הספרנים - החברות עם אבשלום והאהבה המטורפת לשרה: סיפורו של ליובה שניאורסון

האיש שלא הפסיק לכתוב כל חייו מצא את עצמו פעמיים ללא מילים: במותו של אבשלום פיינברג ובמותה של שרה אהרנסון. סיפורו של האיש שנתן לניל"י את שמה.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 04/11/2021.

‏ורד: על גיבור הפרק הזה כנראה שלא שמעתם, וגם אנחנו לא היינו יודעים עליו, אלמלא התוודענו למכתביו וליומנו האישי והמסעיר שנכתב לפני למעלה מ-100 שנים.

‏לוי יצחק שניאורסון, ליובה, כפי שכונה בפי כל, היה חברו הטוב ביותר של אבשלום פיינברג, איש ניל"י, הוא היה איש סודה של שרה אהרונסון, ועוזרו הנאמן של אחיה, אהרון אהרונסון. בהמשך הוא גם היה שומר הראש של הרברט סמואל, ואחר-כך גם של חיים ויצמן, לימים נשיא המדינה הראשון. הוא נצר ישיר למייסד תנועת חב"ד, שניאור זלמן מליאדי [כך במקור], ובן-דודו היה מנחם מנדל שניאורסון, הלא הוא הרבי מלובביץ'.

‏מצד אמו הוא משתייך לשושלת משפחת הינדין, אחת המשפחות העשירות ביותר ברוסיה הלבנה. היו להם קרקעות, אחוזות ועסקים חובקי עולם, הם היו מראשי תנועת "חובבי ציון", והשילוב של אידיאולוגיה עם הרבה כסף הביאה את משפחתו לרכוש, בשנת 1882, 5,000 דונם של אדמות בארץ ישראל, אדמות שעליהן הוקמה חדרה. אפילו נשאר להם קצת כסף להלוות לברון רוטשילד.

‏אבל את גיבור הפרק הזה, ליובה שניאורסון, לא ממש עניינו העסקים המצליחים של המשפחה והקרבה לחסידות חב"ד. ליובה אהב לכתוב. הוא לא הפסיק לכתוב - יומנים, שירים וסיפורים. הוא אמנם היה קצין הקשר של מחתרת ניל"י, מרגל אמיתי, אבל עוד יותר הוא היה אינטלקטואל, חולם ורומנטיקן. ואין כמו סיפורים עוצמתיים ומרגשים - כמו סיפור אהבתו המטורפת, לשרה אהרונסון - שרה גיבורת ניל"י.

‏[מוזיקה]

‏ברוכות וברוכים הבאים להסכת "הספרנים". אני ורד ליון ירושלמי, ואת הפרק הזה נקדיש לאחת הדמויות הססגוניות, המיוחדות והרומנטיות ביותר מבין אנשי העלייה הראשונה וחברי ארגון ניל"י, שהוא, אגב, גם זה שנתן לארגון את שמו, ליובה שניאורסון.

‏שלום ליבגני סלוצ'ק.

‏יבגני: שלום, ורד.

‏ורד: נדמה לי שהכי נכון יהיה להציג אותך, כמי שבזכות העבודה שלך על ארכיונו של שניאורסון בספרייה הלאומית, בעצם נחשפנו וגילינו את הדמות הכל-כך צבעונית הזאת.

‏יבגני: ב-2016 פנה אליי סופר אמריקאי בשם גרגורי וולנס, שהיה צריך עזרה עם תרגום של חומרים ארכיוניים, כי הוא כתב ספר - ביוגרפיה של שרה אהרונסון - לכבוד מאה שנים למותה. עבדתי איתו כמה חודשים, ובמסגרת העבודה הזאת, הגעתי די במקרה לספרייה הלאומית, לחפש איזשהי פסקה מתוך יומנו של לוי יצחק שניאורסון, שהיה אחד מחברי המחתרת. לא מצאתי אז את הפסקה הזאת שם, אבל הסתבר לי שהארכיון של הבן-אדם נמצא שם מ-1975, באיזה שמונה ארגזים, באיזשהו מחסן, ומחכה שמישהו יקטלג אותו. ויצא ככה שהזמינו אותי ליצור את הקטלוג של הארכיון, וגיליתי שם בן-אדם מאוד מיוחד.

‏ורד: למזלנו הטוב, באמת גילית לנו אדם, שאמנם נפטר כבר לפני כמעט חמישים שנים, אבל היומנים שלו מאפשרים לנו ממש להכיר מקרוב דמויות מפתח מראשית הציונות, שזה כולל את כל בני משפחת אהרונסון, ואבשלום פיינברג, ודוד וולפסון, ודוקטור רופין, ו-ויצמן, אפילו את הגנרל מונטגומרי, שאחר-כך אנחנו הכרנו בהמשך, במלחמת העולם השנייה. עם כל האנשים האלה, בעצם, הוא נפגש, ועבד, והכיר. אז בוא, ככה לפני שניכנס לדמות המאוד מיוחדת, ספר לנו קצת על ילדותו.

‏יבגני: לובה נולד ב-1888, בעיר טורופץ, במערב רוסיה. הוא למד תורה, יש בארכיון כל מיני פתקים כאלה שהוא כתב בהם - בעברית - כתב כל מיני דברי תורה.

‏ורד: זה הגיוני, כשאבא של סבא שלך הוא זה שייסד את תנועת חב"ד.

‏יבגני: ההורים שלו בעצם השתייכו לתנועת "חובבי ציון", וב-1891 הוא עלה עם אבא שלו ואח שלו לארץ ישראל, והם בנו בית על קרקעות שהמשפחה רכשה בחדרה, גרו שם שנתיים או שלוש. לובה חזר לרוסיה, לסנט פטרבורג, כדי להשלים את הלימודים שלו. בגיל 22 הוא חזר לארץ, התחיל לעבוד בעצם במשק של המשפחה, ובחדרה הוא הכיר את אבשלום פיינברג, איש ניל"י לימים. היה ביניהם חיבור ממש חזק. שניהם היו חולמים, אהבו שירה, אהבו לכתוב שירים, וממש התחברו. והחיבור הזה - זה מה שהכניס את לובה למחתרת, ולהיסטוריה בעצם.

‏ורד: כן, הוא כותב הרבה ביומן שלו על הרכיבה על הסוסים בחוף הים בלילה, שהם רוכבים ככה ממש בשעות הקטנות של הלילה, עוצרים, משוחחים על הדברים שברומו של עולם, וכמובן על ספרות ושירה רוסית, ובאמת כל זה קורה במקביל לפתיחת מלחמת העולם הראשונה, שאז כמובן נקראה "המלחמה הגדולה", עוד לא ידענו שתהיה מלחמת העולם השנייה.

‏ואבשלום הוא זה שמכניס אותו, נכון? לפעילות, הוא כל הזמן באותן שיחות בחוף הים בלילה, אבשלום, כך הוא כותב ביומן, מחדיר את בו את השנאה לטורקים, לשלטון העות'ומאני [כך במקור], ויש קטע מאוד יפה, ממרץ 1915.

‏[קטע מהשיר "אבשלום", בביצוע אריק איינשטיין]

‏"אבשלום, אבשלום

‏כמו חלום, כמו חלום בקיץ…"

‏[השיר ממשיך ברקע]

‏[מקריאה] "השעה שתיים אחר חצות. עייפתי מכל ההילולה ומהשתייה והריקוד, הראש כבד עליי, כנראה שתיתי קצת יתר על המידה. אבשלום מזמין אותי לכרם. הראש כבד, ולא כדאי ללכת לישון. שקט בכרם, אפילו התנים שותקים משום מה. אבשלום מתחיל לשפוך שיחו. אני אוהב לשמוע אותו, אבל הפעם זה כאילו מפריע לי, הייתי רוצה שהשקט יימשך, אך הוא מדבר ומדבר, הוא שוגה בחלומות על התקשרות עם הדרוזים, על מרידות נגד הצבא הטורקי, לפתע ניצת בו משהו - הוא מתחיל לגולל ביתר פרטים את התוכנית שדיברנו עליה לאחרונה בהזדמנויות שונות, שנעזור לצבא האנגלי לכבוש את הארץ. וגם אני נסחפתי לתוך השיחה, גם אני התחלתי להעלות תוכניות מתוכניות שונות. לא הרגשנו כלל כיצד החווירו השמיים, והשמש התחילה לעלות מבין ההרים."

‏אז זו בעצם נקודת הזמן, מרץ 1915, שהוא מצטרף לניל"י.

‏יבגני: אני חושב שזה נכון לגביו וגם לגבי ה… חברי המחתרת האחרים מהדור שלו, שהם היו צעירים, והם היו הרפתקנים, הם חיפשו את הריגוש הזה, הם חיפשו את ההרפתקאות. האידיאליזם הזה, שכאילו הסתכם בעבודה סיזיפית במשק וכולי, זה כאילו, זה לא סיפק אותם, הם ממש חיפשו משהו שהוא מעבר. ואבשלום ממש תפס את לובה בדבר הזה. לובה ממש התרגש, והוא כותב ביומן:

‏[מקריא] "העבודה במשק נמשכת כאילו לא הייתה מלחמה בעולם, וכאילו אין הטורקים מגרשים את היהודים בעלי הנתינות הרוסית למצרים, וכאילו כל התוכנית שלנו איננה אלא משחק ילדים. חלומות לחוד ועבודת אדמה לחוד. העבודה החדגונית והיומיומית התחילה להכביד עליי. אינני יודע מה נרקם והולך שם, אבל שטויות, חברים כמו אבשלום ובן אדם כמו אהרון, אפשר לסמוך עליהם בכל לב. אם יצטרכו לי, יקראוני."

‏ורד: כן. כשאנחנו מדברים, כמובן, על אהרון, אז זה אהרון אהרונסון, שככה נפתח רגע סוגריים, ורק נזכיר שאהרון אהרונסון ניהל באותם שנים את החווה החקלאית, שהוקמה בעתלית ב-1910, במטרה לעסוק בפיתוח של זנים חדשים וגידולים חקלאיים. הוא זה שבעצם גילה לעולם את "אם החיטה", וכשהתחילה המלחמה - החווה, אותה תחנה ניסיונית, הפכה להיות בעצם מרכז הפעילות של ניל"י. כיוון שהיא מצד אחד הייתה גם מרוחקת מהישובים, אבל מצד שני, הם ממש על חוף הים, עם נגישות לאוניות שעוד מעט נדבר עליהם.

‏ובעצם, בתחילת 1916, הוא מתקדם בארגון לתפקיד מבצעי יותר, והנה מה שהוא כותב:

‏[מקריאה] "אהרון מתכונן לנסוע בעצמו לקושטא ולהגיע משם לברלין ולקופנהגן, ולחדש משם את הקשר שנפסק. התוכנית היא לקחת אותי כמזכיר שלו, אני כולי נרגש. סוף סוף אכנס לעבודה בפועל, אם רק אלוהים יודע איך אוכל להסביר בבית את נסיעותיי."

‏אז מה בעצם הוא עושה שם, בניל"י?

‏יבגני: מה שהוא עושה בניל"י, קודם כל, בשלב הזה הוא באמת מצטרף לאהרון אהרונסון, שנוסע לקושטא, לאיסטנבול, והתוכנית של אהרון היא לחצות… היא לצאת בעצם מהאימפריה העות'מאנית, ולהגיע למערב, להגיע לאנגליה. ולובה מצטרף אליו בתור המזכיר שלו.

‏לצורך הנסיעה הזאת, מנפיקים לו דרכון מזויף בעצם, נותנים לו שם חדש, קוראים לו חיים כהן, וחיים כהן מצטרף לאהרון אהרונסון, נוסע איתו ל… ושם אהרונסון מצליח לחצות, זאת אומרת, הוא מקבל אישור להמשיך לאירופה, אבל לובה לא מקבל ויזה, והוא נתקע שם, באיסטנבול ונמצא שם כמה חודשים. ומשם, מאיסטנבול, אחרי שהוא נעזר בד"ר ארתור רופין, הוא מצליח לחזור לחוות-הניסיונות בעתלית, בארץ ישראל, ומשם, כמה שבועות אחרי, אוספת אותו אוניית המודיעין הבריטית "מאנאגם", שזו האונייה שבעצם העבירה את כל הידיעות של המחתרת, וגם את הנשקים, ואת הכסף שהגיע ממצרים, ולובה הופך להיות, בעצם, איש הקשר בין אנשי המחתרת בארץ ישראל, לבין מִפקדת המודיעין הבריטי בקהיר.

‏ורד: נכון, אולי רק כדאי להוסיף, שבאמת עיקר המידע שניל"י מעבירה לאנגלים, עוסק בתנועת הרכבות של הטורקים, תגבור והזזת כוחות. בגדול, המטרה שלהם הייתה להעביר תמונה מהימנה של הצבא הטורקי בין דמשק לסיני, כשבכל השטח הזה בעצם לאנגלים לא הייתה דריסת רגל. אבל צריך גם להגיד ביושר ששיטות הדיווח שלהם אז לא היו מאוד אפקטיביות, גם כי הם נעזרו ביוני דואר, שלא תמיד הגיעו ליעדן, המידע דרך אוניית ה"מאנאגם" הגיע הרבה פעמים רק אחרי 5-6 שבועות, שזה פרק זמן לא רלוונטי כשמדובר במצב לחימה דינמי, והם גם לא הצליחו לעשות את הפעולה, אולי הכי חשובה, כשמדובר בעבודת מודיעין, וזה לחדור לדרגי הקצונה הטורקית, ולגייס סוכנים. אז, ככל הנראה, היו השגות לגבי מידת ההצלחה הצבאית והמודיעינית שלהם.

‏אבל בוא נדבר רגע על היחסים בין חברי ניל"י. אנחנו מדברים פחות או יותר על קבוצה שמנתה כ-30 צעירים וצעירות, שהיו משוכנעים, שהם אלו שיביאו לסיום השלטון המושחת והאכזרי של העות'ומאנים. מה קורה שם בין החבורה הצעירה והתוססת הזאת?

‏יבגני: אז בעצם, הגרעין של החבורה הצעירה והתוססת הזאת, זה השלישייה - אבשלום פיינברג, שרה אהרונסון ורבקה אהרונסון.

‏ורד: אחותה הצעירה.

‏יבגני: שתיהן אהבו את אבשלום, כל אחת בדרכה, והוא כנראה גם אהב את שתיהן. לא ממש ברור מה קרה שם, זאת אומרת, מה היו… מה היה טיב היחסים ביניהם, אבל ברור שהיה שמה חיבור מאוד חזק והייתה שם גם אהבה. אז המשולש הזה בעצם מתפרק די מהר, כי שרה מתחתנת עם יהודי עשיר מבולגריה ועוברת לגור באיסטנבול, וזמן קצר אחרי תחילת המלחמה, רבקה נוסעת עם אח שלה, אלכסנדר, לארצות הברית. בסך הכל זאת הייתה אהבה עוצמתית, אבל קצרה. אבשלום בעצם מחליט לעשות את המעשה הנודע שלו, מנסה לחצות את המדבר ולהגיע לבריטים, ונעלם. ולתוך החלל הזה שנוצר, נכנס גם לובה שניאורסון.

‏ורד: וכדאי לציין, ששרה חוזרת בחזרה, אחרי שנה וחצי של נישואים כושלים ברכבת מטורקיה לארץ ישראל בנובמבר 1915. זה קורה ממש בעיצומה של המלחמה, והיא נחשפת במשך 3 שבועות באותו מסע, לזוועות של הרצח והטבח שהטורקים ביצעו נגד הארמנים. היא רואה צעדות מוות של פליטים, היא רואה את הגופות של הארמנים. לאורך כל המסע היא שומעת סיפורים נוראיים על מה שהטורקים מבצעים בארמנים, ובמונחים של היום היא נכנסת למצב של פוסט-טראומה.

‏ובמידה רבה, החוויה המטלטלת שהיא עברה משפיעה מאוד על אחיה, על אהרון, שחלק מהשנאה וההתנגדות שלו לטורקים נובע מאותו חשש, שאז היה מאוד סביר והגיוני, וזה גם המסר ששרה מעבירה לו, שאחרי שהטורקים יסיימו לרצוח את הארמנים, הם יתחילו להרוג את היהודים.

‏יבגני: בסוף חורף 1917, לובה חוזר מאיסטנבול לחוות הניסיונות, ואמור… ואמור לפגוש שם את אבשלום פיינברג ואת שרה אהרונסון, שמחכים שם לאונייה הבריטית. אבל כשהוא מגיע, הוא פוגש רק את שרה, שמספרת לו שאבשלום נסע, הלך לחצות את המדבר, והוא כבר חודש איננו, ולא יודעים מה קרה לו, ושניהם מאוד מודאגים ודי שבּוּרים [כך במקור] מהסיפור הזה, ואחרי כמה שבועות מגיעה סוף-סוף האונייה, ולובה עולה על האונייה - למרות שבמקור אולי בכלל אבשלום היה אמור לעלות עליה - עולה על האונייה, ושם הוא פוגש את אהרון אהרונסון, ואהרון מספר לו שאבשלום נהרג. וזה היום שבו גם שרה מגלה שהוא נהרג, ובעצם שניהם מוצאים את עצמם מאוד בודדים וכואבים.

‏ורד: מהיומנים באמת עולה גם ששרה מסתגרת בחדר שלה במשך שבוע, ולא יוצאת, מבכי, ואצלו, ביומן של ליובה, קורה משהו שהוא די נדיר: שהוא במשך חודש שלם לא כותב שום דבר. אנחנו קוראים את היומן ורואים שכל יום-כל יום הוא כותב, ופתאום, ביום שבו נודע לו על המוות של אבשלום, הוא מפסיק לכתוב. אתה יודע, בשביל אדם כזה זה… על מה זה יכול להעיד?

‏יבגני: אז אולי זה המקום קצת טיפה להרחיב על ה… על לובה והכתיבה שלו. אז בעצם הוא כתב כל החיים, הוא כתב המון. אני מאמין שכל יום בחיים שלו הוא כתב, ורק חלק קטן מהדברים שהוא כתב, הוא בעצם ייעד אותם לפרסום, ואלה דברים שהוא גם עבד עליהם, שהוא שיפר אותם, שהוא דאג בעצם להתאים אותם לקוראים העתידיים שלו, והיומן שהוא כתב בזמן השירות במחתרת - אני מאמין שהוא שייך לקטגוריה הזאת. זאת אומרת, הוא זיהה את הפוטנציאל ההיסטורי של מה שקורה לו, והוא ממש הקפיד לתעד את זה בצורה שתוכל ליצור היסטוריה. אבל במקביל ליומן הזה, הוא כתב כל הזמן עוד יומן, שזה בעצם היה סוג של זרם תודעה כזה, ואני מאמין שבהפסקה הזאת ביומן של ניל"י, הוא כן כתב ושפך את כל הכאב שלו על אבשלום.

‏ורד: ומעניין שקצת לפני שהוא מפסיק לכתוב, אולי יום לפני, הוא גם כותב ביומן איך הוא המציא את השם לארגון ניל"י. הנה מה שהוא כותב:

‏[מקריאה] "הוצאתי את הספר הקטן מכיסי, שקיבלתי במתנה מאת אבשלום, עם תמונתו. האצבע נעצרה בפסוק כ"א, של ספר שמואל א', פרק ט"ו. אני סופר 7 שורות ומגיע לפסוק "נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר". נפלא, ממש מה שכולנו חשים בכל לבנו ונפשנו. אך השם צריך להיות קצר. אולי נצח? לא טוב, אולי נצח ישראל? זה לא קצר. רגע, למה לא לקחת את ראשי התיבות של הפסוק כולו, איך זה יצלצל? ניל"י. לא רע, אפילו די טוב. קפצתי מכסאי וניגשתי לאהרון ולקצין. הם עמדו ליד המעקה, משוחחים וצוחקים, התפרצתי לתוך שיחתם כפרא אדם: 'אהרון, מצאתי את השם שלנו בתנ"ך'. 'בתנ"ך?' נסתמנה הבעה של אירוניה קלה על פניו, 'הנה, נצח ישראל לא ישקר, ראשי התיבות הם ניל"י.' 'ניל"י, לא רע, לא רע', אמר אהרון, ומיד פנה לעבר הקצין בכובד ראש: 'מיסטר שניאורסון שלנו מצא את הסלוגן שלנו, ניל"י'."

‏יבגני: אז לובה לא סתם ככה, תקע אצבע בין דפי התנ"ך, זה היה מן משחק ניבוי כזה, שהם היו משחקים עם אבשלום. כשהם היו מתלבטים לגבי משהו משמעותי בחיים הם היו, בעצם, משחקים במשחק כזה, אחד היה מדפדף את התנ"ך, השני היה אומר לו 'סטופ', כנראה, ואז הם היו פותחים בעמוד שיצא, סופרים 7 שורות מלמעלה, ובפסוק שהם הגיעו אליו הם היו מחפשים איזשהו רמז.

‏[ברקע מתחילה המנגינה של "הימים הארוכים העצובים"]

‏ורד: אז אנחנו בעצם עכשיו כמה שבועות אחרי מותו של אבשלום, שרה מצטרפת להפלגות על ה"מאנאגם", וגם יוסף לישנסקי, אחד הצעירים האמיצים והפעילים מאוד בארגון, אבל דמות מאוד שנויה במחלוקת. הוא היה עם אבשלום באותו מסע בסיני, רק נפצע, לאורך הרבה מאוד שנים הוא נחשד כמי שהיה מעורב ברצח של אבשלום. ועוד פרט חשוב שכדאי להגיד לפני שאנחנו מתחילים בסיפור המסובך הזה, שהוא היה נשוי ואבא לשני ילדים קטנים מאוד.

‏ועכשיו, בעצם, אנחנו מגיעים לעיקר הטלנובלה של הפרק הזה. שרה, אישה חכמה, אמיצה, נבונה מאוד, נאה מאוד, שני גברים צעירים, שניאורסון ולישנסקי, שלושתם מבלים ימים ולילות ארוכים בים ובתחנה הניסיונית בעתלית. מה קורה שם?

‏יבגני: אז בעצם, המסמך שמגלה לנו את הסיפור הזה, את סיפור האהבה של שניאורסון לשרה אהרונסון, נמצא בארכיון של הספרייה הלאומית, והוא נקרא "פנקס לשרה". זה בעצם פנקס שלם שלובה הקדיש לשרה, והלובה שכתב בפנקס הזה, הוא היה לובה קצת אחר, זאת אומרת, מהלובה שתיעד… שהיה קצין הקשר של המחתרת. הוא היה קצת פחות מאופק, היה לובה חולם, הוזה קצת, לובה משורר.

‏בפנקסים האלה הוא חלם כבר הרבה שנים לפגוש את האחת, לפגוש את האישה שתבין אותו, שתראה אותו, שתאהב אותו בדמות המשורר שהוא יצר לעצמו. וב-1917, כשהוא מגיע לחוות הניסיונות, הוא בעצם פוגש שם את שרה ונמצא איתה משהו כמו שלושה שבועות, הם כמעט רק שניהם שם בחווה, מחכים לספינה הבריטית, ודי מהר הוא מבין שהיא בעצם האחת, והוא מתחיל לכתוב לה.

‏[מוזיקת כינורות ברקע]

‏[מקריא] "אז אנוכי אבוא ואברא דבר אחד עבורך, שרה, דבר אחד גדול ונהדר, ואת תהיי אותו הדבר. יש עולם גדול בתוך נפשך. יש יופי, יש שכלול כזה שאין יודעת בעצמך. אנוכי אבוא ואגלה לך את זה, כי הבנתיך, ומה קשה בשחור יריעת החיים למצוא את האחד, לאהוב אותו ולהבינו. הומה רוחי ואנוכי יודע ששארית חיי עלי אדמות שירה גדולה ונהדרה שעוד צריך אני לשיר לך".

‏ורד: העלילה מסתבכת, כי יוסף לישנסקי גם מצטרף לאונייה, וליובה שלנו רואה שמשהו שם נרקם בין שרה ויוסף, וזה מוציא אותו מדעתו.

‏יבגני: נכון, אז בעצם, הוא… ה"מאנאגם" גם לוקחת אותו אל הים, והוא חולם שבועות ארוכים לחזור ולפגוש עוד פעם את שרה. אבל בזמן שהוא לא נמצא, בעצם מחליף אותו בחווה יוסף לישנסקי, וכשהוא חוזר, הוא פוגש שרה קצת מרוחקת יותר, אולי קצת פחות רוחנית ממה שהוא רצה לדמיין לעצמו, ויותר קרובה ללישנסקי באמת, והוא כותב בפנקס את הדברים הבאים: [מקריא] "בשובי מן הים, ראיתי אחרת, שרה הטובה אחרת ונזדעזעתי." והוא כותב: [מקריא] "הנה את אוהבת, זה ברור, וגם אותך אוהבים, אך מה זולה ולא מתאימה לך אהבה זו. לא ידעתי."

‏ורד: אז באמת רק נזכיר: שרה באותה תקופה עדיין נשואה, אומנם פרודה, מאותו חיים אברהם. יוסף לישנסקי נשוי לרבקה לישנסקי, והוא מאמין ומשוכנע שיש ביניהם רומן.

‏יבגני: נכון. הוא לא מצליח לעכל את הרומן הזה, והוא בעצם, לפי מה שהוא כותב בפנקס, הוא בעצם הרגיש שהשליחות שלו היא להחליף בעצם אולי את האהבה של אבשלום באיזושהי אהבה טהורה, אפלטונית, רוחנית שלו, של לובה אל שרה, וכשהוא מגלה בעצם שיש איזשהו קשר בין שרה ללישנסקי, הוא באמת ממש מזדעזע ומנסה להסביר לה, להוכיח אותה על הטעות הזו שהיא עושה, והוא כותב לה:

‏[מקריא] "אהבה שבוערת באש התאווה, שיוקדת בדם ושרה שירי דם ודורשת נשיקות וחיבור גשמי, ששואפת לתת סיפוק לרגשות הסוערים, אהבה כזאת, החֲכָמָה שלי, יש לכל הבריות, לכל היצורים ולכל מיני בני אדם שישנם בעולם. אך אהבה גדולה ונהדרה, שאיננה שמה חותם של רשות עצמי, שלי ולא של אחר, שאיננה מקנאה שלא שמה לב על כל אלו שנקראים בפי ההמון, "מתחרים", במילה אחת, אהבה שרק בני אדם, הומו ספיאנס, יכלו ליצור אותה, אהבה כזו, אינה מצויה אצל כל אחד ואנוכי אומר לך, שרה, שלאהוב יפה ונקי, יכולים מעט מאוד אנשים."

‏ורד: סביר להניח שגם האובדן של אבשלום והציפייה שלו, שבעצם הוא זה שימלא את מקומו של אבשלום בחלל שנפער אצל שרה, עוד יותר מעצים את הרגשות.

‏יבגני: נכון. אז הוא באמת מתייחס לאבשלום בפנקס, והוא כותב לשרה:

‏[מקריא] "לו קם ידידך," - הכוונה לאבשלום - "וראה עתה, היה בוכה: 'הלזאת שאפתי? הלזאת רציתי? הלזאת התפללתי?', ודמעותיו היו פוצעות אותך."

‏והלב של לובה שוב נשבר, ויכול להיות שהכל אבוד וגם שרה היא לא האחת, והכאב שלו הופך להשראה, לכוחות יצירה, לסוג של אקסטזה דתית כזאת, של אמן מיוסר…

‏[השיר "מה איתי" מנוגן בפסנתר ברקע]

‏שמתחיל לברוא לו עולם משלו, עם שרה משלו, שרה שלא תוכל לאכזב אותו ולא תוכל לאכזב את אבשלום.

‏[מקריא] "הדמיון, הפנטזיה, ההזיה, החלומות שהאהבה מעוררת, זה עיקר כל הדברים. יתר הדברים לא נחשבים לכלום. תני לי לחבר את חטא חייך עם מכאובי רוחי ולשיר את שירת האהבה החדשה הזו. אנוכי מתפעל בך, מפוארה, עטופה ביופי וכוח. אנוכי רוצה להשתחוות לך, ואת לא תוכלי להגיד לי לא. בראתי לי ארמון נהדר ממך, ועשיתיך לאלילת הארמון. את הבאת לי ייסורים נוראים, ועבור הייסורים האלו, אנוכי תמיד אעריץ אותך, אוהב אותך באהבה יפה ונהדרה, שלא יודעים גרי המושבה שלך. כל יום בא אנוכי לבית המקדש שלי, אנוכי הכהן החדש בבגדים לבנים."

‏ורד: באיזשהו שלב המכתבים מגיעים לשרה. איך היא מגיבה?

‏יבגני: אז היא עונה לו גם בכתב.

‏[מקריא] "אתה, לובה, היה זמן שהבנת אותי, שאמרת לי פראזות מעולות וגבוהות. לפניי שפכת כל לבך, כתביך הקראת לי, סימן היה כי מבינה אני אותך. והיום נהפכת לאחר לגמרי. האמן לי, ידידי, כי בך האשם ולא בי, כי את אשר הרגשת אליי ברגעים הראשונים, ואשר ראית ממני, אני כך נשארתי. ורק אתה עם מוחך הפואטי, עם נשמתך הרחבה והנודדת, נדדת רחוק למקומות רחוקים, לעולמות רחוקים שקנית ותתרחק ממני, ותינשא מעלה מעלה, והנה מגבוה תביט, ותראה אותי קטנטונת."

‏ורד: בקיצור, במילים של היום, היא אומרת לו, 'יקירי, אתה חי בסרט, אני לא אלילה, אתה לא האביר על הסוס הלבן, תרגיע'. והוא מפסיק בשלב כלשהו לכתוב לה?

‏יבגני: אז הוא מפסיק לכתוב את הפנקס באיזשהו שלב, אבל הוא ממשיך לאהוב את שרה, אולי בצורה קצת יותר מתונה. גם בהמשך החיים ימשיך, כמובן, להיזכר בה וגם לכתוב עליה, אבל לא בפורמט הזה ולא בטונים האלה.

‏[מוזיקת כינורות עצובה ברקע]

‏ורד: הסוף של שרה הוא באמת סוף עצוב. ביום שלישי, השניים באוקטובר 1917, זה היה בחג סוכות, הטורקים עוצרים את שרה ואביה, הם מכים אותם, מענים אותם, לוקחים אותם לבית בזכרון יעקב, שבו נמצאים גם אסירים אחרים. הם עוברים עינויים במשך שלושה ימים, שבסיומם הם משחררים חלק מהעצורים וחלק שולחים לבית המעצר בנצרת.

‏שרה מבקשת לעבור דרך הבית שלה, להחליף בגדים. שם, שרה מגיעה לבית שלה, היא משאירה מכתב עם כל מיני הוראות שקשורות בעניינים טכניים, ויורה בעצמה, ואחרי 3 ימים היא מתה מהפצעים.

‏באותם הימים ליובה נמצא בכלל בנמל פורט סעיד, שבמצרים, הוא לא יודע שום דבר. אנחנו יודעים מהיומן, שבמהלך כל הימים האלה, בין ה-9 באוקטובר, שבו היא נפטרה, עד ה-28 באוקטובר, הוא מבחינתו ממשיך ביומן לתאר את המסע שלו הלוך וחזור על ה"מאנאגם", אין לו מושג מה קורה, ואז קורה שוב ביומן מה שקרה עם אבשלום: פתאום יש הפסקה מאוד גדולה, בין ה-28 באוקטובר ל-11 בנובמבר הוא לא כותב כלום, וב-11 בנובמבר הוא כותב רק משפט אחד: [מקריאה] "לאחר מחלה ארוכה וממושכת שתקפה אותי, וסוף סוף הבראתי ממנה, נסעתי הבוקר בשעה תשע לאלכסנדריה." [שתיקה] זהו?

‏יבגני: אני מאמין שבשבועיים האלה הוא כן כתב, אבל כנראה שהכתיבה שלו הייתה כל-כך רגשנית וכאובה, שהוא פשוט בהמשך סינן אותה. ויכול להיות שהוא… הוא כנראה באמת היה פשוט המום, ושבור מזה ששרה נהרגה, כי זה גם, זה כאילו רצף כזה - בהתחלה אבשלום, עכשיו שרה.

‏ורד: אני מניחה שמילים כמו דיכאון, דכדוך, אֵבֶל, זה אפילו מילים אולי לא כל-כך מוכרות בשפה הזו, לפחות שהוא לא ידע לבטא את זה, אבל זה באמת סוג של שידור חוזר, של מה שהיה עם אבשלום, איזה מן שתיקה כזאתי, שאתה שואל את עצמך, "איך זה שהאדם הזה שלא מפסיק לכתוב ליום אחד, פתאום פשוט נאלם?" באָלֶף. וגם בעין.

‏יבגני: כנראה שהוא פשוט, או שהוא כתב וזה היו דברים שלא היו ראויים לפרסום, או שהוא באמת לא מסוגל היה לכתוב אפילו.

‏ורד: סוף שנת 1917, בעצם מגיע לסופו ארגון ניל"י, רוב חברי הנהגת המחתרת מתים, שרה בהתאבדות, אחרים, כמו יוסף לישנסקי ונעמן בלקינד, נתלו בדמשק. גם יוסף לישנסקי, אגב, כמו אבשלום פיינברג וכמו שרה אהרונסון, מתו בגיל 27, מה שאנחנו קוראים "הגיל המקולל", שכמה מגדולי היוצרים והמוזיקאים, לצערנו, איבדו בו את חייהם, ובמאי 1919 אהרון אהרונסון נספה בתאונת מטוס, מעל תעלת למאנש. היומן של ליובה מסתיים ב-11 בדצמבר 1917, בשורה אחת: "אלנבי בראש צבאותיו נכנס לירושלים."

‏מה קורה איתו בשנים אחר-כך, עם ליובה?

‏יבגני: אחרי שהבריטים כובשים את הארץ, לובה בעצם, בזכות הניסיון שהיה לו בעבודת המודיעין, ובזכות הקשרים שלו עם השלטונות, הוא… מעמידים אותו בראש גוף שאסף מודיעין על התנועה הלאומית הערבית בערים בארץ ישראל, והוא מפעיל את הגוף הזה במשך שנתיים או שלוש. אחר-כך הוא פורש, בעצם חוזר לחדרה, לנהל את הפרדסים של המשפחה. כל החיים הוא המשיך לכתוב, גם ברוסית, גם בעברית, גם נזכר בחבריו מהמחתרת.

‏ורד: ליובה התחתן עם זינה, בת חדרה, בתחילת שנות ה-20, נולדו להם שתי בנות. היה לו מאוד חשוב לשמור ולהנציח את המורשת של ניל"י. הם סיפרו - הנכד שלו, יואב שניאורסון ואשתו מרגלית - סיפרו לנו שהוא היה נוסע פעם בשבוע לזכרון יעקב, להיפגש עם רבקה אהרונסון, שנפטרה בשיבה טובה בגיל תשעים, להעלות, ככה, זכרונות ושכל חייו הוא שם תמונה של אבשלום פיינברג בשולחן העבודה שלו, ותמיד הוא אמר שהוא היה ונשאר החבר הכי טוב שלו.

‏יבגני: כן. אז לנו היום זה מאוד ברור שניל"י זה חלק מההיסטוריה שלנו, אבל… זה היה ברור גם ללובה שזה מה שצריך להיות, אבל בפועל, אחרי שהסתיימה המלחמה, או אחרי שהבריטים כבשו את הארץ, זה לא מה שקרה. זאת אומרת, הם לא קיבלו את הקרדיט על מה שהם עשו, אלא להיפך, הם קיבלו ביקורת ונידו אותם, וכל החיים לובה כאב את הדבר הזה, שבעצם לא זכו… האנשים האלה לא זכו להערכה שהם ראויים לה.

‏ורד: כן, אנחנו יודעים שגם בתקופת הפעילות עצמה של המחתרת, היחס היה מאוד עויין כלפי חברי ניל"י, הם הואשמו על-ידי רבים מאוד ביישוב אז, שהם סיכנו את חייהם של יהודים רבים רק בשל יצר ההרפתקנות שלהם, ובהמשך זו גם הפכה להיות עוינות על רקע אידיאולוגי ופוליטי. אנשי ניל"י זוהו עם הימין המדיני והכלכלי, ההיפך מהנהגת היישוב, ובעצם רק בסוף שנות ה-60, גם כשנמצאה הגופה של אבשלום באל עריש, וגם כשדבורה עומר כתבה את הספר, "שרה גיבורת ניל"י", אז בעצם היחס השתנה, והם הפכו ממוקצים ומנודים לסוג של גיבורים, כמו שקורה לא פעם אחרי שנכתבים שירים וסיפורים וסרטים, זה מאוד מסייע בעיצוב של מיתוסים.

‏יבגני: קראתי את דף היומן של לובה מה-14 או מה-15 במאי, 1948, ומה שעולה משם זה שזה היה יום כואב עבורו. כי בעצם, למרות השמחה על הקמת המדינה, כאב לו שהאנשים שתרמו כל-כך הרבה, לדעתו, לזה שזה בכלל יתאפשר, לא זכו להערכה, לא זכו בכלל שיזכירו אותם ביום הזה.

‏ורד: אז הנה, הפרק הזה הוקדש לאחד הגיבורים האלמוניים של המחתרת הזאת, ניל"י, שהשאיר לנו באמת תיעוד היסטורי מרתק. ליובה, או לובה, כפי שמבטאים את השם שלו יוצאי רוסיה, נפטר בשנת 1975 בגיל 86, והוא המשיך לכתוב לאורך כל ימי חייו.

‏הארכיון שלו שמור בספרייה הלאומית, בחלקו גם נגיש לציבור.

‏[ברקע מתנגן "ושוב לבד", בביצוע תיקי דיין]

‏אני מאוד מודה לך, יבגני סלוצ'ק, מי שבעצם גילה לנו את דמותו המיוחדת של ליובה.

‏תודה לעורך, נתי גבאי, למפיק, דניאל גל, אני ורד ליון ירושלמי, וגם את הפרק הזה של "הספרנים" תוכלו למצוא באתר הספרייה הלאומית וברשת. פשוט תכתבו "הסכת הספרנים", ותמצאו גם את שאר הפרקים, וכמו כן, תוכלו למצוא את כל הפרקים ביישומוני ההסכתים. נשמח אם תגיבו, תפיצו, תשתפו.

‏להתראות.

‏[השיר מתגבר]

‏"…אל חיק הסוף הטוב

‏שיהיה ברור שהלב שבור

‏כמו שכבר קרה לא פעם

‏חיכיתי לחתן בן שטן הוא לא הופיע

‏וכל המוזמנים אמרו נלך הוא לא יבוא כבר

‏נותרה המסכנה בשמלה הלבנה

‏ושוב לבד כמו תמיד

‏בעצם רק אתמול

‏יפה היה הכל

‏והרגשתי נפלא

‏כמו ציפור קלה

‏כמו לפני שמחה גדולה

‏אבל המציאות במין כזאת רשעות

‏על פני טפחה בבשרי חתכה

‏והפכה שמחה לעצב

‏קיוויתי לפעמים אלוהים אותי יושיע

‏אך אם הוא באמת קיים

‏אז שכעת יופיע

‏למה זה זנח ואיך אותי שכח?

‏ושוב לבד כמו תמיד

‏נדמה לי שרבים בינינו

‏זקוקים עכשיו ליד אוהבת

‏אני חושבת אולי אתם?

‏אולי אתם?

‏ושוב לבד כמו תמיד…"

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה