חנה סנש זכורה בעיקר כגיבורה לאומית, צנחנית ומשוררת. אבל בסיפור חייה הקצרים יש גם אהבות, אכזבות, התלבטויות, שאיפות וחלומות.לציון 100 שנים להולדתה נספר על ילדותה כתלמידה מחוננת בבודפשט; עלייתה לארץ שלוותה בפשרות כואבות; כמיהתה לאהבה שמעולם לא מומשה; וההחלטה הגורלית לחזור לאירופה במלחמת העולם השנייה להציל יהודים - משימה שממנה לא חזרה.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 06/07/2021.
ורד: 17 בפברואר 1940, [מקריאה] "לפני כמה ימים נפל מבטי על שני דברים: על גלויה מבודפשט ששלחה אווה מנשף של איזו חברה, ובמקרה, מבלי להרגיש, עבר המבט אל ידיי הפצועות מעבודה. לרגע שאלתי את עצמי את השאלה 'האם לא הייתה זאת רומנטיקה טיפשית נגד האינסטינקט לעזוב את החיים הקלים, לבחור בחיים של עבודה קשה, של פועלת?' אבל כעבור רגע נחה דעתי. אני יודעת, לא הייתי יכולה לחיות אותם חיים של הגולה, ופה, בארץ ישראל מקומי. רק שאלה היא אם בחרתי פה בדרך הטובה. אני חושבת שכן, אני חושבת שלא אהיה פועלת פשוטה. יש לי רצון לחפש את האפשרויות להיטיב, לגדול, לעזור, ואני מקווה שאולי תהיה לי גם יכולת לכך".
[מוזיקת פתיחה]
ברוכות וברוכים הבאים להסכת "הספרנים". אני ורד ליון-ירושלמי, ובחרנו לקרוא לפרק הזה "לא רק מיתוס, חנה סנש, שלא הכרתם". כיוון שלאחרונה קיבלה הספרייה הלאומית את עזבונה הספרותי העשיר של המשוררת, הצנחנית, ואחת הדמויות הנערצות בישראל ובעולם היהודי. והאוסף המיוחד הזה מאפשר לנו ללמוד ולהכיר תכונות אופי, סיפורים וכתבים פחות מוכרים של חנה סנש.
שלום לדוקטור חזי עמיאור, אוצר אוסף ישראל בספרייה הלאומית. ממש עכשיו אנחנו מציינים מאה שנים להולדתה, ב-17 ביולי 1921, לצד מסירת הארכיון של משפחת סנש לספרייה, וזו הזדמנות לדבר על מה שפחות מוכר וידוע, ההתלבטויות, הביקורת העצמית, הפרפקציוניזם והבדידות שהיא מרבה לכתוב עליהם. העיזבון שלה מלמד אותנו שחנה סנש הייתה דמות הרבה יותר מורכבת מהמיתוס הציוני והחלוצי שנבנה סביבה, נכון?
ד"ר עמיאור: כן, חנה סנש, אני חושב שזה מקרה שבו המיתוס נבנה מהרגע הראשון, ומיתוס מעצם טבעו, הוא משטח והוא לא מאפשר להסתכל על מורכבות של דמות, במיוחד דמות שהמטרה של המיתוס הייתה… זה לא בדיוק מיתוס, כי זה לא מבוסס על שקר, אבל המטרה הייתה לבנות גיבורה טיפוסית, שמהווה מודל לחיקוי מיידי, על ידי בני שנות ה-40 בארץ, לקראת הקמת המדינה, ומטבע הדברים, דמות מורכבת שלא בדיוק בכל ההיבטים שלה עונה על הדרישות החלוציות של "תנועת העבודה" ושל הציונות. אי אפשר להעביר את כל מימדי הדמות הזאת, ולכן הפסדנו במשך השנים הרבה מה… באמת מאותה עדינות ומורכבות של חנה סנש, שלא הייתה חלוצה טיפוסית.
ורד: ובאמת חנה סנש לא מפסיקה להתלבט, לשאול, לחשוב, במשך כמעט ארבע שנים, מהרגע שהיא מגיעה לארץ בספטמבר 1939 עד מאי 43', כשהיא מתקבלת לקורס הצניחה, היא לא מפסיקה להתלבט כמעט על כל דבר בחיים שלה, אם זה קיבוץ מול מושב, אם זה עבודה מול לימודים, מה טוב ומה פחות טוב בתפיסת העולם הסוציאליסטית. יש סיבה כלשהי לחוסר השקט הפנימי הזה שלה?
ד"ר עמיאור: אני חושב שקודם כל צריך לעשות חסד עם בני הדור הזה, ולהגיד שההתלבטות היא משותפת לכולם, כולם התלבטו. אצל חנה סנש אנחנו רואים מימדים אחרים שיש בהתלבטות, כי חנה סנש, בתוכה התרוצצו שתי דמויות בעצם, ככה היא ראתה את עצמה, שהיא נקרעה בין הדמות הבורגנית והמשכילה מאוד שאיתה היא גדלה ואיתה היא הגיעה לארץ, לבין האידאליזם החזק מאוד שבער בה, והיא ממש הכריחה את עצמה לוותר על העולם שהיא עזבה, כדי להגיע לארץ ולהפוך להיות חלוצה.
ורד: אז בוא נעשה רגע הפסקה לטובת מי שפחות מכירים את הביוגרפיה שלה, וקצת תן לנו רקע על השורשים, על ההיסטוריה של המשפחה שלה.
[ברקע מתנגן השיר "שיר ההודיה" בביצוע רוחמה רז]
ד"ר עמיאור: [על רקע השיר] חנה סנש נולדה למשפחה אמידה ומשכילה בהונגריה, בבודפשט. אבא שלה היה אינטלקטואל חשוב, סופר ומחזאי ועיתונאי מהשורה הראשונה של זמנו, הוא נפטר כשהיא הייתה ילדה קטנה, והיא גדלה יחד עם אמא שלה ואח שלה בבודפשט, בחיים די שקטים ונינוחים, עד שבשנות הנערות שלה, כמובן תחת הצל של עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, ויחד עם זה, בשלב מאוחר של גיל התיכון שלה, היא גם הופכת להיות ציונית נלהבת, לומדת עברית, ומחליטה לעלות לארץ על אפם וחמתם של כל סביבתה שלא הבינו מה פתאום היא עושה את זה.
[מתוך השיר "שיר ההודיה" שמתנגן ברקע]
"וְהוּא שָׁמוּר בַּלֵּב, זֶה שִׁיר הָרְגָבִים,
וּבְרַחֲבֵי נֵכָר מוֹלֶדֶת יַעַטְפֶנּוּ,
וְרִבְבוֹת אַחַי, בָּנַיִךְ הַטּוֹבִים,
יַקְשִׁיבוּ לוֹ דּוּמָם וְיִרְגְּעוּ מִמֶּנּוּ."
ורד: נכון, אבל בוא נדבר גם על חנה סנש, הדמות, הילדה, הנערה לצורך העניין, שהיא כבר מגיל מאוד צעיר, למעשה מהרגע שבו היא מתחילה לכתוב את היומן שלה, בגיל 13, ואפילו עוד לפני כן, אנחנו יודעים מתוך החומרים שהגיעו לספרייה הלאומית, שהיא התחילה לכתוב עיתון ביחד עם אחיה גיורא, כבר בגיל 5-6. זאת אומרת, זו ממש לא ילדה טיפוסית מבחינה… האינטלקט שלה, או מבחינת היכולות שלה.
ד"ר עמיאור: הילדה הזאת שגדלה תחת צילו של אבא שהיה איש שכותב, וכל חוגי החברה, החברה… התרבות הצעירה והמתקדמת של בודפשט הייתה קרובה אליהם, שאגב, הם היו יהודים, בחלקם הגדול היו יהודים. חנה סנש גדלה גם כן להיות ילדה כזאת, עם נטייה חזקה מאוד לכתיבה, היא כתבה הרבה שירים בהונגרית בילדותה. היא אפילו, הייתה לה קרובת משפחה, דודה, אם אני לא טועה, שהעתיקה, או סבתא, סליחה, סבתא שהעתיקה את השירים שלה לתוך מחברת מאוד נקייה ששרדה עד היום ויש לנו אותה. אז גם שירים בהונגרית, גם יצירות קטנות אחרות של ימי הילדות והנעורים, וכמובן, ככל שעובר הזמן, ואת זה מלמדות אותנו תעודות הבגרות שלה, והתעודות שלה מבית הספר, כמובן, תלמידה מצטיינת במיוחד, עם יכולות מאוד מאוד גבוהות שכל סביבתה חוזה לה גדולות בתחום של… בתחום… בחייה בהונגריה, בסביבה, בעילית התרבותית היהודית של הונגריה.
ורד: כן, צריך להגיד שהיו לה לאורך כל השנים תעודות ממש משעממות, כאילו, בכל הציונים, בכל המקצועות, עשר, טוב מאוד.
ד"ר עמיאור: שזה כמובן גם מאיר על השאפתנות שלה, שראינו אחר כך את הביטוי של זה בארץ, בתור שאפתנות בכיוון ההפוך לחלוטין, של לכפות את עצמה לעבודה קשה, פיזית, לעבודה פיזית קשה, כדי להגיע, להשיג את היעדים שלה בתחום האידיאליסטי, האידיאולוגי, הציוני.
ורד: אז אנחנו בעצם מדברים על צעירה, סוג של מחוננת, מצטיינת בכל מקצועות הלימודים, שגדלה בבית מאוד בורגני ומשכיל, וכל זה בעצם לא סותר את זה שהיא הופכת להיות ציונית נלהבת, אבל יכול להיות שזה באמת מה שגורם לסתירה הזאתי, למורכבות שלה, שהיא מצד אחד באה מבית כל כך מבוסס, גם חומרית, גם רוחנית, משאירה את הכל והולכת ללמוד חקלאות. יכול להיות שזה הפער שלא נותן לה לרגע אחד מנוח בחיים שלה כאן, בישראל?
ד"ר עמיאור: מהיומן אנחנו לומדים שאכן זה כל הזמן היה קיים בה, הקונפליקט הזה, אבל היא פתרה אותו, לעצמה היא פתרה את הקונפליקט הזה. היא פשוט החליטה שהיא מוותרת על העולם הקודם, ובמקום זה היא מאמצת לעצמה סט חדש לחלוטין של ערכים וחיים ושאיפות, השאיפות החברתיות שלה, היא מאוד דבקה למשל בחיי הקיבוץ, שזה שוב, אנטיתזה מוחלטת לחיי הבורגנות של בודפשט, היא מאוד דגלה בעבודה קשה, היא שאלה את עצמה איפה מקומה כאישה בתוך… בתוך ההווי, או בתוך המציאות החלוצית הקיבוצית בארץ, ובכל דבר שבעבר היה נראה לה פשוט בהונגריה, בארץ ישראל הוא הופך להיות אתגר גדול מאוד, והיא פשוט מסתערת על האתגרים האלה.
ורד: אז הנה, חזי, יש פה משהו ש… קטע שהיא כתבה ביולי, 1940, ביומן שלה, על הקיבוץ. היא כותבת ככה: [מקריאה] "הקיבוץ, בלי כל ספק, הוא הרבה יותר רציונלי מבחינת הכלכלה, בעל דרגה יותר גבוהה והחיים יותר קלים בו מבחינת העבודה, העמל. אבל הצד הנפשי מחייב אולי גם את המושב. ברור לפחות שלא כל אדם מסוגל לחיות בתנאי קיבוץ. אני מתארת לעצמי שבעוד כמה שנים תיווצר גם צורה בינונית, אשר אולי תוכל לאחד את היתרונות של שתי צורות החיים. אני מצדי נוטה לקיבוץ. גם אינני מסורה עוד לעבודה החקלאית במידה כזו שארגיש בי כוח לעבוד בלי הרף, בלי הפסקה לרגע. ובימי החופשה, כשראיתי מוסדות חינוך בקיבוצים, התעוררה בי שוב התביעה הנושנה: ללמד. מה, איך? לא ברור. בכל אופן השנה אני רוצה להתמסר למקצוע הלול וללימוד השפה, ומה שיבוא אחרי זה – נראה."
זאת אומרת, היא אמנם, כמו שאתה אומר, הכריעה, בקיבוץ, אבל לקח לה גם הרבה זמן להחליט איזה קיבוץ, היא הרי היא עברה בהרבה מאוד קיבוצים, במרכז, בצפון, בעמק הירדן, בכנרת, זה גם היה חלק מהמורכבות שלה והשאלות שהיא שאלה את עצמו [כך במקור], באיזה קיבוץ אני בכלל רוצה לחיות?
ד"ר עמיאור: נכון, כל קיבוץ היה עולם ומלואו, צריך להבין שהמילה קיבוץ בתקופה הזאת של סוף שנות ה-30, תחילת שנות ה-40, לפני, תקופה של התיישבות מאוד נמרצת, הקיבוץ מתייחס לקבוצת האנשים עוד לפני שהם מתיישבים, וזה אומר שהחלוץ הצעיר, כמו חנה, צריך למצוא את מקומו בתוך קבוצת אנשים, ושהוא מחליט לקשור את חייו איתם לכל החיים. כך שההתלבטות שלה לאיזה קיבוץ להצטרף, היא לא ייחודית דווקא לה. כלומר, כולם התלבטו וכולם שאלו את עצמם, האם הקבוצה הזאת מתאימה לי, אם היא פחות מתאימה לי.
ורד: אחרי כמובן שהם גמרו את שלב ההכשרה, במקרה שלה, בנהלל.
ד"ר עמיאור: מעטים עברו הכשרה כל כך יסודית, כמו של חנה סנש, שהיא למדה שנתיים בבית ספר חקלאי, הרוב הגדול לא עבר הכשרה כל כך מסודרת, וזה אגב היה הדבר ששכנע את אמא שלה ואת הסביבה שלה, שהיא לא הולכת סתם ככה להיזרק בפלשתינה, אלא היא באה ללמוד והיא תלמד במוסד מסודר.
[מוזיקת רקע]
ולכן היא מתלבטת בין הקבוצה, את מתארת תקופה שהיא עדיין תלמידה בבית הספר, והיא יודעת שהיא רוצה ללכת לקיבוץ, אבל היא עדיין לא שייכת לאף קיבוץ. ובשנה שאחר כך, היא באמת נכנסת להתלבטות מאוד קשה, האם להיכנס בכל הכוח, או להשקיע את כולה באותה קבוצה שהיא הגיעה אליה, קבוצת שדות ים, שישבה אז בקריות של היום, כלומר, בכלל עדיין לא… לא באזור קיסריה, שאחר כך היא התיישבה בו, או בקבוצה אחרת, ולצורך זה היא נסעה בארץ וביקרה, קיבוץ גשר היא בחנה אותו ברצינות, קיבוץ גינוסר היה קיבוץ מבוסס שהם באו אליו כדי לראות איך קיבוץ מסודר עובד, ובסוף היא באמת הכריעה לטובת שדות ים, לא בלי התלבטויות שנמשכו כל השנים שאחר כך, היא לא הייתה בטוחה, כמו הרבה חלוצים אחרים שאמרו, החלטתי, וזהו, אני בקיבוץ. חנה סנש הייתה בשדות ים והזדהתה עם שדות ים, אבל יחד עם זה שאלה את עצמה כל הזמן שאלות מאוד קשות על עצמה, האם היא עושה את הדבר הנכון, האם היא מביאה לידי ביטוי את כל היכולות שלה, אולי צדקו אלה שאמרו לי שאני צריכה לשמור על ה… הייתי אומר, על הכישרונות שלי בתחום הספרות והתרבות. אולי אני אדגים את זה בעזרת מחזה שהיא כתבה ביומן שלה. מצאנו ביומן האחרון שלה, יש לה ארבע מחברות יומן, [המוזיקה מסתיימת] ביומן האחרון שלה, זה שנגמר ביום שבו היא יוצאת למצרים, לשליחות לצבא הבריטי, בצד ההפוך של המחברת היומן האחרונה, היא כתבה מחזה שהיא קראה לו "הכינור - מחזה מחיי הקיבוץ". יהודית אומרת במחזה למי ששואל אותה למה היא לא מנגנת, והיא מזכירה בדיוק את הקטע ששמענו מהיומן. "הידיים, האפשר לנגן עם ידיים כאלה, פצועות? בהתחלה לא הרביתי לחשוב על זאת, כל כך הייתי נתונה לרשמים החדשים. רק כעבור כמה חודשים התחלתי להרגיש שדבר מה חסר לי, חסר מאוד". ואחר כך בהמשך, כשאומרים לה אז אולי כן תקחי את הכינור ותנגני, אז היא עונה: "וכי יש דבר כזה קצת להתמסר? האינך מרגיש בעצמך את הסתירה בין שתי המילים? לא, זה לא כך. כן, זה כמו לגבי העישון, מ-40 סיגריה לא יכולים לרדת ל-20, צריך להפסיק בבת אחת".
ובאמת המחזה נמשך בזה, שהיא פשוט מוותרת על הנגינה עד שהיא חושבת שאולי היא תעזוב את הקיבוץ ותלמד נגינה, ובאותו יום מודיעים לה שעולים להתיישבות, ואז היא אומרת "אם ככה, אני מוותרת על הכינור", וכאן אפשר לעבור לנושא אחר, כי הסיבה שהיא עוברת, שהיא מחליטה להישאר בקיבוץ זה בגלל שהיא מצאה אהבה, והיא מחליטה שהיא תבנה משפחה בקיבוץ החדש, שהתיישב בגליל, ואז היא אומרת, בסוף המחזה, "כשיוולד לנו ה… יוולדו לנו הילדים, אולי אז אני אנגן קצת".
ורד: אז זה באמת מעביר אותנו לנושא של הבדידות, הבדידות בכלל, ואהבה, ואני רוצה רגע לקרוא איזשהו קטע שהיא כתבה באפריל 41', קטע שלדעתי מאוד משקף לאורך כל היומן את תחושת הבדידות שלה.
[ורד מקריאה על רקע מוזיקה עגומה]
"לא, איני יכולה. אני מרגישה את עצמי ככלי ריק, או יותר נכון, כלי נקוב. שכל מה ששופכים לתוכו, נשפך ממנו החוצה. אין טעם בשום דבר שאני עושה. זקוקה אני לאנשים, לא סתם חתיכות בשר, אנשים קרובים לי במחשבה, ברגש. אפילו לא אנשים, איש אחד. אני מפחדת שיש בתוכי איזה טרמוסטט נסתר, אשר אינו מניח לי להתחמם ולהתקרר יותר מדי. הטמפרטורה החדגונית הזאת מולידה את האפרוחים, מגדלת את העוברים בביצה, אבל הורגת את האדם הצעיר. למה אני בודדה כל כך? לא מזמן טיילתי על פני המושב בערב. היה לילה נפלא. כוכבים, אורות זעירים נצצו בצדי הדרך הרחבה ובאמצעה, מצדדים הגיעו אליי קולות מוזיקה, שירה, שיחות, צחוק ונביחת כלבים שמעתי כאילו מרחוק, וגם הבתים היו רחוקים, ורק הכוכבים קרובים היו. ופתאום אחזני פחד. לאן נוטים חיי? האם אלך ככה בלילה לבדי, אסתכל בכוכבים הנוצצים ואחשוב שהם קרובים לי, ולא אשמע את השירה, את השיחה והצחוק סביבי, ולא אסור מהדרך להיכנס לבתים הקטנים?"
[המוזיקה מסתיימת]
טוב, זה קטע שאני חושבת הוא נוגע ללב. אני לא חושבת שיש צעיר, צעירה, בכלל, שלא יכולים להזדהות עם התחושה הזו, שגם כשאתה מוקף בהרבה אנשים, אתה מרגיש לבד. ואצל חנה סנש הבדידות הזאתי מאוד נוכחת, לאורך כל השירים, המכתבים, היומנים. למה?
ד"ר עמיאור: אני חושב שזה מחזיר אותנו לשאלה של הקונפליקט שיש בתוכה. הבעיה שלה לא הייתה רק בדידות מבחינת מציאת בן זוג, אלא בדידות גם בחברת הבנות למשל, שהיא למדה רק עם בנות בנהלל, בבית ספר החקלאי לבנות, היא עדיין הרגישה בודדה עם מעט מאוד חברות שהיא יכולה לדבר איתן בגלוי, וכמעט אף אחת שהיא יכולה לפתוח את הנפש שלה לגמרי.
ורד: יש אחת שהיא מזכירה, מרים.
ד"ר עמיאור: נכון, יש חברה אחת שהיא… וגם כאן היא קצת מסייגת, היא אמרה, עם מרים אני די פתוחה, והיא היחידה, למשל, שהיא הראתה לה את השירים שלה.
ורד: למרות שאנשים מאוד אהבו אותה, היא הייתה מאוד חברותית. זאת אומרת, זה לא שהיא הייתה אאוטסיידרית. היא הייתה תמיד במרכז העשייה, במרכז החברה, היא נבחרה כל הזמן לוועדות, להוביל טקסים, לקרוא.
ד"ר עמיאור: הכירו בכישרון שלה, וביקשו ממנה באמת לכתוב, אבל אני הייתי אומר שיותר משהיא הייתה אהובה, היא הייתה נערצת. זאת אומרת, אנשים לא היו… לא התקרבו אליה מאוד, לא בנים ולא בנות, אבל כולם הכירו בגדולה שלה, בהתחלה בגדולה שלה הספרותית, ואחר כך בגדולה שלה הרוחנית. זאת אומרת, כשהיא יצאה להתנדב לצניחה, היא הייתה הכי טובה והכי נועזת. זאת אומרת, היא הייתה… אנשים, אנשים התייחסו אליה לא כמו לחברה, אלא נשאו אליה עיניים לאורך כל הדרך.
ורד: אז באמת צריך להגיד שחלק מהבדידות, וגם דיברנו על זה קצת קודם, והיא כותבת על זה לא מעט, זה כיוון שהיא לא מוצאת אהבה. היא כותבת במפורש, "אין לי חבר, אין לי בן זוג", וזה מאוד מטריד אותה. הנה, תשמע מה היא כותבת במאי 43':
"עבודתי כשהייתה, איננה אהובה עליי, אם גם יודעת אני את חשיבותה. אחרי העבודה, מעט קריאה וחלל ריק גדול. חוסר חברה, וליתר דיוק, חוסר חבר, ואני יודעת, רק צעד אחד נועז יותר, ויכולתי למצוא חבר. אבל לא את החבר, או אולי גם זה. כה מוזר הדבר, הבחורים דוד, מלכיאל, יוסקה, לפני כן הנס, יוסקה השני, בחורים טובים, ובכל זאת, תמיד אותו הקול בי, לא זה. אבל האם קיים בכלל מה שאני מחפשת? האין זה בדוי מראש או מהלב? ובינתיים, עוד מעט אני בת 22, ומי יאמין שטרם נשקתי לבחור? ועוד יותר טיפשי הדבר שהשאלה מעסיקה אותי הרבה. אני משחקת קצת עם כולם, אני חוששת שאין לי לב. צחוק צחוק, חסר בי משהו, או שהוא טמון עמוק מאוד".
תשמע, אי אפשר שלא להזדהות, כל אחד מאיתנו היה פעם בן 22, כל אחד מאיתנו פעם עמד בפני התהום הזה של - איך אני מוצא את אהבת חיי? זה… זה מאוד מאוד מפריע לה, עם כל כמה שהיא הייתה נערצת וכותבת ומוכשרת, ואנחנו גם כבר יודעים כבר מה הולך להיות איתה בעתיד, הנושא הזה יושב בה חזק, וצריך להגיד, הוא לא בא לידי ביטוי עד היום בסיפורים על חנה סנש.
ד"ר עמיאור: היא הייתה חברה בקיבוץ מבודד, קיבוץ קטן, מעט בנים, בתקופה הזאת שאת מדברת עליה. זה ממש… בידוד. אנחנו יודעים שבקיבוצים, פשוט, שנמצאים במצב כזה, אז הבנות מצאו את הבנים ונוצרו הזוגות. בשבילה זה היה… זה לא היה בא בחשבון כנראה. היא חיפשה, היא חיפשה במקומות אחרים את מי שיעשה לה את ה… שיגרום לה להתאהב, לא רק שימצא חן בעיניה. היא הסתובבה, כמו שאמרנו, היא הסתובבה בארץ, היא פגשה בחורים, היא פגשה גם בחורים מהסביבה האינטלקטואלית של האוניברסיטה העברית, היא מאוד נהנתה מהביקור שלה בירושלים באוניברסיטה העברית, בספרייה הלאומית, אבל היא לא מצאה, היא לא מצאה. זה בשביל… בינינו? בגיל 22 זה לא כזה אסון.
ורד: כן.
ד"ר עמיאור: אבל נפש כל כך רגישה יודעת לבטא את זה בצורה מאוד יפה, את הפער הזה שבין הרצון שלה לבין האפשרויות שהיו פשוט מאוד מאוד מוגבלות. שדות ים זה לא מה שזה היום. שדות ים הייתה פשוט חור, חור שאף אחד לא הגיע אליו והיה קשה מאוד לצאת ממנו, והיא מוצאת את עצמה שם לבד.
ורד: אז יכול להיות שיש קשר בין התסכול שלה מהמקום המבודד שהיא נמצאת, וההחלטה ביוני 43' לצאת לאותו קורס במצרים, ובמידה מסוימת להתרחק מהקיבוץ ולחזור לאירופה?
ד"ר עמיאור: פה לוח הזמנים הוא מאוד מאוד מעניין. היא כותבת את "הליכה לקיסריה" בנובמבר 42'. "הליכה לקיסריה" זה, היא כתבה אותו יום אחרי שהיא הלכה לקיסריה, שהיא התיישבה בקיסריה בפעם הראשונה בשדות ים. אחר כך היומן ריק, והרישום הבא ביומן, שהוא מפברואר 43', היא כותבת משפט מדהים.
[ברקע מתנגן השיר "הליכה לקיסריה" בביצוע מקהלת קול ישראל לנוער]
"אֵלִי, אֵלִי
שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לְעוֹלָם
הַחוֹל וְהַיָּם,
רִשְׁרוּשׁ שֶׁל הַמַּיִם,
בְּרַק הַשָּׁמַיִם,
תְּפִלַּת הָאָדָם."
ד"ר עמיאור: [על רקע השיר] היא כותבת, בינואר 43' היא כותבת: "היה זה שבוע שזעזע אותי, קם בי איזה רעיון פתאומי שאני צריכה לנסוע להונגריה, להיות שם בימים האלה, לתת יד לארגון עליית נוער, ולהביא גם את אמא".
ורד: וואו.
ד"ר עמיאור: דבר נוסף שקרה, באותם ימים של כתיבת "הליכה לקיסריה", יומיים לפני כתיבת "הליכה לקיסריה" התפרסם בארץ שיש באירופה השמדה. עד אז לא ידעו.
ורד: וזו פעם ראשונה שהיא נחשפת למידע הזה.
ד"ר עמיאור: פעם ראשונה שהיא וכולם, הולם בהם המידע הזה, שפשוט כל יום התפרסמה בכותרת הראשית קהילה אחרת שחוסלה, בפולין, ואז התחילה בארץ תחושת החירום הנוראית הזאת, ולדעתי, כשהיא עומדת ומסתכלת על הים, החול והים, רשרוש של המים, תפילת האדם, זה על רקע האסון הזה שקורה מעבר לים באירופה, ואז, כשהיא מחליטה בפברואר, בסך הכל שלושה חודשים אחרי שהיא מתיישבת בשדות ים, לראשונה, פתאום המגנט האדיר הזה של הונגריה, של החיים הקודמים, של אמא, שהייתה אישה מאוד מאוד חשובה בחייה, [השיר מסתיים] היא גם דאגה לה מאוד, היא גם הייתה מאוד מאוד קשורה אליה, היא פתאום נמשכת מחדש חזרה לעשות את הדרך ההפוכה לזאת שהיא עשתה ארבע שנים, שעשתה שלוש שנים לפני כן. לחזור להונגריה אמנם לא כדי להישאר שם, אבל הכוח האדיר הזה של אירופה, שמושך אותה לשם חזרה, בגלל שאירופה שלה, כמו שקרה להרבה אינטלקטואלים יהודים, אירופה שלה עולה בלהבות והרשע משתלט על אירופה, זה דבר שמשך אותה לשליחות שלה בצבא הבריטי.
ורד: אוקיי, אז אנחנו בעצם יודעים שביוני 43' היא יוצאת לאותו קורס במצרים, שמכין אותה לפעילות, היא צונחת במרץ 44', תחת שם הצופן "הגר" ביוגוסלביה, ליד הגבול ההונגרי, ביוני 44' היא חצתה את הגבול ומיד נתפסה על ידי חיילים הונגרים, היא נשלחה לכלא בבודפשט, עברה עינויים קשים, ובשבעה בנובמבר 1944 היא הוצאה להורג בגיל 23. ואני רוצה לדבר איתך לקראת סיום על העניין הזה של עיצוב המיתוס סביבה. מצד אחד זה לא מפתיע, כי היה בה באמת שילוב מדהים של תכונות אופי נאצלות וכישרון ואינטליגנציה, גם אינטליגנציה רגשית גבוהה במיוחד, וזה בנוסף לכל היומנים והשירים והמכתבים שגם העצימו, אבל צריך להגיד, היא לא הייתה היחידה, גם אנצו סירני, לצורך העניין, היה חלוץ ואיש כריזמטי מאוד שהשאיר חומרים כתובים, והיו גם צנחנים נוספים, כמו אבא ברדיצב ורפאל רייס, צנחנים אחרים שאנחנו בקושי מכירים. ואפילו הייתי מציינת במיוחד את חביבה רייק, שהיה לה סיפור חיים די דומה. גם היא נולדה בבודפשט, גם היא הייתה פעילה מאוד, לפני ואחרי שעלתה לארץ, היא גם הצטרפה לקיבוץ, קיבוץ מענית, עברה את כל המסלול המפרך בהכשרתה כצנחנית, ואפילו צריך לומר, בשונה מחנה סנש, שנתפסה די מהר אחרי הצניחה, חביבה רייק גם הצליחה להציל עשרות אנשי צוות אוויר, אנגלים ואמריקאים, הצליחה להעביר מידע מודיעיני, לסייע לקהילה היהודית בסלובקיה, אבל היא לא הפכה למיתוס בסדר הגודל של חנה סנש. איך בעצם נוצר והתגבש אותו סיפור מכונן בחברה הישראלית ובעולם היהודי?
ד"ר עמיאור: הסיפור של יצירת הגיבורה חנה סנש אחרי מותה הוא ממש סיפור שמאפיין את היעילות, את היעילות של ההנהגה הארץ ישראלית בדברים כמו זה. בקצרה, הידיעה על הרצחה פשטה די מהר, בתחילת 1945, הצנחן הראשון מבין הצנחנים שחזר לארץ, הביא יחד איתו פתק שעליה, עליו כתבה חנה סנש את השיר העברי האחרון שלה, "אשרי הגפרור", הביא את זה לארץ ונתן את הפתק הזה ליצחק טבנקין. הפתק הזה הגיע ליצחק טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, יצחק טבנקין מיד הבין שיש כאן הזדמנות, שיש כאן גיבורה, אישה מיוחדת במינה. בקיצור, הגיעו לשדות ים, מצאו בשדות ים את המחברת שלה, אף אחד לא ידע שהיא כותבת שירים, כמעט אף אחד לא ידע חוץ מאותה חברה, מצאו את מחברת השירים, מצאו את המכתבים, ועד ליום השנה הראשון למותה של חנה סנש, יצא לאור הספר, שבו, כלומר בנובמבר 45', יצא לאור הספר עם קטעי יומן שלה, עם השירים שלה, ועם מכתבים שלה.
[ברקע מתנגן השיר "אשרי הגפרור" בביצוע טוביה לוי]
"אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת,
אַשְׁרֵי הַלֶּהָבָה שֶׁבָּעֲרָה בְּסִתְרֵי לְבָבוֹת."
ד"ר עמיאור: [על רקע השיר] כל הספר הזה, זה ספר שנבחרו קטעים שנועדו כולם ליצור דמות גדולה מהחיים של גיבורה שהיא יודעת בדיוק מה היא רוצה לעשות, אמנם עם עדינות, עם הרבה עדינות, אבל אין שם שום פקפוק בחיי הקיבוץ שאנחנו מכירים מהיומן המלא, יש שם הרבה מאוד אמונה בצדקת הדרך, וכך יצא לדרך מפעל של עשרות שנים שבו חינכו דורות שלמים על גבורתה של חנה סנש.
ורד: אז בעצם, בעיקר "הקיבוץ המאוחד" הוא זה שהיה עמד מאחורי עיצוב ובניית המיתוס? או שגם היו שותפים לזה גורמים אחרים?
[השיר מסתיים]
ד"ר עמיאור: כל מיני גורמים, "הקיבוץ המאוחד" זה תנועה רבת עוצמה בארץ ישראל של סוף תקופת המנדט וגם אחר כך. קיבוץ… חנה סנש הייתה בעצם שייכת לקיבוץ של תנועת "הקיבוץ המאוחד", מהר מאוד דוד זהבי מקיבוץ נען הלחין את השירים שלה, הוצאת "הקיבוץ המאוחד" הוציאה לאור את היומן שלה ואת ה… למשל את המחזה, כל מיני פרסומים נוספים שהופצו גם בעולם היהודי, העולם היהודי, שזה נושא נפרד, העולם היהודי כולו העריץ את חנה סנש, את אותה גיבורה ארץ ישראלית ש… ששותפיהם הפשיסטים של הגרמנים רצחו אותה בעצם. ומשם הגענו במשך… אמא שלה כבר בשנת 45' היא הייתה בארץ, ומכאן ואילך כל מפעל ההנצחה של חנה סנש נעשה במקביל גם על ידי המשפחה וגם על ידי כל הרשויות בישראל בעצם.
ורד: אבל צריך להגיד, לאורך תולדות היישוב העברי, לפני ואחרי הקמת המדינה, היו לא מעט דמויות שהשאירו עזבונות ספרותיים, או דברים שנכתבו אחריהם, אם זה ספרים ושירים, מחזות, סרטים. היו באמת דמויות, גם כן אפשר להגיד גדולות מהחיים, אנשים כמו טרומפלדור ואבשלום פיינברג, איש ניל"י, ומאיר הר-ציון, ויותר קרוב אלינו, יוני נתניהו, גוני הרניק, ואפילו נשים, דיברנו על חביבה רייק, שרה אהרונסון, או הטייסת הראשונה של חיל האוויר, זהרה לביטוב, אף אחד לא הגיע למעמד של חנה סנש. ואני תוהה אם זה שהיה בה גם אלמנט של טוהר, של קדושה, מעין ז'אן ד'ארק כזאתי, שאגב, אצל הצרפתים, מכונה הבתולה מאורליאן. השילוב הזה של מצד אחד גיבורה לאומית ואייקון פמיניסטי, עם המוטיב של הטוהר והצניעות, אם זה לא גם חלק מבניית המיתוס.
ד"ר עמיאור: אני חושב שכן, אני אדגים את זה בעזרת סיפור קטנטן. מי שהיה חבר של חנה סנש בשדות ים בקבוצה היה אהרן מגד. אהרן מגד כתב מחזה מיוחד על חנה סנש.
ורד: הסופר אהרן מגד.
ד"ר עמיאור: הסופר אהרן מגד, הוא כתב מחזה על חנה סנש ועל אמא שלה, קתרינה, שהוצג בהצגה חגיגית ב"הבימה" לכבוד שנת העשור לישראל, וההצגה הזאת באמת מציגה את חנה סנש כאישה מושלמת שגם דואגת לאמא שלה, גם סובלת, יודעת לשאת את הסבל שלה ואת העינויים, ולהיות נאמנה לדרך ולאידאלים ולכל הציונות והקיבוץ. וזה באמת מסמל את הדמות שנבנתה סביבה, בצדק, לא שלא בצדק, אבל הדמות שנבנתה סביבה של נערה עדינה, כותבת שירים בסתר, זה פשוט דמות מושלמת שככה חינכו, ככה חינכו את הדור הזה, ככה חינכו את חיילי הפלמ"ח, ככה חינכו בתנועות הנוער, היא הייתה הגיבורה האולטימטיבית של תנועות הנוער. עד היום בתנועות הנוער מדקלמים שירים, לא מהמולחנים שלה, יש היום צעירים בני 20 ו-30 שיודעים לדקלם שירים של חנה סנש, "במדורות מלחמה", שירים מיתולוגיים של חנה סנש, עד היום, זה פשוט היה מושלם מדי מכדי לפספס את ההזדמנות הזאת.
ורד: וצריך להגיד שגם מעבר למורשת הרוחנית והערכית שהיא השאירה, יש לזה גם ביטוי פיזי. במקרה של חנה סנש אנחנו מדברים על למעלה מ-40 רחובות בארץ שקרואים על שמה, שישה בתי ספר, מוזיאון…
ד"ר עמיאור: קיבוץ.
ורד: קיבוץ, נכתבו עליה עשרות ספרים, הופקו כמה וכמה סרטים, 12 מחזות. ככה בעצם בונים ומשמרים מיתוס וגם מחלחלים אותו לאורך הדורות.
ד"ר עמיאור: זאת הדרך הישראלית לבנות גיבורים, נכון, נכון. כי הזכרת את טרומפלדור, הזכרת אותה, יש כמה גיבורים כאלה שהם ה… שרשרת הגבורה הארץ הישראלית…
ורד: האולטימטיבית.
ד"ר עמיאור: של המאה ה-20, נכון.
[ברקע מתנגן השיר "מסביב למדורה" בביצוע דורית ראובני]
ורד: [על רקע השיר] אני מאוד מודה לך, דוקטור חזי עמיאור, אוצר אוסף ישראל בספרייה הלאומית, תודה גם לעורך, נתי גבאי, למפיק המוזיקלי, דניאל גל. אני ורד ליון-ירושלמי, נשמח אם תגיבו, תפיצו ותשתפו. להתראות.
[מתוך השיר "מסביב למדורה" שמתנגן ברקע]
"בשני שרוולים הקשורים לצוואר
רק הסוודר חיבקם מעורף
נעליים נוקשות ילקוטים
סעודה של זיתים ופרי תומר
וספלי אלומיניום קמוטים
ורעות וקורבן לאין אומר
מה נוסיף ונמנה מדברים פעוטים
נוצרות אגדות זה החומר
מה נשיר עליהם מה נשיר
הם עושים זאת יפה מאיתנו
בעצמם הם כותבים להם שיר
ואפילו ספרים כבר נתנו
זהו טיב הפלמ"ח הוא איננו משאיר
כל מלאכה לשלא משלנו
אבל ככה יוגד נא לאמור
נערים להוי נא ידוע
בין חגיו הגדולים של הדור
אין יפה מחגכם הצנוע
למולכם האומה על סיפו של הדרור
נשתחווה ובוכה הבינוה"
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments