הספרנים - הספרנים היהודים שנלחמו בשוד הספרים הנאצי

שיא האירוניה: האובססיה הנאצית לאתר ולבזוז ספרים וכתבי יד יהודיים היא שהביאה בדיעבד להצלתם.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 11/08/2021.

ורד: בשנים 1934 ו-1935 התגורר בירושלים כומר גרמני גבה קומה וכבד גוף בשם יוהנס פול. פול נולד ב-1904 בקלן ומגיל צעיר גילה עניין אינטלקטואלי בנצרות וביהדות. ב-1932 הוא אף קיבל תואר דוקטור על מחקר שכתב אודות הנביא יחזקאל. יוהנס פול הגיע לארץ הקודש להרחיב את השכלתו, הן בנצרות, אותה למד במכון של אגודה קתולית בירושלים, והן במדעי היהדות ובספרות עברית, שאותם למד באוניברסיטה העברית שנוסדה רק תשע שנים קודם לכן. אחד המורים הנערצים עליו, כך התברר שנים אחר כך, היה ההיסטוריון החשוב, הבלשן וחוקר הספרות פרופ' יוסף קלאוזנר. אבל אף אחד מהמרצים והסטודנטים לא שיער שהתיאולוג הגרמני, שידע לדבר איתם עברית ויידיש, הוא אנטישמי קיצוני, שיהפוך בתוך שנים בודדות לקצין בכיר במפלגה הנאצית, ולמי שיהיה אחד מראשי המבצע לבזיזתם של מיליוני ספרים וכתבי יד יהודים בכל רחבי אירופה. אף אחד לא יכול היה אז להעלות בדעתו שאת בקיאותו בשפה העברית ובכתבי הקודש הוא ינצל כדי להחליט אילו אוצרות רוח יהודים כדאי לשמור, לטובת המחקר, ומה יש להשמיד ולגרוס לטובת תעשיית הנייר הגרמנית.

[מוזיקת רקע]

ברוכות וברוכים הבאים להסכת "הספרנים". אני ורד ליון-ירושלמי, ואת הפרק הזה נקדיש למבצע הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית של בזיזתם והשמדתם של מיליוני ספרים שנכתבו על ידי יהודים, וגם לכמה גיבורים שהקדישו את חייהם להצלה של אותם אוצרות רוח בזמן מלחמת העולם השנייה ואחריה. שלום דניאל ליפסון, ספרן בספרייה הלאומית ומי שחוקר ומתמחה בשוד הספרים הגדול של הנאצים.

דניאל: שלום ורד.

ורד: תסביר לנו בבקשה קודם, לפני שאנחנו ככה מתעמקים בנושא, למה ומתי הנאצים מחליטים להפסיק לשרוף ספרים של יהודים ומתנגדי משטר אחרים, כמו מה שהתרחש במאי 1933 בברלין, ובעצם משנים מדיניות ומתחילים גם לאסוף ולשמור, ובהמשך גם לבזוז את אותם ספרים של יהודים.

דניאל: טוב, אנחנו יודעים שהנאצים שרפו, בתחילת ש… ב-33', בכיכרות הערים, היו מקרים רבים של שריפת ספרים, אבל זה נגמר מהר מאוד. זה לא מצטלם יפה, שהעם הגרמני שורף ספרים, והם הפסיקו עם זה. אמנם, כשהתחילו, כשנכנסו לפולין, עם הכיבוש, היו המון מקרים של שריפת ספרים בערים שונות, אבל צמרת השלטון הבינה שהרבה יותר יעיל לגנוב את הספרים האלה לצרכים שלהם, לצרכי המחקר שלהם, מאשר סתם לשרוף אותם בכיכרות, והם גונבים אותם עוד לפני תחילת מלחמת העולם השנייה, וכמובן, גם בזמן המלחמה, בזמן השואה.

ורד: כשמה בעצם המטרה, מה הם רוצים לעשות עם אותם ספרים?

דניאל: אז היו כמה ארגונים שהיו מאוד מעוניינים בהם. הסיבות הם בעיקר למחקר, מצד אחד, למחקר אקדמי, ללמוד ולחקור את אותו עם יהודי שהם מבקשים להשמיד, צריך להבין למה השמדנו אותם ומה היה כל כך רע בהם, ומצד שני, גם לסיבות ביטחוניות, אנחנו צריכים, הנאצים צריכים להבין, למה העם היהודי והמתנגדים האחרים למשטר כל כך מסוכנים לנו, וכדי לעשות זאת, אנחנו צריכים את הספרים שלהם, את החומר הארכיוני שלהם, כדי לזהות אותם, כדי להבין איך הם חושבים ולמה זה מסוכן לעם הגרמני ולעולם כולו.

[מוזיקת רקע]

ורד: אז בוא נכניס לשיחה דמות מאוד חשובה, אלפרד רוזנברג, אחד האנשים המקורבים ביותר להיטלר, שממונה ב-1940 לנהל את בית הספר הגבוה של המפלגה הנאצית, ובתוך בית הספר הזה פועל המכון לחקר השאלה היהודית. מה המטרות של המכון הזה?

דניאל: אז אלפרד רוזנברג היה האידיאולוג הראשי של התנועה הנאצית. זאת אומרת, כל מה שהוא חשב ותכנן וידע וכתב, בסופו של דבר היטלר יישם, יישם בשטח. הוא עצמו אולי לא היה האדם הכי חזק בשלטון, אבל לפחות לכמה שנים היה לו את האוזן של היטלר, והוא מאוד רצה להקים סוג של אוניברסיטה, מכון… אוניברסיטה ללימודים נאציים, שם ילמדו בעתיד קצינים נאציים, הם ילמדו את כל מה שנאצי טוב צריך לדעת, והתוכנית שלו הייתה להקים 11 מכוני מחקר, כמו המכון לחקר הביולוגיה ומדעי הגזע, המכון לחקר הדתות, המכון למחקרים גרמניים, מכון לפולקלור גרמני, אבל כמובן הייתה המלחמה, והיטלר אומר לו, 'כרגע אנחנו כמובן לא יכולים, תתחיל באיסוף ספרים לספריות, ואחרי המלחמה, כשננצח, תקים את מכוני המחקר שלך'. בפועל הוא כן מקים מכון מחקר אחד, המכון לחקר השאלה היהודית, אותה הוא מקים בפרנקפורט…

ורד: מה שאנחנו מכירים בתור ה-ERR, המכון המרכזי.

דניאל: כן, ה-ERR היו בעצם צוותי העבודה שלו. זאת אומרת, היה לו מכון בפרנקפורט, והיטלר כבר אמר לו, תאסוף ספרים, אבל איך אני אוסף ספרים? אני צריך צוותי עבודה שיעשו אותם, שיעשו בעצם את עבודת האיסוף ברחבי אירופה, בכל…

ורד: כי זה מבצע לוגיסטי ענק, אנחנו מדברים על ספריות גם ציבוריות וגם פרטיות, ממש בכל רחבי אירופה, צריך המון כוח אדם.

דניאל: הוא הקים לשם כך צוותי עבודה, ה-ERR, ה-Einsatzstab Reichsleiter Rosenberg, שנקראו על שמו, והם הלכו בעקבות הצבא, או אחרי הצבא, לכל מקום שהצבא כבש, הם הלכו ואספו ספרים וארכיונים ופרטי אמנות גם, אז אם הצבא כבש את פריז, מיד הגיעו בעקבות החיילים אנשי צוותי העבודה שלו ורוקנו ספריות גדולות ומוכרות, בין היתר, ספריות של יהודים, כלומר, אם בפריז דיברנו על זה, על הספרייה של "אליאנס", "כל ישראל חברים" ובית המדרש לרבנים שם, וכמובן, כל האחוזות של משפחת רוטשילד, פשוט רוקנו אותם מהספרים שלהם, והביאו אותם חזרה לפרנקפורט, למכון לחקר השאלה היהודית. באותו זמן הוא הקים אה… רוזנברג, גם בברלין, ספרייה מרכזית, שהייתה אמורה לשרת את כל יתר מכוני המחקר שלו, לכשיקומו, והם כמובן לא קמו בסוף, אז גם שם הוא בנה ספרייה גדולה. צריך לציין שהוא לא היה היחיד שטיפל בספרים, ששדד את הספרים, היו הרבה ארגונים נאצים והרבה בכירים נאצים שהיו מעוניינים ברכוש הזה של היהודים. המתחרה הגדול, ואולי החזק יותר, היה בעצם היינריך הימלר בעצמו…

ורד: שגם הוא היה מקורב מאוד להיטלר.

דניאל: כן, אולי הכי, והוא הקים את המשרד הראשי לביטחון הרייך. על משרד זה פיקד ריינהרד היידריך עד שהוא נרצח ב-42'. וזה היה ארגון, בעצם הארגון הביטחוני הגדול והמקיף ביותר בכל השלטון הנאצי, והיו שם כמה אגפים. באחד מהאגפים, אגף מספר 7, אותו ניהל פרנץ זיקס… זה מחלקה 7, אגף 7, היה האגף האחראי על החקר האידיאולוגי של אויבי הרייך, וביניהם כמובן גם היהודים.

ורד: אני מניחה שמי שבסופו של דבר היה צריך לעשות את העבודה עצמה של הקיטלוג, אלה היו ספרנים שעד לפני פרוץ המלחמה, סביר להניח שהיינו מוצאים בכל מיני ספריות ציבוריות ואוניברסיטאיות.

דניאל: נכון, נכון מאוד, ובמקרה של הספרים היהודיים, הם העסיקו, בכוח כמובן, גם ספרנים יהודיים. אז אם הזכרנו את משרד הראשי לביטחון הרייך, שאסף כשני מיליון ספרים בברלין, הם העסיקו עובדי כפייה יהודיים, שדרכם אנחנו… או לפחות דרך המנהל שלהם, ארנסט גרומך, שהחומר הארכיוני שלו נמצא בירושלים, בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, אנחנו יודעים, בזכות הדברים שהוא סיפר, על מלאכת העבודה, איך הם אספו ואיך הם קטלגו. בפועל, גנבו כל כך הרבה ספרים, כולם גנבו כל כך הרבה ספרים, שלא ממש היה אפשר לעבור על כולם ולקטלג את כולם וממש להשתמש בהם, ולכן אחרי המלחמה נמצאו ארגזים סגורים של ספרים שנגנבו, הם אפילו לא הצליחו לפתוח את כל הדברים, אבל הם קיוו שכן, קיוו להפוך את הדברים האלה למכוני מחקר ולשימוש.

ורד: האם היה נושא מסוים או סוג ספרים מסוים שעניין במיוחד את הנאצים?

דניאל: הנאצים רצו לחקור את העם היהודי, אז כמובן שההתעניינות שלהם הייתה בעיקר במדעי היהדות וכל מה שמסביב לזה, אבל הם בדרך כלל גם לא הספיקו למיין את הספרים ששדדו, כך שאם למשל הם גנבו את הספריה הקהילתית של יהודי ברלין, לקחו גם את כל הספרי שירה וספרי ילדים וספרי מסורת ופילוסופיה וכל מה שהיה שמה.

ורד: ואנחנו יודעים שאחד המרכזים האינטלקטואליים היהודים החשובים ביותר נמצא בווילנה, שבליטא, זו עיר ענקית שהיה בה גם גטו יהודי גדול מאוד, ופה אנחנו פוגשים את אותו יוהנס פול, שפתחנו את הפרק איתו. מעדויות מאוחרות אנחנו יודעים שפול שלח מכתב למפלגה הנאצית והציע את שירותיו, כמי שבקיא מאוד בשפה העברית ובכתבי יד יהודים, והוא היה אחראי על קבוצה יהודית מאוד מעניינת, שעובדת שם בגטו, שנקראת "בריגדת הנייר". בוא תספר לנו עליה.

[מוזיקת רקע]

דניאל: אז בהחלט וילנה הייתה אחד המרכזים הגדולים ביותר. וילנה, הקרויה "ירושלים דליטא" בפי היהודים, כי באמת היא הייתה סוג של ירושלים, ספריות רבות, בתי מדרש, בתי ספר, כל התנועות היהודיות הקיימות, בהחלט מרכז יהודי חשוב, וכשמגיעים לשם, פול ואנשיו הגיעו פעמיים, בשתי משלחות נפרדות, הגיעו ב-41', ראו שיש פה כל כך הרבה ספרים וכל כך הרבה ספריות, אחרי קצת, כמה גישושים, התחילו התכנונים ובאו שוב פעם, בשנת 42', כדי לטפל בצורה קצת יותר רצינית. היה לנו בוילנה את ספריית סטראשון המפורסמת, המאוד אהובה על ידי יהודי וילנה, אותה ייסד רב מתתיהו סטראשון, הספרייה הייתה שלו, ופיתחו אותה עוד ועוד, הגיעו לשם הנאצים והחליטו להעביר את כל הדברים למיון לאוניברסיטה בווילנה. זה היה ספרייה אחת, מצד שני, יש לנו גם את מרכז, מרכז ייווא, המכון המדעי היהודי, שם אספו במשך הרבה שנים חומר ארכיוני וספרים על הקהילות היהודיות ועל תרבות היידיש במזרח אירופה, כמויות עצומות של ספרים וארכיונים.

ורד: ומי, כמו שאמרתי, מטפל בספרים האלה, זה בעצם יהודים, אנשים שקיבלו את השם "בריגדת הנייר", כנראה כאיזשהו כינוי גנאי מהשומרים של הגטו, הם בעצם התכוונו ללגלג על העבודה המשרדית חסרת התוחלת שלהם. אז מה אותם ספרנים ואינטלקטואלים יהודים נדרשו לעשות בפועל?

דניאל: אז הנאצים העסיקו יהודים כמו ה… משוררים כמו אברהם סוצקבר ושמרקה קצ'רגינסקי, אנשים משכילים, יודעי ספר והיסטוריונים, הם היו אמורים לנבור בין כל האוספים שנאספו, שנשדדו, ולהוציא משם את החומר האיכותי, מה שנחשב איכותי עבור הנאצים, לשלוח את הדברים האלה לפרנקפורט, וכל היתר לגריסה. מה שקבע פול היה שכ-30% מהחומר הם צריכים לשלוח, הדברים האיכותיים, וכל היתר, 70%, לגריסה.

ורד: ואיך מרגישים יהודים שבמו ידיהם שותפים למבצע הזה?

דניאל: התחושות באמת היו מאוד מעורבות. היהודים שעסקו במיון ומשלוח של החומר, כמו הרמן קרוק וזליג קלמנוביץ', אנשי… אנשים שיודעי ספר, כותבים ומתארים את העבודה שלהם, מצד אחד הם לא בטוחים אם מצילים את החומר בזה שהם שולחים את זה לפרנקפורט, ואולי בעצם קוברים את החומר הזה, והמצב ממש ממש לא פשוט. ובשלב מסוים, אותם יהודים שעוסקים במיון הספרים והארכיונים שם בווילנה, מבינים שעליהם בעצם מוטלת העבודה, התפקיד, לא רק לשלוח לפרנקפורט, אלא גם להציל את החומר לעם היהודי בעתיד, עד כמה שהדבר ניתן. הם מצליחים להחביא חלק מהספרים והחומר הארכיוני והכתבי יד, להחביא בכל מיני מקומות, בתקווה שלאחר המלחמה הם יוכלו לחזור, לאסוף את הדברים ולהשתמש בהם בהמשך לטובת העם היהודי. אז הם עובדים בעיקר בבניין ייווא, שם בווילנה.

ורד: שנמצא מחוץ לגטו.

דניאל: שנמצא ממש מחוץ לגטו. הם באים בבוקר, לעבודה, נכנסים לבניין, עובדים שם כל היום וחוזרים הביתה, חזרה לתוך הגטו, כביכול עם ידיים ריקות. אך בפועל, חלק מהם הבריחו פנימה לתוך הגטו מסמכים ותמונות וספרים, הדבר כמובן היה מאוד מאוד מסוכן, ולכן באמת הם נקראו "בריגדת הנייר". אחרים, יהודים אחרים, הבריחו לגטו אוכל, איזה כיכר לחם או תפוח, צחקו עליהם ואמרו, 'אתם מבריחים נייר לתוך הגטו'. לא רק לתוך הגטו הם הבריחו, הם גם מסרו אוצרות לחברים לא יהודים שגרו מחוץ לגטו, ובשלב מסוים הם החליטו שזה לא יעיל, שיטת העבודה הזאתי, להבריח ספר פה ספר שם, והם התחילו להחביא חומר בתוך בניין ייווא, שם הם עבדו, בעליית הגג. הם היו מעסיקים את השומרים, ובינתיים חברים אחרים ב"בריגדת הנייר" החביאו ספרים וחומרים אחרים, בבניין עצמו, והתקווה הייתה באמת לחזור לשם לאחר המלחמה, להציל את הדברים.

ורד: ידוע שכמה מכתבי היד והספרים שהם הצילו, הם מאוד מאוד חשובים, נכון? מדובר על כתבי יד של ביאליק, של שלום עליכם, של הגאון מווילנה, אפילו את היומן של הרצל.

דניאל: אפילו חלק מהיומן של הרצל בתחילת דרכו, זה, אלו דברים שהם הבינו את החשיבות, שחייבים פשוט להציל אותם, ו… השקיעו מאמצים רבים וכמובן הסתכנו, מה שקרה בסופו של דבר אחרי חודשי עבודה רבים בייווא, בהצלת הספרים, הוא שפרץ מרד גטו וילנה.

ורד: הם לא הבריחו רק ספרים יהודים, אלא מה עוד?

דניאל: הם הבריחו, קודם כל, בין כל הספרים שהם מצאו, הם מצאו כל מיני מדריכים להכנת נשק, דברים שהודפסו בעקבות המלחמה בין רוסיה לפינלנד, ספרים שהתגלגלו לווילנה ושיכלו בהחלט לשמש את הפרטיזנים ואת המחתרת, אלו ספרים שהם לקחו לגטו, אבל לא רק ספרים, אלא הם הבריחו לגטו גם כלי נשק אמיתיים שהם קיבלו מהמחתרות מחוץ לגטו, הכניסו אותם פנימה. בתוך הגטו היה לנו ספרייה יהודית של הרמן קרוק, שגם היה אחד מחברי ה… "בריגדת הנייר". בספרייה שלו, ששירתה את יהודי הגטו, החביאו חלקים של כלי נשק, אולי באופן אירוני, מאחורי ספרי "מלחמות היהודים" של יוספוס, זה היה המקום המחבוא שלהם בספרייה. ועם כלי הנשק האלה נלחמה המחתרת היהודית נגד הנאצים, ובסוף, בסופו של דבר, ברחו ליערות אחרי שהמרד נכשל. חלק ממחת… מחברי "מחתרת הנייר" נתפסו, כמו הרמן קרוק וקלמנוביץ', והם נהרגו בסופו של דבר, זמן קצר לפני שהגיע, שהגיעו הכוחות הרוסיים. האחרים, כמו קצ'רגינסקי וסוצקבר…

ורד: אבל סוצקבר הצליח לברוח, אנחנו יודעים, לחבור לפרטיזנים, עם מזוודה עמוסה בכתבי יד, חשובים מאוד, שאגב, נמצאים עד היום בספרייה הלאומית.

דניאל: נכון, סוצקבר וחבריו נמצאים ביער, נלחמים עם הפרטיזנים, ובסוף חוזרים חזרה עם הכוחות הרוסיים לווילנה, בתקווה למצוא את כל האוצרות שהם החביאו בזמן המלחמה. בניין ייווא, ששם הם החביאו בעליית הגג את כל ה… את הספרים וכתבי היד, הופצץ, לא נשאר שום דבר, אבל הם כן מצליחים למצוא בתוך הגטו, ואצל חברים לא יהודיים, ספרים וכתבי עת ועיתונים, ויחד עם אבא קובנר, בונים סוג של מוזיאון יהודי קטן, עם כל האוצרות האלה.

[מוזיקת רקע]

ורד: אז אנחנו מגיעים לתחילת 1945, שזה בעצם תחילת הסוף. הסובייטים משתלטים על המדינות והאזורים במזרח, במערב האמריקאים מפציצים את ברלין, באפריל 45'. מה קורה עם כל אותם מחסני ענק בהם שמורים הספרים? אגב, צריך להגיד, לצד אוצרות רוח אחרים, היו גם יצירות אמנות, ציורים, פסלים, שגם הם הוחרמו מבתים של יהודים.

דניאל: ולא רק של יהודים, גם אוצרות של כל מיני מתנגדי המשטר האחרים. הנאצים מבינים שעליהם להציל את האוצרות האלה, וזה אירוני כמה שהם השקיעו ברצח העם היהודי, בזמן שהם השקיעו המון מאמצים בהצלת הספרים שלהם והאוצרות שלהם. אז מתחילים לשלוח את הספריות הגדולות האלה אל מחוץ לערים. הספרייה הגדולה בברלין, של המשרד הראשי לביטחון הרייך, נשלח מזרחה, לאזור של צ'כיה, ובפרנקפורט, המכון בפרנקפורט נשלח ל-Hungen, שזה צפונית לעיר פרנקפורט, ושם בעלות הברית מוצאות כמיליון וחצי ספרים כשהן מגיעות לשם לאחר המלחמה.

ורד: אז האמריקאים די מהר משתלטים על המרכזים האלה, ובתבונתם הם ממנים קצינים אמריקאים יהודים, שיש להם גם השכלה וידע בתחום, להיות אחראים על כל המרכזים הענקיים האלה, אבל איך הם יודעים למי להחזיר? הרי רוב בעלי הספריות כבר לא בחיים.

דניאל: נכון, עומדת מולם עבודה קשה ביותר. הם מוצאים קודם כל כ-130 אלף ספרים בפרנקפורט, בבניין המופצץ של המכון, הם מוצאים מחוץ לפרנקפורט עוד מיליון וחצי ספרים. את כל הספרים שהם מגלים, הם מרכזים באופנבך שליד פרנקפורט, במחסן גדול, חמש קומות, ושם מתחילה מלאכת המיון.

ורד: ואנחנו מדברים על מיליוני ספרים שנכתבו על ידי יהודים, של יהודים, שהגיעו מכל רחבי אירופה.

דניאל: נכון, וכל הזמן מגלים עוד ועוד ספרים ומעבירים אותם למחסן הזה, באופנבך, שנמצאת באזור השליטה של הצבא האמריקאי, הצבא הרוסי יש להם שטח משלהם והבריטים משלהם, וכולם מגלים עוד ועוד ספרים. אבל הפעילות הגדולה והמפורסמת מתרחשת שם באופנבך, במחסן הזה של הספרים. התוכנית של הקצינים האחראים על המחסן באופנבך, אופנבך, כפי שהזכרת, קצינים יהודים, סימור פומרנץ היה הראשון, ואחר כך יצחק בנקוביץ', מבין הבודדים שגם יודעים קצת עברית, התוכנית היא להחזיר את הספרים, עד כמה שאפשר, לארצות שמשם הם נגנבו. לפעמים זה דווקא די פשוט, ספרים שנגנבו מהולנד או מצרפת, אפשר להחזיר אותם חזרה למכונים ולספריות שמשם הם נלקחו, כי יהודים עדיין גרים שמה.

ורד: וכי יש סימן על הספרים.

דניאל: יש סימן על הספרים, יש סימן על הארגזים שלא נפתחו בכלל. ואם נגנבו כמויות עצומות של ספרים מספריית "כל ישראל חברים" למשל, פשוט מחזירים אותם חזרה, הגופים האלה ממשיכים להתקיים. השאלה הגדולה היא, מה עושים עם הספרים שלא ניתן להחזיר אותם חזרה, ספרים מספריות של ישיבות ובתי ספר יהודיים, או כל מיני אספנים יהודים שכבר, שנרצחו בשואה ולא קיימים יותר. אז אחרי מספר חודשים של עבודה, באופנבך, נשארו להם כ-500 אלף ספרים שהם באמת לא ידעו מה לעשות איתם.

ורד: ואני מבינה שבזמן שהאמריקאים מתלבטים, באוניברסיטה העברית בירושלים מתחילים גם כן לחשוב איך הם, באוניברסיטה, יכולים לקבל חלק מהספרים.

דניאל: כן, בנקודה הזאתי שבעצם הצבא האמריקאי מתלבט מה לעשות, נכנסים לתמונה כל מיני ארגונים יהודים שמעוניינים לקבל את הספרים האלה, שאין בעצם למי להחזיר אותם. והספרייה הלאומית, האוניברסיטה העברית, ביניהם, האוניברסיטה רואה את עצמה כממשיכה של התרבות היהודית בגולה, ושבהחלט היא צריכה להיות היורשת של הספרים וכתבי היד והאוצרות האלה. מכיוון שיש הרבה מעוניינים בחומר, קם תאגיד בשם ה-JCR, "התקומה לתרבות ישראל", בתאגיד הזה יש חברים של ארגונים יהודים רבים מרחבי העולם, ובין היתר גם האוניברסיטה העברית והספרייה הלאומית, ובמשך כמה שנים מתחילים דיונים על חלוקת הספרים, מי יקבל מה. אבל כדי לדעת מי יקבל מה, צריך קודם כל לדעת על מה מדובר, על איזה ספרים מדובר, ולכן האוניברסיטה העברית שולחת משלחת לאירופה, לאופנבך…

ורד: מתי, באיזה שנה?

דניאל: ב-46'. אחרי כמה דיונים מחליטים לשלוח את גרשום שלום, פרופסור לקבלה, מפורסם, מהאוניברסיטה, ואיש יודע ספר בהחלט. הוא מגיע לאירופה במטרה לסייר במה שנשאר מהקהילות ולנסות לאתר ספריות ששרדו את השואה. לאופנבך הוא לא מגיע כל כך מהר, הוא מגיע לצרפת ולשוויץ, לפראג הוא מגיע, ששם הוא מוצא ספרים שגנבו המשרד הראשי לביטחון הרייך, ששלחו אותם מזרחה, בגלל ההפצצות, ובסופו של דבר הוא מגיע לאופנבך, שם הוא רואה את העבודה של הצבא האמריקאי, והוא עוזר להם במיון של חלק מהספרים וכתבי היד.

ורד: ומה עולה בגורלם של כל שאר הספרים שהנאצים בזזו?

דניאל: בסופו של דבר, הספרים שבאופנבך מתחלקים, 40% מגיעים לארץ, 40% לארצות הברית, וכל היתר למרכזים… יהודים ברחבי העולם. צריך לזכור שאופנבך זה רק חלק מהסיפור, מתגלים אחר כך המון ספרים בצ'כיה ובאוסטריה ובמקומות אחרים, ובמשך שנים רבות, הספרייה הלאומית, ומנהל מחלקת "אוצרות הגולה", שכך נקראים הספרים, שלמה שונמי, נוסע ברחבי אירופה כדי לאסוף אותם, ולהביא אותם, עד כמה שהוא יכול, לירושלים, לספרייה הלאומית.

ורד: ואנחנו יודעים שכמה ספרים מאוד מאוד חשובים ונדירים נמצאים, למרבה המזל. תן לנו ככה כמה דוגמאות יפות במיוחד.

דניאל: למשל, "הגדת רוטשילד", שהיא אחת מהאוצרות של הספרייה הלאומית, הגדה שנכתבת ב-1450 בערך, שנגנבת בזמן השואה, מצאה את דרכה חזרה לירושלים. מחזור וורמס, שמשמש את הקהילה בוורמייזא במשך מאות שנים, מחזור שנכתב ב-1272, גם כן נמצא… זה נגנב בזמן השואה מהקהילה בוורמס, ונשאר שם בוורמס במשך כל המלחמה, עד שב-1957 הוא נשלח לירושלים ונמצא היום בספרייה הלאומית.

ורד: אגב, דניאל, אותם פושעים נאצים שניהלו את מבצעי הבזיזה, אלפרד רוזנברג, דוקטור יוהנס פול ואחרים, הם נשפטו ונענשו במסגרת משפטי נירנברג?

דניאל: אז אלפרד רוזנברג, שהיה שר חשוב בשלטון הנאצי, נשפט באמת בנירנברג והוצא להורג, אבל רוב האחרים לא נשפטים בכלל וממשיכים את חייהם, מטשטשים כמובן את עברם הנאצי, וממשיכים כל אחד בחייו, לאורך שנים. כשמתחילים לשפוט את הנאצים בנירנברג ובמקומות אחרים, לא יכולים לשפוט את כולם, יש מיליוני אנשים שחברים בתנועה הנאצית. אז הם משתדלים לתפוס את הפושעים הגדולים, פושעי המלחמה, צמרת השלטון, קצינים בכירים, אבל לא כל אחד. ואנשים כמו פול ואפילו המנהל של פול, מנהל המכון לחקר השאלה היהודית בפרנקפורט, וויליאם גראו, ממשיכים לחיות כרגיל, כל אחד בעיסוקו הוא.

ורד: דניאל, ספר לנו בבקשה על הקשר המשפחתי שלך לנושא.

[מוזיקת רקע]

דניאל: כן, זה דווקא סיפור מעניין, שהתחלתי לעבוד בספרייה הלאומית לפני כעשור, התחלתי להבין איזה אוצרות ואיזה דברים מעניינים יש בספרייה, נתקלתי במקרה בכתב יד, פנקס מוהל, שהיה שייך לסבא של סבא של סבא שלי. פנקס קטן, והיה מאוד מרגש להחזיק את זה בידיים, והשאלה המעניינת כמובן היא איך הדבר הזה הגיע לספרייה הלאומית בירושלים. הוא היה בכלל מדויץ בגרמניה, וכשניסיתי לברר ברשימות הישנות של הספרייה, כמעט שלא היה מידע, אבל הופיעו שתי מילים - אופנבך 1946. מה קרה באופנבך ב-1946, לא ידעתי אז. ומכאן התחיל קצת ההתעניינות שלי והמחקר שלי בנושא, וכל היתר היסטוריה.

ורד: אז אפשר להגיד באופן פרדוקסלי שדווקא הרצון של הנאצים ללמוד ולחקור ביסודיות את אותו גזע יהודי, האיסוף והשימור האובססיבי שלהם, זה מה שבסוף גרם להצלה ולשימור של לא מעט ספרים וכתבי יד חשובים.

דניאל: כן, בזמן שהנאצים השמידו את העם היהודי, הם שמרו על הספרים שלהם, וכך הגיעו הספרים אלינו. אנחנו לא יודעים מספרים מדויקים, אבל יש עשרות אלפים בספרייה הלאומית, מאות אלפים רבים הגיעו למדינת ישראל בכלל והתחלקו בין מוסדות שונים בארץ, והספרים שנמצאים בספרייה הם נמצאים בשימוש יומיומי, ספרים רגילים לכל דבר. בחלק מהם אפשר אפילו לראות חותמות נאציות, בחלק אפשר לראות חותמת של המחסן באופנבך, חותמת של הצבא האמריקאי, ובהרבה מאוד אפשר לראות תווית דבוקה של תאגיד "תקומה לתרבות ישראל"' שהצילה את הספרים והעבירו אותם ארצה ולמקומות נוספים.

[מתנגן השיר "שיר של אחרי מלחמה" בביצוע אריק איינשטיין]

"זהו שיר אחרי מלחמה,

הוא תמיד מזכיר לי תקווה…"

ורד: אני מודה לך מאוד, דניאל ליפסון, ספרן ואיש מחלקת הייעוץ וההדרכה בספרייה הלאומית. תודה גם לעורך נתי גבאי ולמפיק דניאל גל. אני ורד ליון-ירושלמי ואתם יכולים לשמוע את הפרק הזה בכל הפלטפורמות הדיגיטליות של הספרייה הלאומית ובשאר יישומוני ההסכתים.

נשמח אם תגיבו, תפיצו ותשתפו, להתראות.

[מתוך השיר "שיר של אחרי מלחמה" שמתנגן ברקע]

"כל הרחוב יוצא, וזורק פרחים

כמה טוב שבא שלום.

הנה הם חוזרים, שיהיו בריאים,

מישהו שר את זה קודם.

זהו שיר אחרי מלחמה.

הוא תמיד מזכיר לי תקווה.

היא מחכה, אהובה כבר חוזר.

זהו שיר שבא אחרי המלחמה.

שיר ישן נושן, שיר של חיילים

שחוזרים אחרי הקרב."

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה