top of page

חווית הדור כאהן פרק 156: עדי ששון - מהדורת חירום

Updated: Dec 10, 2023

הפודקאסט חווית הדור כאהן מארח את הפודקאסט קול ששון שמארח את חווית הדור כאהן בפרק מיוחד בעקבות המצב


עדי: טוב,

דור: אהלן.

עדי: אהלן.

דור: מה קורה?

עדי: לא יודעת. מה קורה?

דור: בסדר. אנחנו...אנחנו ב- COLLAB, אנחנו בפודקאסט פוגש פודקאסט.

עדי: זו פעם ראשונה שזה קורה בהיסטוריה?

דור: היסטוריית הפודקאסטים?

עדי: לא, אני יודעת פשוט...טוב, מיותר לציין שזה שבוע אין לתאר בכלל.

דור: אין לתאר אותו.

עדי: את המחרידות. ואז אמרת לי ש...כאילו לא ידעת ביום שבת אם מעלים בכלל לפני שהתחילה להתרחש בכלל הזוועה האמיתית כאילו. אז אמרת לי שאתה לא תעלה פודקאסט מחר.

דור: אני התלבטתי אבל התלבטות די קצרה. די מהר הבנתי שאני לא מעלה.

עדי: שאין מה.

דור: אז אמרתי אולי אני אעלה אותו אחרי, אבל אנחנו מתנהגים שם כאילו אין כלום. אז זה מוזר.

עדי: כן, זה מוזר מאוד. ואז אני הייתי אמורה להקליט כמובן כמו כל שבוע.

דור: נכון.

עדי: אין שום כאילו, מי יכול להקליט בכלל פודקאסט כאילו כיפי עם אורחים שאתה יודע, שתכננת מראש ורצית לעשות פאן וזה. ואז נפגשנו היום.

דור: נכון.

עדי: זה ממש קרה מעכשיו לעכשיו.

דור: נכון.

עדי: ודיברנו על איזה סיטואציה מוזרה והזויה ואתה אמרת לי שאנשים כתבו לך על זה שלא העלית פרק שחבל.

דור: היו כמה שכתבו. אני חושב שהיו כמה שגם אמרו 'אה יופי, לא צריך את הדפקט הזה עכשיו'.

עדי: זו בחירה. זה פודקאסט. זה לא ערוץ 2.

דור: אסקפיזם, אבל אני חשבתי שאסקפיזם זה באמת עניין בשביל הבן אדם שעושה את האסקפיזם, שאומר בואו נדבר קצת על עכשיו.

עדי: אני חושבת שגם וגם. גם מי שיוצר את האירוע וגם מי שצורך אותו. זה גם אסקפיזם.

דור: לא כי אני..לא רגע, אבל קודם כל, כל מי שלא מבין, אז הפרק הזה הוא פרק שלי ושלך, הוא לא של אף אחד מהפודקאסטים אבל הוא גם של שני הפודקאסטים.

עדי: של שני הפודקאסטים.

דור: של "קול ששון" ו"חווית הדור כאהן" מארח אחד את השני. הפרק עלה בשני הפידים, שני הזה.

עדי: מדהים.

דור: זה חדשני.

עדי: ממש מגניב. רגע, איך זה התגלגל? אז עשינו קפה ודיברנו על התחושות המחרידות וגם דיברנו על זה שכאילו תכלס אנחנו הראשונים שהקול שלנו מושתק ברגעים כאלה כאילו.

דור: שהקול שלנו מושתק?

עדי: מה יש לך להגיד?

דור: אה! אנחנו לא מושתקים, אנחנו פשוט בוחרים להשתיק.

עדי: אנחנו מקורקעים. כאילו כי השבוע אתה יודע, מתחילים להתבטל דברים אובייסלי מן הסתם.

דור: כן.

עדי: וכזה מתבטל, אני מניחה שלך התבטלו הופעות.

דור: התבטלו לי הופעות והתבטלו לי כל העבודות שהיו לי השבוע.

עדי: הפודקאסטים כמובן לא עולים. אני שני צילום חדשים התבטלו לי. שני תקלוטים התבטלו לי.

דור: כן. כן.

עדי: ואז כזה אמרתי פאק, כל המהות של המקצוע הזה זה כאילו לשמח. ופתאום כזה,

דור: כן, בידור זה לא מה שאנשים בהכרח.

עדי: אמרתי פאק כאילו וגם הנוכחות ברשתות היא כאילו אמורה להיות, כאילו אנחנו, אנחנו כאילו כותבים דברים מצחיקים. ופתאום ההתלבטות של יש לזה מקום? אין לזה מקום? כי הספקטרום הוא כל כך רחב, אבל אנשים הם לא...רוב האנשים הם לא, הם לא מבינים את המורכבות של זה. הם כזה אם אתה עשית עכשיו בדיחה, אתה אויב העם ואתה לא עצוב.

דור: אני אגיד לך את האמת, אני גם חושב שאני לא תמיד מבין את המורכבות. זאת אומרת,

עדי: כשאני מדברת על להבין את המורכבות, אני מדברת מצד אנשים שמבקרים אנשים שכאילו, מה הציפייה? שכאילו אתה עכשיו מתכנס להיות רובוט שלא מסוגל כאילו? לא קיים דבר כזה.

דור: אולי הם צודקים, אולי צריך לסתום את הפה לכמה זמן. לא יודע. אולי, את יודעת, אני לא איבדתי אף אחד. לא היה לי אף אחד שנמצא, יש לי אח בצבא ולא קרה כלום. אז אולי כן, אולי לי יותר קל לעשות בדיחות מרחוק. כמו שסיפרתי לך, תמיד אני רואה כזה סטנדאפיסטים אמריקאים לבנים שמדברים על זה, מתחילים לצחוק על כולם ועל כל העדות, כן ברור, כי אתה לא זה שמתמודד עם כלום. אז אני אומר, וואלה לא יודע, אולי לא כל כך קריטי. אתמול ניסיתי איזו רבע בדיחה.

עדי: זה אפילו לא היה בדיחה. זה משהו באווירה קומית.

דור: כן, משהו קטן. כתבתי על הלבוש של המחבלים שעכשיו הם התחילו עם הסרטי נינג'ה האלה, נכון?

עדי: כן.

דור: זה לא היה לפני. אווירת שושי זוהר כזאת. לא יודע, משהו כתבתי על זה ואז איזה שניים 'עדיף לסתום, עדיף לסתום'. טוב, אולי אתם צודקים, אולי נסתום. אז כאילו לא כזה...

עדי: אני כזה איך שהתעוררתי ממש מוקדם, מהאזעקה ביום שבת, אה...וחשבתי אתה יודע, שזה אירוע של אוקיי, אזעקה. יהיו כמה חילופי טילים שאנחנו מורגלים, זה יגמר, כל מבצע כזה כמעט עשיתי את הבדיחות וכאילו זה, אף אחד לא נכנס בי, אולי היו כמה קטנים. ואז אני זוכרת את הציוץ הראשון, העליתי כזה 'טוב, בהצלחה לברונו מארס הערב' וזה עוד איכשהו עבר חלק. ואז עשיתי עוד ציוץ כאילו של...כי ביבי ושרה היו בחופשה. אז כתבתי כזה...

דור: נכון.

עדי: נכון? ואז הם חזרו כאילו. עכשיו לפני שהיה ברור את גודל הזוועה, כתבתי כזה 'הו הו, מה קרה לשרה שגילתה שהיא לא תספיק לארוחת בוקר', משהו כזה. ולתוך הציוץ הזה כבר תחילת הזוועות התחילו להתגלות. והרגשתי באמת, אף אחד לא כתב לי כלום, אבל הרגשתי שכאילו ואואואו זה לא מתאים. אני הרגשתי לא בנוח.

דור: זה מעניין כי לרוב את כן אוהבת את החיכוכים האלה. אני פחות כותב בדיחות ברשת, כזה בדיחות. פחות.

עדי: הייתי כאילו, לא הבנתי מה שאני רואה. אמרתי כזה מה? כאילו זה התחיל כזה עם הג'יפ, באמת בתוך עוטף עזה ג'יפים עם מחבלים? מה זה הזיה. ואז תוך כמה שעות זה התפתח לדבר...זה סוריאליסטי.

דור: אני ממש מרגיש,

עדי: אנחנו בפרק של "משחקי הכס"? מה זה?

דור: אני ממש מרגיש שאני הדחקתי את יום שבת לגמרי. אני גם לא קמתי מהאזעקות.

עדי: דאגתי לך באיזשהו שלב.

דור: מה זה? אני ממש לא שמעתי את האזעקות. רק אחרי איזה כמה זמן. מתי הייתה האזעקה של פלורנטין? זה היה בשבת או בראשון?

עדי: בפלורנטין, מה הפגיעה?

דור: כן.

עדי: שבת בערב.

דור: יום שבת זה היה. אז כאילו הכל היה זה בשבת וקראתי, סתם חשבתי על זה שאנחנו באירוע כל כך מטורף, הרבה אנשים אמרו 9/11, הרבה אנשים אמרו השואה. כאילו נותנים כל מיני את יודעת, אילנות גבוהים של אסונות.

עדי: פרל הארבור.

דור: פרל הארבור לא שמעתי עדיין.

עדי: אני שמעתי.

דור: אני הייתי ב"טוויטר" ביום הזה. כלום. הייתי ב"טוויטר", ידברו עוד כמה זמן 'סבא, איפה היית?' אגב, אף אחד לא זורם עם לקרוא לזה "חרבות ברזל".

עדי: מה זה הדבר הזה?

דור: אף אחד לא זורם על זה.

עדי: מה זה?

דור: נכון, כולם אומרים 'המלחמה'.

עדי: לא, שמעתי שיקראו לזה "מלחמת עזה".

דור: כן, אבל הם השיקו בבוקר של יום שבת,

עדי: כן, הרבה לפני שהגיעו, הם השיקו,

דור: קוראים לזה "חרבות ברזל"

עדי: מטורף.

דור: שגם כאילו תלכו להזדיין עם השם המגעיל הזה, "חרבות ברזל", זה החרבות הכי חזקות שמברזל. פיו פיו, אנחנו בנים.

עדי: גם לא בנים כי אפילו לא, אתה מבין? קודם כל, דור,

דור: זה לא צחוקים, אני לועג לממשלה הזאת.

עדי: אני גם צייצתי על זה שכזה למה צה"ל לא נכנס לאירוע? כי עסוק בגרפיקות על ה"חרבות ברזל" הזה.

דור: נכון עם האימוג'י.

עדי: עכשיו, מצד אחד, אני באמת קטונתי ואני לא מבינה כלום. אני לא מבינה כלום. אז לכתוב ציוצים, כאילו באמת הראש שלך לא תופס באמת למה לוקח כל כך הרבה שעות לכוחות להגיע, למה לוקח כל כך הרבה,

דור: כי שמאלנים בוגדים מה זאת אומרת.

עדי: אני לא יודעת כלום, אבל ביום ראשון שאוקיי, שווה להגיד שערוץ 14 לא משדר בשבת.

דור: אה שמחת תורה.

עדי: ואז פתאום באופן מפתיע במוצ"ש ולמחרת בבוקר נהיו כאלה קולות של 'זה דבר שלא יכול לקרות, אז אין לזה הסבר אחר חוץ מבגידה'. כאילו שחיילי צה"ל שיתפו...

דור: כן, כן.

עדי: פאק! זה סובב לי את המוח.

דור: אני נסעתי ביום ראשון נסעתי לפגוש בת וסיימנו את ההתקשרות בינינו גם.

עדי: הו הו.

דור: זה גם קרה,

עדי: אתה אומר ניתן הכל,

דור: זמנים קשים גם במישור האישי. אז קודם כל זה. ובדרך לשם במונית אסף אותי נהג מונית,

עדי: היה שיר עצוב ברקע?

דור: היה את השירים העצובים של הזה והנהג מונית אוסף אותי ואני כזה לא באמת במצב רוח עכשיו לדבר על זה. את יודעת, גם נהג מונית, אתה לא בדיוק מצפה עכשיו.

עדי: אבל אין דבר כזה שהוא לא מתחיל.

דור: ואז הוא אומר לי 'תאמין לי, אם לא ביבי והמשפט זה לא היה קורה'. אני כזה אהלן, אהלן, שלום לנהג המונית.

עדי: נהגי מוניות קיבלו זווית.

דור: מה קורה? מי פה?

עדי: וואו!

דור: מי זה השמאלן הזה? מה קורה? ואני אומר לו 'אתה צודק מאוד, אתה צודק מאוד', בלה, בלה, בלה. אומר 'תאמין לי, אני מרוקאי משדרות! אני מרוקאי משדרות ואני אומר את זה!' ואני אומר לו 'מה הקשר מרוקאי?'

עדי: [צוחקת] מה פתאום.

דור: ואז הוא אומר לי 'שמע זה בסך הכל, אסור לבנות להילחם, למה התצפיתניות שם היו בטלפון בזמן השמירה'.

עדי: מה?! לא!

דור: אמרתי לו 'מאיפה אתה יודע שהן היו בטלפון?' אמר לי 'אין לזה הסבר אחר'.

עדי: אה...התצפיתניות.

דור: תסביר לי איך,

עדי: הן האחראיות אם תהיה פריצה כזאת או לא.

דור: ואז 'הרי הבסיס פה', אמרתי לו 'תשמע, אני לא מבין בזה. אני לא יודע'. הוא אומר 'התצפיתניות היו בטלפון'. יש לך הוכחה? 'הן היו בטלפון ואסור שבנות', הוא מדמיין אותן עם ציפורניים מזמינות מ"אסוס" הרי בזמן הזה. היו בטלפון, אסור לבנות להילחם. עכשיו התעצבנתי באמת.

עדי: זה מכעיס.

דור: אני לא יודע למה התעצבנתי, בשם הבנות, בשם עצמי,

עדי: קודם כל, התעצבנת כבן אנוש שמבין את גודל האבסורד של הדבר הזה.

דור: כן התעצבנתי ואז אמרתי לו 'אז זה ההסבר היחידי מבחינתך', אומר 'אז איך תסביר את זה?' אומר שוב 'אני לא מבין בזה'.

עדי: אז בנות עם ציפורניים מחזיקות את צה"ל, זה מה שאתה אומר.

דור: זה ואז הוא אומר,

עדי: שזה פמיניסטי דווקא לחשוב ככה.

דור: משהו. ואז הוא אומר 'אתה יודע מה, אז אולי הן לא היו בטלפון, הן פשוט נבהלו ולא התמודדו עם הסיטואציה'. אמרתי לו 'וואלה מבין אותן, גם אני הייתי נבהל ולא הייתי מתמודד עם הסיטואציה אולי'. ואז הוא אומר 'לא, לא, אתה לא היית נבהל'. ואז אמרתי לו 'אתה לא מכיר אותי'.

עדי: וואו! איזו שיחה דור!

דור: ואז הוא אמר 'לא, לא, אני יודע, אתה לא היית נבהל'. בטח שהייתי נבהל. לא יודע אם הייתי נבהל, נראה לי שהייתי נבהל. ואז זה נהיה כזה זה. ואז הוא אומר 'שמע, בנות לא יכולות להיות קרביות. הן רצו להיות קרביות. הן יכולות לעשות סיורים, הן יכול להיות מג"ב, הן יכולות להיות כל מיני דברים כאלה, לא קרביות'. אמרתי לו 'סבבה, זה המסקנה ממה שקרה'.

עדי: לא יאומן. כמעט נהייתם חברים.

דור: ואז ירדתי משם וסיימנו [מצחקק] מערכות יחסים זמניות.

עדי: איך אתה מרגיש?

דור: היה לי בסדר.

עדי: כן?

דור: אבל העניינים הלאומיים הם ה...הם הזה.

עדי: הכאוס, אתה יודע משהו? אני...כל היומיים האלה אני חושבת על זה שכאילו כל הבלגן וההתססה וזה ואין מה לעשות וכן לחפש אשמים, לא לחפש. אין דבר כזה. אני חושבת שאין מישהו שהלב שלו לא שבור לרסיסים. זו פעם ראשונה שבכיתי בגלל מצב ביטחוני.

דור: וואו.

עדי: והרגשתי כאילו לא נעים לי מעצמי. אמרתי 'מה את בוכה?' כזה אני לא מצליחה, כאילו אני לא מצליחה לא לבכות.

דור: כן? בכית?

עדי: כמה פעמים.

דור: באיזה רגע בכית נגיד?

עדי: בראשון בבוקר התעוררתי כזה, אתה מכיר את הרגע שאתה קם ואתה אומר, רגע מה היה פה אתמול? ואז כזה אני קמתי.

דור: כן, אתה קם בבוקר ואתה קודם כל...זה לא טוב שישנתי, אני חייב לראות את כל ה...

עדי: וישר קמתי וזה, הלכתי לסלון, פתחתי טלוויזיה ואמרתי או מאי גוד. ואז התחלתי לבכות כזה מהפאניקה. ואז כל הפוסטים אתה יודע של הילדים מהמסיבה שיש כזה, הכי גומר אותי זה 'אם מישהו ראה, זה המספר' ואז יש את העדכון של הפוסט 'תודה לכל מי שעזר, הוא מת'. ואז כזה פאאאאק מה זה? מי בנוי להתמודד עם הדבר הזה? זה פשוט, וואי, זה לא ייאמן.

דור: אז לי היה קטע מעניין כי אני הרגשתי שאני ממש מדחיק את כל הדבר. אני לא קראתי פוסטים כאלה. אני רק קראתי כזה ניתוחים פוליטיים.

עדי: מה לא היית בפיד? אתה לא יכול להתעלם מזה. קופץ לך כל סטורי כאילו.

דור: הייתי בפיד אבל אמרתי לעצמי אתה לא צריך להיכנס לזה יותר מדי כי זה לא עוזר. זה מה שאמרתי לעצמי.

עדי: אגב זה נכון. אבל זה כמו איזה, זה מטורף. זה אי אפשר לעצור את זה. אבל אני באיזשהו שלב הפסקתי לראות סרטונים.

דור: סרטונים אני לא ראיתי.

עדי: אמרתי טוב, טוב, זה הספיק לי. ממש תודה. אני מסיימת עם הסרטונים. לא יכולה.

דור: אבל הייתי אצל הפסיכולוג שלי וסיפרתי לו. הוא אמר 'איך אתה מרגיש עם כל הדבר הזה?' אמרתי לו 'כן אני מדחיק, אני אפילו הלכתי לחדר כושר אתמול', חיפשתי איזה חדר כושר פתוח.

עדי: הכל סגור.

דור: מצאתי איזה חדר כושר פתוח. הייתי שם כמעט לבד. הלכתי אליו.

עדי: נשמע כיף.

דור: כן, אבל כאילו קצת הדחקתי. המשכתי ואז הפסיכולוג שלי אמר 'מה אתה לא קורא?' אמרתי לו 'אני קורא אבל אני אומר כזה אה מה יש לי...' ואז הוא אמר 'אולי כאילו תנסה כן להתמודד עם זה, כן תראה בכוונה, כן תיכנס'.

עדי: טוב, אם אתה טיפוס מדחיק בכללי, כאילו זה...

דור: לא, ספציפית בדברים האלה, ברגשות הלאומיים והזה,

עדי: קשה לך גם בכלל עם פוליטיקה ומדיניות.

דור: זה לא ש...

עדי: לא, כי אתה יודע, גם נגיד כקומיקאי, אני זוכרת שהרבה פעמים אתה אומר כזה 'לא אכפת לי, זה לא מספיק מעניין אותי'.

דור: זה לא שלא אכפת לי, יש לי איזה ניתוק.

עדי: כן, זה לא מספיק מפעיל אותך הדבר הזה.

דור: נכון, אבל אולי כדאי שאני אבין שאולי יש פה משהו. וסתם, ימי זיכרון, מסע לפולין, זה דברים שאף פעם לא הצלחתי, תמיד הרגשתי אשם על זה שאני לא מספיק...

עדי: מעורב,

דור: כמו כולם. ועכשיו גם אני כזה קראתי רק את הניתוחים הפוליטיים.

עדי: אני חושבת שזה בסדר.

דור: אבל גם יש אנשים, אני כאילו רוצה כאילו, וואלה אולי אני מפחד לבכות מזה, את יודעת? אולי אני מפחד לבכות מזה?

עדי: רוצה נבכה פה ביחד? אתה יודע כמה פעמים בכיתי מאז אתמול?

דור: אז אני קצת דמעתי אתמול אבל זה לא היה קשור למלחמה.

עדי: למה זה היה קשור? לפרידה?

דור: כן, משהו כזה.

עדי: [צוחקת]

דור: אבל אני, אני, אני צריך. אני צריך כי משהו, אני חושב שאולי יש פה משהו קצת, כאילו אני מניח שיש אנשים כמוני, נכון? אני כנראה לא לבד בדבר הזה. אבל אני מרגיש כאילו, את יודעת, אני רואה סטורי של אנשים שהם כזה 'אנחנו מחלקים מזון לחיילים, אנחנו פה' ואני פתאום מרגיש כאילו וואי אתה לא, אתה לא, אתה היית היום במכון כושר.

עדי: אז מה דור, הכל בסדר.

דור: הכל בסדר, אבל אני מרגיש שכאילו אפשר להתחבר לזה.

עדי: אבל קודם כל, יש אנשים. קודם כל, זה באמת מדהים. יש אנשים גם שהלשבת בבית ולא לעשות כלום זה מוציא אותם. האקטיביזם הזה זה בשביל גם לא להשתגע. אז אתה הולך לרוץ כאילו בשביל לא להשתגע.

דור: כן.

עדי: זה בסדר. אני נגיד ביום שבת ב-10:30 בבוקר הלכתי לתרום דם כי ראיתי שמד"א אומר 'הולכים להגיע מלא פצועים, אין דם, אין דם', הלכתי לתרום דם. לא כי אני איזה ישראלי היפה או איזה בן אדם מדהים או איזה זה. כאילו יש לי מעורבות חברתית שאני אשמח לקחת בה חלק, אבל גם ממש הרגשתי שהחוסר אונים של אתה יושב בבית ולא יכול לעשות כלום, אז למה לא. אם אפשר לעשות משהו סתם בשביל להרגיש שהנעת את עצמך, אז הכל טוב.

דור: אז אני בבית התלבטתי אם לתרום דם כי אני מהסוג דם שמחפשים.

עדי: אה באמת?!

דור: כן...אני מהסוג דם שמחפשים.

עדי: גש מיד!!!

דור: ואני חושב שבסוף הפרק הזה אני אלך לתרום דם. כי סיפרתי לעצמי, לפני שנה התעלפתי בבדיקת דם ואף פעם לא תרמתי דם. אז אמרתי 'טוב אני הולך להיות המתעלף הראשון פה'.

עדי: [צוחקת]

דור: היום חשבתי על זה, בסדר ואם אני אתעלף אז מה קרה? ואם זה עזר בזה. אז אני אלך לתרום דם. כל הזמן אני רואה O, O, O.

עדי: אז אני הלכתי בשבת עוד פעם ואז אמרו 'לא צריך יותר דם, צריך רק סוג O'. עכשיו אני לא יודעת מה סוג הדם שלי. תגיד זה מפגר שאני לא יודעת מה סוג הדם שלי?

דור: לא, הרבה אנשים לא יודעים.

עדי: למה אנשים כן יודעים?

דור: אני לא יודע. אני פשוט שאלתי את אמא שלי, אני לא יודע למה היא יודעת.

עדי: אה היא יודעת?

דור: היא אובססיבית אליי, היא יודעת מה סוג הדם שלי.

עדי: אמא שלי לא מספיק זה אם היא לא יודעת את הסוג דם שלי? [צוחקת]

דור: אני לא יודע כי בודקים לך את הדם, כותבים לך את כל הדברים אבל לא כותבים איזה סוג.

עדי: אז מסתבר שאין לך שום מידע כזה בשום מקום.

דור: את יודעת שביפן, סליחה על זה, את יודעת שביפן, אני פשוט למדתי את זה כחלק מהמחקר שלי.

עדי: על יפן?

דור: בדייטים יש להם עניין של לדעת את הסוג דם של הבן אדם.

עדי: [צוחקת]

דור: זאת אומרת כמו שלנו יש כזה אסטרולוגיה שכזה את אומרת 'אה הוא סרטן אז אני דלי', אז הם כזה אומרים כאילו כשאלה קז'ואלית יש כזה אה, אתה O מינוס?

עדי: די!

דור: יואו אתם נורא ככה.

עדי: איזה אנשים מוזרים! למה? יש להם כאילו כמו של מזלות כזה, אוקיי המזל הזה זה ככה?

דור: לא יודע אם זה עובד בדיוק אותו דבר מבחינת סטראוטיפים וזה, אבל יש עניין בדייטים שזו שאלה ששואלים, זה כאילו עניין. זה הדבר שלהם. ראיתי את זה גם באיזה ריאליטי, אני יודע שזה דבר.

עדי: אני חושבת שמהיום כל שיחה, אני כבר לא אזכה, אבל כל שיחה שלך ב"טינדר" או משהו כזה, סתם בשביל ההתקלה, אתה צריך להכניס את הדבר הזה 'תגידי, איזה סוג דם את?' היא תמשיך לענות אחר כך?

דור: נראה לי שזו שאלה דווקא מה שנקרא לא שגרתית ושכזה זה.

עדי: אבל פסיכוטית קצת. איזה מוזר זה!

דור: כן, מעניין.

עדי: אז אני מנסה לבדוק מה סוג הדם שלי ולאף אחד אין את התשובה. אז אני אצטרך ללכת ואז אני אדע.

דור: את לא יכולה ללכת סתם.

עדי: רק אם אתה תורם דם, ידעו להגיד לך.

דור: אני אלך מפה, אני אבדוק מה קורה. אני פשוט חיכיתי עם זה קצת זמן ואמרתי כאילו לא יודע. אני חושב שאני אעשה את זה. אני חושב שזה הדבר.

עדי: בוא נלך ביחד.

דור: היום התחלתי קצת לשתף סטורי של 'תעזרו לחייל פה, תעזרו שם'.

עדי: היית מסתכל על זה פעם בצורה צינית קצת? כי גם אני קצת כן.

דור: לא על זה, הייתי על דברים אחרים מסתכל בצורה צינית.

עדי: סתם אני אגיד לך, זה ביקורתי אבל כאילו אני מסתכלת על סרטוני שתפו שהעולם יראה. עכשיו, מה כולם צריכים לשתף? כי כאילו נגיד אנשים שאין להם עוקבים? למה הם משתפים?

דור: זו תמיד המחשבה שאתה משתף את זה לשני גרמנים שפגשת ב-2011 בדרום אמריקה. פרופיל עם 200 עוקבים משתף את זה. אז אוקיי.

עדי: זה גם חלק מהמעורבות.

דור: אני יכול להיות לזה ציני כל כך בקלות עכשיו ואני פשוט לא רואה טעם.

עדי: זה מה שאני אומרת, אני שמה את זה על השולחן שיש ציניות כלפי זה.

דור: אני עכשיו שיתפתי גם 'ISRAEL STAND WITH US' יש לי איזה 30 חבר'ה מחו"ל, אולי יותר.

עדי: כן, אתה יודע מה? פתחת לי את הראש.

דור: כל מיני מסקוטלנד וכאלה.

עדי: אני בטוחה שיש לי כמה עוקבים שפגשתי, אני גם עושה את זה.

דור: אני לא יודע אם עכשיו זה יגרום להם,

עדי: היית מאמין שאתה תשחרר את הציניות שלי? אתה דור.

דור: לא שחררתי, אבל זה פאקד אפ! זה פאקד אפ! מה את אומרת על רחל מהעוגיות? תשמעי, זה פשוט...

עדי: מה זה הנינג'ה הזאת?

דור: את יודעת מה? אני רוצה לתת פה SHOUT OUT למי שבאמת מצליח להיות מצחיק ב"טוויטר" ובלי כאילו לעצבן, שזה שמנדריק למאר.

עדי: איך עושים את זה?

דור: לא יודע, הוא עושה את זה טוב.

עדי: יש נוסחה לכתוב משהו שיצחיק אבל בו בזמן לא יעצבן ולא יגיד זה לא מתאים? כי אני אתמול עשיתי איזה ציוץ על רחל והעוגיות,

דור: לא ללעוג לאנשים שהם קורבנות בעיקר.

עדי: מי יכול ללעוג למישהו שהוא קורבן?

דור: אפשר בקלות לעשות בדיחה על חשבון ה...בדיחות על קיבוצים, בדיחות על זה. אפשר זה קל.

עדי: תראה, יש לי מיליון בדיחות.

דור: אני שמעתי בדיחות כאלה.

עדי: יש לי מיליון בדיחות בראש. כל אירוע, כל זה, 90%. פתחתי NOTE באיפון וכתבתי את כל הבדיחות שהיו לי בראש שאני אובייסלי לא יכולה לצייץ. וחשבתי אולי כשהכל ייגמר לעשות ערב כזה. מה אתה אומר?

דור: קודם כל נמתין לראות אם זה מתאים.

עדי: יש בדיחות, אוקיי היה ב-6 בבוקר בראשון, פתחתי 12 ורסקין הוא עבר השתלת שיער.

דור: רסקה. אני קורא לו רסקה.

עדי: למה?

דור: לפעמים קוראים לו ככה, שם חיבה. הוא עבר השתלת שיער?

עדי: תקשיב, אי אפשר, אני מצטערת. אני כאילו ממש באיזה הזיה של וואט דה פאק מה קורה? ואז אני פותחת ופשוט התפוצצתי מצחוק. כי מה זה הדבר הזה? התפוז הזה פתאום לא יודעת, צמח לו איזו פלומה שגם לא נראה כמו השתלה רגילה. ואז אמרתי טוב, זה רגע קומי, אין מה לעשות.

דור: כחלק מהמסגרת שלנו של הפרק, כאילו יש לי מה להגיד על זה. אנחנו נכנסים לזה? זה עכשיו אסקפיזם? או שאנחנו אמורים לדבר רק על זה?

עדי: לא יודעת, אני אומרת לך מה אני הרגשתי. אני בכיתי ובאותה נשימה הסתכלתי על רסקין שבטח תכנן לצאת לאיזו חופשת השתלה, לחכות שהמצב יתאזן ואז לחזור לטלוויזיה.

דור: אה הבנתי מה את אומרת.

עדי: וזה הרגיש כאילו התהליך עוד לא הושלם.

דור: הבנתי, הבנתי. רציתי להיכנס לדיבור על השתלת שיער.

עדי: אה אוקיי, אפשר, אפשר. זה אסקפיזם. לא, אז אני אומרת, אבל מה זה אומר שזה הצחיק אותי? מה אני בן אדם רע? אני עכשיו בן אדם שלא יכול לראות שום דבר חוץ מהשכול? נגיד בשבעות, היית בשבעה?

דור: הייתי אתמול בשבעה.

עדי: לא, אבל של מישהו קרוב שאתה הרבה שם וזה.

דור: כן.

עדי: כאילו תמיד התחושה שלי ששבעות כאילו נורא, נורא מצחיק.

דור: אז כן.

עדי: נורא, נורא מצחיק וכולם,

דור: הייתי בסיטואציה אתמול של שבעה של מישהו בחיי וראיתי עליו שהוא מאוד רוצה לצחוק דווקא.

עדי: ברור שהוא רוצה.

דור: הופתעתי מזה לטובה כי אני לא כזה מכיר את זה. את יודעת, עשיתי איתו צחוקים, הרגשתי קצת רע אחר כך. אבל אז אמרתי אוקיי, זה דווקא אולי טוב.

עדי: אבל אתה חושב שאנשים שהם רואים פוסטים מצחיקים ונורא כועסים, אני קצת מרגישה שיש בזה משהו לא אותנטי, הלנזוף. כי הרי אתה יודע, שום דבר הוא לא...הדיכוטומיה של אם עכשיו קורה משהו כזה, אי אפשר שום רגש חוץ מעצב, הוא לא אנושי, זה לא יכול להיות.

דור: זה לא אנושי, אבל צריך להבין שחוש הומור זה דבר סובייקטיבי. אין מה לעשות.

עדי: אז נכון. אתה כאדם אנטיליגנט יודע את זה. כלומר, שאתה תראה עכשיו בדיחה, גם אם היא הרגישה לך שהיא קצת יוצאת אולי מגבולות, אתה לא תנזוף בבן אדם.

דור: לא, אבל אני מגיע ממקום שבו אני גם עושה בדיחות. אומר לעצמי, הבן אדם כנראה ניסה לעשות משהו, הוא לא התכוון לרע כשהוא צחק. אני באמת חושב, כאילו באמת אני אומר שבמקרים בטח כזה קיצוני, לאף אחד לא אכפת שיש לך את הבדיחה הכי מצחיקה בעולם. פשוט לא משנה, זה לא רלוונטי כרגע. ובגלל זה אני מרגיש בסדר עם כל העניין הזה.

עדי: אתה לא כותב בדיחה בשביל להגיד או תראו אני מצחיק. זה עניין אלמנט של פריקה. גם בתוך סיטואציה כזאת אתה רוצה.

דור: כשאתה פורק ל"טוויטר" אתה פורק לכל האנשים שגם לא ביקשו את הבדיחה הזאת.

עדי: אבל חלק אולי כן ביקשו.

דור: והמון לא.

עדי: אתה יודע כמה כתבו לי אתמול 'ואי תודה, הייתי צריך את זה'. וזו לא הייתה בדיחה אגב, לא הייתה שום בדיחה על העוגיות של רחל מאופקים. אמרתי וואו, איזו אישה. זו הייתה הדרך שלי להגיד מה זה האישה המדהימה הזאת. אז כתבתי 'חייבת את המתכון'. ואנשים כזה 'תודה זה אוורר'. אני גם כשאני רואה פוסטים מצחיקים, נראה לי שלחתי לך את לא זוכרת של מי, סליחה שלא זוכרת מי אתה, שהוא כתב על אינדינגב.

דור: כן.

עדי: זה היה גבולי. אם אני יודעת, האמן לי...

דור: שימי לב, שלחת לי את זה בפרטי, זה לא אותו דבר.

עדי: מי כמוך יודע שחטפתי בחיי על בדיחות. ראיתי את זה ואני התפוצצתי. כי אני אומרת רגע, האם הבן אדם הזה צוחק, על מה הוא צוחק פה? זה איזו מן מחשבה קומית באיזה גלגל חמישי בראש כזה שכאילו הוא עשה איזה העתק-הדבק, אם זה היה מסיבה בפסטיבל, באינדינגב. זה מלא רפרנסים שכאילו יצא לו בראש מצחיק כאילו. אבל אין פה שום העלבה, לבזות את מי שנפל או נחטף.

דור: אבל זה לא משנה אם זה עובר את כל התקנים שאת אומרת, אוקיי זה לא מעליב, זה לא זה, זה לא זה. פשוט לא הזמן לניסיונות האלה.

עדי: מה זה הזמן? מה זה אומר?

דור: לא עכשיו. כי עכשיו אנחנו בתוך המלחמה.

עדי: אין בעיה שאנחנו בתוך המלחמה.

דור: אז כאילו לא עכשיו.

עדי: אוקיי, אבל יש מלא דעות של לא עכשיו. אני לא מדברת רק על בדיחות. לא עכשיו להגיד שהממשלה היא לא זה.

דור: אה זה כן.

עדי: למה זה כן וזה לא? מה ההבדל?

דור: כי אלה שאומרים לא עכשיו להגיד על הממשלה הם רוב האנשים שהם בעד הממשלה.

עדי: אני ממש רואה גם אנשים שהם לא בעד הממשלה שכותבים 'הי זה לא הזמן'.

דור: כן.

עדי: אז זה לא הזמן לבדיחות וזה לא הזמן לביקורת, אז מי המדד? מי מחליט כאילו מה הזמן? מתי? כמה? איך?

דור: תראי, כנראה שאין תשובה חד משמעית.

עדי: כשאני אומרת למה זה מרגיש לי קצת צבוע ולא אמיתי לנזוף במישהו שעושה בדיחה. שוב, אני לא מגנה פה על עצמי וגם אתה יודע, אני די לא ממש מרבה. להפך, אפילו כתבתי דעה שזה משהו שקורה פעם בעשור אני חושבת.

דור: אני אוהב את הפוסטים של הדעה שלך.

עדי: של דעה. ומדהים אותי שאנשים כזה מתייחסים לזה בציניות. זה מדהים אותי. כאילו שמלא אנשים כזה 'הכל בסדר איתך?', 'את בסדר?' עכשיו אני מנסה להגיד, אוקיי בסדר, הם חווים אותי בכובע אחד. כמה אתה צריך להיות מצומצם בדעתך כדי לחשוב שאני רק הציניות או אתה רק הבדיחות?

דור: זה לא אנשים שמכירים אותך באמת. לא? חבר אמיתי בחיים שלך היה חושב?

עדי: רוצה לשמוע משהו? גם אנשים שמכירים אותי.

דור: באמת? אז זה מאוד מוזר לי.

עדי: כמה זה לצמצם בני אדם כדי לחשוב שהוא יכול לעשות רק בדיחות או הוא יכול להביע דעות רק...באופן כללי אני חושבת שהצפה היא לא טובה כי באמת יש הרבה דעות. אה! רציתי להגיד לך מקודם, חשבתי שכל הדבר הזה של הריבוי דעות וריבוי זה ופוסטים וסטורי ויש לנו באמת הצפה, זה משהו...בעיקר השנאה. השנאה שמפגינים כלפי, סתם ראית את הציוץ נגיד של מאור בוזגלו.

דור: כן, על הבוגדים מבפנים.

עדי: באמת, אחד הציוצים, שוב, זה מבאס אותי שאני משתמשת, אתה יודע, במשהו שעושים גם לי וכאילו להגיד 'איזה ציוץ מטומטם' וזה. אבל שוב, אי אפשר היה להסתכל על הדבר הזה ולא לחשוב שזה באמת הדבר הכי נאלח.

דור: אבל זה לא כמו בדיחה לא מצחיקה, זה ציוץ של הסתה.

עדי: ואז אמרתי טוב, אז בעידן הזה של הרשתות מישהו עושה משהו אחד ויפטרו אותו. ראיתי אתמול בנטפליקס את הדוקו על בקהאם. ראית את זה?

דור: לא ראיתי את זה.

עדי: זה עכשיו בנטפליקס. שוב, אתה יודע, מכל הסטרס והדיכאון, אני לא יכולה לראות כל היום חדשות, פשוט חייבת לראות משהו שיוציא אותי.

דור: חייבת דוקו על בקהאם.

עדי: לא, חייבת משהו שפשוט יסיח את דעתי.

דור: אכפת מהביוגרפיה של בקהאם?

עדי: לא אכפת לי, פשוט ראיתי שזה מאוד נצפה.

דור: זה מה שאני שונא בנטפליקס. הוא דוחף לך סדרות שלא מעניינות אותך ואתה איכשהו זורם איתו. שונא את זה.

עדי: תקשיב, אני לא קונפורמיסטית של טוב כולם ראו, אני חייבת לראות. וגם אני יודעת שויקטוריה שם. אז כל הסיפור שלה.

דור: הספייס גירלס? זה הסיפור?

עדי: אני הייתי מעריצה של הספייס גירלס. בעיניים של ילדה לחוות את הדבר הזה כי אני זוכרת פאוור קאפל. הייתי מאוד ילדה. אמרתי יאללה בוא נראה. אין לי מה לראות גם ככה. אין לי כוח אפילו לחשוב מה לבחור לראות, ברמה כזאת. זה הראשון אני זה. והיה שם איזה קטע שהוא שיחק נגד, הנה עכשיו לא זוכרת. שיחק משחק מאוד חשוב נגד נבחרת ארגנטינה, ברזיל, אם יש פה בנים, ארגנטינה נראה לי.

דור: אוקיי.

עדי: והוא עשה שם שטות. הוא בעט במישהו, קיבל כרטיס אדום וכאילו האשימו אותו שבגללם לא קיבלו את הגביע. ומה שעשו לו במשך חודשים אחרי המשחק הזה זה פשוט לא יאומן. בלי רשתות, בלי "טוויטר", בלי שום דבר. כל מקום שהוא הלך צרחו עליו בוז, כותרות בעיתון, פרשנים. במשך חודשים. הוא עלה לשחק, המשיכו לקלל אותו. ואז אני אומרת, בואנה האנושות לא הייתה צריכה את ה"טוויטר" בשביל לגמור אנשים כשהם רק רוצים.

דור: עכשיו זה אפילו יותר חזק.

עדי: זהו, זה לא...אי אפשר להאשים רק את הרשתות. ראיתי את זה ואמרתי בואנה...

דור: כן, אני מבין מה את אומרת.

עדי: איזה מניאקים!

דור: זה לא הרשתות אשמות, אבל זה לגמרי עוזר לדבר הזה. פלוס אני לא בדיוק מבין בזה, במה שאני אומר, אבל אני זוכר שפעם דיברו על זה שכאילו ציוצים או פוסטים שהם מלאי שנאה או מלאי כזה פרובוקציה הם יותר מוקפצים כאילו. הם יותר מעוררי עניין באלגוריתם.

עדי: אני מכירה את זה מ"טוויטר".

דור: אגב, זה כמו הציוצים האלה והפוסטים של חלק מהאנשים שאני יודע שאת חלקם את אפילו אוהבת, שמספרים איזה משהו נורא ואז כותבים, מה דעתכם? זה גם כזה.

עדי: שהם מספרים?

דור: שהם באים להגיד לנו איזה משהו שעדיף לא לדווח עליו או איזה משהו כזה ואז מה דעתכם בסוף. כאילו יאללה בואו תריבו בתגובות ובואו.

עדי: הבנתי. [צוחקת]

דור: את יודעת, בדברים האלה, אנחנו מסכימים בזה,

עדי: לא, אני לא אומרת שאנחנו לא מסכימים, אני פשוט...

דור: אני דווקא נורא נהניתי לקרוא, "נהניתי",

עדי: מה פוליטיות?

דור: עכשיו אני קצת נכנסתי כזה לראות גם את החבר'ה של המסיבה, אבל דווקא אני לא יודע למה, אותי מאוד הרגיע מאיזושהי סיבה, לקרוא כמה כולם מסכימים שהממשלה לא בסדר וכל הזמן אומרים 'ברגע שזה נגמר כולם ילכו הביתה'. אני כזה נכון! כולם ילכו הביתה!

עדי: הם אבל לא ילכו הביתה.

דור: אנשים ממש בטוחים בזה. כמה פעמים שיהיה ברור! שיהיה ברור שנתניהו הולך הביתה!

עדי: לא...

דור: גם לא נראה לי, אני מקווה.

עדי: זה מה שמטריף את המוח.

דור: אני לא יודע.

עדי: שהם לא. אבל אני חושבת שזו פעם ראשונה שיש פה איזה עניין שהוא לא נתון לפרשנות, אלא משהו מאוד אובייקטיבי. כלומר, זה שלא שומעים אותם בשום מקום, חבר'ה שמתלהמים רק כשקורה פיפס קטן, ציוצים, אתה יודע? הכלי המספר אחד שלכם לתקשר עם הבוחרים שלכם, עם הציבור. שום דבר. עד אתמול באיזה 5 בן גביר וסמוטריץ' עדיין כל שניה נכנסתי כמו אובססיבית לפרופיל לראות אם הם כותבים משהו לפחות ברמה של 'אנחנו מאחלים החלמה מהירה לפצועים' משהו...כלום...

דור: ראית מה אריה כתב?

עדי: כזה וואט דה פאק? אתם פסיכים. גם הסילמן המטומטמת, אמסלם. אף אחד, שום דבר, כלום. ויש פה כבר עניין שהוא מאוד ברור. אין פה פרשנות של אה בגלל שאתם שמאלנים. אתם לא רואים? כאילו כל מי שהצביע, אתם עיוורים כאילו? אתם לא רואים? לא, מה אריה כתב?

דור: כתב משהו על איך אנחנו כבר כמה שנים הולוגרמה של מדינה וכאילו, אני לא יודע, הוא כתב את זה מאוד מהר. אני מוציא את זה מהקשר. על איך כאילו בעצם כלום לא מתפקד והיינו במן כזה אשליה שאנחנו באיזו מדינה קיימת, אבל אין בעצם שום דבר. מה שמלחיץ מאוד בסיטואציה הזאת זה כמה כשלים בכל הכיוונים.

עדי: וואו!

דור: כאילו גם אם תגידי כאילו שבגלל ביבי והרפורמה והצבא והכל בגלל ביבי, נכון.

עדי: אני לא יודעת בגלל מה זה!

דור: יש פה הרבה דברים שלא עובדים כרגע.

עדי: לא מתפקדים, כלום!

דור: חשבתי שאנחנו קצת יותר אחראיים ועכשיו אני מרגיש, כשהיה את הטיל בפלורנטין ואני הייתי בחדר מדרגות שלי ויש לי חדר מדרגות לא כל כך טוב.

עדי: כמה הבום היה חזק? אני פשוט לא הייתי בשכונה באותו רגע.

דור: אז זהו, אני אף פעם לא שמעתי בום כזה חזק ברקטות. ואז נכנסתי באמת ללחץ כי גם שמעתי את זה די חזק וזה היה ממש לא רחוק ממני. גם הייתי כזה טוב, אני לא באמת יודע כמה מגנים עליי עכשיו.

עדי: כיפת ברזל מגנה חלקית. אבל זה משהו שהוא כבר...באוטומט. אה זה שלי? תשתה.

דור: אז כן, זה היה כזה וואו, אולי אנחנו באמת קצת לבד בזה.

עדי: גרועים? [צוחקת] כן באמת אתה יודע, שוב, אבל גם מאוד קשה לי עם זה שעכשיו יש איזה NOTION או דעה או איזה סחף ואז כולם כזה בלי שרגע בדקתי את העובדות. כאילו נורא, נורא קשה לי להגיד דברים נחרצים לפני שהעובדות נבדקו או אני מבינה את זה באיזושהי דרך. זה הרבה פעמים מרגיש לי כאילו...

דור: אבל זה בול כמו הקורונה, חוסר וודאות של אנשים וחייבים איזשהו סיפור כדי להבין מה קורה. אז אתה אומר זה כי ככה כמו שאמרו שכל הצבא היה ביהודה ושומרון ובגלל זה לא היה אף אחד בעזה. לא יודע.

עדי: נכון, אני הבנתי שזה באמת מה שהיה. פשוט השאלה כמה. אני לא מבינה כלום באמת, בצבא אין לי מושג. אז אני שואלת, אם הם באיו"ש, כמה זמן לוקח להקפיץ אותם מאיו"ש?

דור: כמה אנשים? על סוכה של ההוא, מה היה כל הצבא? לא יודע.

עדי: אבל גם כמה זמן לוקח להביא את הגדוד ההוא נניח? אין לי מושג! באמת אני לא יודעת, לדרום כאילו. ואז אנשים שקצת מבינים, אני גם לא יודעת מי באמת מבין. אי אפשר להוציא אוגדה בלי להקפיץ אחרת, אז היו צריכים להקפיץ מילואימניקים. ואני כזה מה, מה, מה, טוב אני לא מבינה, באמת אני לא יודעת להביע דעה על משהו שאין לי מושג איך הוא אמור להתנהל. עכשיו ברצון לסמוך ולהגיד אוקיי SHIT HAPPENS אני לא יודעת, אבל פתאום הממדים של השיט הזה כל כך גדלים שאתה אומר וואו אולי זה לא שיט שאמור לקרות.

דור: לכן אני חושב שאני עדיין בהדחקה מוחלטת לגבי כמה האירוע הזה היה נורא. כאילו אני פשוט לא מצליח להכיל את זה.

עדי: אני חושבת שאני לא יודעת להדחיק. זה פשוט זוועה.

דור: אני יכול ללמד אותך.

עדי: תלמד אותי.

דור: עושים כאילו,

עדי: אני לא יודעת! באמת, אין לי את המנגנון של כזה טוב, טוב, גם ברמה הבסיסית של ההדחקה, סתם, לא יודעת התבאסתי על משהו וזה. טוב, אני עכשיו אדחיק את זה. אני לא יודעת! אני ישר מקיאה. מה איך מדחיקים?

דור: אני לא באמת יודע ללמד את זה. לא מדחיקה אבל את יודעת, אם נגיד אנשים כועסים עלייך באינטרנט סתם לדוגמא, את לא כל היום על זה. את יודעת לחיות את חייך. אני דווקא קצת יותר...אני יותר רגיש ממך בדברים האלה.

עדי: זה עושה לי רע. אתה יותר רגיש ממני בדברים האלה?

דור: נראה לי, לא יודע.

עדי: אני לא יודעת אם זה יותר רגיש כמו שאני קצת מבינה, לא יודעת, אתה מדבר בכללי על אנשים שכועסים באינטרנט?

דור: זה היה דוגמא. זה לא חייב להיות זה.

עדי: אני מבינה שאנשים, כמו שאני יש לי את הדעה שלי ואני תמיד אומרת אותה, אז גם אנשים אחרים. אני יכולה לחשוב שהדעה שלהם היא לא טובה או לא נכונה או זה, אבל אני האחרונה שיכולה אתה יודע, לכעוס. סיפרתי בפרק שעבר, אני לא יודעת אם ראית את זה ב"טוויטר" שאני התחרפנתי שבוע שעבר על מישהו שנכנס בי וכתבתי לו 'אמא שלך זונה' או משהו כזה.

דור: יפה, טוב שלך.

עדי: [צוחקת]

דור: לא ראיתי. מי ניסח לך את ההודעה?

עדי: כי באיזשהו מקום אתה בן אדם.

דור: באיזשהו מקום אמא שלו זונה.

עדי: אתה אנושי. ובאיזשהו מקום אתה אומר, אני עכשיו רוצה לקלל כמו בן זונה ולהגיד לו. אתה לא כאילו נקי מהדבר הזה. אני לא איזה בגלל שאני זה...כמו שכותבים לך 'אה הנה את מתעצבנת שלא הבינו את הבדיחה. את זאת שעושה בדיחות ולא מבינים'. אבל מי אומר דבר כזה? אז כתבתי למישהו 'אמא שלך זונה' משהו כזה. למזלי [צוחקת] מחקתי את הציוץ הזה. זה בכלל לא היה ציוץ.

דור: אז רק נשארה תגובה 'אמא שלך זונה'.

עדי: יכול להיות שהיא נשארה, כבר לא היה אכפת לי ואז לצלם מסך.

דור: תגידי, אנשים מטבריה מהילדות שלך שעדיין חברים שלך בפייסבוק, כועסים על זה שאת פתאום לא אוטומטית בדעות המקומיות?

עדי: איזה דעות? מה הדעות המקומיות? מתי הייתה דעה מקומית?

דור: אני ראיתי "משתאכנזים" אני למדתי עליכם.

עדי: מה הדעה המקומית?

דור: להיות ביביסטית.

עדי: אני ביביסטית?

דור: אני אומר, את לא.

עדי: אני אי פעם אמרתי?

דור: לא, אבל את היית כאילו יותר ימנית משאת עכשיו.

עדי: לא, תשמע, אין דבר כזה. כי הימין שהיה אז הוא לא הימין שעכשיו.

דור: נכון, אבל עדיין, אין כזה 'מה זה את ככה זה?'

עדי: שום דבר לא השתנה. שום דבר לא השתנה כאילו בדעות שלי. זה שאני כותבת יותר נגד הממשלה, לא אומר שאני פחות ימנית. אתה מבין? בדעות שלי.

דור: אני מבין את זה, אני רק אומר עדיין. אז אין כזה דבר?

עדי: זה לא קיים. זה פיקציה. אנשים כאילו חושבים שבגלל שעכשיו אני מבקרת כאילו לא יודעת את הממשלה או איזה שר בממשלה אז אני כזה...מה הקשר?

דור: סליחה שיצאתי רון כחלילי.

עדי: לא, לא, אני מבינה את זה. אני מבינה את זה. אבל אני יכולה להגיד לך שלא כי אני חושבת שלאורך הרבה זמן כשצריך לבקר את החרא שנעשה שם, אני די בדרכי הצינית בבדיחות ולא בטור דעה, אבל מה בגלל שכתבתי כזה משהו רציני השבוע במקום בדיחה?

דור: כן.

עדי: תשמע, מה על ההסתה?

דור: נראה לי. משהו כזה שפתאום חשבתי עליו.

עדי: תשמע, כי שברגע שאנשים קרובים אליי שאני אוהבת משתמשים במושגים האלה, זה שבר לי את הלב. ברגע שאנשים שחשבתי שהם באמת עילוי ארץ ישראלי באים ואומרים 'מישהו מהצבא מהחיילים שיתף פעולה עם חמאס', זה הטריף לי את המוח.

דור: זה לא הגיוני.

עדי: ברגע שזה כבר היה קרוב אליי זה כאילו נכתב מכאב. כזה של בואנה קלטו יש פה מכונת רעל שעובדת. כי אם זה הגיע לבית שלי, לאנשים, אז וואו, אז כל אחד יכול ליפול בזה.

דור: כן, אני מרגיש שהרבה פעמים אנשים מפחדים להגיד שהם שמאלנים או לדוגמא, נגיד מראים אפילו איזה איש צבא או משהו כזה. אני זוכר בהרבה תוכניות של "עובדה" ותחקירים. שמראים איזה מישהו ואז הוא אומר 'אני חושב שהממשלה הזו צריכה ללכת. ואגב, אני אומר את זה בתור ימין ומאוד ימין ואפילו הכי ימין שיש'.

עדי: אבל שווה לציין את זה.

דור: כן, אבל תמיד מרגיש שהם אומרים את זה בקטע של, 'אגב אני לא איזה קוקסינל או משהו, כן? אני ימין, אני ימין'.

עדי: לא, זה לא ממקום כזה.

דור: שיהיה לכם ברור.

עדי: אבל דור, כשהוא אומר 'שיהיה ברור שאני ימין' זה לא ממקום של אני לא קוקסינל. ממקום של אם אני ימנית ואני חושבת שהוא צריך ללכת הביתה, אז תבינו כמה הוא זין.

דור: אני יודע, אבל תמיד מדגישים את זה גם. 'אולי אפילו יותר מביבי'.

עדי: [צוחקת]

דור: 'אני הכי ימין שיש, אני נאצי, אני הכי ימין בעולם'.

עדי: זה כמו שמגנים על ליברמן.

דור: ליברמן כרגע, לא יודע מה להגיד. וואי מה אני מדבר על פוליטיקה? מה אני מבין בזה בכלל?! רגשות...

עדי: לא פוליטיקה. בוא נחזור לנושאים שלנו.

דור: שמעת את נאור ציון?

עדי: מה הוא עשה?

דור: הוא העלה גם טיק טוק. אגב, עם הדעה הטובה 'החמאס הם רעים'. סתם. חשוב להגיד שחמאס הם רעים. אבל זה קצת, את יודעת מה, זה לא קצת. טוב לא משנה.

עדי: מה הוא עשה?

דור: חמאס הם רעים, הם חיות. יש הרבה דיבור אם הם חיות, הם לא חיות, הם פחות מחיות. כל הדבר הזה, הם לא חיות, הם ג'וקים. תגידו שהם לא חיות, תגידו שהם בני אדם. כי בני אדם זה הגיוני שיעשו. יש המון דיבור אם הם חיות או לא חיות.

עדי: [צוחקת] כל כך מטומטם באמת.

דור: אז נאור ציון לקח את זה ואמר 'אני אפילו לא אגיד שהם חיות, למה חיות עכשיו, עכשיו היום', שימי לב, 'חיות היום הן יותר אנושיות מבני אדם' וכסימוכין הוא אומר 'תראו בטיקטוק יש CUTE ANIMALS' יש ג'ירפה עם עיניים טובות, טיגריס עם עיניים טובות. כאילו מדבר על סרטונים של חיות חמודות משחקות אחת עם השנייה. הוא אומר את זה כשימו לב מה קורה עם החיות בתקופה האחרונה. כאילו אומר חיות כרגע מתקדמות, הן משחקות בטיק טוק אחת עם השנייה, חיות כרגע הן לא במקום שהן היו פעם. החיות הן כרגע זה. אז בואו לא נשווה אותן לחיות טיק טוק חמודות. הם כרגע במצב...

עדי: הם לא הדב פנדה המתוק הזה שמתחבק לו בזה,

דור: וגם דוב פנדה זה לא מה שהיה פעם. דובי פנדה היום הם שוחרי שלום, הם משחקים עם חברים שלהם. זה לא המצב הזה.

עדי: [צוחקת]

דור: החיות הן עוברות תהליכים בינן לבין עצמן. אני לא יודע, זה היה סרטון הזוי מאוד.

עדי: טוב, כל מה שהוא עושה הוא קצת...הזוי. סרטון הבולונז שיש לי עדיין סיוטים ממנו.

דור: לפחות לא בישל לחיילים.

עדי: בולונז לחיילים. אז אתה יודע משהו? אפרופו אתה אומר ימין וסליחה שאני חוזרת לזה, זו פעם ראשונה שאני שומעת דיבור כזה של 'כנסו, תזיינו אותם, שטחו את עזה'.

דור: אה זה גם יפה. מי אומר יותר קיצוני את הלשטח? נכון? אחד אומר לשטח, אחד אומר חניון. אחד אומר...

עדי: אני כאילו לא מתחברת לרגש. אוקיי, מה זה ייתן?

דור: אני לא מצליח להבין.

עדי: ואני עוד דעתי על אסלאם וערבים, יש לי דעה מאוד ברורה. אני חושבת שזה שתי ישויות שלא יכולות לחיות זו לצד זו, אבל זה כבר לפרק אחר. אבל באמת? זה מה שיעשה לכם טוב על הנשמה עכשיו? שצה"ל יוריד? מה זה ייתן?

דור: אתם גם מבינים מה יקרה אחרי?

עדי: מבינים את ההשלכה?

דור: יש מלא כאלה. 'לא להקשיב לעולם, לא להקשיב לאף אחד'.

עדי: כן להקשיב לעולם כי אתם חלק מהעולם! אתם לא מדינה בפני עצמכם ואתם לא חיות אדם ואתם לא נכנסים לשטח מקום שלם.

דור: אל תגידי חיות.

עדי: באמת, אני נטרפת מזה. עכשיו אני אומרת,

דור: גם החניון, זה מאוד חזק החניון. להקים שם אחוזת החוף, זה מאוד חשוב לאנשים.

עדי: מה ייתן לכם זה שצה"ל עכשיו ישטח? זה ינחם אתכם? איך זה יכול לנחם?

דור: זה לא כי אתם תקומו ליום הכי נורא בחיים שלכם.

עדי: אתה יודע מה? גם אם אומרים עכשיו 'אפשר לשטח את עזה, כולם מאשרים, לא יקרה כלום'. זה יקל על הכאב?

דור: זה גם לא יקל על הכאב.

עדי: לא!

דור: גם אם יהרגו מלא אנשים וגם אתם תמותו כמה ימים אחרי.

עדי: גם אם יהרגו את כל מי שנמצא שם.

דור: כי כל הצבאות בעולם יתקפו אתכם.

עדי: אז אני כאילו לא מבינה את הדיבור הזה.

דור: זה באמת מרגיש לפעמים שאנשים פשוט ילדים בנים קטנים שרוצים לעשות חרבות ברזל עם כולם.

עדי: [צוחקת] אני צריכה לקנות לך חרב ברזל דור. אז את הדיבור הזה אני לא מבינה. אפרופו ימנית.

דור: תגידי לימנים שלך על זה. תעבירי להם.

עדי: תקשיב אבל זה באמת כאילו...מה...איך, איך מצחיקים דור? איך מצחיקים?

דור: מטריד אותך ההצחקות?

עדי: כן.

דור: אנחנו רק יומיים בפנים.

עדי: שוב, אבל לא ממקום של כאילו עכשיו דחוף לי להגיד את הבדיחה. זה לא מה שאמרתי בהתחלה.

דור: כן, אוקיי.

עדי: אבל מרגיש לי שיש דברים שאפשר להגיד והם סבבה.

דור: זה כמו כל נושא, צריך לדעת, לבדוק.

עדי: איך יודעים?

דור: בגדול ניסוי וטעיה, אבל זו פשוט סיטואציה קצת מוזרה לטעיה. כי הטעיה זה לא לא צוחקים, הטעיה זה יכול לפגוע.

עדי: אתה יודע שהלכתי לתרום דם,

דור: דיברנו תרמת ואני לא.

עדי: וכשהגעתי, לא תרמתי כי אמרו ללכת כי אי אפשר היה להשתלט. עכשיו ראיתי כמויות, קודם כל, באמת בלי ציניות, איזה משמח כאילו.

דור: אני הופתעתי שחסר דם. חשבתי שיש מלא דם. אני לא מבין.

עדי: גם אני לא יודעת פשוט.

דור: אני מבין שהמדע לא איתי בזה, אבל חשבתי דם. מוזר לי שהוא חסר.

עדי: אז כשהגעתי וראיתי מלא איש כאילו מסתובבים! וזה באסה כאילו עכשיו באמצע. אז צייצתי שאם מישהו מתכוון להגיע, עצרו, תבואו יותר מאוחר כי חבל שמישהו יבוא ואז יתבאס. תבואו יותר מאוחר. אתה יודע שאנשים כתבו לי 'זה נראה לך מצחיק?' אני כזה מה?

דור: זה ממש מוזר כל מה שקורה.

עדי: זה באמת נראה לכם בדיחה? אני רק צייצתי שאנשים לא יצאו וסתם יהיה פה כאוס.

דור: זה באמת מוזר.

עדי: מה? מי יכול לחשוב שזו בדיחה? כאילו מה בדיחה בזה? ואני כזה מה אנשים אשכרה חושבים שאני הבן אדם הכי חסר רגישות בעולם?

דור: אין לי מה להגיד לך. מי שכתב לך את זה, זה לא האינטליגנט באדם.

עדי: תגיד, אבל אתה יותר זהיר.

דור: מאיזו בחינה?

עדי: מבחינת מה לכתוב ואיך לכתוב.

דור: כי אני חייב להגיד שאני לא סופר נהנה מהבדיחות האדג'יות ביותר. זה אף פעם לא הקטע שלי.

עדי: אבל זה לא אדג'. גם דברים כאילו קטנים. מה זה שפרסמת על מי זה היה?

דור: על מה?

עדי: שהקרינו,

דור: אה את הזה של פראג. בסדר, היה לי ברור שזה לא מעליב.

עדי: אבל מה אמרו לך על זה?

דור: האמת שאנשים די היו מבסוטים מזה. כתבו לי 'היה מצחיק'. לא היה איזה עניין, אבל אני לא מחפש לעשות בדיחות.

עדי: אני יודעת שלא.

דור: מה שיותר מעסיק אותי האמת, זה פחות הבדיחות ספציפית על זה, אלא קצת...אני קצת מדחיק את זה שאולי החיים הולכים להשתנות.

עדי: החיים הולכים להשתנות בוודאות.

דור: אולי אנחנו פתאום לא נעשה פודקאסט כל שבוע. אולי ייקח זמן עד שנחזור להופיע. אולי כל מיני תוכנית שהייתי אמור להופיע בה הייתה אמורה לעלות בחמישי הקרוב.

עדי: אה זה היה אמור להיות חמישי...

דור: כן. זה לא עולה ביום חמישי הקרוב. אה...הופעה שלי ב"צוותא". לא יודע, יש לי כמה דברים כזה בקנה שהכנתי. עכשיו, זה לא הכי חשוב בעולם, אבל אני כזה...כן, בגלל שזו העבודה שלי והחיים שלי והמטרה שלי,

עדי: ואתה מתפרנס מזה.

דור: אז אני כזה קצת מתחיל לחשוב מה כל זה אומר. זה מאוד מזכיר את הקורונה.

עדי: כן...

דור: למרות שבקורונה היה מותר לשמוח.

עדי: היה מותר לשמוח כי זה לא אסון לאומי. זה היה אסון כזה בינלאומי.

דור: נראה מה יהיה מהבחינה הזאת.

עדי: גם יש טראגיות שהיא אחרת. כי קורונה זה מן כוח עליון כזה שזה כמו צונאמי. עצוב וזה, אבל יש משהו במלחמה בזה שמישהו בא והורג שהוא פי אלף יותר אתה יודע, יותר עצוב ויותר קשוח כאילו. ואני חושבת שייקח הרבה מאוד זמן עד שיחזרו להופיע. כשאני אומרת יחזרו זה אתם כי אני לא. אני חושבת גם מבחינה, סתם אתה יודע, עידן הבן זוג שלי, הוא כאילו מנהל אומנים, הופעות וכזה. כמה זמן ייקח עד שאומנים יחזרו להופיע רגיל? זה ייקח ממש הרבה זמן כאילו.

דור: כן...

עדי: עכשיו אתה חושב על זה כאילו, אתה מנסה להגיד טוב אני לא אגואיסטי עכשיו, אמרנו בתחילת הפרק שזה היה שבוע שהיה אמור להיות טירוף. ואז אתה אומר, טוב את לא יכולה לחשוב רק על עצמך. מצד שני, יש גם איזה אופק של אז מה יהיה עכשיו? אם אני לא אוכל לצלם ואתה לא תוכל להופיע ואני לא אוכל לתקלט. אז מה קורה עכשיו?

דור: את יודעת, גם עוד הרבה אנשים. עוד כל מיני, את יודעת, היית בחוץ, הכל סגור. מלא דברים סגורים. מסעדות...לא יודע.

עדי: אבל אתה מסכים איתי שמסעדות כבר עוד כמה ימים מסעדות יפתחו?

דור: יכול להיות.

עדי: והופעות סטנדאפ לא יהיו בשבוע הבא ובעוד שבועיים גם כנראה.

דור: וואלה אני לא יודע באמת מה יהיה. אני כל כך לא יודע. אני לא יודע אם יש מלחמה בצפון בכלל. אנחנו לא יודעים מה קורה עדיין.

עדי: יכול להיות שברגעים אלה ממש מתחילה מלחמה בצפון.

דור: אגב, אני אגיד לך גם עוד משהו שרציתי להגיד לפני ושכחתי. אולי תתחברי לזה. למה עוד אני הדחקתי. כי כל העניין הזה במדינה הזאת זה שהיא אף פעם לא נותנת לך להרגיש שאתה במקרה חי פה. זה כאילו כל כמה חודשים אתה צריך לשלם איזה מס שבו אנחנו כולנו מתכנסים לתוך איזה משהו. עוזבים את כל מה שאנחנו עושים, מדברים על הדברים, מאבדים אנשים וזה כזה, אין את זה במדינות אחרות. את הדבר הזה של פשוט אוקיי אני חי פה, אבל אני סטנדאפיסט שאני חי פה ואני רוצה להתעסק בדברים שלי ואני רוצה להתעסק בחיים שלי ובחברים שלי ובדייטים ובסטנדאפ.

עדי: אי אפשר.

דור: כל כמה זמן המדינה באה ואומרת לך 'זה לא'. אני לא אומר זה באשמת המדינה, זה גם באשמת המדינה, זה גם באשמת הסיטואציה. כאילו כל כמה זמן זה מן כזה כן, כן, החיים שלך עכשיו בצד ועכשיו כולנו המדינה.

עדי: המדינה זה כמו הורים לא אחראיים שעושים איזה משהו ואז הילדים שלהם צריכים לשלם על זה.

דור: כן, אני לא יודע גם את מי בדיוק להאשים. אבל זה כאילו, האינסטינקט הראשון שלי זה לא, אני לא רוצה עכשיו!

עדי: [צוחקת]

דור: אני לא רוצה עכשיו את זה! אני בדיוק כאילו עבדתי על איזה משהו שאני רוצה! אבל המדינה אמרה 'אל תשכח שאתה גר פה ואל תשכח שזו המדינה הזאת ועכשיו כולנו צריכים לדבר על זה ולאסוף מתים וזה' וזה כאילו באמת, אני אומר לעצמי כאילו...פאקינג נמאס לי מזה! נמאס לי מזה!

עדי: זו הייתה אולי טעות להקים את המדינה הזאת? זה מה שאתה אומר?

דור: זה לא שהייתה לנו ברירה כל כך אז.

עדי: הייתה לנו ברירה.

דור: אנשים עדיין היו אנטישמים, לא?

עדי: בסדר,

דור: בגל שהשואה נגמרה אז ב-40 ו...אני לא יודע מתי זה הפסיק, 45?

עדי: מה? מתי נגמרה השואה?

דור: משהו כזה.

עדי: 45', כן.

דור: אז כולם הפסיקו להיות אנטישמים?

עדי: לא, ברור שלא. ממש לא.

דור: אה, נגמרה השואה אז נפסיק? אני לא מספיק חזק בזה. היה 3 שנים עד שהשואה נגמרה.

עדי: אי אפשר למצוא מקום אחר?

דור: רצו את אוגנדה אבל לא יודע. לא זוכר גם מה קרה שם כי אני לא הקשבתי בשיעורי היסטוריה. אני לא ידעתי שאני אצטרך את זה בעתיד.

עדי: כל אמריקה, כולה, כל כולה,

דור: הרבה עברו לאמריקה.

עדי: לא יכול להיות, לא! לא צריך לעבור לאמריקה. לתת לנו שטח אחד קטן שזה כלום בשבילם? ולתת לנו להשתקע שם?

דור: רעיון טוב.

עדי: לא, ברצינות. מי שכל כך חשובה לו האדמה הזאת באמת, אז שיבוא לפה ויתמודד עם קשיים. אולי צריך את השינוע.

דור: זה באמת מאוד מעצבן בעיקר בתור בן אדם שלא דתי ולא באמת מתרגש מירושלים לא אכפת לי מההמנון.

עדי: אני אוהבת את המדינה, אבל כאילו...אבל יכולנו לבחור להישאר במקום קצת פחות מסוכן.

דור: זה לא מתסכל אותך כזה שכל כמה זמן את כזה אה נכון, אני בעצם לא חיה בניו יורק ומנסה לעשות קריירה. אני פה וכל כמה זמן זה להיזכר בזה שאני פה ויקרו דברים נוראיים.

עדי: קראתי השבוע את הטור של גדעון לוי.

דור: תראו, תראו.

עדי: אני מאוד אוהבת את גדעון, גילוי נאות. הוא חמוד ואנחנו מיודדים.

דור: כל כך הרבה חברים יש לך.

עדי: איזו מילה יפה זאת 'מיודדים'?

דור: כבר אין בן אדם שיהיה חבר שלך שאני אופתע.

עדי: נכון [צוחקת]

דור: יכולה לתת כל אחד כאילו.

עדי: לא, אנחנו מאוד מיודדים. אנחנו עושים הרבה ראיונות ברדיו. אני מאוד מחבבת אותו. הדעות שלי מנוגדות, אתה יודע, 180. והוא כתב אתה יודע, דברים השבוע שגורמים לך שוב, לא אומרת גורמים לך להיות שמאלני, אבל מה ציפיתם שיקרה כשאתם לוקחים את כל האנשים האלה...

דור: ברור.

עדי: ואז אתה אומר וואלה, כאילו נכון. זה מה שאני אומרת כל הזמן, לא יהיה פתרון לסכסוך. כל הדיבור על הסכם מדיני, שלום. אני לא מאמינה ברעיונות האלה, לא מאמינה בזה. זה לא יכול לקרות בחיים.

דור: זה לא היה רעיון, רפורמה משפטית זה לא פתרון. הרפורמה המשפטית והבלגן בשטחים ובחווארה זה בטוח לא. אני לא מספיק מבין בזה וגם נמאס לי שאני צריך להבין בזה. שוב, מה שאני אומר פה זה אגואיסטי, אבל מבינה מה אני אומר?

עדי: זה חומר מאוד קשה ללמידה. זה כאילו הביאו אותך בלי יכולת ואמרו לך' לא, לא, לא בשביל לחיות פה חייב 5 יחידות אנגלית' אבל, 'לא, לא, לא, אתה חייב'. אבל אני לא יכול, בואו תורידו אותי ל-3. 'לא, לא, לא חייב 5 או שאתה לא יכול לחיות'.

דור: ואני מניח שכאילו, אני הרגשתי את זה ככה גם מגיל צעיר. הרגשתי על זה אשמה שלא אכפת לי. וזה לא שלא אכפת לי, כמו שאני פשוט,

עדי: מתקשה.

דור: גם מתקשה וגם בא לי במשאלת לב שזה יהיה שקוף לי איפה שאני גר ואני פשוט אוכל לעשות. ואני מבין שזה פשוט בלתי אפשרי ואני לא מסוגל לקבל את זה ב-100%, אני לא מסוגל. אני לא מסוגל לקבל את זה שאני חלק מזה ומהדברים האלה ושיעלו להר הבית. אני כאילו די, די.

עדי: יש עכשיו איזה דיבור של למה אף אחד לא מדבר על זה שכל זה קרה בגלל שעלו להר הבית.

דור: כן.

עדי: קראת את הזה?

דור: כן, קראתי את כל הדברים האלה. אני לא יודע אם להקשיב.

עדי: אתה יודע מה? זה בדיוק העניין. יש איזה שלב וזה קורה הרבה. לי זה קורה המון ב-9 חודשים האחרונים. שאני פתאום כזה ב-אה, אני מבולבלת. אני רגע, למי מאמינים? שניה רגע, למי אני מאמינה? ויש איזה משחק. עכשיו ברור לאיזה מחנה אני שייכת. אבל רגע, אני לא מאמינה עכשיו. עכשיו להם אני לא מאמינה ועכשיו להם אני לא מאמינה. ואתה צודק, זה נורא, נורא מבלבל.

דור: אבל אני יודע למי אני מאמין יותר [צוחק] את מבינה?

עדי: [צוחקת]

דור: אני מסכים שגם יש לפעמים שטויות כאילו בזה או נגיד כל העניין הזה, אני לא יודע אם זו שטות באמת. אני כאילו נזהר פה בניתוחים הפוליטיים שלי כי אני באמת לא בטוח בהם. נגיד העניין הזה שאומרים שבגלל צבי סוכות וזה אז לא היה מה שאמרנו מקודם. זה מרגיש לי מוגזם אבל אני לא יודע. אבל זה עדיין פחות מוגזם מהדיווחים של ערוץ 14. אני אקח את סטיית התקן של בן כספית פעם ב-10 ציוצים על דרור קפאח.

עדי: הבנתי.

דור: אז כאילו לא יודע. אני אומר הראש שלו יותר במקום הנכון.

עדי: כן, יש גם עניין של תחושה. אתה קצת בוחר למי אתה מאמין. למי אתה מתחבר.

דור: לא זוכר מי אמר לי את זה. לא זוכר, אולי אמרתי את זה בפרק. נראה לי אולי דיברתי על זה עם גיא. על זה שאנשים אומרים. אה עם דניאל הדר. שאנשים אומרים,

עדי: איזה חמוד.

דור: 'כל המשפחה הצבענו ליכוד'.

עדי: כן, כי אנשים מצביעים מתוך שייכות.

דור: אמרתי טוב, אבא שלי היה דתי ואני לא דתי.

עדי: זה לא כ"כ אותו דבר כי יש משהו בלהצביע שזה קצת משהו מסורתי כזה. יש בזה מן מסורת כזאת.

דור: אז אני לא מתחבר לזה כ"כ.

עדי: דתי אתה צריך להיות כל הזמן כל היום.

דור: הוא כן אמר לי שגם אתה כן מצביע מחנה במובן מסוים. אתה כן חלק מהדבר הליברלי. כאילו גם בלי לגמרי בחירה.

עדי: כן, כן.

דור: למרות שזה לא שהמשפחה שלי הם שמאלנים בטירוף, אפילו הרבה מהם לא. אז כאילו...

עדי: מה נגיד ההורים שלך אומרים על המצב?

דור: הולכים למחאה והכל. אז כן.

עדי: על מה שקורה עכשיו כאילו...

דור: לא איזה משהו.

עדי: הם לוקחים צד? לוקחים איזו האשמה?

דור: כרגיל, הממשלה...לא משהו סופר כאילו, סופר מיוחד וזה. אבל דיברתי עכשיו, פגשתי את אבא שלי עכשיו במשרד שלו.

עדי: שהביא לך מתנה כל הכבוד.

דור: כן, יוניקלו. SHOUT OUT. אז סתם אז דיברתי איתו על מה שאמרתי לך עכשיו, על המדינה וזה מעצבן אותי ושכאילו זה כזה ילדותי אבל ככה אני מרגיש וזה. ואז הוא בדיוק היה בלוס אנג'לס. ואמר, זה גם תמיד אומרים כשמדברים על חו"ל, 'אתה חושב ששם יותר טוב?'

עדי: יש מלחמות בכל זה...

דור: קודם כל, לדעתי משמעותית יש בחו"ל פחות. נגיד גרמניה, נגיד ברלין, אוקיי?

עדי: כנראה שפחות, כן.

דור: עכשיו, אתה כן יכול לחשוד שאנטישמיים אליך הרבה באירופה.

עדי: יכול להיות.

דור: אבל האם זו באותה כמות של לחץ וחרדה של מה שאנחנו מקבלים פה?

עדי: אתה יודע מה מצחיק אותי? תמיד בעיקר המשפחה שלי מהפריפריה שכזה נגיד הם טסים לאן שהוא וכזה 'אה לא בפריז תיזהרי, כל כך מסוכן, מלא ערבים ומוסלמים'. ואני כזה, תגידו אתם נורמליים? אתם חיים במקום שמוסלמים הכי מסוכנים ליהודים, שהורגים הכי הרבה יהודים.

דור: יש איזו אשליה שבארץ.

עדי: אתם דפוקים? פה הכי מסוכן בעולם. 'תיזהרו להסתובב עם סממנים'. לא מדברת עכשיו שהמצב מתוח וברור שלהיזהר ואללה איסתר, אבל בשגרה, ביומיום? אני זוכרת שלפני כמה שנים הייתי בבריסל. ואבא שלי כזה 'אוי ואבוי, שם זה דאעש'. אני כזה בבריסל אתה מסתובב בפחד שידקרו? לא, לא. פה אתה מסתובב,

דור: קנית חומוס בעוספיא היום.

עדי: בפחד שידקרו אותך, לא שם. סתם תמיד מצחיק אותי.

דור: אמא שלי אמרה לי כשנסעתי לסיני לפני שבועיים, היא הביאה לי איזה תיק כי לא היה לי ותיק שהיה כתוב עליו בעברית. ואז היא אמרה 'תיקח את התיק ותשים את הכיתוב בעברית כלפי ה...' ואז אמרתי לה 'ואת חושבת שלא יראו שאנחנו שלושה ישראלים עם כובע מצחייה עם כפכפים?'

עדי: שמדברים בעברית.

דור: שמדברים בשפת העברית שבסיני, שכולם שם ישראלים גם ככה! מה הם יחשבו שאנחנו?!

עדי: השאלה אם זו חרדה הורית של כזה הורים שדואגים לילדים שלהם או איזו הזיה.

דור: כן, כן, גם וגם. זה שילוב יפיפה של שני הדברים האלה. לדעתי.

עדי: איך היה בסיני?

דור: את צריכה לשמוע את הפרק.

עדי: פחדת?

דור: אה, רק בהתחלה היה לי איזה רגע שפחדתי.

עדי: למה?

דור: כי היה איזה רגע, זה ממש בקטנה. היה איזה רגע שהלכתי שם לבד בחושך ופתאום הגיע איזה טנדר וסתם חשבתי על הרכב המפחיד.

עדי: אתה מפחד מערבים דור. זה אומר שאתה קצת...לא שמאלני. אתה אמור לחשוב שאתה יכול לחיות איתם בשלום.

דור: הנה סתם משהו שחשבתי עליו היום.

עדי: [צוחקת] סתם, סתם.

דור: זה נושא שאנחנו אוהבים לדבר עליו. ערבים במוניות. הנושא האהוב עלייך. אבל לקחתי את המונית אתמול או שזה לא היה הנהג הזה. לקחתי לא מעט מוניות בימים האחרונים.

עדי: מה קורה? אתה לא עובד.

דור: עשיתי כל מיני סידורים. לא עובד, עשיתי כל מיני סידורים.

עדי: לא, אני אומרת אי אפשר לבזבז על מוניות.

דור: מה שאני אקח אוטובוסים? והנהג אמר לי משהו, זה היה חזרה מהחדר כושר. והנהג אמר לי 'עכשיו כל הבני דודים לא עובדים כי הם מעדיפים לא לעבוד בימים האלה וגם הלקוחות לא אוהבים את זה'.

עדי: מה זאת אומרת?

דור: כאילו הלקוחות של המוניות מפחדים שיש נהגי מונית ערבים. מפחדים לעלות למונית.

עדי: סיפור נטלי דדון לפני כמה חודשים. אתה זוכר את זה?

דור: כן, דיברנו על זה. אבל אז זה לא היה בזמן מלחמה, לא?

עדי: זה היה בשגרה? אני לא זוכרת.

דור: נראה לי. וכאילו קצת הבנתי את זה. עכשיו, הי! הי!

עדי: לא אמרתי כלום...

דור: כי אני מפחד שהוא גזען. שהנהג גזען. שיעלה לי נהג מונית גזען.

עדי: אבל הדבר הזה,

דור: מבינה מה אני אומר?

עדי: אבל זה קיים, אוקיי ומה עם החומוס באיפה שאתה הולך אליו?

דור: אני לא מפחד שהם גזענים.

עדי: אז לא הבנתי.

דור: ספציפית עכשיו בסיטואציה הזאת,

עדי: רגע, אתה חושב שבגלל שקורה משהו כזה אנשים פתאום הופכים להיות גזענים? זה לא ייתכן הרי.

דור: לא אבל אולי יותר מפריע להם?

עדי: אולי המצב לא נוח להם. אני לא חושבת, למרות שאתה יודע, יבואו אנשים ויסתרו אותי ויגידו לי 'לא, הנה, תראי מה קרה ב"שומר חומות". אנשים שחיו באותן שכונות, יהודים וערבים, ברגע שהתעורר אז יצא מהם הדבר הזה. אז...אני לא יודעת אם זה היה תמיד שם בפנים והם חיכו לאיזה טריגר שיתפרץ כאילו. אני פשוט כשאני מסתכלת על בני אנוש, קשה לי להאמין שביום אחד באירוע אחד מישהו הופך להיות גזען.

דור: זה גם מוזר. כן, זה מוזר. גם שמישהו אחד נהיה אלים ביום. מישהו ביום אחד מחליט לעשות כאילו זה. זה דבר שאני לא מבין עד הסוף, כנראה כי אנחנו לא ערבים. אבל את ההזדהות עם, את יודעת, לבנון מזדהים עם עזה.

עדי: אוקיי, בוא נדבר על הודו.

דור: אה מה שקורה עם הודו.

עדי: מה הסיפור הזה?

דור: שהם מקבלים כולם ב"טוויטר" 'I STAND WITH ISRAEL'.

עדי: מי שלא שם לב, ההודים שזה כאילו קצת חמוד אבל גם קצת מצחיק ומוזר, הם אובססיביים לתמיכה בישראל. עכשיו, זה טוב לנו כי זה הודים. איזו תפוצה ברשת יש להם. היא מטורפת.

דור: נכון.

עדי: אבל זה קצת כאילו, זה מצחיק אותי. אני מצייצת משהו, 'INDIA STAND WITH ISRAEL',

דור: אה מגיבים לך?

עדי: כן, הגיבו לי ההודים ב"טוויטר".

דור: זה בוטים אולי? זה הודי אמיתי שיושב?

עדי: למה שהם ירצו להפעיל בוטים לתמוך בישראל? לא, זה פרופילים של הודים כאילו. קצת מוזר. אולי זה הזמן לטוס להודו.

דור: שמעתי איזה סטנדאפיסט מדבר על זה בפודקאסט. נכון יש את ההודעות האלה שכל מיני הודים שולחים באינטרנט לבנות?

עדי: לא, לא מכירה.

דור: יש תופעה כזאת שהודים שולחים לכל מיני אמריקאיות.

עדי: אה הודעות כאלה בפייסבוק.

דור: הודעות מיניות. במקום SEND BOOBS הם כותבים SEND BOBS. או

עדי: או יפה. זה בוטים?

דור: לא בוטים, אבל לא יודע, כל מיני הודים לא משכילים, שחושבים שככה זה עובד. מישהו דיבר על זה, מעניין אם היה אחד שזה עבד לו. שחזר לכולם ואמר כאילו 'כן, תעשו את זה, זה עובד. הן באות.'

עדי: אפשר להגיד את זה גם על ערסים, שערסים כותבים דברים כאלה לנשים.

דור: מקודם את הראית לי הודעות שקיבלת.

עדי: כן, אבל ראית מה השרשור? אני אקריא לך את זה.

דור: אבל גם זה כנראה אותו דבר, לא? כנראה יש מישהו אחד שכתב 'בוקר טוב נסיכה שלי, אני אוסף אותך' והיא אמרה 'כן, אתה אוסף אותי' ומשם זה כאילו, לא? כמו הצפירה ברכב גם. שאולי זה עבד למישהו.

עדי: לא נראה לי שזה עבד למישהו. 'היי מה שלומך? היי עדי, היי עדי, מה איתך עדי? איך היה אתמול?' אין לי מושג על מה זה. ואז היום תפנית, 'את לא מצחיקה, על תנסי להצחיק!' אני אומרת על לא כי אני מחקה אותו, כי הוא כתב על עם 'ע'.

דור: טוב אולי הוא התכוון ל...

עדי: קוראים לו 'ניב מוזיקה', זה שם המשפחה שלו אתה חושב?

דור: אולי הוא מוזיקאי. את יודעת שאחד האנשים הראשונים ששאל אותי אם אני בסדר זה סטוץ מאוסטריה?

עדי: הם תמיד, כן, יש להם קטע כזה. בכלל לכל מיני אנשים סבבה מחו"ל לכתוב כזה הודעות. אתה יודע שהייתי אמורה להיות באוסטריה?

דור: נכון. התכוונת לנסוע,

עדי: בשישי, בסוף ביטלתי. מזל. כי לא...לא היה כיף להיות בחו"ל.

דור: לא, לא, דיברתי עם כמה אנשים בחו"ל ומסתבר שזה...כי כאילו בראש שלי אני מדמיין שזה כזה סבבה, אתה רחוק. אבל הם מתחרפנים. הם ממש מתחרפנים מזה.

עדי: תקשיב, זה אירוע פסיכוטי. זה לא...הם זרקו טילים, החזרנו להם, אירוע שגרתי.

דור: כן, אתה כאילו לא יודע מה קרה.

עדי: יש פה טבח אתה יודע, אין מישהו בעולם שלא יכול, אתה יודע, להיות אמפתי לדבר הזה. זה פסיכי לחלוטין כאילו. ראית שבונו העלה מתוך הופעה שהוא תומך בנו?

דור: שהוא תומך בנו?

עדי: בטח.

דור: תודה.

עדי: עשרת רשימת האומנים שתומכים בנו. זה מדהים אותי. שכזה עמודי בידור מפרסמים. על חו"ל זה מגניב. אבל ש"ישראל בידור" מעלים כזה 'נועה קירל העלתה תמיכה בישראל'. כן היא ישראלית, אובייסלי!

דור: אבל מיה קליפה, זה לא חדש. היא וואו,

עדי: מה קורה שם?!

דור: זה לא חדש, אבל היא, וואו היא ממש,

עדי: שונאת ישראלים.

דור: ממש.

עדי: מה היא כותבת שם?

דור: כל מיני דברים בעד. היא כתבה איזה משהו 'זה מדהים שאנשים בחולצות גוצ'י מזויפות מצליחים...לא יודע, לשלוט על צבא שלם' או משהו כזה.

עדי: מה זה אומר?

דור: כאילו החמאסניקים. על כמה שהם עניים וכמה הם...אני חושב,

עדי: הרפרנס זה חולצות גוצ'י?

דור: אני חושב שהעניין ובכלל עניין של הרבה בעולם, מן הסתם הפלסטינים הם חלשים יותר. אז הם כאילו יותר קל לתמוך בחלש.

עדי: כן, ברור.

דור: זה הבסיס של רוב הדבר הזה הרבה פעמים. הם חלשים. אז אני רוצה להיות בעד החלש.

עדי: זה הגיוני כשאתה מנותק מהסיטואציה ואתה צריך לבחור צד על בסיס רנדומלי או איזה משהו כללי, גדול. אז כן, אתה תהיה בעד החלשים.

דור: כן, אבל את יודעת, גם עכשיו אני מן הסתם כאילו...קרה לנו משהו נורא, כן? אבל זה לא ש...שבאופן כללי אני חושב שישראל היא הצודקת והפלסטינים הם הטועים.

עדי: אין פה צודקים וטועים.

דור: לא, אבל לפעמים זה מרגיש כאילו...אתה צריך לקחת איזה צד.

עדי: צד. אז כמה עוקבים יש לה?

דור: היא שתהיה בריאה, היא מסודרת.

עדי: כן? יאללה המוצצת הזאת, שתהיה בריאה באמת.

דור: כן שלא תנצל את זה, תעלה מסרים בזמן הפורנו.

עדי: [צוחקת] זה יהיה מצחיק אם היא תעשה סרטון עם פלסטינאים בשביל לתמוך בהם.

דור: כאילו שיהיה סרטון עם פלסטיני.

עדי: כן, כן.

דור: או עם ישראלי ופלסטיני ביחד.

עדי: לא, היא לא רוצה כמו שאתה מתאר.

דור: הייט פאק כזה לא?

עדי: לא נראה לי, זה עובד הפוך, לא עובד עם בנות. עובד עם בנים נראה לי.

דור: שבנים עושים הייט פאק?

עדי: כן, כי הבנים מזיינים.

דור: אני לא יודע, אנחנו בפודקאסט חירום. אז מה את מתכננת לעשות כל השבוע? איך את מתכננת להעביר את הזמן הזה?

עדי: אין לי מצב רוח לעשות כלום בגדול, באמת. חשבתי לסיים כל מיני דברים שהשארתי ולא סיימתי אותם לכתוב, כל מיני דברים. אבל לא בא לי. כאילו ממש, ממש לא בא לי. כל מה שהיה לי כזה התבטל. לשדר אני אחזור נראה לי רק שבוע הבא שכזה זה יירגע ויהיה אפשר לנהל שגרה בתוך הדבר הזה של מלחמה רגילה ולא איזה זוועות שאי אפשר בכלל. אבל לא יודעת, אין כל כך חשק לעשות שום דבר.

דור: אני ממש אשמח אם המאזינים שמקשיבים לנו עכשיו, יכתבו לנו בפרטי מה אתם הייתם רוצים, מה יכל לעזור לכם עכשיו שנעשה. כי לעשות סתם פרקים רגילים זה מרגיש מוזר.

עדי: לא,

דור: מה אנחנו יכולים לעשות? אולי אנחנו לא יכולים לעשות כלום ועזבו אותנו, אנחנו לא צריכים. אבל אם יש משהו מעבר, לא יודע, איזה תוכן יכול לעזור? לא יודע. לא תכננו לעשות את זה ועשינו את זה.

עדי: לא תכננו את זה. ממש שעתיים אחרי שעשינו קפה וסתם דיברנו על המצב, אמרנו 'טוב, בוא נקליט את השיחה הזאתי'.

דור: הציעו לי מקודם לבוא, לעשות סטנדאפ לחיילים.

עדי: אה! זה מגניב.

דור: אבל אמרו סטנדאפיסטים נקיים.

עדי: מה זה אומר?

דור: נקיים, בלי מילים גסות, בלי זה.

עדי: גיא הוכמן כאילו.

דור: לא.

עדי: מה זה בלי מילים גסות? אם אתה תגיד? הנה זה בדיוק, זה בדיוק השיחה של ההתחלה. לא, לא, לא. זו השיחה של ההתחלה. מה זה אומר?

דור: יש אנשים שזה מפריע להם.

עדי: מי? חיילים? זה יפריע להם להגיד 'הזין שלי'?

דור: אולי זה לא רק חיילים.

עדי: מה זה השטות הזאת?! אם רוצים עכשיו למרות שאני באמת, אתה חושב שחיילים עכשיו יש להם אוויר לשמוע סטנדאפ?

דור: וואלה לא יודע. אף פעם לא הייתי בפוזיציה הזאת.

עדי: כן, זה ממש כאילו...

דור: אין לי כוח שתהיה לי הופעה גרועה מול חיילים, מזה אין לי כוח. לא, הופעתי ביום שישי ב-1:30 בלילה ב"קאמל" אחרי שלא הייתי הרבה זמן ואמר לי מראש הבן אדם, לא עשיתי את זה המון זמן. ואמר לי מראש הבן אדם שאחראי שם, אמר 'תשמע, זה קהל קשה'. ועליתי, כובעי מצחייה את יודעת. עכשיו, זה לא שלא הצחקתי אותם כמו שהם בכלל לא הבינו מה אני רוצה.

עדי: כן, הם רצו סכמה של סטנדאפ רגילה.

דור: הם לא הבינו מה אני רוצה וכן, זה היה די זוועה.

עדי: סליחה הם היו ערסים. אמרת כובעי מצחייה.

דור: בין השורות זה נאמר.

עדי: אז בוא לא נגיד בין השורות.

דור: אבל כבדים. אבל אגב, חמודים. זאת אומרת, לא אגרסיביים או משהו כזה.

עדי: אה זה גם מעניין. יש קהל שלא צוחק אבל מחייך,

דור: לא בקטע של כזה אגרסיביים או 'יאללה יאללה רד' או משהו כזה, פשוט אופנה מאוד ערסית.

עדי: ספציפית.

דור: אבל כל פעם ששאלתי אותם שאלה, הם כאילו היו נחמדים, הם פשוט לא כל כך הבינו מה מקומי על הבמה.

עדי: מה שאלת אותם?

דור: סתם שאלתי מישהו מאיפה הוא. כאילו שאלתי כזה, אני לא זוכר מה, אמרו לי שהם מכפר שלם.

עדי: תל אביב.

דור: כן, אבל מתנהג קצת שונה מתל אביב. בסדר, סתם תזכורת למקומי.

עדי: אנשים ישבו עד 1 בלילה ביום שישי בשביל לראות סטנדאפ.

דור: אני גם לא הבנתי את זה.

עדי: לא מצליחה להבין את זה. זה מטריף לי את המוח.

דור: אני גם לא ציפיתי שאני אעלה בשעה הזאת, חשבתי גג 12.

עדי: בגלל זה בחיים לא הסכמתי לבוא למאוחרים בקאמל.

דור: הם גם רוצים ממך משהו מסוים. אתה צריך להיות מן כזה...

עדי: לרצות.

דור: אתה גם צריך לרצות מאוד ואתה גם צריך להיות מן כזה אובר גבר ואובר כזה...

עדי: להיות באיזה וייב של הקהל.

דור: גס וכזה לילה, גסויות! כאילו 'אתה מזיין אותה, היא איתך, שלישיות'. אין לי סבלנות לזה.

עדי: דווקא אני יכולה להופיע ב-1 וחצי בלילה. [צוחקת]

דור: וואלה יכול להיות שאת יכולה. פתאום זה עשה לך חשק, אה?

עדי: לא יודעת אם זה עושה לי חשק, אבל אני לא יודעת. אני מפלרטטת עם החזרה. זה זמן טוב לפלרטט עם החזרה באמת עכשיו כש...

דור: בסדר, אני מניח ש...אולי כשנצא מזה דברים יהיו שונים כאילו מכל מיני בחינות.

עדי: רציתי לשאול אותך אם אתה חושב,

דור: מה התחזית שלי בעצם.

עדי: לא, כאילו זה לא יהיה אותו דבר אולי.

דור: הכל?

עדי: אני לא יודעת. אולי הרבה זמן זה לא יהיה אותו דבר. זה כמו כזה אחרי רצח רבין שכל המוזיקה השתנתה. זוכר את זה?

דור: נכון.

עדי: הפסיקו עם הרוק אנד רול, להקות.

דור: אולי סוף סוף יפסיקו עם ההיפ הופ.

עדי: או שדווקא, אתה יודע...אם זה מחאה, היפ הופ.

דור: היפ הופ זה מחאה. אבל גם וודסטוק היה מחאה, נכון?

עדי: נכון וזה פעל. פעל באיזשהו זמן.

דור: שמעי, יש בבית גיטרה מכוונת. היא מחכה להתנעה.

עדי: תשמע, אני באמת חושבת שאולי משהו פה בתרבות ישתנה.

דור: תשמעי, אם אנחנו חוזרים עכשיו לרוק, אני עוזב את המקצוע שלי ואני מקים להקה.

עדי: לא, להפך. להפך. אחרי רצח רבין, אתה יודע, התיאור של הרוק אנד רול סיים את תפקידו והכל נהיה כזה נורא אקוסטי, נורא אנפלגד.

דור: זה לא יהיה בדיוק אותו דבר.

עדי: נהיה כזה שבוע רגוע בגלגל"צ. כאילו וייבים כאלה. סתם זה כזה מפחיד שזה יקרה גם פה ולא יודעת, פתאום צורת ההומור תשתנה. לא יודעת, הכל מפחיד עכשיו. ממש מפחיד.

דור: אולי זה נחמד שיהיה שינוי בכל מיני דברים. אין דברים שאת רוצה שיוצאים לך מהחורים שבא לך שיהיה אחרת?

עדי: אממ...

דור: למרות שאת בתקופת נסיקה מטורפת.

עדי: אני בתקופה ממש טובה ואני בתקופה שיש על הפרק עוד מיליון דברים שאמורים לקרות עכשיו והם לא קורים. אבל בסדר. כל ההוויה שלי היא לא אנפלגד. היא לא. אז אני תוהה, פתאום אני אומרת, לא יהיה מקום לחרא הזה.

דור: אין סיכוי שלא יהיה מקום. אולי יתעכב קצת.

עדי: מה אני פסימית אה? אני לא מדחיקה אבל אני פסימית.

דור: זה יתעכב ונבין מה קורה ונבין מה עם החטופים ומה כאילו את יודעת, זה פשוט יהיה אחרת.

עדי: אני פשוט לא מצליחה לעכל את זה שיש שם כל כך הרבה חטופים. זה פשוט, זה לא יכול לקרות. כאילו זה לא יאומן. אני לא מצליחה להבין את זה.

דור: יכולה לחשוב על מקום יותר גרוע להיחטף מעזה? היום עשיתי, אני לא יודע למה עשיתי את זה, אבל יש לי איזה תחביב כזה. זה לא חדש, גם סיפרתי על זה פעם. שאני אוהב להיכנס למקומות הארדקור בגוגל מפס ולעבור על העסקים שם ולראות ביקורות.

עדי: ו...?

דור: ויש בעזה מלא ביקורות. הסתכלתי על מסעדה איטלקית בעזה. האוכל מבהיל.

עדי: מה זה אומר? לא טוב.

דור: אני יכול להראות לך תמונה של פיצה שם. תגידי אם בא לך לתת ביס. פשוט את יודעת, זה פשוט המטבח שמגישים שם. זה פיצה ליום הולדת.

עדי: תראה לי.

דור: זה מסעדת נראה לי,

עדי: אל תפרסם עסקים! בטח לא בעזה!

דור: משהו איטלי.

עדי: אוי ואבוי! וואו! זו פיצה! אני מתארת להם. כמו עוגת קומות, רק של פיצה. מגש כסף. יש גמבה על הפיצה.

דור: היא גם לא נראית אפויה. ונרות בתוך הפיצה.

עדי: נרות בתוך הפיצה. לא הייתי הולכת לשם. יכול להיות שברגעים אלה כבר אין את המסעדה הזאת.

דור: לא יודע אם הם פתוחים כרגע למשלוח. כן, אז הסתכלתי שם על פיצות, מכוני כושר. קראתי REVIEWS.

עדי: מה אומרים המבקרים?

דור: חלק בעד, חלק נגד. הרגיש כאילו אני מבקר שם.

עדי: יש סושי בעזה?

דור: לא נראה לי, אבל ראיתי טאקו מקסיקני.

עדי: טאקו! וואו! אשכרה.

דור: גם בסיני היה לנו פהיטס.

עדי: תקשיב,

דור: המטבח הערבי והמקסיקני הולכים יד ביד.

עדי: איזה מסכנים כולם. אני באמת, כולם מסכנים. באמת כולם מסכנים, מה יהיה? מה יהיה? אני לא בנויה לסרטוני אימה האלה. כאילו אני יכולה לראות אותם, אבל יש עכשיו, בדיוק כשנכנסנו לפה. חבר כתב שיש איזה סרטון ברשת, שוב אני גם לא יודעת אם זה נכון.

דור: אולי עדיף לא.

עדי: ששורפים חטופה, שורפים אותה חיה בתוך עזה. טוב, אני לא יודעת, אני די יכולה לראות דברים וזה, אבל מה אנחנו נצטרך עכשיו לחיות עם התמונות האלה עכשיו כמה זמן כאילו?

דור: לא יודע, לא יודע. אני לא יודע. אין, נראה לי שפשוט צריך להתאמן על השריר הזה של להגיד 'אני לא יודע' ופשוט לחכות. אני פשוט מקווה שלא ייגמר לנו הכסף בזמן הזה.

עדי: הוא ייגמר.

דור: זה מה שאני מקווה.

עדי: הוא ייגמר.

דור: שלא ייגמר כל הכסף לכולם.

עדי: בגלל זה אתה לא יכול לנסוע במוניות יותר.

דור: אז מה אני אמור לעשות? לנסוע באוטובוס לכל מיני מקומות?

עדי: כן, כן, מה אני אגיד לך דור. תלך ברגל. גם חזרת מאימון, לקחת מונית. מי לוקח מונית לאימון? הולכים ברגל.

דור: כי פחדתי להיכנס לקרב יריות.

עדי: באמת?

דור: קצת.

עדי: בתל אביב?

דור: כן. את יודעת, לא תפסו את כל המחבלים שברחו מהגדר כאילו היה שחרור אושוויץ.

עדי: אתה חושש שיגיע לפה מחבלים?

דור: כן! את לא חוששת מזה?

עדי: כאילו מרגיש לי שזה לא יקרה. זו גם הדחקה.

דור: אם מרגיש לך...אנחנו מתקרבים לסוף של הפרק, לא?

עדי: אם נרצה. לא יודעת,

דור: יש לי תחושה בגלל שאנחנו מקליטים אצלך. כולם יודעים, אנחנו לא בספת ה-ר'. מעניין אם מישהו יודע. אם אנשים שומעים שזה אצלי עכשיו, הם ידעו שאנחנו לא בספת ה-'ר'. שהמיקרופונים שונים או משהו.

עדי: לא חושבת.

דור: או שאני פחות מנחה.

עדי: נראה לי 50/50 כזה. שוב, אבל זה גם לא שלי או שלך. זה משותף.

דור: זה של העולם.

עדי: זה של מדינת ישראל, נכס. לא, לא נראה לי שישימו לב.

דור: זו נקודת זמן מעניינת. תחשבי אנחנו שומעים את זה עוד 3 שנים, זה מעניין.

עדי: אני פשוט כאילו שוב, עכשיו מה רגע, אתה לא תעלה גם שבוע הבא פודקאסט? אני לא מצליחה להבין.

דור: לא יודע, אני ממש מתלבט, אני ממש מתלבט מה לעשות, להגיד לך את האמת.

עדי: גם אם לא, אפשר לעשות כזה חמ"ל. חמ"ל שבויים. הופה.

דור: יכול להיות נחמד האמת. אולי משהו כזה.

עדי: כאילו אני לא...אני לא, כאילו קודם כל, להביא עכשיו אורחים כל שבוע כאילו אי אפשר לא לדבר על זה. אבל על מה נדבר?

דור: זה די מבאס להביא את האורח שאולי חיכה לבוא.

עדי: חיכה לבוא ורצה לבוא.

דור: ואתה אומר לו 'אז מה אתה חושב על פעילות צה"ל בעזה?' כאילו זה קצת מבאס.

עדי: עכשיו אתה מסכים איתי שאין שום אופציה לדבר על דברים אחרים. אתה רואה, אנחנו בורחים שניה לאיזה משהו אחר ואז כאילו זה...אתה יודע, אני מסתובבת ברחוב ואני שומעת כזה שיחות של אנשים. כאילו אתה חושב שמישהו יושב ומנהל שיחה על משהו שהוא לא זה כרגע? הייתי אצל חברים אתמול, אמרתי טוב די. אני צריכה שניה להתאוורר, לשבת עם חברים. אין שום דבר אחר שאפשר לדבר עליו. זה ישר הולך חזרה לטלוויזיה ולחדשות ולעדכונים. ולפוסטים על זה לציוצים על זה וזה כאילו...

דור: כן, אנחנו באמת ביום השלישי לדבר הזה. או של המאזינים רביעי. אז זה הגיוני, אבל זה כן היה מעניין מה שאמרת.

עדי: למה?

דור: אנחנו בהתחלה.

עדי: אנחנו ביום השלישי של הדבר הזה.

דור: כן, אנחנו בהתחלה. אבל זה כן היה מעניין. אולי צריכים לעשות את הדבר הזה. כי גם אני מרגיש לי מאוד מוזר.

עדי: מוזר לי וגם לא בא לי, שוב, לא יודעת, לא לעשות כלום.

דור: זה בשביל הבריאות הנפשית שלנו, אין מה לעשות.

עדי: תסתכלו על זה כטיפול נפשי עבורנו.

דור: אתה רוצה להרגיש טוב במשהו. אתה רוצה להרגיש חלק ממשהו שאתה עושה ואין לי כרגע עבודה. אני כן עובד על כל מיני. במקרה יש לי איזה כמה מערכונים שבעריכה, איזה שלושה. שזה מגניב.

עדי: זה זמן טוב.

דור: אז אני קצת עובד עליהם. אבל לא מצליח יותר מדי להתרכז וגם לא יודע מתי אני אעלה אותם. אבל במקרה הצטברו לי דברים מגניבים לעבוד עליהם. אבל אתה גם פחות משועשע. אני לא מאוד משועשע.

עדי: אין לי מצב רוח.

דור: אני כאילו דווקא אוהב את זה שיכולה להיות גמישות. את בטח מרגישה קצת, אני לא יודע כמה את בתוך, כמה פרקים עשית בפודקאסט? 12?

עדי: כן.

דור: אני לא יודע אם את כבר מרגישה את ההתקרבות לשחיקה. את מרגישה את זה? אצלי זה הגיע בפרק 68.

עדי: אני לא מרגישה שחיקה. אני מרגישה אבל מבולבלת. אני לא יודעת פתאום את מי להביא, אני לא יודעת ממה נהנים, אני לא יודעת ממה לא. אני לא יודעת אם אני חוזרת על עצמי.

דור: את כנראה כן חוזרת על עצמך.

עדי: אני מאוד מבולבלת, אתה מבין? אני פתאום כזה רוצה להביא מישהו ואז אומרת, לא, זה לא רעיון טוב, כן רעיון טוב. כאילו כזה וייב. השבוע הייתי אמורה להביא את אורנה ברביבאי לקראת הבחירות לדבר, לשמוע. ואני לא יודעת אם זה יקרה בכלל כי כאילו למי אכפת מהבחירות?

דור: גם אני הבאתי שם רצף ביטולים. אבל כן תשמעי, זה פאקינג קשה. זה ריצה למרחקים ארוכים הדבר הזה ואני אוהב את זה, אבל זה נהיה...את יודעת, כל מיני מסקנות שיש לי, אני אפילו לא יודע אם אני רוצה לדבר על הדברים האלה מוקלטים, אבל אני כבר באווירה הזאת. קודם כל, אני לא יודע אם את מרגישה את זה, אולי את מרגישה את זה פחות ממני. יותר קשה לי להביא מפורסמים מפעם.

עדי: הבאת את כולם.

דור: זה לא הבאתי את כולם. הבאתי הרבה אבל גם כאלה שלא הבאתי. כבר מקבלים הצעות מ-200 פודקאסטים ביום וזה כבר פחות. זה כבר פחות זורם. את לא מבינה כמה סירובים אני מקבל.

עדי: אה באמת?

דור: כמויות של סירובים.

עדי: רוצה לתת לנו שם?

דור: לא, אין סיבה. אבל לפעמים אני מקבל לאחרונה הודעות מאנשים של 'מה זה את מי הבאת? לא מכיר אותו'. מקבל לא מעט.

עדי: סבבה. אתם לא חייבים!

דור: נכון, אני מבין את זה במובן שגם אם יש פודקאסט שאני לא מכיר, אני ארצה לשמוע עם אורח שאני מכיר. יכול להיות שאני טועה ואני מפספס פרק מדהים, אני מבין את זה. אבל אני רק רוצה להגיד גם שנורא קשה להביא אנשים מוכרים עכשיו, נורא קשה. הם פשוט פחות זורמים. ואני לא חבר טוב שלהם.

עדי: יש לי עניין עם הקטע הזה. כי מצד אחד יש הרבה אנשים מוכרים שהם חברים שלי שאני רוצה להביא אותם כחברים שלי. ואז יש את הדיסוננס הזה של כאילו, קודם כל, אני לא רוצה להביא רק אנשים מפורסמים. יש אנשים שמעניינים אותי שהם לא מפורסמים ובא לי לדבר איתם. ואז כשאני מביאה מישהו מוכר, אני לא רוצה שיחשבו שאני מביאה אותו כמפורסם ולא כחבר או איש שאני חושבת שמעניין.

דור: מה זה משנה מה יחשבו?

עדי: אתה יודע, אני חושבת שאני בהתחלה ואני רוצה לייצר איזשהו משהו כזה שהוא מחזיק.

דור: זה לא משנה מה יחשבו כל עוד זה בן אדם שיש לך כימיה טובה איתו כי את חברה שלו, אז מה זה משנה.

עדי: אם אני אביא עכשיו כמה מפורסמים רצוף, אז כאילו יגידו, טוב נו פודקאסט מפורסמים.

דור: לא נראה לי שיגידו את זה. לא נראה לי שמישהו כאילו, את מביאה דברים מאוד מגוונים.

עדי: ואז כשאני ארצה להביא אנשים לא מפורסמים, אז מה שקורה איתך, יגידו 'מי זה? למה שאני אשמע אותו אם אני לא מכיר אותו?'

דור: הקושי שנהיה לי זה לייצר את הדינמיקה הטובה כל פעם מחדש עם יותר ויותר אנשים.

עדי: אבל דינמיקה טובה זה משהו ששני אנשים מובילים אותה. זה לא רק עליך.

דור: זה לא רק עליי, אבל בסופו של דבר אני זה שמוציא את זה. וזה נהיה יותר ויותר קשה.

עדי: נכון.

דור: זה הקטע שכאילו...וואלה לפעמים יש לי כל מיני פנטזיות על שינויים של כיוונים וגם דיברתי איתך על זה. ואני לא רוצה לדבר על מה שדיברנו,

עדי: והבאתי רעיון פצצה.

דור: רעיון פצצה אבל לא יודע אם זה זה. אבל אני גם בקצת נקודה של כאילו, של הרבה דברים שעבדו לי פעם כבר פחות עובדים לי עכשיו.

עדי: אז זה לא נורא לשנות. ממש קורה, כמה זמן הפודקאסט קורה דור? 3 שנים?

דור: הפודקאסט, כן, 3 שנים. הקטע שהרעיון שלי הוא קצת שאפתני.

עדי: אני יודעת.

דור: צריך לראות כמה הוא אפשרי.

עדי: זה חדשני.

דור: אני צריך לראות. אני לא רוצה להפסיק. את יודעת מה, יכול להיות שאנחנו צריכים לעשות את זה גם שבוע הבא.

עדי: אפשר לעשות פה, בוא נראה אם אנשים,

דור: בואי נראה אם הם יהנו, בטח כמה אנשים לא יאהבו דברים מסוימים.

עדי: הכל בסדר. אתה יודע, זה לא...למה? מה אמרנו?

דור: לא יודע, אפשר למצוא. אפשר למצוא! אתמול נעלבו כשאמרתי שלמחבלים יש סרט של נינג'ה. לא יודע, אפשר, אנשים יכולים להתעצבן.

עדי: מה שנקרא, אני רגילה.

דור: לא, אבל אני באמת אומר שכאילו...אנחנו נשמח לעשות דברים.

עדי: אגב, גם לאוורר את התחושה המוזרה הזאת כי באמת אני אומרת לך, אני כן בן אדם אמפתי ומעורב, אבל בחיים לא קרה לי דבר כזה שבגלל מצב ביטחוני, מלחמה, מבצע, קרא לזה איך שאתה לא רוצה. חטיפה, רצח, כאילו ועברתי דברים. בחיים לא הייתה לי את התחושה הזאת, המועקה שאני לא יודעת איך לאוורר אותה. אני חושבת שדווקא עשינו,

דור: אני מקווה. אני פשוט כאילו לא יודע מי צריך את הניתוחים שלנו על המצב. אני מרגיש חסר ביטחון על זה.

עדי: אתה יודע, זה לא משודר בחדשות.

דור: אני אין לי עוד מה להגיד, יש לך עוד משהו להגיד?

עדי: זהו, נראה לי בוא נסיים פה.

דור: נסיים בציטוט של סקאזי אשר סוויסה.

עדי: [צוחקת] ראיתי את זה.

דור: "אמנם תפסו אותנו עם המכנס למטה, אבל הכלי עכשיו בחוץ".

עדי: איזה יופי.

דור: חמישה סימני קריאה.

עדי: מדהים.

דור: זה מראה את חוסנו וחוזקו של העם היהודי.

עדי: תלוי כמה הכלים באמת...לא נעבור כלי, כלי. זה תלוי בכלי של מי שהורידו לו את המכנסיים.

דור: כן.

עדי: סקאזי המתוק שלנו.

דור: נכון, אשר סקאזי.

עדי: טוב, אז בוא נסיים.

דור: לא בשמחה.

עדי: לא. אבל זה כיף שעשינו את זה אה?

דור: מרגיש כמו מגיש חדשות שצריך להיראות מאוד, מאוד עצוב כשהוא...

עדי: לא! לא יודעת, לא חושבת שזייפנו פה.

דור: כיף לי איתך.

עדי: גם לי!

דור: אני לא רוצה להיראות שאני נהנה איתך. כי זה לא על חשבון זה, אבל כיף לי איתך. לא ראיתי אותך הרבה זמן.

עדי: לא על חשבון כלום. לא על חשבון שום דבר. אני חושבת שנעשה חמ"ל גם שבוע הבא אולי. שבוע הבא נעשה מהספת ר' שלך. אם יהיה צורך, אם אנשים ירצו.

דור: יפה וזו התוכנית שלי, להקריס את שני הפודקאסטים שלנו ולאחד אותם לפודקאסט אחד. יש הרבה שרוצים את התוכנית הזאת.

עדי: אני יודעת.

דור: אבל גם רוצים שנהיה ביחד.

עדי: אה נכון, יש את הקטע הזה. עדיין כותבים לך?

דור: לא, הבינו שזה אבוד.

עדי: די, נגמר הרגע הזה.

דור: אז הפודקאסט כרגע עולה בשני הדברים,

עדי: בכל הפלטפורמוש.

דור: תכתבו לנו מה אתם חושבים, מה אתם מרגישים, רגשות, מחשבות.

עדי: לא באנו ביומרה, זה סתם היה אתה יודע, ממקום,

דור: פשוט לשחרר. אנחנו רצינו לשחרר ואתם זה,

עדי: יאללה דברו איתנו.

דור: דברו איתנו.

עדי: כתבו לנו.

דור: כתבו לנו בתיבת ה"אינסטגרם".

עדי: איך זה קורה? אתה תעביר לי עוקבים?

דור: אני חושב שמי שעוקב אחרייך ונחשף אליי, כבר עקב והדדי. אני חושב שכבר כולם כבר זה.

עדי: אמרתי, אולי נגנוב לך מאזינים מהפודקאסט.

דור: בואי נראה.

עדי: אני בתחילת הדרך.

דור: את רוצה להודות כי אנחנו באולפן שלך הפעם? ואני אודה מהחמ"ל הבא?

עדי: כמובן. אולפני טריו, גיל המהמם שבא במיוחד. כולם באמת משתגעים בבית. זה בסדר לעשות דברים גם, סליחה על ההטפה. אבל זה ממש בסדר לעשות דברים ולא צריך להרגיש. אנחנו לא צריכים להרגיש אשמים שהקלטנו פרק.

דור: אני לא מרגיש אשם. אני רק כל פעם שצחקתי מדי, הוא צחק!!!!!!!!!

עדי: אתה חושב שאנשים לא צוחקים? כאילו אתה יודע, חוץ מאולי אלה שקרה להם את האסונות הכי זה. אבל שוב, זה כמו השיחה על השבעה. גם בשבעה אין מה לעשות, קשת הרגשות זה דבר טבעי. אף אחד לא בוכה יום שלם או צוחק יום שלם.

דור: נכון.

עדי: אז יאללה. תודה לאולפני טריו ולגיל. ויאללה.

דור: תודה לכולם. שבוע...

עדי: אני אומרת לך 'תודה רבה דור כאהן' ואתה אומר,

דור: תודה רבה לעדי ששון. פינג פונג כזה של הנחיה של האח הגדול.

עדי: של הנחיה זוגית.

דור: של הנחיה זוגית.

עדי: אתה יודע, גם ברדיו אנחנו עושים את זה.

דור: איזה ערב מחכה לנו היום עדי.

עדי: לא מחכה לנו ערב טוב בכלל. תכף נפתח את הטלפונים, מקווה...

דור: תהיו איתנו שבוע הבא, עם כל העדכונים, עם כל החדשות, אולי לא.

עדי: תהיו חזקים.

דור: הכל פלואידי כרגע, יאללה ביי.





21 views0 comments

Comentários


bottom of page