתי עם בת", "אני בן 16 ואף פעם לא דיברתי עם בת". זה נראה כמו משהו מפורום של אינסלים.
שיר: שואלים את אחד המרואיינים: "מפריע לך שבת יושבת לידך, למה?" –"כי אני מפחד מהחטא. כל מה שיש להן לומר לי מתמקד בנושא המין. אם נערה לובשת ג'ינס קרוע או צמוד או לבוש מגרה אחר, מה יש לי לדבר איתה?"
דור: בקטע אחר בכתבה הוא אומר ש: "ערבוב תחומים בין בנים לבנות גורם אך ורק לדבר אחד, לזנות". אני יכול לחשוב על עוד כמה דברים שערבוב בין בנים לבנות גורם להם. כאילו אבל בסדר, אם אתה הולך ישר לשם, חבל. אז חוץ מערבים, יש עוד קבוצה שאנחנו רואים שהיא לא בדיוק הקונצנזוס, היא די מושמצת. וזה מה שנקרא העריקים. מה שראש עיריית ת"א אז קרא להם "העריקים" או "הבורחים". וזה די מדהים לחשוב על זה עכשיו כשחצי מדינה מפונה למקומות אחרים. זה פשוט אנשים שלא רצו להיות באזורים שהכי מופגזים בטילים. מה שנקרא אזורא' שזה בעיקר גוש דן ועברו לאזורים יותר בטוחים בארץ.
שיר: יש לנו כאן את הטור של עורך מעריב לנוער. "הימים שלפני פרוץ מלחמה הם ימים קשים ומלאי מתח וחרדות וכך היה תמיד. הפעם נוספו לחרדות הטבעיות של כולנו הפחד מפני נשק כימי וביולוגי. כמו במלחמות קודמות, גם הפעם היינו עדים לאלפי ישראלים שפשוט נמלטו מהמדינה. הם אמנם עטפו את המעשה הזה בתירוצים שונים ומשונים כדי להצדיק את הבריחה, אולם העובדה נותרה בעינה. אלפים רבים, חלקם דתיים שממילא אינם משרתים בצבא. רבים מהם גם חילוניים, ארזו את מעט החפצים שהספיקו, קנו כרטיס טיסה ונעלמו מן האופק".
דור: אני מזכיר שזו לא מלחמה שישראל מנהלת בגבולותיה או קרוב אליהם, זה פשוט העירקים יורים טילים ואנחנו לא עושים כלום חוץ מלנסות לאסוף את השברים. כלומר, הטיעון הצבאי פה הוא קצת מאולץ.
שיר: הדרך שבה הוא קושר בין החילוניות והדתיות, אם אתה דתי, אז אולי זה יותר בסדר שאתה נמלט מהמדינה כי אתה ממילא לא משרת בצבא שהוא נלחם במלחמה הזאת. הכל מאוד...
דור: אני בטוח שגם יסתכלו על דברים שקורים עכשיו ויגידו 'וואו איזו לוגיקה פטריוטית מוזרה'. כאילו אנשים ישמעו עוד 20 שנה את "חרבו דרבו" ויהיו כזה 'מה קרה פה?!' אבל להסתכל על זה בדיעבד... הוא גם כותב פה "לעומת כל הבורחים מן הארץ מפחד המלחמה, יש כאלה המוכנים לעשות הכל כדי לחיות בישראל". הוא מדבר על כתבה שהם הולכים לפרסם על נערה בשם הלית, "הוריה של הלית ירדו לארה"ב כדי להשתקע שם, אולם היא לא הסכימה לגורל שהם כפו עליה. היא בדקה ומצאה מסגרת מתאימה בה תוכל לחיות בישראל וחזרה הביתה. לכל הבורחים מכאן ברגע של סכנה יכולה הלית לשמש דוגמא חיה. וכאשר שואלים אותה איך היא מרגישה בארץ, היא משיבה בחיוך גדול 'כמו בבית'".
שיר: בדיעבד זה נראה מוזר כל היחס הזה. כאילו מה אתה עושה בעצם זה שאתה נשאר בישראל? אתה פטריוט של ת"א אם אתה נשאר כאן ומוכן כאילו...
דור: לדעתי אנחנו פטריוטים של ת"א כי נשארנו פה בעבודות רכבת הקלה.
שיר: כן. הם לא יחפרו אותנו החוצה.
דור: יש כאן כתבה עם הכותרת "הטילים הבריחו אותי לרעננה".
שיר: נער ש"מעריב לנוער" מדגיש שהוא בן 18, 1.90. אורן, 1.90, בורח כל ערב מגבעתיים לרעננה לקרובי משפחתו ברעננה, למרות שהוא 1.90.
דור: לדעתי זה דווקא חיסרון מול הטילים, הם יותר קרובים לראש שלו.
שיר: [צוחקת] כן. "אורן מתרווח עם מאה ותשעים הסנטימטרים שלו על מיטתה של בת דודתו".
דור: למה המשפט הזה חרמן אותי?
שיר: [צוחקת] יש כאן פתיח לאיזה... [צוחקת] לאיזה קטגוריה. אני בטוחה שיש כאן קטגוריה. 'אורן משתרע על המיטה של בת דודתו'.
דור: אני מקווה שבאמת משתמשים באמצעי מניעה, בערכות מגן.
שיר: איוו.
דור: [צוחק]
שיר: אוקיי, זה החדר שהפך להיות החדר שלו. "אמא שלי אומרת שלכל טיל יש כתובת, אז אנחנו החלטנו להשאיר את הכתובת שלנו בגבעתיים לטילים וברחנו לרעננה". הוא מודה כי אפשר לקרוא לו בורח, אבל אומר, "הבורחים האמיתיים הם אלה שברחו לחו"ל, שהחליטו לנטוש את המדינה ברגעיה הקשים ביותר".
דור: אני מת על זה. הוא כן מראה איזשהו צורך להצדיק את המעשה הזה שהוא נורא, נורא מובן. אנחנו גם רואים שהוא כותב פה שהם נשארים בגבעתיים בשעות היום ורק בערב נוסעים לרעננה כדי שהטילים לא יפגעו בהם. אנחנו אגב היינו בהתחלה ברמת גן במלחמה ואז נסענו לסבתא שלי בדרום.
שיר: מה? רגע, רגע, אחרי שאנחנו עובדים על הפודקאסט הזה כבר איזה חודש-חודשיים, כל החיים שלנו, זאת הפעם הראשונה שאתה אומר לי שאתה היית בין הבורחים.
דור: הייתי בין הבורחים.
שיר: [צוחקת] אתה דור?
דור: אני הסתרתי את זה מתוך בושה.
שיר: אז גם אורן מגן על עצמו, על ההחלטה שלו. "אני לא מתכוון להרחיק לכת ולדבר על נסיעה לאילת או לירושלים".
דור: [צוחק] להרחיק לכת!
שיר: [צוחקת] "רק לרעננה". בשעות הלילה הוא בוגד בגבעתיים עם רעננה ובבוקר הוא חוזר.
דור: פוליאמוריה עוד לא הומצאה אז, אז הוא לא יכול להחזיק בשתי ערים.
שיר: אגב, משהו שתמיד הפריע לי, ב"פייסבוק" אתה לא יכול להגדיר לעצמך שתי ערי מוצא. ואני מרגישה שרחובות וירושלים הן שתיהן ערי המוצא שלי והייתי רוצה,
דור: כי נולדת בירושלים וגדלת ברחובות.
שיר: הייתי רוצה ש"פייסבוק" יאפשר לי את הזהות הכפולה הזאת. [צוחקת] "אני לא פטריוט ציוני קיצוני, אבל אני פשוט אוהב את המדינה הזאת". זה יפה. הוא מסייג שהוא לא פטריוט אבל הוא כן פטריוט.
דור: הוא מאוד אוהב להיות בקונצנזוס.
שיר: כן.
דור: הוא אוהב להתנוסס עם ה-1.90 שלו בלב הקונצנזוס.
שיר: "לא קיצוני משני הצדדים. אבל מה, זה ממש מצחיק אותי שמתייחסים לגוש דן כאילו היא מדינה בפני עצמה שאסור לנטוש. המקום שאותו אסור לנטוש הוא ישראל, המדינה שלנו". אז יש כאן הרבה הבחנות בין סוגים שונים של בריחה. אם זו בריחה בשעות היום או בשעות הלילה מגבעתיים לרעננה או מגבעתיים לאילת. אם זו בריחה מישראל לחו"ל.
דור: יש לנו באמת טור בצד של הריאיון הזה, על אנשים שברחו יותר רחוק. הכותרת זה "אני לא הפראיירית של צ'יץ'", ראש עיריית תל אביב. שזה בעיניי פספוס היסטרי כי היה אפשר להגיד 'אני לא צ'יץ'-ביץ'".
שיר: אני לא הביץ' של צ'יץ'. יו!
דור: יו!
שיר: אז יש לנו כאן את רונה מהרצליה שנסעה לקיבוץ בדרום.
דור: "איך יכול אדם בזמן מלחמה לשפוט אדם אחר השונה ממנו במבנה הנפשי על ההחלטה שלו לנסוע? החלטה של אדם מסוים להישאר בגוש דן ולסכן את עצמו, לא מקנה לו את הזכות להעביר ביקורת על מישהו אחר". סוף סוף.
שיר: ישראלים נורא אוהבים לבקר אחד את השני.
דור: כן.
שיר: במיוחד לקרוא אחד לשני פחדן.
דור: אני לא מסכים איתך ואני חושב שאת טועה ופחדנית.
שיר: [צוחקת]
דור: כאן יש כתבה עם הכותרת "מדוע עקרו אותנו מהשורשים שלנו?"
שיר: עכשיו כאן זה בעצם עניין הבריחה משמש יותר כמו תירוץ לכתבה כללית על הורים שעוקרים את הילדים שלהם מהמקום בו הם גדלו.
דור: שלא לומר עוברים דירה.
שיר: כן. "אלפי משפחות ברחו אל הכפר מאימת הטילים." זה אגב פעם אחרונה שהכתבה מזכירה את אימת הטילים.
דור: אני מניח שהיא נכתבה לפני,
שיר: היו צריכים,
דור: פילר.
שיר: "הרבה משפחות ברחו אל הכפר מאימת הטילים, אבל יש הורים שחיפשו איכות חיים, גינה ונוף יפה ולכן עברו דירה. אלא שילדיהם גילו את הבדידות. החברים נותרו בעיר הגדולה, אין טלפונים, אין תחבורה, אין חיים". עכשיו, בתור ילדה שעברה דירה הרבה מאוד פעמים כשהייתי ילדה, הכתבה הזאת כן גורמת לי לשמוח שההורים שלי אף פעם לא עברו לכפר.
דור: וואי איזה סיוט זה לעבור לכפר. סליחה, בתור מי שהיה ילד מוזר וגדל להיות מבוגר מוזר, רק המחשבה על להיות במקום שכולם מכירים את כולם מפחידה אותי נורא. גם קל לנו עכשיו לצחוק על זה ולהגיד כאילו מה זה עקירה וכותרות ביניים כמו "אסור היה לעקור אותי, מסתובבת לבד בדרכים מסוכנות".
שיר: ויש גם אילוסטרציה של נערה עגמומית.
דור: כן.
שיר: חושבת על החברים שהיא השאירה מאחור בעיר הגדולה פתח תקווה.
דור: אבל צריך לזכור שזה לפני האינטרנט. כל עוד לא היה אינטרנט, כל עוד לא היית מחובר לשאר העולם, היכולת שלך לצאת מהמקום שאתה נמצא בו, בטח אם אתה בן נוער ואתה לא יכול לעבור חופשי וכן הלאה ואין לך כסף ואין לך כלום,
שיר: אין לך רישיון.
דור: אין לך רישיון. אתה תקוע. אתה תקוע עם ההורים שלך, אתה תקוע עם האנשים החדשים. אתה יכול מקסימום להתכתב או לדבר בטלפון עם חברים שלך, אבל אתה לא באמת חי איתם, אתה לא באמת חווה איתם חיים כמו שיש לנו היום. עכשיו, ברור שלקהילות אונליין יש מגבלות וזה לא חיים אמיתיים וכן הלאה, אבל זה עדיין מאוד, מאוד שונה והשעמום הוא הרבה יותר קשה והבדידות כנראה באמת הרבה יותר קשה.
שיר: יש לנו כאן את מור. "מור כבר אינה מאמינה בקלישאת הסוויט סיקסטין"
דור: "איך אפשר לנתק נערה בת 16 מהסביבה הטבעית שלה ולהביא אותה למושב שבקושי יש בו בני נוער ואין בו קשר לעולם?" אני חושב שדי אפשר לעשות את זה. זה פשוט לא דבר כל כך נחמד ולא כל כך טוב, אבל כן, הדרמה עדיין מצחיקה אותי.
שיר: יש לנו כאן סיפור שנקרא "חטאי נעורים", סיפור רומנטי על חטא. "להת' אחרי המלחמה", סיפורם של רוני וגלית, זוג האוהבים הצעירים. "חבל שאנחנו לא יחד, אנחנו תמיד חייבים לשבת בחדרים נפרדים. כל אחד בצד השני של העיר, כל אחד עם המשפחה שלו. אתה יודע שהסקאד האחרון נפל רק שני קילומטר מאיתנו? אמא עוד יותר מבוהלת ממני וגם אבא לא הכי מאצ'ו. אפילו שהוא מנסה לשחק את הגיבור, כאילו הכל לא נוגע לו, הוא חובש אחרון את המסכה ומתבדח, מספר את כל הבדיחות השחורות האלה על צדאם. הוא פשוט אומר שהכל עניין של גורל. כל אחד יש לו את המזל שלו ולכן לא צריך לפחד. בצבא כך אמר, אתה אולי זוכר שאבא היה בקומנדו הימי". אהבתי שהאבא הוא לא מאצ'ו, אבל הוא היה בקומנדו הימי. יש כאן דמות ממש עגולה של האבא שבכלל לא מוזכר בסיפור. "בצבא הוא למד שלכל כדור יש כתובת. כך הוא אומר. וגם לכל טיל." אני חושבת שהאבא נותן לי המון, המון מסרים סותרים. [צוחקת]
דור: כן, מי זה האיש הזה?! האבא המסתורי הזה שהוא,
שיר: אבא של גלית.
דור: כן, שהוא מאמין בגורל והוא חבר בקבוצת אסטרולוגיה.
שיר: אז רוני מציע לה "אולי תלכי לאיזה מקום לכמה זמן כמו כולם? נדמה לי שסיפרת לי פעם על דודה שלך בקיבוץ בדרום, נכון? -כן, דודה גניה"
דור: מיזוגניה! אהההההההההההה!
שיר: [צוחקת] "אני לא יודעת, אני באמת לא יודעת, אני מתביישת מה תחשוב עליי אם ככה פתאום אני אברח לתל אביב. -בחייך, מה את חושבת שאני? כל אחד צריך לעשות את חשבון הנפש שלו ואני לא חושב שיש למישהו זכות להגיד לאחרים להישאר." אוקיי, רוני הפתיע והוא בעד שגלית תעזוב את גוש דן. ואז היא מציעה לו: "אני אדבר עם דודה גניה. אני בטוחה שהיא תשמח לארח אותנו יחד. בכלל, היא אמרה שהיא נורא רוצה להכיר אותך אחרי שסיפרתי לה הרבה עליך, מה אתה אומר?" עכשיו יש כאן כבר עניין של להכיר את רוני למשפחה של גלית ונראה לי שרוני לא כל כך מוכן לזה. יש כאן סאבטקסט.
דור: כן, נראה כאילו היא מנסה לקדם את מערכת היחסים הזאת.
שיר: היא פשוט רוצה להביא אותו לדודה גניה.
דור: בעיצומה של המלחמה 'כן, אני צריכה את האישור של דודה גניה, כאילו היא הפטרונית שצריכה לאשר את הקשר הזה כנראה'. סדאם רק תירוץ או שלא לומר תירוס.
שיר: תירוס [צוחקת] "לא בא בחשבון. אני לא אזוז מתל אביב. זה עניין עקרוני. אני לא אזוז מפה אפילו אם יהיו מיליון צדאמים. בסופו של דבר, אסור לתת לצדאם לקבוע את החיים שלנו. תארי לך מה היה קורה אם היינו עושים את זה? היינו נותנים לו לנצח אותנו".
דור: לאאאא.
שיר: "נכון שלממשלה אסור להגיב, את יודעת, עם כל הבעיות המדיניות שיש לנו, לדעתי התשובה החזקה ביותר לצדאם זה להראות שהוא לא מפחיד אותנו. אנחנו כאן ולא נזוז מפה. זה יכול לשגע אותו".
דור: כן, אני בטוח שזה מה שיפריע לו, שיותר אנשים יהרגו מהטילים. כלומר, זו לוגיקה נהדרת.
שיר: אוקיי, כאן גלית כבר נשברת ומודה שהיא פשוט מפחדת על רוני. "אני לא רוצה שתיפצע, אני נורא פוחדת עליך. נדמה לי שאני יותר פוחדת שיקרה לך משהו משיקרה לי" והיא מנסה לשדל אותו בכל זאת להגיע לקיבוץ של דודה גניה. "זה לא ילך גלית. אני לא אוכל להביט על עצמי בראי אם אברח כמו מוג לב מתל אביב." או וואו אוקיי.
דור: דיברנו על זה שהאבא דמות מורכבת, אבל מה הולך עם הבן אדם הזה? תיסגר על עצמך כאילו.
שיר: לפני רגע אתה אמרת לגלית שאתה לא בז לה שהיא עוזבת.
דור: זה כאילו הוא הבחור מהשיר של אלה לי. "לא יודע מה אני רוצה".
שיר: "אז אני עכשיו מוגת לב? -לא אמרתי את זה. -לא אמרת מפני שאני בת, נכון?"
דור: אוו היא שלפה את הקלף המגדרי.
שיר: אווווווווווווווווו.
דור: הופה!
שיר: "לא, בחיי שלא, זה לא קשור. אני חושב שכל אחד צריך לעשות את החשבון שלו. את את שלך, אני את שלי. את אם את חושבת שאת יכולה לחיות עם זה שתלכי, אז תלכי. עדיף לך ללכת מאשר להשתגע מפחד. אני לעומת זאת, לא אוכל להביט עליי בראי אם אברח".
דור: לא, את בן אדם נחות מוסרית וזה בסדר. זה בסדר שאת נחותה מוסרית ממני. אני פשוט הרבה יותר טוב ממך וסבבה, אני בסדר עם זה, בואי נתחתן.
שיר: [צוחקת] אני לא יודעת מה יהיה על השניים האלה. אני לא יודעת. זה סיפור בהמשכים.
דור: כן. בהמשך יש מיליון צדאמים. העלילה שלו נבחנת, 40 מיליון צדאמים.
שיר: רוני מתמודד עם מיליון צדאמים וגלית מתמודדת עם דודה גניה והביקורת שלה כלפי רוני ברגע שהיא תשמע מה קרה. לא רוצה להיות שם בסלון של דודה גניה כשזה קורה.
דור: [צוחק] אני דווקא כן רוצה להיות שם. אני רוצה להיות זבוב על הקיר בסלון של דודה גניה. וזהו. בנימה הזואולוגית הזו, אנחנו נסיים את החלק הראשון של ספיישל מלחמת המפרץ. החלק השני יעלה בקרוב, אולי כבר עלה, אנחנו לא יודעים מתי אתם מקשיבים לזה. אני הייתי דור צח.
שיר: אני הייתי שיר קנובלר.
דור: מוזמנות ומוזמנים לבקר באינסטגרם שלנו #tipeshpod או לשלוח לנו סיפורים על מלחמת המפרץ ב-tipeshpod@gmail.com תודה רבה לאולפני Talkz.co.il
ביחד: ביייייייייייי.
Comments