הפודקאסט חווית הדור כאהן מארח את הפודקאסט קול ששון שמארח את חווית הדור כאהן בפרק מיוחד בעקבות המצב
עדי: טוב,
דור: אהלן.
עדי: אהלן.
דור: מה קורה?
עדי: לא יודעת. מה קורה?
דור: בסדר. אנחנו...אנחנו ב- COLLAB, אנחנו בפודקאסט פוגש פודקאסט.
עדי: זו פעם ראשונה שזה קורה בהיסטוריה?
דור: היסטוריית הפודקאסטים?
עדי: לא, אני יודעת פשוט...טוב, מיותר לציין שזה שבוע אין לתאר בכלל.
דור: אין לתאר אותו.
עדי: את המחרידות. ואז אמרת לי ש...כאילו לא ידעת ביום שבת אם מעלים בכלל לפני שהתחילה להתרחש בכלל הזוועה האמיתית כאילו. אז אמרת לי שאתה לא תעלה פודקאסט מחר.
דור: אני התלבטתי אבל התלבטות די קצרה. די מהר הבנתי שאני לא מעלה.
עדי: שאין מה.
דור: אז אמרתי אולי אני אעלה אותו אחרי, אבל אנחנו מתנהגים שם כאילו אין כלום. אז זה מוזר.
עדי: כן, זה מוזר מאוד. ואז אני הייתי אמורה להקליט כמובן כמו כל שבוע.
דור: נכון.
עדי: אין שום כאילו, מי יכול להקליט בכלל פודקאסט כאילו כיפי עם אורחים שאתה יודע, שתכננת מראש ורצית לעשות פאן וזה. ואז נפגשנו היום.
דור: נכון.
עדי: זה ממש קרה מעכשיו לעכשיו.
דור: נכון.
עדי: ודיברנו על איזה סיטואציה מוזרה והזויה ואתה אמרת לי שאנשים כתבו לך על זה שלא העלית פרק שחבל.
דור: היו כמה שכתבו. אני חושב שהיו כמה שגם אמרו 'אה יופי, לא צריך את הדפקט הזה עכשיו'.
עדי: זו בחירה. זה פודקאסט. זה לא ערוץ 2.
דור: אסקפיזם, אבל אני חשבתי שאסקפיזם זה באמת עניין בשביל הבן אדם שעושה את האסקפיזם, שאומר בואו נדבר קצת על עכשיו.
עדי: אני חושבת שגם וגם. גם מי שיוצר את האירוע וגם מי שצורך אותו. זה גם אסקפיזם.
דור: לא כי אני..לא רגע, אבל קודם כל, כל מי שלא מבין, אז הפרק הזה הוא פרק שלי ושלך, הוא לא של אף אחד מהפודקאסטים אבל הוא גם של שני הפודקאסטים.
עדי: של שני הפודקאסטים.
דור: של "קול ששון" ו"חווית הדור כאהן" מארח אחד את השני. הפרק עלה בשני הפידים, שני הזה.
עדי: מדהים.
דור: זה חדשני.
עדי: ממש מגניב. רגע, איך זה התגלגל? אז עשינו קפה ודיברנו על התחושות המחרידות וגם דיברנו על זה שכאילו תכלס אנחנו הראשונים שהקול שלנו מושתק ברגעים כאלה כאילו.
דור: שהקול שלנו מושתק?
עדי: מה יש לך להגיד?
דור: אה! אנחנו לא מושתקים, אנחנו פשוט בוחרים להשתיק.
עדי: אנחנו מקורקעים. כאילו כי השבוע אתה יודע, מתחילים להתבטל דברים אובייסלי מן הסתם.
דור: כן.
עדי: וכזה מתבטל, אני מניחה שלך התבטלו הופעות.
דור: התבטלו לי הופעות והתבטלו לי כל העבודות שהיו לי השבוע.
עדי: הפודקאסטים כמובן לא עולים. אני שני צילום חדשים התבטלו לי. שני תקלוטים התבטלו לי.
דור: כן. כן.
עדי: ואז כזה אמרתי פאק, כל המהות של המקצוע הזה זה כאילו לשמח. ופתאום כזה,
דור: כן, בידור זה לא מה שאנשים בהכרח.
עדי: אמרתי פאק כאילו וגם הנוכחות ברשתות היא כאילו אמורה להיות, כאילו אנחנו, אנחנו כאילו כותבים דברים מצחיקים. ופתאום ההתלבטות של יש לזה מקום? אין לזה מקום? כי הספקטרום הוא כל כך רחב, אבל אנשים הם לא...רוב האנשים הם לא, הם לא מבינים את המורכבות של זה. הם כזה אם אתה עשית עכשיו בדיחה, אתה אויב העם ואתה לא עצוב.
דור: אני אגיד לך את האמת, אני גם חושב שאני לא תמיד מבין את המורכבות. זאת אומרת,
עדי: כשאני מדברת על להבין את המורכבות, אני מדברת מצד אנשים שמבקרים אנשים שכאילו, מה הציפייה? שכאילו אתה עכשיו מתכנס להיות רובוט שלא מסוגל כאילו? לא קיים דבר כזה.
דור: אולי הם צודקים, אולי צריך לסתום את הפה לכמה זמן. לא יודע. אולי, את יודעת, אני לא איבדתי אף אחד. לא היה לי אף אחד שנמצא, יש לי אח בצבא ולא קרה כלום. אז אולי כן, אולי לי יותר קל לעשות בדיחות מרחוק. כמו שסיפרתי לך, תמיד אני רואה כזה סטנדאפיסטים אמריקאים לבנים שמדברים על זה, מתחילים לצחוק על כולם ועל כל העדות, כן ברור, כי אתה לא זה שמתמודד עם כלום. אז אני אומר, וואלה לא יודע, אולי לא כל כך קריטי. אתמול ניסיתי איזו רבע בדיחה.
עדי: זה אפילו לא היה בדיחה. זה משהו באווירה קומית.
דור: כן, משהו קטן. כתבתי על הלבוש של המחבלים שעכשיו הם התחילו עם הסרטי נינג'ה האלה, נכון?
עדי: כן.
דור: זה לא היה לפני. אווירת שושי זוהר כזאת. לא יודע, משהו כתבתי על זה ואז איזה שניים 'עדיף לסתום, עדיף לסתום'. טוב, אולי אתם צודקים, אולי נסתום. אז כאילו לא כזה...
עדי: אני כזה איך שהתעוררתי ממש מוקדם, מהאזעקה ביום שבת, אה...וחשבתי אתה יודע, שזה אירוע של אוקיי, אזעקה. יהיו כמה חילופי טילים שאנחנו מורגלים, זה יגמר, כל מבצע כזה כמעט עשיתי את הבדיחות וכאילו זה, אף אחד לא נכנס בי, אולי היו כמה קטנים. ואז אני זוכרת את הציוץ הראשון, העליתי כזה 'טוב, בהצלחה לברונו מארס הערב' וזה עוד איכשהו עבר חלק. ואז עשיתי עוד ציוץ כאילו של...כי ביבי ושרה היו בחופשה. אז כתבתי כזה...
דור: נכון.
עדי: נכון? ואז הם חזרו כאילו. עכשיו לפני שהיה ברור את גודל הזוועה, כתבתי כזה 'הו הו, מה קרה לשרה שגילתה שהיא לא תספיק לארוחת בוקר', משהו כזה. ולתוך הציוץ הזה כבר תחילת הזוועות התחילו להתגלות. והרגשתי באמת, אף אחד לא כתב לי כלום, אבל הרגשתי שכאילו ואואואו זה לא מתאים. אני הרגשתי לא בנוח.
דור: זה מעניין כי לרוב את כן אוהבת את החיכוכים האלה. אני פחות כותב בדיחות ברשת, כזה בדיחות. פחות.
עדי: הייתי כאילו, לא הבנתי מה שאני רואה. אמרתי כזה מה? כאילו זה התחיל כזה עם הג'יפ, באמת בתוך עוטף עזה ג'יפים עם מחבלים? מה זה הזיה. ואז תוך כמה שעות זה התפתח לדבר...זה סוריאליסטי.
דור: אני ממש מרגיש,
עדי: אנחנו בפרק של "משחקי הכס"? מה זה?
דור: אני ממש מרגיש שאני הדחקתי את יום שבת לגמרי. אני גם לא קמתי מהאזעקות.
עדי: דאגתי לך באיזשהו שלב.
דור: מה זה? אני ממש לא שמעתי את האזעקות. רק אחרי איזה כמה זמן. מתי הייתה האזעקה של פלורנטין? זה היה בשבת או בראשון?
עדי: בפלורנטין, מה הפגיעה?
דור: כן.
עדי: שבת בערב.
דור: יום שבת זה היה. אז כאילו הכל היה זה בשבת וקראתי, סתם חשבתי על זה שאנחנו באירוע כל כך מטורף, הרבה אנשים אמרו 9/11, הרבה אנשים אמרו השואה. כאילו נותנים כל מיני את יודעת, אילנות גבוהים של אסונות.
עדי: פרל הארבור.
דור: פרל הארבור לא שמעתי עדיין.
עדי: אני שמעתי.
דור: אני הייתי ב"טוויטר" ביום הזה. כלום. הייתי ב"טוויטר", ידברו עוד כמה זמן 'סבא, איפה היית?' אגב, אף אחד לא זורם עם לקרוא לזה "חרבות ברזל".
עדי: מה זה הדבר הזה?
דור: אף אחד לא זורם על זה.
עדי: מה זה?
דור: נכון, כולם אומרים 'המלחמה'.
עדי: לא, שמעתי שיקראו לזה "מלחמת עזה".
דור: כן, אבל הם השיקו בבוקר של יום שבת,
עדי: כן, הרבה לפני שהגיעו, הם השיקו,
דור: קוראים לזה "חרבות ברזל"
עדי: מטורף.
דור: שגם כאילו תלכו להזדיין עם השם המגעיל הזה, "חרבות ברזל", זה החרבות הכי חזקות שמברזל. פיו פיו, אנחנו בנים.
עדי: גם לא בנים כי אפילו לא, אתה מבין? קודם כל, דור,
דור: זה לא צחוקים, אני לועג לממשלה הזאת.
עדי: אני גם צייצתי על זה שכזה למה צה"ל לא נכנס לאירוע? כי עסוק בגרפיקות על ה"חרבות ברזל" הזה.
דור: נכון עם האימוג'י.
עדי: עכשיו, מצד אחד, אני באמת קטונתי ואני לא מבינה כלום. אני לא מבינה כלום. אז לכתוב ציוצים, כאילו באמת הראש שלך לא תופס באמת למה לוקח כל כך הרבה שעות לכוחות להגיע, למה לוקח כל כך הרבה,
דור: כי שמאלנים בוגדים מה זאת אומרת.
עדי: אני לא יודעת כלום, אבל ביום ראשון שאוקיי, שווה להגיד שערוץ 14 לא משדר בשבת.
דור: אה שמחת תורה.
עדי: ואז פתאום באופן מפתיע במוצ"ש ולמחרת בבוקר נהיו כאלה קולות של 'זה דבר שלא יכול לקרות, אז אין לזה הסבר אחר חוץ מבגידה'. כאילו שחיילי צה"ל שיתפו...
דור: כן, כן.
עדי: פאק! זה סובב לי את המוח.
דור: אני נסעתי ביום ראשון נסעתי לפגוש בת וסיימנו את ההתקשרות בינינו גם.
עדי: הו הו.
דור: זה גם קרה,
עדי: אתה אומר ניתן הכל,
דור: זמנים קשים גם במישור האישי. אז קודם כל זה. ובדרך לשם במונית אסף אותי נהג מונית,
עדי: היה שיר עצוב ברקע?
דור: היה את השירים העצובים של הזה והנהג מונית אוסף אותי ואני כזה לא באמת במצב רוח עכשיו לדבר על זה. את יודעת, גם נהג מונית, אתה לא בדיוק מצפה עכשיו.
עדי: אבל אין דבר כזה שהוא לא מתחיל.
דור: ואז הוא אומר לי 'תאמין לי, אם לא ביבי והמשפט זה לא היה קורה'. אני כזה אהלן, אהלן, שלום לנהג המונית.
עדי: נהגי מוניות קיבלו זווית.
דור: מה קורה? מי פה?
עדי: וואו!
דור: מי זה השמאלן הזה? מה קורה? ואני אומר לו 'אתה צודק מאוד, אתה צודק מאוד', בלה, בלה, בלה. אומר 'תאמין לי, אני מרוקאי משדרות! אני מרוקאי משדרות ואני אומר את זה!' ואני אומר לו 'מה הקשר מרוקאי?'
עדי: [צוחקת] מה פתאום.
דור: ואז הוא אומר לי 'שמע זה בסך הכל, אסור לבנות להילחם, למה התצפיתניות שם היו בטלפון בזמן השמירה'.
עדי: מה?! לא!
דור: אמרתי לו 'מאיפה אתה יודע שהן היו בטלפון?' אמר לי 'אין לזה הסבר אחר'.
עדי: אה...התצפיתניות.
דור: תסביר לי איך,
עדי: הן האחראיות אם תהיה פריצה כזאת או לא.
דור: ואז 'הרי הבסיס פה', אמרתי לו 'תשמע, אני לא מבין בזה. אני לא יודע'. הוא אומר 'התצפיתניות היו בטלפון'. יש לך הוכחה? 'הן היו בטלפון ואסור שבנות', הוא מדמיין אותן עם ציפורניים מזמינות מ"אסוס" הרי בזמן הזה. היו בטלפון, אסור לבנות להילחם. עכשיו התעצבנתי באמת.
עדי: זה מכעיס.
דור: אני לא יודע למה התעצבנתי, בשם הבנות, בשם עצמי,
עדי: קודם כל, התעצבנת כבן אנוש שמבין את גודל האבסורד של הדבר הזה.
דור: כן התעצבנתי ואז אמרתי לו 'אז זה ההסבר היחידי מבחינתך', אומר 'אז איך תסביר את זה?' אומר שוב 'אני לא מבין בזה'.
עדי: אז בנות עם ציפורניים מחזיקות את צה"ל, זה מה שאתה אומר.
דור: זה ואז הוא אומר,
עדי: שזה פמיניסטי דווקא לחשוב ככה.
דור: משהו. ואז הוא אומר 'אתה יודע מה, אז אולי הן לא היו בטלפון, הן פשוט נבהלו ולא התמודדו עם הסיטואציה'. אמרתי לו 'וואלה מבין אותן, גם אני הייתי נבהל ולא הייתי מתמודד עם הסיטואציה אולי'. ואז הוא אומר 'לא, לא, אתה לא היית נבהל'. ואז אמרתי לו 'אתה לא מכיר אותי'.
עדי: וואו! איזו שיחה דור!
דור: ואז הוא אמר 'לא, לא, אני יודע, אתה לא היית נבהל'. בטח שהייתי נבהל. לא יודע אם הייתי נבהל, נראה לי שהייתי נבהל. ואז זה נהיה כזה זה. ואז הוא אומר 'שמע, בנות לא יכולות להיות קרביות. הן רצו להיות קרביות. הן יכולות לעשות סיורים, הן יכול להיות מג"ב, הן יכולות להיות כל מיני דברים כאלה, לא קרביות'. אמרתי לו 'סבבה, זה המסקנה ממה שקרה'.
עדי: לא יאומן. כמעט נהייתם חברים.
דור: ואז ירדתי משם וסיימנו [מצחקק] מערכות יחסים זמניות.
עדי: איך אתה מרגיש?
דור: היה לי בסדר.
עדי: כן?
דור: אבל העניינים הלאומיים הם ה...הם הזה.
עדי: הכאוס, אתה יודע משהו? אני...כל היומיים האלה אני חושבת על זה שכאילו כל הבלגן וההתססה וזה ואין מה לעשות וכן לחפש אשמים, לא לחפש. אין דבר כזה. אני חושבת שאין מישהו שהלב שלו לא שבור לרסיסים. זו פעם ראשונה שבכיתי בגלל מצב ביטחוני.
דור: וואו.
עדי: והרגשתי כאילו לא נעים לי מעצמי. אמרתי 'מה את בוכה?' כזה אני לא מצליחה, כאילו אני לא מצליחה לא לבכות.
דור: כן? בכית?
עדי: כמה פעמים.
דור: באיזה רגע בכית נגיד?
עדי: בראשון בבוקר התעוררתי כזה, אתה מכיר את הרגע שאתה קם ואתה אומר, רגע מה היה פה אתמול? ואז כזה אני קמתי.
דור: כן, אתה קם בבוקר ואתה קודם כל...זה לא טוב שישנתי, אני חייב לראות את כל ה...
עדי: וישר קמתי וזה, הלכתי לסלון, פתחתי טלוויזיה ואמרתי או מאי גוד. ואז התחלתי לבכות כזה מהפאניקה. ואז כל הפוסטים אתה יודע של הילדים מהמסיבה שיש כזה, הכי גומר אותי זה 'אם מישהו ראה, זה המספר' ואז יש את העדכון של הפוסט 'תודה לכל מי שעזר, הוא מת'. ואז כזה פאאאאק מה זה? מי בנוי להתמודד עם הדבר הזה? זה פשוט, וואי, זה לא ייאמן.
דור: אז לי היה קטע מעניין כי אני הרגשתי שאני ממש מדחיק את כל הדבר. אני לא קראתי פוסטים כאלה. אני רק קראתי כזה ניתוחים פוליטיים.
עדי: מה לא היית בפיד? אתה לא יכול להתעלם מזה. קופץ לך כל סטורי כאילו.
דור: הייתי בפיד אבל אמרתי לעצמי אתה לא צריך להיכנס לזה יותר מדי כי זה לא עוזר. זה מה שאמרתי לעצמי.
עדי: אגב זה נכון. אבל זה כמו איזה, זה מטורף. זה אי אפשר לעצור את זה. אבל אני באיזשהו שלב הפסקתי לראות סרטונים.
דור: סרטונים אני לא ראיתי.
עדי: אמרתי טוב, טוב, זה הספיק לי. ממש תודה. אני מסיימת עם הסרטונים. לא יכולה.
דור: אבל הייתי אצל הפסיכולוג שלי וסיפרתי לו. הוא אמר 'איך אתה מרגיש עם כל הדבר הזה?' אמרתי לו 'כן אני מדחיק, אני אפילו הלכתי לחדר כושר אתמול', חיפשתי איזה חדר כושר פתוח.
עדי: הכל סגור.
דור: מצאתי איזה חדר כושר פתוח. הייתי שם כמעט לבד. הלכתי אליו.
עדי: נשמע כיף.
דור: כן, אבל כאילו קצת הדחקתי. המשכתי ואז הפסיכולוג שלי אמר 'מה אתה לא קורא?' אמרתי לו 'אני קורא אבל אני אומר כזה אה מה יש לי...' ואז הוא אמר 'אולי כאילו תנסה כן להתמודד עם זה, כן תראה בכוונה, כן תיכנס'.
עדי: טוב, אם אתה טיפוס מדחיק בכללי, כאילו זה...
דור: לא, ספציפית בדברים האלה, ברגשות הלאומיים והזה,
עדי: קשה לך גם בכלל עם פוליטיקה ומדיניות.
דור: זה לא ש...
עדי: לא, כי אתה יודע, גם נגיד כקומיקאי, אני זוכרת שהרבה פעמים אתה אומר כזה 'לא אכפת לי, זה לא מספיק מעניין אותי'.
דור: זה לא שלא אכפת לי, יש לי איזה ניתוק.
עדי: כן, זה לא מספיק מפעיל אותך הדבר הזה.
דור: נכון, אבל אולי כדאי שאני אבין שאולי יש פה משהו. וסתם, ימי זיכרון, מסע לפולין, זה דברים שאף פעם לא הצלחתי, תמיד הרגשתי אשם על זה שאני לא מספיק...
עדי: מעורב,
דור: כמו כולם. ועכשיו גם אני כזה קראתי רק את הניתוחים הפוליטיים.
עדי: אני חושבת שזה בסדר.
דור: אבל גם יש אנשים, אני כאילו רוצה כאילו, וואלה אולי אני מפחד לבכות מזה, את יודעת? אולי אני מפחד לבכות מזה?
עדי: רוצה נבכה פה ביחד? אתה יודע כמה פעמים בכיתי מאז אתמול?
דור: אז אני קצת דמעתי אתמול אבל זה לא היה קשור למלחמה.
עדי: למה זה היה קשור? לפרידה?
דור: כן, משהו כזה.
עדי: [צוחקת]
דור: אבל אני, אני, אני צריך. אני צריך כי משהו, אני חושב שאולי יש פה משהו קצת, כאילו אני מניח שיש אנשים כמוני, נכון? אני כנראה לא לבד בדבר הזה. אבל אני מרגיש כאילו, את יודעת, אני רואה סטורי של אנשים שהם כזה 'אנחנו מחלקים מזון לחיילים, אנחנו פה' ואני פתאום מרגיש כאילו וואי אתה לא, אתה לא, אתה היית היום במכון כושר.
עדי: אז מה דור, הכל בסדר.
דור: הכל בסדר, אבל אני מרגיש שכאילו אפשר להתחבר לזה.
עדי: אבל קודם כל, יש אנשים. קודם כל, זה באמת מדהים. יש אנשים גם שהלשבת בבית ולא לעשות כלום זה מוציא אותם. האקטיביזם הזה זה בשביל גם לא להשתגע. אז אתה הולך לרוץ כאילו בשביל לא להשתגע.
דור: כן.
עדי: זה בסדר. אני נגיד ביום שבת ב-10:30 בבוקר הלכתי לתרום דם כי ראיתי שמד"א אומר 'הולכים להגיע מלא פצועים, אין דם, אין דם', הלכתי לתרום דם. לא כי אני איזה ישראלי היפה או איזה בן אדם מדהים או איזה זה. כאילו יש לי מעורבות חברתית שאני אשמח לקחת בה חלק, אבל גם ממש הרגשתי שהחוסר אונים של אתה יושב בבית ולא יכול לעשות כלום, אז למה לא. אם אפשר לעשות משהו סתם בשביל להרגיש שהנעת את עצמך, אז הכל טוב.
דור: אז אני בבית התלבטתי אם לתרום דם כי אני מהסוג דם שמחפשים.
עדי: אה באמת?!
דור: כן...אני מהסוג דם שמחפשים.
עדי: גש מיד!!!
דור: ואני חושב שבסוף הפרק הזה אני אלך לתרום דם. כי סיפרתי לעצמי, לפני שנה התעלפתי בבדיקת דם ואף פעם לא תרמתי דם. אז אמרתי 'טוב אני הולך להיות המתעלף הראשון פה'.
עדי: [צוחקת]
דור: היום חשבתי על זה, בסדר ואם אני אתעלף אז מה קרה? ואם זה עזר בזה. אז אני אלך לתרום דם. כל הזמן אני רואה O, O, O.
עדי: אז אני הלכתי בשבת עוד פעם ואז אמרו 'לא צריך יותר דם, צריך רק סוג O'. עכשיו אני לא יודעת מה סוג הדם שלי. תגיד זה מפגר שאני לא יודעת מה סוג הדם שלי?
דור: לא, הרבה אנשים לא יודעים.
עדי: למה אנשים כן יודעים?
דור: אני לא יודע. אני פשוט שאלתי את אמא שלי, אני לא יודע למה היא יודעת.
עדי: אה היא יודעת?
דור: היא אובססיבית אליי, היא יודעת מה סוג הדם שלי.
עדי: אמא שלי לא מספיק זה אם היא לא יודעת את הסוג דם שלי? [צוחקת]
דור: אני לא יודע כי בודקים לך את הדם, כותבים לך את כל הדברים אבל לא כותבים איזה סוג.
עדי: אז מסתבר שאין לך שום מידע כזה בשום מקום.
דור: את יודעת שביפן, סליחה על זה, את יודעת שביפן, אני פשוט למדתי את זה כחלק מהמחקר שלי.
עדי: על יפן?
דור: בדייטים יש להם עניין של לדעת את הסוג דם של הבן אדם.
עדי: [צוחקת]
דור: זאת אומרת כמו שלנו יש כזה אסטרולוגיה שכזה את אומרת 'אה הוא סרטן אז אני דלי', אז הם כזה אומרים כאילו כשאלה קז'ואלית יש כזה אה, אתה O מינוס?
עדי: די!
דור: יואו אתם נורא ככה.
עדי: איזה אנשים מוזרים! למה? יש להם כאילו כמו של מזלות כזה, אוקיי המזל הזה זה ככה?
דור: לא יודע אם זה עובד בדיוק אותו דבר מבחינת סטראוטיפים וזה, אבל יש עניין בדייטים שזו שאלה ששואלים, זה כאילו עניין. זה הדבר שלהם. ראיתי את זה גם באיזה ריאליטי, אני יודע שזה דבר.
עדי: אני חושבת שמהיום כל שיחה, אני כבר לא אזכה, אבל כל שיחה שלך ב"טינדר" או משהו כזה, סתם בשביל ההתקלה, אתה צריך להכניס את הדבר הזה 'תגידי, איזה סוג דם את?' היא תמשיך לענות אחר כך?
דור: נראה לי שזו שאלה דווקא מה שנקרא לא שגרתית ושכזה זה.
עדי: אבל פסיכוטית קצת. איזה מוזר זה!
דור: כן, מעניין.
עדי: אז אני מנסה לבדוק מה סוג הדם שלי ולאף אחד אין את התשובה. אז אני אצטרך ללכת ואז אני אדע.
דור: את לא יכולה ללכת סתם.
עדי: רק אם אתה תורם דם, ידעו להגיד לך.
דור: אני אלך מפה, אני אבדוק מה קורה. אני פשוט חיכיתי עם זה קצת זמן ואמרתי כאילו לא יודע. אני חושב שאני אעשה את זה. אני חושב שזה הדבר.
עדי: בוא נלך ביחד.
דור: היום התחלתי קצת לשתף סטורי של 'תעזרו לחייל פה, תעזרו שם'.
עדי: היית מסתכל על זה פעם בצורה צינית קצת? כי גם אני קצת כן.
דור: לא על זה, הייתי על דברים אחרים מסתכל בצורה צינית.
עדי: סתם אני אגיד לך, זה ביקורתי אבל כאילו אני מסתכלת על סרטוני שתפו שהעולם יראה. עכשיו, מה כולם צריכים לשתף? כי כאילו נגיד אנשים שאין להם עוקבים? למה הם משתפים?
דור: זו תמיד המחשבה שאתה משתף את זה לשני גרמנים שפגשת ב-2011 בדרום אמריקה. פרופיל עם 200 עוקבים משתף את זה. אז אוקיי.
עדי: זה גם חלק מהמעורבות.
דור: אני יכול להיות לזה ציני כל כך בקלות עכשיו ואני פשוט לא רואה טעם.
עדי: זה מה שאני אומרת, אני שמה את זה על השולחן שיש ציניות כלפי זה.
דור: אני עכשיו שיתפתי גם 'ISRAEL STAND WITH US' יש לי איזה 30 חבר'ה מחו"ל, אולי יותר.
עדי: כן, אתה יודע מה? פתחת לי את הראש.
דור: כל מיני מסקוטלנד וכאלה.
עדי: אני בטוחה שיש לי כמה עוקבים שפגשתי, אני גם עושה את זה.
דור: אני לא יודע אם עכשיו זה יגרום להם,
עדי: היית מאמין שאתה תשחרר את הציניות שלי? אתה דור.
דור: לא שחררתי, אבל זה פאקד אפ! זה פאקד אפ! מה את אומרת על רחל מהעוגיות? תשמעי, זה פשוט...
עדי: מה זה הנינג'ה הזאת?
דור: את יודעת מה? אני רוצה לתת פה SHOUT OUT למי שבאמת מצליח להיות מצחיק ב"טוויטר" ובלי כאילו לעצבן, שזה שמנדריק למאר.
עדי: איך עושים את זה?
דור: לא יודע, הוא עושה את זה טוב.
עדי: יש נוסחה לכתוב משהו שיצחיק אבל בו בזמן לא יעצבן ולא יגיד זה לא מתאים? כי אני אתמול עשיתי איזה ציוץ על רחל והעוגיות,
דור: לא ללעוג לאנשים שהם קורבנות בעיקר.
עדי: מי יכול ללעוג למישהו שהוא קורבן?
דור: אפשר בקלות לעשות בדיחה על חשבון ה...בדיחות על קיבוצים, בדיחות על זה. אפשר זה קל.
עדי: תראה, יש לי מיליון בדיחות.
דור: אני שמעתי בדיחות כאלה.
עדי: יש לי מיליון בדיחות בראש. כל אירוע, כל זה, 90%. פתחתי NOTE באיפון וכתבתי את כל הבדיחות שהיו לי בראש שאני אובייסלי לא יכולה לצייץ. וחשבתי אולי כשהכל ייגמר לעשות ערב כזה. מה אתה אומר?
דור: קודם כל נמתין לראות אם זה מתאים.
עדי: יש בדיחות, אוקיי היה ב-6 בבוקר בראשון, פתחתי 12 ורסקין הוא עבר השתלת שיער.
דור: רסקה. אני קורא לו רסקה.
עדי: למה?
דור: לפעמים קוראים לו ככה, שם חיבה. הוא עבר השתלת שיער?
עדי: תקשיב, אי אפשר, אני מצטערת. אני כאילו ממש באיזה הזיה של וואט דה פאק מה קורה? ואז אני פותחת ופשוט התפוצצתי מצחוק. כי מה זה הדבר הזה? התפוז הזה פתאום לא יודעת, צמח לו איזו פלומה שגם לא נראה כמו השתלה רגילה. ואז אמרתי טוב, זה רגע קומי, אין מה לעשות.
דור: כחלק מהמסגרת שלנו של הפרק, כאילו יש לי מה להגיד על זה. אנחנו נכנסים לזה? זה עכשיו אסקפיזם? או שאנחנו אמורים לדבר רק על זה?
עדי: לא יודעת, אני אומרת לך מה אני הרגשתי. אני בכיתי ובאותה נשימה הסתכלתי על רסקין שבטח תכנן לצאת לאיזו חופשת השתלה, לחכות שהמצב יתאזן ואז לחזור לטלוויזיה.
דור: אה הבנתי מה את אומרת.
עדי: וזה הרגיש כאילו התהליך עוד לא הושלם.
דור: הבנתי, הבנתי. רציתי להיכנס לדיבור על השתלת שיער.
עדי: אה אוקיי, אפשר, אפשר. זה אסקפיזם. לא, אז אני אומרת, אבל מה זה אומר שזה הצחיק אותי? מה אני בן אדם רע? אני עכשיו בן אדם שלא יכול לראות שום דבר חוץ מהשכול? נגיד בשבעות, היית בשבעה?
דור: הייתי אתמול בשבעה.
עדי: לא, אבל של מישהו קרוב שאתה הרבה שם וזה.
דור: כן.
עדי: כאילו תמיד התחושה שלי ששבעות כאילו נורא, נורא מצחיק.
דור: אז כן.
עדי: נורא, נורא מצחיק וכולם,
דור: הייתי בסיטואציה אתמול של שבעה של מישהו בחיי וראיתי עליו שהוא מאוד רוצה לצחוק דווקא.
עדי: ברור שהוא רוצה.
דור: הופתעתי מזה לטובה כי אני לא כזה מכיר את זה. את יודעת, עשיתי איתו צחוקים, הרגשתי קצת רע אחר כך. אבל אז אמרתי אוקיי, זה דווקא אולי טוב.
עדי: אבל אתה חושב שאנשים שהם רואים פוסטים מצחיקים ונורא כועסים, אני קצת מרגישה שיש בזה משהו לא אותנטי, הלנזוף. כי הרי אתה יודע, שום דבר הוא לא...הדיכוטומיה של אם עכשיו קורה משהו כזה, אי אפשר שום רגש חוץ מעצב, הוא לא אנושי, זה לא יכול להיות.
דור: זה לא אנושי, אבל צריך להבין שחוש הומור זה דבר סובייקטיבי. אין מה לעשות.
עדי: אז נכון. אתה כאדם אנטיליגנט יודע את זה. כלומר, שאתה תראה עכשיו בדיחה, גם אם היא הרגישה לך שהיא קצת יוצאת אולי מגבולות, אתה לא תנזוף בבן אדם.
דור: לא, אבל אני מגיע ממקום שבו אני גם עושה בדיחות. אומר לעצמי, הבן אדם כנראה ניסה לעשות משהו, הוא לא התכוון לרע כשהוא צחק. אני באמת חושב, כאילו באמת אני אומר שבמקרים בטח כזה קיצוני, לאף אחד לא אכפת שיש לך את הבדיחה הכי מצחיקה בעולם. פשוט לא משנה, זה לא רלוונטי כרגע. ובגלל זה אני מרגיש בסדר עם כל העניין הזה.
עדי: אתה לא כותב בדיחה בשביל להגיד או תראו אני מצחיק. זה עניין אלמנט של פריקה. גם בתוך סיטואציה כזאת אתה רוצה.
דור: כשאתה פורק ל"טוויטר" אתה פורק לכל האנשים שגם לא ביקשו את הבדיחה הזאת.
עדי: אבל חלק אולי כן ביקשו.
דור: והמון לא.
עדי: אתה יודע כמה כתבו לי אתמול 'ואי תודה, הייתי צריך את זה'. וזו לא הייתה בדיחה אגב, לא הייתה שום בדיחה על העוגיות של רחל מאופקים. אמרתי וואו, איזו אישה. זו הייתה הדרך שלי להגיד מה זה האישה המדהימה הזאת. אז כתבתי 'חייבת את המתכון'. ואנשים כזה 'תודה זה אוורר'. אני גם כשאני רואה פוסטים מצחיקים, נראה לי שלחתי לך את לא זוכרת של מי, סליחה שלא זוכרת מי אתה, שהוא כתב על אינדינגב.
דור: כן.
עדי: זה היה גבולי. אם אני יודעת, האמן לי...
דור: שימי לב, שלחת לי את זה בפרטי, זה לא אותו דבר.
עדי: מי כמוך יודע שחטפתי בחיי על בדיחות. ראיתי את זה ואני התפוצצתי. כי אני אומרת רגע, האם הבן אדם הזה צוחק, על מה הוא צוחק פה? זה איזו מן מחשבה קומית באיזה גלגל חמישי בראש כזה שכאילו הוא עשה איזה העתק-הדבק, אם זה היה מסיבה בפסטיבל, באינדינגב. זה מלא רפרנסים שכאילו יצא לו בראש מצחיק כאילו. אבל אין פה שום העלבה, לבזות את מי שנפל או נחטף.
דור: אבל זה לא משנה אם זה עובר את כל התקנים שאת אומרת, אוקיי זה לא מעליב, זה לא זה, זה לא זה. פשוט לא הזמן לניסיונות האלה.
עדי: מה זה הזמן? מה זה אומר?
דור: לא עכשיו. כי עכשיו אנחנו בתוך המלחמה.
עדי: אין בעיה שאנחנו בתוך המלחמה.
דור: אז כאילו לא עכשיו.
עדי: אוקיי, אבל יש מלא דעות של לא עכשיו. אני לא מדברת רק על בדיחות. לא עכשיו להגיד שהממשלה היא לא זה.
דור: אה זה כן.
עדי: למה זה כן וזה לא? מה ההבדל?
דור: כי אלה שאומרים לא עכשיו להגיד על הממשלה הם רוב האנשים שהם בעד הממשלה.
עדי: אני ממש רואה גם אנשים שהם לא בעד הממשלה שכותבים 'הי זה לא הזמן'.
דור: כן.
עדי: אז זה לא הזמן לבדיחות וזה לא הזמן לביקורת, אז מי המדד? מי מחליט כאילו מה הזמן? מתי? כמה? איך?
דור: תראי, כנראה שאין תשובה חד משמעית.
עדי: כשאני אומרת למה זה מרגיש לי קצת צבוע ולא אמיתי לנזוף במישהו שעושה בדיחה. שוב, אני לא מגנה פה על עצמי וגם אתה יודע, אני די לא ממש מרבה. להפך, אפילו כתבתי דעה שזה משהו שקורה פעם בעשור אני חושבת.
דור: אני אוהב את הפוסטים של הדעה שלך.
עדי: של דעה. ומדהים אותי שאנשים כזה מתייחסים לזה בציניות. זה מדהים אותי. כאילו שמלא אנשים כזה 'הכל בסדר איתך?', 'את בסדר?' עכשיו אני מנסה להגיד, אוקיי בסדר, הם חווים אותי בכובע אחד. כמה אתה צריך להיות מצומצם בדעתך כדי לחשוב שאני רק הציניות או אתה רק הבדיחות?
דור: זה לא אנשים שמכירים אותך באמת. לא? חבר אמיתי בחיים שלך היה חושב?
עדי: רוצה לשמוע משהו? גם אנשים שמכירים אותי.
דור: באמת? אז זה מאוד מוזר לי.
עדי: כמה זה לצמצם בני אדם כדי לחשוב שהוא יכול לעשות רק בדיחות או הוא יכול להביע דעות רק...באופן כללי אני חושבת שהצפה היא לא טובה כי באמת יש הרבה דעות. אה! רציתי להגיד לך מקודם, חשבתי שכל הדבר הזה של הריבוי דעות וריבוי זה ופוסטים וסטורי ויש לנו באמת הצפה, זה משהו...בעיקר השנאה. השנאה שמפגינים כלפי, סתם ראית את הציוץ נגיד של מאור בוזגלו.
דור: כן, על הבוגדים מבפנים.
עדי: באמת, אחד הציוצים, שוב, זה מבאס אותי שאני משתמשת, אתה יודע, במשהו שעושים גם לי וכאילו להגיד 'איזה ציוץ מטומטם' וזה. אבל שוב, אי אפשר היה להסתכל על הדבר הזה ולא לחשוב שזה באמת הדבר הכי נאלח.
דור: אבל זה לא כמו בדיחה לא מצחיקה, זה ציוץ של הסתה.
עדי: ואז אמרתי טוב, אז בעידן הזה של הרשתות מישהו עושה משהו אחד ויפטרו אותו. ראיתי אתמול בנטפליקס את הדוקו על בקהאם. ראית את זה?
דור: לא ראיתי את זה.
עדי: זה עכשיו בנטפליקס. שוב, אתה יודע, מכל הסטרס והדיכאון, אני לא יכולה לראות כל היום חדשות, פשוט חייבת לראות משהו שיוציא אותי.
דור: חייבת דוקו על בקהאם.
עדי: לא, חייבת משהו שפשוט יסיח את דעתי.
דור: אכפת מהביוגרפיה של בקהאם?
עדי: לא אכפת לי, פשוט ראיתי שזה מאוד נצפה.
דור: זה מה שאני שונא בנטפליקס. הוא דוחף לך סדרות שלא מעניינות אותך ואתה איכשהו זורם איתו. שונא את זה.
עדי: תקשיב, אני לא קונפורמיסטית של טוב כולם ראו, אני חייבת לראות. וגם אני יודעת שויקטוריה שם. אז כל הסיפור שלה.
דור: הספייס גירלס? זה הסיפור?
עדי: אני הייתי מעריצה של הספייס גירלס. בעיניים של ילדה לחוות את הדבר הזה כי אני זוכרת פאוור קאפל. הייתי מאוד ילדה. אמרתי יאללה בוא נראה. אין לי מה לראות גם ככה. אין לי כוח אפילו לחשוב מה לבחור לראות, ברמה כזאת. זה הראשון אני זה. והיה שם איזה קטע שהוא שיחק נגד, הנה עכשיו לא זוכרת. שיחק משחק מאוד חשוב נגד נבחרת ארגנטינה, ברזיל, אם יש פה בנים, ארגנטינה נראה לי.
דור: אוקיי.
עדי: והוא עשה שם שטות. הוא בעט במישהו, קיבל כרטיס אדום וכאילו האשימו אותו שבגללם לא קיבלו את הגביע. ומה שעשו לו במשך חודשים אחרי המשחק הזה זה פשוט לא יאומן. בלי רשתות, בלי "טוויטר", בלי שום דבר. כל מקום שהוא הלך צרחו עליו בוז, כותרות בעיתון, פרשנים. במשך חודשים. הוא עלה לשחק, המשיכו לקלל אותו. ואז אני אומרת, בואנה האנושות לא הייתה צריכה את ה"טוויטר" בשביל לגמור אנשים כשהם רק רוצים.
דור: עכשיו זה אפילו יותר חזק.
עדי: זהו, זה לא...אי אפשר להאשים רק את הרשתות. ראיתי את זה ואמרתי בואנה...
דור: כן, אני מבין מה את אומרת.
עדי: איזה מניאקים!
דור: זה לא הרשתות אשמות, אבל זה לגמרי עוזר לדבר הזה. פלוס אני לא בדיוק מבין בזה, במה שאני אומר, אבל אני זוכר שפעם דיברו על זה שכאילו ציוצים או פוסטים שהם מלאי שנאה או מלאי כזה פרובוקציה הם יותר מוקפצים כאילו. הם יותר מעוררי עניין באלגוריתם.
עדי: אני מכירה את זה מ"טוויטר".
דור: אגב, זה כמו הציוצים האלה והפוסטים של חלק מהאנשים שאני יודע שאת חלקם את אפילו אוהבת, שמספרים איזה משהו נורא ואז כותבים, מה דעתכם? זה גם כזה.
עדי: שהם מספרים?
דור: שהם באים להגיד לנו איזה משהו שעדיף לא לדווח עליו או איזה משהו כזה ואז מה דעתכם בסוף. כאילו יאללה בואו תריבו בתגובות ובואו.
עדי: הבנתי. [צוחקת]
דור: את יודעת, בדברים האלה, אנחנו מסכימים בזה,
עדי: לא, אני לא אומרת שאנחנו לא מסכימים, אני פשוט...
דור: אני דווקא נורא נהניתי לקרוא, "נהניתי",
עדי: מה פוליטיות?
דור: עכשיו אני קצת נכנסתי כזה לראות גם את החבר'ה של המסיבה, אבל דווקא אני לא יודע למה, אותי מאוד הרגיע מאיזושהי סיבה, לקרוא כמה כולם מסכימים שהממשלה לא בסדר וכל הזמן אומרים 'ברגע שזה נגמר כולם ילכו הביתה'. אני כזה נכון! כולם ילכו הביתה!
עדי: הם אבל לא ילכו הביתה.
דור: אנשים ממש בטוחים בזה. כמה פעמים שיהיה ברור! שיהיה ברור שנתניהו הולך הביתה!
עדי: לא...
דור: גם לא נראה לי, אני מקווה.
עדי: זה מה שמטריף את המוח.
דור: אני לא יודע.
עדי: שהם לא. אבל אני חושבת שזו פעם ראשונה שיש פה איזה עניין שהוא לא נתון לפרשנות, אלא משהו מאוד אובייקטיבי. כלומר, זה שלא שומעים אותם בשום מקום, חבר'ה שמתלהמים רק כשקורה פיפס קטן, ציוצים, אתה יודע? הכלי המספר אחד שלכם לתקשר עם הבוחרים שלכם, עם הציבור. שום דבר. עד אתמול באיזה 5 בן גביר וסמוטריץ' עדיין כל שניה נכנסתי כמו אובססיבית לפרופיל לראות אם הם כותבים משהו לפחות ברמה של 'אנחנו מאחלים החלמה מהירה לפצועים' משהו...כלום...
דור: ראית מה אריה כתב?
עדי: כזה וואט דה פאק? אתם פסיכים. גם הסילמן המטומטמת, אמסלם. אף אחד, שום דבר, כלום. ויש פה כבר עניין שהוא מאוד ברור. אין פה פרשנות של אה בגלל שאתם שמאלנים. אתם לא רואים? כאילו כל מי שהצביע, אתם עיוורים כאילו? אתם לא רואים? לא, מה אריה כתב?
דור: כתב משהו על איך אנחנו כבר כמה שנים הולוגרמה של מדינה וכאילו, אני לא יודע, הוא כתב את זה מאוד מהר. אני מוציא את זה מהקשר. על איך כאילו בעצם כלום לא מתפקד והיינו במן כזה אשליה שאנחנו באיזו מדינה קיימת, אבל אין בעצם שום דבר. מה שמלחיץ מאוד בסיטואציה הזאת זה כמה כשלים בכל הכיוונים.
עדי: וואו!
דור: כאילו גם אם תגידי כאילו שבגלל ביבי והרפורמה והצבא והכל בגלל ביבי, נכון.
עדי: אני לא יודעת בגלל מה זה!
דור: יש פה הרבה דברים שלא עובדים כרגע.
עדי: לא מתפקדים, כלום!
דור: חשבתי שאנחנו קצת יותר אחראיים ועכשיו אני מרגיש, כשהיה את הטיל בפלורנטין ואני הייתי בחדר מדרגות שלי ויש לי חדר מדרגות לא כל כך טוב.
עדי: כמה הבום היה חזק? אני פשוט לא הייתי בשכונה באותו רגע.
דור: אז זהו, אני אף פעם לא שמעתי בום כזה חזק ברקטות. ואז נכנסתי באמת ללחץ כי גם שמעתי את זה די חזק וזה היה ממש לא רחוק ממני. גם הייתי כזה טוב, אני לא באמת יודע כמה מגנים עליי עכשיו.
עדי: כיפת ברזל מגנה חלקית. אבל זה משהו שהוא כבר...באוטומט. אה זה שלי? תשתה.
דור: אז כן, זה היה כזה וואו, אולי אנחנו באמת קצת לבד בזה.
עדי: גרועים? [צוחקת] כן באמת אתה יודע, שוב, אבל גם מאוד קשה לי עם זה שעכשיו יש איזה NOTION או דעה או איזה סחף ואז כולם כזה בלי שרגע בדקתי את העובדות. כאילו נורא, נורא קשה לי להגיד דברים נחרצים לפני שהעובדות נבדקו או אני מבינה את זה באיזושהי דרך. זה הרבה פעמים מרגיש לי כאילו...
דור: אבל זה בול כמו הקורונה, חוסר וודאות של אנשים וחייבים איזשהו סיפור כדי להבין מה קורה. אז אתה אומר זה כי ככה כמו שאמרו שכל הצבא היה ביהודה ושומרון ובגלל זה לא היה אף אחד בעזה. לא יודע.
עדי: נכון, אני הבנתי שזה באמת מה שהיה. פשוט השאלה כמה. אני לא מבינה כלום באמת, בצבא אין לי מושג. אז אני שואלת, אם הם באיו"ש, כמה זמן לוקח להקפיץ אותם מאיו"ש?
דור: כמה אנשים? על סוכה של ההוא, מה היה כל הצבא? לא יודע.
עדי: אבל גם כמה זמן לוקח להביא את הגדוד ההוא נניח? אין לי מושג! באמת אני לא יודעת, לדרום כאילו. ואז אנשים שקצת מבינים, אני גם לא יודעת מי באמת מבין. אי אפשר להוציא אוגדה בלי להקפיץ אחרת, אז היו צריכים להקפיץ מילואימניקים. ואני כזה מה, מה, מה, טוב אני לא מבינה, באמת אני לא יודעת להביע דעה על משהו שאין לי מושג איך הוא אמור להתנהל. עכשיו ברצון לסמוך ולהגיד אוקיי SHIT HAPPENS אני לא יודעת, אבל פתאום הממדים של השיט הזה כל כך גדלים שאתה אומר וואו אולי זה לא שיט שאמור לקרות.
דור: לכן אני חושב שאני עדיין בהדחקה מוחלטת לגבי כמה האירוע הזה היה נורא. כאילו אני פשוט לא מצליח להכיל את זה.
עדי: אני חושבת שאני לא יודעת להדחיק. זה פשוט זוועה.
דור: אני יכול ללמד אותך.
עדי: תלמד אותי.
דור: עושים כאילו,
עדי: אני לא יודעת! באמת, אין לי את המנגנון של כזה טוב, טוב, גם ברמה הבסיסית של ההדחקה, סתם, לא יודעת התבאסתי על משהו וזה. טוב, אני עכשיו אדחיק את זה. אני לא יודעת! אני ישר מקיאה. מה איך מדחיקים?
דור: אני לא באמת יודע ללמד את זה. לא מדחיקה אבל את יודעת, אם נגיד אנשים כועסים עלייך באינטרנט סתם לדוגמא, את לא כל היום על זה. את יודעת לחיות את חייך. אני דווקא קצת יותר...אני יותר רגיש ממך בדברים האלה.
עדי: זה עושה לי רע. אתה יותר רגיש ממני בדברים האלה?
דור: נראה לי, לא יודע.
עדי: אני לא יודעת אם זה יותר רגיש כמו שאני קצת מבינה, לא יודעת, אתה מדבר בכללי על אנשים שכועסים באינטרנט?
דור: זה היה דוגמא. זה לא חייב להיות זה.
עדי: אני מבינה שאנשים, כמו שאני יש לי את הדעה שלי ואני תמיד אומרת אותה, אז גם אנשים אחרים. אני יכולה לחשוב שהדעה שלהם היא לא טובה או לא נכונה או זה, אבל אני האחרונה שיכולה אתה יודע, לכעוס. סיפרתי בפרק שעבר, אני לא יודעת אם ראית את זה ב"טוויטר" שאני התחרפנתי שבוע שעבר על מישהו שנכנס בי וכתבתי לו 'אמא שלך זונה' או משהו כזה.
דור: יפה, טוב שלך.
עדי: [צוחקת]
דור: לא ראיתי. מי ניסח לך את ההודעה?
עדי: כי באיזשהו מקום אתה בן אדם.
דור: באיזשהו מקום אמא שלו זונה.
עדי: אתה אנושי. ובאיזשהו מקום אתה אומר, אני עכשיו רוצה לקלל כמו בן זונה ולהגיד לו. אתה לא כאילו נקי מהדבר הזה. אני לא איזה בגלל שאני זה...כמו שכותבים לך 'אה הנה את מתעצבנת שלא הבינו את הבדיחה. את זאת שעושה בדיחות ולא מבינים'. אבל מי אומר דבר כזה? אז כתבתי למישהו 'אמא שלך זונה' משהו כזה. למזלי [צוחקת] מחקתי את הציוץ הזה. זה בכלל לא היה ציוץ.
דור: אז רק נשארה תגובה 'אמא שלך זונה'.
עדי: יכול להיות שהיא נשארה, כבר לא היה אכפת לי ואז לצלם מסך.
דור: תגידי, אנשים מטבריה מהילדות שלך שעדיין חברים שלך בפייסבוק, כועסים על זה שאת פתאום לא אוטומטית בדעות המקומיות?
עדי: איזה דעות? מה הדעות המקומיות? מתי הייתה דעה מקומית?
דור: אני ראיתי "משתאכנזים" אני למדתי עליכם.
עדי: מה הדעה המקומית?
דור: להיות ביביסטית.
עדי: אני ביביסטית?
דור: אני אומר, את לא.
עדי: אני אי פעם אמרתי?
דור: לא, אבל את היית כאילו יותר ימנית משאת עכשיו.
עדי: לא, תשמע, אין דבר כזה. כי הימין שהיה אז הוא לא הימין שעכשיו.
דור: נכון, אבל עדיין, אין כזה 'מה זה את ככה זה?'
עדי: שום דבר לא השתנה. שום דבר לא השתנה כאילו בדעות שלי. זה שאני כותבת יותר נגד הממשלה, לא אומר שאני פחות ימנית. אתה מבין? בדעות שלי.
דור: אני מבין את זה, אני רק אומר עדיין. אז אין כזה דבר?
עדי: זה לא קיים. זה פיקציה. אנשים כאילו חושבים שבגלל שעכשיו אני מבקרת כאילו לא יודעת את הממשלה או איזה שר בממשלה אז אני כזה...מה הקשר?
דור: סליחה שיצאתי רון כחלילי.
עדי: לא, לא, אני מבינה את זה. אני מבינה את זה. אבל אני יכולה להגיד לך שלא כי אני חושבת שלאורך הרבה זמן כשצריך לבקר את החרא שנעשה שם, אני די בדרכי הצינית בבדיחות ולא בטור דעה, אבל מה בגלל שכתבתי כזה משהו רציני השבוע במקום בדיחה?
דור: כן.
עדי: תשמע, מה על ההסתה?
דור: נראה לי. משהו כזה שפתאום חשבתי עליו.
עדי: תשמע, כי שברגע שאנשים קרובים אליי שאני אוהבת משתמשים במושגים האלה, זה שבר לי את הלב. ברגע שאנשים שחשבתי שהם באמת עילוי ארץ ישראלי באים ואומרים 'מישהו מהצבא מהחיילים שיתף פעולה עם חמאס', זה הטריף לי את המוח.
דור: זה לא הגיוני.
עדי: ברגע שזה כבר היה קרוב אליי זה כאילו נכתב מכאב. כזה של בואנה קלטו יש פה מכונת רעל שעובדת. כי אם זה הגיע לבית שלי, לאנשים, אז וואו, אז כל אחד יכול ליפול בזה.
דור: כן, אני מרגיש שהרבה פעמים אנשים מפחדים להגיד שהם שמאלנים או לדוגמא, נגיד מראים אפילו איזה איש צבא או משהו כזה. אני זוכר בהרבה תוכניות של "עובדה" ותחקירים. שמראים איזה מישהו ואז הוא אומר 'אני חושב שהממשלה הזו צריכה ללכת. ואגב, אני אומר את זה בתור ימין ומאוד ימין ואפילו הכי ימין שיש'.
עדי: אבל שווה לציין את זה.
דור: כן, אבל תמיד מרגיש שהם אומרים את זה בקטע של, 'אגב אני לא איזה קוקסינל או משהו, כן? אני ימין, אני ימין'.
עדי: לא, זה לא ממקום כזה.
דור: שיהיה לכם ברור.
עדי: אבל דור, כשהוא אומר 'שיהיה ברור שאני ימין' זה לא ממקום של אני לא קוקסינל. ממקום של אם אני ימנית ואני חושבת שהוא צריך ללכת הביתה, אז תבינו כמה הוא זין.
דור: אני יודע, אבל תמיד מדגישים את זה גם. 'אולי אפילו יותר מביבי'.
עדי: [צוחקת]
דור: 'אני הכי ימין שיש, אני נאצי, אני הכי ימין בעולם'.
עדי: זה כמו שמגנים על ליברמן.
דור: ליברמן כרגע, לא יודע מה להגיד. וואי מה אני מדבר על פוליטיקה? מה אני מבין בזה בכלל?! רגשות...
עדי: לא פוליטיקה. בוא נחזור לנושאים שלנו.
דור: שמעת את נאור ציון?
עדי: מה הוא עשה?
דור: הוא העלה גם טיק טוק. אגב, עם הדעה הטובה 'החמאס הם רעים'. סתם. חשוב להגיד שחמאס הם רעים. אבל זה קצת, את יודעת מה, זה לא קצת. טוב לא משנה.
עדי: מה הוא עשה?
דור: חמאס הם רעים, הם חיות. יש הרבה דיבור אם הם חיות, הם לא חיות, הם פחות מחיות. כל הדבר הזה, הם לא חיות, הם ג'וקים. תגידו שהם לא חיות, תגידו שהם בני אדם. כי בני אדם זה הגיוני שיעשו. יש המון דיבור אם הם חיות או לא חיות.
עדי: [צוחקת] כל כך מטומטם באמת.
דור: אז נאור ציון לקח את זה ואמר 'אני אפילו לא אגיד שהם חיות, למה חיות עכשיו, עכשיו היום', שימי לב, 'חיות היום הן יותר אנושיות מבני אדם' וכסימוכין הוא אומר 'תראו בטיקטוק יש CUTE ANIMALS' יש ג'ירפה עם עיניים טובות, טיגריס עם עיניים טובות. כאילו מדבר על סרטונים של חיות חמודות משחקות אחת עם השנייה. הוא אומר את זה כשימו לב מה קורה עם החיות בתקופה האחרונה. כאילו אומר חיות כרגע מתקדמות, הן משחקות בטיק טוק אחת עם השנייה, חיות כרגע הן לא במקום שהן היו פעם. החיות הן כרגע זה. אז בואו לא נשווה אותן לחיות טיק טוק חמודות. הם כרגע במצב...
עדי: הם לא הדב פנדה המתוק הזה שמתחבק לו בזה,
דור: וגם דוב פנדה זה לא מה שהיה פעם. דובי פנדה היום הם שוחרי שלום, הם משחקים עם חברים שלהם. זה לא המצב הזה.
עדי: [צוחקת]
דור: החיות הן עוברות תהליכים בינן לבין עצמן. אני לא יודע, זה היה סרטון הזוי מאוד.
עדי: טוב, כל מה שהוא עושה הוא קצת...הזוי. סרטון הבולונז שיש לי עדיין סיוטים ממנו.
דור: לפחות לא בישל לחיילים.
עדי: בולונז לחיילים. אז אתה יודע משהו? אפרופו אתה אומר ימין וסליחה שאני חוזרת לזה, זו פעם ראשונה שאני שומעת דיבור כזה של 'כנסו, תזיינו אותם, שטחו את עזה'.
דור: אה זה גם יפה. מי אומר יותר קיצוני את הלשטח? נכון? אחד אומר לשטח, אחד אומר חניון. אחד אומר...
עדי: אני כאילו לא מתחברת לרגש. אוקיי, מה זה ייתן?
דור: אני לא מצליח להבין.
עדי: ואני עוד דעתי על אסלאם וערבים, יש לי דעה מאוד ברורה. אני חושבת שזה שתי ישויות שלא יכולות לחיות זו לצד זו, אבל זה כבר לפרק אחר. אבל באמת? זה מה שיעשה לכם טוב על הנשמה עכשיו? שצה"ל יוריד? מה זה ייתן?
דור: אתם גם מבינים מה יקרה אחרי?
עדי: מבינים את ההשלכה?
דור: יש מלא כאלה. 'לא להקשיב לעולם, לא להקשיב לאף אחד'.
עדי: כן להקשיב לעולם כי אתם חלק מהעולם! אתם לא מדינה בפני עצמכם ואתם לא חיות אדם ואתם לא נכנסים לשטח מקום שלם.
דור: אל תגידי חיות.
עדי: באמת, אני נטרפת מזה. עכשיו אני אומרת,
דור: גם החניון, זה מאוד חזק החניון. להקים שם אחוזת החוף, זה מאוד חשוב לאנשים.
עדי: מה ייתן לכם זה שצה"ל עכשיו ישטח? זה ינחם אתכם? איך זה יכול לנחם?
דור: זה לא כי אתם תקומו ליום הכי נורא בחיים שלכם.
עדי: אתה יודע מה? גם אם אומרים עכשיו 'אפשר לשטח את עזה, כולם מאשרים, לא יקרה כלום'. זה יקל על הכאב?
דור: זה גם לא יקל על הכאב.
עדי: לא!
דור: גם אם יהרגו מלא אנשים וגם אתם תמותו כמה ימים אחרי.
עדי: גם אם יהרגו את כל מי שנמצא שם.
דור: כי כל הצבאות בעולם יתקפו אתכם.
עדי: אז אני כאילו לא מבינה את הדיבור הזה.
דור: זה באמת מרגיש לפעמים שאנשים פשוט ילדים בנים קטנים שרוצים לעשות חרבות ברזל עם כולם.
עדי: [צוחקת] אני צריכה לקנות לך חרב ברזל דור. אז את הדיבור הזה אני לא מבינה. אפרופו ימנית.
דור: תגידי לימנים שלך על זה. תעבירי להם.
עדי: תקשיב אבל זה באמת כאילו...מה...איך, איך מצחיקים דור? איך מצחיקים?
דור: מטריד אותך ההצחקות?
עדי: כן.
דור: אנחנו רק יומיים בפנים.
עדי: שוב, אבל לא ממקום של כאילו עכשיו דחוף לי להגיד את הבדיחה. זה לא מה שאמרתי בהתחלה.
דור: כן, אוקיי.
עדי: אבל מרגיש לי שיש דברים שאפשר להגיד והם סבבה.
דור: זה כמו כל נושא, צריך לדעת, לבדוק.
עדי: איך יודעים?
דור: בגדול ניסוי וטעיה, אבל זו פשוט סיטואציה קצת מוזרה לטעיה. כי הטעיה זה לא לא צוחקים, הטעיה זה יכול לפגוע.
עדי: אתה יודע שהלכתי לתרום דם,
דור: דיברנו תרמת ואני לא.
עדי: וכשהגעתי, לא תרמתי כי אמרו ללכת כי אי אפשר היה להשתלט. עכשיו ראיתי כמויות, קודם כל, באמת בלי ציניות, איזה משמח כאילו.
דור: אני הופתעתי שחסר דם. חשבתי שיש מלא דם. אני לא מבין.
עדי: גם אני לא יודעת פשוט.
דור: אני מבין שהמדע לא איתי בזה, אבל חשבתי דם. מוזר לי שהוא חסר.
עדי: אז כשהגעתי וראיתי מלא איש כאילו מסתובבים! וזה באסה כאילו עכשיו באמצע. אז צייצתי שאם מישהו מתכוון להגיע, עצרו, תבואו יותר מאוחר כי חבל שמישהו יבוא ואז יתבאס. תבואו יותר מאוחר. אתה יודע שאנשים כתבו לי 'זה נראה לך מצחיק?' אני כזה מה?
דור: זה ממש מוזר כל מה שקורה.
עדי: זה באמת נראה לכם בדיחה? אני רק צייצתי שאנשים לא יצאו וסתם יהיה פה כאוס.
דור: זה באמת מוזר.
עדי: מה? מי יכול לחשוב שזו בדיחה? כאילו מה בדיחה בזה? ואני כזה מה אנשים אשכרה חושבים שאני הבן אדם הכי חסר רגישות בעולם?
דור: אין לי מה להגיד לך. מי שכתב לך את זה, זה לא האינטליגנט באדם.
עדי: תגיד, אבל אתה יותר זהיר.
דור: מאיזו בחינה?
עדי: מבחינת מה לכתוב ואיך לכתוב.
דור: כי אני חייב להגיד שאני לא סופר נהנה מהבדיחות האדג'יות ביותר. זה אף פעם לא הקטע שלי.
עדי: אבל זה לא אדג'. גם דברים כאילו קטנים. מה זה שפרסמת על מי זה היה?
דור: על מה?
עדי: שהקרינו,
דור: אה את הזה של פראג. בסדר, היה לי ברור שזה לא מעליב.
댓글