הספרנים - המכתבים נחשפים: הקשר הציוני של שטפן צווייג

80 שנה להתאבדותו של צוויג.

מה חושפים המכתבים הנשכחים של שטפן צוויג על יחסו לתנועה הציונית?

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 10/02/2022.

ורד: זוכרים את ההלם שעטף את העולם כשנודע שהנסיכה דיאנה נהרגה בתאונת דרכים ב-31 באוגוסט 1997 בפריז? אם לא הייתם ילדים ב-1980, אתם בוודאי יכולים לשחזר איפה תפסה אותכם הידיעה שג'ון לנון נרצח ואיך הגבתם. ואם אתם מעל גיל 70, סביר להניח שאתם זוכרים בבהירות את התדהמה על מותה, התאבדותה, של מרלין מונרו באוגוסט 1962. כך בדיוק חוו והרגישו עשרות מיליוני אנשים כשנודע דבר התאבדותו של הסופר שטפן צווייג ב-22 בפברואר 1942. הוא היה הרוקסטאר של עולם הספרות. לא היה אדם משכיל בתחילת המאה ה-20 שלא קרא כמה מספריו, ולהרצאות שלו בכל בירות העולם היה קשה מאוד להשיג כרטיסים. ועל אף שההתאבדות הכפולה שלו ושל אשתו לוטה התרחשה הרחק בברזיל ובעיצומה של מלחמת העולם השנייה, הידיעה על מותם פתחה את מהדורות החדשות ברדיו, וזכתה לסיקור תקשורתי חסר תקדים בעיתונות העולמית. הוא היה סופר נערץ, שספריו נמכרו עוד בחייו בכשישים מיליון עותקים והוא נחשב לאחד האינטלקטואלים החשובים ביותר בדורו.

הנה קטע ממכתב ההתאבדות של שטפן צווייג - "בטרם אפרוש מן החיים מרצוני החופשי ובצלילות הדעת, אני מרגיש צורך למלא חובה אחרונה: להודות מקרב לב לארץ הנפלאה הזאת, ברזיל. לא הייתי מבקש לבנות את חיי מחדש בשום מקום אחר, לאחר שעולמה של לשוני שלי שקע ואבד לי ומולדתי הרוחנית, אירופה, איבדה את עצמה לדעת. אולם כדי להתחיל הכל מחדש, אחרי שנת השישים בחייו של אדם, נחוץ כוח מיוחד, וכוחי שלי כלה לאחר שנים של נדודים בחוסר בית. לכן מעדיף אני לסיים את חיי בזמן הנכון ובקומה זקופה, כאדם שעבודה רוחנית היתה תמיד שמחתו הזכה ביותר והחרות האישית – המעולה שבנכסים על פני האדמה הזאת. אני מברך את כל ידידי, ולוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר אחרי הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם".

[מוזיקת פתיחה]

ברוכות וברוכים הבאים להסכת "הספרנים". אני ורד ליון-ירושלמי ובפרק הזה נשוחח על אחד הסופרים החשובים והאהובים ביותר בעולם כבר 120 שנים ברציפות, שטפן צווייג. בחודש פברואר 2022 אנחנו מציינים 80 שנים למותו, להתאבדותו, וזו הזדמנות לדבר על האיש הכל כך מיוחד הזה שעד היום ספריו זוכים להצלחה עצומה. ושנייה לפני שנתחיל, רק נזכיר שכל פרקי הסכת "הספרנים" זמינים ביישומי ההסכתים, ספוטיפיי, גוגל ואפל, ואתם מוזמנים להירשם, להתעדכן ולדרג אותם.

שלום לדוקטור שטפן ליט, עוצר האוסף הכללי בספרייה הלאומית ומי שמופקד על אוסף שטפן צווייג בספרייה.

ד"ר ליט: שלום.

ורד: אנחנו כבר נדבר על הספרים שלו, על החיים המדהימים שהיו לו, על היחס המורכב שלו ליהדות וכמובן על הסוף הטרגי שלו, אבל לפני הכל תסביר בבקשה מה יש בו בצווייג, בכתיבה שלו, בנושאים שהוא בוחר לכתוב עליהם, שהפכו אותו לסופר כל כך מצליח בין שתי מלחמות העולם ועד היום את הספרים שלו קוראים מיליונים בכל העולם.

ד"ר ליט: כן, זה באמת סיפור מאוד מעניין, ואולי פה אנחנו יכולים לראות אינדיקציה לאיכות הספרותית שהייתה לצווייג בכתיבתו, שהיא מוכיחה את עצמה שוב ושוב בכך שהיא עדיין מוצאת את הקהל, היום, אחרי 80 שנה שהוא הלך לעולמו, ואני חושב שהסוד הגדול למה הוא מצליח עד היום, זה שהוא היה בן אדם מאוד משכיל, מאוד מודרני, אפילו כבר לתקופתו, שהוא הצליח לחבר בין נושאים קלאסיים שהוא מביא בספרים שלו, לנו, לקוראים, וגם עם הסתכלות והתבוננות יחסית מודרנית, שהסינתזה בין השניים היא בעצם ה… הסוד שעוזר לנו ליהנות עד היום מהספרות שלו. חוץ מזה, אני חושב שאנחנו גם קצת יודעים על תהליך הכתיבה שלו, של צווייג, שבשבילו היה חשוב מאוד בהתחלה לכתוב בהרבה מאוד פרטים, ותהליך העריכה של הטקסט המוכן היה מהותי ביותר בשבילו. הוא קיצץ ו… שינה…

ורד: תורת הצימצום.

ד"ר ליט: ממש, ממש ככה. ואנחנו יודעים שיש יצירות שהכתב היד היה בהיקף של 1,000 עמודים, בסופו של דבר הספר בקושי עולה על ה-350-400 עמודים. אז יש פה באמת עבודה מאוד מאוד רצינית, עד שהוא היה מוכן לשחרר בכלל איזושהי יצירה לקוראים.

ורד: נכון, ואנחנו גם יודעים שהוא היה מאוד קרוב לזיגמונד פרויד, ויש תחושה שמה שפרויד עשה לפסיכולוגיה, היכולת לרדת למקומות הכי עמוקים של הנפש, צווייג עשה לספרות. הוא הצליח לנתח ממש באיזמל מנתחים את הרגשות, הייסורים, הפצעים, החרדות של הדמויות בסיפורים שלו, ואולי כסופר, כגבר, הוא גם אחד הבודדים שהצליח ממש לחדור לנפשן של נשים, להבין את הפגיעוּת שלהן ברזולוציות מאוד מאוד דקות. זה כמובן לצד הסיפור הסוחף והעלילה.

ד"ר ליט: נכון, נכון. אולי גם מאוד מאוד עזר לו שצווייג לא רק היה אוהד גדול של תורת זיגמונד פרויד, אלא שהוא גם היה חבר קרוב של פרויד, למרות ההפרש הגדול בגיל שלהם, הייתה להם התכתבות ושיח ממושכים לאורך כל השנים, עד שפרויד הלך לעולמו באנגליה כבר, איפה שגם צווייג בזמנו כבר חי. ואנחנו רואים שהיה דו שיח בין השניים על הדמויות הספרותיות של צווייג הרבה פעמים. צווייג נהג, כל פעם שיצא ספר חדש לאור, לשלוח לפרויד, כמובן עם הקדשה אישית, עותק אישי לעיון, לקריאה, והרבה פעמים אנחנו רואים את התגובה, בכתב יד המאוד אופייני של פרויד, שהוא נכנס לעומק. הוא בעצם מנתח את הדמויות של צווייג, בין שהם היו דמויות היסטוריות אמיתיות כמו דוסטויבסקי או קזנובה או אנשים כאלה, או שהיו באמת דמויות ספרותיות שהם היו המצאה של צווייג, ואנחנו רואים שפרויד לגמרי מבין לדייק, 'פה אתה מתאר בעצם את הבעיה הזאת ופה אתה מתייחס לבעיה אחרת', אז אנחנו רואים שתורתו של פרויד בעצם גם הייתה סוג של קו מנחה בשביל צווייג בכתיבה שלו.

[היצירה "The Violin Concerto in D major, Op. 61" מאת בטהובן מתנגנת ברקע]

ורד: אז בוא נתחיל בהתחלה. הוא נולד בוינה בשנת 1881 למשפחה מאוד עשירה, אפשר להגיד מיליונרים. מה אנחנו יודעים על הילדות שלו, על היחסים בתוך המשפחה?

ד"ר ליט: אנחנו יודעים שבאמת זאת משפחה מורכבת מהבחינה הזו שהאבא היה מישהו כמו… היום היינו קוראים לו self-made. הוא בנה את עצמו ממש מאפס, הקים איזה אימפריית טקסטיל בבוהמיה, ומזה התעשר, וכמובן המטרה הגדולה של המעמד הבורגני, לא משנה באיזה… באיזה שייכות דתית המשפחות היו, זה לגור בווינה בכתובת מאוד מכובדת ומאוד טובה, בבית מפואר כמובן. ומוריץ צווייג, אבא של שטפן צווייג, הצליח בדרכו מאוד. התחתן עם אישה שהיא הייתה הרבה יותר פתוחה למותרות. היא מאוד אהבה את ה… להחצין את העושר…

ורד: היא בעצמה הגיעה ממשפחה של בנקאים.

ד"ר ליט: נכון.

ורד: משפחה מאוד עשירה.

ד"ר ליט: נכון. כלומר, יכול להיות ש… שהיא בעצם קיבלה את זה כבר ממש מן ההתחלה, על הדרך, והאבא של צווייג היה יותר האיש הממוקד במטרה ולא כל כך בהחצנה. ואנחנו יודעים שגם הקרבה בין צווייג לאימא שלו, לא הייתה הכי אינטנסיבית, למרות שהיו כמה קווי אופי שהיו מאוד דומים. שניהם מתוארים כמאוד מאוד עקשנים, מאוד מנסים לעמוד על שלהם, והאבא היה הרבה יותר ותרני והיה יותר פתוח למשא ומתן. איש עסקים, כן? ו… [צוחק קלות]

ורד: הוא השני, הוא הבן השני?

ד"ר ליט: הוא היה הבן השני, נכון.

ורד: אחיו הגדול, שאנחנו נראה גם בהמשך, זה מאוד עזר לו להשתחרר מ…

ד"ר ליט: נכון.

ורד: המחויבויות ש…

ד"ר ליט: נכון, אני חושב שגם אם היינו הופכים את הסדר של השניים, אם שטפן צווייג היה הזה שנולד ראשון, אז עליו היה כמובן להמשיך את המס… המסורת המשפחתית ולנהל את העסק, ואיזה פיספוס זה היה, אם זה היה קורה.

ורד: אז אנחנו יודעים שהוא התחתן, יחסית לתקופתו, מאוחר, בשנות ה-30 לחייו.

ד"ר ליט: נכון, הוא התחתן עם מישהי שהוא בעצם הכיר כבר משנות הילדות שלו, והיא הייתה פרדריקה פון וינטרניץ, שבאה ממשפחה יהודית במקור, שהתנצרה באיזשהו שלב, והיא התחתנה עם איש אצולה אוסטרי. הוא בעצם התחתן עם מישהי שהתגרשה עבורו, שזה כבר, בשביל 1919-20 זה משהו שקרה, אבל זה לא היה נפוץ ביותר, כן? אנחנו רואים שבאמת הוא, הוא גם חי את המודרניות איכשהו.

ורד: ולמרות שהם התגרשו בהמשך הוא שמר איתה על קשר הדוק, גם אחרי שהם נפרדו.

ד"ר ליט: כן, לגמרי. וגם מבין שהיא לא רק גרושה, אלא שהיא הביאה שתי בנות לנישואים החדשים. הוא קיבל אותם, והם גרו איתם ביחד בזלצבורג, בבית המשותף ו…

ורד: במונחים של תחילת המאה ה-20 אפשר להגיד שהוא היה פמיניסט. הוא כותב באוטוביוגרפיה שלו, "העולם של אתמול", שהיחס לנשים בסוף המאה ה-19, תחילת המאה ה-20, היה פוריטני וצבוע. הוא קבל על זה שמצד אחד הכריחו נשים ללבוש מחוכים ושמלות לא נוחות, לחכות שהגבר יאות להינשא להן, ומצד שני גברים צרכו זנות בתדירות של… כמו קניית עיתון או חפיסת סיגריות. הוא כותב שזה הייתה ממש תקופה מזוהמת מבחינה מוסרית, חברתית ומגדרית. זה מאוד לא אופייני. זה מחשבות, אני מניחה, רדיקליות על גבול האנרכיסטיות בשנים האלה.

ד"ר ליט: כדי לחזור עוד פעם להתחלה, מה הסוד של ההצלחה של הספרות שלו עד היום, שלאישה יש מעמד מאוד מאוד מאוד חשוב בספרות שלו. הרבה פעמים הדמויות המרכזיות של היצירות שלו הם דווקא נשים. גם גברים כמובן משחקים תפקיד, והאינטראקציה בין השניים.

ורד: כשהוא מסיים את הגימנסיה, אחר כך את האוניברסיטה, הוא כבר יודע שהוא כותב טוב מאוד. שירים ראשונים שלו מתחילים להתפרסם כבר בגיל 17-18, אבל הוא מחליט להקדיש 5-6 שנים למה שהוא מכנה 'הכשרה לקראת היותי סופר'. וכמובן שהודות לכסף שיש לו בשפע, הוא מטייל בכל העולם, מתגורר בערים שונות, מתנסה בהמון חוויות. זה נובע לדעתך מחוסר הביטחון העצמי שלו, שהוא לא באמת מוכן לכתיבה, או שזה החלטה מאוד מודעת, רציונלית, שהוא… מתכונן?

ד"ר ליט: כן, אני חושב שהתחלת הדרך בספרות הייתה מאוד מבטיחה, כי כמו שאת אומרת, הוא פירסם הרבה מאוד שירים בעיתונות, זה היה בזמנו מאוד מאוד מוכר ומקובל שסופרים מפרסמים שירים בודדים בעיתונות, והעיתונות הייתה מאוד מפותחת באותם השנים. אבל כעבור זמן מה, שהוא כבר הצליח להוציא אנתולוגיה ראשונה עם אוסף שירים משלו, הוא הרגיש ש… שהוא קצת במבוי סתום והוא בעצם רצה להיות עוד משהו, הוא לא רק רצה להיות משורר. למרות שהשירים התקבלו די באהדה, והוא היה בשיח כבר, למרות שהוא היה כל כך צעיר עדיין. אבל הוא רצה להגיע גם להכרה בתור סופר פרוזה. ופה הוא לא היה כל כך בטוח אם הוא כבר בשל ומוכן לזה, ואנחנו רואים גם שהיו לו כמה וכמה התחלות. הוא כתב כנראה רומן מאוד מוקדם שמתישהו הוא החליט פשוט לדחוף את כתב היד לתנור, לא שרד.

ורד: לגנוז?

ד"ר ליט: אנחנו לא יודעים מה זה היה בכלל, זה פשוט אבוד. אז אחרי שהוא החליט להתפתח גם לכיוון הפרוזה, הוא התחיל לפרסם סיפורים קצרים, הגיע אפילו לעמוד הראשון של העיתון הווינאי "נויה פרייה פרסה", וגם מצא עניין רב בתרגומים. תרגומים לאו דווקא בפרוזה בהתחלה, אלא דווקא תרגומי שירה.

ורד: אז ההצלחה שלו היא יחסית די מהירה, לא מטאורית, אבל כבר בסביבות גיל 25-26 הוא מתחיל לכתוב רומנים היסטוריים, אחר כך ספרי פרוזה ונובלות קצרות, ודי מהר הוא הופך לחביבם של המבקרים ושל קהל הקוראים, ואורח רצוי בכל החוגים האינטלקטואליים.

ד"ר ליט: זה באמת תופעה מעניינת, שהוא הצליח מהר מאוד להתברג בעשירון העליון, אם אפשר להגיד ככה, של הספרות הגרמנית בווינה. הוא גם היה מקורב מאוד לחוגים החדשניים, מה שנקרא וינה הצעירה, ספרות וינה הצעירה, שזה סביב ארתור שניצלר וקרל קראוס וכל אלה שצווייג העריץ אותם וגם היה חלק מהעולם הספרותי הזה.

[היצירה "Fur Elise" מאת בטהובן מתנגנת ברקע]

ורד: אז אם אנחנו כבר מדברים על וינה, אנחנו שומעים עכשיו ברקע, ולאורך כל הפרק אנחנו נשמע, יצירות של בטהובן. וזו בחירה שאני חושבת שהוא היה מאוד אוהב כיוון ששטפן צווייג העריץ מלחינים ענקיים כמו מוצרט, באך, היידן, אבל בטהובן היה מבחינתו מעל כולם. עד כדי כך הוא העריץ אותו שהוא רכש במהלך חייו כמעט את כל חדר העבודה של בטהובן - את שולחן העבודה שלו, את התמונות שהיו תלויות על קיר חדר העבודה, את הכספת, סונטות כמובן, כתבי יד, כל מיני פריטים נוספים ואפילו תלתל שיבה שנגזר משערו של בטהובן ביום פטירתו והוצע למכירה פומבית.

כשהוא בן 32 פורצת מלחמת העולם הראשונה, והנה קטע יפה שהוא כותב על השנים שלפני 1914, "הנה חייתי עשור אחד במאה החדשה וראיתי את הודו וחלק של אמריקה ואפריקה. בשמחה חדשה, מודעת ויודעת יותר, התחלתי להסתכל באירופה שלנו. מעולם לא אהבתי את היבשת הישנה שלנו יותר משאהבתי אותה בשנים האחרונות הללו שלפני מלחמת העולם הראשונה. מעולם לא קיוויתי יותר לאיחודה של אירופה. מעולם לא האמנתי יותר בעתידה, משהאמנתי בזמן ההוא, כשסבורים היינו כי שחר חדש אנו רואים, אבל למעשה כבר ראינו את זוהר הדלקה העולמית המתקרבת. והנה, ב-28 ביוני 1914 נורתה היריה ההיא בסרייבו, וניפצה כהרף עין לרסיסים, ככלי חרס ריק, את עולם הביטחון והתבונה היוצרת שבו חונכנו, גדלנו והיינו בני בית".

אז יש חוק גיוס חובה, היכן הוא משרת במהלך המלחמה?

ד"ר ליט: הוא משרת במהלך המלחמה ב… פיזית בארכיון הצבאי של הצבא האוסטרו-הונגרי בוינה, אבל בתוך הבניין בעצם פעלה יחידה שהיא הייתה יחידת התעמולה, ושם הוא היה עסוק עם עוד כמה סופרים שגם כן גייסו אותם לאותו מערך, לפרסם בעצם טקסטים, דיווחים על מהלך המלחמה.

ורד: סוג של דובר צה"ל, היינו קוראים לזה כאן בארץ.

ד"ר ליט: כן, סוג של, כן. יכול להיות שזו הייתה הסיבה למה הוא לא כל כך אהב בכלל את ה… את כל הסיפור הזה, כי במהלך המלחמה צווייג בהתחלה מאוד תמך במטרות המלחמה של אוסטרו-הונגריה ושל גרמניה כאחת, אבל מהר מאוד הוא הבין שקורה פה אסון גדול מאוד. וכפי שאנחנו יודעים, בשעות מלחמה… הקורבן הראשון של המלחמה זה תמיד האמת. יכול להיות שצווייג ממש חווה את זה שם, כי במהלך השירות הצבאי, הוא שנא את העבודה הזאת יותר ויותר, ובעיקר התחיל לעשות את החשבון על המאזן הלא כל כך מוצלח בשבילו, כי הוא רצה לכתוב את מה שרצה לכתוב, ולא את מה שהיה צריך לכתוב.

ורד: כדאי לציין שהרבה עיתונים גרמנים הציעו לשלם לו הרבה כסף כדי שהוא יהיה הכתב הצבאי שלהם, אבל הוא נדר נדר שהוא לעולם לא יכתוב מילה אחת שמצדדת במלחמה או מגנה עם אחר.

ד"ר ליט: והוא דווקא הפעיל את זה קצת כטריק, כי אנחנו יודעים שבמהלך השנה האחרונה הוא קיבל אישור לצאת מאוסטריה לשווייץ. גר, התגורר שם באזור ציריך, וחיכה עד שהמלחמה, עד שהטירוף הזה יגמר.

ורד: וזה גם השאיר לו הרבה זמן פנוי לכתוב את "ירמיהו", את המחזה המצליח שהוא כתב אותו ממש תוך כדי המלחמה.

ד"ר ליט: נכון. "ירמיהו" זה ממש יצירת מופת שנולדה בשנות המלחמה ונולדה מתוך ה… ההבנה שבעצם מה שקורה פה זה אסון גדול, ושיש לו, לצערנו, הרבה מאוד הקבלות בהיסטוריה האנושית. אירועים מלחמתיים תמיד מביאים למשברים גדולים מאוד בחברה. ופה צווייג לוקח את הנושא התנ"כי, של הנביא ירמיהו, שמנבא בעצם מה קורה. כיבוש ירושלים על ידי האויבים, גירוש היהודים מירושלים, מארץ הקודש, לבבל. כל זה הוא מוטיב גדול, רק מה שצווייג רצה להפגין בזה, זה שאף פעם לא רוצים לשמוע את האמת בשעת מלחמה.

[היצירה "Symphony No. 1 in C major, Op. 21" מאת בטהובן מתנגנת ברקע]

ורד: אז אם אנחנו מדברים על ירמיהו, באמת אי אפשר לדבר על צווייג בלי לדבר על היחס שלו ליהדות ולציונות, אבל במקרה של צווייג כדאי להפריד ביניהם. אז בוא נתחיל עם הנושא היהודי. הוא גדל אמנם במשפחה מתבוללת, הוא תופס את עצמו כאזרח העולם, אבל רוב חוקרי הספרות טוענים שהכתיבה הכל כך הומנית שלו הייתה כתיבה יהודית. הוא היה מוקף בחברים יהודים כל חייו, ואולי הכי חשוב, הראשון שפתח לו את הדלת ונתן לו את החשיפה הראשונה היה הרצל, עורך מדור הספרות בעיתון החשוב ביותר באוסטריה, ה"נויה פרייה פרסה".

ד"ר ליט: נכון, אז פה נעשה קצת סדר. צווייג היה כל החיים שלו מאוד מודע מאיפה הוא בא. שהוא בא מהמסורת היהודית שדווקא לא כל כך הייתה חשובה בחיים היומיומיים בבית, לא אצל ההורים שלו וגם בטח לא אצלו בבית. אבל הוא אף פעם לא שכח מאיפה הוא בא, והוא דווקא ראה ביהדות משהו שמאוד יכול לעזור לעולם, עם הדגשת הערכים ההומניים. הוא חיפש בעצם ביהדות אלמנט שיכול לעזור לאחד את העמים ברוח חופשית, הומנית, עם עקרונות שמתבססים על עקרונות היהדות, והוא… הוא לא חשב שדווקא הדרך הלאומית-יהודית היא הדרך הנכונה באותה התקופה, בעיקר בשנות מלחמת העולם הראשונה, שהוא ראה שהטירוף הלאומני בכמעט בכל הארצות עלה ואיבד כל פרופורציה, והוא חשש שדווקא הלאומיות היהודית יכולה לרדת לאותה… לאותו המישור, ומבחינתו זה היה קטסטרופה ואובדן. בו זמנית הוא ראה כמובן את המפעל המאוד מיוחד של הרצל, לייסד את הרעיון של מדינה יהודית, לעזור ליהודים מבפנים, למצוא פתרון למה שבזמנו נקרא "הבעיה היהודית", זה נורא להגיד את זה היום, אבל ככה העולם תפס את זה.

[היצירה "12 German Dances, WoO 8: No. 3 in F Major" מאת בטהובן מתנגנת ברקע]

ורד: לפני כחמש שנים התגלו בבת ים, כאן בישראל, כמה מכתבים יפהפיים שהם פרי התכתבות של שטפן צווייג עם בחור צעיר אז, הנס רוזנקרנץ. והנה מכתב שהוא כותב לו מזלצבורג בשנת 1921, שאני חושבת שמשקף ככה, באמת יפה את היחס המאוד מורכב שלו ליהדות: "מבחינה היסטורית, גרידא, ברי לי כמובן שהיהדות משגשגת כעת כמקור של כוח יצרני מבחינה תרבותית, ופורחת כפי שלא פרחה זה מאות בשנים. ייתכן שזו ההתלקחות שלפני הדעיכה, ייתכן שאין זה אלא הבזק קצר בפרץ השנאה העולמית. יהא אשר יהא, היהדות מתעוררת כעת לחיים, עם כל הסכנות הכרוכות בכך. אולם מה שאיני מסכים לו הוא שעל היחיד לראות בפריחה זו, בשמחה הזאת, בהישג הקולקטיבי הזה, מקור לגאווה, שעליו להתגאות ביהדות שלו ולהתפאר בה. אין זה יאה להתרברב בהישגים שהשגת במו ידך, ולא כל שכן בהישגיו של גוף הומוגני שאליו אתה משתייך. אבל לחוש את עצמנו כנחותים, לסבול מן היהדות, כמו מאשמה, ממחלה תורשתית, זוהי קללה גדולה לא פחות. עלינו לאהוב את גורלנו. אל לנו אפוא לחפש דרך החוצה. עלינו להיות אמיצים כדי להישאר בתוך גורלנו. אם יהדות היא טרגדיה, הבה נחיה אותה".

אז אני מניחה שזה בעצם תמצות היחס שלו ליהדות, אבל עם הציונות כבר הייתה לו יותר בעיה.

ד"ר ליט: עם הציונות הוא… כפי שכבר ציינתי לפני כן, הוא לא הרגיש נוח כל כך, כי הוא פחד שדווקא 'החידוש', בגרשיים, בעולם היהודי, שפתאום יהיו טקסים לאומיים, דגלים, עיטורי כבוד, המנונים, כל זה הוא דווקא ממש מונה במכתב שהוא שלח לבובר, שזה משהו שלא יעשה טוב לעם היהודי.

ורד: אבל מצד שני הוא שולח ברכה, בשנת 1925, לאירוע טקס חנוכת האוניברסיטה העברית בירושלים, והוא גם תכנן לבקר בארץ, אנחנו יודעים, בשנת 1929, להשתתף בבכורת הצגת המחזה "ירמיהו" ובאותה הזדמנות לבקר בן דוד, שהוא היה מאוד קרוב אליו, שהיה ציוני נלהב והתגורר בחיפה, וכן היו לו קשרים חברתיים מאוד אינטנסיביים עם ויצמן, עם פעילים ציוניים רבים אחרים. ואולי הכי חשוב מבחינתנו, שהוא שלח אלינו לספרייה הלאומית ב-1933 ו-1934 הרבה מאוד ספרים, אוטוגרפיים, כתבי יד שלו. אז יש פה קצת יחס… מבלבל.

ד"ר ליט: כן, אני, אני לא הייתי מפריד לגמרי בין הדברים, כי אין מה לעשות, הציונות היא… היא ביטוי של הרוח היהודית, וזה מה שעניין אותו. הוא היה סקרן לראות את זה. מה, מה קורה שם. הוא לא הרגיש שהוא צריך להקדיש את זמנו במפעל הזה, אבל בכל זאת הוא סיקרן אותו מאוד, והוא לא שלל בכלל, לגמרי, להגיע אי פעם לפה, לראות בעצמו מה, מה מתפתח בארץ. בסופו של דבר אנחנו יודעים שזה לא קרה, ומאוד ייתכן גם שהוא… היו תקופות שהוא לא הרגיש ב-100% בטוח מה הוא… מה כדאי לו לחשוב על כל זה, ושהיו לו ירידות ועליות ברמת הסימפטיות בשביל הקמת המדינה והבית היהודי פה בארץ ישראל. ואני חושב שרגע אחד באמת היה הרעיון שהוא הציע להוגו ברגמן בסוף 1933, לשלוח מאות מכתבים שהוא קיבל מאנשי שם בעולם הרוח העולמי, ולהעביר אותם לירושלים, לספרייה הלאומית, שהוא מדגיש במכתב הזה ששלח להוגו ברגמן, שהוא חושב שזה תרומה מאוד חשובה לספרייתך, כלומר לספרייה של ברגמן, ואז הוא מוסיף "לספרייתנו". הוא לגמרי הרגיש שהוא חלק מהעולם הרוחני הזה - ספרייה מסמנת רוח - אבל הוא לא היה בטוח לגבי ההיבטים הפוליטיים.

ורד: כמובן, הוגו ברגמן, מי שהיה אז מנהל הספרייה הלאומית. אז הזכרנו קודם את הייחודיות והקסם בכתיבה שלו. הוא כתב המון ומאוד מהר. מה מיוחד בדמויות, בגיבורים שלו, במקומות שבהם מתרחשות העלילות של הספרים?

ד"ר ליט: מה שמציין הרבה מאוד יצירות ספרותיות - צריך להפריד, צווייג כתב ספרות וצווייג כתב ביוגרפיות היסטוריות. הוא היה בעצם היסטוריון מפוספס אפשר להגיד. הייתה לו הסתכלות מאוד מאוד חדה בתהליכים היסטוריים. אבל כשהוא כן כתב ספרות, הוא הרבה פעמים התמקד ב… באזורי הבילוי של אירופה הישנה - במרחצאות, מקומות נופש, איפה שה…

ורד: בני המעמד העליון…

ד"ר ליט: בני המעמד העליון התכנס, כן, ברור שבין שזה במקומות בצרפת או באלפים או בבוהמיה ומקומות כאלה, שהוא בעצמו באופן קבוע כל קיץ הגיע אליהם שם, והוא ידע בדיוק על מה הוא כותב, כי הוא ראה את זה במהלך שבועיים, שלושה, ארבעה בחודשי יולי ואוגוסט. אז זה… זה הרבה פעמים הרקע, ואנחנו רואים את ההשתלשלויות של האירועים באותם המקומות, שאנשים שלפני כן לא הכירו, כן מכירים, ומה שמתפתח ביניהם, סיפורים לפעמים רומנטיים, סיפורים עם הרבה מתח, ילדים שמגלים שהעולם של המבוגרים הוא קצת צבוע ויש שם איזה סוד גדול שהם עוד לא הבינו לגמרי מה הוא בכלל.

ורד: וכדאי גם לציין שהוא היה אספן כמעט כפייתי של אוטוגרפים. היו לו אלפי חתימות מקוריות וכתבי יד מקוריים של מלחינים, הוגים, סופרים. הספרייה הפרטית שלו נחשבת לאחת הגדולות ביותר בעולם. אולי גם כדאי לציין שלאחרונה אתה פרסמת ספר שמקבץ כמה מהמכתבים הכי חשובים שלו לאנשים מאוד ידועים. בינתיים הספר התפרסם בגרמנית, אבל בקרוב הוא צפוי להתפרסם גם בעברית. יש בספר הזה מכתב שהפתיע אותך במיוחד? משהו שלא ידעת עליו?

ד"ר ליט: הרעיון לספר נולד בעצם עם… עם התגלית מלפני חמש שנים, שלפני כן דיברנו עליה, המכתבים שהיו בבת ים, ששם צווייג שופך את ליבו מול נער שבכלל לא הכיר, בנושא יהדות, ואני שאלתי את עצמי אם הוא מדבר ככה מול בן אדם צעיר שהוא בכלל לא מכיר, לא פגש אף פעם, אז מה הוא כותב בנושא היהדות לאנשים שהוא כן היה מאוד מקורב אליהם? התחלתי לחפש מכתבים והתכתבויות העשירות ביותר, ומצאתי כ… קצת יותר מ-100 מכתבים שהם מהותיים, שמביאים את הדעות של צווייג על יהדות, על ציונות, גם על השאלה, כל פעם בזווית קצת אחרת, ואני חושב שהיו שם כמה דברים שלא ידעתי עליהם, למשל חילופי מכתבים עם חיים ויצמן, ש… מכתבים של צווייג נמצאים פה כבר עשרות שנים בארץ ולא כל כך שמו לב לקיומם. ההתכתבות עם פרויד כמובן, מכתבים ששלח למרטין בובר, אנחנו רואים שהוא, אינטלקטואלית, מאוד מאוד היה עסוק עם שאלת היהודים, שאלת היהדות, בכל, כמעט כל מהלך חייו.

ורד: ובכלל, האנשים שהוא היה איתם בקשר, אלו אנשים שממש עיצבו את חיי התרבות והמדע בעולם. אנחנו מדברים גם על שר החוץ הגרמני יהודי, ולטר רתנאו, שהוא היה כנראה האדם האחרון שדיבר איתו לפני שנרצח. הוא היה בקשר עם אלברט איינשטיין, עם המלחין ריכרד שטראוס, הוא הכיר את עגנון. דיברנו כבר על הקשר עם הרצל, תומאס מאן, רומן רולן. אבל יש משהו קצת מתעתע בצווייג, כי מצד אחד היו לו חיי חברה פעילים ותוססים, אבל הוא עצמו היה אדם מאוד ביישן. הוא כותב על עצמו שהוא היה ביישן פתולוגי. הוא גם היה מאוד חסר ביטחון, היו לו לא מעט הופעות פומביות שממש גרמו לו לחרדה.

ד"ר ליט: כן, זה משהו שטוען הרבה פעמים על עצמו. אנחנו לא מכירים הרבה סרטים שמראים את צווייג. יש איזה שני סרטים קצרים קצרצרים, שדווקא אחד מהם רואים את צווייג נואם במוסקבה בכנס סופרים, ומאיך שהוא מדבר שם מול הקהל הגדול, אני דווקא לא כל כך התרשמתי שהוא התבייש באותו הרגע, אז יכול להיות שהייתה תחושה פנימית ויכולת בכל זאת בשטח, והיה פה איזשהו מתח בין השניים, שאולי הוא לא הבחין נכון. הוא כותב שוב ושוב, אבל יכול להיות שזה מין קוֹקטריה גם שהוא… לא אוהב אירועים גדולים ובטח שלא עושים אירועים גדולים סביבו או לכבודו. מזה הוא העדיף לברוח.

[מוזיקה קלאסית מתנגנת ברקע]

ורד: שטפן, אם יש מישהו מהמאזינים שלנו שעדיין לא קרא אף אחד מהספרים שלו, תן לנו בבקשה את שלושת הספרים הכי טובים לדעתך.

ד"ר ליט: כן, אז במישור הספרות הייתי אומר שזה הרומן "הנערה מהדואר", רומן מאוד ייחודי, מאוד מיוחד גם לצווייג. במישור הספרות עיונית הייתי אומר שזה באמת "העולם של אתמול", שהוא ספר קלאסי ומאוד מתאר את התקופה וגם את החיים של צווייג, ויש גם את הפינה המאוד חשובה שזה הספרות ההיסטורית. אחת הביוגרפיות הראשונות שגם אני קראתי בתור נער, זה היה על ז'וזף פושה, שהוא היה דמות היסטורית מאוד מעניינת בצרפת סביב 1800.

ורד: אני מסכימה, אם כי אני באופן אישי, מהספרים ההיסטוריים, מאוד אהבתי את "מגלן", ספר ההרפתקאות על הספן ומגלה הארצות המופלא.

אז בוא נתקדם לשנות ה-30, צווייג מתגורר בבית יפהפה בזלצבורג, העיר של מוצרט, הופך להיות באמת, כמו שאמרנו, אדם נערץ, ששועי עולם מחפשים את קרבתו. אבל בתחילת 1934, כשהמשטרה האוסטרית עורכת חיפוש של נשק בביתו, והוא ממש מרגיש על בשרו את התחושה שהמדינה פוגעת בזכויות הפרט שלו, בזכויות האדם, הוא מחליט לעזוב את אוסטריה. זה כמובן לצד שריפת הספרים של יהודים בגרמניה. מבחינתו זה סימן לנורא מכל, והוא עובר להתגורר בלונדון, והוא מתגורר שם שש שנים, עד 1940. מה קורה איתו בשש השנים האלה שהוא חי באנגליה?

ד"ר ליט: בשנים האלה הוא בעצם הפך למישהו ש… לגולה. הוא כבר לא חי בארץ מולדתו, הוא חי בחוץ לארץ, בסביבה שהיא דוברת שפה אחרת. הוא הסתדר עם אנגלית, זה לא היה לו לגמרי בעייתי, אבל כמובן, כל עולם הערכים היה קצת שונה, והוא ראה את ההתפתחויות באירופה הקונטיננטלית, עם ההשפעה של הנאצים, עם החרפת הפוליטיקה של הנאצים ברוח האנטישמיות, רדיפות היהודים, והוא הרגיש שצריך לעשות משהו. ופה יש דווקא פן שקצת נשכח, כי הוא בעצם אף פעם לא הצליח לצווייג. תמיד אומרים שצווייג היה בן אדם מאוד מאוד לא פוליטי, שהוא כתב ספרות, כתב היסטוריה וזהו. אבל זה לא נכון. גם זה למדתי מהמכתבים שקיבצתי בשביל הספר, שהוא דווקא כן ניסה להקים קבוצה של אנשי שם יהודיים ברמה בינלאומית, שמחברים ביחד מניפסט. מניפסט נגד הפשעים של הנאצים ביהודים, כדי להעיר את העולם, כדי להפגין לעולם - תסתכלו מה קורה שם, איזה אסון הומניטרי, אנחנו פשוט מתעלמים ממנו גם, ואסור לנו לעשות את זה. הוא הצליח להגיע לקבוצה מכובדת, אבל אז התחילה הפוליטיקה בתוך הקבוצה, וצווייג לא היה פוליטיקאי באמת, הוא לא הצליח לגרום לקבוצה להתקיים כקבוצה ו…

ורד: מי היו החברים בקבוצה הזאת?

ד"ר ליט: היו שם, הוא מציין שהוא היה בשיח עם הרב הראשי של וינה, עם הרב הראשי של ורשה, הרב הראשי של שבדיה, הוא היה בקשר עם חיים ויצמן גם בעניין הזה, עם מקס ברוד הוא דווקא עבד מאוד קרוב, הם שניהם עבדו יחד על המניפסט הזה, ובסופו של דבר המהלך נכשל, כי היו יותר מדי אינטרסים, יותר מדי אנשים שרצו להיזהר קצת ולא לשבש את היחסים עם גרמניה.

ורד: שלא הבינו נכון את חוקי נירנברג.

ד"ר ליט: לגמרי, לגמרי נכון, ולא… אני חושב שגם לא הייתה להם היכולת, שאצל צווייג היא מאוד מפותחת, היכולת לדמיין ולהסתכל קדימה, מה יקרה, מה יוולד מתוך המצב הנוכחי. צווייג לא רק היה היסטוריון מפוספס, הוא גם היה נביא מפוספס, אפשר להגיד.

ורד: חוץ מלגבי החיים הפרטיים שלו, על זה עוד נדבר.

ד"ר ליט: נכון.

ורד: בשנת 1936 הספרים שלו נאסרים לקריאה בגרמניה, ובסתיו 1937 הוא מבקר בפעם האחרונה בווינה, אצל אמו הקשישה. הוא מנסה באותו ביקור להזהיר את קרובי המשפחה שלו, היו לו הרבה כאלה בווינה, שהדבר הראשון שהיטלר יעשה הוא לספח את אוסטריה. כמו שאמרת, הוא צדק. הם לא שעו לעצה שלו ונשארו שם. בדיוק ביום תחילת המלחמה, ב-1 בספטמבר 1939, הוא מתחתן, בפעם השנייה, עם המזכירה שלו, לוטה אלטמן, שצעירה ממנו בכמעט 30 שנים. היא אגב נכדתו של הרב הראשי של פרנקפורט, וברגע שמוכרזת מלחמה, כיוון שהוא נושא דרכון אוסטרי, אז פורמלית הוא הופך באנגליה לתושב ממדינה זרה ואויבת, ואז הוא ולוטה מחליטים לעבור לארצות הברית, לניו יורק.

ד"ר ליט: לא נשאר שם, כי הוא… קודם כל הוא לא… לא הסתדר בניו יורק בכלל. מי שמכיר קצת את ניו יורק ומי שמחפש שם את הרוח העמוקה בנוסח אירופה, יודע שהיום קצת קשה למצוא אותה, וגם אז היה קצת קשה למצוא אותה. אבל אז הוא נסע כמה פעמים לדרום אמריקה, כי שם היה לו קהל מאוד גדול של אוהדים, גם מקומיים וגם גולים. הרבה מאוד מיהודי אירופה שברחו לדרום אמריקה הכירו כמובן את היצירות של צווייג, הוא נתן שם הרצאות, בדרום אמריקה, והשתכנע שהוא מרגיש הרבה יותר בנוח שם, בברזיל דווקא מכל המדינות.

ורד: כן, וקראתי באחת הביוגרפיות עליו שאחת הסיבות שהוא גם לא הסתדר בניו יורק זה שהוא הרגיש כמו סוכנות פליטים של איש אחד. העיר הייתה מוצפת ביהודים שהצליחו לברוח והוא כל הזמן קיבל המון פניות לסייע כספית, לכתוב מכתבי בקשה לשלטונות, לקבל אשרות שהייה, בקשות לתרגום מסמכים, וזה לצד כך שאשתו לוטה סבלה מאסתמה קשה, ומזג האוויר בניו יורק כנראה החמיר את זה עוד יותר, אז הם עוברים לברזיל בספטמבר 1941, הם שוכרים בית בעיירה יפה מאוד, פטרופוליס, לא רחוק מריו דה ז'נרו, והם מתקבלים בחמימות רבה על ידי נשיא ברזיל שמצפה שהוא יכתוב ספר על ברזיל, שיעשה למדינה יחסי ציבור טובים, כמו שנהוג היום, להזמין במאי סרטים, לעשות סרטים על ערים ואתרים, אבל גם שם בברזיל הוא בעצם לא מצליח לחמוק ממה שקורה באירופה.

ד"ר ליט: הוא ראה שכל עולם הערכים שלו, עולם הערכים ההומניים, מתרסק ו… מתנפץ לחלוטין, והוא לא ידע עד מתי זה עוד יכול להגיע, והיה בטוח שברזיל רחוקה מספיק מכל הדברים האלה, אבל בסוף גם ברזיל כמדינה הצטרפה לבעלות הברית נגד היטלר ונגד יפן, והוא לא היה בטוח אם בסופו של דבר המלחמה לא תגיע גם כן לדרום אמריקה. אנחנו צריכים לזכור שכל זה היה עוד לפני סטלינגרד, לפני הנפילות הראשונות החזקות של הצבא הגרמני באירופה. צווייג לא ראה אפילו את… אור בקצה המנהרה.

ורד: שזה מאוד מפתיע, כי כבר דיברנו על זה, שהוא היה היסטוריון, והוא ניחן ביכולות ניתוח מבריקות של תהליכים עתידיים וראיית הנולד, וכשהוא מקבל את ההחלטה להתאבד, אנחנו מדברים על תקופה שבה חיל האוויר הבריטי כבר נוחל ניצחונות באירופה, וארצות הברית כבר מצטרפת למלחמה בדצמבר 1941, וברור שיש לזה משמעות, והצבא הסובייטי מצליח פה ושם. אז למה הוא לא היה יכול לחכות ולראות איך המלחמה תתפתח?

ד"ר ליט: אני חושב שכבר לא היה לו כוח לחכות למשהו. בעיקר הוא סבל מהאווירה בשנות המלחמה. כפי שאנחנו יודעים, כשיש… ומי יודע יותר טוב מפה, מאנשים בארץ, אם יש איזושהי פעילות מלחמתית, היא דורסת את כל שאר התחומים של החיים החברתיים, ובעיקר גם עולם התרבות לא חוגג הצלחות גדולות בשנות מלחמה, והוא הרגיש את זה היטב. הוא הרגיש כמובן גם עוד יותר חזק בברזיל הרחוקה, שהעולם התרבותי שהוא שאב ממנו את ה… את ההשראה, שזה אירופה, רחוק מאוד, מאוד ממנו, תרתי משמע, רחוק פיזית וגם רחוק רעיונית, והוא רק ראה שהכל קורס.

ורד: וזה מעניין, כי בפרק קודם שעשינו על חנה סנש, כשהיא יוצאת לצניחה, וברור שאין לה שום סיכוי באמת להצליח, היא אומרת לאנשים שהיא פשוט לא יכולה להישאר בארץ ולהפקיר את אירופה שלה. היא אומרת אירופה שלי, כל העולם התרבותי והרוחני שלי מאבד את עצמו לדעת, וזו… זו התחושה איתו, שהוא פשוט מרגיש איזשהו אחריות אישית כלפי מה שקורה שם.

ד"ר ליט: כן. אנחנו גם צריכים לקחת בחשבון שצווייג היה אירופאי מוצהר. אנחנו יודעים שהוא הרגיש כאזרח העולם, אבל לפני כן הוא הרגיש כאזרח אירופה.

ורד: בספר של לורן סקסיק על הימים האחרונים של שטפן צווייג, הוא כותב שבשבועות האחרונים לחייו, הוא ולוטה אשתו התחילו קצת להתקרב ליהדות. המו"ל הברזילאי שלו שם, יהודי בשם Abrahão Koogan, לקח אותו ביום כיפור לתפילת כל נדרי בבית הכנסת בריו, הוא קיבל הזמנה מהרב הראשי של ריו להגיע לסדר פסח, ולפחות לפי הספר, מסופר שלוטה, שהייתה כאמור נכדתו של הרב הראשי של פרנקפורט, ביום מותה גם התפללה בעברית. והוא מתכונן לאירוע הזה של ההתאבדות, הוא משאיר מכתבי פרידה לגיסו, לפרידריקה, אשתו הראשונה, למארחים הברזילאים שלו. אחד המכתבים האלה גם מגיע לספרייה הלאומית. איך המכתב הגיע אלינו?

ד"ר ליט: כן, אולי המכתב פרידה האחרון שצווייג בכוונה השאיר על השולחן בביתו לפני שהוא לקח את החומרים, זה בעצם הצהרה שבה הוא מסביר למה, למה הוא עושה את הצעד הזה. וזה בדיוק הטקסט שבחרת לפתיח של ההסכת הזה. ועכשיו, המכתב הזה הגיע לירושלים, לספרייה הלאומית, ב-1992. הוא נתרם לנו על ידי… אפשר להגיד אספן מברזיל, שהיה אחד מהשכנים של צווייג בפטרופוליס, בן אדם בשם פריץ וייל, שהיה תעשיין בברזיל, שנקרא באותו יום… למחרת היום של התאבדות של צווייג ולוטה, לאותו הבית. השוטרים חיפשו מישהו בשכונה שיודע לקרוא גרמנית, כי המסמך בגרמנית, ופריץ וייל כמובן שהיה יליד גרמניה, ידע גרמנית וגם ידע מספיק טוב פורטוגזית כבר, והוא תרגם במקום בערך מה התוכן של המכתב. הוא הצליח לקנות את המכתב ב-1972, כשהמשטרה הברזילאית חיסלה את תיק החקירות על מקרה ההתאבדות. רכש את המכתב מקצין המשטרה וכעבור 20 שנה החליט לתרום את המכתב לספרייה הלאומית בירושלים.

ורד: אנחנו רק נגיד, כפי שכבר ציינו בפתיח, שההתאבדות של צווייג ואשתו התרחשה אמנם בעיצומה של המלחמה, ובכל זאת האירוע הטרגי הזה תפס את כל הכותרות הראשיות בכל העולם וגרם לתדהמה ולאבל כבד בקרב מיליוני מעריציו. צווייג ולוטה, אשתו, נקברו אמנם בבית קברות נוצרי בפטרופוליס, אבל חלקת הקבר נראית מאוד יהודית. יש מגן דוד על הקבר, נדמה לי שגם יש כיתוב בעברית, ומכיוון שלא היו לו ילדים ביולוגים, את רוב הונו ירשו בני משפחתה של לוטה, אשתו השנייה.

אנחנו סיפרנו קודם שבתחילת שנות ה-30 הוא מעביר חלק גדול מאוד מהספרים וכתבי היד שלו לספרייה הלאומית, אז היא נקראה בית הספרים הלאומי, איזה פריטים מיוחדים יש באוסף הזה?

ד"ר ליט: כן, זה נולד בעצם כאוסף מכתבים. צווייג החליט לשלוח מאות מכתבים של אנשי שם שאיתם היה בקשר, לירושלים. אני ניסיתי קצת להבין מה הייתה הבחירה, לפי מה הוא בחר בעצם כן לשלוח או להשאיר אצלו. העניין היהודי לא שיחק פה שום תפקיד, זה לא היה קריטריון, דווקא הוא בחר בהתכתבויות עם אנשים שכבר לא היו בחיים, כלומר שההתכתבות נגמרה ולא הייתה לו יותר רלוונטית, ומצד שני, הוא גם שלח התכתבויות של אנשים שהוא דווקא כן היה מאוד בקשר איתם והיה מודע ל… לעמדתם הביקורתית של ה… כלפי משטר הנאצים, והוא חשש שאם חלילה המכתבים האלה יפלו לידיים של הגסטאפו, הם יכולים לעשות בהם שימוש נגד האנשים האלה שכתבו את המכתבים. אני רוצה רק להזכיר איינשטיין, תומאס מאן למשל, רומן רולן כמובן, ועוד כמה אחרים, וככל הנראה צווייג הרגיש שהספרייה הלאומית בירושלים יהיה מחבוא אידיאלי. הוא גם מפציר מהוגו ברגמן לא לגלות לאיש על המהלך הזה, שבאמת אף אחד לא ישמע בכלל על התרומה הזאת, שגם התנאי הנוסף היה שחומרים יישארו סגורים עד 10 שנים אחרי מותו של צווייג, וככה כנראה צווייג רצה להיות בטוח שמצד אחד החומר לא הולך לאיבוד, אבל מצד שני הוא גם לא יכול להזיק אף… לאף אחד.

ורד: בהמשך גם התקבל כתב היד של "העולם של אתמול".

ד"ר ליט: נכון.

ורד: אני מניחה שהרבה מאוד אנשים מקנאים בך שאתה יכול לגעת ממש בדפים של הסופר הדגול הזה. צווייג זכה בצדק לתהילת עולם, גם בחייו וגם לאחר מותו. הוא כתב כ-60 יצירות, וכל הזמן ממשיכות להתפרסם יצירות שלו בתרגומים חדשים. הוא שאף והאמין באחווה קוסמופוליטית שחוצה גבולות ולאומים. אז אמנם אין שלום עולמי, אבל הספרים שלו שנקראים עד היום על ידי מאות מיליונים הם הצוואה החיה שלו, והמורשת הרוחנית שלו ממשיכה לרגש ולהלהיב דורות של קוראים.

[קטע מתוך "הסימפוניה החמישית" של בטהובן מתנגן ברקע]

אני מאוד מודה לך, דוקטור שטפן ליט, אוצר האוסף הכללי בספרייה הלאומית.

ד"ר ליט: תודה רבה ורד והיה לי מאוד נעים לשוחח על הנושא שאנחנו שנינו כל כך אוהדים אותו.

ורד: תודה לעורך, חן מלול, ולמפיק דניאל גל. אני ורד ליון-ירושלמי ואתם מוזמנים לשמוע את כל פרקי הסכת "הספרנים" בכל יישומוני ההסכתים, בפלטפורמות הדיגיטליות של הספרייה הלאומית. ואפשר למצוא אותנו בכל חיפוש בגוגל, ואתם יכולים גם להירשם באפליקציות הפודקאסטים של ספוטיפיי, גוגל ואפל ולקבל עדכונים על פרקים חדשים. להתראות.

["הסימפוניה החמישית" ממשיכה להתנגן]